דלג לתוכן המרכזי
כיצד נוכל לעזור לך?
כיצד נוכל לעזור לך? *8332
עורך הדין דוד שוורצבאום
שותף, מנהל מחלקה, עורך דין
דוד שוורצבאום
שותף
המלצות
היי דוד, רציתי להגיד לך תודה רבה על התוצאה המדהימה אליה הגעת בתביעה שהגשת בשמי. בתחילת התהליך לא האמנתי שאוכל…
מיכל כהן
תודה על שירות מקצועי ואיכותי. התוצאה מדברת בעד עצמה.
שמוליק מלניק, מנכ"ל החץ הבונה
הלכנו ביחד על תביעה קשה ומורכבת נגד חברה זרה. שמחתי מאוד שהצלחנו להגיע לפשרה משמעותית בלי שנדרש אפילו דיון אחד…
נ. מ.
למחלקת לב במשרד עו"ד מרקמן טומשין ושות' תודה ענקית על הטיפול המסור והאכפתי בתיק שבענייני, מאחל לכולכם הצלחה בהמשך הדרך…
ד.ק
ברצוננו להודות לך מקרב ליבנו על הכנת, אירגון והגשת דיון בנושא: ייצוג מול ביטוח לאומי בתביעות בנושא מחלות, תאונות דרכים,…
ר.ש
לעוד סיפורי הצלחה
  • שותף במשרד
    
    עיקר עיסוקו בהליכים אזרחיים מורכבים, לרבות תביעות ייצוגיות ובייצוג בעסקאות מורכבות.
    בנוסף מייצג נכי עבודה מול הביטוח הלאומי ונכי צה"ל מול משרד הביטחון.
    
    שירת במגוון תפקידים משפטיים בצה"ל בשירות חובה ובשירות קבע, ובין
    היתר שימש כיועץ המשפטי של מרכז הבינוי בצה"ל וכסנגור צבאי. 
    
    בוגר תואר L.L.B מאוניברסיטת בר אילן.
    
    בעל תואר שני במנהל עסקים מהאוניברסיטה הפתוחה.
    
    נוטריון
    
    בעל הסמכה לערוך ייפוי כח מתמשך.
    
    כיום משמש כסנגור צבאי במילואים.
    חבר בלשכת עורכי הדין משנת 2006.
    
עוד על שותף, מנהל מחלקה, עורך דין דוד שוורצבאום
סוכני הדואר תובעים מדואר ישראל 35 מיליון שקל

ארגון סוכני הדואר יחד עם 44 סוכנים לשעבר הגישו את התביעה בשל "פגיעה קשה בעיסוקם כתוצאה מהחוזים החדשים שדואר ישראל חתם איתם"

קרא עוד
רוכב אופנוע שנפגע בתאונת דרכים יפוצה בכ-1.7 מיליון שקלים

חמש שנים אחרי שנפצע קשה ולאחר שיקום ארוך קיבל רוכב האופנוע פיצויים

גיא רינטוביץ
קרא עוד
ההחלטה התקדימית הזאת של ביטוח לאומי עשויה לגרור הרבה תביעות

עד כה הכיר ביטוח לאומי רק באנשים שעברו אירוע טראומתי ספציפי כנפגעי פעולות איבה. תביעה חדשה שהתקבלה מכירה באדם שסבל מרצף פעולות כבר מילדות ועד לתקופה הנוכחית

ליאור סולמי
קרא עוד
לוחם נפגע מחיידק - ובפיגוע דריסה

לוחם ביחידה מובחרת לקה בחיידק אלים כתוצאה מהאימונים המפרכים כשהיה בדרכו לשיקום נפגע בפיגוע בגוש עציון.

בסיוע עורכי דין הוכר כנכה צה"ל וכנפגע איבה, וקיבל 50 אחוזי נכות.

גיל גנוניאן
קרא עוד
ביטוח לאומי הודה בגבייה לא חוקית של 25 מיליון שקל מנכים

שני גמלאים נכים הגישו תביעה ייצוגית נגד המוסד לאחר שגילו כי נגבו מהם דמי בריאות פעמיים – גם מהשכר וגם מקצבאות הנכות. לפי התביעה, עשרות אלפי נכים עובדים נפגעו מהגבייה הכפולה. המוסד: "מדובר בטעות מחשב"

עו"ד ליאור טומשין
קרא עוד
בגלל עישון פאסיבי – ההנדסאי הוכר כנפגע עבודה לאחר 34 שנה

הנדסאי של התעשייה האווירית הוכר כנפגע עבודה, 20 שנה לאחר שסיים עבודתו, בעקבות מחלת ריאות בה לקה בשל חשיפה לעישון פאסיבי. במשך 7 שנים עבד האיש במשרד עם 4 מעשנים כבדים

דנית מזור
קרא עוד
13 שנות מאבק הסתיימו בניצחון: קצין הוכר כנכה צה"ל

עוזר שליש הוקפץ לניהול חמ"ל במלחמת לבנון השנייה, וכתוצאה מהלחץ לקה בסוכרת • רק שנים אחרי האירוע הוכר כנכה וישולמו לו פיצויים

חן לוי
קרא עוד
תביעות בסך 25 מיליון ש' נגד דואר ישראל

61 בעלי סוכנויות דואר טוענים כי החברה הפרה עימם חוזה: "דרסו ועשקו אותנו" • החברה: "נגיב בבית המשפט"

אלישר פיינגרש
קרא עוד
שופטת נגד ביטוח לאומי: "התנהלות אטומה"

אזרחית עובדת צה"ל טענה שאירוע אלים שעברה בבסיס החמיר את מצבה הנפשי והרפואי. שנים סירב ביטוח לאומי להכיר בכך כפגיעת עבודה, עד הכרעת ביהמ"ש

בועז דרנס
קרא עוד
בשל סירוב גט: אלמנה תקבל רבע מיליון שקל

במשך 22 שנים סירבו בעיריית רמת גן לשלם קצבת שארים לאלמנה מכיוון שבעלה השני לא נתן לה גט.

האלמנה הגישה בשנה שעברה תביעה נגד עיריית רמת גן בבית הדין האזורי לעבודה בת"א באמצעות עו"ד מלכיאל חדד, ממשרד מרקמן את טומשין

בבית הדין לעבודה הכריעו: היא תפוצה במאות אלפי שקלים.

קרא עוד
השופטת מיכל נד"ב היא שאישרה את התביעה הייצוגית שהוגשה באמצעות עו"ד דוד שוורצבאום ממשרד עורכי הדין מרקמן את טומשין.

מכוני הכושר יחויבו לבטח את המתעמלים בהם בביטוח תאונות אישיות, זאת נוסף על פוליסת ביטוח צד ג' ופוליסת ביטוח מקצועית

דוד שוורצבאום
קרא עוד
תוך עשור: לוחם נפצע שלוש פעמים

חייל נפצע פעמיים במהלך שירותו, עשור לאחר מכן רץ באזעקה ונפצע בגבו והוכר כנכה צה"ל. בימ"ש קבע: הוא יזכה לקצבת נכות על כל האירועים.

חן לוי
קרא עוד
"חיי נהרסו": הוכרה כנפגעת טרור - אף שנפצעה ב"פיגוע שלא היה"

בנובמבר 2016 פרצה בהלה המונית בנמל תל אביב בעקבות קטטה שנחשדה כפיגוע. ע', תושבת הדרום שנחבלה ושברה את רגלה באירוע, הוכרה כנפגעת פעולת איבה. "בלילות אני מדמיינת שיש מחבלים בחצר שלי"

קרא עוד
בצעד חריג: חייל עורפי הוכר כנפגע במבצע צבאי

טכנאי מטוסים לקה במחלת פסוריאזיס לאחר מבצע צוק איתן ומשרד הביטחון טען שלא יוגדר כנכה צה"ל מכיוון שאינו לוחם-בעקבות ערעור שונתה ההחלטה.

חן לוי
קרא עוד
האף של הקצין רוטש בפעילות מבצעית אבל צה"ל לא הכיר בנכותו

קצין בגדוד גולני נפצע מרסיס מרגמה באפו ונאלץ לעבור ניתוח. צה"ל דחה את בקשתו להכיר כי הפרעת דום הנשימה ממנה הוא סובל היא תוצאה של הפציעה וייחס אותה לבעיית עודף משקל. "אבסורד שהצבא ידע לשלוח אותי להיות לוחם ומפקד למרות עודף המשקל, אבל תלה בהשמנה את נכותי"

גיל גנוניאן
קרא עוד
יש מחיר לטרור: הפרקליט שתובע מחבלים

מהאינתיפאדה ועד מימון זרועותיה של איראן, מנהל עו"ד גבי מירון בכל העולם תביעות בשמם של כ-16 אלף נפגעי טרור • "תמיד היתה לי את המוטיבציה"

 

 

קרא עוד
האפליה התמוהה של ביטוח לאומי כנגד פגועי נפש

"כל נבדק רשאי לבקש נוכחות של אדם נוסף בשעת הבדיקה הגופנית בוועדה, למעט בדיקה פסיכיאטרית": כך מנחים שלטים שנתלו מחוץ לחדרי הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי. צעירה פגועת נפש הגישה תביעה ייצוגית נגד המוסד בטענה לאפליה לאחר שלא הורשתה להיכנס לבדיקה בליווי עורך דינה

נדב מרסיאנו
קרא עוד
העליון: נכה צה"ל שאבריו הבריאים נחלשו יוכל לתבוע הגדלת הקצבה

העליון קבע כי מי שהתעוור בעין אחת או התחרש באוזן אחת בעת שירותו הביטחוני, ולימים חלה הידרדרות באיבר השני, יהיה זכאי להגדלת הקצבה: "בבחינת המצב מחדש יש להתחשב בכך שהאיבר ה'מפצה' נפגע"

דוד שוורצבאום
קרא עוד
משפחת פועל שנהרג בתאונה תובעת חברות בנייה ב-3.4 מיליון שקל

הפועל נהרג לאחר שנפלה על ראשו ערימת פיגומים שהתנתקה ממנוף בעת שעבר באתר באזור המרכז עם אביו ואחיו; הם תובעים את חברות דונה הנדסה ובנייה, דונה שי נכסים ופסגות אור; לדבריהם, הם "חיים בסיוט מתמשך, גופת קרובם חוזרת וניבטת מול עיניהם"

קרא עוד
סוכרתיים? הזכויות החדשות בביטוח לאומי שמגיעות לכם

מחלת הסוכרת עלולה לגרום לסיבוכים רבים שמקשים על ההתנהלות היומיומית ומצריכים עזרה. איזה זכויות מגיעות לחולים בביטוח הלאומי ומה צריך לדעת כדי לקבל אותן? לרגל חודש המודעות למחלת הסוכרת – מדריך מעודכן

עו"ד ליאור טומשין
קרא עוד
פטור ממס הכנסה

בית המשפט קיבל את ערעורו של לקוח – שיוצג על ידי המשרד – על החלטת הועדה שמטעם הביטוח הלאומי (פטור ממס הכנסה), וקבע כי בטרם החליטה הועדה בעניינו היה עליה לומר ללקוח (שלא יוצג ע"י עורך דין), כי עליו לצרף חוות דעת מומחה.התיק טופל ע"י עורך הדין מיכאל לנג.

פסק דין

1. לפני ערעור כנגד החלטת הועדה הרפואית לעררים לפי פקודת מס הכנסה אשר התכנסה ביום 24.5.2019 , וקבעה למערער נכות בשיעור של 85.81%.

רקע עובדתי

  1. המערער, יליד 1960, סובל מפגימות שונות אשר בגינן ביקש פטור ממס הכנסה בהתאם לסעיף 9(5)(א) לפקודת מס הכנסה. ביום 19.2.18 נקבעו למערער נכות בשיעור של 83.4%.
  1. על החלטה זו הגיש המבקש ערר לוועדה, אשר התכנסה לדון בעניינו ביום 24.5.19. בתלונות המערער לפני הועדה נכתב:

"קשיי נשימה ועייפות כל הזמן, לחצים בחזה, קושי בהליכה ובעליה במדרגות מבחינת הלב, סכרת מטופל בכדורים, יובש בפה, סחרחורות מידי פעם, צרבות – גסטרוסקופיה לפני חצי שנה, צפוי לעבור קולונסקופיה…לפוליפים לפני 9-10 חודשים."

סיכום בדיקת הועדה:

"מצב תזונתי שמור, ראש, עיניים תקינים, ללא גודש רב בשכיבה של 45 מעלות, …נשימה בועית. לב קולות ברורים ללא איוושות, בטן רכה, כבד וטחול לא..,… ללא בצקות. הוועדה עיינה בתיק של המערער לא נמצאה תשובת גסטרוסקופיה אך נמצא ציטוט מרופא א.ק.ג אשר ראה סימני ריפלוקס. הועדה לא מצאה את בדיקת אקו לב אשר מפנה פרופ' רביב … לכן נאלצת להסתמך על הציטוט של פרופ' רביד.

אבחנות: ריפלוקס וסכרת "

 

סיכום ומסקנות הועדה:

" מבחינת הלב הועד דוחה את הערר מאחר וקיבל נכות בצורה מתאימה לספר התקנות בדרג הראשון. מבחינת הריפלוקס ניתנו 5% לפי סעיף 10(2) ב' 1 ו 2 מותאם מ 1.1.17. מבחינת סכרת 10% לפי 4(4) מ 1.1.09. "

 

טענות המערער

  1. המערער סובל שנים רבות מהפרעות בתפקוד המיני ללא שיפור באמצעות טיפול תרופתי בעוד הועדה לא קבעה בהחלטה האם סובל הוא  מבעיית אין אונות. כמו כן היה על הוועדה לדרוש מהמערער לבצע את בדיקת NPT ככל שסברה שיש בה כדי להשפיע על אחוזי נכותו.
  1. אשר לקביעת הוועדה ביחס לנכות הלבבית , הועדה הרפואית לא נימקה את קביעתה לתפקוד לבבי ברמה 2 ולא ברמה 3 וזאת חרף קביעתו של פרופ' רביד שציין נכות בשיעור של 30%.
  1. עוד טען המערער כי ההחלטה בעניין דיון מחודש בנכות בגין אין אונות ונכות לבבית עלולה להשפיע על מסקנות הועדה בנושא הסכרת.

 

טענות המשיב

  1. בעניין אין אונות – הנטל להוכחת פגימה מוטל על כתפי המערער, תפקיד הועדה לקבוע קיומה של נכות כאשר אין כל חובה על הוועדה להפנות את המערער לבדיקה בכלל ולבדיקת NPT בפרט. כמו כן ממסמכי התיק עולה כי המערער לא בצע בדיקת NPT  במהלך הזמן שעמד לרשותו , חרף החלטת הוועדה מדרג ראשון. המערער לא הציג בדיקת זקפה כנדרש בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי.  המערער נשאל לעניין ביצוע הבדיקה והשיב כי לא בצע את הבדיקה על כן, היה הוא מודע לצורך בבדיקה ובחר שלא לבצעה.
  1. עוד טען המשיב כי אף בפני הוועדה מושא הליך זה המערער לא ציין דבר בנושא וזאת כחודש וחצי לאחר בדיקתו על ידי היועץ האורולוגי ד"ר גורן לפיכך, המערער לא פעל בהתאם לאחריות המוטלת עליו בהתאם לתקנות. עוד נטען כי העדר ייצוג משפטי אינו עילה לאי ידיעת התקנות בפרט,  שעה שהתובע היה מצויד בחוות דעת רפואית והיה מודע לקביעת הוועדה.
  1. בעניין הנכות הלבבית טוען המשיב כי הועדה קבעה את נכות המערער, לאחר שעיינה בחוות דעתו של  פרופ' רביד ועל סמך בדיקתה הקלינית. בנוסף החלטת הוועדה תואמת את ערכי מקטע הפליטה הנזכרים בחוות הדעת מטעם המערער וקביעתו, המעניקים לדעת הוועדה ערכים אשר תואמים לנכות בגובה 25% וזאת בהתאם לסעיף 9(1)(ב)(2) לתקנות הביטוח.
  1. אין כל קשר בין הנכות הלבבית והנכות בגין הסוכרת בגינה נקבעו למערער 10% נכות ולא ברור כיצד אחוזי הנכות בגין מחלת הסוכרת יושפעו במידה והחלטת הוועדה תשתנה , בהעדר קשר כלשהו בין המחלה הלבבית ומחלת הסכרת. לאור קביעות הוועדה המבוססות על בדיקתה הקלינית ובהעדר פגם משפטי בהחלטת הוועדה יש לדחות את הערעור.

המסגרת הנורמטיבית

  1. בהתאם להלכה הפסוקה הסמכות לדון בערעורים על החלטות של ועדות לעררים מכוחפקודת מס הכנסה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה (בג"צ 7978/08  הסה נגד משרד האוצר אגף מס הכנסה (24/8/08)). בפסק דין זה נקבע כי זכות הערעור תהא בהתאם להוראות סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי.
  1. בית המשפט העליון קבע, כי בהתאם להוראתסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, מוסמך בית הדין לדון בערעורים על החלטות אלה בשאלות משפטיות בלבד.
  1. במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם נפלו פגמים בקביעת הנכות, בשיקולים שעליהם הסתמכה הוועדה, בהרכבה או באופן התנהלותה (בג"צ 570/09וינאפל נ' שר האוצר משרד האוצר,( 18.11.2009)). כמו כן, קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות, הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדי של הוועדה, ובית הדין אינו  מוסמך להתערב בה (עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, (22.6.2006))
  1. סעיף 213לחוק הביטוח הלאומי קובע זכות ערעור על החלטות של ועדה לעררים בשאלה משפטית בלבד, לפני בית דין אזורי לעבודה. ההלכה הפסוקה בעניין סמכות בית הדין בבואו לבחון את החלטת הוועדה קבעה כי  " בהליך הביקורת השיפוטית בוחן בית-הדין לעבודה האם הוועדה הרפואית לעררים "טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מההוראה המחייבת אותה" (דב"ע לג0-40/  דוזלר – המוסד לביטוח לאומי [1], בעמ' 410). הפגם המשפטי בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים יכול להתבטא בסטייה מהוראות החוק והתקנות או בפגם בסדרי עבודתה של הוועדה. בהליך הערעור לבית-הדין לעבודה אין בית-הדין מתערב במימצאים רפואיים של הוועדה הרפואית לעררים ובהחלטות רפואיות שהן בתחום מומחיותה וסמכיותיה. " (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

מן הכלל אל הפרט

  1. לאחר שעיינתי במסמכים שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, ואפרט.
  1. החלטת הוועדה ביחס לאין אונות- עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי אכן בהחלטה מדרג ראשון נשאל התובע האם בצע בדיקת NPT  אשר הייתה דרושה לצורך קביעת הנכות. אכן אין חולק כי העדר ייצוג התובע אינו פוטר מידיעת התקנות עם זאת, מקום בו הגורמים הרפואיים סברו כי מדובר בבדיקה הדרושה לסיכום קביעתם (כעולה מלשון התקנה), לא ברור מדוע לא העמידו את התובע על הצורך בביצוע הבדיקה והשפעת העדרה על קביעת הוועדה.

סעיף הליקוי ביחס לאין אונות נמצא בפריט 24(8) לתקנות וקובע כדלקמן:

24(8)  אין אונות (על פי בדיקה במעבדת שינה מוכרת בלבד)

 

(א)   קלה, יש זקפות אך עוצמתן ירודה                                             0%

 

(ב)   בינונית, זקפות לקויות במספרן ואיכותן                                   10%

 

(ג)    חמורה, אין זקפה כלל                                                           30%

 

לא יוקנו אחוזי נכות בגין סעיף זה לאחר גיל 70; לא יוקנו אחוזי נכות בגין אבדן מלא או חלקי של ה-penis ובגין סעיף זה גם יחד.

  1. לא נעלמה מעיניי העובדה כי המערער לא צרף בשום שלב עד למועד ערעור זה את הבדיקה וכן ההלכה הפסוקה על פיה" לא היו בפני ועדת הערר בהליך הראשון ועל כן אין מקום כי יובאו כעת בפניה ואף לא בדרך של הגשת ערר עליה לבית הדין" (ברע (ארצי) 20463-09-18‏ ‏ חיים כרמי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]). עם זאת , משעה ששוכנעתי כי היה על הוועדה להבהיר למערער באופן מפורש כי על פי התקנות אי הצגת הבדיקה תסב לו נזק ותמנע את יכולתה להעריך נכותו, יש לקבל את טענות המערער ולהשיב עניינו אל הוועדה הרפואית על מנת שתעיין בבדיקת NPT  אשר בוצעה על ידי המערער ובהתאם לכך, תקבע את שיעור הנכות בתחום זה.
  1. החלטת הוועדה ביחס לנכות הלבבית – בחוות דעתו של פרופ' רביד, מבהיר הוא בסעיף 1 לחוות העדת מדוע לשיטתו יש לקבוע לתובע נכות בשיעור של 30% ולא בשיעור של 25% כפי שקבעה הוועדה. הוועדה הרפואית בהחלטתה לא נמקה קביעתה ולא התייחסה לקביעות המומחה מטעם התובע אלא הסתפקה בציטוט מתוך חוות הדעת , תוך שהיא חוזרת על קביעת הוועדה מדרג ראשון ללא כל הסבר מדוע מצבו של המערער אינו מקנה 30% נכות כפי שסבר פרופ' רביד.
  1. סעיף הליקוי ביחס לסוכרת – משעה שיש להשיב את עניינו של המערער אל הוועדה הרפואית לערערים אשר נדרשת להתייחס לבדיקת NPT וכן לשיעור הנכות הלבבית וחוות דעת פרופ' רביד, תתבקש הוועדה להבהיר ככל שתקבע אחוזי נכות שונים מקביעתה הקודמת, האם יש בכך כדי להשפיע על  נכות המערער בגין מחלת הסוכרת.

סוף דבר

  1. לאור המפורט לעיל, יוחזר עניינו של המערער אל הוועדה לעררים לפי פקודת מס הכנסה, אשר תתייחס לבדיקת NPT אשר בוצעה על ידי המערער ובהתאם לכך, תקבע את שיעור אחוזי הנכות בתחום האין אונות.
  1. כמו כן הוועדה תתייחס באופן מפורש ומנומק לחוות דעתו של פרופ' רביד ותבהיר מדוע אין לקבל קביעתו לעניין שיעור אחוזי הנכות בתחום הלבבי.
  1. ככל שהוועדה תשנה קביעתה , תבהיר היא האם יש בקביעתה כדי לשנות מאחוזי הנכות אשר נקבעו למערער בתחום הסוכרת.
  1. המערער וב"כ יוזמנו בפני הוועדה ויוכלו להעלות טיעוניהם.

החלטת הוועדה תהא מנומקת ומפורטת.

  1. לאור תוצאת ההליך יישא הנתבע בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לפטור ממס הכנסה.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

בית המשפט קבע לאחר דיון ארוך ומנומק כיצד יש לערוך תחשיב נזק במקרה שאין הלימה בין התלויים ליורשים וכן במקרה שהתלויה התחתנה מחדש. בסופו של יום נקבע פיצוי משמעותי ליורשים אשר יוצגו על ידי משרדנו ופיצוי לאלמנה עקב פטירת הגרוש.

המדובר בתביעה שניהלה עורכת הדין דנית מזור ממשרדינו – בה נדון מקרה מצער בו המנוח מצא את מותו בתאונה טרגית במהלך העבודה כמפעיל עגורן בחברת יהודה פלדות כשאר מוטות ברזל נפלו עליו ומחצו אותו למוות. התיק נפתח כאשר היה הליך פלילי נגד החברה ומנהליה אך התיק הפלילי נגמר בזיכוי ולכן העבודה בתיק הייתה מורכבת יותר. למנוח מספר נשים לאורך השנים כך שהיו ניגודי אינטרסים בין היורשים והתלויים. לאחר הליך גישור שלא צלח התנהל הליך הוכחות במהלכו הסכמנו על אשם תורם של 25% ונותרה מחלוקת לעניין הנזק.

לבסוף נקבע פיצוי לאלמנה עקב פטירת הגרוש.

 

תמצית פסק הדין:

להלן תמצית פסק הדין מת"א 26023-07-15 עזבון המנוח אטקה ג' יהודה פלדות

המחלוקת העיקרית שבתיק זה היא משפטית – השפעת נישואיה בשנית של זוגת מנוח שהלך לעולמו בשל מעשה שבנזיקין, על פיצוייה כתלויה במנוח.

רקע:

1. המנוח נהרג בתאונה טרגית, בהיותו כבן 60, במהלך עבודתו כמפעיל עגורן אצל הנתבעת. הצדדים הגיע להסכמות בנוגע לשאלת האחריות והאשם התורם, ונקבע כי ביהמ"ש ישקלל את הסוגיות הללו באמצעות הפחתה של 25% מסכום הנזק הכולל המגיע לתובעים. על כן, המחלוקת העיקרית הדרושה הכרעה היא שאלת הנזק. המנוח, יליד 1954, והתובעת.

2. היו בני זוג ידועים בציבור, התעתדו להינשא מספר חודשים לאחר מועד התאונה אלמלא מותו של המנוח, וככזו היא יורשת מחצית מעזבונו; בשנת 2017 הכירה התובעת 2 בן זוג אחר ונישאה לו בסוף שנת 2020; התובעים 8-3 הם ילדיו הבגירים של המנוח מאשתו הראשונה וכל. אחד מהם יורש 1/16 מעזבון המנוח (למנוח 8 ילדים היורשים מחצית מהעזבון); התובעים 10-9 הם ילדיו הקטינים של המנוח מקשר זוגי שהחל קודם למערכת הזוגית עם התובעת

3.תביעתם של התובעים 10-9 נדחתה בשל תגמולי המל"ל, שעלו על סכום הפיצוי המשוער לו זכאים.

 

בימ"ש השלום פסק:

כאמור, המחלוקת המשפטית העיקרית שבתיק נסובה על שאלת היחס שבין הפיצוי לו זכאים התלויים לעומת נזקי היורשים, ובפרט ההשפעה של הנישואין בשנית של התובעת 2 על הפיצוי לו היא זכאית כתלויה במנוח. התקציר מתייחס למחלוקת זו.

במותו של אדם בשל עוולה שבנזיקין (או כתוצאה מתאונת דרכים) זכאים יורשיו להיכנס בנעליו ולקבל את נזקיו בשל גדיעת חייו; לצד זאת, זכאים התלויים במנוח לקבל את ההפסד הכלכלי הטמון באובדן התלות במנוח מכוח סעיפים 78 ו- 80 לפקודת הנזיקין (או מכוח סעיף 4(א) לפלת"ד, לפי העניין). תביעת היורשים יסודה בזכויות המנוח לקבל את נזקיו, בעוד תביעת התלויים היא תביעתם העצמאית הנובעת מהעדר יכולתו של המנוח להמשיך ולתמוך בהם נוכח מעשה הנזיקין, כלומר הפסד פרנסתם מהמנוח.

על מנת שתלוי יהא זכאי לפיצוי בגין אובדן התלות במנוח, עליו לעבור שתי משוכות: הראשונה, משפטית, על התלוי להראות שהוא נמנה על התלויים המנויים בסעיף 78 לפקודת הנזיקין; השניה, עובדתית, בגדרה על התלוי להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו כתוצאה ממותו של המנוח, בשים לב לכלל לפיו "הפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה".

תביעת התלויים מושפעת מתביעת העיזבון וקיימת חפיפה בחלק מראשי הנזק, כשהעיקרית היא בראש הנזק של אובדן התמיכה. כדי למנוע כפל פיצוי, כאשר אין זהות בין היורשים והתלויים, אובדן התמיכה בתלויים ינוכה מזכויות היורשים לאובדן השתכרות בשנים האבודות, כשהרציונל הוא ששיעור התמיכה בתלויים היה מופחת מהכנסתו הצפויה של המנוחה אלמלא פטירתו. חלקם של התלויים ייגרע על כן מחלקם של היורשים ברכיב אובדן ההכנסות, כאילו היה ממשיך המנוח לתמוך בתלוייו.

למעט מקרים חריגים שאינם רלוונטיים לענייננו, תביעת התלויים העצמאית מבוססת על עיקרון היסוד שבנזיקין, השבת המצב לקדמותו, כלומר התלוי זכאי למלוא נזקיו הכספיים בשל אובדן התמיכה, על מנת להשיב את מצבו אלמלא פטירת המנוח). עיקרון זה מצדיק בחינת היתרונות הכספיים הנובעים, גם אם באופן לוואי, לפטירתו של הניזוק, דוגמת קבלת גמול כספי המחליף את התמיכה שאבדה. כספים אלו ינוכו מראש נזק אובדן התמיכה

נישואין מחדש של התלוי/ה במנוח, לאחר פטירתו, מהווים גורם המצדיק בחינת שיעור הפיצויים לתלוי/ה, והפחתת היתרון הכספי – ככל שהוא קיים – הנובע מהנישואין בשנית. שאם לא כן יזכה התלוי בכספי אובדן התלות ביתר, בעוד בפועל אין אובדן – בכלל או מלא – של התלות. בפסיקה הובהר, כי ביהמ"ש לא ישקול את סיכויי הנישואין כשלעצמם, אך כשאי הוודאות אינה קיימת עוד, למשל כאשר מוצגות ראיות ברורות על כוונה קרובה של התלוי/ה להינשא, או כאשר התלוי וזוג/זוגתו הפכו

ידועים בציבור, יש מקום להתחשב ביתרון הכספי הנובע מהנישואין בשנית.

נישואין מחדש אינם מנתקים את הזכאות של התלוי לפיצוי בגין אובדן התמיכה, אלא מקימים את הצורך בבחינת כושר השתכרותו של המנוח לעומת כושר השתכרותו של בן הזוג האחר, כאשר להפרש חשיבות בקביעת נזק הממון של התלוי לאמיתו. ניכוי התמיכה של בן/ת הזוג האחר נועד לשקף את הפסד התמיכה שנגרם לתלוי בפועל, ולא למעלה מכך.

במשולש מערכת היחסים של יורשי המנוח (הנכנסים בנעליו) – התלויים במנוח – והמזיק, ההטבה הנובעת מהתלות החדשה מופחתת מחלקו של התלוי בלבד, ולא מעיזבון המנוח, שכן התלות נגזרת מזכויות המנוח, כאילו היה ממשיך לשאת בעלות התלות אילולא נפטר. בהתאם, אין הצדקה בהפחתת שווי התלות מזכויות המנוח מקום בו אין עוד הצדקה בתשלום עלות התלות.

משמעות הישירה על מערכת היחסים המשולשת היא שהמזיק אינו נהנה מההטבה הנובעת מתלות חדשה זו והוא אדיש לתוצאת הניכוי מהניכוי. על כן, אין מקום לחשב את תביעת התלויים בנפרד ותביעת היורשים בנפרד, שלאחר מכן יש לפסוק את הגבוה מבין השניים, אלא יש לחייב את המזיק בפיצוי עבור כל ראש נזק שנגרם פעם אחת (לתלויים ולעיזבון), ללא ניכוי "מין בשאינו מינו". ראשי הנזק החופפים בין היורשים והתלויים (מתחם החפיפה) ייפסקו פעם אחת בלבד, על דרך של קיזוז וניכוי וראשי הנזק שמחוץ למתחם החפיפה ייפסקו לגורם הרלוונטי, לפי העניין, ללא ניכויים או קיזוזים. רק בתביעת התלויים, לשם הדוגמה, ייפסקו פיצויים בגין אובדן שירותים, אובדן השייך לתלויים בלבד שכן המנוח אינו יכול להפסיד את שירותיו שלו; לעומת זאת רק בתביעת היורשים ייפסק פיצוי

עבור הכאב והסבל ממנו סבל המנוח ושייך לו. עוד נגזר מכך, כי בכל מקרה, יד החיסכון שבחישוב אובדן ההכנסה בשנים האבודות שייך ליורשי המנוח בלבד וייפסק לטובתם גם כאשר תביעת העיזבון נמוכה מתביעת התלויים.

אופן חישוב ההטבה הנובעת מהנישואין בשנית – חישוב ניכוי ההטבה מהפסדי התלויים במנוח, שמנוכים מזכויות היורשים (ניכוי מניכוי) צריך להיות מחושב במלואו, עד לגיל הפרישה של בן הזוג האחר, גם אם שווי ההטבה עולה על שווי אובדן התלות במנוח ומאיינת את הפסד התלוי. (במקרה שכזה אין מקום לנכות את ההפרש מראש נזק אחר דוגמת אובדן השירותים. הניכוי צריך שייעשה מאותו ראש נזק, והקביעה כי התלות החדשה תפחית מאובדן שירותי בן הזוג – עירוב "מין בשאינו ממינו" – אינה ראויה).

חישוב שווי ההטבה ייעשה באופן זהה לחישוב ההפסד של התלוי, בידוד יד קיום בן הזוג האחר מהכנסתו. לצורך כך, יש ל"צלם" את המצב הכספי נכון למועד פסק הדין, מתוך ההנחה כי "מה שהיה – הוא שיהיה.

ביישום לענייננו הנזק נקבע כדלהלן: תביעת עיזבון: כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים – 400,000 ₪; קבורה והנצחה – 15,000 ₪; אבדן הכנסה בשנים האבודות, כולל אובדן זכויות סוציאליות – 506,314 ₪ = סך נזקי היורשים – 921,314 ₪; תביעת התלויה: אבדן שירותי בן זוג – 50,000 ₪.

הפיצוי לתובעת 2 כתלויה יתווסף לחלקה כיורשת תוך הפחתת אשם תורם בשיעור 25% ותקבולי המל"ל. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% וההוצאות שהוצאו בפועל

יתר היורשים יקבלו את חלקם בעיזבון לאחר הפחתת 25% אשם תורם, ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% וההוצאות שהוצאו בפועל.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

אסתמה ו-COPD הוכרו כפגיעה בעבודה

לאחר מאבק ארוך בו עד לרגע האחרון ביטוח לאומי נאבק, בית הדין קבע כי יש להכיר במחלת הריאות (אסתמה ו- COPD) של עובד תחנת הכוח במפעלי ים המלח כפגיעה בעבודה, עקב חשיפה לחומרים שונים במשך שנים.

בזכות העבודה הקשה של משרדינו, העובד שהוכר על אסתמה ו- COPD כפגיעה בעבודה יהיה זכאי לקצבה העולה על 10,000 ₪ לחודש לכל ימי חייו.

את התיק ניהלו עוה"ד עמוס כהן, עוה"ד דנית מזור ועוה"ד טל אלבוים.

במשרדינו מחלקה ייחודית, יחידה בארץ העוזרת לממש את הזכויות במקרים של מחלות קשות, לרבות בדרך של הכרה במחלות אלו כפגיעה בעבודה.

להלן פסק הדין מב"ל (ב"ש) 19763-04-19  גבריאל וייס – המוסד לביטוח לאומי:

התובע עתר לבית הדין בתביעה להכיר בפגיעה בריאותיו כ"פגיעה בעבודה" על פי עילת המיקרוטראומה כאמור בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה – 1995.

רקע עובדתי

1.עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מיום5.8.20 ועל פיהן:

א. התובע יליד 1955.

ב. התובע עבד משנת 1979 ועד לשנת 2015 בתחנת הכוח במפעלי ים המלח לפי הפירוט שלהלן:

 19791993 – עבד כמפעיל.

1993-1997– עבד כמפקח תהליך.

1997-2015 – עבד בתפקידי מטה ללא חשיפה.

ג. מפעיל התובע עבד 24 ימים בחודש, במשמרות של 8 שעות בכל יום. חלוקת המשמרות הייתה: ערב ימים, בוקר ימים, צהריים 4 ימים, 4 ימי מנוחה וחוזר חלילה. כפקח התובע עבד משמרות בוקר בלבד.

ד. בשנים בהן עבד התובע, המפעל עבד עם חומרים המפורטים בטבלה המצורפת על פי השנים המתוארות בטבלה. חומרים אלו עברו תהליך שריפה ואדיהם נפלטו מהארובה ונכחו באופן כללי ברחבי המפעל בריכוז לא ידוע. (מצ"ב טבלת החומרים).

ה. בנוסף לחשיפה בסביבת העבודה במפעל, נחשף התובע כמפעיל בין השנים 1993-1997 לחומרים נוספים בהם:

כמפעיל במשמרת בוקר נחשף לגזי פליטת מזוט, אדי סולר ופיח בעת ניקוי והחלפת המבערים (3 שעות לא רצופות במשמרת בוקר)

במשמרת צהריים ולילה (פעם אחת כל משמרת) נדרש לבצע הליך בדיקת נוכחות הכימיקלים והזנתם במערכת (הליך שלוקח בין 10 דקות אם הכל תקין, לשעה אם לא תקין) כאשר הוא מצויד בכפפות ומסכת פנים שקופה, נחשף בנשימתו לכימיקלים המופיעים בטבלה שמצ"ב.

בכל המשמרות נחשף התובע לחומרים גם במהלך פעולות הרישום והמעקב אחר מכונות. מדובר בסיור ויזואלי בין המחסנים בשטח המפעל, שברחבי השטח חומרים שנפלטו לאוויר כתוצאה מהליך סגור של שריפה כאמור בסעיף ד. פעולה זו בוצעה פעמיים בכל משמרת במשך כשעה-שעה וחצי כל סיור.

תחנת העבודה של המפעיל היא חדר בקרה בו מיכשור שעליו אמור לפקח מלבד הפעולות האחרות שהיה מבצע כאמור לעיל.

ו. בין השנים 1993-1997 עבד התובע כפקח תהליך – בתפקיד זה נדרש לשהות בסמוך לדודים ונחשף לסביבת עבודה מזיקה – זיהום אוויר ותוצרי פליטה כאמור בסעיף ד', כ-3 שעות ביום לא ברצף.

ז. בהליכים הכימיים המפעל השתמש בתערובות שבין החומרים שמצוינים בהתאם לשנות השימוש בנספח למכתב המעביד.

ח. מצבו של התובע הוא כעולה מן המסמכים הרפואיים.

 תביעת התובע להכיר בפגיעה בריאותיו כ"פגיעה בעבודה", נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי בטענה, כי "על פי המסמכים שבידינו לא הוכח קיום אירוע תאונתי/אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתך, ו אשר הביאו למחלת האסטמה. מבחינה רפואית לא הוכח קו קשר סיבתי בין מחלתך לבין תנאי עבודתך. מחלתך התפתחה על רקע מצב תלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה. לפיכך, אין לראות במחלתך כתאונת עבודה".

הצדדים הסכימו למינוי מומחה רפואי וד"ר מריו סקולסקי מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין כאשר הוא נתבקש להשיב על השאלות המקובלות באשר לקשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודתו של התובע, לבין הפגיעה בריאותיו של התובע.

ד"ר מריו סקולסקי קובע בחוות דעתו כי –

"ש. האם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע ובין הליקוי בו לקה או החמרתו? כאמור, על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו, דהיינו יותר סביר לקבוע שתנאי העבודה השפיעו על הופעת הליקוי או החמרתו, לעומת המצב ההפוך שתנאי העבודה לא השפיעו.

ש. ככל שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית – האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי המחלה של התובע עקב עבודתו נגרמה או הוחמרה על דרך של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה או החמירה גם כן את מחלתו (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות).

ש. ככל שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית – האם לתנאי העבודה השפעה משמעותית על הליקוי (השפעה משמעותית היא בשיעור של 20% ומעלה)?

ת. לצערי, לא מצאתי מחלה משמעותית אליה אוכל להתייחס לעניין הקשר הסיבתי בחוות דעתי, עלי לציין כי מחלת האסטמה נרשמה רק בעבר ולא מצאתי רישומים משמעותיים לגבי מחלה זו בהווה.

לכן, לאחר שהקדשתי כשעתיים בפעם הראשונה ועוד כשעתיים בפעם הנוכחית בלימוד עובדות המקרה, המסמכים והכרטיסים הרפואיים, לצערי לא ברור לי על מה מר וייס תובע".

התובע ביקש להפנות שאלות הבהרה לד"ר סקולסקי. בהחלטה מיום1.12.21 אושרה בקשתו, למומחה הועברו שאלות הבהרה והוא מסר תשובותיו כדלקמן:

"ש. בחוות דעתך כתבת, כי קיים רישום ידני משנת 1993 ללא המשך לאחר מכן. הנך מופנה למסמכים רפואיים ובהם תלונות על סיפטומים נשימתיים כאשר ברישום משנת 1996 צוין  ברונכיטיס אקוטי וברישומים משנת 2000 נרשם אסטמה, רישום אשר חזר על עצמו פעמים נוספות כמופיע ברישומים הרפואיים. כמו כן הנך מופנה לרישום רפואי מיום 10.8.15 שבו נרשם כי התובע סובל משנת 1992 ממחלת האסטמה ומטופל תרופתית (רצ"ב הרישומים).

לאור האמור, האם קיימת סבירות של 50% לקשר סיבתי בין עבודתו של התובע לבין הופעת התסמינים הנשימתיים כמופיע בתיעוד הרפואי ואבחנת האסטמה? יש לשים לב לכך שגם הפרעה זמנית וחולפת יכולה להיחשב כפגיעה בעבודה. ככל שקיים קשר סיבתי אנא פרט,  האם השפעת העבודה על מחלת התובע כפי שבאה לידי ביטוי בתיעוד הרפואי כאמור היא בשיעור של 20% ויותר?

ת. דיון ומסקנות

מר וייס, בן 67 כעת, עבד משנת 1979 ועד לשנת 2015 (משך כ- 36 שנה) בתחנת הכוח במפעלי ים המלח. בין השנים :1979-1993 עבד כמפעיל. בין השנים 1997־1993 עבד כמפקח תהליך. בין השנים 1997-2015 עבד בתפקידי מטה ללא חשיפה.

 על פי העובדות שנקבעו על ידי כבוד בית הדין, במסגרת עבודתו נחשף לחומרים:

בהיותו בגיל 38 או 40 אובחן כסובל מגנחת הסמפונות (Bronchial Asthma).

גנחת הסמפונות  תעסוקתית (OBA)– אפידמיולוגיה

על פי הספר  2021, אחד עמודי התווך בתחום הרפואה התעסוקתית, בארה"ב אסטמה מופיעה ב- 5% מהאוכלוסייה הכללית. אסטמה קשורה לעבודה  (הן אסטמה תעסוקתית והן אסטמה המוחמרת על ידי העבודה מוערכת כמופיעה בשיעור של 15-20% מכל האסטמה של מבוגרים, יותר מ- 250 גורמי סיכון בעבודה עלולים לגרום אסטמה, והרשימה הולכת ומתרחבת ככל שגורמים חדשים נכנסים לשימוש.

קיימים שני סוגים של אסטמה תעסוקתית, אסטמה הנגרמת מגורם רגישות (Sensitizer Induced Asthma), מחלה מאופיינת בתגובה לגורם הספציפי, ואסטמה עקב גורם מגרה (Irritant Induced Asthma), מחלה ללא זמן חביון, המופיעה לאחר חשיפה לגורם מגרה כגון אבק, עשן, אווירוסול, אדים.

בשנת 2020, Burdon et Al.  פרסמו עבודה על אסטמה קשורה לעבודה, נייר עמדה של ה- Thoracic Society of Australia and New Zealand and the National Asthma Council Australia. בנייר עמדה צוין כי אסטמה הקשרה לעבודה (WRA) היא אחד המצבים הנשימתיים הנפוצים ביותר. המצב כולל אסטמה אשר נגרמה על ידי חשיפות תעסוקתיות ספציפיות (OA), כמו כן אסטמה אשר הוחמרה על ידי החשיפות בעבודה (WEA). יש לשקול אסטמה הקשורה לעבודה (WRA) אצל כל מבוגר הסובל מהמחלה, אך בעיקר אצל אלה עם אסטמה אשר החלה לא מכבר או המקרים בהם קשה להשתלט על המחלה.

בשנת 2007, Henneberger  פרסם עבודה מסוג סקירה על אסטמה המוחמרת על ידי העבודה, המבוססת על שש מחקרים אפידמיולוגיים שפורסמו בשנים 2005-2006. בעבודתו צוין כי בעבודות אלה, הימצאות הממוצעת של WEA היו בשיעור 18% של מבוגרים הסובלים מאסטמה, 25% אצל עובדים ו- 45% מכל המקרים של אסטמה הקשורה לעבודה. המחבר ציין כי  WEA יכולה להגרם על ידי גורמים שונים, כגון גורמים פיזיים (מאמץ גופני, טמפרטורות קיצוניות), גורמים פסיכולוגיים (דחק, רגשות), ריחות וחומרים מגרים (אבק), עישון משני בחוקר סיכם כי המחקרים האפידמיולוגיים מצביעים על כך ש- WEA הוא מצב נפוץ.

בשנת 2008, Balmes et Al פרסמו נייר עמדה של ה- American College of Chest Physicians על האבחנה והניהול של אסטמה הקשורה לעבודה, המחדש נייר עמדה קודם משנת 1995. נייר העמדה הגדיר אסטמה קשורה לעבודה ככוללת אסטמה תעסוקתית (הנגרמת על ידי חשיפה לגורמים מרגשים או מגרים בעבודה, וכן אסטמה  המוחמרת על ידי העבודה – אסטמה הקיימת טרם העבודה או אסטמה המוחמרת על ידי גורמים בעבודה. בנייר העמדה סוכם כי השכיחות הבולטת של אסטמה קשורה לעבודה מגבה שיקול האבחנה אצל כל אחד הסובל מאסטמה חדשה או אסטמה מחמירה, לאחר בירור רפואי מתאים והתערבות, לרבות הסתכלות על עובדים חשופים אחרים.

בשנת 2011, Henneberger et Al. פרס(מו הצהרה רשמית של ה- American Thoracic Society על אסטמה מוחמרת על ידי העבודה, אשר סוכמה כדלהלן: אסטמה המוחמרת על ידי העבודה היא תוצאה שלילית נפוצה ולא מצוה מספיק הנובעת מתנאים בעבודה.

בשנת 2017, Talini et Al. פרסמו עבודה על אסטמה הקשורה לעבודה במדגם של מאובחנים כסובלים מאסטמה, המבוססת על מדגם של 1,289 חולי אסטמה. מטרות העבודה היו להעריך את ההשפעה של חשיפה תעסוקתית לחומרים מגרים או לגורמים מרגשים על הופעה, החמרה או התחדשות המחלה ולזהות מקרים חדשים של אסטמה הקשורה לעבודה WRA, לרבות מקרים של אסטמה המוחמרת על ידי העבודה (WEA) ואסטמה תעסוקתית (OA

החוקרים סכמו כי המחקר הראה שכיחות גדולה של WRA, במיוחד WEA, הקשורות לעיסוקים הידועים כמסוכנים באשר לחומרים מרגשים או מגרים של דרכי הנשימה

בספר הידוע הספר, Current diagnosis & treatment : occupational & environmental medicine, 6th Edition 2021,    צוין כי  ניקל, ונדיום, כרום, קובלט ידועים גגורמים לאסטמה תעסוקתית

בשנת 2020,  Świrt et Al. פרסמו עבודה על תגובה ברונכיאלית לגורמים הננשמים במסגרת תעסוקתית, בעלי משקל מולקולרי גבוה (HMWA) או נמוך (LMWA). החוקרים סכמו כי תוצאות המחקר רומזות כי  חולי אסטמה הנגרמת על ידי  HMWA יכולים לסבול ממחלה קלה יותר וכי קיימת אפשרות להמשיך את עבודתם למרות קיום האסטמה אשר מצריכה פיקוח רפואי

על פי העובדות אשר נקבעו על ידי כבוד בית הדין, בטבלת החשיפות שצורפה, צוין כי התובע נחשף החל מתחילת עבודתו בשנת 1997 למתכות כגון כרום, ניקל, אבץ, ברזל.

בשנת 2006, Cruz et Al. דווחו על מקרה של אישה אשר פתחה אסטמה תעסוקתית לאחר שהייתה חשופה לכרום ולניקל במסגרת תהליך ציפוי במפעל מתכות.

כמו כן נחשף בין היתר לגזי פליטת מזוט, אדי סולר ופיח.

כבר בשנת 1993,Newman and Newman  פרסמו עבודה על דיזל אסטמה, מחלה תגובתית של דרכי הנשימה לאחר חשיפת יתר לפליטת קטר, על שלושה עובדי רכבת אשר חלו במחלת אסטמה לאחר שנסעו אחרי הקטר ברכבת המחברים ציינו כי זה הדיווח הראשון אשר דיווח על פליטת דיזל כסיבה לתגובת יתר של דרכי הנשימה בשנת 2009, Adewole et Al פרסמו עבודה כתשובה לשאלה האם פליטת דיזל גורמת לאסטמה ממקור גירוי לאחר זמן חביון? העבודה התבססה על הרישומים על אסטמה תעסוקתית ב- Shield database of occupational asthma notifications in the West Midlands, UK. נמצאו 15 חולים שאובחנו כסובלים מאסטמה תעסוקתית. כולם עבדו בחניונים של אוטובוסים. המחברים סכמו כי ההשפעות המגרות הבלתי ספציפיות הידועות של פליטת דיזל רומזות כי מדובר במקרים של אסטמה שנגרמה עקב גירוי ברמה נמוכה וכי חשיפה לפליטת דיזל, לפחות בחניונים מסוימים של אוטובוסים הן ברמות מספיקות כדי לגרום למחלה 

בנוסף לכך, נחשף התובע לחומרים שונים, אשר יכולים להוות גירוי לדרכי הנשימה.

 בשנת 1994, Park and Jung  דווחו על ארבעה מקרים של אסטמה אצל עובדים החשופים למלחי כרום. החוקרים סכמו כי כרום גורם לאסטמה תעסוקתית אצל העובדים החשופים. (We conclude that chromium induces occupational asthma in exposed workers.).

בשנת 1997, Bright et Al אצל שבעה עובדים אשר היו חשופים לכרום ולניקל במפעל ציפוי משך שישה חודשים עד 11 שנה. המחברים סכמו כי כרום בשימוש בציפוי הוא סיבה פוטנציאלית לאסטמה תעסוקתית. הרגישות עלולה להיות גם במקומות בהם רמות הכרום הן בגבולות המותר. עלולה להתקיים תגובה מוצלבת עם ניקל

בשנת 2006, Fernandez-Nieto et Al תיארו ארבעה עובדים הסובלים מאסטמה קשורה לעבודה  עקב חשיפה למלחי מתכות. שני עובדים הראו טסטים חיובים לרגישות לכרום וניקל. המחברים סכמו כי מלחי כום וניקל עלולים לגרום לאסטמה תעסוקתית אצל עובדים חשופים

בשנת 2012,Baur et Al  פרסמו עבודת סקירה מבוססת על 474 עבודות רלבנטיות לנושא. בחוקרים סכמו כי קיים תת דיווח של אסטמה תעסוקתית מחומרים אשר מגרים את דרכי הנשימה 

בשנת 2012 Schneider et Al  פרסמו עבודה על החשיפה לחלקיקי כרום שש-ערקי המגבירה את הפתולוגיה של אסטמה אלרגית. המחברים ציינו כי יחד עם שכיחות יתר של סרטן ריאות, דווח על שכיחות יתר של אסטמה אלרגית אצל עובדים החשופים לחלקיקים מסוימים של תרכובות כרום 6 ערקי.

כמו כן צוין כי ממצאי המחקרים רומים כי נשימת חלקיקים מסוימים של כרום 6 עלולים להגביר את החומרה של מחלת האסטמה הקיימת מקודם.

בשנת 2020 Kolberg et Al פרסמו עבודה בכותרת: אלרגיה לניקל קשורה לצפצופים ואסטמה בקוהורט של מבוגרים צעירים בגרמניה, עבודה המבוססת על מחקר  SOLAR. החוקרים סכמו כי תוצאות המחקר רומזות כי אלרגיה לניקל קשורה להופעת צפצופים. לא ידוע אם תופעה זו קשורה לסביבה או לנטייה גנטית, או עקב חפיפת מנגנוני מסוג I ומסוג IV

בשנת 2021, Mattila et Al פרסמו מאמר סקירה על הקשר בין אסטמה לבין כימיקליים סביבתיים. במאמר המחברים ציינו כי דיאיסו-ציאנטים וכרום 6 גורמים לאסטמה עם רגישות ספציפית 

באתר האינטרנטי של בית חולים Johns Hopkins בארה"ב, בית חולים בין המובילים והמפורסמים בעולם, בפרק על אסטמה תעסוקתית, בין המתכות הידועות כגורמות לאסטמה תעסוקתית מופיעים כרום ניקל סולפט, פלטינה עשן ריתוך

השאלות של כב׳ השופטת יעל אנגלברג שהם:

*ראשית- האם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המבוטח ובין הליקוי ממנו הוא סובל. על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו על הליקוי.

דהיינו, יותר סביר לקבוע שתנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על הליקוי, לעומת המצב ההפוך שתנאי העבודה לא השפיעו. יובהר, כי בשלב זה לא נדרשת התייחסות למידת ההשפעה על מצבו הרפואי של המבוטח, ואין הכוונה כי תנאי העבודה תרמו שיעור של 50% ממצבו הרפואי של המבוטח, אלא האם תנאי העבודה גרמו במידה כלשהי למצבו הרפואי של המבוטח או להחמרת מצבו הרפואי של המבוטח, בסבירות של 50% ומעלה.

על פי העובדות אשר נקבעו על ידי כבוד בית הדין, מר וייס נחשף למגוון רחב של חומרים במסגרת עבודתו משך שנים רבות במפעלי ים מלח. כלולים היו בין החומרים אליהם הוא נחשף, חומרים הידועים כגורמי סיכון לאסטמה תעסוקתית, כגון כרום, ניקל, גזי פליטה של דיזל (הוא היה חשוף לאדי סולר), ועוד.

 במסמכים אשר היו ברשותי בעת עריכת חוות דעת זו, לא מצאתי תבחיני רגישות אשר יכולים היו להצביע באופן משמעותי על קשר סיבתי של גרימה בין גורמי הסיכון לאסטמה אליהם הוא נחשף בעבודתו לבין מחלת האסטמה ממנה ההוא סובל.

 יחד עם זאת, לא מצאתי תבחיני רגישות אשר יכולים היו להצביע באופן משמעותי על קשר סיבתי של גרימה בין גורמי סיכון לאסטמה אליהם הוא נחשף במקומות שלא במסגרת עבודתו (כגון בביתו, בגינה, בתחביבים ועוד) לבין מחלת האסטמה ממנה ההוא סובל.

 לכן הנני סבור כי, מחד גיסא, לא ניתן לקבוע קשר סיבתי של גרימה (אבחנה של אסטמה תעסוקתית) בין חשיפתו לגורמי הסיכון בעבודתו לבין מחלתו.

מאידך גיסא, התובע היה חשוף משך שנים רבות במסגרת עבודתו לגורמי סיכון הידועים על פי הספרות הרפואית המסורתית והעדכנית כגורמי סיכון להתפתחות אסטמה תעסוקתית. בנוסף לכך, היה חשוף התובע לאבק וגורמים אחרים אשר פורטו בטבלה שנתקבלה מכבוד בית הדין. גורמים אלה רק היו לתרום גירוי נוסף לדרכי הנשימה של התובע, כלומר להחמיר את מצבו ולא להקל עליו. לכן הנני סבור כי התובע סובל מאסטמה הקשורה לעבודה (Work Related Asthma). אי לכך, הנני סבור כי תנאי העבודה של התובע גרמו במידה כלשהי למצבו הרפואי של המבוטח או להחמרת מצבו הרפואי של המבוטח, בסבירות העולה על 50%, וכי תנאי העבודה השפיעו על הליקוי בסבירות של מעל 50%.

*שנית – ככל שנקבע קשר סיבתי כאמור לעיל, יש לבחון את שאלת היחס בין השפעת תנאי העבודה על הליקוי אל מול גורמיו האחרים. לגבי שאלה זו די בהשפעה משמעותית של תנאי העבודה על קרות אותו הליקוי כדי שהוא יוכר כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה. השפעה משמעותית הינה, על פי הפסיקה, השפעה בשיעור 20% לפחות.

על רקע האמור, מתבקש המומחה הרפואי להשיב על השאלות כמפורט להלן:

האם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע ובין הליקוי בו לקה או החמרתו? כאמור, על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו, דהיינו יותר סביר לקבוע שתנאי העבודה השפיעו על הופעת הליקוי או החמרתו, לעומת המצב ההפוך שתנאי העבודה לא השפיעו.

הנני סבור כי, מחד, לא ניתן לקבוע באופן וודאי קיים קשר סיבתי של גרימה בין תנאי עבודתו של התובע ובין הליקוי בו לקה או החמרתו.

מאידך, הנני סבור כי אכן קיימת סבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו, וכי יותר סביר לקבוע שתנאי העבודה השפיעו על הופעת הליקוי או החמרתו, לעומת המצב ההפוך שתנאי העבודה לא השפיעו.

ככל שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית – האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי המחלה של התובע עקב עבודתו נגרמה או הוחמרה על דרך של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה או החמירה גם כן את מחלתו (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות).

הנני סבור כי ניתן לומר שהמחלה של התובע עקב עבודתו נגרמה או הוחמרה על דרך של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה או החמירה גם כן את מחלתו

ככל שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית – האם לתנאי העבודה השפעה משמעותית על הליקוי (השפעה משמעותית היא בשיעור של 20% ומעלה)?

הנני סבור כי לתנאי העבודה השפעה משמעותית על הליקוי העולה על 20%" הדגשות במקור – י.א.ש.).

הנתבע ביקש להפנות שאלות הבהרה לד"ר סקולסקי. בהחלטה מיום10.5.22 אושרה בקשתו, למומחה הועברו שאלות הבהרה והוא מסר תשובותיו כדלקמן:

"ש. בחוות דעתך מיום 31.8.21 קבעת כי בחומר שהועבר אליך לא מצאת מחלה משמעותית אליה ניתן להתייחס. כמו כן, קבעת כי מחלת אסטמה נרשמה בעבר ולא מצאת רישומים משמעותיים על מחלה בהווה.

מה הם המסמכים המשמעותיים שהועברו אליך שבעקבותיהם קבעת ביום 8.2.22 כי לתובע מחלה משמעותית?

ת. חוות דעתי כמומחה מטעם בית הדין מבוססת על קביעת כבוד השופט, כפי שמופיעה בגוף חוות דעתי:

יש לציין כי על פי החלטת כבוד השופט , בית משפט השלום , מתאריך כבוד השופטת יעל אנגלברג שהם מתאריך 1.1.21 "יש להתייחס לקשר סיבתי בין עבודתו של התובע לבין הופעת התסמינים הנשימתיים כמופיע  בתיעוד הרפואי ואבחנת האסטמה".

ש. האם תסכים כי לאור הרישומים שהועברו אליך, התובע סבל בשנים עברו גם ממחלות דרכי הנשימה אחרות שאינן אסטמה?

ת. אכן כן. בחוות דעתי סוכמו האבחנות במופיעות במסמכים הרפואיים אשר עמדו ברשותי בעת עריכת חוות הדעת. בין האבחנות (אשר מופיעות בגוף חוות הדעת), מצוינות מחלות כגון Tracheobronchitis.

ש. בחוות דעתך רשמת כי על פי עובדות העניין, התובע נחשף לחומרים החל מתחילת עבודתו בשנת 1997 למתכות כגון ניקל, אבץ ברזל. תשומת לבך מופנית לסעיף 2(ב) להחלטת בית הדין מיום 5.8.20 בה נקבע כי: "החל משנת 1997 התובע עבד בתפקידי מטה ללא חשיפה". האם יש בכך כדי לשנות מעמדתך הסופית. במידה ולא, נא נמק תשובתך.

