המומחה הרפואי שמונה על ידי בית הדין האזורי, ד"ר ארנון קרני, קבע בחוות דעתו כי "קיים קשר סיבתי בין האירועים בעבודה להופעת השבץ המוחי היות שחשיפה למצבי דחק חריגים מהווה זרז להופעת שבץ מוחי". לדעת המומחה, "סביר יותר להניח כי אלמלא האירועים בעבודה, מועד התרחשותו של האירוע המוחי היה נדחה לפרק זמן מאוחר יותר". המומחה קבע כי הגבול החד של 24 שעות אינו חד משמעי גם לאור העובדה כי אירועים שמעלים דחק נפשי לא תמיד נגמרים תוך 24 שעות.

בית הדין האזורי, על בסיס חוות דעתו של המומחה, קבע כי המומחה היה ער לכך שלא די במתח מתמשך לצורך הכרה באירוע מוחי כפגיעה בעבודה, ואף היה ער לאסכולה מקובלת שמתייחסת לפרק זמן מקסימלי של 24 שעות, בין האירוע בעבודה לאירוע המוחי. יחד עם זאת, במקרה זה, במהלך תקופה של מתח שבה היה שרוי התובע, אירעו חמישה "אירועי שיא". לאחר אירוע השיא האחרון, שבו שלח את מכתב התשובה לרוקחת, עניינו טרם הסתיים ולכן, הייתה לו, מן הסתם, השפעה לא פשוטה על הרוקח. זאת כיוון שבמשך הימים שלאחר האירוע של שליחת המכתב, טרם התקבלה החלטה סופית בעניינו. אם כן, לא מדובר ב"מתח מתמשך" כהגדרתו בפסיקה, אלא באירוע שיא שבעקבותיו המשיכה תחושת אי ודאות ומתח נפשי אצל הרוקח.

בית הדין לעבודה בת"א, פסק כי על הביטוח לאומי לשלם לרוקח 7000 שקל הוצאות משפט. בית הדין הארצי לעבודה בראשותם של הנשיאה השופטת ורדה וירט-ליבנה, סגן הנשיאה השופט אילן איטח והשופטת סיגל דוידוב-מוטולה, דחה את ערעור המוסד לביטוח הלאומי וקבע כי על הביטוח הלאומי לשלם 5000 שקל נוספים לרוקח עבור הוצאות משפט. בעקבות פסק הדין, הרוקח יוזמן לוועדה רפואית שתקבע את שיעור הנכות הרפואית ממנה הוא סובל כתוצאה מהאירוע המוחי ובהתאם לכך תיקבע הגמלה לה יהיה זכאי כל ימי חייו.