ההשלכות הנפשיות של האירוע לא איחרו להגיע. זמן קצר לאחר מכן החלה העובדת לסבול מסיוטים, חרדות קשות, קשיי שינה ופגיעה ביכולת הריכוז. פחות מחודש לאחר האירוע היא פנתה לרופא משפחה, שתיעד את מצבה והפנה אותה להמשך טיפול. בהמשך אובחנה עם פוסט-טראומה ונכנסה למעקב פסיכיאטרי.
כאשר פנתה למוסד לביטוח לאומי בבקשה להכיר באירוע כתאונת עבודה, נתקלה בסירוב. לטענת פקיד התביעות, לא הוכח כי מדובר באירוע תאונתי מיוחד שאירע תוך כדי ועקב העבודה, וכי מתח או מאמץ נפשי אינם מהווים בהכרח עילה להכרה. עוד נטען כי גם אם הייתה השפעה לעבודה, היא פחותה מגורמים אחרים.
המפנה המשפטי
העובדת לא ויתרה, והגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע באמצעות עו"ד אלישר פיינגרש ועו"ד לידור זוארץ ממשרד מרקמן טומשין ושות'. במסגרת ההליך הציגה שורה של ראיות, בהן התלונה במשטרה, תיעוד רפואי מפורט והתכתבויות בזמן אמת עם מכריה.
בשלב זה חל שינוי בעמדת המוסד לביטוח לאומי, שחזר בו מהחלטתו הראשונית והסכים להכיר במצבה הנפשי של העובדת כפגיעה בעבודה. בית הדין נתן לכך תוקף של פסק דין, ובכך הפך האירוע להכרה רשמית בזכויותיה.
לדברי עורכי הדין שייצגו את העובדת, מדובר במסר חשוב לעובדים ולמעסיקים כאחד. "אירוע סטרס, כפי שעברה המוכרת, עלול להביא להתפרצות של מצבים נפשיים ואף מחלות שונות, ובמקרים מסוימים מדובר בתאונת עבודה המזכה בפיצוי ובהטבות", ציינו.
המקרה הזה ממחיש עד כמה הגבול בין עימות "שגרתי" במקום העבודה לבין פגיעה משמעותית אינו תמיד ברור. כאשר אירוע יוצא משליטה ומוביל לנזק ממשי, גם אם אינו פיזי בלבד, הוא עשוי לקבל הכרה משפטית מלאה, עם השלכות רחבות הרבה מעבר לרגע שבו הכול התחיל.