ת. מדובר בטעות סופר. השנה הנכונה היא 1979 ולא 1997.

ש. בחוות דעתך ציינת כי לא נערכו לתובע תבחיני רגישות אשר יכולים היו להצביע באופן משמעותי על קיום הקשר של גרימה. כמו כן, קבעת כי לא ניתן לקבוע קשר סיבתי של גרימה (באבחנה של אסטמה תעסוקתית) לבין חשיפה בעבודתו של התובע. עם זאת קבעת הן קיום קשר הסיבתי והן את מידת ההשפעה של עבודה על הופעת המחלה.

נא ציין רישום רפואי שנערך בתקופה הרלוונטית לעבודה בחשיפה לחומרים (עד לשנת 1997) שבו התובע אובחן כסובל מאסטמה. האם תסכים כי האבחנה של אסטמה רשומה ללא כל בדיקת עזר?

ת. מסכים. יחד עם זאת האבחנה נקבעה על ידי מומחה למחלות ריאה.  אינני מומחה למחלות ריאה, אלא מומחה לרפואה תעסוקתית, לכן לא עליי לקבוע אם האבחנה שנעשתה על ידי מומחה בתחום הרלוונטי (ריאות) נכונה או לא.

יתרה לכך, נתבקשתי על ידי כבוד בית הדין לחוות את דעתי על עניין הקשר הסיבתי ולא על אמיתות או איכות האבחנה הרפואית של מומחה מכובד אחר.

ש. האם תסכים כי הבדיקה לאבחנת אסטמה היא METACOLIN TEST ? האם תסכים כי לא נערכה לתובע בדיקה כזו? האם ניתן לאבחן אסטמה בדרכים אחרות? נא פרט תשובתך.   

ת. נא ראה תשובה לשאלה ג' לעיל.

ש. האם קיים בתיקו הרפואי של התובע (בתקופה הרלוונטית) מסמך מרופא תעסוקתי שבו תואר התובע כסובל מאסטמה תעסוקתית, נערך מעקב רפואי ונקבעו הגבלות בתנאי העבודה?\  ת. לא על פי מיטב זכרוני.

ש. על פי העובדות, החשיפה של התובע לחומרים כמופיע בטבלה היתה כמפורט בסעיפים ד-ו לתשתית העובדתית – האם יש בעובדות אלה כדי לשנות עמדתך?

ת. התשובה שלילית.

 ש. האם תסכים כי על פי חוות דעתך לא קיימת כל אסמכתא לקיום הקשר הסיבתי ומידת ההשפעה של עבודה על מחלת התובע שממנה סבל שנים וקביעתך מתבססת אך ורק על העובדה כי לאחר סיום העבודה, לתובע לא נערכו טסטים לרגישות לחומרים אחרים שלא קשורים לעבודתו? אם לא, נא נמק תשובתך.

ת. התשובה שלילית. כפי שצוין בגוף חוות דעתי, על פי העובדות אשר נקבעו על ידי כבוד בית הדין, מר וייס נחשף למגוון רחב של חומרים במסגרת עבודתו משך שנים רבות במפעלי ים מלח. כלולים היו בין החומרים אליהם הוא נחשף, חומרים הידועים כגורמי סיכון לאסטמה תעסוקתית, כגון כרום, ניקל, גזי פליטה של דיזל (הוא היה חשוף לאדי סולר), ועוד.

במסמכים אשר היו ברשותי בעת עריכת חוות דעת זו, לא מצאתי תבחיני רגישות אשר יכולים היו להצביע באופן משמעותי על קשר סיבתי של גרימה בין גורמי הסיכון לאסטמה אליהם הוא נחשף בעבודתו לבין מחלת האסטמה ממנה ההוא סובל.

יחד עם זאת, לא מצאתי תבחיני רגישות אשר יכולים היו להצביע באופן משמעותי על קשר סיבתי של גרימה בין גורמי סיכון לאסטמה אליהם הוא נחשף במקומות שלא במסגרת עבודתו (כגון בביתו, בגינה, בתחביבים ועוד) לבין מחלת האסטמה ממנה ההוא סובל.

לכן הנני סבור כי, מחד גיסא, לא ניתן לקבוע קשר סיבתי של גרימה (אבחנה של אסטמה תעסוקתית) בין חשיפתו לגורמי הסיכון בעבודתו לבין מחלתו.

מאידך גיסא, התובע היה חשוף משך שנים רבות במסגרת עבודתו לגורמי סיכון הידועים על פי הספרות הרפואית המסורתית והעדכנית כגורמי סיכון להתפתחות אסטמה תעסוקתית. בנוסף לכך, היה חשוף התובע לאבק וגורמים אחרים אשר פורטו בטבלה שנתקבלה מכבוד בית הדין. גורמים אלה רק היו לתרום גירוי נוסף לדרכי הנשימה של התובע, כלומר להחמיר את מצבו ולא להקל עליו.

לכן הנני סבור כי התובע סובל מאסטמה הקשורה לעבודה (Work Related Asthma). אי לכך, הנני סבור כי תנאי העבודה של התובע גרמו במידה כלשהי למצבו הרפואי של המבוטח או להחמרת מצבו הרפואי של המבוטח, בסבירות העולה על 50%, וכי תנאי העבודה השפיעו על הליקוי בסבירות של מעל 50%.

ש. האם לאור האמור, יש מקום לשינוי עמדתך לענין סבירות קיומו של הקשר הסיבתי העולה על 50%? אם תשובתך שלילית, נא נמק תשובתך.

ת. התשובה שלילית. נא ראה תשובה מנומקת לשאלה ז' לעיל.

ש האם לאור הנסיבות שפורטו בשאלות, ניתן לקבוע כי העבודה היא זו שהשפיעה  בשיעור העולה על 20% להופעת המחלה? נא נמק תשובתך.

ת. התשובה שלילית. נא ראה תשובה מנומקת לשאלה ז' לעיל".

טענות הצדדים

  1. לטענת התובע, קובע המומחה כי התובע עבד בסביבת עבודה מזיקה שבה נחשף לזיהום אוויר ותוצרי פליטה תוך שהוא מציין שהחומרים להם נחשף התובע כלולים ברשימת החומרים הידועים כגורמי סיכון כאסטמה תעסוקתית ועל כן קבע כי תנאי עבודתו של התובע גרמו למצבו של התובע בסבירות העולה על 50% כאשר השפעת תנאי העבודה היא השפעה משמעותית. התובע טוען, כי המומחה עמד על דעתו גם במסגרת תשובותיו לשאלות ההבהרה. לטענתו, משענה המומחה לשאלות בית הדין באופן מנומק, מקצועי שלא הותיר ספק לגבי שאלת הקשר הסיבתי ושיעור ההשפעה, יש לקבל את חוות הדעת ולהכיר בפגיעת התובע כפגיעה בעבודה.

 

  1. לטענת הנתבע, לא ניתן לקבוע את זכאות התובע לגמלה אודות המחלה שלה הוא טוען על בסיס חוות הדעת שכן בהיעדר תביעה פוזיטיבית לעניין קיום הקשר הסיבתי ומידת ההשפעה, לא הוכחה תביעת התובע. הנתבע טוען, כי כעולה מהעובדות שהוצגו בפני המומחה

נחשף התובע לחומרים רבים אלא שחשיפתו זו הסתיימה בשנת 1997 וממועד זה ועד לסיום עבודתו לא היה התובע חשוף לחומרים אלא שהמומחה התעלם מנתון זה. הנתבע ציין, כי המומחה לא נתן דעתו על אבחנה של פגיעה חבלתית בריאות משנת 1988. הנתבע מוסיף וטוען, כי מסקנות המומחה שלפיהן אין לו כל אינדיקציה לאסטמה שהיא ממקור תעסוקתי מחד ומנגד הוא קובע סבירות של מעל 50% לקשר סיבתי בין תנאי העבודה למחלה זו. לעמדת הנתבע מדובר בקביעה ספקולטיבית המתעלמת מעובדות המקרה ומהעדר רישומים בתיק התעסוקתי של התובע. לעמדת הנתבע, כאשר אין ביכולתו של המומחה לקבוע באופן וודאי קיומו של קשר סיבתי יש לדחות את התביעה. לחילופין, טוען הנתבע, יש למנות מומחה אחר או לכל הפחות נוסף למתן חוות דעתו.

הכרעה

  1. הלכה פסוקה היא כי –

"אין המומחה-היועץ הרפואי בא במקום בית הדין לפסיקה. אך הפוסק הוא בית הדין וחוות-הדעת אינה באה אלא להדריך ולייעץ בתחום שאינו בידיעתו המקצועית של המשפטן, היינו בתחום ידיעתו המקצועית של הרופא. לפי שיטת המשפט בישראל חוות-דעת כזאת אף היא בבחינת ראיות ויש להתייחס אליה בהתאם לכך. השוני העיקרי שבין חוות-דעת רפואית מטעם מומחה-יועץ רפואי הפועל מטעם בית-הדין לבין חוות-הדעת של רופא המעיד מטעם צד להתדיינות, הוא במשקל אשר בית-הדין ייחס לחוות הדעת. אך טבעי הדבר שבית-הדין ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים" (דב"ע לו/0-8 סימון דוידוביץ – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 374) (ההדגשה שלי י.א.ש.).

  1. מעיון בחוות דעתו של המומחה עולה, כי נקודת המוצא לחוות דעתו היא אבחנה המצוינת ברישומים הרפואיים ועל פיה התובע סובל מאסתמה. לטענת הנתבע, העדרם של תבחיני עזר גורעת מקביעת הליקוי. לא מצאתי לקבל טענה זו. אבחנת התובע כסובל מאסתמה מופיעה לאורך השנים והוא אף טופל תרופתית בגינה כאשר אבחנה זו חוזרת על עצמה. מכאן, צדק המומחה כאשר יצא מנקודת המוצא שהתובע סובל מאסתמה.

11. המומחה נתבקש ליתן חוות דעתו בשאלת קשר הסיבתי רפואי שבין האסתמה לבין החומרים שאליהם נחשף התובע במסגרת עבודתו. המומחה מפרט בהרחבה את החומרים שאליהם נחשף התובע בעבודתו עד לשנת1997 וצירף מחקרים המבססים את קביעתו כי חומרים אלה מוכרים כגורמים או מחמירים את מחלת האסתמה. המומחה מתייחס לכך שאין בתיק הרפואי מבחני עזר ואולם בניגוד לטענת הנתבעת, הוא מציין כי בחשיפה כפי שנחשף התובע, הסבירות כי זו תגרום למחלת האסתמה או תחמיר את מצבו של התובע עולה על 50% ובשיעור השפעה העולה על 20%. קביעה זו היא בהחלט במסגרת ידיעתו ומומחיותו של המומחה התעסוקתי והטענה כי התובע הפסיק לעבוד בחשיפה לחומרים כבר בשנת 1997, אין בה כדי לגרוע מהעובדה שעד לשנה זו נחשף התובע לחומרים מגרים וכי בסבירות גבוהה, אלה גרמו או החמירו את מחלתו.

  1. אשר לטענה כי המומחה מתעלם מאשפוזו של התובע בשנת1988 עקב חבלה בבית החזה, אינה נכונה. המומחה מציין אשפוז זה ואכן אינו סבור כי יש ליתן לו כל משקל. דא עקא, הנתבע עצמו לא טען דבר בעניין זה ובחר שלא להפנות אל המומחה שאלת הבהרה בעניין. מכאן, כי גם הנתבע לא ראה באשפוז זה כגורע מהאבחנה של מחלת האסתמה.
  1. סיכומו של דבר – חוות דעת המומחה מפורטת, מקיפה, מבוססת ומנומקת ולא מצאתי מקום לסטות ממנה. משכך, הנני קובעת כי מחלת האסתמה שבה לקה התובע מהווה "פגיעה בעבודה".

הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך של 8,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה ומחלות מקצוע, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

בית הדין קבע, העובדת התפטרה עקב הרעת תנאים ולכן המעסיק חויב לשלם לעובדת פיצויי פיטורים מלאים ואת כלל זכויותיה.

התביעה נוהלה ע"י עורך הדין מקסים בן חמו ממשרדינו, המתמחה בתחום דיני העבודה.

 

למשרדינו הגיעה עובדת אשר עבדה כ-18 שנים כתופרת. אותה עובדת סיפרה כי לאורך כל תקופת עבודתה, המעסיק לא שילם בזמן את משכורתה ואת תנאיה הסוציאליים.

בית הדין במסגרת הליך סע"ש 67288-03-22 תמרו בנ' חליף (תיק דיני עבודה), קיבל את טענתנו כי העובדת התפטרה בדין מפוטר – על רקע הרעת תנאים. כפועל יוצא מכך בית הדין חייב את המעסיק לשלם לעובדת פיצויי פיטורים מלאים וכן את שאר זכויותיה הקוגנטיות.

 

מרקמן טומשין ושות' הוא המשרד המוביל בארץ בתחום ייצוג בנזקי גוף. במשרד למעלה מ 70 עורכי דין, המעניקים שירות ללקוחות ב-10 סניפים מראש פינה ועד אילת, באמצעות מחלקות ייעודיות במגוון תחומים.

משרדנו מייצג אלפי לקוחות בתהליכים שונים לשם מימוש זכויות רפואיות, מול הביטוח הלאומי, חברות ביטוח ורשויות ממשלתיות שונות, גם בבתי הדין לעבודה ובבתי המשפט ברחבי הארץ.
אנו חותרים למצוינות ולהישגים יוצאי דופן עבור ללקוחותינו, תוך מסירות לכל לקוח ומתן יחס אישי.

משרד מרקמן את טומשין הוקם בשנות ה–60 על ידי על ידי עו"ד דב מרקמן ז”ל, וכיום מנוהל על ידי שותפיו הבכירים עו"ד גלעד מרקמן ועו"ד ליאור טומשין ושותפים נוספים המרכזים את תחומי הפעילות השונים. בנוסף לכ-70 עורכי הדין במשרד, צוות המשרד מונה עשרות עובדים נוספים אשר מספקים מעטפת רחבה ומיומנת; וכן מקבלים ייעוץ שוטף ממומחים רפואיים ואנשי מקצוע מהשורה הראשונה.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לדיני עבודה.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
לאור ייצוג המשרד, רופא שלקה באוטם שריר הלב לאחר שרגז בעבודתו, הוכר כנפגע עבודה

התובע, רופא במקצועו שהיה אחראי על שיבוץ רופאים אשר התרגז עקב הצורך למצוא שיבוץ בגין רופא שנעדר, לקה באוטם שריר הלב, פנה למשרדנו על מנת שנייצגו בתביעה מול הביטוח הלאומי לצורך הכרה כפגיעה בעבודה.

לאחר עבודה מקצועית ויסודית אותה הוביל עו"ד דוד שוורצבאום, קיבל בית הדין בב"ל 58838-05-16 את תביעת התובע להכרה באוטם שריר הלב כתאונת עבודה, על יסוד חוות דעתו של המומחה שמונה מטעם ביה"ד לפיה קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג שאירע לתובע בעבודה (התרגזות) לבין העובדה שלקה באוטם שריר הלב.

05 אפריל 2020

 

לפני: כב' השופט אורן שגב

נציג  ציבור (מעסיקים) מר: יעקב חמצני

 

התובע:  XXXXXX ת.ז XXXXX

ע"י ב"כ עוה"ד דוד שוורצבאום ואח'

ממשרד עוה"ד גלעד מרקמן

                                                        –
הנתבע:  המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ עדי אשכנזי ואח'

מהלשכה המשפטית 

 

 

פסק דין
  1. ד"ר XXXXXXX (להלן – התובע) הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) להכיר באוטם שריר הלב, כתאונות עבודה בהתאם לסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 (להלן- החוק).
  2. הנתבע דחה התביעה במכתבו מיום 20.7.2015 ובנימוק כי "לא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא לאוטם שהתפתח בתאריך 4.01.2015".

 

עיקרי ההליך:

  1. במסגרת קדם המשפט שהתנהל בפני כבוד השופטת אידית איצקוביץ, הסכימו הצדדים על מינוי מומחה לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע ביום 4.1.2015 לבין אוטם שריר הלב בו לקה התובע ובהתאם לתשתית העובדתית הבאה –
    • א. התובע יליד שנת 1953, רופא במקצועו, סגן מנהל המערך הקרדיולוגי בבית החולים אסף הרופא.
    • ב. ביום 4.1.2015 בשעה 07:15 בבוקר, הובהר לתובע כי אחד מהרופאים הבכירים במערך, ד"ר XXXX, נעדר מהעבודה.
    • ג. התובע היה אחראי על שיבוץ הרופאים במערך ומתוקף תפקידו היה עליו לדאוג לשיבוץ רופא במקום ד"ר XXXXX.
    • ד. התובע התרגז וכעס כתוצאה מהמצב.
    • ה. זאת לא הפעם הראשונה שקורה שיש צורך למצוא שיבוץ עקב רופא שנעדר.
  2. בהתאם, מונה מטעם בית הדין ד"ר אליעזר קפלינסקי, מומחה לקרדיולוגיה (להלן- המומחה), אשר קבע בחוות דעתו מיום 18.4.2017 כדלקמן –

"שני תנאים לקיומו של קשר סיבתי. האחד – צמידות הזמנים בין האירוע בעבודה לבין התפתחות התקף לב והשני – היות האירוע חריג בחומרתו, במקרה זה, הנפשית. לגבי לוח הזמנים התמונה טיפוסית מאוד. מיד עם האירוע בבוקרו של יום ה- 4.1.65 (צ"ל 1.4.2015, הערה שלי – א.ש) התפתחו כאבי חזה ואובחן התקף לב. הפרשה של הרופא שלא הגיע לעבודה כשלעצמה לא בהכרח מהווה תמונה חריגה. במכוני הלב בגודל והיקף כמו זה באסף הרופא, היעדרות פתאומית של רופא אינה אירוע מאוד נדיר.

מה שצריך לקבוע הוא מה שהתרחש בעקבות כך. מתוך המסמכים, מצוין שהאירוע היה מלווה ברוגז רב. הקביעה הסופית לגבי מידת החומרה של התגובה הנפשית נתונה בידי ביתה משפט. במידה ויתקבל מתוך העדויות כי היה כאן אירוע של דחק נפשי ורוגז רב וחריג ויקבע ביתה משפט כי אכן מדובר באירוע חריג נפשי – נוכל לקבוע כי אכן קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה וזאת משום שהתקיימו שני התנאים

…כפי שצוין בפרק הרקע מחלת הטרשת מצטיינת ביציבות רבת שנים. ממצאי הצנתור העלו מחלה בעורק הכלילי אחר בלבד. ביודענו את היקף המחלה הכלילית כאן ניתן להעריך מהו הסיכון להתפתחות התקף גם לאל הגורם החיצוני. מסקרי רבי היקף למדנו כי הסיכון לפתח התקף אצל גבר בגילו של ד"ר זיסמן ובהיקף מחלה כמו כאן הינו בסדר גודל של כ-2% לשנה. הווה אומר שלולא האירוע החריג (באם יוגדר כך) דבר לא היה קורה בסבירות של 98%. לפיכך אין לנו אלא לקבוע כי האירוע החריג (באם יוגדר כך) בעבודה מהווה את הסיבה העיקרית והמרבית להתפתחות התקף לב ולפיכך להגדיר את התקף הלב כתאונה לכל דבר".

  1. צא ולמד, כי המומחה קבע למעשה כי התשתית העובדתית עליה הסכימו הצדדים אשר הוצגה בפניו, דלה מכדי להגיע למסקנות בעניין הקשר הסיבתי. על כן, לא היה מנוס אלא לנהל דיון הוכחות ביחס לשאלה מצבו הנפשי של התובע ביום האירוע. בהתאם, התנהלו שני דיוני הוכחות, הראשון ביום 10.7.2018, במסגרתו העיד מטעם התובע פרופ' צבי ורד וכן התובע נחקר על תצהירו; דיון ההוכחות השני התקיים ביום 11.12.2018, במסגרתו נחקר העד שזומן ע"י הנתבע, ד"ר סער מנחה. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
  2. בתום הדיון המליץ בית הדין לנתבע להכיר באירוע כאירוע חריג בעבודה ובכך שיש קשר בינו לבין אוטם שריר הלב שארע לו. הנתבע ביקש 30 יום לשקול את העניין. בין לבין, ניתנה לצדדים הזדמנות להגיש בקשה לשאלות הבהרה, אולם הנתבע הודיע ביום 27.10.2019 כי אין ברצונו לפעול כאמור ובמסגרת אותה הודעה, הודיע כי הוא עומד על דחיית התביעה.
  3. לאור עמדת הנתבע, ניתנה החלטה על הגשת סיכומים וכל צד הגיש את סיכומיו.

 

טענות הצדדים בתמצית:

  1. התובע טען, כי משלל העדויות שנשמעו בפני בית הדין, מתקבלת תמונה, לפיה מדובר במפורש באירוע חריג; הנתבע לא הציג כל עדות נוגדת, ואף המומחה מטעם הנתבע, ד"ר מנחה, העיד על חריגות האירוע. התובע תמך את טענותיו בפסיקת בתי הדין לעבודה והטעים, כי נפסק שעל מנת שיהיה אירוע חריג, אין צורך שייקבע כי אירוע דומה לא התרחש מעולם. לשון אחר, אירוע חריג אינו צריך לענות להגדרה של אירוע חד פעמי (עב"ל 502/09 משה סידה נ' המל"ל (פורסם במאגרים המקוונים). המבחן לקביעת אירוע חריג הוא מבחן סובייקטיבי שנבחן מנקודת מבטו של התובע (עב"ל 458/99 פלבסקי מאיר נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים המקוונים).
  2. הנתבע טען בסיכומיו כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה בדבר קרות אירוע חריג בעבודה וציין בטופס התביעה כי "בטרם ישיבת בוקר לאחר התרגזות על חוסר בכונן באותו היום חשתי כאבים בחזה". התובע לא ציין כי מדובר באירוע לא שגרתי, אלא רק ציין כי התרגז לאחר היעדרותו של רופא שהיה כונן (סעיף 24 לסיכומי הנתבע).
  3. הנתבע הוסיף, כי הודעתו של התובע אינה מדוייקת משום שבניגוד לנאמר בחקירתו של התובע, הסתבר כי ד"ר XXX היה המשובץ ביום 04.01.2015 ככונן היחידה ולא כאחראי על יחידת הביניים אשר בהתאם לדו"ח שובצה "כץ רויטל" בבוקר וכתורן שובץ "איאד/כץ".
  4. הנתבע הצביע על אי דיוקים ביחס לפרטים שונים בין עדותו של ד"ר מנחה לבין עדותו של התובע ואף ציין כי הוא עצמו לא היה עד לאירוע בו התובע צעק ודפק על השולחן, והוסיף, כי ד"ר מנחה אף מצא לציין בהודעה שמסר לחוקר כי יצא לו לראות את התובע במצבים שבהם הוא מתרגז על הסידור אפילו יותר מאותו המקרה. עוד הוסיף, כי בניגוד להודעת התובע, הסתבר כי יש בעיות חוזרות ונשנות בתיאום ימי החופשה של ד"ר XXX.
  5. הנתבע טען, כי יש לבכר את הדברים שנמסרו ע"י ד"ר מנחה לחוקר על פני הדברים שמסר בעדותו בבית הדין אותה הגדיר "משופצת", והבהיר כי עדותו נועדה לסייע לתובע אשר משמש כאחד המנהלים הישירים שלו.
  6. הנתבע אף הפנה לחוזר מנכ"ל וטען, כי ד"ר XXX היה אך רופא כונן שנדרש להתייצב בבית החולים במידת הצורך, ובניגוד לעדותו של ד"ר מנחה בבית הדין, ד"ר XXX לא היה משובץ כאחראי תחום אקו ועל כן לא נוצרה סיטואציה קשה לפיתרון. עוד הוסיף, כי בהתאם לעדותו של ד"ר מנחה, היעדרויות רופאים אינן דבר חריג וכי ד"ר XXX נעדר אחת ל-3 חודשים.
  7. הנתבע הוסיף, כי גם פרופ' קפלינסקי, שמונה כמומחה מטעם בית הדין, ציין כי במכוני לב בגודל והיקף כמו זה באסף הרופא, היעדרות פתאומית של רופא אינה אירוע מאוד נדיר.
  8. לאור כל האמור לעיל, טען כי טענותיו וגרסאותיו של התובע אינן נתמכות בשום ראיה אובייקטיבית, ואף נסתרו.
  9. בסיכומי התשובה מטעמו, טען התובע כי הנתבע נמנע מלשלוח שאלות הבהרה למומחה, על אף שניתנה לו הזדמנות לעשות כן וכי יש לקבל את חוות דעתו של המומחה, אשר מונה בהסכמה. גם בהתאם לעדותו של העד מטעם הנתבע חיווה דעתו כמומחה לקרדיולוגיה שקיים קשר סיבתי מובהק בין האירוע החריג לבין אוטם שריר הלב.
  10. לאור האמור לעיל ולאור העובדה שהנתבע שב ודחה את המלצותיו החוזרות ונשנות של בית הדין להכיר באירוע, טען התובע כי יש להשית על הנתבע הוצאות ריאליות בשל בזבוז הזמן והמשאבים שנגרמו לו.

 

דיון הכרעה

  1. הלכה פסוקה היא כי בית הדין ייחס משקל רב לחוות הדעת של המומחה רפואי מטעמו, זאת הן מן הטעם כי מדובר במומחה אובייקטיבי והן לאור מומחיותו בתחום הרפואי. אי לכך, נקודת המוצא היא כי בית הדין יסמוך ידו על חוות הדעת אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן שלא לעשות כן (עב"ל 1035/04 דינה בקל – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.6.2005; עב"ל (ארצי) 34988-04-11 ישראל מאמו – המוסד לביטוח לאומי, 5.2012).

 

ומן הכלל אל הפרט

  1. במקרה זה, לאחר שעיננו בסיכומי הנתבע, לא מצאנו כל נימוק של ממש לסירובו של הנתבע לקבל את התביעה, חרף העובדה שמומחה בית המשפט קבע מפורשות כי קיים קשר בין האירוע החריג לבין העובדה שהתובע לקה באוטם שריר הלב. אנו דוחים את טענותיו של הנתבע, שכן אין בהם ממש ויש להצר על גישתו הבלתי מתפשרת לאורך כל ניהולו של ההליך, ונתייחס אליהן להלן אחת לאחת.
  2. ביחס לטענה כי התובע לא ציין בטופס התביעה כי מדובר באירוע לא שגרתי, אלא רק ציין כי התרגז לאחר היעדרותו של רופא שהיה כונן, מדובר בטענת סרק, שכן עולה ממנה כי מצופה מהתובע שינסח את טופס התביעה הראשוני כפי שמשפטן מנסח כתב תביעה. די לנו בכך שהתובע ציין את העובדות המהותיות, ובמקרה זה, את העובדה שהתרגז בשל אירוע שקרה בעבודה, ואין בעובדה שהתובע לא עשה שימוש במונח השאוב מעולם המשפט כדי לאיין את תביעתו.
  3. באשר לאי דיוקים שונים שהתגלו בעדויותיהם של ד"ר מנחה, שזומן ע"י הנתבע, לבין עדותו של התובע, לא מצאנו כי יש בהם ממש, ומכל מקום, בוודאי שלא ניתן על סמך הבדלי גרסאות קלים אלה, לקבוע כי לא היו דברים מעולם, ונבהיר. העובדה שד"ר מנחה לא היה עד לאירוע שבו התובע התרגז והלם על השולחן, אינה מעלה ואינה מורידה דבר. גרסתו של התובע היתה אמינה ותיאורו את המקרה שגרם לו להתפרצות, מתיישבת היטב עם הראיות האובייקטיביות בתיק, ובראש ובראשונה, העובדה שאין עליה חולק, לפיה ד"ר XXX נעדר מבלי להודיע על כך, דבר שיצר אנדרלמוסיה בכל נושא שיבוץ רופאים וכוננים באותו יום.
  4. גם עדותו של ד"ר מנחה בפני החוקר, כי יצא לו לראות את התובע במצבים שבהם הוא מתרגז על הסידור אפילו יותר מאותו המקרה, אין בה ולא כלום, שהרי ד"ר מנחה העיד כי לא היה עד לאירוע מושא הליך זה, בו התובע התרגז. כיצד אפוא ניתן להסתמך על עדות זו לצורך השוואה בין "התרגזויותיו" השונות של התובע?
  5. בנוסף, ביחס לעדותו של ד"ר מנחה כי קיימות בעיות חוזרות ונשנות בתיאום ימי החופשה של ד"ר XXX, אנו סבורים כי דווקא היא הנותנת שהיעדרותו באותו יום היוותה שיא מבחינת התובע שהיה אחראי על השיבוצים. כך או כך, ככל שכוונת הנתבע היתה לכך שהיעדרויותיו של ד"ר XXX הן דבר שכיח ומקובל, ולכן אין נפקות מיוחדת להיעדרותו באותו יום, אנו דוחים פרשנות זו.
  6. אנו דוחים גם את טענת הנתבע, לפיה עדותו של ד"ר מנחה היתה משופצת וכי יש לבכר את עדותו בפני החוקר. התרשמנו כי עדותו של ד"ר מנחה היתה מהימנה וחרף הקושי הברור שהוא ניצב בפניו עת העיד כנגד התנהלותו של ד"ר XXX, הוא העיד ביושר ולא ניסה להתחמק ממתן תשובות שלא החמיאו להתנהלות זו.
  7. אנו דוחים גם את פרשנותו של הנתבע לחוות דעתו הברורה של מומחה בית הדין, פרופ' קפלינסקי. העובדה שציין כי במכוני לב בגודל והיקף כמו זה באסף הרופא, היעדרות פתאומית של רופא אינה אירוע מאוד נדיר, נכונה כשלעצמה ככל שתהייה, בוודאי שאינה יכולה להוות בסיס לקביעה כי במקרה זה התובע לא חווה את היעדרותו של ד"ר XXX כאירוע חריג. כאמור לעיל, הבחינה כיצד התובע חווה את היעדרותו הבלתי צפויה באותו בוקר היא סובייקטיבית ולא אובייקטיבית. כך או כך, אנו מבכרים כמובן את המסקנה הסופית בחוות דעתו של פרופ' קפללינסקי על פני אמירה זו, שהנה כשלעצמה, אמרת אגב.
  8. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע הוכיח את טענותיו ואת גרסתו כדבעי.
  9. לעניין ההוצאות, אנו סבורים כי מן הראוי היה שהנתבע יהיה קשוב יותר להמלצותיו של בית הדין שניתנו לאחר שמיעת ראיות. יש להצר על עמדתו העיקשת והבלתי מתפשרת של הנתבע במקרה בו היה ברור מהעדויות שנשמעו ומהראיות שהוגשו, כי יש לקבל את התביעה, בוודאי לאחר קבלת חוות הדעת של מומחה בית הדין. לאחר קבלת סיכומי הנתבע, התקשינו עוד יותר להבין את סיבת ההתנגדות.
  10. התנהלותו של הנתבע בתיק זה, הסבה לתובע הוצאות כספיות וגרמה להתמשכות ההליך שלא לצורך. אנו סבורים כי מן הראוי היה שלאחר קבלת חוות הדעת של המומחה, הנתבע ינקוט בגישה פחות דווקנית מתוך הכרה בהלכה הנוהגת הקשורה לנטייתו של בית הדין לאמץ חוות דעת של מומחים מטעם בית הדין אלא במקרים חריגים, כפי שציינו בפתח דברנו. במקרה זה, לא מצאנו בסיכומי הנתבע כל נקודת אחיזה עובדתית או משפטית לכך, שקיימת הצדקה במקרה דנן שלא לאמץ את חוות הדעת.
  11. לאור כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבע בתשלום הוצאותיו של התובע בסך 9,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום מהיום. לאחר מועד זה יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין.

 

אחרית דבר

 

  1. לאור כל המקובץ לעיל – התביעה מתקבלת ואנו קובעים, כי האירוע החריג שארע לתובע בעבודה ביום 04.01.15, הוא הגורם שהוביל לאוטם שריר הלב.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי הופעת כאבים חזקים ברגל שמאל של הכבאי בסמוך לירידתו ממדרגת המשאית הגבוהה באופן חריג, מהווה ההוכחה לקרות אירוע תאונתי המצדיק פנייה למומחה לצורך בחינת הקשר הסיבתי

בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי הופעת כאבים חזקים ברגל שמאל של הכבאי בסמוך לירידתו ממדרגת המשאית הגבוהה באופן חריג, מהווה ההוכחה לקרות אירוע תאונתי המצדיק פנייה למומחה לצורך בחינת הקשר הסיבתי.

המערער, כבאי במקצועו, נדרש כחלק מעבודתו לעלות ולרדת מכבאיות לצורך בדיקתן. במהלך יום עבודתו עלה המערער לוודא כי רכב כבאית הינו תקין, ובעת ירידתו מהרכב ביצע, לטענתו, תנועה לא נכונה שכתוצאה ממנה נפגע ברגלו.  ביה"ד האזורי קבע כי המערער לא הוכיח את קרות האירוע הנטען.

בעקבות ערעור שהגיש עו"ד מיכאל לנג לבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 11011-06-12), קבע בית הדין כי בהעדר מחלוקת כי נוכח הופעת כאבים חזקים ברגל שמאל של המערער, מיד בסמוך לסיום הירידה ממדרגות הכבאית, שהן בגובה חריג, ועם הדריכה ברגל שמאל על הקרקע, וצעידה עליה, הוכח קרות אירוע תאונתי למערער.

לפיכך, יש הצדקה למינוי מומחה רפואי, שיקבע האם יש קשר סיבתי בין קרות האירוע התאונתי לבין הליקוי ממנו סובל המערער ברגלו.

 

התיק נוהל ע"י עו"ד מיכאל לנג.

 

בית הדין הארצי לעבודה
עב"ל 11011-06-12

ניתן ביום 30 דצמבר 2013

XXXXX המערער
המוסד לביטוח לאומי המשיב

 

לפני:  הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט ליבנה, השופטת  רונית רוזנפלד

              נציג ציבור (עובדים) מר אלי פז, נציגת ציבור (מעבידים) גב' דיתי שרון

בשם המערער עו"ד מיכאל לנג
בשם המשיב עו"ד יפית מזרחי-לוי

 

פסק דין

השופטת רונית רוזנפלד

  1. המערער, כבאי במקצועו, נדרש כחלק מעבודתו לעלות ולרדת מכבאיות לצורך בדיקתן. במהלך יום עבודתו עלה המערער לוודא כי רכב כבאית הינו תקין, ובעת ירידתו מהרכב ביצע, לטענתו, תנועה לא נכונה שכתוצאה ממנה נפגע ברגלו. לטענתו, יש להכיר בפגיעתו כתאונה בעבודה. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער, בקבעו כי המערער לא הוכיח את קרות האירוע הנטען (הנשיאה אורלי סלע ונציגי הציבור גב' הלל ומר מיוני; בל' 46208-06-11). על קביעה זו סב הערעור שלפנינו, בו אנו מתבקשים להכיר בליקוי ממנו סובל המערער כפגיעה בעבודה.

 

התשתית העובדתית הרלוונטית

  1. לפי המפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי, המפנה לתצהיר המערער, המערער, יליד שנת 1954, עובד ככבאי מבצעי בתחנת אשדוד משנת 1988. משנת 2000 משמש המערער כקצין כיבוי אש וחומרים מסוכנים. כחלק מעבודתו, נדרש המערער לעלות ולרדת מכבאיות לצורך בדיקתן. ביום 12.7.2009, בתום משמרת הבוקר ובמסגרת תפקידו כקצין משמרת, עלה המערער לבדוק את רכב הכבאית דגון 10 בחצר התחנה, כדי לוודא שהרכב תקין לקראת המשמרת הבאה. מדובר ברכב שאורכו כ-14 מטר וקבינת תא הנהג הינה בגובה של מטר לפחות. לרכב שתי מדרגות בלבד. לטענת המערער, כמפורט בתצהיר, במהלך הירידה מן הרכב, ביצע תנועה לא נכונה וחש בכאב עז ברגלו השמאלית ובחוסר יכולת להרים את כף הרגל. לטענתו, אירעה הפגיעה עקב מבנה הרכב הגבוה והקושי לרדת ממנו (להלן: האירוע). המערער דידה לתוך התחנה כשרגלו נפוחה, טופל באמצעות שקית קרח ופונה למרפאת טראומה בקופת חולים. המערער נבדק במרפאה על ידי רופא אורטופד שציין כי מדובר בתאונת עבודה, המליץ על חבישה אלסטית והורה על מנוחה בת 10 ימים וטיפול במשככי כאבים. לאחר שהכאבים לא שככו, בוצעה למערער בדיקת אולטראסאונד בה הודגם קרע בגיד הטיביאלי ברגל שמאל.
  1. המערער הגיש את תביעתו למוסד לביטוח לאומי (להלן גם: המוסד) לתשלום דמי פגיעה. התביעה נדחתה, מן הטעם שלא הוכח קיומו של אירוע תאונתי. על פי החלטת המוסד הכאבים שהופיעו למערער בשוק שמאל הופיעו במהלך ירידה או הליכה רגילה ולא כתוצאה מתאונה, והפגיעה הנטענת נובעת מתהליך תחלואתי טבעי שאינו קשור לעבודה. כנגד החלטת המוסד הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי.

 

פסק הדין של בית הדין האזורי

  1. בפסק דינו ציין בית הדין האזורי, כי המערער מסר בהזדמנויות שונות גרסאות סותרות בנוגע לאופן קרות האירוע כמו גם בנוגע למהות הפגיעה שנגרמה לו – כאבים בכף הרגל או בשוק. בית הדין הפנה לגרסאות אלה:

"אבפני הרופא שקיבל אותו במועד האירוע הנטען התלונן על כאבים בשוק שמאל שהופיעו במהלך עבודתו בזמן הליכה; בבטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה כתב כי לאחר ירידה מכבאית לא יכול היה  להרים את כף רגל שמאל; ג. במסגרת מכתב שכתב לפקידת תביעות אצל הנתבע, טען כי לא יכול מהצעד הראשון להרים את כף רגל שמאל והרגיש כאבים; דבכתב התביעה טען כי בעת הירידה מהרכב הגבוה ולאחר מכן בעת הליכה חש בכאב עז בכף רגל שמאל ובשוק השמאלי; הבתצהיר עדותו הראשית כתב כי עקב תנועה לא נכונה חש בכאב עז ברגלו השמאלית ובחוסר יכולת להרים את כף הרגל" (ההדגשות במקור, ר.ר.).

בית הדין דחה את הסבר המערער כי תיאור האירוע שמסר לא נרשם כדבעי, בציינו כי גם במסגרת המסמכים אותם המערער עצמו מילא לא צוינה הגרסה המשופצת שהועלתה לראשונה בתצהירו, לפיה בשל תנועה לא נכונה שביצע חש בכאב עז ברגלו. נוכח זאת, העדיף בית הדין "את גרסתו הראשונית של המערער כפי שהועלתה בפני הרופא שקיבל אותו, במסגרת טופס התביעה לדמי פגיעה, במסגרת מכתבו מיום 30.6.2010 לפקיד התביעות, ואף במסגרת כתב התביעה שהוגש מטעמו, על פני גרסתו המאוחרת והמשופצת לפיה בשל תנועה לא נכונה חש בכאב עז".

בית הדין אף לא מצא את עדותו של העד מטעם המערער, מר ישראל טופז, משכנעת (להלן: מר טופז). תצהירו של מר טופז הוגש באיחור רב, והמערער כלל לא ציין את שמו של טופז כמי שהיה עד לאירוע הפגיעה, אלא ציין את שמם של שני עדים אחרים אשר לא באו להעיד מטעמו. לפיכך, יש להסיק כי לו היו עדים אלה מגיעים לעדות, הייתה גרסתו של המערער נסתרת. המערער הציג לפני בית הדין את יומן המבצעים של התחנה, שממנו לטענתו, ניתן ללמוד ממנו על קרות האירוע הנטען. ביומן המבצעים נכתב כי "כץ בתחנה לאחר משמרת ועוד לא יצא הביתה עם כאבים חזקים ברגל שמאל", וכן "ישראל עם דגון 43 יצא לקחת את כץ לקופ"ח". בית הדין קבע שלא ניתן ללמוד על קרות אירוע תאונתי למערער מן הכתוב ביומן, אלא רק כי הוא סבל מכאבים ברגלו.

בית הדין הוסיף עוד, כי מתיקו הרפואי של המערער עולה כי סבל בעבר מכאבים בכף רגלו השמאלית וביום 21.5.2008 אף ביקר אצל רופא המשפחה והתלונן על כאבים בעקב שמאל ללא חבלה. אשר לאסמכתא אותה צירף המערער (ב"ל (באר שבע) 46424-02-11 אוחנה – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 14.2.2012) ממנה לכאורה ניתן ללמוד כי ניתן להכיר בפגיעה שהתרחשה כתוצאה מתנועה לא נכונה במהלך העבודה כתאונת עבודה זו אינה רלוונטית משום שכלל לא הוכח שהמערער אכן ביצע תנועה לא נכונה אשר הביאה לפגיעה הנטענת ברגלו. משכך נקבע כי המערער לא הוכיח את קרות האירוע הנטען, והתביעה נדחתה.

       הערעור

  1. לאחר דיון "קדם ערעור" ניתנה החלטת בית הדין לפיה הדיון בערעור יתנהל על דרך של סיכומים בכתב. אשר על כן, פסק הדין ניתן על יסוד סיכום טענות הצדדים בכתב.

תמצית טענות הצדדים

  1. לטענת המערער, פגיעתו ביום האירוע אירעה עקב תנועה לא נכונה שביצע ברגלו. המערער הגיע לעבודתו ועלה לרכב כשהוא בריא, וירד ממנו חבול עם רגל נפוחה. לגישתו, "תנועה לא נכונה" אינה צריכה להיות תנועה חריגה, ודי בזווית לא נכונה של הרגל כדי שייחשב האירוע לאירוע תאונתי. המערער פנה לטיפול רפואי כשעה לאחר פגיעתו בעבודה, וסיפר לרופא המטפל שנפגע בעבודתו. די באמור בתיעוד הרפואי, לפיו אירע לו אירוע טראומטי, כדי לקבל את הטענה שהמערער נפגע בעבודתו. נוסף על כך, המערער מסר בשיחת טלפון לפקידת התביעות כי מדובר באירוע טראומטי ופרטים נוספים על קרות האירוע, ואולם, תוכן שיחה זו לא תועד על ידי המוסד לביטוח לאומי. מעבר לפגם המנהלי שנפל, לשיטתו, בכך שהליך בירור תביעה מתנהל ללא תיעוד ובדרך בה מכביד המוסד על בירור ההליך, גרסתו זו של המערער לא נסתרה בבית הדין ונתמכת, כאמור, בתיעוד הרפואי שהוגש בתיק.

אשר לעדותו של מר טופז נטען, כי עדותו גובתה ביומן המבצעים של התחנה, בו הוזכר כמי שלקח את המערער לטיפול רפואי. מר טופז אף טיפל במערער בקרח. המערער מבהיר כי תצהירו של מר טופז הוגש באיחור משום שהוא נעדר מעבודתו. העדים אותם רשם בטופס התביעה לא ראו את הפגיעה אלא רק ראו אותו לאחר פגיעתו, ועל כן, עדותם לא הייתה יכולה להוסיף לבירור עצם קרות האירוע. בעדותו של מר טופז לא נמצאו סתירות או פגם אחר, ועל כן לא היה מקום לקבוע שעדותו של מר טופז אינה משכנעת על יסוד נימוקים פרוצדוראליים גרידא. המערער מציין עוד כי לא היה מקום לדון בחומר הרפואי שבתיק ולקבוע שמערער התלונן בעבר על כאבים בכף הרגל, משום שעניין זה הוא בתחום מומחיותו של המומחה היועץ הרפואי שמתמנה מטעם בית הדין.

המערער מוסיף, כי בתי הדין לעבודה קיבלו את ההנחה לפיה ניתן להכיר בפעולה שמבוצעת במסגרת עבודתו הרגילה של המבוטח כתאונה בעבודה, וקיימת סבירות כי במקרה זה הייתה פעולה חריגה, שכן, אם לא כך הייתה אמורה הפגיעה להתרחש בכל פעם שירד המערער מרכב הכבאית. לאור האמור נטען כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי המערער נפגע בעבודתו.

  1. מנגד טוען המוסד לביטוח לאומי כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. הערעור מתמקד בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי ובשאלת מהימנות העדים שהופיעו בפניו, ויוצא כנגד התרשמותו של בית הדין מן העדויות. לגופו של עניין נטען, כי המערער לא הביא כל ראיה בדבר קיומו של אירוע תאונתי, אשר שונה מההתנהלות הרגילה והשגרתית בעבודתו, כלומר, אירוע שונה מטיפוס על מדרגות משאית וירידה מהן, פעולה שמבצע המערער פעמים רבות בעבודתו. משכך, המערער לא הוכיח כי בוצעה על ידו "תנועה לא נכונה", אשר מהווה תאונה בעבודה בשל היותה שונה, חדה ופתאומית ולאחריה הופיע הנזק. לשיטת המוסד, ירידה במדרגות לכשעצמה אינה משום ירידה לא נכונה או תנועה לא נכונה. נוסף על כך, המערער לא סיפק הסבר משכנע לסתירה המהותית בין האמור במסמכים השונים ואף בחקירתו הנגדית, ובין האמור בתצהירו. על כן מבקש המוסד כי הערעור ידחה.

דיון והכרעה

  1. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. זאת, מן הטעמים כמפורט להלן.
  2. בית הדין האזורי הגיע למסקנה בדבר דחיית התביעה, נוכח מה שנראה היה בעיניו סתירה שנמצאה בתיאור האירוע מפי המערער בהזדמנויות שונות, ובעיקר נוכח "גרסה מאוחרת ומשופצת" של המערער בדבר "תנועה לא נכונה" שביצע במהלך הירידה ממדרגות הכבאית, אותה העלה בתצהירו לראשונה, ואין לה זכר בגרסאות קודמות. גרסה אחרונה זו של המערער נדחתה על ידי בית הדין האזורי בהעדיפו על פניה כמקשה אחת את כל מה שנראה בעיניו יתר הגרסאות של המערער, בהן לא הוזכרה תנועה לא נכונה. על כן, בהעדר "תנועה לא נכונה" שהיה בה כדי לבסס קביעה בדבר קרות אירוע תאונתי למערער, נדחתה התביעה.

עיון במה שנראה היה בעיני בית הדין האזורי כגרסאות סותרות, ובעיקר נושא ה"תנועה הלא נכונה" שלא נמצאה לו תמיכה בהתייחסויות קודמות של המערער, הביא אותנו לכלל מסקנה כי לא היה מקום לדחות את התביעה וכי עלה בידי המערער להוכיח קרות לו אירוע תאונתי, המצדיק מינוי מומחה יועץ רפואי, לבחינת הקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי לבין אותו אירוע. על הטעמים לכך נעמוד להלן.

  1. דומה שאין מחלוקת על הגרסה העובדתית של המערער כפי שהיא עולה מטופס התביעה, ממכתב המערער למוסד מיום 30.6.2010, ומכתב התביעה, בהם לא תואר כל אירוע מיוחד אצל המערער, ומהם עולה כי בסיימו ירידה ממדרגות הכבאית, מהצעד הראשון, לא יכול היה המערער לדרוך על רגל שמאל עקב כאבים קשים. אף אין חולק כי בו ביום בו החלו הכאבים פנה המערער מיידית לטיפול רפואי. בתעודה הרפואית מיום 12.7.2009, הוא מועד האירוע, נרשם: כאבים בשוק שמאל שהופיו [כך במקור, ר.ר.] במהלך עבודתו בזמן הליכה TRAUMA – תאונת עבודה".

נציין כבר כאן כי לטעמנו, בשוני בתיאור הדברים שבתעודה הרפואית אין כדי לשלול את הגרסה המפורטת כפי שמסר המערער בכל ההזדמנויות לאחר מכן, בדבר הופעת כאב ברגל שמאל בסיום הירידה מן הכבאית, בדריכה על הקרקע. מרישום המילה 'טראומה' בתעודה הרפואית עולה כי היה ברור לרופא רושם התעודה כי אין מדובר בהליכה שגרתית שבמהלכה הופיעו הכאבים. משהדברים נרשמו באופן מובהק על דרך הקיצור, ובהעדר כל פירוט מצד הרושם למהות ה"טראומה", לא ניתן, בהסתמך עליהם לשלול את הגרסה המפורטת יותר, כפי שניתנה במועדים מאוחרים יותר על ידי המערער. לכל היותר, ניתן לומר שהרישום בתעודה זו הינו רישום חסר בדומה ל"אנמנזה שותקת", להבדיל מ"אנמנזה סותרת" (ראו והשוו: עב"ל 16656-03-11 צבי בן חיים – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 2.10.2011 בפסקה 9 וההפניות שם; עב"ל 13366-02-12 יורי קוברינסקי – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 11.12.2012 בפסקה 13(ד) וההפניות שם).

לא למותר הוא לציין כי לאמיתו של דבר, המוסד לביטוח לאומי לא חלק על הגרסה בדבר הופעת הכאבים בסמוך לירידה במדרגות, ואף בית הדין האזורי למעשה קיבל גרסה זו, ומה שהכריע את הכף לדחיית התביעה הוא כאמור הטענה בדבר "תנועה הלא נכונה" שהופיעה לראשונה בתצהיר.

  1. משעמדנו על עניין הרישום הרפואי מיום 12.7.2009, ובהעדר מחלוקת למעשה אודות הופעת כאבים חזקים ברגל שמאל, מיד בסמוך לסיום הירידה ממדרגות הכבאית, ועם הדריכה ברגל שמאל על הקרקע, וצעידה עליה, אנו סבורים כי הוכח קרות אירוע תאונתי למערער. במה דברים אמורים?
  2. נמצאנו למדים כי קבינת תא הנהג בכבאית הינה בגובה של מטר לפחות, כשלרכב שתי מדרגות בלבד. משמע, המערער ירד שתי מדרגות שגובהן כחצי מטר כל אחת. מדובר במדרגות מיוחדות, בגובה חריג. ירידה במדרגות מסוג זה אינה ירידה במדרגות רגילות, וזאת אף אם היא מבוצעת בשגרת העבודה. הירידה במדרגות מעין אלה על גובהן החריג כרוכה מעצם טיבה בתנועה לא סטנדרטית, לא נוחה ולא שגרתית. אין הדברים דומים למקרה של  דריכה נורמאלית ושבלונית שלא תוכר כתאונה בעבודה אלא אם תוכח שקדמה לה "תנוחה לא נכונה, על זווית לא נוחה, על ירידה מבוהלת או כושלת מהאוטובוס, על מכשול, על איבוד נעל(ראו דב"ע מד/0-90 שפיר – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע ט"ז בע' 97 , להלן: עניין שפיר, ועב"ל 36470-04-11 דן סקוירסקי – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 8.12.2011). הדברים יותר דומים למצב בו המבוטח נדרש ל"מרחק בלתי-רגיל בין האוטובוס והמדרכהעל גובה חריג של כבש האוטובוס וכיוצא באלה דברים" (ראו שם בעניין שפיר. ההדגשה שלי, ר.ר.), בהם יוכר אירוע כתאונה בעבודה נוכח היותה של התנועה המדוברת בלתי שגרתית. יפים לענייננו בשינויים המחויבים גם הדברים הבאים מפסק הדין בעניין אבוטבול מן הזמן האחרון בהם הובהר כי: "במהלך הליכתו הרגילה עולה ויורד אדם מדי פעם מכביש למדרכה ולהפך. האם נניח שכל עליה על מדרכה היא סיכון דרך, בהנחה שהמדרכה אינה משובשת או לא גבוהה במיוחד. הנחה זו היא בלתי סבירה לחלוטין" (עב"ל 60596-10-10 סוזן אבוטבול – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 9.6.2013, בפסקה 11. ההדגשה שלי, ר.ר.).
  1. הנה כי כן, בהעדר מחלוקת כי המערער ירד ממדרגות בגובה חריג, ונוכח הופעת הכאב עם סיום ביצוע התנועה הלא שגרתית, בבואו לדרוך על הקרקע ולצעוד על רגלו השמאלית, מקובל עלינו כי אירע למערער אירוע תאונתי המצדיק מינוי מומחה יועץ רפואי, אשר יקבע האם ישנו קשר סיבתי בין קרות האירוע התאונתי למערער ובין הליקוי ממנו הוא סובל ברגלו.                                                                                          סוף דבר

נוכח כלל האמור לעיל, הערעור מתקבל. התיק יוחזר לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה יועץ רפואי בהתאם לתשתית העובדתית שנקבעה.

המוסד לביטוח לאומי ישא בהוצאות המערער בסך 2,500 ש"ח.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
התקף לב ואירוע מוחי
המנוח נפטר לאחר שלקה בליבו, בית הדין הכיר באירוע חריג שאירע בעבודתו כפגיעה בעבודה

בית הדין לעבודה בעב"ל 38080-04-12 קיבל את ערעורה של אלמנת המנוח שיוצגה ע"י עו"ד מיכאל לנג ועו"ד בועז דרנס ממשרד עו"ד מרקמן טומשין, וקבע כי התקיים אירוע חריג במסגרת עבודתו של בעלה כמפקח באגף התברואה של העירייה, אשר הוביל לאוטם שריר הלב, ובסופו של דבר אף למותו. בעקבות כך, קבע בית הדין כי מתקיימים התנאים להכרה בתאונת עבודה.

 

בית הדין הארצי לעבודה
עב"ל 38080-04-12

ניתן ביום 18 דצמבר 2014

1. עזבון המנוח XXXXX ז"ל
2. אלמנת המנוח גב' XXXXX
המערערים
                     –
 המוסד לביטוח לאומי המשיב

לפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט ליבנה, השופטת לאה גליקסמן

     נציג ציבור (עובדים), מר ראובן רבינוביץ , נציג ציבור (מעסיקים), מר אמנון גדעון

בשם המערערים – עו"ד מיכאל לנג, עו"ד בועז דרנס

בשם המשיב –  עו"ד סימונה מימון 

פסק דין

השופטת לאה גליקסמן:

  1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט יצחק לובוצקי; בל 1318-08) [פורסם בנבו] בו נדחתה תביעתה של גב' עוקשי ריטה, אלמנתו של אריה עוקשי ז"ל (להלן – המנוח), להכיר באירוע מיום 5.4.2001 כתאונת עבודה.

ההליך בבית הדין האזורי:

  1. הצדדים הסכימו למינוי מומחה רפואי על בסיס תשתית עובדתית מוסכמת.

התשתית העובדתית המוסכמת:

  1. במועדים הרלוונטיים היה המנוח אחראי על המפקחים באגף התברואה בעיריית ראשון לציון. כמפקח אחראי על עובדי התברואה הוא לא ביצע את פינוי האשפה בפועל,  אלא נשא באחריות על עבודות הפינוי שביצעו העובדים תחתיו.
  2. עבודתו של המפקח מתחילה בכל יום רגיל בשעה 05:45 ומסתיימת בסביבות השעה 14:00.
  3. ביום 5.4.2001 ערב חג הפסח, בשעת לילה, נגרם למנוח אירוע חריג הן מבחינת היקף שעות העבודה (ביצוע משמרת כפולה בלילה (והן מבחינת אופי המשמרת.
  4. ביום שלפני ערב חג פסח מבוצעת העבודה הרגילה, היינו משעות הבוקר המוקדמות ועד השעה 14:00. אולם, לאחריה על העובדים להתייצב שוב לעבודה, עוד באותו יום, לפני השעה 20:00 ולבצע תורנות נוספת כפולה, הן של פינוי אשפה באיזורים שלא פונו בבוקרו של אותו יום, והן בפינוי אשפה של האיזורים שפונו באותו יום לקראת החג. מדובר במשמרת שמבוצעת עד סמוך לשעה  6:00.
  5. עבודת המפקח בימים רגילים אינה כוללת עבודה פיסית. יחד עם זאת, בערב חג הפסח, משתתפים גם המפקחים בעבודה הפיסית בפינוי האשפה.
  6. בבוקר שלפני ערב החג, עסק המנוח בעבודתו הרגילה עד שעה  14:00, והתייצב שוב לעבודה לפני השעה 20:00 לשתי משמרות נוספות רצופות. מדובר בעבודה שנעשית בלחץ רב,  היות שלמחרת היום מתבצע סיור שטח במעמד ראש העיר לקראת החג,  ומדובר במעין "מסדר המפקד".
  7. ביום זה יש לחץ גדול, מריבות וצעקות, והכל במטרה להספיק את העבודה הכפולה. העבודה קשה יותר היות שהיא מתבצעת בחשיכה.
  8.  במהלך המשמרת הכפולה חש המנוח ברע.
  9. בבוקר ה- 6.4.2001 נמצא המנוח כשהוא מחוסר הכרה במכוניתו ברח' שדרות יעקב,  שהיה בתחום בו ביצע את עבודות הפיקוח. המנוח לא הספיק להעביר את הכרטיס המגנטי המציין את סיום יום העבודה.
  10. המנוח פונה כשהוא מחוסר הכרה למרכז הרפואי אסף הרופא בצריפין,  והחל מאותו מועד הוגדר כ"צמח", עד שנפטר כעבור מספר שנים.

חוות דעת המומחה הרפואי הראשון – ד"ר אברהם רפופורט:

  1. בית הדין האזורי מינה את ד"ר אברהם רפופורט, נוירולוג, כמומחה רפואי, והפנה אליו שאלות אלה:

13.1.                   ממה נפטר המנוח אריה עוקשי ז"ל?

13.2.                   מה הסבירות לקיומו של קשר סיבתי בבחינת סיבה ותוצאה בין עבודת המנוח עובר למחלתו כפי שמתוארת בעובדות המוסכמות, לבין מחלתו ופטירתו לאחר מספר שנים?

  1. בחוות דעתו מיום 13.12.2009 השיב ד"ר רפופורט כך:

המנוח מר עוקשי אריה ז"ל, סבל מנזק מוחי מפוזר עקב חוסר הספקת חמצן למוח. בקבלתו לבית החולים אסף הרופא ביום 6.4.2001 היה מחוסר הכרה בתרדמת (COMA). C.T.  מוח – היה תקין. תרשים E.E.G הראה האטה כללית, עם אירועים של השטחות כלליות. תרשים חולני אך אינו ספציפי למחלה מסוימת. ההאטה הכללית משקפת את הליקוי בתפקוד של קליפת המוח.

עבר טיפולים שונים וממושכים כולל טיפולים שיקומיים בבית חולים "רעות", תה"ש ובאחוזת  ראשונים. 

מההיבט הנוירולוגי אין קשר סיבתי בין עבודתו המאומצת פיזית ומנטאלית ביום האירוע, שהיה ערב חג, לבין איבוד ההכרה והמצב של הקומה.

במהלך האשפוז והבירור אותו עבר, לא הגיעו למסקנה חד משמעית, מה הייתה סיבת הקומה בו הוא היה שרוי.

הנני ממליץ על מתן חוו"ד של רופא פנימאי.

חוות דעתו של המומחה הרפואי הנוסף – פרופ' עמיחי שטנר:

  1. נוכח חוות דעתו של ד"ר רפופורט הסכימו הצדדים על מינוי מומחה רפואי נוסף – פנימאי, ובית הדין  האזורי מינה את פרופ' עמיחי שטנר והפנה אליו אותן שאלות:

15.1.                   ממה נפטר המנוח אריה עוקשי ז"ל?

