"אנו נתקלים חדשות לבקרים במקרים מעין אלה, כשלאנשים שעבדו בעבודה עתירת סיכונים וחלו לעת זקנה במחלה קשה ולעיתים סופנית מתברר לפתע כי העובדה שלאחר פרישתם עבדו מספר שבועו או חודשים בעבודה שולית כלשהי, מרוקנת, הלכה למעשה, את זכאותם לקצבה השלמה בגין נכותם", נכתב בעתירה שהוגשה על ידי עורכי הדין גלעד מרקמן וליאור טומשין. באגודה לזכויות החולה הדגישו כי מדיניות זו עשויה להשפיע גם על גובה קצבת התלויים, במקרי פטירה על רקע מחלה הנובעת מעבודה.

לצורך הדגשת האבסורד, הציגו בעתירה דוגמאות היפותטיות המדגישות את הפגיעה בזכויות: שני עובדים שהשתכרו 30,000 שקלים לחודש בעבודה עתירת סיכונים, שפרשו לגמלאות בגיל 67 וגילו בגיל 75 כי לקו במחלה סרטנית המקנה להם 100 אחוזי נכות כתוצאה מחשיפה לקרינה בעבודתם. בעוד שהעובד האחד שלא עבד בכל עבודה לאחר פרישתו, יהא זכאי לקצבת נכות מעבודה על סך 22,500 שקלים; חברו אשר רצה לתרום לחברה ועבד שנה נוספת בהוראת מדעים במשרה חלקית בשכר של 3,000 שקלים לחודש, יהא זכאי לקצבת נכות מעבודה על סך 2,250 שקלים בלבד.

"הלכה למעשה הדבר יוצר אבחנה קשה ביותר בין שווים", נכתב בעתירה. "יותר מזה, דווקא מוחלשים יותר, שביקשו לעבוד עוד מעט לאחר פרישתם מעבודתם העיקרית, כדי להגדיל מעט את הכנסותיהם, כדי לא להתנוון או כדי לתרום לקהילה – ימצאו את עצמם ניזוקים בצורה קשה בשל החלטתם".

העתירה הוגשה כנגד המוסד לביטוח לאומי, בדרישה לביטול הנוהל החדש ולחזרה לנוהל הישן שאפשר לעובדים לבחור כיצד יחושב שכרם הקובע; כנגד שר הרווחה בדרישה שיפעיל סמכותו ויתקין תקנות באשר לאופן קביעת השכר לפיו תשולם הגמלה לנפגעי עבודה במקרים אלו וכנגד בית הדין הארצי לעבודה, בבקשה לבטל שני פסקי דין שניתנו בעבר המאשררים את מדיניות הביטוח הלאומי החדשה בנושא זה כשהצדדים לפסקי דין אלו גם הם בין העותרים.