אלא שבית הדין האזורי לעבודה בת"א קיבל את תביעת אלמנתו של העובד, אף שהתאבד שנה ויום לאחר שפוטר. כך עולה מפסק דין בתביעה שהוגשה באמצעות עורכת הדין בר אליעזר ממשרד עורכי הדין מרקמן את טומשין.

בית הדין מינה מומחית מטעמו, שקבעה כי המנוח סבל מהפרעה דיכאונית חוזרת.

להערכת המומחית, "קיים קשר סיבתי בין אירוע ה'דחק', קרי פיטוריו מעבודתו, לבין הופעת האפיזודה הדיכאונית החמורה, שבשילוב עם מאפייני האישיות של המנוח גרמו להחלטתו לשים קץ לחייו".

המומחית הוסיפה כי השפעת האירוע החריג, כלומר פיטוריו, משמעותית יותר מהשפעת גורמי סיכון אחרים אצל המנוח.

לכן מחשבות השווא שתועדו בתיקו של המנוח, בין של חוסר כסף לקנות אוכל לביתו, או בין של חוסר יכולתו לכלכל את ילדיו, לוו באי־שקט פסיכומוטורי, שגרם לו לראשונה 10 חודשים לאחר פיטוריו לנסות להתאבד.

לדעת המומחית, הפיטורים גרמו להרגשה של חוסר ערך עצמי והאשמה שכולה נסבה סביב אובדן תפקידו ומקור עבודתו.

העלבון העמוק שהמנוח חש בעקבות פיטוריו היה גורם דחק משמעותי, ואם לא היה מפוטר – סביר להניח שהדיכאון החמור שממנו סבל לא היה מופיע.

לדבריה, "הזמן שחלף בין פיטוריו של המנוח לניסיון האובדני, הוא תסמונת אופיינית לניסיונותיהם הנואשים של מטופלים רבים לשיקום ולחזרה לתפקוד תעסוקתי. הניסיון האובדני שבו קיפד את חייו לא היה בודד ולא ביטא תגובה אימפולסיבית, אלא את הרצון המתמשך למות, של אדם שסבלו קשה והוא מפנטז על מותו כמפלט". היא הוסיפה: "העיבוד המנטלי של הפיטורים שחווה המנוח היה בעייתי ונוקשה, בבחינת הצלחה שווה חיים, וכישלון שווה מוות".

המומחית בחנה את עברו הקליני של המנוח, שכלל טיפול בתרופה פסיכיאטרית במשך 18 שנים לפני התאבדותו, אך כאמור, היא התרשמה שהפיטורים הם אלה שהביאו אותו לשים קץ לחייו.