15.2.                   מה הסבירות לקיומו של קשר סיבתי בבחינת סיבה ותוצאה בין עבודת המנוח עובר למחלתו כפי שמתוארת בעובדות המוסכמות, לבין מחלתו ופטירתו לאחר מספר שנים.

לפי התיאורים שבמסמכים מדובר באדם עם רקע של אלכוהוליזם ALCOHOL ABUSE)) וכתוצאה מזה נזק כבדי לא הפיך (מוזכרת שחמת הכבד) CIRRHOSIS ובנוסף נזק נוירולוגי בעצבים ההיקפיים מסוגPERIPHERAL NEUROPATHY.. לא מתואר נזק ללב שכידוע עלול גם הוא להיגרם על ידי צריכת אלכוהול מופרזת.

בנוסף, מדובר באדם שהיה מעשן כבד.

עישון כבד ובמיוחד בגברים גורם כידוע להאצה של תהליכי טרשת העורקים. מן המסמכים אנו למדים שלמר עוקשי הייתה עדות מפורשת לקיום מחלה כזאת בעורקי הרגליים  [PVD] PERIPHERAL VASCULAR DISEASE.

מאחר "והעץ הארטריאלי חד הוא", הסבירות לתהליך דומה (אפילו אסימפטומטי) בעורקים נוספים היא גבוהה ביותר, כמעט ודאית.  למעשה מקובל בספרות הרפואית שקיום PVD הוא אינדיקטיבי לקיום מחלה טרשתית קורונרית [=בעורקים המזינים את הלב], וזאת בוודאות של מעל 90%.

כאשר חולה כזה בגיל 56 מפתח "דום לב" [מה שמתאים לפרטי האירוע  הטרגי מיום 6.4.2001],  מדובר בסבירות גבוהה על הפרעה לאספקת הדם ללב "איסקמיה" או אוטם שריר הלב.

דבר זה עלול לגרום להפרעת קצב חדרית ממאירה מסוג VT או VF ולמעשה למוות קליני.

הנחה זו נתמכת מאוד לא רק על ידי גורמי הסיכון האופייניים ועל ידי העדר כל הסבר אלטרנטיבי אלא גם על ידי השינויים הדינמיים בקיר האינפרולטרלי שנמצאו באקג …

לאחר האירוע ..  החולה נשאר במצב של  "צמח"  בגלל חוסר אספקת דם למח בזמן הפרעת הקצב(ANOXIC BRAIN DAMAGW)    ומכך גם נפטר כעבור זמן.

אינני מוצא כל קשר סיבתי בין עבודתו בימים שקדמו לאירוע שתואר במסמך המצורף לבין התפתחות התקף לב.

גרימת המחלה הטרשתית בכלי הדם קשורה בגורמי הסיכון האמורים, במיוחד גיל, מין, עישון ואלכוהול. חסרים בתיק פרטים, אך לא מן הנמנע שקיימים גורמי סיכון נוספים אצל מר עוקשי שעליהם אין בידינו מידע כגון עודף משקל, רמות גבוהות של כולסטרול או סיפור משפחתי של מחלת לב.

על רקע זה,  הופעת איסקמיה בשריר הלב וכנראה אריטמיה חדרית פטלית אינה בלתי סבירה גם ללא גורמים חיצוניים מיוחדים הקשורים לעבודה.

הנושא של SUDDEN CARDIAC DEATH מוכר היטב בספרות הרפואית ושכיח שמתרחש בהפתעה ללא קשר למאמץ מיוחד או כיוצא בזה.

אין הדבר בא לומר שעל רקע מחלה טרשתית מפוזרת וקורונרית קיימת מסיבות אחרות,  לא יכול לבוא אירוע של החמרה על רקע נפשי ולא גופני.

למעשה אפילו חקרתי את הקשר הזה וגם פרסמתי את הממצאים במאמר בעיתון בריטי QUARTERLY JOURNAL OF MEDICINE בהוצאת OXFORD.

אירועים חריגים כגון רעידת אדמה או התקפת טילים אכן נמצאו כקשורים בעלית התחלואה והתמותה הלבביים בסמוך להתרחשותם.

אלא שבתאור העובדות המוסכמות לא מצאתי אלא עבודת פיקוח ללא מאמץ פיזי חריג וללא ארוע מתועד של התפרצות נקודתית מעבר להכנות לפסח שכללו עבודה "כפולה" עם הכנות גם לסיורו של ראש העיר.

קשה לי לראות בנסיבות אלו TRIGGER משכנע דיו על מנת לבסס קשר סיבתי למוות הקרדיאלי הפתאומי.

תשובות פרופ' שטנר לשאלות ההבהרה:

  1. האם לפי האסכולה  הרפואית בה אתה נוקט, מאמץ פיזי או נפשי חריגים, עשויים לגרום לאוטם שריר הלב בסמוך לאחר התרחשותם?

אכן אני מסכים שמאמץ גופני או נפשי חריגים עשויים לגרום לאוטם שריר הלב בסמוך לאחר התרחשותם או יותר מאוחר. נושא זה מופיע בחוות הדעת המקורית בעמוד 3.

  1. בהנחה כי במקרה דנן התרחש אירוע חריג (כפי שנקבע במפורש בסעיף 3 לרשימת העובדות המוסכמות), הן מהבחינה הנפשית והן מהבחינה הפיזית, בסמוך לפני התרחשות האוטם, ונוכח קביעתך כי גם כאשר קיימת מחלה טרשתית יכולה להתרחש החמרה במצב על רקע אירוע חריג:

17.1.                   האם יתכן כי האירוע החריג החמיר את מצבו הלבבי של המנוח?

17.2.                   האם יתכן כי האירוע החריג זירז את בוא האוטם ואלמלא האירוע בעבודה הוא היה מתרחש במועד מאוחר יותר?

מהו TRIGGER למחלה קרדיו-ווסקולרית חריפה לפי הספרות הרפואית?

אכן במחקרים לא מעטים ומאד מעניינים זוהו היטב מספר טריגרים כאלה. למשל ב- MILIS STUDY היה טריגר אפשרי ל-48% וב-13% נחשדו 2 או יותר טריגרים. אלה כללו  "EMOTIONAL UPSET" פעילות גופנית בינונית או כבדה, חוסר שינה, אכילת יתר ועוד. הבעיה שאלו פעילויות נפוצות ואילו התקף לב הוא נדיר ובמחקר זה לא היו נתונים על קבוצות ביקורת.

לפי שיטתו היותר מדויקת של מיטלמן, מאמץ קשה (=6 METS ומעלה) בשעה שלפני האירוע (ONSET STUDY) יכול להיות קשור להתקף לב או במוות קרדיאלי פתאומי. באותו מחקר נמצא קשר גם לכעס קיצוני או חרדה קיצונית (5 ומעלה בסולם של 7 או 25% העליונים בין 100) בשעתיים שלפני ההתקף. מחקרים אלה עוסקים גם בשאלת HIGH PRESSURE DEADLINE ואכן מצאו שלחץ כזה ביממה שלפני האירוע מעלה את הסיכון להתרחשותו בשיעור של 2.3-6.

אם אכן הגדרת האירועים אשר קדמו למציאתו של מר עוקשי ללא הכרה במכוניתו הוגדרו והוסכמו על ידי שני הצדדים כ"אירוע חריג" העונה להגדרת הנ"ל, כי אז לא נותר לי אלא להסכים כי ייתכן והיה בהם TRIGGER כאמור ומצוטט לעיל. לפיכך, יתכן כי האירוע החריג החמיר את מצבו של המנוח ויתכן כי האירוע החריג זירז את בוא האוטם בשריר הלב ו/או הפרעת הקצב ה"ממאירה".

  1. מה האבחנה של בית החולים באשפוז מיום 6.4.2001?

תאריך 6.4.2001 הוא יום האשפוז של עוקשי אריה. האבחנות בשלב זה הן ראשוניות בלבד.

במכתב השחרור של בית החולים אסף הרופא שתאריכו 7.9.2001 (בכתב יד) מופיעה מילה לא קריאה, ייתכן אולי COMA ואחריה: היפוקלמיה (רמת אשלגן נמוכה), אטיליזם (=צריכת אלכוהול מופרזת, אין לראות בכך אבחנה עכשווית אלא תיאור אבחנות בעבר), שחמת כבד אלכוהולית ונוירופטיה (=מחלת עצבים היקפיים) אלכוהולית.

  1. האם נכון שעל פי מסמכי בית החולים לא אובחן אירוע מוחי ולא אובחן אוטם שריר הלב?

נכון.

  1. האם נכון כי בסיכומי המחלה של האשפוז הראשון באסף הרופא, במחלקה הפנימית, מיום 6.4.2001 הופיעו אבחנות כדלקמן (לנוחיות מתורגם לעברית):
  • קומה
  • הפיוקלמיה
  • אתיליזם
  • שחמת כבד אלכוהולית
  • נוירופטיה אלכוהולית

נכון.

  1. האם נכון שבבירור באשפוז נשלל אירוע מוחי ונשלל אוטם שריר הלב?

אכן נשלל אירוע מוחי ראשוני. לית מאן דפליג כי האבחנה המשתמעת מכל הרישומים (למשל עיין ב-7.4 וכן 9.4 ובדו"ח ההעברה של תה"ש מיום 17.7.2002) היא נזק מוחי דיפוזי חמור משני ל-ANOXIA ׁ (= העדר אספקת חמצן למוח).

ב-"מהלך ודיון" של סיכום המחלה אין כל התייחסות לסיבת האירוע אבל כן מוזכר שנמצא עם דופק איטי קיצוני (20 לדקה, נורמלי = לפחות 60) וללא נשימה. 

מקובל מהספרות המקצועית ומהניסיון הקליני שמצב כזה נקרא

CARDIO RESPIRATORY ARREST או גם SUDDEN CARDIAC DEATH.

שינויי האקג הדינמיים אשר מוזכרים בסיכום המחלה אינם דיפוזיים (כמו בבעיה מטבולית, למשל הפרעת אלקטרוליטים) אלא ממוקמים לקיר התחתון לטרלי (IIIIIAVF וכן V6-5) וגם מראים דינמיקה (= שנוי מיום ליום) –

לכן הם תומכים באירוע לבבי אשר לא חייב להיות אוטם בשריר הלב (= נמק תאים) אלא מספיק שיהיה איסקמיה (=ירידה באספקת הדם עקב הפרעה חולפת הפיכה) שגם היא יכולה לגרום לאריטמיה (הפרעת קצב) ממאירה ולתוצאות כפי שנראו אצל מר עוקשי. בנוסף יש לציין שבתיאור הא.ק.ג. במכתב של שיבא מוזכרים "סימני אוטם ישן".

  1. האם נכון שבמיון נמצא ערך אשלגן נמוך של 3.04?

נכון; ערך זה הוא נמוך גבולי (אשלגן נורמלי: 4.9 – 3.3. מיליאקוויולנט / ליטר לפי הוושינגטון מנואל 2007 למשל). לפי הספרות, חומרת הסימפטומים של היפוקלמיה היא פרופורציונלית למידתה. סימפטומים בד"כ לא מופיעים עד שרמות האשלגן הן קטנות מ-3 מיליאקוויולנט / ליטר. סימפטומים קשים בשרירים (חולשה עד שיתוק) מופיעים רק בערכי אשלגן נמוכים מ-2.5 מיליאקוויולנט / ליטר. ברמות כאלה עשוי להיגרם אפילו פירוק תאי השריר (RHABDOMYOLYSIS).

אצל התובע, לא רק שרמות האשלגן היו נמוכות במידה קלה ביותר שאינה גורמת לסימפטומים, אלא שאנזימי השריר והכבד (לפי סיכום המחלה של אסף הרופא) היו תקינים ואינם תומכים כלל ב-BINGE ALCOHOLUC (= שתיה כבדה) קשה שצפויה לגרום גם לעלית אנזימי כבד (והיפוקלמיה משמעותית – לעלית אנזימי שרירי).

  1. האם נכון שיש עדות כי שתה הרבה אלכוהול בימים שטרם האשפוז?

לא מצאתי עדות כזאת בחומר שלפני וממצאי הבדיקה הגופנית בהגעתו לבית החולים אינם מציינים ריח אלקוהול, ממצא בולט שקשה להחמיצו (צוות נט"ן שרכן על החולה כדי להנשים אותו היה בוודאי מציין ממצא בולט כגון ריח אלקוהול ומוסר אותו הלאה לצוות בית החולים, אולם לא מצאתי זכר לממצא כזה).

  1. האם נכון שבא.ק.ג. שחזרו לתקנם בא.ק.ג. שבוצע בחדר מיון?

היו שינויי אקג הנדונים בסעיף 22.

  1. האם נכון שבעברו אושפז עקב אובדן הכרה לאחר שתיית אלכוהול 4 – 3 שנים בטרם האירוע?

לא מצאתי עדות כזו בחומר שלפני.

  1. אם התשובות לשאלות 21 עד 26 חיוביות, האם נכון לומר כי לא מדובר באירוע מוחי או לבבי איסכמי או דימומי?

נכון לומר כי לא מדובר באירוע מוחי ראשוני. אירוע לבבי לא נשלל וממשיך להיות הסביר ביותר בעיניי.

קשה לקשור בין ACUTE ALCOHOL INTOXICATION  שמצד אחד מאפשרת למר עוקשי להתייצב בזמן לעבודתו פעמיים ככתוב בעובדות המוסכמות, וכן לבצעה, ומצד שני גורמת למותו…

  1. האם  מכל החומר המצורף ניתן להצביע על אי ספיקה נשימתית לאחר שתייה לשוכרה וירידה מסוכנת ברמת האשלגן?   (כשבהיסטוריה סיפור דומה בעברו).

לא.

  1. האם לאור האמור לעיל – ניתן לקשור מה מתוך התופעות לתיאור עבודתו בימים שטרם האשפוז?

הסצנריו הסביר הוא שלחולה היו גורמי סיכון קרדיו-וסקולריים רבים ועל רקע זה מת מוות פתאומי קרדיאלי (ייתכן חשמלי – הפרעת קצב). אם אכן עבודתו כבר מוגדרת כ"אירוע חריג" – בעובדות המוסכמות – קשר סיבתי אינו בלתי אפשרי על רקע מחלותיו הקודמות הקשות הכוללות את ההתמכרות לאלקוהול.

  1. האם לא מדובר בסבירות גבוהה באובדן הכרה לאחר שתיינות מופרזת כפי שאירע בעבר? וללא קשר לעבודתו?

לא. אבדן הכרה אחרי שתיינות לא היה גורם ל-ARREST וכן היה מורגש על ידי הצוות שהנשים את החולה וטיפל בו ביום האירוע.

  1. בהחלטה מיום 24.10.2011 החליט בית הדין האזורי ביזמתו להפנות למומחה הרפואי שאלת הבהרה נוספת, כמפורט להלן:

לאור תשובותיך לשאלות ההבהרה … האם השפעת "האירוע החריג" המתואר בעובדות המוסכמות, על קרות האוטם פחותה בהרבה מהשפעתם של גורמי סיכון אחרים שהיו קיימים אצל המנוח (בין על דרך הגרימה ובין על דרך ההחמרה)?

 תשובתי לשאלתך בהחלטת בית המשפט מיום 24.10.11 היא כי ניתן לייחס משקל שווה לעובדות "המוסכמות כאירוע חריג" ולגורמי הסיכון הקרדיו-ווסקולריים הרבים שהיו למר עוקשי ז"ל.

פסק דינו של בית הדין האזורי:

  1. בית הדין האזורי קבע כי לפני בית הדין מונחות שתי חוות דעת: חוות דעתו של ד"ר רפופורט הדוחה חד משמעית את הקשר הסיבתי הרפואי בין המחלה לאירועים בעבודה, וחוות דעתו של פרופ' שטנר "הגם שקושרת במשהו בין המחלה לעבודה היא לא חד משמעית"; תשובתו  של פרופ' שטנר כי "אם אכן עבודתו כבר מוגדרת כ'אירוע חריג' … קשר סיבתי אינו בלתי אפשרי.." וכי יש לייחס משקל שווה להשפעת עבודתו של המערער ביום האירוע לבין הגורמים האחרים, אינה מספקת ליצירת "קשר סיבתי רפואי", ובכל מקרה לא מקיימת את הדרישה להוכחת קשר סיבתי בין האירוע לתאונה ברמה של "מעל 50% סבירות"; הסתמכות "משולבת" על שתי חוות הדעת של היועצים הרפואיים שמונו בתיק זה, אינה מספקת לומר כי אכן הוכח "קשר סיבתי רפואי" בין האירוע למחלה שהובילה לבסוף, לפטירה המצערת; לפיכך, אין מנוס מדחיית התביעה.

הליך הערעור:

  1. בהחלטה מיום 20.8.2014 קבענו כי בשלב זה יש מקום להפנות אל המומחה הרפואי פרופ' שטנר שאלת הבהרה נוספת בעניין הקשר הסיבתי. בעניין זה נקבע בהחלטה מיום 20.8.2014 כי אמנם המומחה הרפואי קבע כי ניתן לייחס משקל שווה לאירוע החריג ולגורמי הסיכון שהיו למנוח, ומתשובה זו משתמעת לכאורה תשובה חיובית גם לעניין הקשר הסיבתי [השוו: [עב"ל (ארצי) 106/07 דורית גלס – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (20.5.2007)]. יחד עם זאת, תשובת המומחה הרפואי לשאלת הקשר הסיבתי, כשלעצמה, אכן אינה חד משמעית לעניין קביעת קשר סיבתי בסבירות העולה על 50%.

תשובת המומחה לשאלת ההבהרה הנוספת:

  1. בהמשך להחלטה מיום 20.8.2014 הופנתה למומחה הרפואי שאלת הבהרה נוספת, כמפורט להלן:

בחוות דעתך מיום 21.2.2011 נקבע על ידך כך:

אם אכן הגדרת האירועים אשר קדמו למציאתו של מר עוקשי ללא הכרה במכוניתו הוגדרו והוסכמו על ידי שני הצדדים כ"אירוע חריג" העונה להגדרת הנ"ל, כי אז לא נותר לי אלא להסכים כי ייתכן והיה בהם TRIGGER כאמור ומצוטט לעיל. לפיכך, יתכן כי האירוע החריג החמיר את מצבו של המנוח ויתכן

כי האירוע החריג זירז את בוא האוטם בשריר הלב ו/או הפרעת הקצב ה"ממאירה".

ובחוות דעתך מיום 2.6.2011 נקבע על ידך כך:

הסצנריו הסביר הוא שלחולה היו גורמי סיכון קרדיו-וסקולריים רבים ועל רקע זה מת מוות פתאומי קרדיאלי (ייתכן חשמלי – הפרעת קצב). אם אכן עבודתו כבר מוגדרת כ"אירוע חריג" – בעובדות המוסכמות – קשר סיבתי אינו בלתי אפשרי על רקע מחלותיו הקודמות הקשות הכוללות את ההתמכרות לאלקוהול.

בחוות דעתך מיום 2.11.2011 נקבע על ידך כך:

תשובתי לשאלתך בהחלטת בית המשפט מיום 24.10.11 היא כי ניתן לייחס משקל שווה לעובדות "המוסכמות כאירוע חריג" ולגורמי הסיכון הקרדיו-ווסקולריים הרבים שהיו למר עוקשי ז"ל.

בהמשך לתשובות אלה, מופנית אליך שאלת הבהרה נוספת כמפורט להלן:

האם ניתן לקבוע, בסבירות של מעל 50%,  כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האוטם או הפרעת הקצב בה לקה המנוח, דהיינו, האם הקביעה שהאירוע החריג תרם להתרחשות האוטם או הפרעת הקצב סבירה יותר מהקביעה שלפיה לאירוע החריג לא הייתה השפעה על קרות האוטם או הפרעת הקצב?

  1. תשובת המומחה הרפואי לשאלת ההבהרה הנוספת הייתה כמפורט להלן:

לולא כלל גורמי הסיכון הרבים שלרבים מהם (עישון כבד, אלקוהוליזם) תרם מר  אריה עוקשי במו ידיו לא היה לדעתי ה"אירוע החריג" כפי שהוגדר מלווה בכל נזק בריאותי.

גם ללא "האירוע החריג" המדובר היה לדעתי מתרחש אירוע לב בעתיד הנראה לעין וזאת כאמור על רקע גורמי הסיכון המרובים אשר ככל הנראה גרמו לפלקים טרשתיים בעורקי המנוח ובהם בעורקי הלב (העורקים הקורונריים) שחסימה שלהם עשויה לגרום לאוטם שריר הלב או הפרעת קצב קטלנית כגון טכיקרדיה חדרית או פרפור חדרים.

מאחר והאירוע מוסכם על הצדדים כחריג ומאחר וההסכמה כוללת שני היבטים של חריגה מהשגרה (ההיבט של מאמץ גופני מחד וההיבט של סטרס נפשי מאידך) הרי שכל אחד מההיבטים הללו לחוד ושניהם ביחד יכולים היו לפי הספרות המקצועית לגרום לכך שפלק טרשתי יהפוך ל"בלתי יציב" unstable ולהוות בכך "טריגר" לאירוע הסופני שבעקבותיו נמצא מוטל חסר הכרה במכוניתו, מצב שאינו הפיך.

(ההדגשות  במקור – ל.ג.)

כנובע מקביעה זו, ובהסתמך שוב על המקורות המצוטטים בחוות הדעת ובתשובותיי (בפרט בינואר 2011) ניתן אכן לקבוע בסבירות של מעל 50% כי קיים קשר סיבתי וכי האירוע החריג תרם לאירוע הלב שהוביל למותו של מר אריה עוקשי בתמונה של  sudden cardiac death.

(ההדגשה הוספה – ל.ג.)

בנוסף לאמור לעיל אני רואה לעצמי חובה מקצועית לחזור ולציין בפני כבוד בית המשפט כי למרות גילו הצעיר יחסית של מר עוקשי (יליד 1944, האירוע באפריל 2001) הרי הצירוף של גורמי הסיכון ותוצאותיהם שכללו פגיעה קשה בכבד, בעצבים ובעורקים היה כרוך בירידה חדה בתוחלת החיים שלו וכי סיכוייו/סיכוניו לתחלואה ולתמותה מוקדמת היו גבוהים בלאו הכי.

טענות הצדדים:

  1. המוסד לביטוח לאומי טען כי קיים פער בין תשובותיו של המומחה הרפואי בעניין הקשר הסיבתי בין חוות דעתו הראשונה לבין חוות דעתו המאוחרות יותר, לרבות בתשובתו לשאלת ההבהרה הנוספת; קיימת סתירה בין תשובתו של המומחה הרפואי בעניין הקשר הסיבתי לבין חלקים אחרים בתשובת המומחה הרפואי לשאלת ההבהרה, בהם הוא מצביע על גורמי הסיכון הרבים מהם סבל המנוח; אין בתשובות המומחה הרפואי מידת הוודאות המינימאלית הנדרשת להוכחת הקשר הסיבתי; לאור האמור, חזר המוסד על בקשתו כי בית הדין ימנה מומחה רפואי אחר מתחום הקרדיולוגיה.

המוסד הוסיף וטען כי מייעוץ רפואי שקיבל בעניינו של המנוח, על יסוד נתונים קליניים שונים,  הובהר כי למנוח לא היה כלל אירוע לבבי ולא היה sudden cardiac death, וכי תשובותיו של המומחה הרפואי אינן נכונות מבחינה רפואית.

לחלופין, ביקש המוסד להעביר למומחה הרפואי שאלות הבהרה נוספות.

  1. המערער טען כי טענתו של המוסד לביטוח לאומי כי יש למנות קרדיולוג ולא פנימאי נדחתה כבר בהחלטת בית הדין מיום 20.8.2014; אין מקום להתיר למוסד להעביר למומחה שאלות הבהרה נוספות, לאחר שבבית הדין האזורי הפנה המוסד למומחה הרפואי 12 שאלות הבהרה; בהחלטה מיום 20.8.2014 נקבע שכל שנותר כדי להכריע בתיק הוא תשובתו של המומחה הרפואי לשאלת הבהרה נוספת בעניין הקשר הסיבתי; נוכח תשובתו הברורה של המומחה הרפואי לשאלה זו יש להכיר בפגיעתו של המערער כפגיעה בעבודה.

הכרעה:

  1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק אנו קובעים כי דין הערעור להתקבל, ויש להכיר באירוע מיום 5.4.2001 כפגיעה בעבודה.
  2. בהחלטה מיום 20.8.2014 ניתנה התייחסות לעיקר טענות המוסד, כפי שהועלו בהשלמת הטיעון מטעמו לאחר קבלת תשובת המומחה הרפואי לשאלת ההבהרה.
  3. לעניין הפער בין תשובותיו של המומחה הרפואי בחוות הדעת השונות: כפי שהוסבר בהחלטה מיום 20.8.2014, נקודת המוצא של המומחה הרפואי בחוות דעתו הראשונה הייתה שלא התרחש אירוע חריג עובר לאירוע מיום 5.4.2001. לאחר שהובהר למומחה הרפואי כי אירועי יום 5.4.2001 הם בגדר "אירוע חריג", שינה המומחה הרפואי את חוות דעתו בעניין הקשר הסיבתי. מחוות הדעת והתשובות לשאלות ההבהרה עולה בבירור כי הגורם לשינוי בעמדתו של המומחה הרפואי היה שינוי התשתית העובדתית, דהיינו ההבהרה כי האירועים ביום 5.4.2001 הם בגדר אירוע חריג, ביחס לעבודת הפיקוח הרגילה של המנוח.
  4. לעניין הטענה שיש למנות מומחה אחר – קרדיולוג:  כפי שקבענו בהחלטה מיום 20.8.2014, אין מקום שלא לפסוק על יסוד חוות דעתו של פרופ' שטנר בשל היותו רופא פנימאי. ראשית, המוסד לביטוח לאומי הסכים למינוי מומחה רפואי פנימאי, על פי המלצתו של ד"ר רפופורט. שנית, במקרה הנדון, נוכח הספק בדבר הגורם לאירוע של אבדן הכרה (אירוע מוחי, אירוע לבבי, תוצאה של שתייה מופרזת של אלכוהול), נכון יותר למנות רופא פנימאי, היכול להתייחס למגוון האפשרויות, ולא מומחה רפואי מתחום ספציפי, כפי שהמליץ גם ד"ר רפופורט; שלישית, כעולה  מחוות דעתו של פרופ' שטנר, הוא ערך מחקר שאף פורסם בעניין הקשר הסיבתי בין אירוע חריג לבין אירוע לבבי, כך שיש לו את הידע הדרוש למתן חוות הדעת בעניין זה.
  5. אנו דוחים גם את הטענה כי אין בתשובתו של המומחה הרפואי "מידת הוודאות המינימאלית הנדרשת לקיום חובת הוכחת קשר סיבתי",  או כי "כל אחת מתשובותיו שונה מהותית מהאחרות בעניין הנדרש", וזאת נוכח התייחסות המומחה הרפואי בתשובתו האחרונה לשאלת ההבהרה לגורמי הסיכון של המנוח.  המומחה הרפואי ציין אמנם כי למנוח היו גורמי סיכון משמעותיים, אשר עשויים היו לגרום לאירוע לב במועד כלשהו בעתיד, אולם השיב חד משמעית כי "בסבירות של מעל 50% קיים קשר סיבתי וכי האירוע החריג תרם לאירוע הלב שהוביל למותו של מר אריה עוקשי בתמונה של sudden cardiac death", וכי "ניתן לייחס משקל שווה לעובדות 'המוסכמות כאירוע חריג' ולגורמי הסיכון הקרדיו-ווסקולריים הרבים שהיו למר עוקשי ז"ל". בהקשר זה יש להזכיר כי עת מדובר באוטם שריר הלב "נקודת המוצא היא, שבמבוטח מקננת מחלת לב כלילית, אשר בסופו של דבר, ללא קשר לעבודה, עלולה לגרום להופעת אוטם שריר הלב" והשאלה העומדת להכרעה היא אם קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה, שהוא הגורם המשרה (הזרז –  trigger) לבין הופעת האוטם במועד בו הופיע [עב"ל (ארצי) 462/06 נחום אברהם – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (4.2.2007)]. לפיכך, העובדה שהמומחה הרפואי הצביע בחוות דעתו על גורמי הסיכון הרבים שהיו למנוח אין בה כדי להוות "סתירה" או להצביע על "חוסר החלטיות" ביחס לתשובותיו בעניין הקשר הסיבתי ומאזן ההשפעות, או לפגוע בתוקפן של תשובותיו.
  6. יש לדחות גם את בקשתו של המוסד לביטוח לאומי להפנות שאלות הבהרה נוספות למומחה הרפואי. בית הדין האזורי התיר למוסד לביטוח לאומי להפנות שאלות הבהרה רבות למומחה הרפואי. תשובותיו של המומחה הרפואי מנומקות, מפורטות וברורות, ולא נדרשת הבהרה נוספת. משמעות בקשתו של המוסד לביטוח לאומי היא לדון בהליך מחדש, וזאת בניגוד לקביעה בהחלטה מיום 20.8.2014, שלפיה נותר עניין אחד בלבד הטעון הבהרה – שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין האוטם בו לקה המערער.
  7. סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל אנו קובעים כי הערעור מתקבל, והאירוע מיום 5.4.2001 מוכר כפגיעה בעבודה.

המוסד ישלם למערער הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ה (18 דצמבר 2014), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

יגאל פליטמן,

נשיא, אב"ד

ורדה וירט-ליבנה,

סגנית נשיא

לאה גליקסמן,

שופטת

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
ניתן להכיר בפגיעה בגב אצל נהג מלגזה או סבל, כמיקרוטראומה.

כך קבע בית הדין הארצי לעבודה ב-עבל  25130-01-11, עקב ערעור שהגיש עו"ד מיכאל לנג ממשרד עו"ד מרקמן טומשין.

בית הדין קיבל את הערעור על פסק הדין של ביה"ד האזורי בו נדחתה תביעת המערער, להכיר בליקויים בגבו כ"פגיעה בעבודה" לפי תורת המיקרוטראומה.

ביה"ד הארצי פסק כי הפרדת שני סוגי העבודות בהם הועסק המערער במהלך היום – כנהג מלגזה וכסבל – ובידוד התנועות הרלוונטיות לאותן עבודות, מצביע על פעולות חוזרות ונשנות ההולמות את תורת המיקרוטראומה, ולפיכך במקרה דנן יש למנות מומחה רפואי.

בבית הדין הארצי לעבודה

עבל  25130-01-11

ניתן ביום 17.6.2012

XXXXXXXXXX                                                                 המערער

המוסד לביטוח לאומי                                                           המשיב

בפני: הנשיאה נילי ארד, סגן הנשיאה יגאל פליטמן, השופט עמירם רבינוביץ

נציג ציבור(עובדים) מר אליעזר ויץ, נציג ציבור (מעבידים) מר יצחק דויטש

בשם המערער– עו"ד מיכאל לנג

בשם המוסד- עו"ד וויויאן קליין-בנימין

 

פסק דין

 

השופט עמירם רבינוביץ

 

פתח דבר

  1. זהו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (בל 3397-09; השופטת שרה מאירי), בו נדחתה תביעת המערער להכיר בליקויים בגבו כ"פגיעה בעבודה" לפי תורת המיקרוטראומה.

 

התשתית העובדתית ופסק דינו של בית הדין האזורי

  1. המערער, יליד 1949, עבד כנהג מלגזה וכסבל בבסיס ציוד. בחודש מרץ 2008 פנה המערער למשיב (להלן: המוסד) בתביעה להכיר בליקויים בגבו כ"פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. בטופס התביעה שהוגש למוסד טען המערער כי "במהלך שנות עבודתי כנהג מלגזה נהגתי בממוצע לפחות ארבע שעות מידי יום עבודה במלגזה כשהיא

קופצת ורועדת וגרמה לי לזעזוע לגב. בנוסף עבדתי כסבל כאשר אני מרים משאות כבדים תוך כדי כיפוף הגב ואימוצו".

  1. תביעתו של המערער למוסד נדחתה בנימוק, שלא הוכח אירוע תאונתי או  אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתו של המערער על פי תורת המיקרוטראומה. עוד צוין, כי "מחלתך הינה מחלה טבעית והשפעת העבודה עליה, אפילו אם הייתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים".                                     
  2. בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי טען המערער, כי נוכח הפעולות שפורטו לעיל אשר ביצע במהלך עבודתו, הוכח קיומם של אירועים תאונתיים, ולכן יש למנות מומחה יועץ רפואי לצורך בחינת הקשר הסיבתי בין הפעולות האמורות לליקויים בגבו, וזאת בהתאם לתורת המיקרוטראומה.
  3. בית הדין האזורי דחה תביעת המערער בנימוק שלא הוכחו פעולות חוזרות ונשנות שביצע המערער תוך כדי עבודתו. על פי קביעת בית הדין האזורי, "עסקינן במגוון רב של עבודות, הגם עבודות פיזיות – אך אין עסקינן ברצף תנועות זהות או דומות, שפעלו על אותו מקום בגוף ובהתאם לפעולות שגרמו לנזק הנטען. התובע מתאר הרמה, פריקה, נשיאה, קשירה, הליכה ללא ציוד, הליכה עם ציוד, נהיגה, נהיגה במלגזה כבדה בעפר, במלגזה קטנה בתוך מחסן, במלגזת צד וכדומה. כ"א מהעבודות שפירט, לא בוצעה באופן אחיד ורצוף וממילא, בוצעו ברצף שונה, הגם שחזרו על עצמן בשנות עבודתו (עצם הפעולות) – אך לא במהלך יום ביומו, ביצע את כולן, או את כולן באותו סדר! … אין "להסתפק" בעצם קיומה של עבודה פיזית קשה ומאומצת אלא יש להוכיח רצף פעולות זהות/דומות האחת לרעותה, שכ"א מהן גרמה לנזק זעיר שבהצטברותם – נגרמה הפגיעה. בפנינו כאמור, עסקינן ב"רצף" פעולות שונות במהות, בצורה, בהשפעתן ובמיקומן – ומשכך, אין עסקינן בפגיעה עפ"י תורת הפגיעות הזעירות".

הטענות בערעור

  1. בערעור שהגיש שב וטען המערער, כי עבודתו כנהג מלגזה מטיבה וטבעה כרוכה בפעולות קבועות חוזרות ונשנות של נהיגה במלגזה, ועבודתו כסבל כוללת ביצוע פעולות חוזרות של פריקת והעמסת ציוד תוך כיפוף עמוד השדרה, באופן בו נגרם נזק לעמ"ש מתני. המערער הוסיף, כי בית הדין האזורי, התעלם ממכתב רופאת התעסוקה, אשר ביקרה במקום עבודתו, ואסרה עליו להמשיך בעבודה שכללה כיפופי עמ"ש מתני רבים, מחשש להמשך

יצירת נזק בעמ"ש מתני. לטענתו, די בכך שהתנועות "זהות במהותן" לצורך החלת הלכת המיקרוטראומה, ודי בכך שהעבודה כרוכה בביצוע נהיגה משך שעות מידי יום כדי להקים תשתית עובדתית לעניין מיקרוטראומה.

  1. המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי והדגיש, כי לצורך הפעלת תורת המיקרוטראומה יש לאבחן בין רצף של תנועות זהות או דומות לבין תנועות שונות ומגוונות חסרות רצף, וכי במקרה הנוכחי לא ביצע המערער רצף של תנועות זהות. לעניין העבודה על מלגזה טען המוסד, כי לא מדובר בנהיגה ממושכת של שעות, וכי חלק ניכר מהעבודה הייתה במחסן – כך שלא מדובר בנהיגה בדרכים משובשות.

דיון והכרעה

  1. ראשית דבר, אנו מוצאים מקום להביא כלשונו של בית הדין האזורי את התשתית העובדתית כפי שהיא  מלוקטת  מדברי המערער במסמכים השונים (כתבי טענות, תצהירים, עדויות בבית הדין והודעה לחוקר המוסד) כדלקמן:

א.    "התובע, יליד 1949, נהג מלגזה וסבל בבסיס ציוד, נהג מדי יום 4 שעות במלגזות מיושנות וללא כסאות אורטופדיים/פניאומאטיים.

בשל אופי עבודתו/קפיצות המלגזה נגרמו לו רעד, זעזוע ורטט בלתי פוסקים בע"ש. בנוסף, במשך מספר שעות מדי יום עסק בעבודת סבלות, בה הרים ופרק ציוד כבד, תוך כיפוף הגב ואימוצו.

טוען התובע כי הוא סובל מכאבים והגבלה בעש"מ והפחתה בתחושה ברגלו.

ב.     בתביעה למל"ל טען כי כנהג מלגזה נהג בממוצע לפחות 4 שעות מדי יום ובנוסף כסבל שהרים משאות כבדים תוך כדי כיפוף הגב ואימוצו.

ג.       בהודעה לחוקר המל"ל מ- 24.3.08 הסביר התובע כי פרש מעבודתו ב- 1.10.07 כי עבודתו כללה גם עבודת כפיים (להרים ציוד ולסדרו) ועבודה            על מלגזה.

לטענתו, שנתיים אחרי שהחל בעבודתו, בערך בשנים 5 –  1984, החל להרגיש כאבים בגב תחתון, ואף פנה לקופ"ח, טופל בתרופות שהיטיבו, וכך נמשך המצב עד אשר ב- 3-4 שנים אחרונות הכאבים הקרינו גם לרגל שמאל בעיקר ומעט לרגל ימין. עבודתו כללה הרמה של ציוד ודברים כבדים (לא קיבל איזושהי מכה), עבודת כפיים, גם נסע על מלגזה (ולא על

כביש ישר וחלק), על עפר ובורות, הרבה קפיצות, מלגזות גדולות 8 טון-קטרפילר.

לבד מעבודתו על מלגזה היה מרים עם אדם נוסף אדני רכבת, (לא יודע המשקל), ציוד בונקרים, ציוד ברזל של גשרים, אוהלים, קרטונים עם ציוד אב"כ ועוד הרבה דברים כבדים שאינו יודע משקלם. מה שהיה כבד – הרים עם עוד שאר העובדים וחלק הרים לבד.

ד.     בתצהירו טען כי עבד עם מלגזה במחסן ומחוץ למחסן, כ- 4 שעות ויותר מדי יום, בדרכי עפר שבהן הטלטל הגב, מלגזה ללא כסא הידראולי/בולם זעזועים.

ביתר הזמן, כ- 4 שעות מדי יום, עסק בסבלות – הרמת קרטונים כבדי משקל וסידורם על משטחים (למלגזה) תוך אימוץ עמ"ש מותני וכיפופו מאות פעמים ביום.

סידור הציוד במחסנים, ציוד הפרוס על הקרקע, הרמתו, נשיאתו עשרות מטר, מדובר בפעולות כיפוף רבות ביום.

ה.    בעדותו אישר כי עבודתו כאמור בוצעה עד 2005 (עת הוגבלה עבודתו, לפי הוראת רופא תעסוקתי).

המשאית פרקה בשטח ציוד כבד שהניחו על המלגזה, בשטח לא מרוצף, כמו בחצר בי"ס. לא הרבה ימים לא עבד על המלגזה. היו ימים שעבד במחסן עם המלגזה הקטנה והקרטונים במלגזה בשטח עבד חצי מהיום.

בשטח העבודה על חול, במחסן על אספלט.

התובע פרק מהמשאית, בפריקת המשטח, ביושבו על המלגזה, ועמו עובדים שהניחו הציוד על המשטח. כשהוא במשאית ומסדר הציוד על משטח, מישהו אחר יושב על המלגזה. הציוד במשאית הוא במדפים והרים ידיים לגובה כדי להוריד הציוד. על ארגז המשאית הגיע בעלייה במדרגות שעל המשאית. כשהיה ציוד כבד הורידו אותו ושמו על משטח, לפחות שניים יחדיו. הארגזים היו במשקלים שונים;  10 – 15/20 ק"ג הרים לבדו, מעבר לזה – עם עוד מישהו.

העמסת משאית עשה תמיד באמצעות מלגזה.

במחסן הציוד היה עד לתקרה, פי 4-5 מאולם ביה"ד, בערך בגובה 10 מ' ואז היה נעזר במלגזת צד, בה הוא יושב ומוריד משטח (וכלל בזמן השימוש היומי במלגזה), כשהציוד היה בגובה החזה – לא נעזר במלגזה

אלא מוריד לעגלה ידנית, גובה השטח חצי מטר, היה עורֵם 3-4 קרטונים, ובקרטון ¾ לא היה צריך להתכופף.

העבודה במלגזה במחסן, 4  השעות לא היו רצופות.

עם עגלה ידנית (מלגזה ידנית) היה צריך למשוך ואח"כ לדחוף אותה עשרות מטרים לתוך המחסן.

אוהלים היו מניחים 6-7, קושרים עם ניילון ושמים על מדפים – עבודה שעשו 2-3 יחד, ומניחים על הרצפה/השטח/משטח – לא הרים לבד – חלק היו מתכופפים חלק מעל הראש חלק על מלגזה/על משטח. העמסה על משטח בתחילה זה כיפוף ואח"כ לאט לאט עד שצריך להרים את הידיים (גובה יותר מהאדם) חלק מהעבודה זה גם הליכה, ללא משא, לבדוק, להביא ציוד, עם עגלה. המחסן גדול".

נזכיר תחילה מושכלות ראשונים: הלכה פסוקה היא לעניין הוכחת יסודות תורת המיקרוטראומה, כי יש צורך בין היתר, בהוכחת קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר, שלא ניתן לאבחון, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע (עב"ל 266/98 מזרחי – המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם (ניתן ביום 11.1.2000; דב"ע מו/0-64 מיכאלי – המוסד לביטוח לאומי, לקט 53.88). כפועל יוצא מכך, על הנפגע להוכיח קיומן של תנועות חוזרות ונשנות זהות או דומות במהותן במהלך יום העבודה (עב"ל 1012/00 שבח – המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם (ניתן ביום 28.7.2002). בנוסף הובהר בפסיקה, כי התנועות צריכות אמנם להיות זהות, אך אין צורך בזהות מוחלטת אלא די בכך שהתנועות היו "זהות במהותן", דהיינו דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר בגוף עד שבסוף נוצר נזק ממשי (בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי – בית הדין הארצי לעבודה, נג(2)תשנט(1999) 529, 541-542; עב"ל 313/97 המוסד לביטוח לאומי – יניב, פד"ע, כרך לה, תש"ס 2000, 529, 533-534 (להלן – עניין יניב)). כן נקבע בפסיקה בנוגע לתדירות הפעולות החוזרות, כי "תדירותן אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע" (עניין יניב, עמוד 533), וכי הפעולות החוזרות ונשנות אינן חייבות להיעשות ברציפות, ללא הפסקות

ביניהן, אלא ניתן לבודד פעולות אילו אצל העובד ממכלול הפעולות שהוא מבצע במהלך יום עבודתו (עב"ל 465/07 יהודאי – המוסד לביטוח לאומי).

  1. בהתאם לתשתית העובדתית שהונחה בבית הדין האזורי שהובאה לעיל, המערער עסק כמחצית מזמן עבודתו בכל יום, כארבע שעות, בנהיגה על מלגזה, וכמחצית היום, כארבע שעות, בעבודות פיזיות של סבלות (פריקת ציוד וסידורו). אשר על כן, יש לבחון כל אחד משני סוגי העבודות הללו בנפרד, לעניין מענה לשאלה, האם הוכחה לכאורה קיומה של מיקרוטראומה המצדיקה מינוי מומחה לבדיקת שאלת הקשר הסיבתי שבין הפגיעות לעבודה.
  2. לעניין פעולות הסבלות, עולה מחומר הראיותכי המערער העמיס מדי יום קרטונים כבדי משקל על משטחים למלגזה. כמו כן, נדרש לבצע סידור ציוד במחסנים או ציוד הפרוס על הקרקע. כל עבודות הסבלות דרשו למעשה פעולות של הרמה, נשיאה, ופריקה. כשמדובר בציוד במשקל שבין 5 ק"ג – 20 ק"ג, המערער היה מרים את הציוד לבדו, אך מעל למשקל זה, היה מבצע את פעולת ההרמה עם עובד או עובדים נוספים. עבודות הסבלות נמשכו לדברי המערער כ-4 שעות כל יום, בהן נדרשו לבצע פעולות אלו של הרמה, נשיאה ופריקה, פעם אחר פעם, תוך אימוץ הגב וכיפופו מאות פעמים ביום. כל הפעולות הללו, על פניהן, דומות במהותן, וחזרו על עצמן זמן ממושך מדי יום. הבוחן את הפעולות שביצע המערער צריך להגיע למסקנה שפעולות אלה  מעצם טבען צריכות להיות רצופות, באשר זו מהותה של עבודת הסבלות כפי שתוארה על ידו. זו הנחה שבהיגיון, והמבקש לסתור הנחה זו עליו הראיה. ראיה כזו לא הובאה. גם אם היו קיימות הפסקות קצרות בין פעולות אלה, הן באו לידי ביטוי בפעולות אחרות כמו קשירה, הליכה עם ציוד, כאשר, זולת פעולות אלה, שהיו בעיקרן טפלות לעיקר פעולות הסבלות, שאר פעולות הסבלות היו רצופות, באשר זו הייתה טיבה של עבודת הסבלות בה עסק.
  3. לעניין הנהיגה במלגזה, תיאר המערער בעדותו, שגם היא לא נסתרה, ולא הובאה עדות אחרת בפני בית הדין האזורי לעניין זה, כי נהג מדי יום כארבע שעות, לא תמיד רצופות במלגזות מיושנות, ללא כסא אורטופדי או כסא הידראולי (בולם זעזועים), כאשר קפיצות המלגזה גרמו לו לזעזועים ולרטט בלתי פוסק בעמוד השדרה. לדברי המערער, הנהיגה במלגזה הייתה בדרכי עפר שבהן הטלטל הגב, או בשטח לא מרוצף, או בשטחי חול, ולעתים גם בתוך מחסני הציוד המרוצפים אספלט. כן ציין המערער כי בתקופה בה עבד בצריפין (במשך כשש עשרה שנה),להבדיל מתקופת תל השומר האחרונה בת שמונה שנים, הנסיעה במלגזה הייתה גם על משטחים עם מהמורות. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. במקרה הנוכחי בהעדר ראיה לסתור, אלה הדברים שהוכחו. פירושם של הדברים כפשוטם, אכן מצביעה על תשתית של פגיעות, אומנם לא תמיד רצופות,של נהיגה במלגזות באופן העלול לכאורה לגרום לפגיעה בגב. יודגש, כי לא מצאנו כל סתירה בין כל הדברים הללו, לבין הנטען על ידי המערער בהודעתו למוסד או בתביעתו למוסד כפי שהובאו גם לעיל.
  1. בית הדין האזורי תיאר בפסק דינו תנועות רבות שביצע המערער בעבודתו, ואותן הגדיר כתנועות מגוונות ושונות, אשר אינן עונות על התנאי של פעולות חוזרות ונשנות בתורת המיקרוטראומה. אך אנו סבורים, כי על פי חומר הראיות אכן ניתן לאתר בעבודת הסבלות פעולות רצופות דומות וממושכות של הרמת ידיים נשיאת משקל  כיפוף הגב, כאשר גם אם מדי פעם היו הפסקות ביניהן, הן באו לידי ביטוי בפעולות אחרות כמו קשירה, הליכה עם ציוד, אין בחומר הראיות עדות למשכן של אותן הפסקות, ומכל מקום הפסקות אלה הן כאמור קטנות לעומת עיקר העבודה בסבלות, כפי שהיא מתוארת על ידי המערער בראיות השונות. כאמור תיאור עבודת המערער בסבלות מגלה עבודה שבעיקרה מעצם טבעה רצופה, כאשר שאר העבודות היו טפלות לה. לאור מצב ראייתי זה, היה על המוסד להוכיח, שהפסקות אלה פגמו ברציפות, אך הוא לא עמד בנטל הנדרש להוכיח זאת.

את עבודת המלגזה יש לבודד מעבודת הסבלות. זה עיסוק שונה, בה עסק המערער כמחצית היום, אם כי לא תמיד ברציפות. לפי תיאורו, הנהיגה עצמה בתקופת צריפין, שנמשכה כשש עשרה שנה, ושהייתה במלגזות ללא אביזרים, המונעים את עוצמת הטלטולים, ובדרכים שאינן  לגמרי סלולות, היא זו שגרמה את הפגיעות בגבו. הפרדת שני סוגי העבודות בהם הועסק המערער במהלך היום, ובידוד התנועות הרלוונטיות לאותן עבודות, במבט רחב מצביע על פעולות חוזרות ונשנות ההולמות את  תורת המיקרוטראומה. אשר על כן הגענו למסקנה כי יש במקרה זה למנות מומחה  רפואי.

  1. לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל. עניינו של המערער יוחזר לבית הדין האזורי שישאל שאלות הרלוונטיות להכרה בפגיעה בגבו של המערער מעבודת הסבלות והנהיגה במלגזה כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה.
  2. ההוצאות יפסקו בהתאם לתוצאות בבית הדין האזורי.

ניתן היום, כ"ז בסיון תשע"ב ( 17 ביוני 2012) בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

עמירם רבינוביץ

נילי ארד,

הנשיאה

יגאל פליטמן,

סגן הנשיאה

עמירם רבינוביץ,

שופט

מר אליעזר ויץ

נציג ציבור (עובדים)

מר יצחק דויטש

נציג ציבור (מעבידים)

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
נהג רכב כבד בחברת "דן" הוכר כנפגע עבודה, לאחר חשיפה לרעש מזיק וכתוצאה מכך לקה בשמיעתו.

לאחר תביעה שהגיש משרדנו כנגד המל"ל להכרה כתאונת עבודה לנהג רכב כבד בחברת "דן" אשר טען כי עבד בחשיפה לרעש מזיק וכתוצאה מכך לקה בשמיעתו. קבע בית הדין האזורי לעבודה ב-בל (ת"א) 2198-07, כי בהתאם לחוו"ד המומחה הרפואי ותשובותיו לשאלות בית הדין, ליקוי השמיעה וכן הטנטון מהם סובל התובע, הינם בגדר פגיעה בעבודה, שבאה כתוצאה מחשיפתו לרעש מזיק ורעש בין 75-80 דציבל בעבודתו.

המומחה לא שלל את תלונותיו של התובע על הטנטון, ובאין ראיה-סותרת מטעם הנתבע, קבע בית הדין, שגם הטנטון מקורו ברעש שסבל התובע בעבודתו ועל כן הטנטון הוא בגדר פגיעה בעבודה.

התיק נוהל ע"י עורך הדין בועז דרנס

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו
17 יוני 2010
ב"ל 2198-07 XXXX נ' המוסד לביטוח לאומי
בפני כב' השופטת אהובה עציון – אב"ד

 נ.צ. גב' ניצה בראל (ע)

נ.צ. מר יצחק אלדר (מע)

התובע: XXXX

ע"י ב"כ עו"ד בועז דרנס

נגד
הנתבע: המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ עו"ד רועי הררי 

פסק דין

  1. לפנינו תביעה להכיר בליקוי שמיעה וטנטון מהם סובל התובע – כפגיעה בעבודה.

            התובע עבד כנהג רכב כבד בחברת "דן" משנת 1968 וטען כי נחשף בעבודתו לרעש מזיק וכתוצאה מכך לקה בשמיעתו.

  1. לאחר שהתובע הגיש לאימות העובדות הצריכות לעניין, הודיעו ב"כ הצדדים כי הסכימו על העובדות דלהלן וביקשו כי ימונה מומחה-יועץ רפואי לעניין נזקי מיקרוטראומה.
  2. העובדות שהוסכם עליהן כאמור לעיל:

"התובע יליד שנת 1944. עובד כנהג אוטובוס בחברת "דן" משנת 1968. במסגרת עבודתו נחשף התובע לרעש מזיק ב עוצמה של 86.7 דציבל כל אימת שהאוטובוס האיץ (כגון יציאה מהתחנה או תחילת נסיעה בצומת מרוזמר) ולרעש נמוך מרעש מזיק, בן 75 ל-80 דציבל בעת עמידה של האוטובוס או נסיעה רגילה" (ראה פרוטוקול הדיון מיום 09/04/08).

  1. בית הדין מינה את ד"ר משה גולדשר לשמש מומחה-יועץ רפואי ולהלן השאלות שנשאל ותשובותיו:

א.        מהי מחלתו או פגימתו של התובע בתחום השמיעה?

ב.         אם התובע סובל מירידה בשמיעה? אם כן, באילו רמות ירידה בשמיעה הוא סובל?

            תשובת המומחה לשתי השאלות:

            התובע סובל מליקוי שמיעה דו-צדדי, תחושתי-עצבי, בדרגת חומרה בינונית.

ג.         האם התובע סובל מטנטון?

            תשובת המומחה: התובע מתלונן על טנטון.

 

ד.         האם התקיימו בתובע התנאים להכיר בנזק לשמיעתו ובטנטון כ"מחלת מקצוע" לפי רשימת מחלות מקצוע אשר בתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי?

            תשובת המומחה: לא נתקיימו בתובע  התנאים להכיר בנזק לאוזניו כ"מחלת מקצוע".

ה.        האם ישנו קשר סיבתי בין הירידה בשמיעה והטנטון אצל התובע לבין חשיפתו לרעש מזיק בעבודתו, באופן שיש לומר כי החשיפה לרעש גרמה אצלו נזקים זעירים לא מוחשיים חוזרים ונשנים ומצטברים (מיקרוטראומה)?

            תשובת המומחה: חשיפתו של התובע לרעש בעבודה גרמו לו לפגיעות זעירות, חוזרות ודומות, בעלות אופי בלתי הפיך שהביאו לחלק מהמצב הקיים.

ו.         רק אם התשובה לשאלה (ה) חיובית, מתבקש המומחה לומר: האם השפעת תנאי עבודתו של התובע על מצבו הרפואי לעניין השמיעה והטנטון, היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, כגון מצב בריאותו הקונסטיטוציונלי?

            תשובת המומחה: אצל התובע ניכרת גם השפעה של תהליך תחלואי-טבעי. שני הגורמים: החשיפה לרעש והתהליך התחלואי השפיעו יחד משך השנים והביאו למצב הקיים. לדעתי, כ- 50% מהנזק מקורו בחשיפה לרעש בעבודה וכ- 50% מהנזק מקורו בתהליך התחלואי הטבעי.

  1.        לאחר שעיינו בכל החומר שבתיק, לרבות חוו"ד המומחה הרפואי וסיכומי הטענות של הצדדים, אנו פוסקים כדלקמן:

א.        בהתאם לחוו"ד המומחה הרפואי ותשובותיו לשאלות בית הדין, אנו קובעים כי ליקוי השמיעה וכן הטנטון מהם סובל התובע, הינם בגדר פגיעה בעבודה, שבאה כתוצאה מחשיפתו לרעש מזיק ורעש בין 75-80 דציבל בעבודתו.

ב.         המומחה לא שלל את תלונותיו של התובע על הטנטון, ובאין ראיה-סותרת מטעם הנתבע, אנו קובעים, כאמור לעיל, שגם הטנטון מקורו ברעש שסבל התובע בעבודתו ועל כן הטנטון הוא בגדר פגיעה בעבודה.

ג.         לאמור בסעיף 5 לסיכומי הנתבע: המומחה ענה על 6 שאלות ולא על 5: תשובה ראשונה היתה על שאלות א' ו- ב'.

ד.         אין זה מתפקידו של המומחה הרפואי "לפרט את מנגנון הפגיעה הזעירה": מיקרוטראומה נקבעה כפסיקה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה והוא אשר הניח את התשתית העובדתית והמשפטית הנדרשת להכרה בפגיעה מסוג זה.

            תשתית זו הוכרה לפני שנים רבות ובית הדין הרצי חזר עליה כהלכה מחייבת אין ספור פעמים. על כן אנו דוחים טיעוני ב"כ הנתבע בסעיף 9 לסיכומיו.

ה.        משקבע המומחה כי "50% מהנזק מקורו בחשיפה לרעש בעבודה" – משמע שלא מדובר בפגיעה פחותה בהרבה מהשפעת הגורם התחלואי (שהיווה 50% בגרימת הנזק) ועל כן מדובר בפגיעה בעבודה ואין מקום ל"הסתייגות" של ב"כ הנתבע בסעיף 10 לסיכומיו.

ו.         סוף דבר: התביעה מתקבלת.

            ליקוי השמיעה והטנטון מהם סובל התובע הינם בגדר פגיעה בעבודה.

  1. הנתבע ישלם לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום,  ה' תמוז תש"ע, 17 יוני 2010, בהעדר הצדדים.

   
ניצה בראל, עובדים אהובה עציון, שופטת   יצחק אלדר, מעבידים

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
עקב עבודה יסודית ומקצועית של משרדנו, חולה ריאות שעבד במשך שנים כמשחזן הוכר כנפגע עבודה.

בית הדין האזורי לעבודה ב-בל 006178/06 הכיר באזרח עובד צה"ל שחלה במחלת ריאות חסימתית, כנפגע עבודה, לאחר שבמשך שנים ארוכות עבד כמשחזן במפעל המרכבה בבסיס תל-השומר, והיה חשוף למתכות קשות כגון כרום, ניקל, נחושת, מנגנן נירוסטה וכד', חומרים נגד חילודה וצבעים.

בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב – יפו בל 006178/06
בפני: כבוד השופטת חנה טרכטינגוט 27/12/2009
בעניין:XXXXXX התובע
ע"י ב"כ עו"ד בועז דרנס
נ  ג  ד
המוסד לביטוח לאומי הנתבע
ע"י ב"כ עו"ד דגלית מילוא

פסק דין

  1. לפני תביעתו של ניסים אלישיב להכיר במחלת הריאות כפגיעה בעבודה במשמעות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: החוק) על פי תורת המיקרוטראומה.
  1. הצדדים הסכימו על העובודת ובית הדין מינה כמומחה יועץ רפואי לעיינן הקשר הסיבתי את ד"ר מרדכי קרמר.

ואלה העובדות:

2.1                          התובע יליד שנת 1952, אזרח עובד צה"ל, בחש"א 7000 – מפעל המרכבה בבסיס תל-השומר החל משנת 1983.

2.2                          בין השנים 2001-1983 עבד התובע כמשחזן כשהוא חשוף למתכות קשות (מתק"ש) כגון כרום, ניקל, נחושת, מנגנן נירוסטה וכד', חומרים נגד חילודה וצבעים.

2.3                          בהתאם לאישור הרופא התעסוקתי ועקב פגיעתו בתפקוד הריאות, נאסר על התובע להמשיך בעבודתו כמשחזן והחל משנת 2001 הוא הוסב לעבודה כמכונאי טנקים. בתקופה זו נחשף התובע לחומרים כגון: שמן, נפט, בנזין, סולר ואבק.

  1. בחוות דעתו מיום 23/9/2008 קובע ד"ר קרמר:

"מדובר בחולה הסובל ממחלת ריאות חסימתית (COPD) קלה עד בינונית שאינה אסטמתית. מתוך התיק הרפואי עולה כי הנ"ל עישן לפחות במשך 15 שנה קופסא ליום אם לא יותר, על פי אבחנה של "עישון כבד" בתיקו.

החשיפה למתכות ידועה כעלולה לגרום לנזק מסוג מחלה אינטרסטציאלית מתאים גדוליםGiant Cell Pneumonitis  ולא אסטמה או COPD כמו בחולה זה, ואין לכך כל    עדות בצילומים ותפקוד הריאה.

מאידך, חשיפה לצבעים ומדללי צבע יכולה לגרום לגירוי נשימתי ותמונה אסטמתית חסימתית על בסיס מיקרוטראומטי.

לדעתי קרוב לודאי שעיקר הנזק (2/3) לדרכי הנשימה נגרם על ידי העישון  ובחלקו (1/3) ע"י החשיפה התעסוקתית.

מכל מקום, להערכתי נכותו היא קלה – 20% עפ"י סעיף 15 ב' לתקנות הביטוח הלאומי".

  1. הצדדים לא ביקשו לשאול את המומחה שאלות הבהרה.
  2. טענות התובע –

5.1                          סעיף 83 סייפא לחוק קובע כי תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין לא תוכר כאשר השפעת העבודה על אירוע התאונה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

5.2                          כבר נפסק כי השפעה של 20% של תנאי העבודה על מחלקת ריאות היא השפעה משמעותית [עב"ל 659/06 המל"ל נ' עפיף טונוס).

מאחר ובמקרה דנן קבע המומחה השפעה של 30% הרי שמדובר בהשפעה משמעותית מקל וחומר.

5.3             כך גם נפסק בעב"ל 521/05 קורין נ' המוסד (להלן-ענין קורין). אמנם בענין קורין מדובר    היה במחלת מקצוע אך אין מקום לאבחנה בין מידת השפעת  העבודה הנדרשת במקרה של מחלת מקצוע לבין המידה הנדרשת במקרה של מיקרוטראומות.

  1. טענות הנתבע –

6.1                          אין בביטוי המומחה "יכולה לגרום" כדי לקבע קיומו של קשר סיבתי בין עבודות התובע למחלקות.

6.2                          לפי חוות הדעת אין קשר בין מחלת COPD שנתגלתה לתובע לבין חשיפתו למתכות.

גם הצבעים ומדלל הצבע לא גרמו למחלה שכן מדובר במחלה שאינה אסטמתית.

6.3                          על פי חוות הדעת עיקר הנזק בדרכי הנשימה (2/3) נגרם לתובע מעישון של 15 שנה. לפיכך מידת ההשפעה של העבודה על הפגימה, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

  1. דיון והכרעה –

המומחה הרפואי שולל קשר סיבתי בין מחלת התובע לבין החשיפה למתכות, אולם קובע קשר סיבתי בשיעור של כ-30% בין מחלתו לבין חשיפה לצבעים ומדללי צבע.

בכל הקשור לחשיפה זו המומחה קובע: "מאידך, חשיפה לצבעים ומדדלי צבע יכולה לגרום לגירוי נשימתי ותמונה אסטמתית חסימתית על בסיס מיקרוטראומה".

הנתבע טוען כי אין בשימוש במונח "יכולה לגרום" כדי להוות קביעה של קשר סיבתי.

אלא שלטעמי יש לקרוא מונח זה בהקשר הכללי של חוות הדעת. המומחה השתמש במונח זה כדי לאבחן בין חשיפה למתכות שאינה ידועה כעלולה לגרום למחלת התובע לבין חשיפה לצבעים שכן יכולה לגרום לגירוי נשימתי.

כמו כן המומחה קובע כי קרוב לודאי שעיקר הנזק לדרכי הנשימה נגרם על ידי העישון, ורק בחלקו (1/3) נגרם ע"י החשיפה התעסוקתית. כלומר המומחה מכיר בקשר סיבתי בין מחלת התובע לבין חשיפתו לצבעים ומדלל צבע. אשר למידת השפעת העבודה על מחלת המבוטח במקרה של פגיעה בעבודה על דרך של מיקרוטראומה נפסק כי השפעה של 20% הינה השפעה משמעותית.

בעב"ל 6591/06 המוסד לביטוח לאומי נ' עפיף טנוס נדונה גם כן הכרה בליקוי בראות על פי תורת המיקרוטראומות ונפסק כי השפעה של 20% הינה השפעה משמעותית, וכך נאמר:

"אין כל סיבה מדוע מידת ההשפעה של תנאי העבודה על החמרת מחלה תהא שונה במקרה של מחלת מקצוע לעומת  מקרה של מיקרוטראומתי.

לכן השפעת העבודה על מחלה הגורמת להחמרתה בשיעור של 20% הינה השפעה משמעותית המצדיקה הכרה בה כפגיעה בעבודה בין במקרה של מחלת מקצוע ובין במקרה של מיקרוטראומה".

משבעניננו קבע המומחה הרפואי כי תנאי עבודתו של התובע תרמו ל-1/3 מהנזק הרי שמדובר בהשפעה משמעותית.

התביעה איפוא מתקבלת.

מחלת הריאות החסימתית ממנה סובל התובע הינה בבחינת פגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ וזאת תוך 30 יום מהיום.

חנה טרכטינגוט

ניתן היום י"ב בסיון, תשס"ט (4 ביוני 2009) בהעדר הצדדים. __________________

חנה טרכטינגוט, שופטת

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
אזרח עובד צה"ל, המשמש כנהג מוביל טנקים, הוכר כנפגע עבודה בגין פגיעות בכפות ידיו

תביעה שהגיש אזרח נהג טנק בצה"ל על ידי משרדנו להכרה בתאונת עבודה בגין פגיעה בכפות הידיים, הוכרה בהצלחה בבית הדין האזורי לעבודה.

ב-בל 2045/08 מצדד בית הדין בחוות דעת המומחה הרפואי שמטעם התובע, אשר קבע כי קיים קשר סיבתי בין השינויים הניווניים במפרקי כף היד של התובע לבין תנאי עבודתו. המומחה הבהיר כי שינויים ניוונים במפרקי כף היד הם מחלה נדירה, זאת לעומת שינויים ניווניים במפרקים נושאי משקל כמו מפרק הברך או הירך.

המומחה סבר כי החזקת ההגה בדרכים משובשות, תוך רעידה מתמדת של פרקי היד גורמת לאי יציבות של פרקי כף היד, אשר בעקבותיה נשחק הסחוס ונוצרים שינויים ניווניים, כפי שארע אצל התובע.

התיק נוהל ע"י עורך הדין בועז דרנס.

 

בית הדין האזורי לעבודה
בבאר שבע
בל 2045/08
בפני: כבוד השופט אילן סופר 30/09/2009
בעניין:XXXXXX
ע"י ב"כ עו"ד בועז דרנס התובע
נ ג  ד
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד ילנה צ'וקלר הנתבע

 

פסק דין

  1. התובע הגיש תביעה להכיר בפגיעות בכפות ידיו כ"תאונת עבודה" על פי תורת המיקרוטראומה.
  1. התובע הינו יליד 1954.
  2. החל מ-1977, התובע הינו אזרח עובד צה"ל, המשמש כנהג מוביל טנקים. עבודת התובע נמשכת כ-14 שעות בממוצע מדי יום, חמישה ימים בשבוע.
  3. הצדדים הסכימו, כי קיימת פעולה אותה התובע ביצע באופן תדיר וחוזר שיש בה תשתית עובדתית לקיומה של מיקרוטראומה:

            מדובר בפעולת הנהיגה הכרוכה בהחלפת הילוכים באמצעות כף יד ימין וכן משיכת ההילוך והזזתו תוך אימוץ מפרק שורש כף היד. כמו כן, במהלך הנסיעות התובע לפת את ההגה בחוזקה בשתי כפות ידיו, באופן שגרם להן לרעד ורטט במיוחד בשטחים משובשים.

  1. בתאריך 1.1.2009, מינה בית הדין את ד"ר חיים צינמן כמומחה רפואי מטעמו, אשר התבקש להשיב על השאלות הבאות:

5.1        ממה סובל התובע בכפות ידיו?

5.2        האם קיים קשר סיבתי על דרך החמרה או גרימה בין עבודתו של התובע לבין התסמונות מהן התובע סובל בכפות ידיו?

5.3        האם עבודתו של התובע בנהיגה שכללה פעולות חוזרות ונשנות, גרמו לנזק זעיר שהצטברותם הביאה לתסמונת בכפות ידיו של התובע?

  1. בתאריך 11.2.09, מסר המומחה הרפואי את חוות דעתו כלדקמן:

"1.        התובע סובל מ- Osteoarthrosis Bilat.. בתאור הצילום ע"י אורתופד מיום 17.11.05 נרשם שנראים שינויים ניווניים ניכרים עם ציסטות מרובות בפרק כף היד. 

2.         קיים קשר סיבתי של גרימה בין עבודתו של התובע לבין השינויים הניווניים שהתפתחו.

  1. עבודתו של התובע כפי שתוארה בפרק העובדות גרמה לנזק זעיר שהצטברותם הביאה לשינויים הניווניים בכפות ידיו."
  2. בתאריך 20.5.09, הוצגה בפני המומחה הרפואי שאלת הבהרה כדלקמן:

"לנוכח האמור בחוות דעתך, נבקשך להוסיף ולפרט כיצד התנועות של לפיתת הגה המוביל בעת נהיגה, וכן החלפת הילוכים, גרמו לתובע פגיעות זעירות חוזרות ונשנות?

יצויין כי זו התשתית העובדתית שהיתה הבסיס למינוי המומחה (סעיף 4 להחלטה מיום 1.1.09), ולא עובדות אחרות שהופיעו בהחלטה, ונשללו כיסודות של מיקרוטראומה במובנן המשפטי."

  1. המומחה הרפואי השיב לשאלות ההבהרה כדלהלן:

"שינויים ניווניים במיפרקי כף היד הנם מחלה נדירה מאוד מאוד לעומת  מיפרקים נושאי משקל כמו מיפרק הברך או מיפרק הירך ששם השינוי הניווני שכיח ונגרם גם עקב זוית לא פיזיולוגית של המיפרקים. מצב זה לא קיים בפירקי כף היד.

לא מצאתי בחומר הרפואי מחלה שתגרום למחלה ניוונית בפרקי כף היד פרט לאופי עבודתו כפי שתוארה בפרק העובדות.

החזקת הגה ברכב מוביל טנקים ובעיקר בעת הנסיעה בדרכים משובשות גורמת לרעידה מתמדת בפרקי כף היד, דבר שיכול להביא לאי יציבות של פרקי כף היד, שחיקת הסחוס והיווצרות שינויים ניווניים בעקבותיה."

  1. הכרעה

על פי הפסיקה, קביעת קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה  לבין הפגיעה הנטענת בעבודה  או שלילת קיומו  של קשר כאמור, הינה קביעה משפטית המושתתת  על חומר הראיות.  אלא שבקביעה זו, בית הדין מייחד  משקל מיוחד  לחוות דעת שמוגש על ידי  מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם   אחד הצדדים.

ראה:    דב"ע תשן/48-0 המוסד  נ' עמירם  פיאלקוב, פד"ע כב',  321.

דב"ע לו/8-0 סימון דוידוביץ – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז', 374.

  1. בית הדין יסמוך  את ידו על חוות דעת  המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן,  אלא אם קיימת  הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן  לעשות כן.

ראה:   דב"ע נו/244-0 המוסד נ' יצחק פרבר, (לא פורסם).

בית הדין  נוהג לייחס משקל רב  לחוות הדעת של  מומחה  מטעם בית הדין וזאת  מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה  מטעם בית הדין  גדולה יותר ומובטחת  במידה מירבית  מעצם העובדה, שאין הוא מעיד  לבקשת צד ואין הוא מקבל  שכרו מידי  בעלי הדין.

ראה:     דב"ע  411/97 דחבור בוטרוס נ' המוסד, ניתן ביום  2.11.99.

  1. לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה.

במקרה הנוכחי, לא  ניתן לומר שחוות דעת המומחה אינה מפורטת ומנומקת, או  שאין בה מענה לשאלות שהופנו אליו, גם אין בה פגמים נגלים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה.

  1. המומחה הרפואי קבע כי קיים קשר סיבתי בין השינויים הניווניים במפרקי כף היד של התובע לבין תנאי עבודתו. המומחה הבהיר כי שינויים ניוונים במפרקי כף היד הם מחלה נדירה, זאת לעומת שינויים ניווניים במפרקים נושאי משקל כמו מפרק הברך או הירך.

            המומחה סבר כי החזקת ההגה בדרכים משובשות, תוך רעידה מתמדת של פרקי היד גורמת לאי יציבות של פרקי כף היד, אשר בעקבותיה נשחק הסחוס ונוצרים שינויים ניווניים, כפי שארע אצל התובע.

  1. לטענת הנתבע המומחה לא השיב לשאלות ההבהרה באופן מפורט דיו. הנתבע טוען כי מסקנת המומחה  מבוססת על כך שלא מצא בחומר הרפואי של התובע עדות לגורם אחר לתופעה.

            אין בידינו לקבל את טענת הנתבע. המומחה אמנם מציין כי אין בחומר הרפואי עדות למחלה אחרת שיכולה לגרום לתסמונת ממנה סובל התובע, ויש להניח כי שעה שמדובר בתסמונת נדירה גם לעובדה זו יש משקל במסקנה הסופית של המומחה. אולם, המומחה מוסיף ומציין מדוע הוא רואה בעבודת התובע כגורם למחלתו, תוך שהוא מפרט כי הפגיעות הזעירות במפרקי התובע יסודן בהחזקת ההגה ברכב מוביל טנקים, ובעיקר בעת נסיעה בדרכים משובשות. פעולות אלו גורמות לרעידה מתמדת ואי יציבות בפרקי כף היד, ולשחיקת הסחוס והיווצרות שינויים ניווניים בעקבותיה.

  1. אשר על כן, התביעה מתקבלת.
  2. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 1,500 ₪, אשר ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.

אילן סופר

ניתן היום 30 בספטמבר, 2009 (י"ב בתשרי תש"ע) בהעדר הצדדים. 

אילן סופר – שופט

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
ליקוי שמיעה של איש אחזקה מסגרות ואלומיניום הוכר כתאונת עבודה.

בעקבות תביעה שהגיש משרדנו, בית הדין לעבודה ב-בל 1849/07 קבע כי די בקביעה כי חלק מהנזק נגרם כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, בכדי לקבוע כי פגיעתו של התובע נגרמה כתוצאה מתנאי עבודתו.

התיק נוהל ע"י עורך הדין בועז דרנס.

בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה
בבאר שבע
בל 1849/07
בפני: כבוד השופט אילן סופר 29/05/2008
בעניין:XXXX
ע"י ב"כ עוה"ד בועז דרנס התובע
נ  ג  ד
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עוה"ד פסה מרקוביץ הנתבע

 

פסק דין

  1. עניינה של התביעה שבנדון, היא להכיר בליקוי השמיעה של התובע כ"תאונת עבודה".
  2. התובע יליד שנת 1948, אזרח עובד צה"ל, עובד כאיש אחזקה מסגרות ואלומיניום בבסיס נבטים, ,החל משנת 1983.
  3. יום עבודתו הממוצע של התובע הוא כבן 8 שעות, ובמהלכו הוא חשוף לרעש מזיק.
  4. מצבו הרפואי של התובע כרשום בחומר הרפואי שמצ"ב בזה.
  5. הצדדים הסכימו למינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין.
  6. בתאריך 10.12.2007, מינה בית הדין את ד"ר דן ניר, כמומחה מטעמו למתן חוות דעת כדלקמן:

6.1        מה המחלה ממנה סובל התובע באוזניו?

            6.2        האם קיים קשר סיבתי בין מחלתו באוזניו וחשיפתו לרעש מזיק בעבודתו, כאיש

אחזקה?

6.3        האם בדיקות השמיעה מלמדות על ירידה בכושר השמיעה של 20 דציבל, באלו תדירויות בכל אחת מהאוזניים וממתי?

  1. בתאריך 17.2.2008, הגיש ד"ר ניר את חוות דעתו וממצאיו כדלקמן:-

                        "1.        מה המחלה ממנה סובל התובע באוזניו?

התובע סובל מליקוי שמיעה דו צדדי בתדרים הגבוהים, יותר מימין, והוא מתלונן על טנטון. תלונת הטנטון אינה מגובה במדדי אפיון טנטון במעמד הבדיקה בבי"ח "שניידר" ב- 4/5/06, נתון המעורר ספק לגבי אמינות התלונה או הקשר שלה לפגיעה מרעש. 

  1. האם קיים קשר סיבתי בין מחלתו באוזניו וחשיפתו לרעש מזיק בעבודתו כאיש אחזקה?

          כן, חלקית. התובע נחשף במהלך 24 שנות עבודתו לרעש חזק ומזיק, וכעת יש לו ליקוי שמיעה בתדרים הגבוהים עם עדות (בבדיקת הדים קוכליאריים) לפגיעה בתאי השיער באוזן הפנימית ותחושת טנטון תמידי, כצפוי בנזק מושרה-רעש. עם זאת, יש להדגיש כי במועד ביצוע הבדיקות היה התובע בן 58-57 שנים והליקוי הקיים בתדרים הגבוהים יכול לנבוע מהגיל. כאמור לעיל – אמיתות תלונת הטנטון אינה מחוזקת ע"י מדדי אפיון טנטון בבדיקה מ-4/5/06.

  1.  האם בדיקות השמיעה מלמדות על ירידה בכושר השמיעה של 20 ד"ב, באלו תדירויות בכל אחת מהאוזניים וממתי?

          לפי בדיקת השמיעה מ-21/7/05 קיים ליקוי שמיעה של 20 ד"ב או יותר בכל התדרים דו צדדית. בדיקת השמיעה מ-4/5/06 מראה מימין סף להולכת עצם (הרלוונטי לעניין פגיעה מרעש) של 15 ד"ב בתדרים 250 עד 2000 הרץ (כולל), עם ירידה ל-20 ד"ב ויותר ב-3 קילוהרץ ומעלה. משמאל מראה הבדיקה מ-4/5/06 סף של 15 ד"ב עד 4 קילוהרץ (כולל) עם ירידה ל-30 ול-40 ד"ב ב-6 ו-8 קילוהרץ (בהתאמה). מכיוון שליקוי שמיעה תחושתי-עצבי אינו נוטה להשתפר, יש להאמין לערכי הסף בבדיקה האחרונה. במיוחד לאור העובדה שערכים אלו מגובים ע"י בדיקת הדים קוכליאריים מאותו מועד, המראים (ב-DPOAE) תגובות תקינות עד 3 קילוהרץ (כולל) מימין ועד 4 קילוהרץ (כולל) משמאל. הירידה בכושר השמיעה בתדרים הגבוהים מתועדת כבר בבדיקת השמיעה מ-21/7/05."

          הכרעה

  1. על פי הפסיקה, קביעת קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה  לבין הפגיעה  הנטענת בעבודה או שלילת קיומו  של קשר כאמור,  הינה קביעה משפטית המושתתת  על חומר הראיות.  אלא שבקביעה זו, בית הדין מייחד  משקל מיוחד לחוות דעת שמוגש על ידי  מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם   אחד הצדדים.

ראה:      דב"ע תשן/48-0  המוסד נ' עמירם  פיאלקוב, פד"ע כב',  321.

דב"ע לו/8-0  סימון דוידוביץ – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז', 374.

  1. בית הדין יסמוך  את ידו על חוות דעת  המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן,  אלא אם קיימת  הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן  לעשות כן.

ראה:    דב"ע נו/244-0  המוסד נ' יצחק  פרבר, (לא פורסם).

בית הדין  נוהג לייחס משקל רב  לחוות הדעת של  מומחה  מטעם בית הדין וזאת  מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה  מטעם בית הדין  גדולה יותר ומובטחת  במידה מירבית  מעצם העובדה, שאין הוא מעיד  לבקשת צד ואין הוא מקבל  שכרו מידי  בעלי הדין.

ראה:     דב"ע  411/97  דחבור בוטרוס נ' המוסד, ניתן ביום  2.11.99.

  1. לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה.

במקרה הנוכחי, לא  ניתן לומר שחוות דעת המומחה אינה מפורטת ומנומקת, או  שאין בה מענה לשאלות שהופנו אליו, גם אין בה פגמים נגלים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה.

  1. לאחר שהמומחה עיין בעובדות המקרה ובמסמכים שהועברו לידיו קבע, כי התובע סובל מליקוי שמיעה דו צדדי בתדרים הגבוהים, יותר מימין והוא מתלונן על טנטון, אשר אינה מגובה במדדי אפיון הטנטון במעמד הבדיקה בבי"ח "שניידר" ביום 4.5.06. דבר, המטיל ספק לגבי אמינות התלונה.

            עוד קבע המומחה, כי קיים קשר סיבתי חלקי בין מחלתו באוזניו וחשיפתו לרעש מזיק בעבודתו כאיש אחזקה. שכן, התובע נחשף במהלך 24 שנות עבודתו לרעש מזיק וחזק ועתה יש לו ליקוי שמיעה בתדרים הגבוהים, עם עדות לפגיעה בתאי השיער באוזן הפנימית ותחושת טנטון תמידי. יחד עם זאת, מדגיש המומחה כי התובע במועד ביצוע הבדיקות היה בן 58-57, והליקוי הקיים בתדרים הגבוהים יכול ונבע מהגיל.

  1. די בקביעה כי חלק מהנזק נגרם כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, בכדי לקבוע כי פגיעתו של התובע נגרמה כתוצאה מתנאי עבודתו. דרגת הנכות המתאימה לחשיפה לרעש מזיק תיקבע על ידי הוועדה הרפואית שתדון בעניינו של התובע. ככל שהועדה תמצא כי יש לזקוף חלק מן מהירידה בשמיעה למצב קודם, תערוך חשבון עובר ושב, ותקבע את דרגת הנכות בניכוי מצב קודם. הועדה תדון גם בתלונות התובע לגבי טנטון.
  2. אין בידינו לקבל את טענת הנתבע כי משלא נקבעה ירידה בשיעור של 20 דציבל בשמיעתו של התובע בתדירויות הדיבור,  יש לדחות את תביעתו. כבר שנינו כי דעתנו היא כי די בירידה של 20 דציבל בתדירויות הגבוהות בכדי להכיר בפגיעה כפגיעה בעבודה, וזאת בהסתמך על לשון החוק.
  3. אשר על כן, התביעה מתקבלת.
  4. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח, אשר ישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלום בפועל.

אילן סופר

ניתן היום 29 במאי, 2008 (כ"ד באייר תשס"ח) בהעדר הצדדים. 

אילן סופר – שופט

 

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
כללי
בית המשפט אישר הסדר פשרה על סך 2.5 מליון ש"ח בתביעה ייצוגית שהגיש משרדינו נגד נירלט צבעים בע"מ

בית המשפט אישר בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש משרדנו נגד נירלט, וכן את הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים.

עניינה של בקשת האישור בטענת המבקשת בדבר הטעיית המשיבות (נירלט) את לקוחותיהן ביחס למשקל או נפח תכולת מוצרים, אותם הן מספקות להם. על פי טענת המבקשת, המשיבות מספקות ללקוחותיהן, באופן שיטתי, תכולה קטנה מזו המוצהרת על גבי אריזות המוצרים.

בין היתר הוסכם בין הצדדים, לצרכי פשרה, כי "הפיצוי לציבור" יוערך בסכום המגלם מקדם פשרה בשיעור 40% משוויו הכלכלי של סך כל החוסר המוסכם לצורכי פשרה לפי מחירי המכירה של המוצרים לציבור (מחירי נירלט בתוספת מרווח מוערך של בתי המסחר ומע"מ) (להלן: "מחיר לציבור"). בהתחשב באמור הפיצוי לציבור עומד על סך של 2,512,000  לפי המחיר לציבור.

התיק נוהל ע"י עורכי הדין גלעד מרקמן ודוד שוורצבאום.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת"צ 6659-08-16 החץ הבונה בע"מ נ' נירלט צבעים בע"מ ואח'

 

בפני כבוד השופטת  הדס עובדיה
 

המבקשת

החץ הבונה בע"מ
על ידי ב"כ עוה"ד גלעד מרקמן ודוד שוורצבאום
נגד
המשיבות 1.נירלט צבעים בע"מ

2.נירלט בע"מ

                                                             על ידי ב"כ עוה"ד רון ברקמן ודוד זילברבוים

פסק דין

(אישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית)

  1. לפני בקשה לאישור הסדר פשרה במסגרת התובענה הייצוגית שבכותרת (להלן בהתאמה: "הבקשה" ו- "הסדר הפשרה"). על יסוד הנימוקים שאפרט להלן מצאתי לנכון לאשר את הבקשה, ולתת להסדר הפשרה תוקף של פסק דין.

תמצית טענות הצדדים

  1. עניינה של בקשת האישור בטענת המבקשת בדבר הטעיית המשיבות (להלן גם: "נירלט") את לקוחותיהן ביחס  למשקל או נפח תכולת מוצרים, אותם הן מספקות להם.  על פי טענת המבקשת, המשיבות מספקות ללקוחותיהן, באופן שיטתי, תכולה קטנה מזו המוצהרת על גבי אריזות המוצרים.

לבקשת האישור צורפה חוות דעת מומחה מטעם המבקשת, ממנה עולה כי ארבעה ממוצרי נירלט שנבדקו במדגם של כ-60 מכלים בסך הכל שבדק המומחה, כללו בממוצע משקל ונפח נמוכים מהנתונים המוצהרים על גבי אריזותיהם.

על יסוד זה טענה המבקשת כי המשיבות הפרו חובה חקוקה, הטעו את לקוחותיהן, ופעלו בניגוד להוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן").

עוד טענה המבקשת כי הנזק שנגרם לחברי הקבוצה הינו כל סכום ששולם על ידי הלקוחות עבור מוצר שלא סופק להם בפועל, היינו: הפער בין המשקל או הנפח של המוצר שהובטחו כחלק מתכולת האריזה, לבין תכולת המוצר בפועל. המבקשת העריכה את הנזק שנגרם לה בסכום הנאמד בכ-1,204 ₪.

באשר לנזק שנגרם לחברי הקבוצה, לא ננקב בבקשה סכום. המבקשת טענה, כי בשלב זה אין באפשרותה להעריכו בצורה מדויקת, אך מדובר ב "מיליוני ש"ח בשנה".

לבסוף, טענה המבקשת כי בקשת האישור מקיימת את כלל התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") ולפיכך ראוי לאשרה ולנהל את התובענה כייצוגית.

  1. המשיבות הגישה תשובה לבקשת האישור. בתשובה, הכחישו המשיבות את הטענה לפיה נירלט נוהגת לספק ללקוחותיה באופן "שיטתי" מוצרים שתכולתם קטנה מזו המוצהרת על גבי אריזותיהם, וטענו כי במקרים רבים מוצרי נירלט אף מכילים כמות חומר גדולה מזו המוצהרת על גבי אריזותיהם.

ביחס למוצרים הספציפיים שנבדקו בטרם הגשת בקשת האישור טענו המשיבות, כי ההצהרה בדבר תכולתם תואמת את התקנים הרלוונטיים ביחס לכמות החומר באריזה, המבטאים אף את הנוהג בעסקאות מסוג זה, וכי במקרים רבים תכולתם אף עולה על הכמות המוצהרת על האריזה כאמור.

לתשובת המשיבות צורפה חוות דעת מומחה מטעמן, ממנה עולה כי חוות דעת המומחה מטעם המבקשת שגויה, וכן כי תכולת מוצרי נירלט שנבדקו על ידי המבקשת עומדת בהוראות התקנים המקצועיים הרלוונטיים.

לטענת המשיבות כל העילות מכוח הגנת הצרכן, אינן יכולות לעמוד למבקשת, שכן עסקינן ב"קבוצה" שמרבית חבריה רכשו את המוצרים נשוא בקשת האישור, שלא לצורך אישי, אלא לצורך עסקי – מקצועי ועל כן אינם בגדר "צרכן", כמשמעות מונח זה, בחוק הגנת הצרכן.

לאור כל האמור, טענו המשיבות כי אין בסיס לתובענה ולבקשת האישור, כי המבקשת אינה עומדת במלוא תנאי הסף המצטברים בחוק תובענות ייצוגיות וכי יש לדחותן.

  1. בתגובה טענה המבקשת כי התקן עליו הסתמכה נירלט בתשובתה אינו מחייב וכי לא ניתן להסתמך עליו ולעשות בו שימוש בענייננו, ובכל מקרה לטענת המבקשת, נירלט חורגת גם מהתקן הזה.
  2. הצדדים נעזרו במגשר כבוד השופט (בדימוס) יצחק ענבר, ובעקבות הליך הגישור הוגשה בקשתם לאישור הסדר הפשרה.

עיקרי הסדר הפשרה

  1. להלן יובאו עיקרי הסדר הפשרה. לצורך הסכם הפשרה הסכימו הצדדים על ההגדרות הבאות:

"המוצרים נשוא התביעה" – כוללים שתי קטגוריות מוצרים:

"מוצרים לא מגוונים" – נירלט רוק בונד, נירלט נירוקריל לבן, נירלט שליכט צבעוני לבן.

"מוצרים מגוונים" – שליכט צבעוני מגוון, צבעי נירוקריל מגוונים.

"קבוצת התובעים" או "הקבוצה הרלוונטית" – כל אדם שרכש ב-7 השנים שקדמו ליום הגשת בקשת האישור מוצר מן המוצרים נשוא התביעה, למעט מי שרכש מוצר כאמור ומכר את המוצר (להבדיל מתכולתו) לאחר.

"המועד הקובע" – המועד בו יהפוך פסק הדין המאשר את הסדר הפשרה לסופי וחלוט.

"עילות התביעה והבקשה" – כל הנושאים, הטענות, העילות והעניינים עליהם נסבו התובענה ובקשת האישור, או העולים מהן, לרבות כל עניין ו/או עילת תביעה ו/או טענה ו/או עובדה, הכל בקשר עם המוצרים נשוא התביעה והחסרים הנטענים במוצרים אלה (בגין כל אלה יהיה ויתור וסילוק).

"ויתור וסילוק" – ויתור סופי, מלא ומוחלט של כל אחד מחברי הקבוצה בתובענה ו/או בבקשת האישור (לרבות המבקשת עצמה) כלפי נירלט וכל מי מטעמה, על כל תביעה ו/או טענה ו/או דרישה ו/או זכות מכל מין ו/או סוג שהוא, הנוגעים ו/או הקשורים במישרין לענייני ולעילות התובענה או בקשת האישור, או העולים מהן, בין אם מותלים ובין אם לאו, וביחס לכל הליך משפטי ו/או מעין משפטי (ובכלל זה הליך בוררות) ו/או תביעה הנובעים מן המעשים ו/או המחדלים הנטענים בתובענה ו/או בבקשת האישור.

הסכמות ביחס לפיצוי לציבור

  1. הסדר הפשרה יחול על כלל המוצרים נשוא התביעה. ההסדר יחול על כל תקופת ההתיישנות לפי הדין הישראלי – 7 שנים לפני יום הגשת בקשת האישור (3.8.2016).
  2. הוסכם בין הצדדים כי, לצרכי פשרה, יחושב שיעור החוסר בכל אחד מן המוצרים נשוא התביעה בהתאם לחוות דעת המומחים שהוגשו על ידי הצדדים, בנוגע לכל אחד מהמוצרים הלא מגוונים, כדלקמן (להלן: "החסר המוסכם לצורכי פשרה"):

17.1      נירלט רוק בונד – 1.01% (עפ"י חוות דעת המבקשת, בחישוב לאחר הוספת שתי סטיות התקן);

17.2      נירלט נירוקריל לבן בנפח 5 ל' – 0.77% (עפ"י חוות דעת המשיבות);

17.3      נירלט נירוקריל לבן בנפח 18 ל' – 1.72% (עפ"י חוות דעת המשיבות);

17.4      נירלט שליכט צבעוני לבן – 1.39% (עפ"י חוות דעת המבקשת, בחישוב לאחר הוספת שתי סטיות התקן).

17.5      באשר למוצרים המגוונים, הוסכם בין הצדדים כי בשל טענותיה של נירלט, בין היתר, בהתבסס על כך שממילא המוצרים נמכרים ללקוחות רק לאחר שעברו תהליך של גיוון בו מוסיפים לאריזות הבסיס פיגמנטים בהתאם לבקשת הלקוח, המעלים את תכולת האריזות הסופית, בטרם רכישת המוצר המגוון – יינתן סעד רק ביחס לעתיד, כפי שיפורט להלן.

  1. הוסכם בין הצדדים, לצרכי פשרה, כי "הפיצוי לציבור" יוערך בסכום המגלם מקדם פשרה בשיעור 40% משוויו הכלכלי של סך כל החוסר המוסכם לצורכי פשרה (מכפלת שיעורי החוסר המוסכם לצורכי פשרה בסך מכירות המוצרים בין השנים 2010-2016, בהתאמה), לפי מחירי המכירה של המוצרים לציבור (מחירי נירלט בתוספת מרווח מוערך של בתי המסחר ומע"מ) (להלן: "מחיר לציבור"). בהתחשב באמור לעיל, הפיצוי לציבור עומד על סך של 2,512,000  לפי המחיר לציבור.

נתוני מחזור מכירות המוצרים במחירי נירלט, המהווים סודות מסחריים של נירלט, הוצגו לב"כ המבקשת כשהם מאומתים בתצהיר ולאחר שנסקרו על-ידי רוה"ח המבקר של המשיבות. נתונים אלו ישמרו בנאמנות אצל ב"כ המשיבות לאחר שנחתמו בר"ת על-ידי ב"כ המבקשת, והם יועמדו לעיון בית המשפט ו/או מי מטעמו במידת הצורך.

נירלט מבהירה, שהסכמתה לתשלום הפיצוי לציבור ניתנת משיקולי עלות-תועלת בלבד, בכדי לחסוך את העלויות הכרוכות בניהול ההליך המשפטי, וכי הסכמת נירלט לשלם את סכום הפיצוי לציבור אינה גורעת מעמדתה, לפיה לא נפל פגם בהתנהלותה.

  1. על פי הנטען בהסדר הפשרה ניתן לסווג את חברי הקבוצה לשתי קבוצות משנה עיקריות, בעלות מאפיינים שונים – לקוחות עסקיים ולקוחות פרטיים. רכישות מוצרי נירלט נעשות, ברובן המכריע, על ידי לקוחות עסקיים כגון: קבלנים וקבלני שיפוצים, צבעים, חברות בניה וכיוצ"ב. רק בחלק קטן מהמקרים הרכישות הן על ידי לקוחות פרטיים.

הלקוחות העסקיים הם לקוחות חוזרים, אשר ככלל ניתן לתת להם פיצוי בעין, על דרך של תוספת חומר. כך, לקוח עסקי שלפי הנטען קיבל בעבר פחות חומר משהובטח, יקבל כעת תוספת חומר – כלומר, פיצוי "באותו מטבע".

לעומת זאת, ביחס ללקוחות הפרטיים, לא ניתן להעריך את שיעור הלקוחות החוזרים בתקופה נתונה, ולכן קיים קושי לתת להם השבה בדרך זו. כמו כן, קיים קושי לאתר את הלקוחות הפרטיים שכן רובם ככולם אינם רוכשים את המוצרים ישירות מנירלט אלא באמצעות בתי עסק המתמחים במכירת מוצרי בניה וצבע.

על רקע האמור, ובהתבסס על הצעות המגשר כבוד השופט (בדימוס) יצחק ענבר, ועל-מנת להבטיח כי הפיצוי הראוי יינתן לכלל הציבור הרלוונטי, בתקופה קצרה ככל הניתן, הוסכם בין הצדדים על מנגנון פיצוי כולל לציבור, המורכב מ-3 אפיקי פיצוי, כמפורט להלן:

פיצוי כספי באמצעות הקרן לניהול וחלוקת כספים

  1. מתוך סך הפיצוי לציבור, 250,000 ₪ יועברו לקרן לניהול וחלוקת כספים שהוקמה לפי סעיף 27א לחוק תובענות ייצוגיות (להלן: "הקרן"), תוך ייעוד הכספים לתחום הקרוב לנושא התובענה הייצוגית שהוגשה.
  2. הכספים הנ"ל יועברו לקרן בשני תשלומים שווים בסך 125,000 ₪ כ"א: הראשון, בתוך 30 יום מהמועד הקובע; והשני, בתוך 180 יום מהמועד הקובע.

פיצוי באמצעות מוצרי נירלט

  1. מתוך סך הפיצוי לציבור, מוצרים בשווי 950,000 ₪ במחיר לציבור יועברו על ידי נירלט באופן ישיר לגופים נזקקים ו/או ציבוריים. הצדדים טוענים כי מכיוון שמדובר בהעברה פיזית של מוצרים אין מקום להחיל עליה את סעיפים 20(א)(3) ו- 20(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, ולפיכך, אין מקום לביצוע ההעברה באמצעות הקרן ומפנים ל: ת"צ (חי') 10425-03-16 משה דהאן נ' אדיר ר.י. סחר בע"מ, פס' מ"ב ו-מ"ה (5.2.2017).
  2. מאחר שמדובר בהיקף גדול של מוצרים, אשר העברתם תיארך זמן רב, לא ניתן להגדיר מראש את זהות הגופים אליהם יועברו המוצרים וזו תיקבע בראש ובראשונה על פי צרכים ובקשות שיועברו לנירלט. על מנת לשמור על העקרונות המהותיים שנקבעו בפסיקה בעניין זה, סוכם בין הצדדים כי:

23.1       העברות המוצרים לא תיזקפנה לזכות נירלט כתרומה פילנטרופית, והן יוצגו כפיצוי לטובת הציבור, הניתן במסגרת הסדר פשרה בתובענה ייצוגית.

23.2       העברות המוצרים אינן כלולות ולא ייכללו בעתיד בהתחייבויותיה או בתכניותיה הפילנטרופיות של נירלט, והן תהיינה בנוסף ומעבר להן.

23.3       המוצרים יועברו לגופים ולמטרות הנמנים על אחת או יותר מן הקבוצות הבאות: בתי חולים, עמותות צדקה, מוסדות ציבור, עמותות המטפלות בילדים בסיכון, סיוע לנזקקים, צה"ל וכוחות הביטחון, מוסדות חינוך לילדים בעלי צרכים מיוחדים, מרכזים קהילתיים וכדומה. לא תבוצע העברה של מוצרים לגוף אשר יש לצדדים קשר עימו, זולת אם בנסיבות המקרה, הקשר אינו מצדיק את פסילת הגוף.

23.4       אחת לחודש תעביר נירלט לב"כ המבקשת רשימה ובה פירוט העברות המוצרים שבוצעו בחודש שחלף. עם זאת, כל העברת מוצרים בשווי העולה על 20,000 ₪ (כולל במצטבר על-ידי מספר העברות לאותו גוף) תועבר לאישור מראש של ב"כ המבקשת טרם ביצועה, ואלו לא ימנעו מאישורה מסיבות שאינן סבירות. לשם פיזור הפיצוי, לא יועברו לאותו גוף מוצרים בשווי העולה על 10% מסך הפיצוי הניתן באמצעות מוצרי נירלט.

23.5       העברת המוצרים תסתיים בתוך תקופה של 24 חודשים מהמועד הקובע. תקופה זו נקבעה כדי להבטיח פרק זמן המאפשר איתור גופים ראויים אליהם יועברו המוצרים, וניצול יעיל של אפיק פיצוי זה (אשר כולל היקף גדול של חומר). יודגש, כי נירלט תעשה כל מאמץ לסיים את העברת המוצרים בתוך פרק זמן של 18 חודשים, אך למען הזהירות מתבקש פרק זמן מעט ארוך יותר כאמור.

פיצוי בתוספת חומר

  1. יתרת הפיצוי בסך של 1,312,000 ₪ במחיר לציבור, תינתן "באותו מטבע" של הנזק, לכאורה, שנגרם לקבוצה – דהיינו, על ידי הוספת חומר לאריזות הקיימות, או באריזות שיצורפו להן, כמפורט להלן:

24.1       פיצוי בתוספת חומרים בשווי של 1,062,000 ₪ לפחות יינתן על ידי הוספת חומרים לאריזות הקיימות של המוצרים הלא מגוונים (והגדלת תכולתן מעבר למוצהר על גביהן), מבלי שתיגבה תוספת מחיר בגין הגדלת כמות, ומבלי שיצוין על גבי האריזות כי הן מכילות את תוספת הכמות. אי-ציון דבר התוספת על גבי האריזה נועד כדי למנוע מגורמי ביניים לשווק את המוצר במחיר גבוה יותר מאשר האריזות הרגילות, ועל ידי כך להבטיח כי תוספת החומר באריזות תגיע ללקוח הסופי ללא תמורה.

24.2       יתרת הפיצוי, דהיינו חומרים בשווי 250,000 ₪ לכל היותר, תינתן באריזות שיצורפו למוצרים הלא מגוונים, כאריזות נפרדות. אריזת התוספת תסומן כך שיובהר שאינה מיועדת למכירה באופן עצמאי.

24.3       אם כתוצאה מאילוצים תפעוליים או אחרים תאלץ נירלט לשנות את תמהיל הפיצוי המפורט לעיל, היא תהיה זכאית לעשות כן, ובלבד שקודם לכן תישלח הודעה מידית המפרטת את העדכון בשיטת הפיצוי לב"כ המבקשת, ואלו יתנו את הסכמתם לשינוי. בכל מקרה, נירלט תשמור תיעוד מלא וממצה של אופן מתן הפיצוי לציבור, כולל שינוי התמהיל כמצוין בסעיף זה, ככל שייעשה.

24.4       על אף האמור, סטייה של עד 10% בתמהיל הפיצוי המפורט לעיל תותר לשיקול דעתה הבלעדי של נירלט, ולא תדרוש כל פעולה מצידה.

24.5       נירלט מתחייבת כי הפיצוי יינתן במוצרים הלא מגוונים ובדגש על כך שתקופת העברת הפיצוי מנירלט לגורמי ההפצה לא תיארך מעל ל-12 חודשים, ותחל לכל המאוחר, בתוך 60 ימים מהמועד הקובע.

  1. הצדדים מבהירים כי דרך פיצוי זו נבחרה, בין היתר – לאחר שהוסכם בין הצדדים כי קיים קושי באיתור פרטני של חברי קבוצת התובעים, ובכלל זאת באיתור חברי הקבוצה שרכשה את המוצרים נשוא התביעה שלא מנירלט, ובאיתור חברי הקבוצה אשר היו פועלים אחרת לו היה עומד בפניהם המידע המלא בעניין תכולת המוצרים נשוא התביעה; ולאור סכום הפיצוי הנמוך לכל לקוח. מנגנון זה נועד להעניק את הפיצוי הראוי לכל הלקוחות, על מאפייניהם השונים.

 

מנגנון הפיקוח

  1. לשם פיקוח על ביצוע הסדר הפשרה, המשיבה תעביר לב"כ המבקשת, דיווח חצי-שנתי בכתב, המאושר בתצהיר על ידי סמנכ"ל הכספים של נירלט לגבי:

26.1       הסכומים שהועברו לקרן;

26.2       המוצרים שהועברו לגופים נזקקים, ושווים במחיר לציבור, עם פירוט שמות הגופים והיקף ההעברה לכל גוף. דיווח חצי-שנתי זה יועבר בנוסף לדיווחים שיועברו כמפורט לעיל;

26.3       כמויות החומרים שהתווספו לאריזות, ושווים הכולל במחיר לציבור, מבלי שנגבתה תוספת מחיר בגין הגדלת הכמות (המידע שבסעיף זה הינו מידע מסחרי מסווג שיועבר כנגד חתימה על כתב סודיות מטעם ב"כ המבקשת);

26.4       סוג ומספר מארזי התוספת שהוענקו לציבור ללא תשלום נוסף ושווים הכולל במחיר לציבור (המידע שבסעיף זה הינו מידע מסחרי מסווג שיועבר כנגד חתימה על כתב סודיות מטעם ב"כ המבקשת).

  1. עם השלמת סכום הפיצוי לציבור כקבוע לעיל, יסקור רוה"ח המבקר של המשיבות את חישוב שווי הפיצוי לציבור על פי הסכם זה. לאחר מכן, נירלט תעביר את סקירת רוה"ח באופן מידי לב"כ המבקשת, אשר יפקח על יישום ההסדר.
  2. מובהר כי לעניין הסכם זה שיטת חישוב שווי הפיצוי לציבור תהיה במחירי נירלט בתוספת המרווח המוערך של בתי המסחר ומע"מ.

ההסכמה ביחס לעתיד

  1. ביחס למוצרים הלא מגוונים, נירלט מבהירה כי המכונות בפס הייצור מכוילות למלא באריזות את הכמות הממוצעת המוצהרת על גבי המוצרים הנ"ל. בנוסף, נירלט מתחייבת בתום 3 חודשים מהמועד הקובע וללא הגבלת זמן, להוסיף על גבי אריזותיהם של מוצרים שייוצרו מאותו מועד הערה בנוסח הבא: "מוצר זה עשוי להכיל 2%± מהתכולה המוצהרת על גבי אריזתו".
  2. ביחס למוצרים המגוונים, נירלט מתחייבת בתום 3 חודשים מהמועד הקובע וללא הגבלת זמן, להוסיף על גבי אריזותיהם של מוצרים שייוצרו מאותו מועד הערה בנוסח הבא: "מוצר זה כשהוא מגוון עשוי להכיל 2%± מהתכולה המוצהרת על גבי אריזתו". מוסכם על הצדדים כי אין מניעה שבמקרים מסוימים תעלה התכולה על כמות זו.
  1. לגבי המוצרים המגוונים נטען כי המכונות בפס הייצור מכוילות למלא באריזות כמות, אשר בתוספת הגיוון המינימלית, לא תפחת מהכמות המוצהרת על גבי אריזות המוצרים בשילוב ההערה כאמור לעיל. על אף האמור, מאחר שבמוצרים מגוונים מסוג "בסיס C" קיים טווח רחב של תוספת פיגמנט, כך שעלולה להיווצר במקרי קיצון חריגה מהכמות המוצהרת, ולא ניתן לפתור עניין זה אלא על ידי החלפת אריזות המוצרים, ומאחר שהחלפת האריזות הינה תהליך מורכב בעל השפעות רוחביות על כל שרשרת האספקה, נירלט מתחייבת כי בתוך 6 חודשים מהמועד הקבוע, יארזו מוצרי "בסיס C" שייוצרו מאותו מועד באריזות גדולות יותר, ותוסדר החריגה שבמקרי הקיצון.
  2. מעשה בית דין: מבוקש להורות כי עם אישור הסדר הפשרה יתגבש אוטומטית ויתור וסילוק ביחס לענייני התביעה הייצוגית ולכל עילות התביעה והבקשה, וייווצר מעשה בית דין ביחס לכל קבוצת התובעים למעט אלו אשר נתנו הודעות בדבר יציאה מן הקבוצה [בהתאם להוראת סעיף 18(ו') לחוק תובענות ייצוגיות], ויציאתם מן הקבוצה אושרה על ידי בית המשפט.

עוד התבקש כי הוויתור והסילוק הנ"ל יחולו גם על התקופה שבין יום הגשת התובענה (3.8.16) לבין מועד יישום ההסכמות ביחס לתקופת העתיד, וזאת מן הטעם שמיד לאחר הגשת התובענה החלה נירלט בתהליך שכלל בדיקות עצמאיות פנימיות וחיצוניות, הסקת מסקנות, כיול מחדש של כלל המכשירים, הטמעת נהלים, ויישום החלטות לטובת ציבור לקוחותיה, וזאת מבלי להודות באחריות כלשהי ו/או בטענה כנגד נירלט, בכל הקשור לעילות התביעה ובקשת האישור ו/או למעשים, לעילות ולמחדלים הנטענים במסגרתן. הצדדים סבורים כי בעובדה שמדובר בפרק זמן קצר יחסית, ובנסיבות בהן בפרק זמן זה נירלט הניעה תהליכים מיוזמתה בראייה של טובת הציבור, יש להצדיק בקשה זו.

  1. גמול, שכ"ט והוצאות שמבוקש לאשר על פי הסדר הפשרה: גמול מומלץ בסך 110,000 ₪ בתוספת מע"מ. שכר טרחה מומלץ בסך של 465,500 ₪ בתוספת מע"מ. בנוסף, נירלט תשפה את המבקשת בעלות חוות הדעת שהוגשו על ידה בסך 24,500 ₪. הסכומים שישולמו למבקשת ולבא כוחה ישולמו בנוסף לסכום הפיצוי.

הצדדים מבהירים, כי במסגרת ההמלצה לעניין גמול ושכר טרחה נלקחו בחשבון, בין היתר, השיקולים הבאים: היקף הפיצוי הכולל שיינתן לציבור, כמפורט לעיל; העובדה כי בנוסף לסכום הפיצוי בוצע גם שינוי בכל הנוגע לעתיד, המהווה תועלת נוספת לציבור; העובדה כי הגמול ושכר הטרחה אינם גורעים מסכום הפיצוי; התועלת שהביאה התביעה; מורכבות ההליך, הטרחה וההשקעה שטרחו המבקשת ובא כוחה והסיכון שנטלו על עצמם בניהול התביעה עבור חברי הקבוצה הייצוגית הנטענת.

הסכום שייפסק לתשלום גמול למבקשת ישולם על ידי נירלט בתוך 30 ימי עסקים מהמועד הקובע. מבוקש לאשר כי שכר הטרחה שייפסק לב"כ המבקשת ישולם כדלהלן: 25% מתוך סכום שכר הטרחה ישולם לב"כ המבקשת בתוך 30 ימים מהמועד שבו יהפוך פסק הדין המאשר את הסדר הפשרה לסופי וחלוט, 25% מתוך הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד השלמת ההסדרה העתידית, 25% מתוך הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד העברת מחצית הפיצוי לציבור, ו-25% הנותרים ישולמו לאחר שתוגש לבית המשפט הודעה בדבר ביצוע הסדר הפשרה על כל חלקיו.

  1. פטור ממינוי בודק: הצדדים עותרים למתן הוראה שלא למנות בודק לפי סעיף 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות מן הטעמים הבאים: מדובר בעקרונות אשר גובשו נוכח הערותיו של בית המשפט, ובהתבסס על מרכיבי פשרה שהוצעו על ידי המגשר; הצדדים השקיעו מאמצים רבים בבניית מנגנון הפיצוי הכולל, המבוסס על הצעות המגשר; נירלט הציגה בפני ב"כ המבקשת נתוני מכירות מאומתים בתצהיר וסקורים על ידי רוה"ח המבקר של המשיבות, של המוצרים העומדים בבסיס חישוב שווי הפיצוי לציבור; הנתונים האמורים שהוצגו למבקשת יועמדו לעיונו של בית המשפט ככל שיהיה בכך צורך; חישוב סכום הפיצוי אינו מצריך עריכת תחשיב כלכלי, ולפיכך אינו מצריך מינוי בודק לצורך כך.

בהינתן כל אלה טוענים הצדדים כי מינוי בודק יביא להוצאות נוספות, מבלי שצפויה מכך תועלת של ממש, ויעכב את אישור וביצוע הסדר הפשרה.

 

התנהלות ההליך לאחר פרסום הודעה על הגשת הבקשה לאישור ההסדר

  1. לאחר הגשת הבקשה, ובעקבות החלטתי על פרסום הבקשה בעיתונות ומשלוחה לגורמים הרלוונטיים הוגשה התנגדות אחת להסכם הפשרה. המשיבות השיבו להתנגדות וטענו כי יש לדחותה ולאשר את הסדר הפשרה.

מטעם היועץ המשפטי לממשלה הוגשה הודעה בדבר היעדר התנגדות לאישור הסדר הפשרה.

במהלך דיון קדם משפט שהתקיים לדיון בהתנגדות קיבלו המתנגדים את המלצת בית המשפט שלא לעמוד על התנגדותם.

אישור הסדר הפשרה

  1. בסעיף 19 לחוק תובענות ייצוגיות נקבע:

"(א) בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה, ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית גם כי קיימות, לכאורה, שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין".

(ג)(1) החלטת בית המשפט אם לאשר הסדר פשרה או לדחותו תהיה מנומקת ותכלול, בין השאר, את כל אלה:

(א) הגדרת הקבוצה שעליה חל הסדר הפשרה;

(ב) עילות התובענה, השאלות המהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה והסעדים הנתבעים כפי שפורטו בבקשה לאישור או כפי שהוגדרו בהחלטת בית המשפט לפי סעיף 14, לפי הענין;

(ג) עיקרי הסדר הפשרה.

(2) בהחלטתו לפי פסקה (1) יתייחס בית המשפט, בין השאר, לשיקולים אלה:

(א) הפער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו אילו היה בית המשפט מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה;

(ב) התנגדויות שהוגשו לפי סעיף 18(ד), וההכרעה בהן;

(ג) השלב שבו נמצא ההליך;

(ד) חוות דעת של הבודק שניתנה לפי סעיף קטן (ב)(5);

(ה) הסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית אל מול יתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה;

(ו) העילות והסעדים שלגביהם מהווה ההחלטה לאשר את הסדר הפשרה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה שעליהם חל ההסדר."

  1. הקבוצה עליה חל הסדר הפשרה: "כל אדם שרכש ב-7 השנים שקדמו ליום הגשת בקשת האישור מוצר מן המוצרים נשוא התביעה, למעט מי שרכש מוצר כאמור ומכר את המוצר (להבדיל מתכולתו) לאחר.".

יצוין כי הגדרה זו שונה מהגדרת הקבוצה במסגרת בקשת האישור אשר התייחסה לכלל מוצרי נירלט:

"כל אדם אשר רכש מוצר של המשיבה אשר מחירו נקבע לפי משקלו או נפחו, אשר הכמות או הנפח של המוצר, לפי העניין, היה קטן מהמוצהר על ידה, למעט מי שרכש מוצר כאמור ומכר את המוצר (להבדיל מתכולתו) לאחר" (ס' 2 לבקשת האישור)

בשים לב לכך שהגדרת הקבוצה בהסדר הפשרה נוגעת למוצרים שנזכרו בבקשת האישור (להבדיל מ"כל המוצרים") איני סבורה כי קיימת מניעה לאשר את הגדרת הקבוצה לצורך הסדר הפשרה.

בהתייחס לבקשת הצדדים להחיל את הסדר הפשרה גם על קבוצת רוכשי המוצרים בתקופה שבין יום הגשת התובענה (3.8.16) לבין מועד יישום ההסכמות ביחס לתקופת העתיד – לא ראיתי לנכון להיעתר לבקשה, והרוכשים בתקופה זו לא יכללו בהגדרת הקבוצה.

ככל שנירלט אכן פעלה כנטען על ידה בביצוע בדיקות עצמאיות וכיול מחדש של כלל מכשיריה תוך זמן קצר לאחר הגשת בקשת האישור יש להניח כי מדובר בקבוצה קטנה של ניזוקים לכאורה, אולם מכיוון שלא נטען כי הפיצוי לקבוצה כולל גם תוספת פיצוי בגין התקופה הנ"ל ובאשר הפעולות שבוצעו לכאורה על ידי נירלט בתקופה זו לא זכו לפיקוח כלשהו של ב"כ המבקשת או של בית המשפט או של בודק – הרי שלא ניתן לבחון את התקיימות התנאים הנדרשים בחוק תובענות ייצוגיות לשם תחולת הפשרה גם על "תת-קבוצה" זו ולא ראיתי לנכון לשלול את זכות התביעה מהניזוקים לכאורה בתקופה זו. ראו והשוו: אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 608-614 (2017).

על כן הסדר הפשרה יחול אך ורק על הקבוצה עליה חל הסדר הפשרה כמפורט לעיל ("הקבוצה הרלוונטית" כהגדרת הצדדים).

  1. עילות התובענה כפי שפורטו בבקשת האישור (פרק ד' לבקשת האישור): רשלנות (ס' 35-36 לפקודת הנזיקין); תרמית (ס' 56 לפקודת הנזיקין); הפרת חובה חקוקה – ס' 6, 11 ו- 20(ב) לחוק המכר והטעיה לפי ס' 2 לחוק הגנת הצרכן; הפרת חובת תום הלב בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים; ועשיית עושר ולא במשפט.
  2. השאלות המשותפת לחברי הקבוצה כפי שפורטו בבקשת האישורהאם המוצרים של המשיבה כוללים את התכולה המוצהרת ומהם הסעדים הראויים (ס' 64 לבקשת האישור).
  3. הסעדים הנתבעים כפי שפורטו בבקשת האישור: לחייב את נירלט לספק לרוכשים של מוצריה את הכמות והנפח המוצהרים; פיצוי לחברי הקבוצה ו/או השבה בגין התשלום שנגבה עבור הכמות או הנפח שלא סופקו בפועל (ס' 4 לבקשת האישור).
  4. כאמור לעיל, הצדדים הגיעו להסכם פשרה לאחר שהוגשו תשובה לבקשת האישור ותגובה ולאחר שהתקיימו ישיבת קדם משפט ודיון בהתנגדות.
  5. פטור ממינוי בודק: מצאתי כי בנסיבות העניין יש מקום להיעתר לבקשת הצדדים ואין מקום למינוי בודק לפי סעיף 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. מטרת מינוי הבודק היא לסייע לבית המשפט לבחון את הסדר הפשרה כדי לשמור על האינטרסים של הקבוצה ולהבטיח שההסדר הוא סביר והוגן מבחינתם וכי סיום ההליך בהסדר הפשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכריע במחלוקת. מצאתי כי בנסיבות העניין הסדר הפשרה אמנם מבטיח תכליות אלה.
  6. לאחר שבחנתי את הסדר הפשרה על יסוד הוראות אלה כמפורט לעיל ולהלן, מצאתי כי הסדר הפשרה משקף פתרון ראוי והוגן לתובענה. להלן נימוקי:

 

סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין

  1. סבורתני כי הסדר הפשרה משקף איזונים ראויים בנסיבות העניין, אשר גובשו על בסיס נתוני המכירות של נירלט כפי שהוצגו לב"כ המבקשת. בנוסף יש בהסדר הפשרה להביא לחסכון בזמנו של בית המשפט והצדדים, כאשר העילות לעבר ולעתיד באות לכדי מיצוי. לא ניתן לאמוד בצורה מדויקת את הפער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו אילו היתה מוכרעת התובענה הייצוגית לטובת הקבוצה, בין היתר בשים לב לעובדה שבבקשת האישור נטען כי לא ניתן להעריך במדויק את היקף הנזק (נטען שהסכום מגיע למיליוני שקלים בשנה – ס' 55 לבקשת האישור) ולכך שהצדדים לא התייחסו לפער זה במסגרת הסדר הפשרה. אולם, סבורתני כי "מקדם הפשרה" שנבחר על ידי הצדדים בסיוע המגשר הוא ראוי בנסיבות העניין, בין היתר בשים לב לאיזון שנעשה בין חוות-דעת המומחים מטעם שני הצדדים.
  2.  סבורתני שהסדר הפשרה מהווה דרך יעילה והוגנת לאיזון בין הסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית תוך מתן משקל ראוי ליתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה ולהכרעה במחלוקת. מכלול השיקולים הרלוונטיים מובילים למסקנה כי הסדר הפשרה הוא הוגן וראוי בנסיבות העניין, ולטובת חברי הקבוצה.

גמול למבקשת ושכר טרחת עורך הדין המייצג

  1. כאמור הצדדים המליצו על גמול לתובעת המייצגת בסך 110,000 ₪ בתוספת מע"מ ועל שכר טרחה בסך 465,500 ₪ בתוספת מע"מ. סבורתני כי טיעוני הצדדים שפורטו לעיל משקפים נאמנה את השיקולים הרלוונטיים לאישור הגמול ושכר הטרחה המומלצים. בנוסף, כפי שהתבקש, נירלט תשפה את המבקשת בעלות חוות הדעת שהוגשו על ידה בסך 24,500 ₪. הסכומים שישולמו למבקשת ולבא כוחה ישולמו בנוסף לסכום הפיצוי.

מצאתי לנכון גם לאשר את המלצת הצדדים ביחס למועד תשלום הגמול ושכר הטרחה. הגמול למבקשת ישולם על ידי נירלט בתוך 30 ימי עסקים מהמועד הקובע. שכר הטרחה לב"כ המבקשת ישולם כדלהלן: 25% מתוך סכום שכר הטרחה ישולם לב"כ המבקשת בתוך 30 ימים מהמועד שבו יהפוך פסק דין זה המאשר את הסדר הפשרה לסופי וחלוט, 25% מתוך הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד השלמת ההסדרה העתידית, 25% מתוך הסכום ישולם בתוך 30 יום

ממועד העברת מחצית הפיצוי לציבור, ו-25% הנותרים ישולמו לאחר שתוגש לבית המשפט הודעה בדבר ביצוע הסדר הפשרה על כל חלקיו.

סוף דבר

  1. אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק דין.
  2. אני מאשרת גמול למבקשת ושכר טרחה לבא כוחה כקבוע בסעיף 37 לעיל.
  3. בנסיבות העניין אני מורה כי תשלום 250,000 ₪ לקרן, ייוחדו על ידי הקרן לעמותות העוסקות בביצוע שיפוצים בהתנדבות בבתי קשישים ונזקקים.
  4. אני מורה על פרסום ההודעה השנייה לפי סעיף 25(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות שבה יפורטו הפרטים הקבועים בסעיף 19(ג)(1) ו (2) לחוק וכן הפניה לפנקס תובענות ייצוגיות שם ניתן יהיה לעיין בפסק הדין ובהסכם הפשרה, כאמור בסעיף 25(ד) בחוק. נירלט תישא בעלות הפרסום. נוסח ההודעה, גודלה והעיתונים בהם תפורסם יובאו על ידי הצדדים לאישור בית המשפט עד ליום 6.9.2018.
  5. 5129371הצדדים ימציאו עותק מפסק הדין למנהל בתי המשפט לשם רישומו בפנקס תובענות ייצוגיות.

 ניתן היום,  ט' אלול תשע"ח, 20 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתביעות ייצוגיות.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
הוכרה תביעתו של כבאי החולה בסרטן הערמונית, כתאונת עבודה.

בית הדין האזורי לעבודה הכיר בטענת התובע אותו ייצגנו, וטען, כי תנאי עבודת הכבאים עלול במרוץ השנים להגביר את רמת הסיכון שלהם לחלות בסרטן הערמונית. בית הדין קבע – לאור חוות הדעת בתיק לפיה "ניתן להסיק על קשר סיבתי משפטי בשיעור של 50% ומעלה" – כי סביר יותר כי קיים קשר שכזה מאשר שקשר כאמור אינו קיים.

בשל האמור, הכיר בית הדין בתובע כנפגע תאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי.

התיק נוהל ע"י עורך הדין גלעד מרקמן.

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו

ב"ל 27817-02-12

19 דצמבר 2016

לפני:

השופטת  נטע רות

נציג ציבור (מעבידים) מר אהוד מטרסו

התובע

פלוני ת"ז xxxxxxx

ע"י ב"כ: עו"ד גלעד מרקמן ואח'

הנתבע

המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד מהלשכה המשפטית

פסק דין

לפנינו תביעה של כבאי להכרה במחלת סרטן הערמונית שממנה הוא סובל כתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי[נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן – החוק). השאלה המרכזית שבה נדרשים אנו להכריע הינה האם תנאי עבודת הכבאי הביאו למחלתו אם לאו?

העובדות הצריכות לעניין

1.                   ביום 15.2.12 הגיש התובע תביעה להכיר במחלת סרטן ערמונית ממנה הוא סובל כמחלת מקצוע או כתאונת עבודה, לפי הלכת המיקרוטראומה.

2.                   התובע, יליד שנת 1944, עבד במשך למעלה מ-41 שנים ככבאי. במהלך עבודתו נחשף לחומרים הידועים כמסרטנים. בשנת 2007 אובחן כחולה בסרטן הערמונית ונאלץ לעבור ניתוח לכריתת הערמונית והוצאת גרורות מכתף ימין.

3.                   ביום 28.6.11, לאחר שתביעת התובע למל"ל נדחתה, מהטעם שמחלתו נגרמה מסיבות טבעיות ולא כתוצאה מתנאי עבודתו, הגיש התובע בקשה להביא את עניינו לדיון בפני ועדת התביעות המוסמכת כהגדרתה בסעיף 299 לחוק אך הבקשה נדחתה.

4.                   ביום 24.7.12, כ-5 חודשים לאחר הגשת כתב התביעה, לאחר מספר בקשות ארכה הגיש הנתבע כתב הגנה בו הכחיש בכלליות את טענות התובע ועמד על כך שאין קשר סיבתי בין עבודתו לבין המחלה ממנה הוא סובל.

5.                   ביום 10.12.12 התקיים דיון בו נשאל הנתבע מדוע המל"ל קיבל תביעה דומה לזו של התובע בעוד שדחה את תביעת התובע ומדוע עניינו לא הועבר לוועדת התביעות.

הנתבע השיב לשאלה זו בציינו כי ההחלטה באותו עניין התקבלה בטעות ובהודעה שהגיש לאחר מכן הודיע עוד כי הנתבע לא קיבל את הבקשה להעביר את עניינו של התובע לוועדת התביעות מאחר ולא ראה בכך טעם בהינתן העובדה שעניינו של התובע הגיע לפתחו של ביה"ד.

6.                   ביום 27.1.14 התקיים דיון בו הסכימו הצדדים על מינוי מומחה ועל העובדות שיוצגו הפניו.

7.                   ביום 3.4.14 מונה פרופ' רחמים בן יוסף, כמומחה מטעם ביה"ד בתחום האונקולוגיה.

8.                   לפני המומחה הוצגה התשתית העובדתית כדלקמן:

8.1.             התובע, יליד 1944, עבד משנת 1969 ועד לשנת 2002 ככבאי מבצעי וכמפקח מניעת דליקות ומשנת 2002 ועד לשנת 2010 עבד בעיקר כמפקח מניעת דליקות וכל זאת באיגוד ערים לכיבוי אש באזור רחובות.

8.2.             בכל תקופת שירותו ככבאי מבצעי, משנת 1969 ועד לשנת 2002, השתתף על בסיס יומיומי במגוון סוגים של שריפות, הן במסגרת המבצעית והן במסגרת האימונים. בין היתר, השתתף בכיבוי שריפות יער, קוצים, פחים, שדות (בתוך כך לקוטלי מזיקים, דשנים), בתים, מכוניות, מפעלים, צמיגים, שריפות של תוצרי ומוצרי גומי, שריפות של מאיצי בעירה (בנזין, סולר, שמנים), שריפות במפעלים, חומרים מעכבי בעירה ועוד שלל רחב של חומרים העשויים להתלקח.

8.3.             לאור מגוון השריפות בהן השתתף, נחשף לאורך השנים, באופן קבוע וממושך לחומרים רעילים ומזיקים, לרבות חשיפה לעשן, פיח, ממיסים שונים וחומרים מסוגים שונים שהינם תוצרי הבעירה של השריפות כאמור לעיל.

8.4.             לאחר מכן משנת 2002 לערך ועד לפרישתו עבד בעיקר כמפקח מניעת דליקות וכמעט ולא השתתף בפעילות המבצעית ובאימונים. במסגרת תפקידו כמפקח מניעת דליקות ביקר באופן תדיר במפעלים – לדוגמא במפעלים של צבעים, מפעלים של טקסטיל, מפעלים עם חומצות ועוד. פעמים רבות בעת הביקורים היה ריח חריף והתובע נחשף לכך.

8.5.             יצוין שמינואר 1972 התובע לא מעשן כלל, לפני כן משנת 1967 בזמן שירותו הצבאי ולאור מלחמת ששת הימים ועד לשנת 1971 עישן עד קופסא ליום בימי חול בלבד (מכיוון שהתובע אדם דתי לא עישן מערב שבת רעד צאת השבת, כמו כן, לא עישן בחגים ובצומות).

8.6.             להלן השאלות שהופנו למומחה וולהלן תשובותיו כדלקמן:

מהי הפגימה הרפואית המדויקת ממנה סובל התובע ?

המומחה ענה שהתובע סובל ממחלת שאת הערמונית בגיל 63 שהוא גיל בו המחלה מתחילה להיות שכיחה יותר בקרב חתך האוכלוסייה אליו משתייך התובע.

8.7.             האם ניתן לומר שקיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע, כפי שהם מתוארים לעיל לבין הפגימה הרפואית.

יובהר כי על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי די בסבירות של מעל 50% לכך שתנאי העבודה השפיעו על הפגימה הרפואית; קרי – קיימת סבירות גבוהה יותר שתנאי העבודה השפיעו על הפגימה הרפואית מאשר לא השפיעו.

על שאלה זו השיב המומחה כי לאחר סקירה ענפה ומעמיקה של הספרות המקצועית ועל רקע החומרים שהוצגו לפניו " קיימת סבירות גבוהה שתנאי העבודה השפיעו על הפגימה הרפואית".

8.8.             ככל שהתשובה לשאלה הקודמת הינה בחיוב – האם לתנאי העבודה השפעה משמעותית על הפגימה הרפואית.

השפעה משמעותית על-פי הפסיקה הינה בשיעור של 20 אחוז ומעלה.

תשובת המומחה לשלאלה זו הייתה כי "לתנאי העבודה יש השפעה של 20% על הפגימה הרפואית".

8.9.             האם ניתן לומר, כי מצבו הרפואי של התובע נובע מסדרה של פגיעות זעירות, כאשר כל אחת מהפגיעות ניתנת לאיתור בזמן מסוים וכאשר תוצאה של כל פגיעה זעירה, הינה בלתי הפיכה, כך שבצרופן הופיע אצל התובע נזק שהוא התופעה ממנה הוא סובל כיום (מיקרו-טראומה), או שמא מדובר בהליך תחלואתי מתמשך?

תשובת המומחה הייתה כי "מצבו הרפואי נובע מסדרה של פגיעות זעירות מאשר הליך תחלואתי מתמשך".

9.                   ביום 2.9.15 נתן ביה"ד החלטה המורה למומחה לענות לשאלות ההבהרה מטעם הנתבע.

10.               להלן שאלות ההבהרה מטעם הנתבע ולהלן ותשובות המומחה לשאלות אלה כדלקמן:

10.1.          בתשובתה 2 בחוות דעתך, בעמ' 3 למעלה, רשמת: "עד כה לא נמצא בבירור גורם סביבתי תעסוקתי האחראי למחלה זו, בין באוכלוסיה הכללית ובין בקבוצות ייחודיות דוגמת הכבאים". לאחר ציטוט המאמר רשמת: "גם מאמר זה אינו עונה במפורשות לגבי שיעור סרטן הערמונית…" לעומת זאת, בהמשך רשמת: "קיימת סבירות גבוהה שתנאי העבודה השפיעו על הפגימה הרפואית". נא הסבר כיצד מתיישבים שני הציטוטים הראשונים עם המסקנה אליה הגעת?

המומחה הפנה למובאות שעל יסודן הגיע למסקנתו והסתייג מתשובתו בחוות הדעת הראשונה בה כתב שקיימת "סבירות גבוהה" לקשר סיבתי תוך שהוא מנסח את  תשובתו כך: "קיימת שכיחות גבוהה של מחלה זו בקרב הכבאים וניתן לומר שקיים קשר סיבתי".

10.2.                      מהם תנאי העבודה שהשפיעו, לדעתך, על הפגימה? נא הפנה לעובדות הרלבנטיות בהחלטת המינוי, והסבר כיצד השפיעו?

המומחה הפנה לסקירת תנאי העבודה המוכרת בספרות המקצועית העשויים להיות אחראים למחלת הסרטן אך ציין שהמחקרים אינם מיטביים ולשיטתו "איננו יודעים במדויק מה הם תנאי העבודה ומה הם החומרים הרעילים אשר עלולים להוביל לפגימה הרפואית".

המומחה ציין שמחקר אחר העלה סברה שלפיה קיימים מאפיינים שונים ייחודיים לאוכלוסיית הכבאים כגון: משקל יתר, עישון או ביצוע בדיקות סקר לעיתים תכופות. זאת כמאפיינים העשויים לספק הסבר לשיעור השכיחות הגבוה של המחלה בקרב הכבאים.

10.3.          אנא נמק קביעתך בתשובה 3?

המומחה הסתייג מתשובתו הקודמת וכתב ש-"לתנאי העבודה יש השפעה של 20% ומטה על הפגימה הרפואית" הביא את הנתונים לתמיכה במסקנה זו, וסיכם כך:

"בעניין הרפואי שלפנינו, אין להתעלם מכך שקיים קשר 2B בין מקצוע הכבאות להופעת סרטן הערמונית. אולם קשר זה הוא מוגבל וחלש. בנוסף שיעור המחלה בקבוצת גילאי 60-64, קבוצת הגיל של מר לוי, הוא גבוה מלכתחילה. לכן מסקנתי היא שלתנאי העבודה יש השפעה של 20% ומטה על הפגימה הרפואית של מר לוי".

10.4.          אנא פרט קביעתך בתשובה 4. מה היתה הפגיעה הזעירה? מהו מנגנון הפגיעה? וכיצד גרמה הנ"ל למחלה?

המומחה ענה כי "אין אנו יודעים בוודאות מה מנגנון הפעולה להיווצרות מחלה ממארת, הן בקבוצת המחלות התורשתיות והן בקבוצת המחלות האקראיות. ההנחה היא שפגיעה זעירה במרקם המולקולרי/גנטי, מובילה להתמרה, תחילה איפית ובהמשך להתמרה ממארת. הפגיעה במרקם המולקולרי/גנטי יכולה להיות במנגנון האחראי להתרבות/התמיינות התא או במנגנון שתפקידו לתקן נזקים בתא. לכן, הנחה הרווחת היא שההתמרה הממארת היא כתוצאה מסדרה של פגיעות זעירות מאשר בתהליך תחלואתי מתמשך".

11.               ביום 23.4.15 נתן ביה"ד החלטה המורה למומחה לענות לשאלות ההבהרה מטעם הנתבע.

12.               להלן שאלות ההבהרה ותשובות המומחה מיום 15.5.15 כדלקמן:

12.1.          נבקש להפנותך למחקרים הבאים: (מצ"ב המחקרים, מסומנים כנספח 1):

12.1.1.                  הנך מופנה לסיכום מחקר הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן (IARC) (עמ' 559). האם נכון שבמחקר ה-IARC  בו נסקרו 42 מחקרים שונים נמצאה תוספת סיכון מובהקת ומשמעותית לגבי 3 סוגים של מחלת הסרטן: סרטן אשכים, סרטן ערמונית וסרטן לימפומה שאינה הוד'קין? כמו כן, נכון שבכל  הקשור לסרטן הערמונית נמצא שכבאים בסיכון מוגבר ומובהק סטטיסטי, של 30% לחלות בסרטן ערמונית יחסית לשאר האוכלוסייה?

המומחה השיב לשאלה זו כך: "יש להבחין בין תוצאות מחקר המטה-אנליזה המצוטט ע"י דו"ח IARC לבין מסקנות IARC. הן אינן חופפות". המומחה הוסיף הפניות למקורות הרלבנטיים.

12.1.2.                  הנך מופנה למחקר המטה אנליזה משנת 2006 שבחן 32 מחקרים שונים בקרב כבאים. האם נכון שבמחקר זה נרשם שכבאים נמצאים בסיכון מוגבר, מובהק סטטיסטי (CI-95%) בשיעור 28%, יחסית לכלל האוכלוסייה ורמת הקשר הוגדרה כ-probable?

המומחה השיב לשאלה זו כך: "הגדרת PROBABLE כמדווח במאמר זה, הסתמכה על הגדרת IARC. ההגדרות רשומות בפירוט בחוות דעתי הקודמת. תוצאות מחקר זה היו ידועות למחברי דו"ח IARC. וגם למחברי המאמר המופיע במובאה 4 בחוות דעתי הקודמת (דניאלס וחב', פורסם שנת 2013). למרות זאת מסקנותיהם היו שונות.

12.1.3.                  האם נכון שבמחקר גדול שבוצע בקרב כבאי קליפורניה נמצא שכבאים בסיכון מוגבר, מובהק סטטיסטי (CI-95%) בשיעור 22%, יחסית לכלל האוכלוסייה?

המומחה ציין שנערך מחקר עדכני ורחב יותר וכי בשני המאמרים "לא מצא שכיחות גבוהה לגידולים במערכת ההמטופואיטית (לימפומה)".

12.2.          האם נכון שתוצאת המחקרים כאמור לעיל, מבוססים על רמת המובהקות המקובלת במחקרים רפואיים, קרי מובהקות של 90% ויותר, וזאת בשונה מרמת הסבירות עליה נשאלת ע"י בית הדין?

המומחה לא התייחס לשאלה זו באופן פרטני.

12.3.          בחוות הדעת הפנת למחקר של הקבוצה האמריקאית. האם נכון שמחקר זה אינו מאיין (מבטל) או אינו בעל חשיבות רבה יותר ממצאי ארגון הבריאות העולמי שהתחשבו במחקרים רבים ממקומות שונים מהעולם וממצאי המחקרים האחרים כאמור לעיל?

המומהח השיב לשאלה זו כך: "אינני מסכים… גם במחקר הנוכחי צוטטו תוצאות המטא-אנליזה (2006) ותוצאות שני המחקרים אינם חופפים".

12.4.          בתשובותיך לשאלות ההבהרה, התבססת בין היתר על החלטת וועדת המומחים בנושא הקישון.

הנך מופנה גם לדו"ח ועדת החקירה בעניין הקישון (ועדת שמגר) (מצ"ב דו"ח ועדת שמגר בנושא הקישון, מסומן כנספח 2).

12.4.1.                  האם נכון במקרה הקישון, הבדיקה האפידמיולוגית לא הוכיחה עודף תחלואה מובהק סטטיסטי לגבי מחלת סרטן ערמונית ולא לגבי שום סוג אחר של מחלת הסרטן, זו בשונה מהמובהקות שנמצאה במחקרי המטה אנליזה, כאמור לעיל, שעסקו בכבאים.

12.4.2.                  האם נכון שעל אף שלא נמצא עודף תחלואה, הוחלט להכיר בחלק מהצוללנים כנכי צה"ל משיקולים שונים (משפטיים ורפואיים), בהתקיים מספר תנאים הנוגעים למידת החשיפה, זמן החשיפה, גיל וכיוב'.

12.4.3.                  האם אין בכך בכדי לחזק, במידת מה, את השפעת העבודה במקרה דנן לעומת ההשפעה במקרה הקישון, זאת לאור קיומם של מחקרי מטה אנליזה לרבות מחקר של ארגון הבריאות העולמי שמצאו תוצאות מובהקות?

המומחה התייחס לשאלות אלו בכלליות, הבהיר את ממצאי מחקר וועדת המומחים וסיכם: "אינני רואה תימוכין ממסקנות ועדת שמגר או מוועדת המומחים בכדי לשנות את הערכתי".

12.5.          בחוות הדעת ציינת נתונים לגבי היארעות סרטן הערמונית בהתבסס על מידע מהעולם.

בהתבסס על נתוני הרישום הלאומי של מחלות הסרטן בישראל, האם נכון שבשונה מהנתונים עליהם התבססת לפיהם הגיל הממוצע הינו 68 ושיעור ההיארעות בגיל 60-64 הינו 567, בישראל הגיל הממוצע הינו גיל 70 בקירוב ושיעור היארעות בגיל 60-64 הינו מעט פחות מ-300. כמו כן, נכון שעפ"י רשם הסרטן בישראל, שיעור התחלואה בקרב ילידי אירופה – אמריקה גבוה משיעור ההיארעות בקרב יליד אסיה (התובע הינו יליד תימן). כמו כן, נכון שבהתאם לדו"ח הרשם, שיעור ההיארעות של המחלה בהשוואה למדינת ה-OECD, מלמד כי ישראל נמצאת בשליש התחתון של ההיארעות.

מצ"ב דו"ח משרד הבריאות על נתוני ההיארעות של סרטן ערמונית בישראל, מסומן כנספח 3.

לאור זאת, נכון שנתונים אלו אשר מעידים על ממוצע גיל גבוה יותר והיארעות נמוכה יותר של סרטן הערמונית בישראל, בהתאם לגילו ומוצאו של התובע, אינם תומכים במתן משקל יתר למחקר הקבוצה האמריקאית ודווקא מלמדים כי קבוצת הגיל בו חלה התובע נמוכה מהגיל בו נצפית עיקר התחלואה בישראל?

תשובת המומחה: "דקדוקי עניות… המחלה שכיחה בקבוצת גיל זו ללא הבדל משמעותי בין יהודים ממוצא מזרחי למוצא מערבי. הפרש של שנה ושנתיים לכאן ולכאן אינם משמעותיים והחישובים הסטטיסטיים מבוצעים בחלוקה לקבוצות גיל ולא לגיל מדויק".

12.6.          תשומת ליבך מופנית לפסק הדין בב"ל 2335-09 פנחס דוד נ' המל"ל במסגרתו התקבלה תביעה להכרה בכבאי שלקה בלימפומה שאינה הודג'קין, זאת על יסוד שתי חוות דעת שהתבססו בין היתר על קביעת ה-IARC, עליה התבססת בחוות דעתך הראשונה (מצ"ב פסק הדין וחוות הדעת). האם נכון שרמת הקשר שנמצאה ע"י ארגון ה-IARC בכל הקשור לסרטן ערמונית היתה גבוהה יותר מרמת הקשר שנמצאה לגבי מחלת הלימפומה שאינה הודג'קין?

מצ"ב פסק הדין וחוות הדעת, מסומנים כנספח 4.

לאור זאת, האם בהתבסס על ממצאי הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן, מחקר המטה אנליזה משנת 2006 והמידע הנוסף כמתואר בשאלות, ניתן לומר כי התובע עשוי היה להיות בסיכון מוגבר של 30% לכל הפחות או לכל היותר לחלות בסרטן ערמונית יחסית לכלל האוכלוסייה, וזאת ע"פ רמת המובהקות כנדרש במחקרים רפואיים ו/או כפ"י הסבירות הנדרשת בהליך דנן, זאת גם במידה ואינך מסכים באופן מלא או חלקי לכך? לחילופין, נכון שלאור המחקרים והמידע המוצג לעיל קביעתך מחוות דעתך הראשונה הינה קביעה סבירה כאשר נהיר שאין מדובר בקביעה ודאית/מוחלטת?

תשובת המומחה היית שלילית: "השאלה מתייחסת לתוצאות מחקר המטה-אנליזה ואני מסכים למספרים הרשומים לעיל… מחקרי מטה-אנליזה אינם סופיים והחלטיים, הם מותנים באיכות המאמרים שקובצו למחקר הספציפי, מספר החולים ועו'. באוקטובר 2013 (חצי שנה לאחר פסק הדין בתיק הנ"ל ושלוש שנים לאחר פרסום פורמלי של דוח IARC) פורסם מאמרם של דניאלס וחב' (המופיע בחוות דעתי הקודמת כמובאה 4) ונושאו היה שיעור מחלות הסרטן בכבאים בארצות הברית. מספר הכבאים שנכנסו למחקר זה היה גבוה לאין שיעור ממספרם בכל מחקרי המטה-אנליזה (29,993 לעומת 1,800) ושיעור חולי סרטן הערמונית בקבוצה זו היה 1.03 ולימפומה 0.99… צדקו חברי ועדת IARC אשר קבעו כי מקצוע הכבאות הוא גורם אפשרי להופעת סרטן (כולל סרטן הערמונית ולימפומה) בדירוג של 2B בלבד ולא בדירוג מחמיר יותר (2A או 1).

עמיתי, פרופ' קוטן וד"ר גפן קבעו שיעור של 20% ומעלה בחולי לימפומה והסתמכו למעשה על מחקר המטה-אנליזה. ניתן היה להבין מחוות דעתם כי מדובר במסקנות דו"ח IARC ולא כך הוא. נראה לי כנכון, במקרה דנן, להסתמך על מסקנות IARC ועל התימוכין במאמרם של דניאל וחב' (אשר פורסם כחצי שנה לאחר פסק הדין הנ"ל).

לכן מסקנתי הנוכחית זהה לזו שנרשמה בחוות דעתי הקודמת".

הכרעה

סיבתיות משפטית וסיבתיות עובדתית

13.       תחילה יאמר כי המקרה שלפנינו, שבו לכאורה ניתנה חוות דעת שאינה חד משמעית מצריך עריכת אבחנה בין סיבתיות משפטית (שעל פיה נדרשים אנו לבחון את חוות הדעת ולהכריע במקרה שלפנינו לבין סיבתיות רפואית, שעליה נסמכות בדרך כלל חות דעת המומחים האמונים על התחום הרפואי. אין זה סוד כי המרת הקשר הסיבתי הרפואי לקשר סיבתי משפטי מעוררת לא אחת קושי והיא דורשת פרשנות של חוות הדעת על רקע אמות המידה המשפטיות שיש להחיל לצורך בחינת הקשר הסיבתי המשפט בכלל ובתחום הביטחון הסוציאלי בפרט. זאת בהתחשב גם בשיקולי מדיניות חיצוניים לחוות הדעת.

14.       בהקשר דומה המתאים גם למקרה זה נכתב כי "מבחינה מושגית ניתן לתאר את המקרה שבפנינו כמשתייך לסוג המקרים בהם נדרש בית הדין להכריע למעשה בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי בנסיבות של  'סיבתיות עובדתית מדעית עמומה'". עמימות הנובעת מחסר מחקרי בכל הנוגע לעצם האפשרות של גרימת הפגימה מן הסוג ממנו סובל התובע כתוצאה מן החשיפה לחומרים שונים במסגרת עבודתו ככבאי. משמע – שעה שלא קיים צבר מחקרי מדעי שדי בו כדי לקבע מוסכמה מדעית באשר לזיקה שבין חשיפה לחומרים הללו לבין סוג הפגימה ממנה  סובל התובע (ר' – לעניין המושג "סיבתיות עובדתית עמומה" בהקשר דומה ובהתייחס לדיני הנזיקין דנ"א 4693/05 בית החולים כרמל ואח' נ' עדין מלול ואח' (להלן: "עניין מלול31.3.05).

15.       הן הפסיקה והן הספרות המשפטית הכירו בעובדה כי בנסיבות כגון אלה אין באותה סיבתיות מדעית עובדתית עמומה לחרוץ בהכרח את גורל התביעה ולסתום עליה את הגולל. במיוחד שעה שמדובר בעמימות מדעית – שהינה פועל יוצא של חסר מחקרי – המאפיין את תחום העיסוק  האפדימיולוגי הנוגע להשפעתם של חומרים רעילים על התפתחותן של מחלות שונות.

16.       חסר אותו נהוג לייחס לשורה של גורמים ובכלל אלה: לקשיים מתודולוגיים המאפיינים תחום מדעי זה, אך גם לחוסר עניין במקרה הטוב ולקיומו של אינטרס מובהק במקרה הפחות טוב – בקרב גופים עסקיים וציבוריים, להצניע נתונים אפידמיולוגיים רלבנטיים הנוגעים לאוכלוסיות נרחבות ולהימנעות ממחקר מדעי מקיף בתחומים אלה. סקירה נרחבת המתייחסת לחסר זה ולגורמיו ניתן למצוא, בין היתר, במאמרה של ננסי לי (Lee להלן: "לי"):

Firak Nancy Lee "The Developing Policy Characteristics of Cause-in-Fact:Alternative Forms of Liability, Epidemiological Proof and Trans-Scientific Issues" 63 Temp. L. Rev. 340 (1990)

17.       בדרך זו הלך בית המשפט העליון בתחום הנזיקין, עת ששקל שיקולי מדיניות ושיקולים ערכיים שונים לצורך שרטוטם של קווי המתאר הגמישים של הקשר הסיבתי המשפטי. בין שיקולי המדיניות הללו ניתן למנות כאמור גם את אלה הקשורים בניסיון של דיני הנזיקין להתוות משטר של הוגנות בחלוקת סיכונים, תוך הדגשת שאלת האשמה וכן שיקולים הקשורים בהרתעה יעילה מפני יצירת סיכונים.

18.       על רקע כשלים אלה הוכרה בפסיקה העוסקת בדיני הרשלנות בנזיקין אותה אבחנה מוכרת בין מושג הסיבתיות העובדתית-מדעית לבין מושג הסיבתיות המשפטית, שאינם מצויים תמיד במצב של חפיפה.

19.       כמו כן נפסק כי מידת אי החפיפה שבין מושגים אלה צריך שתסתמך על מדיניות משפטית, שהינה פועל יוצא של שיקולים ערכיים שנועדו להביא לחלוקת סיכונים הוגנת, הרתעה יעילה וכן שיקולים נוספים העומדים בבסיסו של תחום המשפט הספציפי שבמסגרתו נדרשת הכרעה בשאלת הסיבתיות המשפטית (ראה לעניין השוני בין סיבתיות משפטית לסיבתיות עובדתית – ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב (2.6.04) (להלן: "עניין קרישוב").

20.       נראה כי מגמה זו של חידוד האבחנה שבין הסיבתיות המדעית-עובדתית לבין זו המשפטית, הנסמכת כאמור על שיקולים ערכיים ושיקולי מדיניות, קיבלה אחיזה בעשורים האחרונים, הן בפסיקה ובן בספרות המשפטית בארץ ובעולם ובלשונה של לי  לאמור:

"Alternative forms of liability and epidemiological evidence do not answer the question of "what happened." Instead, they address the issue of "what the law ought to do about it effectively responding to questions about facts with answers about policy. This destroys the fact/policy bifurcation of causation. For instance, a causal relationship in epidemiological science is itself a judgment, not a fact, and it means something different (something less) than cause- in-fact is supposed to mean in law. Therefore, when epidemiological evidence is used, the causation determination rests on policy judgments and the policy-neutral characteristics of cause-in-fact are significantly altered. When used as a pol icy tool, cause-in-fact should be subject to the same scrutiny to which other policy-making (proximate cause) decisions are subject. With these developments, the causation element of tort law has come full circle, again becoming a question of policy which balances individual injury against collective liability, mathematical probabilities, and statistical correlations. As was true before the bifurcation of causation, "the problem of assigning liability [has] become simply a question of the fairness of the distribution of risks."

21.       ברוח אבחנה זו פסק בית המשפט העליון גם בעניין קרישוב, עת נדרש להכריע במסגרת תביעת נזיקין בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין מחלת סרטן מסוג לימפומה ממנה סבל התובע באותו עניין לבין חשיפתו לאסבסט בעבודתו וזאת במצב של "סיבתיות מדעית עמומה". באותו עניין קבע אפוא בית המשפט כי יש לשקול את הידע המדעי במאזניים משפטיות וכי יש להביא בחשבון את ההבדל המהותי שבין אופן הוכחת תביעות במשפט האזרחי, המסתפק ברמת ודאות של "מעבר ל-50%" בלבד – לבין רמת הוודאות הדרושה לשם קביעת עובדות בעולם המדעי רפואי שהינה גבוהה בהרבה.

22.       בהתאם לכך נקבע כי על בית המשפט לדלות מעדויות המומחים המדעיים, תשובה לשאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי הנמדד באמות מידה שונות, מחמירות פחות מאלה הנקוטות על ידי אותם מומחים.

23.       לאור זאת, ערך בית המשפט בעניין קרישוב אבחנה מושגית בין שתי שיטות שונות לבחינת הקשר הסיבתי: השיטה האחת – אותה כינה "מתמטית", המשמשת נר לרגליו של המחקר המדעי והשניה אותה כינה "הסתברותית אינדוקטיבית" אותה אף אמץ באותו עניין.

24.       אשר לשיטה המבוססת על הסתברות מתמטית  –הרי שזו מושתתת על עמידה בדרישות מתודולוגיות קשיחות לשם קביעת קשר סיבתי והטמעתו במתחם המקובלות הרפואיות. דרישות הנוגעות להיקף המדגם, לבקרה על המשתנים, לרמת מובהקות סטטיסטית ולרשימה ארוכה של דרישות נוספות עליהן היטיב לעמוד, בין היתר, המלומד מייקל דור ( Dore) ) במאמרו אודות השימוש בראיות אפידמיולוגיות לצורך קביעת קשר סיבתי בתחום המשפט לאמור:

"First, a study must encompass a population large enough to reflect the characteristics of the total population of interest, Second, it must identify a control population as a clear norm from which to measure deviations. Third, deviations from the norm must be large enough to be distinguished from random fluctuations. Finally, a study must account for a wide range of potentially pertinent factors such as age, sex, race, occupation, geo-graphic location, and everyday exposure to hazardous materials. After uncovering statistical associations between risk factors and the incidence of disease, epidemiologists must evaluate whether the relation- ships are causal. The existence of a correlation between two variables does not necessarily mean that one caused the other. Epidemiologists can, however, assess the likelihood that a correlation indicates a cause- and-effect relationship. Causation is more likely if the statistical association is strong, consistent with other knowledge, and unexplained by alternative hypotheses. Finally, after interpreting the identified statistical associations, epidemiologists must determine whether their findings can be extrapolated to populations other than the study population. There are usually differ."

(Dore Michael "A Commentary on the Use of Epidemiological Evidence in Demonstrating Cause-in-Fact", 7 Har,. Envtl. L. Rev. 431 (1983))

25.       על רקע ריבוי דרישות מתודולוגיות אלה נפסק אפוא בעניין קרישוב כי באותם מקרים ספציפיים  בהם אין ניתן להגיע למסקנה המשפטית באמצעות השיטה המתמטית – מאחר ואין מתמלאות הדרישות הקשיחות אותן מציבה שיטה זו- מוטל על בית המשפט לפסוק על-יסוד "השיטה האינדוקטיבית" הווי  אומר – על יסוד "נסיון החיים והשכל הישר", תוך הכרה בכך שפתרון משפטי מעשי במקרה הקונקרטי אינו יכול להמתין תמיד להתפתחויות בעולם המדעי. על פי שיטה זו נדרש אפוא בית המשפט לבחון את מארג הראיות ומשקלן, לרבות המחקר הרפואי ולקבוע על-בסיסן מהי המסקנה הסבירה ביותר. זאת תוך שהוא מביא בחשבון גם שיקולי מדיניות הרלוונטיים להקשר ולתחום המשפטי בו מתעוררת שאלת הסיבתיות.

26.       על רקע דברים אלה אישר אפוא בית המשפט העליון בעניין קרישוב את קביעת הקשר הסיבתי שבין החשיפה לאסבסט לבין מחלת הלימפומה ברמת ההסתברות המקובלת בדין האזרחי.

זאת, למרות שהקורפוס המדעי עליו התבסס התובע שם לא כלל בחובו מחקרים מדעיים שנערכו על פי אמות המידה המתודולוגיות, באופן העשוי לקבע בעולם המדעי סיבתיות עובדתית אלא –  אסופה של "מחקרי מקרים" (case studies). זאת תוך השענות, בין היתר, גם על ידיעה שיפוטית הנוגעת לסכנות הבריאותיות הטמונות באסבסט ותוך שימת הדגש על נסיבותיו הספציפיות של התובע באותו עניין ובכלל אלה: נדירות מחלתו, עובדת חשיפתו דרך קבע משך שנים ובמהלך שעות רבות ביממה לאבק אסבסט, גילו הצעיר בעת שאובחנה מחלתו (המופיעה בדרך כלל בשנות ה-60 לחיי האדם) וכן, נוכח האחוז הגבוה של העובדים שחלו בסוגי סרטן שונים מתוך  כלל העובדים באותו מקום עבודה.

מן הכלל אל הפרט

27.       הנתבע חזר על המסקנות המתוקנות של המומחה. לדידו, לא ניתן ללמוד מלשון המומחה לפיה "ניתן לומר" שקיים קש"ס על קיומו של קשר כזה ברמה הנדרשת בהליך.

אנו סבורים כי על פי העקרונות שהוסברו לעיל ולאור ההקשר הכולל של חוות הדעת לרבות האמירה שלפיה "קיימת שכיחות גבוהה של מחלה זו בקרב הכבאים וניתן לומר שקיים קשר סיבתי", ניתן להסיק על קשר סיבתי משפטי בשיעור של 50% ומעלה. משמע – סביר יותר כי קיים קשר שכזה מאשר שקשר כאמור אינו קיים.

כך גם אין נראית לנו טענת הנתבע שלפיה אמירת המומחה שלפיה לא ניתן לדעת מהם תנאי העבודה שגרמו למצב הרפואי שומטת את הבסיס מתחת לקביעתו לעניין הקש"ס.  שכן העובדה שטרם התגבש בסיס ידע הנוגע למנגנון הגרימה במצב שבו קיים מתאם בין שכיחות המחלה לבין תנאי עבודה מסויימים אינה מלמדת בהכרח על העדר קשר סיבתי אלא על צורך להמשיך ולחקור בנושא. לא מן הנמנע כי די יהיה במתאם כאמור כדי לספק אידיקציה לאפשרות קיומו של קשר סיבתי משפטי בשיעור של 50%. שיעור חלקי הנובע מן המחסור בידע רלוונטי.

28.       כך גם אין מקובלת עלינו עמדת הנתבע שלפיה, יש בניסוח שבו עשה המומחה שימוש בנוגע למאזן ההשפעות בדבר "השפעה של 20% ומטה" כדי להוביל לדחיית התביעה:

בהקשר זה יאמר כי על פי פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה אין די בשימוש בנוסח האמור כדי להצביע בהכרח על אי עמידה בתנאי הנדרש של מאזן ההשפעות ושל היקף התרומה הנדרש של תנאי העבודה להיווצרות הפגימה.  על פי פסיקה זו יש להתייחס כאמור למכלול חוות הדעת על מנת לעמוד על כוונת המומחה.

בהקשר זה יפים דבריו של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל (ארצי) 146-10 המל"ל נ' אהרון אוחיון (15.8.10) (פס"ד "אוחיון").   באותו עניין כתב המומחה, בדומה למקרה שלנו, כי השפעת תנאי העבודה היא "לכל היותר 20%" כאשר הנתבע טען טענה דומה לזו שלפנינו. בית הדין הארצי דחה את טענת הנתבע שם וכך כתב:

"הרושם הכללי בחוות הדעת הרפואית הוא, כי מדובר בהשפעה של כ-20% ולאור קביעתנו, כי די ב-20% כדי להוות "השפעה משמעותית" של תנאי העבודה על החמרתה של המחלה, דין הערעור להידחות".

דברים ברוח דומה באשר לחשיבות ההקשר הכולל להערכת מאזן ההשפעות נכתבו גם בעב"ל (ארצי) 659/06 המל"ל נ' טנוס (10.3.07).

כך גם במקרה שלפנינו קריאה של מכלול חוות הדעת, כמפורט לעיל, מתיישבת יותר עם המסקנה כי לדעת המומחה מאזן ההשפעות מגיע לכדי 20% מאשר עם המסקנה ההפוכה.

סוף דבר

29.       לאחר שעיינו בטענות הצדדים, בחוות הדעת הרפואית ובתשובות לשאלות ההבהרה, ולנוכח הניתוח המשפטי והשיקולים שהבאנו לעיל, באנו לכלל מסקנה כי יש להכיר בתובע כנפגע תאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי.

30.       בנסיבות העניין, לא מצאנו מקום לחייב את הנתבע בהוצאות העולות על המקובל כפי שהתבקשנו לעשות נוכח אופי המחלוקת המשפטית שבין הצדדים כאמור. בהתאם לכך הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך 200 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.

31.       זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום  18.1.16 בהעדר הצדדים.

נטע רות, שופטת

 

אהוד מטרסו, נ.צ. מעבידים

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
זכויות חולי סרטן ומחלות מקצוע
התקבל ערעורו של נהג קופת חולים שחלה ב-TTP להכרה בתאונת עבודה

משרדנו הצליח להוכיח לבית הדין הארצי לעבודה כי במקרה שבפנינו מתקיימות נסיבות מיוחדות (כגון, מספר אירועים בהם נשברו מבחנות עם דגימות דם שהעביר במסגרת עבודתו כך שהוא היה חשוף ישירות לחיידקים ומחלות) המצריכות מינוי מומחה רפואי על מנת להכריע בשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של המערער לבין המחלה בה לקה, זאת לאור עבודתו של המערער ומחלת הדם בה לקה.

בית הדין הארצי קבע, כי אמנם קיימת בעייתיות בהוכחת העובדות על ידי המערער בבית הדין האזורי. כפי שעמד על כך בית הדין האזורי בפסק דינו, המערער לא תמך את טענתו, לפיה המבחנות נשברות בעבודתו והוא בא במגע עם הדם בדרך של שגרה, בעדות נוספת.

אולם, בית הדין סבור כי אין בקביעה זו לבדה כדי לפעול לחובתו של המערער ולמנוע מינוי מומחה רפואי. גם אם לא עלה בידי המערער להוכיח כי המבחנות אותן הוא מוביל נשברות כדבר שבשגרה, דומה כי מעיון בטענות הצדדים לא ניתן לשלול את האפשרות לפיה המבחנות נשברות לעתים כאשר הוא מוביל אותן ואז הוא בא במגע עם דגימות הדם, ואין לשלול את העובדה כי המערער היה חשוף לדגימות הדם. מכאן, שעובדות אלה מצדיקות מינוי מומחה רפואי.

התיק נוהל ע"י עורך הדין גלעד מרקמן.

למידע נוסף אודות תאונות עבודה לחץ כאן.

בית הדין הארצי לעבודה
עב"ל 15452-10-10 #########  נ' המוסד לביטוח לאומי
         #######
המערער
המוסד לביטוח לאומי המשיב
בפני: הנשיאה נילי ארד, סגן הנשיאה יגאל פליטמן, השופטת ורדה וירט-ליבנה,

                נציג עובדים מר איתן כרמון, נציג מעבידים מר ישראל בן יהודה                 

בשם המערער –  עו"ד גלעד מרקמן

בשם המשיב – עו"ד רן ניסים

פסק דין

השופטת ורדה וירט-ליבנה

  1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (סגנית הנשיא אורלי סלע ונציגת הציבור גב' ניר; בל 2338-09) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר במחלת T.T.P. בה לקה כפגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

            להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי:

  1. המערער, יליד 1954, עבד בשירותי בריאות כללית משנת 1976 כנהג, כאשר במסגרת תפקידו העביר דגימות דם מהמרפאות באזור השרון למעבדה המרכזית ברעננה. על פי טענתו בבית הדין האזורי, במהלך השנים אירעו מספר אירועים בהם נשברו מבחנות עם דגימות הדם כך שהוא היה חשוף ישירות לחיידקים ומחלות ומעבר לכך לא נחשף לחיידקים.

            לפני מספר שנים הוא חש חולשה רבה בכל הגוף ואובחן כמי שלוקה בחיידק T.T.P. (להלן גם החיידק), ונאלץ לעבור כריתת טחול.

            תביעתו של המערער למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה נדחתה בהחלטת פקיד התביעות מיום 25.3.08, מהטעם כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה שהביא למחלתו, ומדובר במחלה טבעית שאינה קשורה לתנאי עבודתו. מכאן תביעתו לבית הדין האזורי.

  1. בפתח הדיון בבית הדין האזורי הודיע המערער כי טענתו מתמקדת בקיומו של אירוע תאונתי שמועדו אינו ידוע. בית הדין האזורי דחה את התביעה משקבע כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת אירוע תאונתי בו הוא נדבק בחיידק. להלן עיקרי מסקנותיו של בית הדין האזורי בפסק דינו:

א.  מעדותו של המערער עולה כי מבחנות נשברות בעבודתו כדבר שבשגרה, ולא ידע להצביע על מקרה ספציפי בו נשברה מבחנה. המערער לא תמך את טענתו בדבר שבירת המבחנות והמגע עם הדם כעניין שבשגרה בעדות נוספת (כגון עובד מעבדה או עובד מרפאה), ועובדה זו עומדת לחובתו.

ב.   לא יכול להיות ספק שקופות חולים ובתי חולים דואגים לשמור על מידה מסוימת של ביטחון ואין זה סביר כי חומרים מעין אלה לא יהיו מוגנים.

ג.   לא ברורה הנחת המערער כי רוב האנשים שעושים בדיקות דם לוקים במחלות. מעבר לכך לא הובאה ראיה לכך שהחיידק מגיע רק ממגע עם דם ולא ממקורות אחרים ולא הוכח כי הדם איתו בא המערער במגע הכיל את החיידק.

מכאן הערעור שבפנינו.

  1.  הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב-1991, כאשר על פי הסכמת הצדדים בדיון קדם הערעור מיום 4.5.11 טיעוניהם לפרוטוקול ייחשבו כסיכום טענותיהם בכתב.

            עיקר טענות הצדדים בערעור:

  1. המערער טוען בפנינו כי על פי פסק הדין בבית הדין האזורי בחיפה בב"ל 3283/00 ד"ר יוספה מנדלוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 30.7.2007, להלן גם פסק דין מנדלוביץ), הוכרה פגיעה של רופאה במחלה זיהומית כפגיעה בעבודה למרות שלא הוכח מקרה מסוים שגרם להידבקות. כן טוען כי מטבע הדברים חלק ניכר ממבצעי הבדיקות הם חולים, וקביעות בית הדין האזורי הינן קביעות שברפואה שראוי להפנות למומחה רפואי. לגבי העדויות נטען כי הוא הוביל את הדגימות לבדו ולא ניתן להביא ראיה ישירה מעד נוסף לגבי עצם שבירת המבחנות. עוד הוסיף כי הנסיבות דומות לנסיבות שנדונו בעב"ל 613/05 רנה מלמד נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 23.3.2006, להלן גם פסק דין מלמד) בו נדון מקרה של עובדת שהעבירה דמים, נגיפים וכו', ונפסק כי התיק יוחזר לבית הדין האזורי למינוי מומחה רפואי.
  2. המוסד לביטוח לאומי, מנגד, טוען כי מדובר בערעור עובדתי, ועדותו של המערער בעניין שבירת המבחנות היתה מעורפלת וסתמית. עוד טוען כי העובדות במקרה זה שונות מאלה שנדונו בפסק דין מנדלוביץ, ואין תשתית עובדתית מינימאלית או ראשית ראיה לקיומה של מבחנה עם דם נגוע בחיידק כפי שטוען המערער. לגבי פסק דין מלמד נטען, כי אין הוא מהווה הלכה פסוקה ולא ברור ממנו מהן העובדות שנקבעו.

            דיון והכרעה:

  1. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, כך שהתיק יוחזר לבית הדין האזורי על מנת למנות מומחה רפואי. להלן הנימוקים שהובילו אותנו להכרעתנו זו.
  2. אמנם, על פי הפסיקה, כאשר מבוטח מעוניין להוכיח קיומה של תאונה בעבודה, עליו להוכיח קיומו של אירוע שניתן לאתרו במישור הזמן. אולם, קיימות נסיבות בהן יוכר קיומו של אירוע תאונתי בעבודה גם אם קיים ספק לגבי מועד ההתרחשות המדויק של התאונה (ראו: פסק דין מלמד, פסק דין מנדלוביץ).
  1. נסיבות המקרה שבפנינו דומות בעיקרן לנסיבות שנדונו בפסק דין מלמד, ואנו סבורים כי גם מסקנת הדברים ותוצאתם יפה גם למקרה שבפנינו. בפסק דין מלמד נדון מקרה של נהגת לוגיסטיקה בשירותי בריאות כללית אשר הובילה בדיקות שונות (עם דם, נגיפים, שתן וכו') בידיים חשופות וללא אמצעי מיגון. במישור העובדתי נקבע כי "לעתים נשפכה על המערערת תכולתן של הבדיקות, שכן הן לא היו סגורות הרמטית". באותו מקרה, בית הדין קבע כי בנסיבות המיוחדות של המקרה לא ניתן להכריע בתביעה ללא קבלת חוות דעת מקיפה ממומחה למחלות זיהומיות.
  2. אנו סבורים, כי גם במקרה שבפנינו מתקיימות נסיבות מיוחדות המצריכות מינוי מומחה רפואי על מנת להכריע בשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של המערער לבין המחלה בה לקה, זאת לאור עבודתו של המערער ומחלת הדם בה לקה. אמנם, קיימת בעייתיות בהוכחת העובדות על ידי המערער בבית הדין האזורי. כפי שעמד על כך בית הדין האזורי בפסק דינו, המערער לא תמך את טענתו, לפיה המבחנות נשברות בעבודתו והוא בא במגע עם הדם בדרך של שגרה, בעדות נוספת. אולם, אנו סבורים כי אין בקביעה זו לבדה כדי לפעול לחובתו של המערער ולמנוע מינוי מומחה רפואי. גם אם לא עלה בידי המערער להוכיח כי המבחנות אותן הוא מוביל נשברות כדבר שבשגרה, דומה כי מעיון בטענות הצדדים לא ניתן לשלול את האפשרות לפיה המבחנות נשברות לעתים כאשר הוא מוביל אותן ואז הוא בא במגע עם דגימות הדם, ואין לשלול את העובדה כי המערער היה חשוף לדגימות הדם. מכאן, שעובדות אלה מצדיקות מינוי מומחה רפואי.

יודגש, כי מפסק דינו של בית הדין האזורי לא ניתן להתחקות בבירור אחר הכרעתו העובדתית הפוזיטיבית, באשר לנסיבות אותן עלה בידי המערער להוכיח באשר לאופי עבודתו. לפיכך, קיימת בעינינו הצדקה להחזיר את עניינו של המערער לבית הדין האזורי גם על מנת שיקבע באופן ברור מהן העובדות הרלוונטיות אותן הוכיח המערער.

  1. כן יצוין, כי יתר נימוקיו של בית הדין האזורי בדחיית תביעתו של המערער אינם מקובלים עלינו. באשר להנחה כי בתי חולים וקופות חולים דואגות לרמה מסוימת של בטיחות, מדובר בסוג של ידיעה שיפוטית אשר לא הוכחה במקרה הספציפי של המערער ולא הובאו בעניינה ראיות. כך גם יתר הנימוקים, המצוטטים לעיל בסעיף 3ג לפסק הדין, אינם מצדיקים מניעת מינוי מומחה במקרה שבפנינו. כך למשל, השאלה האם החיידק בו לקה המערער מגיע רק ממגע עם דם ולא ממקורות אחרים היא שאלה שבמומחיות רפואית אשר ראוי כי תועבר לחוות דעתו של מומחה רפואי.
  1. אשר על כן, לאור נסיבותיו המיוחדות של  התיק, אנו מורים על החזרתו לבית הדין האזורי על מנת שימנה מומחה רפואי לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין שבירת מבחנות עם בדיקות דם בעבודתו של המערער לבין המחלה בה לקה.

            הצדדים יגישו לבית הדין האזורי רשימת עובדות מוסכמות שיעמדו בפני המומחה ויכללו פירוט לגבי אופן הובלת דגימות הדם, אמצעי המיגון בהם השתמש המערער, שיעור הדגימות שהכילו את החיידק, שכיחות שבירת מבחנות בכלל ושכיחות שבירת מבחנות שבהן ניתן להידבק בחיידק. כן יפרטו הצדדים את מידת חשיפתו של המערער לגורמי סיכון אחרים מהם ניתן להידבק בחיידק. ככל שהצדדים לא יגיעו לרשימה של עובדות מוסכמות, יגישו הודעה משותפת לבית הדין ובה פירוט העובדות המוסכמות ופירוט המחלוקות באשר לעובדות שתועברנה למומחה, ולאחר זאת יקבע בית הדין האזורי את העובדות הצריכות לעניין.

            השאלות אותן יש להפנות למומחה הינן:

א.  מאיזו מחלה סובל המערער?

ב.   מהי שכיחות המחלה באוכלוסיה הכללית בישראל?

ג.   האם קיים קשר סיבתי בין אופי עבודתו של המערער לבין המחלה בה לקה?

ד.   מהם הגורמים האחרים העלולים לגרום להידבקות במחלה ומהם סיכויי ההידבקות בה שלא ממבחנה נגועה?

יובהר שהמומחה יהא רשאי לפנות לבית הדין בבקשה לקבל עובדות רלוונטיות נוספות אם יסבור שהן נחוצות לו לצורך מתן חוות דעתו.

  1. סוף דבר: הערעור מתקבל כאמור בסעיף 12 לעיל. המשיב ישא בשכ"ט עו"ד בערעור זה בסך של 3,500 ₪, אשר ישולמו למערער תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ה בתמוז, תשע"א (27 ביולי, 2011) בהעדר הצדדים.

הנשיאה נילי ארד סגן הנשיאה יגאל פליטמן השופטת ורדה וירט-ליבנה
נציג עובדים מר איתן כרמון נציג מעבידים מר ישראל בן-יהודה

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
דחק נפשי בעבודה הוביל להתפרצותה של סכרת נעורים אצל התובע, כך קבע בית הדין האזורי לעבודה בהתבססו על חוות דעת המומחה. כתוצאה מכך קבע בית הדין כי מדובר בתאונת עבודה.

תביעה שהגיש משרדינו להכרה כתאונת עבודה –  עקב התפרצות של סכרת נעורים כתוצאה מדחק נפשי בעבודה – הוכרה בית הדין האזורי לעבודה ב-ב"ל 45806-11-16.

בית הדין קבע כי בנסיבות בהן האירוע שחווה התובע הוכר כאירוע חריג והמומחה מטעם ביה"ד קבע שקיים קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין הדחק הנפשי לבין התפרצות מחלת סוכרת הנעורים, די בכך כדי שתביעת התובע להכיר בהתפרצות המחלה כתאונת עבודה, תתקבל.

 

התיק נוהל ע"י עורך הדין עמוס כהן.

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב
  ב"ל 45806-11-16

26 פברואר 2020

לפני:  
כב' השופטת  יפית מזרחי-לוי
התובע פלוני

ע"י ב"כ: עו"ד עמוס כהן

הנתבע המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד עדי גלם

 

פסק דין

לפנינו תביעה להכרה בהתפרצות מחלת סוכרת מסוג 1, הנקראת גם סוכרת נעורים, כתאונת עבודה על פי משמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (החוק).

הרקע הצריך לעניין

  1. ביום 24.6.19 הודיעו הצדדים על הסכמתם ביחס לתשתית העובדתית. על סמך הסכמת הצדדים מונה ביום 25.6.19 פרופ' שמעון גליק מטעם בית הדין לשמש יועץ רפואי בעניינו של התובע (להלן – המומחה).
  2. העובדות המוסכמות:

א.     התובע יליד שנת 1974 בעלים של חברת בוטיק המספקת שירותי פיתוח תוכנה.

ב.      עבודתו השגרתית של התובע משרדית בעיקרה והיא כללה פיתוח תוכנות על פי דרישת הלקוחות.

ג.      במועדים הרלוונטיים דובר על חברה קטנה שפעלה בפיתוח תוכנות וביסוס פעילותה העסקית במטרה להגיע ללקוחות קבועים.

ד.      מאחר שהתובע ביצע מו"פ לחברות בינלאומיות באותם מועדים הוא היה זכאי להטבת מס משמעותית דרך המדען הראשי, זאת לאחר מאמצים לקבלת הטבה זו.

ה.      בתחילת חודש נובמבר, רואה החשבון צלצל לתובע ומסר לו שמס הכנסה רוצים לאמת את הטבות המס שקיבל מהמדען הראשי ותואמה ביקורת של מס הכנסה במשרדי החברה.

ו.       ביום 23.11.14 מס הכנסה קיים ביקורת בבית העסק. במעמד הביקורת שהיה בנוכחות 3 נציגים ממס הכנסה, התובע ורואה החשבון – הובן מאמירות פקידי השומה ואף מדברי רואה החשבון – שכוונתם להודיע לתובע על ביטול ההטבה. במהלך הביקורת התקיים עימות בין התובע והמפקחים בדבר עמידת החברה בקריטריונים לאישור המדען. התובע ניסה שוב ושוב לטעון שהוא עומד בקריטריונים, אך ללא הצלחה.

ז.       מדובר בהחזרת ההטבה הכספית בגין תקופת העבר – בתוספת ריבית והצמדה מספר שנים אחורה וכן בביטול ההטבה לעתיד. כך אף התובע חשש מהנשק המצטבר לעבר ולעתיד שעשויים להעמיד עתיד החברה בספק.

ח.     בעקבות האירוע התובע הרגיש לחץ. ולא ידע איך להתמודד עם גזרה הכלכלית ועוד עם חובות כספיים שצפויים לבוא. באותו לילה לא הצליח להירדם והמחשבות אף לא עזבו אותו בימים לאחר מכן.

ט.     לאחר הביקורת, במהלך חודש דצמבר, התקבלה תשובה רשמית כפי שנמסר בביקרות והטבת המס בוטלה תוך דרישה להחזיר סכומים משמעותיים.

י.       בהמשך התובע החל להרגיש פחות טוב, ירד במשקל והרגיש שהראייה שלו הולכת ונפגעת.

יא.    ביום 25.01.16 התובע ניגש לרופא עיניים ששלח אותו עם מרשם חדש למשקפיים וכשניגש לחנות האופטומטריסט נאמר לו שכזה שינוי במספר לא נובע מירידה בראייה.

יב.    ביום 28.01.15 ביצע התובע בדיקת דם ובהמשך אובחנו מחלותיו.

  1. השאלות שהופנו למומחה ותשובותיו מיום 14.7.19:

א.     מהו הליקוי ממנו סובל התובע?

המומחה ענה כך – "התובעת  סובלת [הטעות במקור] מסוכרת מסוג 1, בנוסף לעוד כמה מחלות-יתר פעילות של בלוטת התריס, מיאסתניה גראביס וחסר ל-IgA. אבל אתייחס רק לסוכרת שעליו מבוססת התביעה".

ב.      האם קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה המתואר בעובדות המקרה לבין הופעת מחלת התובע?

המומחה ענה כך – "סביר להניח שקיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה המתואר בעובדות המקרה לבין הופעת הסוכרת. ההתפרצות הייתה דרמטית והתרחשה זמן קצר לאחר האירוע הקשר שעבר התובע".

ג.      ככל שהמומחה ישיב בחיוב לשאלה הקודמת, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה:

האם לדעתך סביר יותר להניח כי הופעת המחלה היתה מתרחשת בפרק הזמן בו הופיעה בפועל גם אלמלא האירוע בעבודה; או שסביר יותר להניח שאלמלא האירוע בעבודה מועד הופעתה היה נדחה לפרק זמן מאוחר יותר?

המומחה ענה כך – "סביר להניח שאלמלא האירוע בעבודה, הופעת המחלה הייתה נדחת לפרק זמן מאוחר יותר…".

  1. ביום 3.10.19 ביקש הנתבע להפנות שאלות הבהרה למומחה. התובע התנגד להצגת מקצת מן השאלות ולניסוחן של השאלות האחרות. בין היתר ביקש התובע להעביר מסמכים רפואיים חלף מתן פירוט בגוף הבקשה. פירוט שלטענתו עשוי להטעות.
  2. ביום 12.11.19 הוחלט לקבל את עיקר שאלות הנתבע לצד עריכת שינויים הנובעים מהערות התובע והוספת חומרים שצורפו על ידו.
  3. להלן שאלות ההבהרה שהופנו למומחה ותשובותיו מיום 2.12.19:

א.     לאור תשובתך כי: "ההתפרצות הייתה דרמטית והתרחשה זמן קצר לאחר האירוע הקשה שעבר התובע", והעובדה כי האירוע הנדון אירע ביום 23.11.14 , נא הבהרתך מהו הזמן הנדרש בין אירוע חריג לבין הופעת סוכרת מסוג 1?

המומחה ענה כך – "אי אפשר לתת תשובה חד משמעית… לפעמים זה יכול להופיע כמעט בזמן הדחק, למשל בזיהום חריף, לפעמים לאחר ימים, שבועות או אפילו חודשים".

ב.      האם נכון כי הבדיקות הראשונות שהעידו על סוכרת בוצעו בתאריך 28.1.15?

המומחה ענה כך – "כן – לפחות ממה שהובא לי".

ג.      האם נכון כי התוצאות בדיקה זו מיום 28.1.15 העידו על הסוכרת היו: hbA1c=9.4 ו glucose=290, למחרת נמדד glucose=490. וכי על פי התיק הרפואי לא בוצעו בדיקות דם לרמת הסוכר בין מתאריך 6.11.12 ועד 28.1.2015?

המומחה ענה כך – "איני יודע אם בוצעו בדיקות דם בין 6.11.12 עד 28.1.15. לא הובאו אלי תוצאות בדיקות בין התאריכים שצוינו".

ד.      האם נכון שרמת HBA1C משקפת רמת סוכר ממוצעת לתקופה של שלושה חודשים לפני אותה בדיקה?

המומחה ענה כך – "כן – רמת סוכרת ממוצעת – אבל לא מדובר בתקופה בדיוק של 3 חדשים – אלא בערך כשלושה חדשים".

ה.      האם האתה יכול לקבוע תאריך משוער להופעת הסוכרת?

המומחה ענה כך – "לא – רק בערך".

ו.       האם נכון שרמה כה גבוהה של HBA1C אינה משקפת סוכרת לא מאוזנת ארוכת טווח לכל הפחות לתקופה העולה על שלושה חודשים?

המומחה ענה כך – "לא נכון".

ז.       האם נכון כי מחקרים אפידמיולוגיים הצביעו על אפשרות של התפתחות סוכרת מסוג 2 אצל מבוגרים, רק לאחר סטרס קשה וכאשר התפתח PTSD וכי אין כל ספרות מקצועית אפידמיולוגית המצביעה על קשר עם סוכרת סוג 1 אצל מבוגרים. נא הפנה לספרות מקצועית בעלת ערך אפמידמיולוגי, התומכת בעמדתך. האם המחקרים המצורפים תומכים בעמדתך? נא הבהר.

המומחה ענה כך – "קיימת אפשרות של התפתחות סוכרת מסוג 2 אצל מבוגרים אחר סטרס קשה. אבל זה פשוט לא נכון שאין קשר להתפרצות סוכרת מסוג 1 אצל מבוגרים. כפי שהסברתי בחוות דעתי הקודמת, לסוכרת מסוג 1 יש קשר אימונולוגי מתפתח באופן תת קליני במשך זמן רב עד שמספר התאים המייצרים אינסולין יורדים מתחת לסף מסוים ואז מתפתח סוכרת קלינית. עיתוי התפתחות סוכרת קלינית לפעמים נקבעת על ידי גורם דחק כמו זיהום או כמו דחק נפשי חזק כמו במקרה של התובע. זה מקובל על ידי כל המומחים בשטח ובכל הספרים על סוכרת".

ח.     האם נכון כי על פי תיקו הרפואי של התובע ידוע כי התובע סובל ממחלות אימונולוגית (מחלה נוירולוגית – מיאסתניה גרוויס – ומחלת בלוטת התריס – מחלת גרייבס)?

המומחה ענה כך – "כן".

ט.     נא הבהר מתי התפרצו המחלות האמורות ביחס לסוכרת, והאם נכון יהיה להסיק כי פיתח גם מחלה אוטואימונית כנגד תאי בטא בלבלב (סכרת מסוג LADA) ללא קשר כלל עם סטרס, או להיפך, הארוע או הופעת הסוכרת השפיעו על הופעת המחלות?

המומחה ענה כך – "כפי שהסברתי במכתבי הקודם וגם בסעיפים הקודמים כאן, מחלת סוכרת מסוג 1 מתפתחת במשך זמן רב במצב תת קליני. החלק הזה לא קשור לסטרס, אבל ההתפרצות כן יכולה להיות נגרמת על ידי הדחק.

לא ידוע לי שהופעת סוכרת קלינית היא משפיע באופן משמעותי על התפתחות מחלות אוטואימוניות אחרות. גם אין אחידות דעות על קשר בין מחלת גרייבס או מיאסתניה גרוויס ודחק".

דיון והכרעה

תשתית נורמטיבית

  1. המושג "תאונת עבודה" מוגדר בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי כ-"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו".
  2. בענייננו הסכימו הצדדים על העובדות שעמדו ברקע להופעת מחלת הסוכרת אצל התובע. הצדדים גם הסכימו על כך שהלך הדברים, כפי שהתרחש, גרם לתובע לדחק נפשי. המומחה שמונה נדרש לבחון את הקשר הסיבתי שבין הדחק הנפשי שנגרם לתובע לבין הופעת מחלת הסוכרת אצלו. מחוות הדעת של המומחה עולה באופן שאינו משתמע לשתי פנים שמחלת הסוכרת של התובע נגרמה כתוצאה מהאירוע שהתרחש במהלך ועקב עבודתו.
  3. הלכה פסוקה היא כי חוות דעת המומחה הרפואי משמשת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי וככלל: "בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין" (עב"ל (עבודה ארצי) 315/06 יוסף מיכאלי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (5.2.09)).
  4. עוד נקבע בפסיקה כי בית הדין ייתן משקל מיוחד לחוות דעת המומחה אשר מונה כדי לייעץ לבית הדין בתחום הרפואי, ולא לא יסטה ממנה אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. זאת כל עוד אין בחוות הדעת פגמים גלויים לעין ואין היא בלתי סבירה על פניה (ר' עב"ל (ארצי) 389/09 לגזיאל שמואל – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (14.2.11)); ר' עוד דב"ע נו/0-244 המוסד לביטוח לאומי – יצחק פרבר [פורסם בנבו] (26/2/1997); עב"ל 1608/04 שלום אזולאי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (27/1/2010); עב"ל (ארצי) 315/06 יוסף מיכאלי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (5.2.2009); דב"ע 411/97  דחבור בוטרוס – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (2.11.1999); עב"ל 341/96 שמעון מליחי – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע לד 377; עב"ל (ארצי) 615/08 ישראל גרינהיים – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (22.3.2009); עב"ל 1035/04 דינה ביקל – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (6.6.2005)).
  1. בענייננו, עיון בחוות הדעת, לרבות תשובות המומחה לשאלות ההבהרה, מעלה כי המומחה קרא את החומר הרפואי שעמד בפניו בעיון רב, ענה בצורה מנומקת, מפורטת, בהירה וברורה, תוך שיקול דעת מעמיק והתייחסות לכל אישור רפואי ולכל עובדה אשר הוצגה בפניו, ועל כל השאלות שנשאלו.
  2. המומחה היה מודע למכלול הנתונים הרפואיים והנתונים העובדתיים בעניינו של התובע וניכר כי רק לאחר מחשבה מעמיקה הגיע למסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי רפואי.
  3. עם זאת יש לציין, בין הצדדים נפלה מחלוקת בנושא היתכנות הקשר הסיבתי בין סוכרת מסוג 1 (הנקראת גם סוכרת נעורים) לבין התרחשותו של אירוע חריג שגרם לדחק נפשי. עמדת הנתבע הייתה שלא קיימת אסכולה רפואית המכירה בקשר שכזה.

הנתבע הצביע על כך שהמומחה לא הפנה לספרות רפואית מסוימת עת התבקש להציג ספרות רפואית שתתמוך בקיומו של הקשר הסיבתי.

התובע מנגד סמך ידו על חוות הדעת בתיק ובסיכומיו הפנה להליכים נוספים שנידונו בבית הדין האזורי לעבודה בהם הוכר הקשר הסיבתי האמור.

להלן נעבור לדון בשאלת היתכנות ההכרה בדחק נפשי כגורם להתפרצות או החמרת מחלת הסוכרת.

דחק נפשי כגורם למחלת הסוכרת

  1. אכן קיימת מחלוקת באשר לקיומה של אסכולה רפואית התומכת בקשר הסיבתי בין סוכרת בכלל לבין דחק נפשי. מחלוקת זו קיבלה ביטוי בפסיקתו של בית המשפט העליון אשר דן בתביעות חיילים לקצין התגמולים להכרה בפגיעה שנגרמה עקב תנאי השירות. כך, ברע"א 471/06 ר. פ. נ' משרד הביטחון אגף השיקום קצין התגמולים [פורסם בנבו] (13.9.06)) כב' השופט (בדימוס) רובינשטיין העיר כי "לכאורה עסקינן בשאלה, שלגביה ניתנו הכרעות סותרות בועדות ערעור שונות. אעיר, כי מצב זה אינו ראוי; אין המדובר כמובן באפליה על בסיס גיאוגרפי, אך על פני הדברים אין השוני נעוץ רק בנסיבות הספציפיות של המקרים אלא גם בגישה קונצפטואלית שונה" (ר' בנוסף רע"א 8495/09 חנן בן אסייג נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון [פורסם בנבו] (12.1.10) שם מצדד כב' השופט (בדימוס) דנציגר בהערתו של השופט רובינשטיין).
  1. מאז ועד היום חלו התפתחויות רבות בפסיקה ובספרות הרפואית בכל הנוגע להכרה בקשר הסיבתי שבין אירוע דחק לבין סוכרת. נראה כי הדעה השולטת היום היא שניתן להכיר בקשר כאמור בנסיבות המתאימות. תיאור התפתחות הדעות הרפואיות בעניין נפרשה בהרחבה בפסק דינו של בית משפט השלום, בשבתו כוועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, בהליך ע"נ (שלום חי') 496-02-17 א. מ. נ' קצין [פורסם בנבו] (19.8.19) (להלן – עניין א.מ.). עקב חשיבות הדברים ולאור עמדתו של הנתבע בעניין נביא את הדברים במלואם:

"אסכולה רפואית

  1. בחודש יולי 1996 הוגש דו"ח של הוועדה לבחינת הקשר הסיבתי בין סוכרת לשירות צבאי, בו השתתפו תשעה מבכירי המומחים לסוכרת בישראל, והיא נודעה בשם’ועדת רז‘, על שם יושב-ראש הוועדה פרופ' איתמר רז. הוועדה קבעה כי אין הוכחה מדעית חד משמעית לכך שמצבי לחץ נפשי גורמים להתפתחות סוכרת מסוג 1, וכי לא ברור אם היעדר הוכחה נובע מחוסר קשר או מהקושי המתודולוגי להוכחת קשר כזה בבני אדם.הוועדה המליצה להכיר בקשר סיבתי בשני תסריטים: האחד, כאשר אצל חייל המשרת בצבא התגלתה סוכרת לאחר שלוש שנים מתחילת שירותו, לא ניתן לשלול שהגורם להתפתחותה נובע מאירוע שהתרחש במהלך השירות. השני, באם חייל עבר אירוע רפואי או נפשי קשה בסמוך מאוד להתגלות הסוכרת, ניתן לייחס לאירוע תפקיד של גורם לחשיפת הסוכרת וגורם להאצת תהליך הרס הלבלב. צוין כי ’מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, במידה והסוכרת תתגלה תוך 3 חדשים מהאירוע, יש לקבוע כי יש לקשר בין שני האירועים‘.
  2. ברע"א 471/06ר. פ. נ' משרד הביטחון – אגף השיקום (קצין התגמולים) (פורסם בנבו, 13.9.2006) (להלן: עניין ר. פ.) נדון עניינו של חייל בשירות חובה, אשר לאחר שלושה חודשים בהם היה מדריך בכיר בקורס מאבחנים, וסבל מעייפות, חולשה, ירידה במשקל וכאבים ברגליו, אובחן כסובל מסוכרת מסוג 1. השופט רובינשטיין ציין כי מאחר ובשאלת קיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי לפריצת סוכרת מסוג 1 ניתנו הכרעות סותרות בוועדות ערר שונות, ’יש מקום כי תקום ועדה רפואית ברמה גבוהה, שמטעמי נקיון הדעת ומבלי לפגוע ראוי כי תוקם על דעת המנהל הכללי של משרד הבריאות ותכלול מומחים שאינם מחוים דעה לבקשת צד בתיקים אלה, אשר תחווה דעתה העדכנית בשאלה רפואית כללית זו, העתידה לעלות גם במקרים אחרים‘. ברע"א 8495/09 בן אסייג נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון (פורסם בנבו, 12.1.2010) (להלן: עניין בן אסייג) נדון עניינו של חייל שבתום תורנות לילה שמע נקישה בדלת, קם ממיטתו וכשפתח את הדלת אחזה בו בהלה למראה כלב שניסה לקפוץ לעברו, ולמחרת אובחנו אצלו סימנים של סוכרת מסוג 1. השופט דנציגר הצטרף להמלצתו של השופט רובינשטיין בעניין ר. פ., וקבע כי יש ליישמה בהקדם האפשרי, לאור הכרעות סותרות של וועדות רפואיות ושל ועדות ערעור עליונות בשאלה אם אירוע דחק מהווה גורם להופעת סוכרת. אף ברע"א 7271/10 אדרי נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון (פורסם בנבו, 2.1.2011) (להלן: עניין אדרי), בו נדונה החלטת קצין תגמולים לדחות תביעה להכרה בקשר סיבתי בין סוכרת מסוג 1 לבין אירוע דחק נפשי אליו נחשף המבקש בעת שירותו במשטרה, שב השופט דנציגר וציין כי יש צורך בקבלת הכרעה עקרונית בשאלת הקשר הסיבתי, לאחר שתוקם ועדה מקצועית שתכריע בעניין. הוא אף הורה לקצין התגמולים לעדכן את בית המשפט אם הקים ועדה כזו ובאיזה שלב מצויים הדיונים בה.
  1. שלושה חודשים לאחר מכן, ברע"א 1696/11מלישב נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון (פורסם בנבו, 24.3.2011) (להלן: עניין מלישב), בו נדון ערעורו של חייל שאובחנה אצלו סוכרת לאחר ארבע שנות שירות ואשר טען כי היא נגרמה מהדחק הנפשי אליו נחשף, כתב השופט דנציגר (בפסקה 11) (ההדגשות הוספו – א"ג):

’במסגרת ניהול ההליכים בעניין אדרי, ובהמשך להמלצתו של השופט א' רובינשטיין ברע"א 471/06 פלורנטין נ' קצין התגמולים (לא פורסם, [פורסם בנבו], 13.9.2006) ולהחלטתי בעניין בן אסייג, הוריתי לקצין התגמולים להגיש הודעה בה יודיע האם יושמה המלצתו החוזרת של בית משפט זה להקים פאנל מומחים בלתי תלוי שידון בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין חשיפה לאירוע דחק נפשי לבין התפרצות סכרת נעורים. ביום 5.1.2011 הוגשה הודעת העדכון מטעם קצין התגמולים. מההודעה עולה כי ביום 24.8.2008 הוקם פאנל מומחים במינוי מנכ"ל משרד הבריאות. מסקנותיו של הפאנל המקצועי היו כי אין אסכולה רפואית מוכחת המכירה בקשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות סכרת נעורים, אולם קשר סיבתי כאמור עשוי להתקיים במקרים פרטניים ומשכך יש לבחון כל מקרה לגופו. מסקנותיו של פאנל מקצועי זה מתיישבות עם מגמת הפסיקה כאמור לפיה אין בהיעדר אסכולה רפואית מוכחת כדי לחסום את דרכו של תובע קונקרטי מלהוכיח קיומו של קשר סיבתי בנסיבותיו הפרטניות‘.

  1. ועדה מקצועית נוספת בראשותו של פרופ' מיכה רפופורט מונתה בשנת 2016 על-ידי המועצה הלאומית לסוכרת. בדו"ח ועדת רפופורט מיום 7.6.2016 נכתב כי דחק נפשי אינו מהווה את המחולל הראשוני למחלת הסוכרת, וכי הוועדה עסקה בתפקידו של דחק נפשי מקדים כ'גורם הדק' לפריצת סוכרת. בפרק הסיכום ציינה הוועדה כי בנסיבות מסוימות יכול דחק נפשי מקדים לשמש כגורם 'הדק' (להבדיל מגורם מחולל ראשוני) לפריצה של סוכרת או להחמרתה. עוד נכתב כי ספרות רפואית איכותית ועדכנית מצביעה בבירור על קשר חזק מדרגהA (קשר לשיבוש רמות סוכר) או B (קשר להתפרצות סוכרת) בין דחק נפשי מקדים ופריצת סוכרת מסוג 1. עם זאת, הוועדה הדגישה כי קשר אסוציאטיבי אינו מהווה בהכרח קשר סיבתי, ועל כן כדי להעריך נכונה את תפקידו היחסי של דחק נפשי מקדים כ'גורם הדק' בפריצת סוכרת יש להעריך בזהירות רבה ביותר כל מקרה לגופו, תוך שקילת מכלול הגורמים המעורבים. הוועדה קבעה שמידת הקשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת מחלת הסוכרת קשורה למאפיינים אישיים ונסיבות האירועים של כל חולה וחולה. קביעה פרטנית מבוססת של קשר זה מבוססת על בירור הנסיבות, שחייב לכלול: (א) שלילת נוכחות סוכרת קודמת; (ב) שלילת גורמי הדק אחרים לפריצת המחלה; (ג) נוכחות או היעדר גורמי סיכון נוספים לפריצת סוכרת; (ד) הערכה של עוצמת הדחק האובייקטיבית והסובייקטיבית; (ה) סמיכות בזמן בין תקופת הדחק לפרוץ המחלה.

ועדת עררים לפי חוק תגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970, בראשות השופטת (בדימוס) ז' אגי, התייחסה לדו"ח ועדת רפופורט בפסק דינה בו"ע (מחוזי ת"א) 60874-05-13 ג.ג. נ' ביטוח לאומי והרשות המאשרת לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (פורסם בנבו, 21.2.2019) (להלן: עניין ג.ג.), בו נדונה השאלה אם המערערת, תושבת כפר ורדים בזמן מלחמת לבנון השנייה, חוותה חרדה ולחץ קיצוני כתוצאה מנפילת עשרות טילים ברחבי הישוב, אשר גרמו לאבחונה כלוקה בסוכרת מסוג 1. בפסק דינה של הוועדה נכתב, בין היתר (ההדגשה הוספה – א"ג):

’בשנת 2016 התכנסה ועדה נוספת מטעם המועצה הלאומית לסוכרת לבחינת הקשר בין דחק נפשי מקדים לפריצה ו/או החמרת מחלת הסוכרת מסוג 2 ומסוג 1, הידועה כ'ועדת רפופורט' … הרכב הוועדה היה מהרמה המקצועית הגבוהה ביותר המצויה בישראל והצורך בה התעורר לאור החומר הרפואי המדעי הרב שהצטבר בספרות הרפואית מאז כינונה של ועדת רז בשנת 1996 …. והיום ניתן לקבוע, על יסוד חוות הדעת של שני הצדדים שהשתקפו גם בחקירותיהם ובסיכום מסקנות ועדת רפופורט, בה היו שניהם שותפים, כי הספרות הרפואית מכירה בדחק נפשי כגורם הדק להתפרצות סוכרת מסוג 1 בנסיבות מסוימות‘".

  1. בהמשך הדיון בעניין א.מ., לאור הסקירה שלעיל ולאחר דיון בחוות הדעת מצד הצדדים שם, הגיעה הוועדה בראשותו של כב' השופט אורי גולדקורן למסקנות הבאות:

"בשאלת קיומה של אסכולה רפואית המכירה בקשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות סוכרת מסוג 1 אנו מאמצים את עמדת פרופ' וייס, המומחה מטעם המשיב, השולל קיומה של אסכולה כזו. עמדתו מתיישבת עם מסקנות הוועדות והפאנלים של טובי המומחים הרפואיים בישראל בתחום זה, ובמיוחד עם דו"ח ועדת רפופורט, אשר, נכון להיום, הינו ’המילה האחרונה‘ בתחום.  ועדת רז קבעה עוד לפני 23 שנים כי אין הוכחה חד משמעית להיות דחק נפשי גורם להתפתחות המחלה.  כפי שתואר בפסקה 10 לעיל, בית המשפט העליון היה ער לכך שבשאלה האמורה ניתנו הכרעות שיפוטיות ומעין-שיפוטיות סותרות מחמת העובדה שאין דעה מקצועית אחת השולטת בכיפה ומהווה אסכולה רפואית מוכרת, ושב ודרש מהמשיב למנות ועדה מקצועית שתכריע בעניין. משהוקם לבסוף פאנל מקצועי בשאלה זו, הבהיר בית המשפט העליון בעניין מלישב כי מסקנותיה היו שאין אסכולה רפואית מוכחת המכירה בקשר הסיבתי.  דו"ח ועדת רפופורט משנת 2016 כולל אמירות שונות, שיש לראותן כמכלול. הוועדה ציינה כי בנסיבות מסוימות דחק נפשי עשוי לשמש כגורם הדק לפריצת הסוכרת, כי הספרות הרפואית מצביעה על קשר בין דחק לפריצה כזו, והדגישה כי קשר אסוציאטיבי אינו מהווה בהכרח קשר סיבתי. (כאמור לעיל, אף פרופ' רפופורט כתב בחוות דעתו כי הוועדה הכירה ב’קשר עקרוני‘). המסקנה העיקרית של הוועדה, לפיה יש לדון בכל מקרה לגופו, מצביעה על הזהירות בה היא נקטה, כשנמנעה מלקבוע באופן חד-משמעי שה’קשר‘ האמור הינו קשר סיבתי, להבדיל מ’קשר‘ שאינו כזה".

  1. עם זאת, ולצד האמור, קיבלה הוועדה את הערעור והגיעה "למסקנה שהוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי של המערער במלחמת לבנון השנייה לבין התפרצות מחלת הסוכרת מסוג 1 בגופו". מסקנה זו הושתתה על שלושה אדנים:
  2. האחד, נקבע כי ניתן להוכיח קשר סיבתי אף ללא קיומה של אסכולה רפואית המכירה בקשר כאמור. בהקשר זה נפסק כך (רעא 2027/94  צביה קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון, פ"ד נ(1) 529 (29.9.95)):

"כדי שאסכולה רפואית תוכל לזכות שוטר או חייל, או את בני משפחותיהם, בתגמולים לפי החוק, בגין מחלה שנגרמה או שהוחמרה בתקופת השירות, צריך שהאסכולה תקיים שני תנאים: הראשון – בנוגע למהות הקשר הסיבתי בין המחלה לבין השירות; השני – בנוגע לעוצמת הקשר.

בנוגע למהות הקשר הסיבתי, צריך שהאסכולה תגדיר בפירוט סביר את מהות האירוע או המצב הגורמם למחלה או מחמירים אותה. נניח, לדוגמה, שאסכולה תקבע כי יש קשר סיבתי בין מתח נפשי לבין מחלת לב כלילית, זאת ולא יותר. האם די יהיה בכך כדי לשמש הוכחה כי כל מי שלקה במחלה זאת בתקופת שירותו ושיש בידו להוכיח כי במהלך תקופה זאת היה נתון במתח נפשי, לקה במחלה עקב השירות, יהיו רמת המתח, סוג המתח ומשך המתח אשר יהיו? אכן, אסכולה כזאת תספיק אולי כדי לשמש הוכחה במקרה קיצוני של מתח רב ומתמשך הנובע מתנאי שירות מיוחדים. אך לגבי מקרים אחרים, כגון מקרה של מתח נפשי במשך תקופה קצרה או מתח נפשי שאינו נובע מתנאי שירות מיוחדים, יהיה מקום לומר כי האסכולה כללית ומעורפלת מכדי לבסס קשר סיבתי מספיק בין תנאי השירות לבין המחלה.

התנאי השני נוגע לעוצמת הקשר, כלומר, לדרגת ההסתברות שהשירות גרם למחלה או החמיר אותה. שהרי ייתכן כי אסכולה רצינית תצביע על קשר סיבתי בין אירוע מסוים או מצב מסוים לבין מחלה מסוימת, אך הקשר יהיה בדרגה נמוכה של הסתברות. למשל, ייתכן כי אסכולה תקבע שקיימת אפשרות שמצב מסוים מחמיר מחלה מסוימת, אך זוהי אפשרות רחוקה, במובן זה שהיא מתרחשת רק לגבי חלק קטן מן המצויים במצב זה. האם די בקשר סיבתי בדרגה כזאת כדי לזכות בתגמולים כל מי שמצוי במצב כזה? שאלה דומה מתעוררת לגבי דרגת ההסתברות שאירוע מסוים או שרשרת של אירועים מסוימים גרמו למחלה מסוימת או החמירו אותה. השאלה התעוררה גם בפרשת רוט [1] . שם אימץ הנשיא שמגר, בעמ' 215, דברים שאמר השופט בך בר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [פורסם בנבו] [2] , בעמ' .366 וכך אמר השופט בך:’…מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה‘. לדעתי, דברים אלה, אם הם מגיעים כדי הלכה ואם לאו, יפים גם לעניין אסכולה רפואית. כלומר, כדי שאסכולה רפואית תספיק לקביעת קשר סיבתי, אין די בכך שהיא תאמר כי קיימת אפשרות שנסיבות מסוימות יגרמו למחלה מסוימת או יחמירו אותה. לקביעת קשר סיבתי, כפי שנדרש על-ידי החוק, צריך שהאסכולה תקבע כי "מתקבל מאד על הדעת" שנסיבות כאלה יגרמו למחלה או יחמירו אותה.

.10אכן, אסכולה רפואית אינה משמשת הוכחה נחרצת, לכאן או לכאן, אלא רק הוכחה לכאורה. הוכחה כי קיימת אסכולה מבוססת וכי התובע מקיים את התנאים לפי האסכולה מספיקה כדי להעביר את נטל הראיה. כלומר, אם התובע הוכיח  שקיימת אסכולה מבוססת הקובעת קשר סיבתי בין אירוע מסוים או מצב מסוים לבין מחלה מסוימת, בדרגה של מתקבל מאוד על הדעת, או אז עובר אל קצין התגמולים הנטל להביא ראיות כי על-אף אסכולה זאת מחלתו של התובע לא נגרמה ולא הוחמרה עקב אותו אירוע או אותו מצב. וכך גם להפך. אם הוכח לבית המשפט שאין אסכולה רפואית מבוססת הקובעת קשר סיבתי כזה, או כי האסכולה המקובלת אומרת שקיים קשר סיבתי כזה בדרגת הסתברות נמוכה, שאינה מגיעה לדרגה של מתקבל מאוד על הדעת, עדיין פתוחה הדרך לפני התובע להוכיח כי במקרה שלו המחלה נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות. כך או כך, נטל ההוכחה שמחלת התובע נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות נשאר רובץ על התובע".

  1. השני, הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הדחק לבין הסוכרת. בהקשר זה נקבע כי קיים רצף עובדתי הדוק בין הדחק לבין התפרצות המחלה – "אם אירוע היה גורם או אחד הגורמים לתוצאה (causa sine qua non), אזי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין האירוע שאירע לחייל (או תנאי השירות בהם היה נתון) לבין תוצאה פלונית (מצבו הרפואי). בשל המימד המקצועי-רפואי של שאלה זו נקבע כי היא נבחנת בעיקרה על סמך חוות דעת של רופאים מומחים, הקושרים מבחינה סיבתית-עובדתית בין אירוע מסוים או תנאי שירות לבין המחלה,  החמרתה או החבלה, ועל כן לעתים נקרא רכיב זה ’קשר סיבתי-רפואי‘" (עניין מ.א.); לא היו גורמי סיכון משמעותיים חלופיים; ומדובר בדחק נפשי חריג (בפסק הדין בעניין מ.א. נסקרו פסקי דין רבים בהם הוכרו מצבי דחק נפשי כחריגים, אצל חיילים בשירות; ביחס לדרישת הוכחת קיומו של אירוע חריג בהקשר זה ר' ע"א (מחוזי ת"א) 7386-09-13 עמי מיטרני בע"מ נ' עופר משולם [פורסם בנבו] 25.6.15);
  1. השלישי, הוכח קיומו של קשר סיבתי-משפטי – "על מנת להוכיח שמתקיים קשר סיבתי משפטי לגבי מחלה קונסטיטוציונלית שהתפרצה במהלך השירות, על המערער להוכיח כי ניתן לסווגה לאחד משלושה סוגי מצבים שנקבעו בהלכת אביאן, בהתאם ל’הדיקותו ועוצמתו של הקשר  בין תנאי השירות, לבין התפרצות אותה מחלה‘. אלו פורשו מאוחר יותר ברע"א 8138/07 פאר נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 21.6.2011) (להלן: עניין פאר). בעניין פאר הובהר שבהלכת אביאן נקבע כי לצורך הכרה בקשר סיבתי-משפטי בין התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית לבין השירות יש להוכיח שני יסודות: יסוד אובייקטיבי ויסוד סובייקטיבי. היסוד האובייקטיבי  הינו גורם חיצוני שהביא לפריצת המחלה הקונסטיטוציונלית הקשור בדרך זו או אחרת לשירות הצבאי, ואילו היסוד הסובייקטיבי מתרכז במאפייני החייל הקונקרטי.  ברע"א 6270/98 פוטשניק נ' קצין התגמולים, פ"ד נד(3) 721 (2003)   קבע כי יסוד זה עניינו ברגישותו המיוחדת של הניזוק ('הגולגולת הדקה'), אותו על הצבא לקבל כמו שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו" (ר' עניין מ.א.);

כן נקבע כי מחלת הסוכרת הוכרה כמחלה קונסטיטוציונלית בפסיקה (ר' רע"א 1483/12 ה.מ. נ' קצין התגמולים [פורסם בנבו], פסקה 6 (28.3.12)רע"א 4984/11 סטניסלב נ' קצין התגמולים [פורסם בנבו], פסקה 8 (27.1.11)).

  1. פסק דינה של הוועדה בעניין מ.א. יפה גם לעניינינו. אם נתאים את ההלכות המשפטיות והמסקנות הרפואיות שהובאו שם לסביבה הנורמטיבית לפגיעה בעבודה, נוכל ללמוד ולהקיש מהאמור גם למקרה זה.
  2. ראשית, החשוב בענייננו, הוא שהאירוע שהתרחש עובר להתפרצות מחלת הסוכרת אצל התובע, הוא בגדר אירוע חריג. זו הייתה הסכמת הצדדים ועל סמך העובדות המוסכמות ביניהם הופנה עניינו של התובע לבחינת מומחה מטעם בית הדין. מומחה שיבחן את הקשר הסיבתי-רפואי בהינתן שמדובר באירוע חריג.
  3. המומחה מטעם בית הדין קבע שמתקיים קשר סיבתי רפואי. להבדיל מהליכים לפי חוק הנכים בו מביאים הצדדים מומחים מטעמם להוכחת טיעוניהם במישור הרפואי, בתביעה להכרה בתאונת עבודה בבית הדין לא מתקיים הליך כזה. המומחה מטעם בית הדין הוא זה שלבדו קובע אם כפות המאזניים נוטות אל עבר הכרה בקשר הסיבתי אם לאו.
  1. עיקר טיעונו של הנתבע, כפי שהשתקף מסיכומיו, היה שלא קיימת אסכולה רפואית המכירה בקשר הסיבתי האמור. אלא שבנסיבות בהן האירוע שחווה התובע הוכר כאירוע חריג והמומחה מטעם בית הדין קבע שקיים קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין הדחק הנפשי לבין מחלת הסוכרת, די בכך כדי שהתביעה תתקבל. כאמור, לא נדרשת קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקיומו של הקשר האמור. בנקודה זו, הנטל הוא על הנתבע להוכיח שלא מתקיים קשר סיבתי על אף עמדתו של המומחה. זאת לא נעשה. הנתבע לא סתר את עמדת המומחה.
  2. זאת ועוד, כאמור, ההכרה בקשר הסיבתי בין אירוע דחק לבין סכרת הוכרה גם בפסיקתו של בית דין זה. כך, בבל (ת"א) 31634-11-15‏ ‏ יואב איזק – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (22.6.19) שם הוכרה מחלת סוכרת מסוג 1 כתוצאה של דחק נפשי שנגרם עקב פיטורים (הנתבע לא ערער על קביעה זו);

גם בב"ל 53945-02-16 פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (17.1.20) הוכרה מחלת סוכרת מסוג 1 כתוצאה של דחק נפשי ובנוסף לכך התייחסה המומחית מטעם בית הדין לוועדת רפופורט. בהתייחס לחוות דעת המומחית נכתב כך – "המומחית קבעה, כי גם על פי המלצות ועדת רז וגם על פי המלצות ועדת רפופורט משנת 2016 ’במקרים פרטניים עשוי להתקיים קשר סיבתי בין דחק נפשי להתפתחות סוכרת‘ ולאחר שעיינה בתיקה הרפואי של התובעת קבעה, כי עניינה של התובע הוא אחד מאותם מקרים בהם אירוע הדחק היה חריג והשפיע על מצב בריאותה ועל התפתחות הסוכרת". בהמשך נכתב כי "המומחית ציינה בבירור כי במסקנות של ועדת רפופורט משנת 2016 סוכם שרוב הספרות בנושא הקשר בין סטרס ולסוכרת מדברת על דחק מתמשך ולא על אירוע נקודתי. מאידך, דרוש דיון וניתוח של כל מקרה לגופו תוך כדי התייחסות לנסיבות האירוע ומכלול הגורמים המעורבים…".

בתיק ב"ל 53945-02-16 פלונית נ' הביטוח הלאומי [פורסם בנבו] (17.1.20) הובאה חוות דעת של יועץ רפואי מטעם הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), עליה ביססה הוועדה את החלטתה. עקב חשיבות הדברים נביא את הדברים במלואם:

"עיינתי בפניות המערער מ-13.12.17 במכתבים של רופא מרפאת הסוכרת קופת מאוחדת מ-26.5.16 ומכתב של רפואה ראשונית ד"ר בייליין מיכאל מיום 27.3.16. המערער עבר ת.ד ביום 17.4.15. ביום 27.3.16 פונה לראשונה לרפואה ראשוני עם תסמיני סוכרת והרופא הבודק מציין "אין בדיקה להשוואה". במועד זה הוחל טיפול בסוכרת והאדון הופנה למרפאת סוכרת בקהילה. כבר בשלב זה יש לשים לב למרווח הזמנים של כשנה בין התאונה ובין אבחון הסוכרת שהינו לצרכינו סוכרת סוג 2. מקובל בספרות הרפואית שחולפות בממוצע 6 שנים מתחילת המחלה ועד לביטוייה הקליני של המחלה. מבחינה רגולטורית הפסיקה היא שהמחלה התפרצה (הוחמרה) ביום ביטויה הקליני בו נעשתה האבחנה. 2 ועדות רגולטוריות התייחסו לקשר בין דחק בהתפרצות סוכרת:  ועדת רז ב-1996 קבעה שיש להכיר בדחק כגורם להתפרצות רק במידה והיה אירוע פחות מ-3 חודשים מאבחנת המחלה – מה שאינו נכון למקרה זה. ועדה נוספת היא ועדת רפופורט אשר מונתה לדיון בסוגיה זו על ידי ’המועצה הלאומית לסוכרת‘ וקבעה כי במקרים מסוימים דחק יכול לגרום לחשיפת סכרת. אולם מאחר וועדת רפפורט (קבעה) קריטריונים לעוצמת הדחק ולא קבעה קריטריונים לזמן החביון בין הדחק והסוכרת, המועצה הלאומית לסכרת לא קיבלה את המלצות וועדת רפפורט וטענה כי יש להקים ועדת המשך שתיקבע את שני הפרמטרים הללו. משום כך מסקנות ועדת רפופורט אינן ישימות לערר שלפנינו. אבחנה: סוכרת סוג 2, ללא קשר לתאונה. לסיכום – סוכרת שאובחנה לאחר התאונה לא נגרמה ואף לא הוחמרה בעקבות התאונה. אין קשר סיבתי בין הסוכרת לבין התאונה".

יושם אל לב שבעניין לאון חלפה כמעט שנה בין האירוע החריג לבין הופעת מחלת הסוכרת. לבסוף נקבע שם כי עניינו של לאון יושב לוועדה לבחינה נוספת לאחר שלא נמצאה התייחסות "לטענות המערער כי היעדר תורשה ותסמיני סוכרת עובר לתאונה תומכים בקיומו של קשר סיבתי בין התפרצות הסוכרת לתאונה" ולחוות דעת רפואית של התובע.

וכן, בתיק בל (חי') 6811-04-13 אברהם חורש – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] הובאה חוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין שאמר כי "מספר עבודות הראו קשר בין סטרס ואיזון הסוכרת הן בסוכרת נעורים והן בסוכרת סוג 2" (דעה דומה הובאה גם בבל (ב"ש) 25245-04-13  עודד הראל נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פס' 16 (31.12.15)).

  1. להשלמת התמונה הנורמטיבית הנדרשת לדיוננו מצאנו לנכון להביא גם את החלקים הרלבנטיים ממסקנות וועדת רפופורט על מנת לחדד את הבחינה העובדתית-רפואית הנדרשת בתיקים מסוג זה, ולתמיכה בקביעתנו כי בחינה כאמור נעשתה בענייננו:

"מחלת הסוכרת מתפרצת עקב צרוף של נטייה מולדת (גנטית, משפחתית ולעיתים רבות לא ידועה) יחד עם גורם סביבתי נוסף המשמש כגורם הדק המביא להאצת ההליך ולהתפרצות המחלה. גורם זה יכול גם לשבש את איזון רמות הסוכר במחלת סוכרת ידועה. אין מחלוקת שדחק גופני כמו טראומה, הריון, מחלה זיהומית/דלקתית, תרופות מסוימות, הפסקת פעילות גופנית ו/או עלייה ניכרת במשקל יכולים לשמש גורם הדק לפריצת סוכרת או שיבוש באיזון רמות הסוכר. הקשר בין דחק נפשי לשיבוש באיזון סוכרת ידוע ומוסכם גם הוא. יחד עם זאת הקשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת סוכרת מסוג 1 ו 2 עדיין מצוי במחלוקת. אחת הסיבות היא היותו של דחק נפשי מצוי בתחום האפור הסובייקטיבי והקושי המובנה לערוך מחקרי עוקבה התערבותיים מבוקרים בבני אדם…

מסקנת הוועדה באשר לקשר בין דחק נפשי במהלך שרות צבאי כ"גורם הדק" לפריצת סוכרת הייתה שיש להכיר בקשר סיבתי בשני "תסריטים": האחד אירוע דחק קשה שארע במהלך 3 חודשים קודם לפרוץ הסוכרת מסוג 1 .השני קשר בין משך השרות הצבאי לפרוץ סוכרת גם בהעדר אירוע חריג ממוקד. מסקנות דומות אם כי פחות חזקות הוסקו גם באשר לסוכרת סוג 2 .ועדת רז ציינה אז שהמסקנות הן לפי מיטב ההבנה של ועדת המומחים ואינה מפרטת מקורות בספרות הרפואית…

*הבהרה: דחק נפשי אינו מהווה את הגורם המחולל הראשוני למחלת הסוכרת. וועדה זו עסקה בתפקידו של דחק נפשי מקדים כ "גורם הדק" לפריצת/החמרת סוכרת…

הושגה הסכמה פה אחד באשר לשאלה העקרונית הראשונה קרי "האם בנסיבות מסוימות יכול דחק נפשי מקדים לשמש כגורם "הדק" (להבדיל מגורם מחולל ראשוני מ.ר. (לפריצה) או חשיפה קלינית/האצת הליך) של מחלת הסוכרת לסוגיה השונים ו/או החמרה שלה". פרופ' קרסיק חזר והדגיש כי אמנם במקרים חריגים שבחריגים אכן מצב כזה מתאפשר אך הוא רואה בכך יוצא מהכלל שולי שבשולי שלמיטב הבנתו אינו יכול להוות מסקנה…

סיכום ומסקנות:

נבדקו שתי שאלות:

1 .האם בנסיבות מסוימות יכול להתקיים קשר סיבתי בין דחק נפשי מקדים

ופריצת ו/או החמרת מחלת הסוכרת לסוגיה השונים : סוג 1 וסוג 2?

ספרות רפואית איכותית ועדכנית מצביעה בברור על קשר חזק מדרגה A או B (ראה פרוט למטה) בין דחק נפשי מקדים ופריצת סוכרת מסוג 1 או 2 ו/או שיבוש באיזון סוכרת קיימת.

ספרות זאת כוללת עבודות מחקר רטרוספקטיביות, פרוספקטיביות, מנגנוניות ומוצאת ביטוי בניירות עמדה וספרי לימוד. רוב הספרות מדברת על דחק מתמשך ולאו דווקא נקודתי.

הוועדה גורסת שבנסיבות מסוימות יכול דחק נפשי מקדים לשמש כגורם "הדק" (להבדיל מגורם מחולל ראשוני מ.ר. (לפריצה) או חשיפה קלינית/ האצת הליך) של מחלת הסוכרת לסוגיה השונים ו/או החמרה שלה. יחד עם זאת חשוב להדגיש כי קשר אסוציאטיבי אינו מהווה בהכרח קשר סיבתי ועל כן כדי להעריך נכונה את תפקידו היחסי של דחק נפשי מקדים כ’גורם הדק‘ סיבתי בפריצת/החמרת סוכרת יש להעריך בזהירות רבה ביותר כל מקרה לגופו תוך כדי שקילת מכלול הגורמים המעורבים.

  1. קשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת ו/או החמרת סוכרת:

  1. כיצד קובעים מבחינה מעשית את עוצמת הקשר הסיבתי בין דחק נפשי מקדים ופריצה/החמרה במחלת הסוכרת בכל מקרה לגופו?

מידת הקשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת מחלת הסוכרת ו/או שיבוש איזון, קשורה למאפיינים אישיים ונסיבות האירועים של כל חולה וחולה. קביעה פרטנית של קשר זה מבוססת על ברור הנסיבות שחייב לכלול:

א. שלילת נוכחות סוכרת קודמת.

ב. שלילת גורמי הדק אחרים לפריצת המחלה או לשיבוש באיזון.

ג. נוכחות ו/או העדר גורמי סיכון נוספים לפריצת סוכרת או שיבוש באיזון. ד. הערכה של עוצמת הדחק האובייקטיבית והסובייקטיבית.

ה. הסמיכות בזמן בין תקופת הדחק לפרוץ ו/או שיבוש המחלה.

אין בספרות דרך מוכחת להערכת עוצמת הקשר במקרה ספציפי.

הנחיות: הערכת חוזק הקשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת/החמרת סוכרת מבוססת רק על הערכת המומחה ולכן – דרגה E ".

  1. בהמשך לכך, ביום 8.9.16, פורסם סיכום ישיבת המועצה הלאומית לסוכרת מיום 6.9.16 (פורסם באתר משרד הבריאות: https://www.health.gov.il/Services/Committee/

NationalCouncils/Diabetes/Documents/committee_06092016.pdf) בו נאמר כך:

"1. דוח הועדה לבחינת הקשר בין דחק נפשי מקדים לפריצת ו/או החמרת מחלת הסוכרת מסוג 2 וסוג 1…

א. יש קשר חזק בין דחק נפשי מקדים ופריצת מחלת הסוכרת.

ב. חוזק הקשר קשור למאפיינים אישיים ונסיבות האירועים של כל חולה וחולה, ועל הרופא לברר את הנסיבות מראש מול החולה, וחוזר הקשר יקבע על פי דעת מומחה – E (ובכלל זה: שלילת ו/או נוכחות סוכרת קודמת, או גורמי הדק אחרים, שיבוש באיזון, הערכה של עוצמת הדחק – האובייקטיבית והסובייקטיבית, והסמיכות בזמן בין תקופת הדחק, לפרוץ ו/או שיבוש המחלה).

לאחר דיון במועצה, יש קונצנזוס בקרב החברים שעבודת הוועדה בנושא הדחק חשובה ונעשתה ברמה גבוהה. יחד עם זאת חשוב להיות זהירים ולא ליצור מצב בו מטופלים שחוו מצב דחק קל יסתמכו רק על מסקנות כלליות אלו בתביעתם את הביטוח הלאומי. לפיכך המועצה ממליצה להקים ועדת המשך משותפת עם הגופים הרלבנטיים, שתכמת את עצמת הדחק ומועדו ביחס להתפתחות הסוכרת, באופן המצדיק שיוכר כקשור להופעת המחלה".

  1. בהקשר לנסיבות המיוחדות של תיק זה יש לציין שהמומחה התייחס לעניינו של התובע כאירוע שנגרם על רקע אירוע נקודתי. זאת להבדיל מאירועי דחק נמשכים. כך, במענה לשאלות ההבהרה ציין המומחה שכאשר מדובר באירוע דחק נקודתי הדעה המקובלת היא שקיים קשר סיבתי בינו לבין הופעת מחלת הסוכרת מסוג 1 – "כפי שהסברתי בחוות דעתי הקודמת, לסוכרת מסוג 1 יש קשר אימונולוגי מתפתח באופן תת קליני במשך זמן רב עד שמספר התאים המייצרים אינסולין יורדים מתחת לסף מסוים ואז מתפתח סוכרת קלינית. עיתוי התפתחות סוכרת קלינית לפעמים נקבעת על ידי גורם דחק כמו זיהום או כמו דחק נפשי חזק כמו במקרה של התובע. זה מקובל על ידי כל המומחים בשטח ובכל הספרים על סוכרת". עמדה זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה והוועדות הרפואיות שדנו בסוגיה. ביחס לאירועי דחק נמשכים הדעה הרפואית, כעולה מוועדת רז ומוועדת רפפורט (לעיל) הקשר הסיבתי למחלת הסוכרת חזק יותר לעומת אירוע דחק נקודתי. עם זאת, הובהר כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות לו. מכאן שעמדת המומחה אשר התרשם שהאירוע החריג שעבר על התובע היה משמעותי דיו כדי לגרום להתפרצות סוכרת מסוג 1, אינה מנותקת מהממצאים הרפואיים בתחום.
  1. כן, המומחה נתן משקל לכך שחלף זמן קצר יחסית, של כ-3 חודשים, בין האירוע החריג לבין התפרצות הסוכרת אצל התובע והוא לא סבר שקיימים גורמים חלופיים משמעותיים נוספים שהיו עשויים לגרום להתפרצות המחלה (ר' בתשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה מטעם הנתבע). קריטריונים אלו עולים אף הם בקנה אחד עם הקריטריונים שוועדת רפופורט קראה לבחון טרם קביעת הקשר הסיבתי.
  2. נזכיר עוד כי מדע הרפואה אינו מדע מדויק (ר' עב"ל (ארצי) 8653-08-15 המוסד לביטוח לאומי – מיכל חזוט, [פורסם בנבו] פס' 26 (16.11.17). בעניין ההבחנה בין קשר סיבתי רפואי לבין קשר סיבתי משפטי – "ייתכנו מקרים בהם על אף העדרה של חוות דעת רפואית הקובעת קיומו של קשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודה למחלה מסוימת – ניתן יהא להכיר, בנסיבות חריגות ומתאימות, בקיומו של קשר סיבתי משפטי"; וכן בל (ת"א) 1315-09 פלוני – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (6.11.12)). מסקנות המומחה אינן מתבססות על מידע שגוי או מוטעה. מדובר במסקנות רפואיות אליהן הגיע על סמך מסד עובדתי מוסכם, לרבות האמור במסמכים הרפואיים. הנתבע לא הצביע על כל סיבה משפטית המצדיקה את העדפת מסקנותיו הרפואיות של רופא המוסד על פני המומחה מטעם בית הדין.
  3. 5129371לאור כל האמור, לא מצאנו הצדקה עובדתית או משפטית שלא לקבל את חוות דעת המומחה. משנמצא בחוות הדעת כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודתו לבין מחלת הסוכרת מסוג 1.

סוף דבר

  1. התביעה מתקבלת.
  2. הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך 8,000 ₪.

ניתן היום, א' אדר תש"פ, (26 פברואר 2020),  בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
התלונן בזמנים שונים על רעש באוזניים (טנטון) כתוצאה מהעבודה, והוכר כנפגע עבודה.

בעקבות עבודה יסודית וממושכת של משרדינו, בית הדין הארצי לעבודה ב-עב"ל 1004-10-12 הכיר "בטנטון" כפגיעה בעבודה. זאת לאחר שהמערער התלונן על כך במשך השנים בהם עבד במקום השורר בו רעש. כמו כן הכיר בית המשפט בתלונה רפואית ישנה של המערער בגין טנטון כתוצאה של רעש בעבודה, וראה בה כתלונה אוטנטית אשר מצטרפת לתלונותיו האחרונות בגין הטנטון. בית המשפט קבע כי תלונותיו אלו עומדות בתנאי החוק לפיו על הפניות להיות "פניות חוזרות ונשנות".

 

התיק נוהל ע"י עורך הדין עמוס כהן.

 

 

בית הדין הארצי לעבודה

עב"ל 1004-10-12

ניתן ביום 16 אוגוסט 2015

##### המערער
                  –
המוסד לביטוח לאומי המשיב

 

בפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופטת יעל אנגלברג שהם

נציג ציבור (עובדים) מר ראובן בוימל, נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון גדעון

בשם המערער – עו"ד עמוס כהן

בשם המשיב – עו"ד רולן ספז

 

פסק דין

השופטת יעל אנגלברג שהם

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב יפו מיום 27.8.12 (השופטת הדס יהלום ונציגי הציבור מר יוסף גרשונוביץ והגב' נילי מאיר; ב"ל 26658-10-11) [פורסם בנבו] שבו נדחתה תביעת המערער להכרה בפגיעתו בטנטון כ"פגיעה בעבודה".

רקע עובדתי

  1. המערער יליד 1945; עובד שנים ארוכות כקצין מבצעים באל-על ונחשף במסגרת עבודתו לרעש מזיק של מנועי המטוסים.
  2. תביעת המערער שהוגשה ביום 10.8.08 למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") להכיר בליקוי השמיעה ממנו הוא סובל כ"פגיעה בעבודה", נתקבלה. אולם, תביעתו להכיר בטנטון כ"פגיעה בעבודה", נדחתה. כנגד דחיית המוסד הגיש המערער תביעתו לבית הדין האזורי.

המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה – האם התקיימו במערער תנאי סעיף 84א(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") – "פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי שתועדו ברשומה רפואית".

  1. הצדדים הסכימו כי התשתית העובדתית תכלול חמש פניות. פנייה מיום 13.12.99 ופניות מיום 6.5.08, 13.5.08, 28.5.08 ו-21.7.08. עוד הסכימו הצדדים, כי התביעה תידון על סמך סיכומים בכתב.
  2. בית הדין האזורי לאחר עיון בטענות הצדדים דחה את התביעה בקובעו כי אין די בפניות התובע בתלונות על הטנטון כדי לעמוד בתנאי סעיף 84א(3) לחוק הביטוח הלאומי. בית הדין האזורי קבע כי אין לקחת בחשבון את הפנייה הראשונה של המערער בשנת 1999 משזו לא לוותה בפנייה נוספת ואילו יתר הפניות היו כולן במועדים סמוכים ביותר להגשת התביעה ולא נעשה כל מעשה אופרטיבי כגון הפנייה לבדיקת שמיעה אלא רק אבחון של טנטון. מכאן, קבע בית הדין האזורי, כי אין התלונות עומדות בתנאי סעיף 84א(3) לחוק.

טענות הצדדים בערעור

  1. לטענת המערער, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו כאשר בין הגורמים ניתן למנות את מספר הפניות, עיתוין, מהותן, תיאור התלונה ופעילותו של המערער בעניין והמשותף לכולם הוא התחקות אחר אמיתות התלונה אשר תסייע להחליט האם המבוטח אכן סובל מטנטון. לדבריו, פנייתו משנת 1999 מצביעה על אמינות תלונתו ואילו תלונותיו מחודש מאי 2008 וחודש יולי 2008 מחזקות את תלונותיו כך שיש להכיר בפניות כחוזרות ונשנות עוד בטרם הוגשה תביעתו למוסד ומכלול הפניות מעידות על מהימנותם. עוד מציין המערער, כי בסיכומיו בבית הדין האזורי הסכים המשיב לשתי בדיקות ודי בכך כדי להקים תשתית עובדתית כנדרש.
  2. לעמדת המוסד, הפניות משנת 2008 נעשו לאחר שהמערער חדל לעבוד בחשיפה לרעש ועל כן אין הפניות עומדות בתנאי סעיף 84א(ב)(2); אין לראות בפנייה משנת 1999 פנייה מהימנה שכן במשך שנים רבות לא הייתה פנייה נוספת; בבדיקה בשנת 2004 לא התלונן המערער על קיומו של טנטון; אף שהוסכם בעניין שתי פניות (מיום 6.5.08, ומיום 13.5.08), שתי הפניות קרובות זו לזו ויש מקום לחזור ולבחון האם ניתן לראות בהן כשתי פניות נפרדות והאם בכלל די בשתי פניות נפרדות.
  3. הצדדים ביקשו כי פסק הדין יינתן על ידי מותב על יסוד הודעת הערעור והטענות שהועלו בעל פה במסגרת קדם הערעור אשר ישמשו כסיכומים בפני המותב.

הכרעה

  1. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת החומר שבתיק מצאנו כי דין הערעור להתקבל. ונפרט.
  2. סעיף 84א(ב) לחוק קובע כי טנטון יוכר כ"פגיעה בעבודה" בתנאים הבאים:

"84א(ב) רעש תמידי באוזניים (להלן – טנטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בס"ק (א) וכן כל אלה –

(1) כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; לעניין זה, "תדירויות גבוהות" – תדירויות של 3000 ו-4000 מחזורים בשניה:

(2) הטנטון תועד לראשונה ברשומה רפואית, לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק:

(3) הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית".

התנאים להכרה בטנטון הם שלושה – ירידה בכושר השמיעה בשיעור 25 דציבל בתדירויות הגבוהות; תיעוד הטנטון לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק; ופניות חוזרות ונשנות.

  1. ההלכה הפסוקה לעניין הכרה בטנטון כ"פגיעה בעבודה" מבוססת על העיקרון המנחה כי לאור העובדה שמדובר בתלונה סובייקטיבית שקשה לעמוד על טיבה במבחן אובייקטיבי, אמות המידה לבחינתה מטרתן לברר עד כמה שניתן את מהימנות התלונה. על רקע עקרון יסוד זה נקבעו בחוק כי לצורך הכרה בטנטון כ"פגיעה בעבודה" יש לעמוד בתנאי סף של ירידה בשמיעה (סעיף 84א(ב)(1)), תיעוד קודם להפסקת העבודה בחשיפה לרעש מזיק (סעיף 84א(ב)(2)) וכן יש להצביע על פניות חוזרות ונשנות של תלונות בנוגע לטנטון (סעיף 84א(ב)(3)).

ההלכה הפסוקה קבעה את אמות המידה על פיהן יש לבחון את תנאי סעיף 84א(ב)(3) לחוק הדורשות קיומן של פניות חוזרות ונשנות כאשר העיקרון העומד בבסיסן הוא כאמור בחינת אותנטיות התלונות החוזרות ונשנות. וכך נקבע בפרשת גנאים:

  1.          אין להתחשב בפניות לרופא לאחר הגשת התביעה למוסד.
  2. די בשתי פניות בלתי תלויות זו בזו עקב תלונת הטנטון כאשר פניית מבוטח לרופא, הפנייתו לבדיקה, ביצוע הבדיקה וחזרה לרופא עם תוצאות הבדיקה יחשבו כולם כפנייה אחת.
  3. אין לקבוע פרק זמן פורמאלי שבמסגרתה או על פיה ייחשב מבוטח כעומד בתנאים הן ביחס להגשת התביעה הן ביחס לתקופות שחלפו בין מועד פנייה אחת לחברתה שכן אין במרחק הזמן כשלעצמו כדי להעיד על מהימנות התלונה ועל הדבר להבחן במכלול נסיבות אותו העניין המובא בפני המוסד או בית הדין.
  4. על בית הדין שהעניין מובא בפניו לשקול לקיים דיון הוכחות לבחינת טענות הצדדים לעניין עמידה בתנאי של פניות חוזרות ונשנות. ככל שקיים קושי לקבוע את אותנטיות התלונות החוזרות ונשנות, עליו לשקול מינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי שבין הטנטון לבין הרעש המזיק ויכול שבתשובת המומחה יהא כדי לסייע בבחינת השאלה לעניין עמידה בתנאי בדבר אותנטיות התלונות (עב"ל (ארצי) 31583-06-13  המוסד – גנאים פהד, [פורסם בנבו] ניתן ביום 27.6.12; להלן: "פרשת גנאים").

עוד נקבע כי את בחינת התנאי של קיומן של פניות חוזרות ונשנות יש לבצע באופן גמיש שיביא לידי ביטוי את המטרה האמיתית של קביעת התנאים להכרה בטנטון, והיא אותנטיות התלונות (פרשת גנאים וכן עב"ל(ארצי) 39707-03-12 אמיל כהן – המוסד, [פורסם בנבו] ניתן ביום 25.2.14).

  1. תכלית התנאים הנדרשים להכרה בטנטון כנובעת מליקוי שמיעה שהוכר כ"פגיעה בעבודה" היא שהוכח שהטנטון הוא תוצאה מחשיפה לאותו רעש מזיק.

במקרה שלפנינו, לא חלקו הצדדים שלמערער ליקוי שמיעה שהוכר כ"פגיעה בעבודה". אין גם מחלוקת כי פניית המערער בתלונה על קיומו של טנטון בשנת 1999 נעשתה בעודו עובד בחשיפה לרעש מזיק. המחלוקת היחידה בין הצדדים נוגעת לשאלה האם ניתן לראות בפניותיו פניות חוזרות ונשנות כנדרש בסעיף 84א(ב)(3) כאשר למעט הפנייה משנת 1999, נעשו כל יתר הפניות בסמוך להגשת תביעתו למוסד.

  1. טענת המוסד כי אין לראות בפנייה משנת 1999 כפנייה רלוונטית לעמידה בתנאי הוראות סעיף 84א(ב)(3) הנ"ל – אין לקבלה. משתכלית הוראות החוק היא בחינה של אמינות התלונות, הרי שדווקא הפנייה בשנת 1999 נעשתה שלא על מנת לקבל דבר אלא בתלונה אמיתית על בעיה רפואית המצריכה טיפול ואין סיבה להטיל ספק במהימנותה ולא ללקחה בחשבון כאחת הפניות (ראו גם עב"ל 535/08 המוסד – מיכאל קנטור, [פורסם בנבו] ניתן ביום 10.3.10).

העובדה שבסמוך לה לא חזר המערער על תלונותיו, אין בה כדי להעיד כי אינה מהימנה ואין כל דרישה כי הפניות החוזרות ונשנות תעשנה בסמיכות זמנים דווקא. יוזכר בעניין זה, כי מטופלים רבים המבקשים מזור לבעיית הטנטון נענו בעבר כי אין טיפול לבעיה זו ועל כן מיעטו לחזור על תלונותיהם. אין בעובדה זו כדי להפחית ממהימנות התלונה הראשונה או בכדי לאיינה כפי שאין בתלונות הסמוכות בזמן זו לזו כדי להעיד בהכרח על מהימנותן. על הדברים להיבחן בנסיבות העניין הספציפי המובא בפני בית הדין ולא מצאנו מקום שלא לקבל את התלונה משנת 1999 כאותנטית. ענייננו שונה מפרשת אריה סלומון (עב"ל 51863-0511, המוסד – אריה סלומון, ניתן ביום 19.11.1) שם לא הוכרה הפנייה המוקדמת שנעשתה שנים רבות לפני הפנייה למוסד וזאת הן בשל העובדה כי לא היתה תלונה מפורשת על טנטון, הן בשל העובדה כי לאורך כל התקופה היו פניות לקבלת טיפול רפואי בנוגע לירידה בשמיעה אך לא היו כל תלונות על טנטון. בענייננו, לא הצביעו הצדדים על פניות חוזרות ונשנות לקבלת טיפול רפואי בנוגע לירידה בשמיעה אף שאין חולק כי היתה כזו ומכאן כי אין ללמוד על העדר פנייה בעניין הטנטון כי התלונה בשנת 1999 לא היתה אותנטית.

  1. באשר לפניות בחודש מאי 2008, אכן, פניות אלה נעשו לאחר סיום עבודתו של המערער אלא שהמוסד הסכים לקבלן וכל שטען הוא כי מדובר בפניות סמוכות זו לזו שאין די בהן. בפרשת גנאים קבע בית הדין כי "די בשתי פניות בלתי תלויות זו בזו עקב תלונת הטנטון כדי שהמבוטח ייחשב כמי שעמד בדרישות הסעיף".

בית הדין האזורי קבע כי כל שמופיע בתיעוד הרפואי הוא תיעוד הטנטון ואבחון של טנטון ורק ביום 28.5.08 ציין ד"ר מילט כי התובע אינו יכול לשהות בסביבת רעש. בית הדין האזורי קבע כי משלא הסביר התובע מדוע נעשו הפניות במועד שבו נעשו ומשנעשו במועד סמוך לתביעה, הרי שלא נעשו מחמת צורך אמיתי אלא לצורך התביעה בלבד ועל כן אין לראותן כעומדות בתנאי החוק.

  1. דומה כי בית הדין האזורי נקלע לכלל שגגה. עיון בפניות מעלה כי המערער פנה ביום 6.5.08 לרופא מומחה לאף, אוזן, גרון בתלונה על קיומו של הטנטון, הופנה לבדיקות שמיעה וחזר ופנה בחודש זה עוד שלוש פעמים. לדברי ב"כ המערער, הפנייה בחודש יולי 2008 נעשתה לאחר קבלת ייעוץ משפטי, אך הפניות בחודש מאי נעשו עוד קודם לכן ואין כל סיבה להטיל בהן ספק.
  2. דעתנו היא, כי משבחר המוסד שלא לחקור את המערער לעניין מועד פניותיו הרי שטענות המערער לא נסתרו ולא ניתן לקבוע כי אין הן משקפות תלונות אותנטיות. כאמור וכעולה מפרשת גנאים "מבחן פורמליסטי של פערי זמן בין הפניות והתביעה למוסד… ראוי קודם כל שהמוסד יברר עם מגיש התביעה את הסיבה להגשתה במועדה ונסיבות הפניות הקודמות למומחים בעטיה" (פרשת גנאים).

משקיימת בפנינו בדיקה משנת 1999 המעידה על קיומו של טנטון ומשבפנייה מיום 6.5.08 צוין כי מזה "שש-שבע שנים לפחות צפצופים באוזניים. עד לפני 3 שנים חשוף לרעש. השמיעה יורדת" והפניות נעשו עוד בטרם פנה המערער לייעוץ משפטי, משתוצאות הפנייה בחודש מאי 2008 תומכות ברישום הרפואי משנת 1999 ולא הוכח כי הפנייה בחודש מאי 2008 אינה משקפת תלונה אמיתית, הרי שלאור תכלית התנאים המגבילים של סעיף 84א(ב)(3) שעניינם סינון תלונות לא מהימנות, יש מקום להכיר בפניות המערער משנת 1999 ומחודש מאי 2008, כפניות חוזרות ונשנות העומדות בתנאי סעיף 84א(ב) לחוק.

  1. המוסד ביקש כי בית דין זה יחזור ויבחן האם די בשתי פניות כדי לעמוד בתנאי סעיף 84א(ב)(3) לחוק הדורשת קיומן של "פניות חוזרות ונשנות". בפרשת גנאים נקבע כי די בשתי פניות. משעולים הדברים בקנה אחד עם הכלל "מיעוט רבים – שניים" (ירושלמי, יומא, ב, ד), יפים הדברים אף בענייננו ולא מצאנו כי יש מקום לחזור ולבחון סוגיה זו בשנית.

סוף דבר

  1. דין הערעור להתקבל. משניתן לראות בפניות המערער כעומדות בתנאי "פניות חוזרות ונשנות" ומשאין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לקיומם של יתר תנאי סעיף 84א(ב) לחוק, יוכר הטנטון ממנו סובל המערער כ"פגיעה בעבודה".
  2. המוסד יישא בהוצאות המערער בסך של 4,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, א' אלול תשע"ה (16 אוגוסט 2015) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

יגאל פליטמן,

נשיא, אב"ד

ורדה וירט-ליבנה,

סגנית נשיא

יעל אנגלברג שהם,

שופטת

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
אירוע מוחי שעבר רוקח כתוצאה "ממתח מתמשך" בעבודה - הוכר ע"י בית המשפט כתאונת עבודה.

בעקבות תביעה שהגיש משרדינו, בית המשפט (ב"ל 54639-10-15) קבע כי בהתאם לחוות המומחה מתקיים הקשר הסיבתי בין המתח המתמשך שחווה המערער במקום עבודתו במהלך הימים שקדמו לאירוע, לבין האירוע המוחי שאירע מיד לאחר מכן.

 

התיק נוהל ע"י עורך הדין עמוס כהן.

 

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב

  ב"ל 54639-10-15
לפני:  
כב' הנשיאה  הדס יהלום

 

התובעXXXXX ע"י ב"כ עו"ד עמוס כהן
הנתבע המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ עו"ד שרון חג'ג'

פסק דין

  1. בתיק זה מתבררת תביעת התובע להכיר בארוע מוחי כפגיעה בעבודה כמשמעה  בחוק.
  1. ביום 19/1/19 ניתן פסק דין הדוחה את התביעה, בהעדר הוכחה לקיומו של ארוע חריג.
  1. במסגרת ערעור שהגיש על פסק הדין (עבל 71030-01-19) נקבע כי יש למנות מומחה רפואי.
  1. ביום 12/3/20 מונתה מומחית רפואית ד"ר ויויאן דרורי.

            התובע ביקש שלא למנותה וביום 29/3/20 ניתנה החלטתי הנעתרת לבקשה.

  1. ביום 30/3/20 ניתנה החלטה על מינוי ד"ר ארנון קרני כמומחה מטעם בית הדין.

            להלן העובדות שהועברו למומחה:

א.   התובע יליד 1946, עבד כרוקח בבית מרקחת אשר בבעלותו ואותו מנהל משנת 1970, כשבמרבית השנים עבד בתפקיד של רוקח אחראי. מדובר בבית מרקחת מרשת שר"מ שהתובע יזם את הקמתה.

כמו כן, התובע כיהן בתפקידים שונים בפדרציה הבינלאומית של הרוקחים.

ב.     אחת לתקופה נערכת בבית המרקחת ביקורת מטעם לשכת הבריאות המחוזית, כאשר בד"כ ביקורת שכזו נערכת אחת לכמה שנים.

ג.      ביום 12/2/14 נערכה ביקורת בבית המרקחת. במועד ביצוע הביקורת התובע לא נכח בבית המרקחת עקב שהות של שבוע בחו"ל.

ד.     ביום 24/2/14 קיבל התובע מכתב חריף ביותר בו טענה הרוקחת המחוזית לקיומם של ליקויים חמורים בבית המרקחת. הרוקחת המחוזית לא הסתפקה רק בכתיבת הליקויים, אלא גם כתבה כדלקמן:

"8.3 אני מוצאת לנכון להביא לידיעתך כי לאור ממצאיה החמורים מאוד של הביקורת, מה עוד שגם ומדובר בליקויים וכשלים חוזרים, אני שוקלת שלא לאפשר לך לשמש רוקח אחראי. עמדתי תגובש לאחר קבלת כל המבוקש בסעיפים 8.1 ו – 8.2"

(אירוע שיא 1)

ה.    ביום 26/2/14 השיב התובע למכתב (אירוע שיא 2).

ו.       ביום 2/3/14 התובע הוציא מכתב נוסף (אירוע שיא 3).

ז.       ביום 13/3/14 כתבה הרוקחת המחוזית מכתב אשר בו נכתב, בין היתר, כדלקמן:

"הרוקחת המחוזית ביקשה להודיעך באמצעותי כי היא חוזרת שוב וביתר שאת על שנאמר בסעיף 8.3 במכתבה מה-24/2/14, לידיעתך!" (אירוע שיא 4).

ח.    ביום 17/3/14 כתב התובע מכתב תשובה למכתבה כאמור (אירוע שיא 5 – האחרון).

ט.    במועדי קבלת המכתבים ומתן התשובות מחשבות הציפו את ראשו, הוא הרגיש לחץ עצום וכעס כאילו מישהו רוצה להזיק לו, הוא לא הבין כיצד הסבריו לא מתקבלים וכיצד נקלע לסיטואציה הזו ומדוע הלשכה המחוזית לא נותנת די זמן לפתור את הדברים. הוא ידע בליבו, שהוא טען את כל מה שיכולתו. יותר מהכל הוא הבין כי יתכן מאוד שההחלטה שלא לאפשר לו להמשיך ולשמש כרוקח אחראי כבר התקבלה וכי הסבריו לא יועילו.

י.       ביום 22/3/14 כשהאיום עדיין תלוי ועומד וטרם התקבלה החלטת המפקחת, אירע לתובע אירוע מוחי.

יא. מצבו הרפואי כמפורט בתיק הרפואי.  

 

להלן השאלות שהופנו למומחה:

א.         מהו הליקוי ממנו סובל התובע?

ב.          האם התובע עבר אירוע מוחי על פי החומר הרפואי שצורף להחלטת העובדות?

ג.          האם קיים קשר סיבתי בין האירועים בעבודה המתוארים בעובדות המקרה לבין האירוע המוחי אותו עבר התובע?

ככל שכן, האם השפעת האירוע בעבודה אינה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. כלומר, האם השפעת האירועים בעבודה על הופעת הליקוי הינה בשיעור של 20% או יותר ביחס לגורמים אחרים?

ד.          ככל שהמומחה ישיב בחיוב לשאלה הקודמת, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה:

האם לדעתך סביר יותר להניח כי האירוע המוחי היה מתרחש בפרק הזמן בו הוא אירע בפועל גם אלמלא האירועים בעבודה; או שסביר יותר להניח שאלמלא האירועים בעבודה מועד התרחשותו היה נדחה לפרק זמן מאוחר יותר?

  1. התברר מאוחר יותר, כי החלטת המינוי נשלחה לד"ר דרורי, בטרם מונה מומחה אחר, וזו שלחה ביום 22/4/20 חוות דעת מטעמה, אשר על פיה לא קיים קשר סיבתי בין האוטם המוחי האיסכמי שעבר התובע ביום 22/3/14, לבין הארועים בעבודה כמתואר בפרק העובדות.
  1. לאור חוות דעת המומחית ד"ר דרורי, ביקש התובע למחוק את התביעה, וביום 24/5/20 ניתן פסק דין המוחק את התביעה.
  1. ביום 25/5/20 הודיע התובע כי מדובר בטעות וביקש לחדש את ההליכים ואכן,   על פי החלטתי נשלחה החלטת המנוי מיום 30/3/20, למומחה ד"ר קרני.
  1. ביום 28/6/20 התקבלה לתיק חוות הדעת של המומחה ד"ר קרני, כך נכתב:

א.          התובע סבל משבץ מוחי עקב כך נגרמה לו פגיעה קוגניטיבית לרבות       הפרעה בשפה ובדיבור וכן קושי תפקודי ביד ורגל ימין.

ב.           התובע עבר אירוע מוחי על פי החומר הרפואי שצורף.

ג.            קיים קשר סיבתי בין האירועים בעבודה להופעת השבץ המוחי היות      שחשיפה למצבי דחק חריגים מהווה זרז להופעת שבץ מוחי. השפעת   האירוע בעבודה על הופעת הליקוי אינה פחותה בהרבה מהשפעת            גורמים אחרים והינה מעל 20% ביחס לגורמים אחרים.

ד.           סביר יותר להניח כי אלמלא האירועים בעבודה מועד התרחשותו של      האירוע המוחי היה נדחה לפרק זמן מאוחר יותר או לא ידוע.

  1. ביום 26/7/20 נשלחו למומחה שאלות הבהרה כדלקמן:

            א.        האם העובדה שהאירוע המוחי, אירע ביום 22/3/2014, כ- 5 ימים           לאחר   קרות שיא מספר 5 והאחרון מיום 17/3/20, כשהאיום עדיין תלוי      ועומד וטרם התקבלה החלטת המפקחת, אינו שולל את הקשר הסיבתי בהתחשב במסקנות המחקרים בספרות הרפואית בדבר פער על  24 שעות; הנתבע יפנה –   2014 Koton et al, Neurology 2004, MOstofsky et, Eur Heart  Journal וכן לחוות דעתו של פרופ' רכס לבית הדין הארצי לעבודה  במקרה יהושע לב (208-09), שהפך לאסכולה מקובלת בנושא.

 להחלטה זו מצורף פסק הדין בתיק עב"ל (ארצי) 208/09 (מיום  13/2/11)".

  1. להלן תשובות המומחה מיום 10/8/20:

            "בהתאם להחלטת כב' השופטת הנשיאה מיום 26 ליולי 2020 על שאלות           הבהרה. להלן תשובותיי:

  הספרות המקצועית מוצאת קשר בין חשיפה למצבי דחק נפשי שמוגדרים או    מחולקים לפעמים כאירועי דחק נפשי, רגשות שליליים או כעס. עבודות        שונות התמקדו בפרקי זמן שונים בין האירוע הנפשי החריג להופעת השבץ. כאשר אופי הקשר הינו קשר זמני בו מהווה האירוע זרז להופעת שבץ. ישנן      עבודות אשר מצאו שכיחות גבוהה של שבץ בטווח של חודש מאירוע דחק      נפשי או שבוע מהופעת רגשות שליליים, כמו כן מדווח על קשר בטווח של 3   ימים בין האירוע המדחיק להופעת השבץ וכן עבודות שהתמקדו בטווח של             שעתיים מהאירוע אשר מצאו קשר בין אירוע של כעס להופעת שבץ.

 

            בחוות דעתו של פרופ' רכס שניתנה בשנת 2010, נכתב בין השאר בסע' ד' (עמ' 7 מתוך 17) "בכל מקרה ומקרה יש לשקול מחדש את השפעת הדחק החד מול        השפעת גורמי סיכון טבעיים שיש בתובע לחלות באירוע מוחי לרבות יתר לחץ            דם, יתר שומנים בדם, סכרת, עישון ועודף משקל".

 

            המחקר של Koton et al  משנת 2004 בחן את השפעה של זרזים שונים   (triggersבטווח של שעתיים, לעומת השעתיים המקבילות יום קודם ומול       הממוצע השנתי ומצא כי קשר בין אירועים חריגים מבחינה נפשית בטווח של   שעתיים שלפני השבץ לעומת השעתיים המקבילות יום וקדם לכן. מחקר זה         לא בדק ולא שלל את ההשפעה של אירוע חריג בטווח של ימים ספורים באופן רציף (למשל 5 ימים). המאמר של 2014 Mostofsky et all   הינו מאמר סקירה           שבוחן את הקשר בין התפרצות כעס להופעה של התקפי לב ואירועים מוחיים.

            בהקשר של אירועים מוחיים אסכמיים המאמר סוקר 2 מאמרים שאחד מהם   הינו המאמר שמוזכר לעיל של Koton וחב' המחקר השני הינו למעשה סיכום            נתונים מתוך מחקיר שקרוי Stroke "Onset Study"  אשר לא מפורסם כמאמר   ומצוטט כ unpublishedגם כן יש התייחסות לנתונים של חשיפה לכעס בטווח        של שעתיים מהופעת שבץ ואין התייחסות לפרקי זמן גדולים יותר.

 

            מאמרי הסקירה של Shema וחב' וכן Guiraud וחב' שלא זכו להתייחסותו של    פרופ' רכס היות שפורסמו לאחר או במקביל למתן חוות דעתו מדווחים על פרקי   זמן של יותר מ 24 שעות בין מופע האירוע החריג מבחינה נפשית להופעת שבץ            ומכאן שהגבול החד של 24 שעות אינו חד משמעי גם לאור העובדה כי אירועים   שמעלים דחק נפשי לא תמיד נגמרים תוך 24 שעות. למשל לא הרי התפרצות        של כעס שנוטה לדעוך בטווח של דקות עד שעות כהרי תסכול או החשש            המוגבר עקב איום בפיטורין או הודעה מאיימת שיכולה להמשך ימים ושבועות.

 

העובדה כי מר מושינזון לא סבל מיתר לחץ דם או מסכרת או מעישון או בעיה   לבבית או של קרישת יתר שמהווים גורמי סיכון להופעת שבץ ושהיה בתקופה            של מתח נפשי שסביר כי המשיכה לאורך חמשת הימים עד הופעת השבץ,       מעמידים את הגורם של הדחק הנפשי כבעל משקל משמעותי לבוא השבץ.

 

            בתשובתי לשאלת כב' ביהמ"ש עניתי כי השפעת האירוע בעבודה על הופעת     הליקוי אינה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים והינה מעל 20% ביחס לגורמים אחרים. לאור האמור לעיל, הרי ברור כי לפי קריטריון זה (של 20% ביחס לגורמים אחרים) הרי שלאירוע החריג בעבודה שהחל 5 ימים טרם    הופעת השבץ לא נפתר עד הופעתו של השבץ היתה השפעה של קשר סיבתי     של הופעת השבץ במועדו."

 

  1. הנתבע ביקש ביום 16/8/20 למנות מומחה אחר ולחלופין להעביר למומחה          שאלות הבהרה על פי העובדות המוסכמות בלבד.

הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 1/9/20, משנקבע כי העובדות שהועברו למומחה הן אלה שעליהן הוסכם בבית הדין הארצי.

  1. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
  1. לאחר עיון בכל החומר שבתיק ובטענות הצדדים, להלן פסק הדין.
  1. ההלכה הנוהגת היא כי מתח מתמשך אינו יכול להוות עילה להכרה בארוע מוחי, כפגיעה בעבודה.

עוד, האסכולה המקובלת היא כי מרחק של מספר ימים בין קרות הארוע החריג לבין קרות הארוע המוחי, מנתק את הקשר הסיבתי.

  1. המומחה היה ער לכל אלה וכן הופנה לחוות הדעת של פרופ' רכס, המהווה אסכולה מקובלת, בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי.

המומחה נימק מדוע במקרה הנדון, ועל אף האמור בחוות הדעת של פרופ' רכס, הוא סבור שמתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בפסיקה.

ראשית, המומחה הבהיר כי המאמרים שעליהם ביסס את חוות דעתו, התפרסמו לאחר שניתנה חוות הדעת של פרופ' רכס המהווה אסכולה מקובלת. המומחה פירט מאמרים עדכניים המדברים על אפשרות לקיומו של קשר קשר סיבתי בין ארוע חריג לבין ארוע מוחי, אף בחלוף מספר ימים מקרות הארוע החריג.

שנית, המומחה הבהיר שלתובע לא היו גורמי סיכון אחרים כגון יתר לחץ דם, עישון, קרישיות יתר ועוד.

  1. הנתבע טוען כי המומחה מפרט למעשה "מתח מתמשך" ולא ארוע חריג, בקובעו כי:

"…ושהיה בתקופה של מתח נפשי שסביר כי המשיכה לאורך חמשת הימים עד הופעת השבץ…"

אכן, המומחה משתמש במונחים אשר מהווים, בדרך כלל "מתח מתמשך" שאינו יכול להוות בסיס להכרה בארוע מוחי כפגיעה בעבודה. אלא שבמקרה הנדון, יש לקרוא את את מכלול העובדות. על פי פרק העובדות, כפי שהוסכם בבית הדין הארצי, במהלך תקופה של מתח שבה היה שרוי התובע, ארעו חמישה "ארועי שיא" הניתנים לאיבחון בזמן ובמקום, כאשר האחרון בהם הוא הארוע מיום 17/3/14. לאחר ארוע זה, עניינו של התובע טרם הסתיים ולכן היתה לארוע, מן הסתם, השפעה לא פשוטה על התובע שכן על פי העובדות המוסמכות, במשך הימים שלאחר הארוע טרם התקבלה החלטה סופית בעניינו.

אם כן, לא מדובר ב"מתח מתמשך" כהגדרתו בפסיקה, אלא בארוע שיא שבעקבותיו המשיכה תחושת אי ודאות ומתח נפשי אצל התובע.

  1. אני ערה לכך כי המומחה בחוות דעתו, שניתנה על בסיס העובדות כפי שהוסכמו בבית הדין הארצי, סטה מ"האסכולה המקובלת" המפורטת בחוות דעתו של פרופ' רכס משנת 2010.

אלא שהמומחה נימק את חוות דעתו, תוך הפניה למאמרים רפואיים המאוחרים לחוות הדעת של פרופ' רכס.

המומחה נצמד לעובדות כפי שהוסכמו על הצדדים, התייחס לארוע השיא מיום 17/3/14 ולתחושות של התובע בעקבותיו. על יסוד כל אלה, כמו גם העדר גורמי סיכון אצל התובע, קבע כי קיים קשר סיבתי כנדרש, בין הארוע החריג מיום 17/3/14 לבין הארוע המוחי.

  1. לאור חוות הדעת הברורה והמנומקת, והנסמכת על מאמרים רפואיים, דין התביעה להתקבל.
  2. בשים לב להליכים בתיק, הנתבע ישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪.

ניתן היום, 4/10/20 , בהעדר הצדדים.  

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
כללי
מחלת האסטמה ממנה סובל המערער נגרמה במלואה כתוצאה משירותו הצבאי.

בעקבות ערעור שהגיש עו"ד ליאור טומשין על החלטת הוועדה שקבעה "כי הרקע המשפחתי של המערער והסימנים לקיום המחלה, שהתגלו עוד בילדותו, מטים את הכף למסקנה, כי תנאי השירות בצבא לא היו הגורמים לפרוץ המחלה ויש לראות את הקשר הסיבתי לשירות ברמה של החמרה בלבד" – פסק בית המשפט (ע"ו 60699-03-11) כי בנסיבות המקרה יש לקבוע, כי מחלת האסתמה ממנה סובל המערער פרצה לראשונה בעת שירותו הצבאי. כיוון שאין חולק כי יש קשר סיבתי בין השירות, שכלל חשיפה לאבק ולחומרים שונים לפיזור הפגנות לרבות רימוני עשן וגז ועוד, לבין התפרצות המחלה, הרי שקמה חזקה כי המחלה נגרמה במלואה בעת השירות הצבאי.

 

התיק נוהל ע"י עורך הדין ליאור טומשין.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
לפני כב' השופטת אורית אפעל-גבאי

כב' השופט אהרן פרקש

כב' השופט רפי כרמל

ע"ו 60699-03-11

### נ' קצין התגמולים

המערער: דוד ###

ע"י ב"כ עו"ד ליאור טומשין ואח'

נגד
המשיב: קצין התגמולים

ע"י ב"כ עו"ד יוספה מרגולין-ולנסי

מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

פסק דין 

 ערעור על החלטתה של הוועדה לערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים"), ב-ע"נ 211/08 מיום 22.1.11. בגדרה של ההחלטה דחתה הוועדה את ערעורו של המערער על החלטת המשיב, שלפיה הקשר הסיבתי בין תנאי שירותו הצבאי של המערער לבין מחלת האסטמה בה לקה במהלכו הוא קשר של החמרה בלבד בשיעור של 75%.

רקע עובדתי והחלטת הוועדה

  1. המערער, יליד 1979, גויס לצה"ל בחודש יולי 2000 ושירת כלוחם במשמר הגבול בירושלים, במשך שלוש שנים. בעת גיוסו נקבע הפרופיל הרפואי שלו ל-97. בחודש יוני 2003, שבועות ספורים בטרם שוחרר משירות החובה בצה"ל, אושפז המערער בבית החולים הדסה בירושלים בשל קושי נשימה חריף, ואז התברר כי הינו חולה במחלת האסטמה.
  2. המערער הגיש למשיב תביעה להכרה במחלתו ככזו שאירעה במהלך ועקב שירותו הצבאי. המערער נבדק על ידי מומחה מטעם המשיב, אשר קבע כי למערער נכות בשיעור של 40% בגין מחלת האסטמה וירידה בתפקודי הריאות, ואולם הכיר בהחמרה של המחלה בשיעור של 75% בלבד, כך ששיעור הנכות של המערער נקבע על 30%.
  3. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לפני הוועדה. לערעורו צירף המערער חוות דעת רפואית מטעמו, כפי שעשה גם המשיב.
  4. הועדה שמעה את עדויותיהם של שני המומחים ובסופו של יום קבעה, כי אין הצדקה להתערב בהחלטת המשיב. הוועדה קבעה כי המערער סבל מבעיות נשימה בילדותו: בשנת 1990 סבל המערער מ"שיעול ספסטי" וטופל ב"בריקלין", בשנת 1992 אובחן כסובל מדלקת ריאות, ובשנת 1995 התלונן על קשיי נשימה בלילות והופנה לרופא א.א.ג ולרופא ריאות. כמו כן עלה, כי אמו של המערער חולה במחלת האסטמה. בנוסף התברר, כי בשתי הפעמים שבהם אושפז המערער בבית חולים בשלהי שירותו הצבאי, הוא לא היה מעורב באירועים יוצאי דופן. על יסוד עובדות אלו קבעה הוועדה, כי המערער היה חולה במחלת האסטמה עוד טרם גיוסו, גם אם לא אובחן כחולה במחלה, ועם גיוסו לא הייתה המחלה פעילה. לפיכך הגיעה הוועדה למסקנה, כי המחלה לא פרצה לראשונה בעת השירות. עוד קבעה הוועדה, כי המערער לא הציג לפניה כל אירוע מיוחד שאירע במהלך שירותו הצבאי היכול להצביע על קשר סיבתי למחלה, והגיעה למסקנה, כי לא היה בתנאי שירותו של המערער קשר שיכול להצביע על פריצת המחלה. בשורה התחתונה קבעה הוועדה, כי "המסקנה המתבקשת היא כי הרקע המשפחתי של המערער והסימנים לקיום המחלה, שהתגלו עוד בילדותו, מטים את הכף למסקנה, כי תנאי השירות בצבא לא היו הגורמים לפרוץ המחלה ויש לראות את הקשר הסיבתי לשירות ברמה של החמרה בלבד", ודחתה את הערעור על החלטת המשיב.

תמצית טענות הצדדים

  1. בערעור שלפנינו מלין המערער על החלטת הוועדה ונימוקיה. המערער סבור, כי הראיות שהובאו לפנייה מחייבות את המסקנה כי עובר לגיוסו לא סבל כלל ממחלת האסטמה, וזו פרצה לראשונה במהלך שירותו הצבאי, כך שיש מקום לקבוע קשר של גרימה מלאה בין תנאי השירות לבין המחלה.

ביתר פירוט טוען המערער, כי הוועדה שגתה בכך שקבעה קשר סיבתי חלקי בשל קיומו של רקע קונסטיטוציוני למחלה – קיומה של המחלה עוד בטרם השירות וקיומו של רקע גנטי למחלה על רקע העובדה שאמו חולה בה. המערער סבור, כי התבססותו של המומחה מטעם המשיב על תלונה יחידה של המערער בדבר קשיי נשימה ליליים, שאינה חד-משמעית, אין בה די כדי לעמוד בנטל המוטל על המשיב להוכיח שהקשר אינו קשר של גרימה מלאה אלא קשר של החמרה בלבד. עוד טוען המערער, תוך שהוא סומך על פסק הדין ברע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(2) 817 (1997) (להלן: "פרשת קריספיל"), כי קיומו של רקע קונסטיטוציוני למחלה אינו מעלה או מוריד בשאלת הקשר הסיבתי, ולא היה מקום לקבוע בעטיו קשר סיבתי של החמרה בלבד, אלא קשר של גרימה מלאה. לעניין זה נטען, כי בניגוד להנמקת הוועדה, ישנן מחלות כדוגמת מחלת ריאות, שלגביהן אין צורך להוכיח אירוע יוצא דופן במהלך השירות, אלא די בהצטברות של נסיבות שעלולות לגרום לפריצת המחלה.

  1. המשיב סבור כי דין הערעור להידחות, תוך שהוא תומך בהחלטת הוועדה ובנימוקיה, אשר לטענתו איזנה כראוי בין כלל נסיבות המקרה, לרבות הרקע הרפואי של המערער ותנאי השירות שלו. לטענת המשיב, הוועדה יישמה באופן נכון את ההלכה בפרשת קריספיל, עליה סומך המערער, שכן במקרה דנן היו אינדיקציות לקיומה של המחלה אצל המערער עוד בטרם שירותו הצבאי אף שלא אובחן כחולה בה, ולפיכך לא ניתן היה לקבוע כי המחלה פרצה לראשונה בעת שירותו הצבאי.

המסגרת המשפטית

  1. לצורך הכרה במחלה על פי חוק הנכים, נדרש המערער להוכיח כי המחלה אירעה בעת שירותו ונגרמה עקב שירותו. במקרה דנן, אין חולק כי מחלת האסטמה של המערער אירעה בעת שירותו, ובערעור שלפנינו מונחת להכרעה שאלת הקשר הסיבתי בין המחלה לבין השירות.
  2. כידוע, הוכחת הקשר הסיבתי נחלקת לשניים: קשר סיבתי עובדתי-רפואי, שנקבע תוך היעזרות בחוות דעת של רופאים מומחים; וקשר סיבתי משפטי, שעניינו הכרעה משפטית נורמטיבית. כיוון שקביעתו של קשר סיבתי-משפטי היא הכרעה ערכית במהותה, הרי שהיא עשויה להשתנות בין ענפי משפט שונים. בתחום של תביעות על פי חוק הנכים, נטייתו של בית המשפט היא להקל עם החייל התובע תגמולים בהוכחת הקשר הסיבתי בין הנכות לבין השירות הצבאי (רע"א 8138/07 פאר נ' קצין התגמולים (טרם פורסם, 21.6.11); דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732, 742 (2002) (להלן: "הלכת אביאן"); רע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3) 646, 655 (1990)).
  3. בענייננו מתעוררת סוגיית הקשר הסיבתי ביחס לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית, שהיא מחלה רדומה המקננת בגופו של אדם ומתפרצת בשלב כלשהו במהלך השירות הצבאי. בהקשר זה, הלכה היא –

"כי מקום שמחלתו של תובע פרצה לראשונה בעת שירותו, והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה עוד בטרם השירות של נטייה קונסטיטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה עלידיו. גישה זו יסודה בשלושה טעמים: ראשית, לא היו גילויים של המחלה לפני השירות; שנית, אין אפשרות לאמת באופן פוזיטיבי את ההשערה הרפואית כי הנטייה לחלות במחלה הייתה יוצאת מן הכוח אל הפועל גם אלמלא השירות; ושלישית, מדובר  בקביעתו של קשר סיבתי משפטי, להבדיל מקשר סיבתי עובדתירפואי גרידא".

(פרשת קריספיל, בעמ' 821 והאסמכתאות שם – ההדגשות במקור; ראו גם: הלכת אביאן, 744-748).

בפרשת קריספיל נקבע, אפוא, כי בנסיבות בהן פרצה המחלה הקונסטיטוציונלית לראשונה בעת השירות, ונמצא כי יש קשר סיבתי בין השירות לבין התפרצות המחלה, קמה חזקה לטובת התובע, כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק הוחמרה עלידיו, ואז עובר הנטל לשכמו של קצין התגמולים לסתור את החזקה.

  1. אשר לעוצמתו של הקשר הסיבתי שהוכחתו נדרשת, מנה בית המשפט שלושה סוגי מקרים, המדורגים לפי מידת העוצמה של הקשר הסיבתי-המשפטי, תוך התמקדות במחלות קונסטיטוציונליות (הלכת אביאן, בעמ' 749-750):

                                 א.         הסוג הראשון של המקרים, בו הקשר הסיבתיהמשפטי הוא בעל העוצמה הרבה ביותר, הוא המקרים "שבהם המיוחדוּת והייחודיות של השירות בצבא הם שהביאו וגרמו לפגיעה בחייל המשרת" (כגון: חייל שעבר סדרת אימונים קשים או שירת במקומות חריגים ורוויי מתח).

                                  ב.         הסוג השני של המקרים, "אינו קשור בהכרח במיוחדוּת שבשירות הצבאי אך כולל הוא אירועים חריגים ויוצאי-דופן שאירעו לחייל במהלך במהלך שירותו ובקשר עם שירותו, אירועים אשר בעקבותיהם פרצה בגופו מחלה קונסטיטוציונלית". (כגון: התפרצות מחלת הסכרת בחייל לאחר ריב קשה עם מפקדו).

                                  ג.          הסוג השלישי של המקרים, "נסב על מחלה קונסטיטוציונלית הפורצת בגופו של חייל במהלך השירות הצבאי אך בלא שכרוכה היא לא ביסוד "צבאי" ולא באירוע חריג ומיוחד. גם במקרים אלה לא בהכרח ישלל קשר סיבתי בין השירות לבין המחלה". סוג המקרים הזה הוא "הקשה לפענוח" ובו עסקה פרשת אביאן.

מן הכלל אל הפרט

  1. כאמור, המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא בשאלה האם פרצה מחלת האסטמה של המערער לראשונה בעת שירותו הצבאי אם לאו. אין חולק, כי הגורמים הקונסטיטוציונליים שיכולים לגרום למחלת האסטמה הם: אסטמה מילדות; מחלת אסטמה אצל בן משפחה; וגורמים אלרגיים. מסקנתה של הוועדה, כי מחלת האסטמה לא פרצה לראשונה בעת שירותו הצבאי של המערער, מבוססת הן על בעיות נשימה מהן סבל המערער בילדותו, והן על העובדה שאמו של המערער חולה במחלת האסטמה. דעתנו אינה כדעתה של הוועדה.

לאחר שנתנו דעתנו לטענות ב"כ הצדדים ולפסיקה שפורטה לעיל, אנו סבורים, כי חוות דעתם ועדויותיהם של המומחים לפני הוועדה מובילות למסקנה שונה, היינו כי מחלת האסטמה אכן פרצה אצל המערער לראשונה בעת שירותו הצבאי. ונבהיר.

  1. בחוות דעתו של פרופ' מ' טופילסקי, מומחה למחלות פנימיות וריאה, שעליה נסמך המשיב, צוין בסיכום כי –

"קיימת עדות יחידה בתיק לפני השירות, כאשר בשנת 1995 התלונן על קשיי נשימה ליליים אשר יתכן שהיו התקפים אסטמטיים אך לא אובחן ולא קיים תיעוד נוסף מלפני הגיוס על קיום של אסטמה או מחלה אלרגית כל שהיא. אני מציע לקבל הקשר של החמרה לשירות אך עם 75% מגובה הנכות על חשבון השירות, ו- 25% על חשבון מחלה קונסטיטוציונלית".

במילים אחרות, מסקנתו של מומחה המשיב בחוות דעתו' שלפיה מחלתו של המערער לא פרצה לראשונה במהלך השירות הצבאי, מבוססת על עדות יחידה בתיק הרפואי מלפני השירות, שלפיה התלונן המערער על קשיי נשימה ליליים שיתכן שהיו התקפים אסטמטיים שלא אובחנו. מומחה המשיב אישר בחוות דעתו כי לבד מעדות זו, לא קיים תיעוד נוסף עובר לגיוס על קיומה של אסטמה או על מחלה אלרגית כלשהי. עם זאת, בעדותו הבהיר שחוות הדעת אינה מדויקת לגמרי וכי נשמטה ממנה העובדה שבשנת 1990 טופל ב"בריקלין" ו"אם הייתי כותב את זה היה מקבל 50 אחוז. אתם קיבלתם מתנה" (פר' הדיון בוועדה, עמ' 7, ש' 23). עוד אישר, כי אלמלא הרקע המשפחתי והרמזים לאסטמה בילדות אפשר שהיה קובע קשר של גרימה מלאה (שם, עמ' 6 ועמ' 9).

עוד יש לציין, כי מומחה המשיב כלל לא ציין בחוות דעתו את מחלת אמו של המערער כגורם משפיע. עם זאת, מעדותו עולה כי גם מחלת האֵם הובאה על ידו בחשבון.

  1. מנגד, בחוות הדעת של המומחה מטעם המערער, פרופ' א' אלירז, גם הוא מומחה למחלות פנימיות ומחלות דרכי נשימה, צוין כי –

"על פי כל הנתונים, התפתחה מחלת האסתמה אצל מר דסטה בעת שרותו הצבאי, על רקע של תנאי שרות קשים וחשיפה לאבק, עשן וחומרי בעירה במסגרת האימונים והתעסוקה המבצעית. לא קיים כל תיעוד כי בנעוריו סבל מאסתמה…".

מומחה המערער הוסיף, כי אינו מסכים עם קביעתו של מומחה המשיב שלפיה "יתכן שהיו התקפים אסטמטיים אך לא אובחן", משום ש-"התיעוד היחידי בכרטיס קופ"ח הינו של אירוע בודד של דלקת ריאות ב-1992 וברונכיטיס ב-1995. לא הוזכרה כל אסתמה או ספסטיות כלשהי. בלתי הגיוני שאירועים בודדים כאלה ייחשבו לאסתמה עם הפוגה מלאה של 8 – 11 שנים ללא כל התקף וזאת למרות פעילות גופנית ספורטיבית מלאה טרם השירות הצבאי, גיוס למשמר הגבול עם פרופיל 97 ושרות של למעלה משנתיים ללא כל מגבלה". (ההדגשה במקור).

  1. מומחה המערער ציין עוד בחוות דעתו, כי "אין כל מקום להניח כי למר דסטה רקע קונסטיטוציוני למחלת האסתמה". בעדותו הבהיר, כי למסקנה זו הגיע על אף שידע כי אמו של המערער סובלת ממחלת האסטמה, משום לדעתו אין הוכחה שהמערער קיבל את המחלה בתורשה. לעניין בריאותו של המערער בילדותו, היכולה אף היא לשמש רקע קונסטיטוציונלי למחלה, דבק מומחה המערער במסקנתו, כי המדובר במקרה חד-פעמי שאינו יכול להעיד על מחלת האסטמה. לדבריו, "שיעול ספסטי" המוזכר פעם אחת בלבד, ברשומה משנת 1990, יכול עקרונית להעיד על אסטמה, אך "גם ילד שמצונן רגיל וההצטננות מתמשכת יכול להיות לו שיעול ספסטי ולא קוראים לזה אסטמה ואם זה אסטמה אז לא היו עוזבים אותו כל השנים בלי טיפול. זה בד"כ מתפתח בתחילת החיים". (פר' הוועדה, עמ' 3, ש' 9-11). ובהמשך: "שיעול ספסטי זה לא בהכרח אסטמה. אם זה היה ממשיך אז כן. הייתי מצפה לראות במהלך השנים לאחר מכן הנשפות של בריטלין." (שם, ש' 21-22). (וראו גם בהמשך בעמ' 4, ש' 3 וש' 6-7).

גם ביחס לתלונתו של המערער בדבר קשיי נשימה בלילה, סבור מומחה המערער כי המדובר באירוע בודד, שיכול היה להיגרם גם כתוצאה מהצטננות, שאינה נדירה בילדים (שם, ש' 14-17).

  1. הנה כי כן, שקלול מכלול הנתונים שעמדו לפני הוועדה, ושעיקרם פורט לעיל, אינו יכול להוביל למסקנה כי המערער סבל ממחלת האסטמה עוד בילדותו. מחלת אמו של המערער, שלא ידוע אם עברה בתורשה אליו, היתה, אם בכלל, מרכיב שולי בלבד במסקנתו של מומחה המשיב. וחשוב מכך, "בעיות הנשימה" מהן סבל המערער בילדותו התבררו, למעשה, כמקרה בודד של תלונה על קשיי נשימה, שאינו מעיד בהכרח על מחלת האסטמה. גם מסקנתו של מומחה המשיב בעניין זה אינה חד-משמעית, אלא רק מעלה את האפשרות ("יתכן") שהמדובר באסטמה שלא אובחנה במועד. אשר על כן, אנו סבורים כי בנסיבות המקרה דנן יש לקבוע, כי מחלת האסטמה ממנה סובל המערער פרצה לראשונה בעת שירותו הצבאי. כיוון שאין חולק כי יש קשר סיבתי בין השירות, שכלל חשיפה לאבק ולחומרים שונים לפיזור הפגנות לרבות רימוני עשן וגז ועוד, לבין התפרצות המחלה, הרי שקמה חזקה כי המחלה נגרמה במלואה בעת השירות הצבאי, חזקה שלא נסתרה על ידי המשיב (ראו והשוו גם: ע"א (מחוזי – ת"א-יפו) 3745/06 אוסי נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 26.7.09) ובמיוחד האמור בפסקה 15 לפסק הדין וההפניות שם).
  2. לצורך השלמת התמונה נוסיף, כי ההחלטה עליה סמך המשיב (רע"א 2624/08 פלוני נ' קצין התגמולים (טרם פורסם, 1.5.08)) שונה בעובדותיה מהמקרה דנן, בין היתר משום ששם דובר בחייל אשר נהג לעשן. בית המשפט ראה בכך גורם המצוי ברקע לפריצת מחלת האסטמה, וכתוצאה מכך קבע קשר של החמרה בלבד בשיעור של 50%. (עוד יש לציין, כי קביעה זו באה לאחר שקצין התגמולים דחה את הבקשה לקבלת תגמולים, וגם ערעור שהוגש לוועדה לערעורים נדחה) (ראו גם: רע"א 4951/00 לזובר נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 27.4.03), שם נדחה ערעורו של חייל על קביעת קצין התגמולים לקשר של החמרה בלבד של מחלת האסטמה, אך זאת נוכח הצטברותם של שלושת הגורמים הקונסטיטוציונליים גם יחד: סממנים למחלה בטרם הגיוס, קיומה של המחלה אצל האֵם ועישון כבד). כיוון שכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו, אנו סבורים, כאמור, כי מכלול הנתונים במקרה שלפנינו מטה את הכף לזכותו של המערער. למותר לציין, כי מסקנתו מתיישבת גם עם מגמת הפסיקה להקל עם החייל התובע תגמולים.

סוף דבר

  1. הערעור מתקבל. אנו קובעים כי מחלת האסטמה ממנה סובל המערער נגרמה במלואה משירותו הצבאי.
  2. המשיב יישא בהוצאות הערעור וכן בשכ"ט ב"כ המערער בסך של 15,000 ₪.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

אורית אפעל גבאי

ניתן היום, כ"ט אב תשע"א, 29 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתביעות מול משרד הביטחון ונפגעי איבה.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
כללי
עיגול שברי אחוזי נכות כלפי מטה ע"י קצין התגמולים אינה עולה בקנה אחד עם זכויות היסוד המוגנות במשפט הישראלי והחלתה אף מהווה אפליה אסורה ביחס לנכים הזכאים לתגמולים לפי חוק הביטוח הלאומי. לכן, במקום בו נקבע לנכה ע"י קצין התגמולים אחוזי נכות הכוללים שברי אחוזי נכות יהיה עליו לעגלם כלפי השלם שלמעלה מהן.

בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, כב' השופט יוסף שפירא, קיבל את הערעור שהוגש ע"י עו"ד ליאור טומשין ממשרד עו"ד מרקמן טומשין, בקובעו בין היתר:

כי הנחיית יו"ד הוועדות הרפואיות סותרת את עקרונות היסוד של המשפט הישראלי ולפיכך עיגול נכותו של המערער כלפי מטה מהווה טעות משפטית של יו"ר הועדות הרפואיות.

עוד קבע כי לא ניתן להפלות לרעה נכה הזכאי לקצבת נכות מקצין התגמולים מנכה הזכאי לקצבת נכות בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי.

 

התיק נוהל ע"י עורך הדין ליאור טומשין.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
   
ע"ו 62364-10-10 ### נ' קצין תגמולים

 

בפני כב' השופט  יוסף שפירא
המערער #####

ע"י ב"כ עו"ד ליאור טומשין

 

נגד

 

המשיב קצין תגמולים

ע"י ב"כ עו"ד מ' וולף ואח'

 

פסק דין

כיצד יש לעגל את שיעור הנכות המשוקללת כאשר היא כוללת חלקי אחוזים? זו השאלה המתעוררת בהליך זה.

ההחלטה

  1. ערעור זה מוגש כנגד החלטת יו"ר הועדות הרפואיות העליונות, ד"ר אלישיב עופר, אשר דחה את עררו של המערער על החלטת הועדה הרפואית מדרג א' ביחס לאופן עיגול אחוזי נכותו ללא העברת הערעור לוועדה רפואית עליונה, וקבע כי שאלת עיגול הנכות אינה מגלה עילה לדיון רפואי.

זו לשון ההחלטה:

"הרינו מאשרים קבלת ערעורך מתאריך 21.7.2010.

דרגת הנכות המדויקת היא 39.25%, ולכן דרגת הנכות הכוללת הינה 39% ולא 40%.

בתוקף סמכותי על פי תקנה 2(ה') לתקנות הנכים וועדה רפואית עליונה, אני דוחה את הערעור מאחר ואינו מגלה עילה לדיון רפואי בפני הוועדה הרפואית העליונה.

הוועדה הרפואית העליונה איננה מוסמכת לדון בשאלות משפטיות"

ביום 13.10.10, לאחר בקשת הבהרה, הודע לעו"ד טומשין כי החלטה זו של ד"ר עופר מהווה החלטה של ועדה רפואית עליונה וקיימת בידו זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.

טיעוני המערער

  1. המערער טוען כי כאשר הנכות המשוקללת כוללת שברי אחוזים, חובה על הועדה לעגל את נכותו של הנפגע כלפי מעלה, ולקבוע את נכותו על האחוז השלם הקרוב.

המערער טוען כי הנוהל הקיים, על פיו מעגלים את שברי האחוזים כלפי מטה, הינו מוטעה וחסר כל ביסוס משפטי ומהווה אפליה אסורה.

לדברי המערער, אין כל הוראת חוק הקובעת את אופן עיגול הנכות, ולפיכך על פי חוק יסודות המשפט, תש"ם- 1980, יש לקבוע את אופן עיגול הנכות בדרך של היקש. היקש זה יש לעשות מול הוראות חוק דומות, הן בתקנות הביטוח הלאומי והן בתקנות נפגעי פעולות איבה, הקובעות כי עיגול הנכות צריך להיעשות כלפי מעלה.

המערער טוען עוד כי מאחר שלהחלטה זו השלכות רוחב משמעותיות, יש לפסוק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור מוגדל, בדומה לשכר טרחה שנפסק בתובעות ייצוגיות.

אשר לטענת הסמכות, טוען המערער כי המשיב אינו יכול לחלוק על סמכות מותב זה, הואיל והוא זה אשר קבע במכתבו של יו"ר הועדות הרפואיות מיום 13.10.2010 כי החלטה זו כמוה כהחלטת וועדה רפואית לעררים והסמכות לדון בערעור עליה מסור לבית המשפט המחוזי.

טיעוני המשיב

  1. ראשית טוען המערער כי הסמכות לדון בסוגיה זו מסורה לבג"צ או בית המשפט לעניינים מנהליים, הואיל ואין מדובר בערעור על החלטה של ועדה רפואית אלא על תקיפה של נוהל שנקבע על ידי אגף השיקום.

לגופו של ערעור טוען המשיב כי אליבא המערער יש לשנות את השיטה הנוהגת עשרות בשנים, על פי הנחיית חשב אגף השיקום משנת 1984, לפיה חלקי אחוז עד למחצית האחוז מעוגלים כלפי מטה וחלקי האחוז מעבר למחצית האחוז מעוגלים כלפי מעלה.

המשיב אינו חולק על כך שאין כל הוראת חוק הקובעת את אופן עיגול הנכות בעניינם של נכי צה"ל, אולם טוען כי מדובר בהסדר שלילי ולא בחסר (לאקונה). כמו כן, מוסיף המשיב כי כלל אין מדובר באפליית נכי צה"ל לעומת נפגעי פעולות איבה, הזוכים להטבות דומות, הואיל והתקנות בעניינם של נפגעי פעולות האיבה בוטלו.

המשיב סבור שבכל מקרה אין ממש בטענת האפליה לה טוען המערער, הואיל ולכל חוק מטרות שונות וקשת הטבות שונה. כאשר בוחנים סוגיה זו כחלק ממכלול הזכויות הניתנות לנכי צה"ל, ברי כי אין הם מופלים לרעה.

המשיב מפנה גם לפסיקת בתי הדין לעבודה, לפיה תקנה 19א הינה תקנה טכנית גרידא שייתכן ומטרתה להקל על חישוב הגמלאות או להיטיב עם חלק מהנפגעים, וכן לפסיקת בתי המשפט בתיקי נפגעי תאונות דרכים, שם הובהר כי אין תחולה להוראת תקנה 19א בתביעות מעין אלו הואיל ורק נעשה שימוש ברשימת הפגימות לשם קביעת נכות הנפגע ולא בתקנות המל"ל עצמן.

המשיב סובר כי הפתרון ההולם הינו השארת המצב הקיים או מתן החלטה שהועדות הרפואיות לא יעגלו את אחוזי הנכות כלל, ועיגול זה ייעשה ע"י חשב התגמולים בהתאם לחקיקה הכללית הדנה בעיגול הסכומים.

המשיב מפנה לשלושה פסקי דין שניתנו בתי המשפט בסוגיה זו, בהם הוחלט שלא לדון בטענה זו.

דיון

שאלת הסמכות

  1. סמכותו של מותב זה לדון בערעור בשאלות משפטיות בלבד על החלטות הועדות הרפואיות העליונות, נקבעה בסעיף 12א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959 (להלן: "חוק התגמולים"), הקובע:

"(א) חייל משוחרר או חייל בשירות קבע וכן קצין תגמולים רשאים לערער על החלטת ועדה רפואית עליונה לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד."

היקף סמכותה של ועדה רפואית נקבעה בסעיף 10 לחוק התגמולים, כדלקמן:

"(א) ועדה רפואית תקבע מזמן לזמן את דרגת נכותו של נכה.

(ב)        דרגות נכות ותקופות תחולתן ייקבעו לפי מבחנים וכללים שיתקין שר הבטחון. במבחנים ובכללים כאמור יבחין שר הביטחון לענין הגדרת סוג הנכות וקביעת דרגת הנכות, בין הפרעות נפשיות מכל סוג שהוא, לבין הפרעות בתר חבלתיות (Posttraumatic Stress Disorders), לרבות תגובות קרב."

ועוד נקבע בסעיף 29 לחוק התגמולים, כי סמכויות הועדה ייקבעו בתקנות.

מן המקובץ עולה כי סמכותה של הועדה הרפואית הינה לקבוע את דרגת נכותו של הנפגע.

  1. מהי אותה דרגת הנכות אותה צריכות הועדות הרפואיות לקבוע? על כך יש ללמוד מהוראות תקנה 3 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969 (להלן: "תקנות הנכים"), הקובעת כך:

"(א) דרגת נכות של נכה שנפגם מספר פגימות מוכרות היא הסכום של אחוזי הנכות שנקבעו למבחנים החלים על אותו נכה, שיחושבו באופן ובסדר המפורטים להלן:

(1)        בעד המבחן שנקבעו לו אחוזי הנכות הגבוהים ביותר – אחוזי הנכות שנקבעו כאמור;

(2)        בעד המבחן שנקבעו לו אחוזי הנכות השניים במעלה – מספר אחוזים מן הכושר הלקוי כמספר אחוזי הנכות שנקבעו לאותו המבחן;

(3)        בעד המבחן שנקבעו לו אחוזי הנכות השלישיים במעלה – מספר אחוזים מן הכושר הלקוי האחרון כמספר אחוזי הנכות שנקבעו לאותו מבחן, וכן הלאה."

מלשון תקנה 3 לתקנות הנכים עולה כי דרגת נכות המורכבת ממספר פגימות מוכרות הינה תוצאת שקלול הפגימות. יוצא אפוא, כי דרגת נכותו של המערער על פי חוק הינה 39.25%.

מדוע אם כן נקבעה דרגת נכותו של המערער בשיעור 39% בלבד? זאת, לדברי המשיב, לאור הנחיית אגף השיקום משנת 1984, הקובעת כך:

"… אם הספרה שאחרי הנקודה היא 5 או ספרה הגדולה ממנה, יש לעגל כלפי מעלה את אחוזי הנכות, אם הספרה שאחרי הנקודה היא 4 או קטנה מ-4, יש לעגל את אחוזי הנכות כלפי מטה." (שם, סעיף ה').

הוראה זו חתומה על ידי יועץ ראש המאגף למחשוב, ונקבעה בהתייעצות עם יו"ר הועדות הרפואיות.

  1. כפי שאפרט להלן, גם החלטת יו"ר הועדות הרפואיות ניתנת מכוח סמכותו על פי תקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), תשכ"ד- 1964. סמכותו זו נקבעה בסעיף 2(ה) לתקנות אלו, כדלקמן:

"יושב ראש הועדה הרפואית רשאי להפסיק את הטיפול בערעור או לדחותו, אם ראה שהערעור אינו מגלה עילה או אינו כולל את הפרטים הנדרשים לפי תקנה זו או לא הוגשו נימוקי הערעור והמסמכים הרפואיים בתוך פרק הזמן הקבוע לכך."

  1. האם הנחיית אגף השיקום מהווה החלטה של ועדה רפואית עליונה או חלק ממנה, או שמא מדובר בהנחיה מנהלית אשר משלימה את החלטת הועדה הרפואית, מבחינה פורמלית גרידא?

שאלה זו אינה פשוטה ככלל ועיקר, אולם אליבא יו"ר הועדות הרפואית, התשובה לכך חיובית, וכך השיב לב"כ המערער במכתבו אליו מיום 13.10.2010:

"הואיל והחלטת היו"ר היא בתוקף תפקידו ובמסגרת תקנות הדיון בועדות העליונות, אני סבור שיש לראות את החלטת היו"ר כהחלטה של הועדה העליונה ולערער עליה כשם שמערערים על החלטת הועדה הרפואית העליונה בנושאים משפטיים בלבד, בבית המשפט המחוזי".

מדברים אלו עולה כי אגף השיקום עצמו סבור שהחלטת היו"ר כמוה כהחלטה של ועדה רפואית עליונה, הואיל והחלטתו ניתנת מתוקף סמכותו על פי תקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה). אגף השיקום לא פיצל תשובתו בין חלקה הראשון של התשובה, התשובה המשפטית – אופן קביעת דרגת הנכות, לבין חלקה השני של התשובה – הפעלת סמכות יו"ר הועדות הרפואיות וקביעה כי הערעור אינו מגלה עילה לדיון רפואי, והועדות אינן דנות בשאלות משפטיות.

  1. ראיה נוספת לכך כי שיעור הנכות הסופי, לאחר עיגול חלקי האחוזים, מהווה חלק מדרגת הנכות של הנפגע – החלטת הועדה הרפואית, הינה המבנה של פרוטוקול הועדות הרפואית.

מעיון בפרוטוקול הועדה רפואית אשר צורף לכתב הערעור, עולה כי בעמוד האחרון של הפרוטוקול ישנה טבלה מסכמת של הפגימות ושיעור הנכות בגין כל פגימה, אולם שיעור הנכות הסופי שנקבע הינו לאחר עיגול חלקי האחוזים. רק לאחר שורת סיכום זו, חותמים חברי הועדה ומזכיר הועדה.

יוצא אפוא כי אף פרוטוקול הועדה הרפואית בנוי בצורה המעידה כי העיגול הינו חלק בלתי נפרד מקביעת הנכות, ולפיכך סמכותו של בית המשפט נפרשת גם על קביעה זו.

  1. זאת ועוד, אף ההנחיה בדבר אופן עיגול הנכויות מעידה על כך שהמשיב סבור כי הוראה זו מהווה חלק מסמכותה של הועדה הרפואית. מעיון בראשיתה של הנחיה זו, עולה כי הנחיה זו ניתנה בהתייעצות עם יו"ר הועדות הרפואית. אם אינו בעל הסמכות, מדוע ישנו צורך לקבוע הנחיות אלו בהתייעצות איתו? אלא שאופן ניסוח ההנחיה, מגלה כי אף אליבא אגף השיקום, עיגול הנכות הינה בתחום סמכותה של הועדה הרפואית, ולפיכך ערעור על סוגיה זו מצויה בסמכותו של בית משפט זה.

ודוק. האחוז שנקבע למערער, דהיינו 39% נרשם בהחלטת הוועדה בפרוטוקול מיום 21.3.10, בפרק: "סך הכול אחוזי נכות ע"ח השרות: 39% (שלושים ותשעה אחוזים)" (שם, שם).

בשולי דעתי זו אוסיף, כי תוצאה זו ראויה בעיני בהינתן שמדובר בערעור נכה, ואין זה ראוי להפנותו לעתירה לפני בית המשפט הגבוה לצדק, או לבית המשפט המינהלי.

  1. אשר לסמכותו של יו"ר הוועדות ציינתי בע"ו (י-ם) 27318-09-10 פלוני נ' משרד הביטחון – קצין התגמולים (אתר נבו) (12.1.11), כי על-פי תקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), תשכ"ד-1964 (להלן: "תקנות ועדה עליונה") דיוני הוועדה הינם סודיים ורשאים להשתתף בהם, לבד מחבריה – מזכיר הוועדה, קצין התגמולים או מי שהוסמך על ידו לכך, הנכה ומי שיו"ר הוועדה התיר את נוכחותו (תקנה 6).

ואשר למידת התערבותו של יו"ר הוועדות הרפואיות בהנחיית הוועדה לפעול כך או אחרת, קובעת תקנה 5(ה) לתקנות, כך:

"יושב ראש הוועדה רשאי לאשר את החלטת הוועדה או להחזירה בצירוף הערותיו לדיון נוסף בוועדה שנתנה את החלטתה או להעביר את הערעור לדיון חדש בהרכב אחר".

לפיכך קבעתי שם, כי התערבותו הינה מכוח התקנות. יו"ר הוועדות הינו רופא, ורשאי לשבת אף בוועדה העליונה בעצמו, ועובדה זו מלמדת על כך שניתן לראותו כחלק אינטגראלי מהגוף הכולל של הוועדות.

לאור כל האמור אני דוחה את טענת המשיב לחוסר סמכות, וקובע כי החלטה לעגל את שיעור הנכות כלפי מטה ניתנת לתקיפה בערעור לבית המשפט המחוזי, על פי הסמכות הקבועה בסעיף 12א לחוק התגמולים, הנ"ל.

לאקונה או הסדר שלילי

  1. המערער טוען כי מצויים אנו במצב של לאקונה, בהיעדר הוראה חוקית הקובעת כיצד יש לעגל את הנכות המשוקללת, לעומת זאת טוען המשיב כי מדובר בהסדר שלילי.

השוני שבין הסדר שלילי לבין לאקונה, נדון בהרחבה בפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר בע"א 2281/06 שמואל אבן זוהר נ' מדינת ישראל (אתר נבו, 28.4.10) (להלן: "פרשת אבן זוהר"), וכך ציין:

"בשאלת משמעות שתיקה של המחוקק תיתכנה שלוש תשובות [על פרשנות שתיקה של טקסט נורמטיבי ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ראשון – תורת הפרשנות הכללית 465 (1992) (להלן: פרשנות במשפט); אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 106-113 (2003) (להלן: פרשנות תכליתית במשפט); אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית 214-218 (2004) (להלן: שופט בחברה דמוקרטית)]. התשובה הראשונה קובעת, כי את שהחוק הסדיר במפורש, הוא הסדיר במפורש. את שלא הסדיר במפורש, הוא השאיר לאוטונומיה של רצון הפרט. התשובה השנייה קובעת, כי את שהסדיר החוק במפורש הוא הסדיר במפורש, ואת שלא הסדיר במפורש הוא הסדיר במשתמע. ההסדר המשתמע יכול שיהיה חיובי (בבחינת 'קל וחומר') או שלילי (בבחינת הסדר שלילי). 'הסדר שלילי' קיים, אפוא, רק מקום ששתיקת החוק היא 'שתיקה מדעת'. בשתי התשובות הללו, הסדר החוק הוא שלם. החוק אינו חסר.

התשובה השלישית קובעת, כי את שהסדיר החוק במפורש הוא הסדיר במפורש, אך הוא עשה כן באופן לא שלם. קיים חֶסֶר (לאקונה). למסקנה בדבר קיומו של חסר נגיע באותם מקרים שבהם פירוש החוק על פי תכליתו מלמד כי המחוקק ביקש להסדיר את הסוגיה, אך לא השיג את מטרתו זו. ההכרעה בין התשובות השונות היא פרשנית במהותה. [ראו: רע"א 10879/02 באולינג כפר סבא בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא ([פורסם בנבו], 6.12.2006); על"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב-יפו, פ"ד מז(3) 397, 398 (1993); בג"ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ' ראש ממשלת ישראל ([פורסם בנבו], 23.11.2008)]." (שם, פסקה 56).

כמו כן הוסיף:

"ייתכן שבעת חקיקת החוק תינתן לו פרשנות מסוימת, ואילו עם חלוף העתים, התפתחות ערכי היסוד של השיטה ועוד, תינתן לאותו חוק פרשנות שונה." (שם, פסקה 58).

יוצא אפוא, כי ההכרעה אם מדובר בהסדר שלילי או בלאקונה הינה שאלה פרשנית הנבחנת בכל מקרה ומקרה לגופו.

  1. במקרה דנן אני סבור כי היעדרה של הוראת חוק בסוגיה זו מהווה הסדר שלילי ולא לאקונה. אפרט.

כפי שציין המשיב בתגובתו, חוק התגמולים ותקנות הנכים הינן הוראות חוק מרובות סעיפים ותתי סעיפים. כמו כן, חוק זה והתקנות שניתקנו על פיו תוקנו מספר רב של פעמים, ונוספו להם הוראות או נגרעו מהם הוראות. היעדר הוספת הוראה כגון זו, מביאה למסקנה כי חוסר זה לא נעשה בשוגג.

ראיה נוספת לכך, המעידה על כך שמדובר בשתיקה מדעת, הינה העובדה כי אגף השיקום לא הותיר שאלה זו ללא מענה, אלא קבע הנחיות פנימיות המסדירות את אופן עיגול הנכות המשוקללת. עיגון סוגיה זו בהנחיות שוללת מניה וביה את הטענה כי מדובר באחד מאותם מקרים שבהם פירוש החוק על פי תכליתו מלמד כי המחוקק ביקש להסדיר את הסוגיה, אך לא השיג את מטרתו זו.

עוד ראיה הינה תוכנו של פרוטוקול ישיבת ועדת העבודה הרווחה והבריאות בכנסת מיום 7.11.2004 (הוגש על ידי המשיב), בה נדונה סוגיית ביטול תקנות תגמולים לנפגעי פעולות איבה (קביעת דרגת נכות) תשנ"ו- 1996 (תקנות נפגעי פעולות האיבה), שם נאמר במפורש כי בעניין נכי צה"ל, הנוהל הנוהג הינו עיגול הנכות בהתאם לתוכנה של ההנחיה הנ"ל.

לאור האמור, אני קובע כי מדובר בהסדר שלילי ולא בלאקונה, ולפיכך אין להידרש לחוק יסודות המשפט.

 

הנחיית אגף השיקום לאור חוקי היסוד וערכי היסוד

  1. המערער סמך את עיקר טענתו לאפליה על הוראת תקנות נפגעי פעולות האיבה, אולם תקנות אלו בוטלו כבר בשנת 2004. בישיבת ועדת העבודה הרווחה והבריאות הנ"ל, בה בוטלו תקנות אלו, לא נקבעה כל הנחיה חלופית ביחס לנפגעי פעולות איבה.

לדברי נציגי המדינה והמוסד לביטוח לאומי באותה הישיבה, מאותה העת אמורות לחול על נפגעי פעולות האיבה אותן הוראות החלות על נכי צה"ל.

אולם, אף ללא הסתמכות על תקנות נפגעי איבה עדין עומדת טענת המערער לקיומה של אפליה ביחס לנכים הזכאים לתגמולים לפי חוק הביטוח הלאומי.

בסוגיה זו טוען המשיב כי לא ניתן לטעון טענת אפליה, הואיל ומכלול הזכויות מהן נהנים נכי צה"ל עולה בהרבה על זכויות הנכים על פי חוק הביטוח הלאומי.

  1. צודק המשיב בטענתו כי נכה צה"ל זכאי לזכויות רבות שאינן מנת חלקו של מקבל התגמולים על פי חוק הביטוח הלאומי, אולם אינני מקבל את עמדתו כי שוני זה שולל את טענת האפליה ביחס לאופן עיגול הנכות.

סוגיית השוני שבין נכי צה"ל לבין נכים על חוק הביטוח הלאומי נדונה בבג"ץ 8487/03 ארגון נכי צה"ל נ' שר הבטחון (לא פורסם, [פורסם בנבו], 13.12.06), כדלקמן:

"בענייננו התכליות השונות שעומדות בבסיס הסדרי התגמולים השונים מלמדות, כי ככל שקיים שוני רלוונטי בין נכי צה"ל לנכים אחרים ביחס למבחנים לקביעת שיעור הנכות, הרי שוני זה אינו אמור לפעול לרעת נכי צה"ל. לפיכך, התוצאה שאליה מביא יישומן של תקנות תשס"ג הינה תוצאה מפלה." (שם, ע' 23).

דברים דומים נקבעו בבג"ץ 5304/02 ארגון נפגעי תאונות עבודה ואלמנות נפגעי עבודה בישראל נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2), 135 כך:

 "מדינת ישראל רשאית לפרוע את חובה המוסרי כלפי אוכלוסיות שנטלו חלק בתקומתה ובהגנתה וכלפי אוכלוסיות שנפגעו אך בשל השתייכותן הלאומית."

בית המשפט העליון קובע, ברחל בתך הקטנה, כי המדינה רשאית להפלות את נכי צה"ל לטובה בלבד, אולם הפלייתם לרעה אינה יכולה לחסות תחת הזכות לקבוע הוראות שונות לסקטורים שונים.

  1. זאת עוד, הנחיה זו אינה יכולה לעמוד הואיל והינה פוגעת בזכויות חוקתיות של נכי צה"ל ואינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה.

שיעור נכותו של הנכה אינה מספר גרידא, אלא הערך ממנו נובעות זכויותיו הכלכליות הנלוות לשיעור הנכות. זכות הינה זכות קניינית מובהקת.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט דנציגר בפרשת אבן זוהר הנ"ל, שקבע:

"כאמור, סעיף 3 לחוק היסוד קובע כי 'אין פוגעים בקניינו של אדם'. השאלה מהו 'קניין' לצורך סעיף 3 אינה פשוטה לכאורה. למושג 'קניין' פנים רבות, ויש לפרשו בכל מקרה בהתאם להקשרו ותכליתו [ראו: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 328 (1995) (דברי כבוד הנשיא לשעבר (כתוארו אז) מ' שמגר) (להלן: עניין בנק המזרחי)]. בעניין בנק המזרחי (עמ' 431, דברי כבוד הנשיא א' ברק) צויין כי קניין הוא כל אינטרס, אשר יש לו ערך כלכלי. הקניין מבטיח לפרט חירות כלכלית והוא מאפשר לבני האדם להפעיל את האוטונומיה של הרצון הפרטי שלהם. מכאן הקשר בין ההגנה על הקניין לבין ההגנה על כבוד האדם. בהקשרו של חוק היסוד, מקובל לאמץ פרשנות מרחיבה למושג 'קניין', דהיינו, ככזה הכולל הן זכויות in rem והן זכויות in personam [ראו: יהושע ויסמן 'הגנה חוקתית לקניין' הפרקליט מב 258, 267 (1995) (להלן: ויסמן)]. במסגרת הבחינה החוקתית, לאחר שמגיע השופט למסקנה כי הזכות המדוברת נכנסת בגדר "קניין" כמובנו בחוק היסוד, עליו לבחון האם זכות זו נפגעה.

אם כן, באלו מקרים נאמר כי הייתה 'פגיעה' בקניינו של אדם? הפגיעה שחוק היסוד מבקש למנוע היא מניעת שלילתו של מה שיש לאדם [ראו: עניין בנק המזרחי, עמ' 328 (כבוד הנשיא לשעבר (כתוארו אז) מ' שמגר)]. עקרונית ניתן לומר, כי פגיעה בקניין מתרחשת כאשר הערך הרכושי של אינטרס קטֵן לעומת ערכו עובר לפעולה השלטונית (או פעולת החקיקה) [ראו: עניין בנק המזרחי, עמ' 431 (כבוד הנשיא א' ברק)]. כלומר, לפנינו פגיעה בקניין לצורך סעיף 3 לחוק היסוד כאשר מבחינה כלכלית יש לאדם, לאחר המעשה שקובלים עליו, פחות משהיה לו לפני המעשה. ויודגש, יש לנו עניין בפגיעה רק אם החוק אוסר על דבר שעשייתו הייתה מותרת אלמלא החוק (ראו: ויסמן, עמ' 271)." (שם, פסקה 45).

פגיעה בזכות הקניין צריכה להיעשות בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הקובע:

"אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו."

פרשנות פסקת ההגבלה צריכה להיות דווקנית ולדרוש כי ההוראה המסמיכה תהיה ברורה ומפורשת. הלכה זו נפסקה מפי כב' הנשיאה ביניש בבג"ץ 10203/03 "המפקד הלאומי" בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, [פורסם בנבו], 20.8.08), כדלקמן:

"בהתאם לפרשנות עליה עמדנו, הדרישה להסמכה 'גלויה, ברורה ומפורשת' כלשונו של הנשיא מ' שמגר בבג"ץ 337/81 מיטרני הנ"ל, עמ' 360, תחול בנוגע לחקיקת-המשנה הפוגעת בזכויות יסוד מרכזיות באופן משמעותי וחמור (ראו והשוו: דברי השופטת דורנר בבג"ץ 5936/97 לם הנ"ל, פס' 10 ובבג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים ([פורסם בנבו], 10.5.2004), פס' 8). לעומת זאת, כאשר מדובר בפגיעה שאינה משמעותית בעוצמתה ובהתייחסותה לזכות הרלוונטית, דרישת 'ההסמכה המפורשת' תקוים אף אם ההסמכה לפגיעה 'משתמעת מתוך מטרתו ומגמתו הכללית של החוק [המסמיך]' כלשונו של השופט ברנזון בבג"ץ 144/72 ליפבסקי-הליפי הנ"ל, עמ' 723." (שם, ע' 84).

הסמכה מפורשת הינה זו המגדירה את גבולות הפגיעה (בג"ץ 6061/08 דוד ישראלי נ' משרד החקלאות, ע' 13 (לא פורסם, [פורסם בנבו], 19.8.09)).

  1. הנחיה זו לא נעשתה בחוק ראשי, ואף לא בחקיקת משנה, אלא מדובר בהנחיה פנימית אשר הסמכות ליתנה לא הובהרה על ידי המשיב. העובדה כי מדובר בהנחיה רבת שנים, אינה מקנה לה מעמד חוקי, ובוודאי שלא מעמד חוקי העולה על חוקי היסוד של מדינת ישראל.

וכן – האם קביעה כי נכותו של נכה צה"ל תעוגל באופן שונה מנכותו של נכה על פי חוק הביטוח הלאומי מהווה תכלית ראויה? די בעיון בדברי בית המשפט העליון לעיל, על מנת לקבוע כי התשובה לכך שלילית.

לאור כל האמור, אינני נדרש להכריע האם פגיעה זו הינה מידתית אם לאו.

מן המקובץ עולה כי הנחיית אגף השיקום אינה עולה בקנה אחד עם זכויות היסוד המוגנות במשפט הישראלי, והחלתה מהווה אפליה אסורה.

עמדת המשפט העברי בשאלת עיגול אחוזים

  1. האופן בו נדרש המשפט להתייחס לקביעות מספריות שאינן שלמות, איננה סוגיה חדשה ועיון במספר סוגיות במשפט העברי מעלה כי שאלת עיגול האחוזים מוכרעת לא רק על פי הכללים החשבונאיים אלא גם מתוך ראיה ערכית של מהות הסכסוך והצדדים לו.

מתוך חוות דעתם של הרב עו"ד ירון אונגר וד"ר יובל סיני, מהמרכז ליישומי משפט עברי במכללה האקדמית נתניה, בנושא "עיגול סכומים במשפט העברי" (להלן: "חוות דעת ישמ"ע"), למדים אנו כי כאשר נדרשו חכמי ישראל להכריע בסוגיה העוסקת ביחסים שבין האדם לקונו, קביעת השיעורים לקיומה של חובה דתית, הועדפה הדרך המחמירה.

דוגמא לכך הינה הקביעה ההלכתית בעניין שיעורם של חמשת השקלים המשמשים לפדיונו של הבן הבכור. בעניין זה ציינו אונגר וסיני כך:

"השווי המדויק של חמשת הסלעים הוא תשעים וששה גרם כסף, וחמש עשרה מאיות הגרם (שיעורי תורה (נאה) עמוד פב). למרות זאת, הלכה למעשה, רבים מן הפוסקים קבעו שיש לפדות את הבן ב-100 גרם כסף צרוף דווקא, וזאת מחשש שמא אם יחושב ערכם המדויק של חמשת הסלעים, מאחר שהמספר אינו שלם, עלולים אנשים להתבלבל בחשבון, ותצא תקלה מתחת ידם (ראו שו"ת יחווה דעת חלק ד, סימן נד)." (שם, ע' 2).

דוגמה נוספת היא ההלכה בעניין איסור הקפת פאות הראש, ראו שם.

  1. מנגד, כאשר מדובר על סכסוך עסקי או אישי בין אדם לחברו, אזי נקבע כי גם חלקי השלם מהוים זכות שאין לפגוע בה. כך סיכמו אונגר וסיני בחוות דעת ישמ"ע, את הדיון בשאלת הדין בסוגיית השיעורים בדיני האונאה:

"אפשר שהסיבה לכך שרבים מן הפוסקים מסתייגים מהצעתו של המגיד משנה היא, שבניגוד לעיקרון 'לחומרא לא דק', כאשר אנו דנים בעסקה דו צדדית, עיגול הסכום עלול לפגוע באחד מן הצדדים. אם נקבע ששיעור האונאה הוא 10 שקלים, ייצא שבמקרה ששולם עבור הנכס מחיר הגבוה או נמוך משוויו ב-9 שקלים בלבד, לא ניתן יהיה לבטל את העסקה או לדרוש השבת הפער שבין המחיר ששולם לשווי הנכס. אם הסבר זה נכון, נוכל להסיק עיקרון כללי ולפיו, בתביעה אזרחית, אין לעגל סכומים משום שבכך פוגעים בהכרח בזכויותיו של אחד מן הצדדים." (שם, ע' 3).

באם נידרש להשליך מקביעות אלו ביחס לסוגיה דנן, אני סבור כי קבלת הטבות וזכויות מקופת המדינה בגין נזק אשר נגרם לנפגע בעת ששירת את המדינה, דומה יותר לקביעת ההלכה ביחס לפן האזרחי, ויש לקבוע כי אין לעגל כלל. אולם אם ישנו צורך מנהלי לעגל את הנכות, אזי אין לפגוע בזכותו של הנפגע ואין להפחית אפילו חלק קטן של השלם משיעור נכותו.

תוצאה

  1. הכרעה בשאלת אופן עיגול הנכות בהכרעותיהן של הועדות הרפואיות המכריעות בתביעותיהם של נכי צה"ל הינה שאלה משפטית אשר ההכרעה בערעור עליה מסור לבית משפט זה.

כפי שהוכח בהליך זה, אופן עיגול הנכות נקבע בהנחיית אגף השיקום משנת 1984.

לאחר שבחנתי את הטענות שהועלו על ידי המערער, אני סבור כי הנחייה זו סותרת את עקרונות היסוד של המשפט הישראלי ולפיכך עיגול נכותו של המערער כלפי מטה מהווה טעות משפטית של יו"ר הועדות הרפואיות. לפיכך, הדיון יוחזר ליו"ר הועדות הרפואיות, אשר יכריע בעררו של המערער בהתאם להנחיות פסק דין זה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז אדר א תשע"א, 3 מרץ 2011, בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתביעות מול משרד הביטחון ונפגעי איבה.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

 

קרא עוד
תאונות עבודה
בפגיעות מסוג מחלות מקצוע/מיקרוטראומה לא ניתן יהיה להפחית מנכותו של מבוטח עבור גורמי סיכון, אלא אם הוכח שהם התממשו לכדי נכות

הלכת סומך – ניתנה ע"י בית הדין הארצי בשנת 2021 וקבעה כי בפגיעות מסוג מחלות מקצוע/מיקרוטראומה לא ניתן יהיה להפחית מנכותו של מבוטח עבור גורמי סיכון, אלא אם הוכח שהם התממשו לכדי נכות.

 

 

תביעתו של מר סומך להכרה בפגיעת הדליות ברגליו מהן סובל, כתוצאה מעבודתו שבוצעה בעמידה על הרגליים במשך שנים ארוכות, נדחתה ע"י המל"ל. לאחר שניהלנו הליך הוכחות בבית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע, הוכרה פגיעתו, אולם הועדה הרפואית לעררים הפחיתה מחצית משיעור נכותו  בנימוק שהיא נגרמה כתוצאה מגורם סיכון הקיים בגופו  – פגם מבני בורידי הרגליים שתרם לפגיעתו ואינו קשור לעבודתו.

החלטה זו של הועדה הרפואית להפחית מנכות בשל גורמי סיכון התבססה על הלכה קודמת של בית הדין הארצי – הלכת יונס סואעד משנת 2012, שם נקבע כי ניתן להפחית מנכות שנקבעה עבור מחלת ריאות בגין גורם סיכון – עישון.

בשנים שלאחר מכן הצלחנו לבטל את הלכת סואעד ולהוכיח, באמצעות שני תיקים בהם ערערנו לבית הדין הארצי, כי בתיקי מחלת  מקצוע ומיקרוטראומה, אין להפחית מנכות רפואית שקבעה הועדה בשל גורמי סיכון, למעט במצבים מסויימים (המדובר בהלכת חירותי שעסקה בפגיעת קדרית בכפות הידיים והלכת מילברג שעסקה בפגיעת גננת במיתרי הקול – צרידות).

 

בפרשת סומך הצלחנו להשלים את המהפכה הפסיקתית בסוגייה משפטית זו, כאשר   בית הדין הארצי שיכלל את המבחנים והקריטריונים (שנקבעו כאמור במילברג וחרותי) מתי וכיצד ניתן יהיה להפחית משיעור הנכות בשל גורמי סיכון, כשהוא מקבל את עמדתנו, מדגיש ומחדד שניתן יהיה לעשות זאת רק כאשר הוכח שגורמי הסיכון התגבשו לכדי נכות ולכן אף אם פעלו במבוטח גורמי סיכון נוספים, הרי שאם ימצא כי אלמלא  תנאי העבודה, גורמי הסיכון לא היו מתממשים לכדי נכות – יש לשייך את כל הנכות לפגיעה בעבודה. במידה ויוכח לועדה כי אלמלא תנאי העבודה גורמי הסיכון התממשו לכדי נכות – על הוועדה לקבוע את שיעור ההשפעה היחסי שלהם.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

לאחר מאבק משפטי בין 9 שנים, התקף לב של תושב אשדוד הוכר כתאונת עבודה וזאת על אף שהתקף הלב אירע בביתו לאחר שעות העבודה. רטרואקטיבית הוא קיבל תשלום של יותר ממיליון ₪ ויזכה לקצבה חודשית קבועה של 10,000 ש"ח נטו מהביטוח הלאומי למשך כל ימי חייו ללא תלות ביתר הכנסותיו.

העובד, כיום בן 69, עבד כמכונאי ובמסגרת עבודתו האחריות עליו הייתה כבדה מאוד. הוא היה מופקד על צוות עובדים והוא נדרש לחתום על כשירות העבודה. תפקידו של העובד היה כרוך בלחץ ואחריות רבה, וכשל בשיקול דעתו יכול היה לעלות בחיים רבים. בחודש ינואר 2003 במהלך משמרת עמוסה במיוחד התפתח אצל העובד לחץ עבודה חריג. במהלך המשמרת חש העובד ברע, הוא סיים את עבודתו, שב לביתו ורק בלילה, לאחר שהמשיך לחוש ברע, פנה לבית החולים "קפלן" שם אובחן כי הוא סובל מאוטם בשריר הלב.

העובד הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי על מנת שהתקף הלב יוכר כתאונת עבודה (פגיעה בעבודה), תביעתו נדחתה ומשכך הוא פנה באמצעות משרד עורכי הדין מרקמן את טומשין מאשדוד אשר מתמחה בתביעות לנזקי גוף ופגיעות ומחלות כתוצאה מעבודה, בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה על מנת לערער על החלטת המוסד לביטוח לאומי בכדי שיכירו במחלתו כתאונת עבודה. תחילה דחה בית הדין את התביעה, בהסתמכו על חוות דעת מומחה רפואי שקבע כי אין קשר רפואי בין אוטם שריר הלב לבין האירוע החריג בעבודה. רק לאחר תשע שנים וניהול הליכים שהגיעו לבית הדין הארצי לעבודה הוכר התקף הלב שארע לעובד בביתו כתאונת עבודה.

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
כללי

הוריו של הילד שמו לב לעיכוב בהתפתחות ילדם, לאחר בדיקות מקיפות התברר כי הילד סובל מתסמונת האיקס השביר.

תסמונות האיקס השביר ידועה כתסמונת שגורמת לפיגור שכלי בילדים.

זוהי מחלה גנטית קשה אך למרות זאת, היא ניתנת לאבחון מוקדם ברמה של 100% וודאות כבר בתקופת ההריון.

ההורים, שביצעו את כל הבדיקות אותם הונחו לבצע במהלך ההיריון תבעו את בית החולים על כך שלא אבחנו את הגן שהועבר מהאם אל הילד.

לאחר מאבק משפטי קיבלו ההורים בתור פיצוי 4.5 מיליוני שקלים – שיעזרו להם להתמודד עם המצב החדש שנקלעו אליו.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לרשלנות רפואית, עו"ד לתביעות ילדים.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
כללי
בני זוג תבעו את קופת החולים בעקבות רשלנות רפואית ופוצו בסכום של 1.5 מיליון ש"ח

תביעת רשלנות רפואית.

בני הזוג תבעו את קופת החולים בעקבות אי המלצת רופאי הקופה על בדיקות מעקב היריון שיכלו להצביע על תסמונת מוקוליפודוזיס 4. בנם נולד עם מוטציה הגורמת לעיכוב התפתחותי ופיגור שכלי.

בני זוג אשר תבעו את קופת החולים בעקבות אי המלצת רופאי הקופה על בדיקות מעקב היריון. בנם נולד עם מוטציה הגורמת לעיכוב התפתחותי ופיגור שכלי.

ההורים בסופו של דבר פוצו ב1.5 מיליון שקלים.

פיצוי גדול זה כמובן לא יוכל להחזיר את הגלגל אחורה אך עזר להורים עם ההתמדדות במציאות המורכבת שלא הכינו אותם אליה.

גובה הפיצוי יכול להיחשב כהישג, בעיקר לאור העבודה כי בתקופת ההיריון לא הייתה המלצה גורפת של הרשויות לפנות לבדיקה שעשויה היית הלהתריע על המוטציה מבעוד מועד.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתביעות רשלנות רפואית.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
עתירה לבגץ הביאה לשינוי בתקנות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי

עתירה שמשרדנו הגיש לבג"ץ נגד תקנות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי.

 

בעקבות עתירה שמשרדנו הגיש לבג"ץ המוסד לביטוח לאומי נדרש לשנות את תקנות ההיוון לפיהן מחושב הסכום שנפגע עבודה יוכל לקבל אם ברצונו להוון את קצבתו. מדובר בהליך שהיו לו השפעות עמוקות על ההיוון, והגשתו הביאה למינוי ועדת וינוגרד.

הליך זה סייע לציבור לקבל סכומי עתק ושינה סדרי עולם שהיו נהוגים במשך עשרות שנים.

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
כללי

בית משפט המחוזי בבאר שבע הפחית את עונש המאסר של נאשם בגרימת מוות ברשלנות וקבע כי העונש שנקבע לו בבית משפט השלום אינו מידתי. (עפ"ג 39751-12-13)

פסק דין

השופט י. צלקובניק:

בפנינו ערעור כנגד גזר דינו של בית המשפט השלום לתעבורה (כב' השופט א' אופיר), לפיו הוטלו על המערער 18 חודשי מאסר מהם 12 חודשים לריצוי בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, פסילת רישיון נהיגה למשך 10 שנים, פסילה מותנית, קנס בסך של 3000 ₪ והתחייבות בסך של 15,000 ₪, למשך שנתיים.

ביום 27.5.2010 נהג המערער ברכב פרטי מסוג טויוטה, בישוב כסיפה, ממזרח למערב, כשעמו 3 נוסעים. המערער הגיע לעקומת כביש שמאלה, סטה עם רכבו לשמאל הדרך, עלה על שטח הפרדה ופגע עם דופן ימנית של הרכב בעמוד תאורה שניצב על שטח ההפרדה. עקב כך, סב הרכב, ועצר, כשפניו מופנות לכיוון צפון.

כתוצאה מהתאונה נהרג יוסף ג'ברין ז"ל, אשר ישב ברכב מאחור. המערער והנוסעים האחרים נפצעו קשה; הרכב ותאורת הרחוב ניזוקו.

בית המשפט קמא לא נתן אמון בטענת הנאשם כי סטה מנתיב נסיעתו, עקב כניסתו הפתאומית של בעל חיים לכביש, וקבע כי הסטייה אירעה בשל נהיגה במהירות גבוהה, של 80- 90 קמ"ש, בכביש בו המהירות המותרת הינה עד50 קמ"ש, ומצויים בו עיקולי דרך. עוד צויין, כי הכביש היה חשוך בחלקו ושרר ערפל קל.

נוכח האמור, הורשע המערער במכלול עבירות שיוחסו לו בכתב האישום: גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961; גרימת תאונת דרכים שתוצאתה חבלה ונזק, לפי סעיף 62(2) ו- 38 (2)לפקודת התעבורה; מהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך, לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961; סטייה מנתיב נסיעה לפי תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה;  ונהיגה ללא ביטוח רכב, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), וזאת משהסתבר כי לא היה ברשות המערער ביטוח רכב תקף בעת הנהיגה.

בערעור כנגד חומרת עונשי המאסר והפסילה, טען ב"כ המערער כי יש להפחית מעונש המאסר ולהעמידו על 6 חדשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, או לחלופין, להפחית מתקופת המאסר בפועל; בנוסף עתר המערער להורות על קיצור משמעותי של תקופת הפסילה.

בנימוקיו טען ב"כ המערער, כי בגזר הדין קבע בית המשפט מתחם ענישה גבוה יתר על המידה, בין 6 חדשי מאסר לבין 24 חודשי מאסר, בעוד שהיה מקום לקבוע מתחם ענישה מחמיר פחות, בין 6 חדשי מאסר בדרך של עבודות שירות, ועד 18 חדשי מאסר בפועל. ב"כ המערער משיג בהקשר זה, על הקביעה בגזר הדין, כי הרשלנות בדרך הנהיגה הייתה ברמה "בינונית – גבוהה", שכן קביעה זו התבססה על כך ש"הכביש היה חשוך, מפותל ובתנאי ערפל קל, במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך", זאת, בניגוד לנאמר בהכרעת הדין, בה צוין, כי מקום התאונה היה מואר על ידי פנסי רחוב, עם ראות טובה. בנסיבות אלה סבור ב"כ המערער, כי יש לקבוע כי רמת הרשלנות הייתה פחותה בהרבה.

עוד נטען, כי בית המשפט לא נתן די משקל לנסיבות האישיות והמשפחתיות, ולשיקולי השיקום הנוגעים למערער, המצדיקים סטיה מרף הענישה המקובל, נוכח הוראת סעיף 40ד לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, הקובעת כי אם קיים סיכוי ממשי לשיקום, רשאי בית המשפט לחרוג ממתחם העונש ההולם; המערער, בן העדה הבדואית, נשוי ואב לפעוט, המפרנס את משפחתו, הינו "אזרח למופת" ו"אדם נורמטיבי לחלוטין", הוא נעדר הרשעות קודמות, ועברו התעבורתי אינו מכביד.

המערער שירת בעבר שירות צבאי מלא, ונפצע עקב פיצוץ מטען חבלה ברצועת עזה. המערער אף פעל לגיוסם של שניים מקרובי משפחתו, שנספו במהלך שירותם (האחד נרצח, והשני מצא מותו בתאונת דרכים), וקיימת עקב כך טרוניה כלפי המערער מצד קרובי המשפחה, בכך שעודד את גיוסם של המנוחים.

בעקבות התאונה, נפצע המערער עצמו בצורה קשה, ונגרמו לו חבלות בגב, בצוואר ובראש, ונקבעה לו נכות על ידי הביטוח הלאומי. מצבו הנפשי התדרדר. מתיעוד רפואי שהוצג בפני בית המשפט קמא, עלה כי המערער סובל מסיוטים, הפרעות שינה ותחושות אשם. המערער נזקק לטיפול ומעקב רפואי המיועד לנפגעי פוסט טראומה. מתסקיר שירות המבחן, עלה גם, כי המערער עבר תהליך שיקומי בעבר, בעקבות מותו של אביו, ולאחר שנפצע בשירות הצבאי. נוכח נסיבות אלה, המליץ שירות המבחן על הטלת עונש מאסר בדרך של עבודות שירות.

(יצוין, כי לחלופין, המליץ שירות מבחן כי יינתן למערער טיפול נפשי הולם במהלך מאסרו, אם יוחלט על הטלת מאסר ממשי).

עוד נטען כי ברי, כי במהלך מאסרו, לא יזכה המערער לקבלת טיפול נפשי מיטבי. קיים אף חשש כי ריצוי עונש מאסר, עלול להביא לקריסת מצבו הנפשי של המערער. עוד נטען כי יש ליתן ביטוי לחלוף הזמן – כשלוש וחצי שנים מאז התאונה –  והפגיעה במערער ובמשפחתו כיום, עקב ריצוי העונש תהיה גדולה מאד, ולפיכך יש להסתפק בעונש של מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות.

ב"כ המערער טען בנוסף, כי עונש הפסילה חמור מדי, במהלכן של שנים שהינן "קריטיות" למערער ולמשפחתו, והפסילה הממושכת תביא לפגיעה באפשרות פרנסתו של המערער. בית המשפט קמא קבע, כי מתחם הפסילה מגיע עד לכדי רף עליון של 15 שנים, וראוי כי נסיבותיו האישיות של המערער, יקבלו ביטוי מקל הרבה יותר, גם במרכיב ענישה זה.

ב"כ המשיבה סבורה, כי אין מקום להתערב בעונש – שאינו חורג ממתחם הענישה המקובל, שגובש בפסקי הדין השונים- נוכח הרשלנות שגילה המערער בנהיגתו, ולאחר שהנסיבות האישיות שצוינו הובאו לידי ביטוי מלא בגזר הדין.

דיון

ב-ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 16.11.2009, הובהר כי –

"נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות

בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות."

ובמקום אחר:

"לצד בחינת נסיבותיה של המבקשת, יש לזכור כי השיקולים המתווים את שיקול דעתם של בתי משפט בעת קביעת העונש הראוי לעבירות תנועה בעלות תוצאות קטלניות, אינם מתמקדים רק בנאשם. על בית המשפט לשקול מערכת שיקולים רחבה יותר, הכוללת גם את בחינת תוצאות התאונה והאינטרס החברתי שבענישה" (רע"פ 2955/12 הרמוס נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 26.6.2012, פסקה 10).

כך, הודגשו על ידי כב' השופט רובינשטיין, צורכי הענישה נוכח התוצאות הקשות הנגרמות בעטיה של נהיגה רשלנית:

אין מקרה זהה למשנהו, אף הצד השוה הוא בקיפוד חיי אדם, שהביטוי  המעט אשר בידי בית המשפט ליתן למאבק בו הוא בענישה. אכן, היו מקרים שבהם הורד הרף, ואותם מצטטים הסניגורים תדיר בעשותם מלאכתם. אך באשר לבתי המשפט, הקטל בכבישים מצדיק, משהורשע אדם, ליתן לכך ביטוי עונשי מוחשי" (רע"פ 2955/12 פלונית נ. מדינת ישראל, ניתן ביום 26.6.2012).

ובמקום אחר צוין, כי –

"גם למי שמקנן ספק בליבו אם ההרתעה בענישה מחמירה מועילה, אף שאין בידינו נתונים (שראוי היה כי יינתנו בידינו, לרבות מחקרים) – אין חולק כי יש משמעות לגמול האינדיבידואלי, ולאו מילתא זוטרתא היא"   (ע"פ 570/07 בן הרוש נ. מדינת ישראל, ניתן ביום 5.7.2007, פסקה י').

המערער גילה רשלנות משמעותית בדרך נהיגתו. נסיעה בכביש תוך כניסה לשתי עקומות דרך, במהירות העולה בהרבה על המותר, עלולה להסתיים בתאונה, ותוצאה אפשרית זו הייתה בבחינת נתון ידוע וחזוי מראש. אין מדובר בהחלטה מוטעית של נהג, המתקבלת תוך שבריר שניה, אלא בנהיגה מתמשכת יחסית, חרף כך שהמערער, בן המקום, הכיר את מגבלות  הנהיגה במהירות מעין זו, נוכח תוואי הכביש. עוד יש לציין כי הטענה בדבר היותו של הכביש "חשוך בזירת התאונה" עלתה על ידי ההגנה, עוד בדברי המענה (ע' 2 לפרוטוקול), וכך אף הטענה לעניין קיומו של "ערפל" קל שעלתה מעדות המערער (ע' 65 לפר'). ואולם נוכח גובה המהירות ומבנה הכביש, הרי שאין להמעיט מחומרת הרשלנות, גם אם בתנאי הראות כשלעצמם, לא היה כדי לפגום בשדה הראיה.

תוצאות התאונה קשות כאמור. עקב רשלנותו של המערער שקיפח את חייו של המנוח, אדם צעיר, יליד 1988. נוסע נוסף (הוארין חוסאם), נפגע – כמו המערער – בפגיעה רב מערכתית, כפי שעלה מהתיעוד הרפואי שהוגש בבית המשפט קמא. נוסע נוסף, נפגע בצורה קלה יחסית. מצבו הנפשי של המערער, הסובל כנטען, מתסמונת פוסט טראומטית, בעקבות מוראות התאונה ותוצאותיה, אינו בבחינת חיזיון נדיר בתאונות קשות, אצל אנשים נורמטיביים, מהישוב, הנמצאים אחראים לאובדן חיי אדם (בעניין זה ראו למשל, רע"פ 7214/13, שרה הרשנסון, נ. מדינת ישראל, ניתן ביום 8.1.2014; ע"פ 6358/10 מחמוד קבהא נ. מדינת ישראל, ניתן ביום 24.3.2011). העובדה כי הנאשם נזקק להליך שיקומי, שהינו פועל יוצא מתוצאות התאונה ודרך נהיגתו, אין בה כדי להביא לסטיה מדרישות הענישה, שאינן מתמקדות כאמור, רק במערער.

באשר לטענה בעניין חלוף הזמן, יש לציין, כי נוכח קו ההגנה שננקט והצורך בניהול הוכחות, לא הסתיימו ההליכים אלא לאחר זמן. ראוי להוסיף כי המערער לא קיבל עליו את הקביעות בהכרעת הדין, ואף בפני שירות המבחן חזר וטען, כי התאונה אירעה בשל "גורמים משמעותיים שאינם תלויים בו", הגם שהביע צער רב נוכח תוצאות התאונה.

בית המשפט קמא קבע מתחם ענישה הולם, נוכח נסיבות הנהיגה, וגם אם הרף העליון של המתחם היה מוטה כלפי מטה, הרי שאין בעונש שהוטל משום סטיה מטווח ענישה ראוי (והשווה לעניין זה, מתחם הענישה שצוין לאחרונה, בבית משפט זה, ב- ע"פ 34988-08-13 אלכסנדר מציוק, נ. מדינת ישראל, ניתן ביום 26.2.2014, וכן המתחם עליו עמד כב' השופט רובינשטיין, בע"פ 570/07  הנ"ל, פסקה י').

נוכח האמור, לא הייתי רואה מקום להתערב במידת העונש. עם זאת, מטעמים של לפנים משורת הדין, נוכח הצטברות הנסיבות האישיות שפורטו לעיל, ובכללן פציעתו הקרבית של המערער, שיש לה ייחוד נוכח רקעו האתני, ופציעתו החמורה בתאונה, הייתי מציע להפחית מעונש המאסר שהוטל שלושה חדשים, באופן שיעמוד על 9 חדשי מאסר לריצוי בפועל.

מאידך, נוכח נסיבות התאונה ותוצאותיה, ולאור כך שהמערער נהג ללא ביטוח בר תוקף, מן הראוי כי המערער יורחק לתקופה משמעותית מנהיגה, ואין אני מוצא כל חומרה בעונש הפסילה שהוטל.

יורם צלקובניק, שופט

השופט א. ביתן:

אני מסכים.

אליהו ביתן, שופט

השופט ש. פרידלנדר:

  1. אני מסכים, בכל הכבוד, לתוצאה שאליה הגיע אב-בית-הדין, חברי השופט י' צלקובניק, ושאליה הצטרף גם חברי השופט א' ביתן.
  2. אני רואה צורך לנמק את מסקנתי, לרבות נוכח דברים שאמרתי במקום אחר, שם דנתי באריכות בסוגיית הענישה בגין גרימת מוות ברשלנות תעבורתית [ת"פ (שלום ת"א) 3442/09 מדינת ישראל נ' גדמו (2.12.2010) (להלן: "גדמו")]. בשים לב לפסיקת בית-המשפט העליון בשנים האחרונות, לתיקון מס' 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 שנכנס לתוקף ביום 10.7.2012 (להלן: "תיקון 113" או "חוק העונשין", לפי העניין), ולהבדלים בין הנסיבות של שתי הפרשות – הגעתי למסקנה כי אין מקום להחיל בענייננו תוצאה דומה לזו שאליה הגעתי שם.
  3. נכון למועד כתיבתן של שורות אלה, מצאתי רק 2 פסקי-דין של בית-המשפט העליון שדנו במפורש במתחם הענישה ההולמת את העבירה הנדונה, גרימת מוות ברשלנות תעבורתית, לפי תיקון מס' 113. בעניין רע"פ 7481/13אולוס נ' מדינת ישראל (26.1.2014) דובר בנהג הסעות אשר שכח ברכב פעוטה, אשר נפטרה עקב כך. בית-משפט השלום סיווג את דרגת הרשלנות כגבוהה, בשים לב לתפקידו של הנאשם כנהג ציבורי המסיע ילדים. בהתאם לכך קבע מתחם-ענישה של 9¬-20 חודשי מאסר בפועל. נוכח הנסיבות האישיות של הנאשם והפגיעה במצבו הרפואי עקב התאונה גזר עליו 12 חודשי מאסר ו-10 שנות פסילה, לצד עונשים נלווים. בית-המשפט העליון לא התערב. בעניין רע"פ 1300/14 מורי נ' מדינת ישראל (25.2.2014) דובר בנהג שדרס למוות הולך-רגל במעבר-חציה. בית-משפט השלום קבע מתחם-ענישה בין "חודשים ספורים" לשנת מאסר, ו-6¬-18 חודשי פסילה. נקבע כי מדובר ברשלנות רגעית בדרגה בינונית-גבוהה, ובנהג נורמטיבי בדרך-כלל. בהתאם לכך נגזרו על הנאשם 8 חודשי מאסר בפועל ו-8 שנות פסילה, לצד עונשים נלווים. בית-המשפט העליון לא התערב.
  4. בענייננו קבע בית-משפט השלום כי רשלנותו של הנאשם הייתה בדרגה בינונית-גבוהה, וכי לא היה מדובר בהיסח-דעת רגעי אלא ב"החלטה קרה של הנוהג בו להאיץ את הרכב בהתאם לרצונו האישי". אזכיר כי ההאצה הייתה למהירות בת 80¬-90 קמ"ש, במקום שבו המהירות המרבית המותרת הייתה 50 קמ"ש, ובניגוד לתנאי הדרך. לפיכך, בדין סיווג כך בית-משפט השלום את המעשה.
  5. אציע מתווה לקביעת מתחם-הענישה כלהלן: המחוקק כבר קבע את העונש של 6 חודשי מאסר בפועל כרף התחתון של מתחם-הענישה הכללי בגין גרימת מוות ברשלנות תעבורתית [פקודת התעבורה, סעיף 64]. לפיכך, יש לומר כי זהו הרף התחתון המתאים לדרגה הקלה-יחסית של הרשלנות. כדי ליצור מדרג ענישה סביר בדקוּת (רזולוציה) סבירה, יש לקבוע מדרגות של 3 חודשים בין העונש ההולם את דרגת הרשלנות הקלה לזה ההולם את הדרגה הבינונית, ובין העונש ההולם רשלנות בינונית לזה ההולם רשלנות בדרגה גבוהה. לעניין הרף העליון – מתבקש, לאור מהות העניין ותקדימיו, כי יועמד על 18 חודשי מאסר בגין רשלנות קלה, 21 חודשי מאסר בגין רשלנות בינונית ו-24 חודשי מאסר בגין רשלנות בדרגה גבוהה. למעלה מן הצורך אעיר כי בקביעה כאמור יש גם היגיון סטטיסטי: לפי עקרון ההתפלגות הנורמלית, שליש מן המתחם "מכסה" את רוב המקרים (בשיעור כשני-שליש). משהעונש המרבי בגין גרימת מוות ברשלנות הנו 36 חודשי מאסר, אך טבעי הוא כי מתחם הענישה, שכמובן מותיר מקום לסטייה ממנו לקולה ולחומרה לפי סעיפים 40ד או 40ה בחוק העונשין, יהיה משך של 12 חודש, מסביב לרף החציוני. לפיכך, מהעמדתו כאמור של הרף התחתון של המתחם על 6, 9 או 12 חודשי מאסר, לפי דרגת החומרה של הרשלנות – יש מקום לקבוע את הרף העליון של המתחם על 18, 21 ו-24 חודשי מאסר, בהתאמה.
  6. לעניין משך הפסילה אעיר כי מסתמנת בפסיקה הקבלה-בקירוב בין מספר חודשי המאסר לבין מספר שנות הפסילה. סטנדרטיזציה, בהיעדר נסיבות מיוחדות, היא לברכה; משום שהיא מקלה על מלאכת השפיטה, משפרת את צפיותה ושוויוניותה של הענישה ומסייעת להשגת הסדרי-טיעון. לפיכך אציע כי מתחם הענישה לעניין משך הפסילה יהיה בהתאם לנוסחה של שנת פסילה לכל חודש מאסר; אלא בהתקיים טעם כלשהו לקבוע אחרת.
  7. לאור האמור, אני סבור כי מתחם-הענישה הראוי בהקשרים של רשלנות בינונית-גבוהה כבענייננו – הנו 9¬-24 חודשי מאסר בפועל (קרי: בין הרף התחתון של רשלנות בינונית לבין הרף העליון של רשלנות גבוהה), ו-9¬-24 שנות פסילה, בהתאמה.
  8. לעניין קביעת העונש הקונקרטי, בזיקה למתחם-הענישה האמור, אבקש להטעים כי לפי סעיף 40ב בחוק העונשין – "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (ההדגשות הוספו). עלינו להתמקד, אפוא, בחומרת התנהגותו של הנאשם, ולא בתוצאותיה המקריות. ההתחשבות בתוצאות, כאמור בסעיף 40ט – תלויה בכך "שהן משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם". גישה זו עוקבת אחר העיקרון שנקבע כבר בתיקון מס' 39 בחוק העונשין, שלפיו – דין ניסיון לביצוע עבירה כדין הביצוע עצמו; שהרי שניהם מגלמים אותה מידה של אשם, והבדל מקרי בתוצאה בלבד [חוק העונשין, סעיף 34ד]. גישה זו עולה גם מקביעת עונש זהה בגין גרימת מוות ברשלנות ובגין יצירה רשלנית של סיכון קטלני, אף כשהסיכון לא התממש[חוק העונשין, סעיפים 338(א) ו-344]. לפיכך, בענייננו, יש לקבוע עונש ההולם רשלנות בינונית-גבוהה; מבלי להתמקד בתוצאותיה המקריות של אותה רשלנות.
  9. חברי אב-בית-הדין עמד על הנסיבות האישיות של הנאשם, המצדיקות הקלה בעונש במסגרת המתחם האמור [חוק העונשין, סעיף 40יא]. אעיר, לעניין זה, כי לעניות-דעתי – אין בשכיחותן של נסיבות מקלות כדי לכרסם במשקלן. ראוי להקל בדינם של אנשים נורמטיביים הסובלים סבל רב בעקבות התאונה שגרמו. אצל אנשים נורמטיביים אין בעבירה משום גילוי של אנטי-חברתיות, ולפיכך הם אינם מאיימים על קיומה של חברה נורמטיבית מתפקדת. מי שסבל סבל רב בעקבות התאונה שהוא גרם לה, כבר "שילם מחיר" עקב מעשהו, וחזקה שהפיק את לקחו. לפיכך, קטן הצורך בעונש יזום משלים. משמהות העונש היא גרימה מכוונת של סבל לתכלית חברתית ראויה, אין צידוק לעונש העולה על הנדרש. כל השיקולים הללו תקפים בין אם מצב-דברים זה הוא נדיר או שכיח בהקשר של העבירה הנדונה. לפיכך, בענייננו, הנסיבות האישיות של הנאשם, כפי שפירט חברי אב-בית-הדין, מצדיקות לגזור עליו עונש המצוי ברובד התחתון של מתחם-הענישה האמור.
  10. בהיעדר דפוס עברייני בענייננו, אין רלבנטיות לשיקולי שיקום, מחד-גיסא, ולשיקולי הגנה על שלום הציבור, מאידך-גיסא [חוק העונשין, סעיפים 40ד ו-40ה, בהתאמה].
  11. איני מוצא גם צורך בהחמרה יתירה לצורך הרתעה אישית [שם, סעיף 40ו], משום שחזקה כי לאירוע חובלני (טראומטי) שכזה יש השפעה מרתיעה ממצה. לעניין הרתעת הרבים [שם, סעיף 40ז] אני סבור כי הדבר שמפניו רלבנטי להרתיע הוא ההתנהגות המסוכנת. לא ניתן להרתיע מפני התרחשותן של תוצאות שלעושה אין שליטה עליהן. לפיכך, ולאור עקרון השוויון, יש להשיג את הרתעת הרבים בהקשר התעבורתי על ידי ענישה מחמירה בגין כלנהיגה מסוכנת. גישה זו תואמת גם את היעילות האכיפתית; שהרי בידוע שתדירות האכיפה, ולא חומרת הענישה במקרים נדירים, היא המניבה הרתעה אפקטיבית [רע"פ 4484/92 סיריה נ' מדינת ישראל (1.11.1992), פסקה 7; יעקב בזק, הענישה הפלילית (1981), עמ' 74; שלמה גיורא שוהם, גבריאל שביט, גבריאל קאבאליון ותומר עינת, עבירות ועונשים: מבוא לפנולוגיה, מהדורה שלישית (2009), עמ' 124]. כל עוד הסתברות התפיסה בעבירות תעבורה מגעת כדי אחת ל-10,000 עבירות [אברהם טננבוים ועדי ליאון, "על הענישה הראויה בתעבורה", הסניגור 154 (ינואר 2010), ליד הערה 23] – חומרת העונש נתפסת כתיאורטית ואינה אפקטיבית. לפיכך, תוספת-החמרה בענישה, תחת הידוק האכיפה – אינה מידתית.
  12. בהקשר זה אעיר כי המדינה לא ביססה את טענתה לירידה במספרן של תאונות-דרכים; להבדיל מירידה במספר ההרוגים בתאונות-דרכים, בשל שיפורים בתשתיות. כמו-כן, המדינה לא ביססה את הקשר הסיבתי הנטען בין התופעה הנזכרת לבין מגמת ההחמרה בענישה בגין גרימת מוות ברשלנות תעבורתית; להבדיל מהחמרה באכיפה בתחום עבירות-נהיגה התנהגותיות.
  13. באמור לעיל אין, חלילה, כדי להמעיט כמלוא-הנימה מגודלו של האסון לנפגעים ולמשפחותיהם. לבי-לבי עליהם. אולם, החמרה בלתי מידתית בענישה אינה המטבע החברתי שבאמצעותו יש לבטא אמפתיה כלפי קורבנות-עבירה.
  14. לאור המקובץ; ובשים לב למנהגה של ערכאת-הערעור לקמץ בהתערבות בגזרי-דין בהיעדר סטייה מהותית ממדיניות הענישה – מסכים אני לתוצאה שאליה הגיעו חבריי.

שלמה פרידלנדר, שופט

הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופט י. צלקובניק, להעמיד את עונש המאסר בפועל על 9 חדשי מאסר. אין שינוי במרכיבי העונש האחרים.

ניתן היום,  ב' ניסן תשע"ד, 02 אפריל 2014, במעמד הצדדים.

יורם צלקובניק, שופט

אב"ד                אליהו ביתן, שופט                      שלמה פרידלנדר, שופט

 

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
אזרחי צוואות וירושות

בית המשפט המחוזי מרכז דחה במלואה תביעת מקרקעין שהוגשה נגד לקוחות המשרד בסכום של למעלה מ-6 מיליון ש"ח, תוך חיוב התובע בהוצאות בסך 50,000 ש"ח.

עניינה של התביעה בסכסוך על קרקע שנמכרה בשנת 1970 ובהמשך נקנתה על ידי התובע. התובע טען כלפי יורשי בעלי הקרקע המקוריים כי עליהם לשלם לו סך של מיליוני ש"ח.

עם קבלת תביעת המקרקעין, משרדנו הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף – אשר התקבלה ברובה. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה, ולכן התובע נדרש להגיש כתב תביעה מתוקן. משרדנו הגיש בקשת סילוק על הסף גם נגד כתב התביעה המתוקן, וגם בקשה זו התקבלה, כך שהתובע נדרש לתקן את התביעה פעם נוספת ולהפחית משמעותית את סכום התביעה.

התובע התעקש להמשיך לנהל נגד לקוחותינו את התביעה עד שניתן בו פסק דין – בו התקבלו טענותינו, והתביעה נדחתה במלואה תוך חיוב התובע בהוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח.

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתביעות מקרקעין.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
כללי
בית המשפט קבע כי הסכם בלתי חוקי ומנוגד להוראות המינהל.

בהליך שנוהל ע"י המשרד, הוכח כי ההסכם שנכרת עם המינהל הוא הסכם בלתי חוקי ומנוגד להוראותיו, תוך שנקבע כי "ההסכם לא נערך כדין, אינו בר יישום וביצוע, ועל כן אין נפקות לאישורו בידי האסיפה הכללית".

פסק דין

לאחר שכשלו נסיונות הצדדים להגיע להסדר, וכפי שנקבע, בהסכמה, בישיבה מיום 16.09.09, ובהחלטה מאותו יום, אפשר ליתן פס"ד בתובענה זו על סמך החומר הקיים בתיק ביהמ"ש, תוך שהצדדים ויתרו על חקירות המצהירים.

המשיב 3, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: ממ"י), לא היה צד להסדר הדיוני, והובהר מפי נציגו, עו"ד רואש מפמ"ד אזרחי, שאפשר שהמינהל יחפוץ להשלים טיעוניו, מעבר לתגובה שהגיש, טרם מתן פסה"ד. בהינתן התוצאה שאליה הגעתי, התייתר מהלך זה, ואין צורך בקבלת השלמת טיעונים מטעם משיב זה.

ההליך שלפני עבר גילגולים שונים מאז הגשתו, ב- 25.08.08, לרבות הצבעה חוזרת באסיפה הכללית של האגודה שהיא המושב המשיב 2, אודות ההסכם שאת נפקותו המבקשים תוקפים, גיבוש הסכם מחודש ושונה, וקיום אסיפה כללית נוספת לאישורו, ופועל יוצא מכך – הגשת המרצת פתיחה מתוקנת ומעודכנת.

כדי לייעל ולהקל על הבנת הדברים, יוצגו להלן רק הנתונים והעובדות הרלוונטיים, לעת הזו, ולהכרעה הנדרשת בתיק, ולא אתייחס לתילי תילים של טענות, מסמכים, ועובדות, שהצדדים לא חסכו מביהמ"ש, ושכיום אין בהם צורך להחלטה לגופם של הסעדים המבוקשים.

מדובר בהסכם בין החברה המשיבה 1, לבין האגודה המשיבה 2, אגודת מושב זבדיאל, ועניינו "הסכם למתן שירותים", שנחתם בנוסחו המקורי ב- 14.10.07, ולפיו החברה לקחה על עצמה לשווק למשתכנים חיצוניים מגרשים בפרוייקט ההרחבה של המושב, וכן לארגן ולרכז את עבודות הפיתוח בהרחבה, וכן לרכז שירותי עבודות בניה ליחידות המגורים של המשתכנים במסגרת הבניה המרוכזת שתיעשה, ובהם גם בתיהם של בני הישוב הממשיכים, שאינם משתכנים חיצוניים.

האסיפה הכללית של המושב מיום 21.05.09 אישרה את ההסכם, בנוסחו המחודש והעדכני, על תוספותיו והשינויים שנעשו בו, שינויים שהורתם בין היתר בגין הטענות שהוחלפו בהליך הנוכחי, אשר ניזום ע"י המבקשים, חלק מחברי האגודה, שדעתם לא היתה נוחה מכריתת ההסכם המקורי, ואשר עתרו להצהרה על ביטולו ואיון נפקויותיו, עוד ביום 25.08.08, לאחר אישור נוסחו המקורי באסיפה כללית קודמת.

גם כיום, עפ"י ההמ"פ המתוקנת, הסעד העיקרי המבוקש הוא הצהרה על כי ההסכם, גם כפי נוסחו ושינוייו, וכפי שאושר באסיפה הכללית, הוא בטל וחסר תוקף, או שניתן לבטלו, וזאת מהטעם שההסכם בלתי חוקי ומנוגד להחלטות מועצת המינהל, וממילא גם החלטת האסיפה הכללית שהתיימרה לאשר אותו, אין לה תוקף.

סעדי משנה אחרים המבוקשים, נגזרים מהסעד המרכזי, ועניינם קביעת המנגנון הנכון והראוי, לשיטת המבקשים, להשיג את התכלית של מימוש פרוייקט ההרחבה והקצאת המגרשים לזכאים, בין בנים ממשיכים של חברי האגודה, ובין משתכנים חיצוניים, לגבי מגרשים שיוותרו.

אכן – עמדת ממ"י, שהוא, אין חולק, הבעלים של הקרקע, ובעל "המילה האחרונה" באשר לכל דיספוזיציה ובינוי שייעשו במגרשי ההרחבה, הינה, שההסכם, כמות שהוא, נגוע בפגמים שונים ובמישורים שבהם הוא סותר החלטות מחייבות ונהלים של ממ"י, ובמצב הנוכחי המינהל לא ייאשר מומלצים אשר יופנו ע"י האגודה המשיבה, משמע – לא ייחתמו איתם הסכמי חכירה והם לא יוכלו להירשם כבעלי זכויות במגרשים ובבתים שיוקמו.

עמדת ממ"י הודעה לעו"ד גרינברג, ב"כ החברה המשיבה, במכתב מיום 27.05.09, ימים ספורים לאחר אישור האסיפה הכללית להסכם, ומדובר בשלילה נחרצת וחד משמעית של חלקים משמעותיים ונכבדים מההסכם. זהו מכתבה של עו"ד ציפי בורשטיין-פאר מהמחלקה לייעוץ משפטי של הנהלת ממ"י.

מדובר בכך, שעפ"י ההסכם אמורה להתבצע גביית "כספים אסורים", מטעם המשתכנים, מעבר לעלויות הפיתוח, בניגוד להחלטה 1180 של מועצת המינהל, אשר על פיה יישוב חקלאי או מי מטעמו לא יגבה מהמומלצים כספים מעבר לעלויות הפיתוח שהמינהל יקבע. המכתב מאזכר מספר סעיפים הנוגדים החלטת מינהל זו, לרבות סעיף 57, אשר קובע כי בגין זכות השיווק שההסכם מקנה למשיבה 1, זו תשלם למושב 400,000$ ומע"מ, ועו"ד פאר מציינת כי עפ"י החלטות מועצת המינהל, והנחיית היועמ"ש לממשלה, חל איסור על המושב לגבות תשלום גם עבור אותה "זכות שיווק".

ממ"י מציין, באמצעות עו"ד בורשטיין-פאר, כי כל עוד לא יבוטלו סעיפים אלה, ולא תבוטל דרישת כספים אסורים, כמעוגן בהסכם, לא יאשר המינהל מומלצים שיופנו ע"י האגודה.

בתגובת המינהל לבקשה לסעדים זמניים, בהליך  הנוכחי, שהוגשה באמצעות פמ"ד, מוסיף המינהל ומציין, כי מעבר לגביית הכספים האסורים, נגוע ההסכם, כפי שאושר ע"י האגודה, בפגם יסודי של הפרת החובה לעריכת מכרז. בניגוד להחלטת מועצת המינהל 1180, ולפיה יש לבחור את הקבלן המבצע בנייה מרוכזת, באמצעות מכרז שפרסומו יותנה באישור תנאיו מראש ע"י המינהל, ההסכם מתיימר להקנות לחברה את הסמכות והכח לבחור קבלן בנייה לבתים שבהרחבה ולהעסיקו לפי שיקול דעתה, וכמובן אין מדובר כלל בהליך של מכרז, לא כל שכן כזה שאושר ע"י המינהל.

בקיצור האומר – חלקים והסדרים בסיסיים, כספיים ואחרים, בהסכם, אינם מקובלים על המינהל, והוא לא יישתף פעולה בהקצאת מגרשים לאלה שיומלצו על פיו מטעם המושב, כל עוד נוסחו ותנאיו לא ישונו ויהיו מקובלים עליו.

אין חולק שהסכמת המינהל היא תנאי בלתו אין לתוקפו ונפקותו של ההסכם דנן, וכי להחלטות מועצת ממ"י תוקף כשל חקיקת משנה, וכי, בכל היבט הצריך לעניינינו, מדובר בהוראות דין המחייבות את המתקשרים בהסכם כגון זה, ושללא קיומם אין אפשרות לקיימו, אין לו אחיזה במישור הנורמטיבי, ואין הוא בר מימוש מהיבט פרקטי. רוכש מגרש, שביתו יוקם על גבי המגרש, ומגרשו יעבור פיתוח, הכל בהתאם ועל בסיס ההסכם דנן, יניח כספו על קרן הצבי, והמינהל, בסבירות גבוהה, יסרב להקצות לו את הקרקע ולהקנות לו זכויות בבית.

המענה וה"פיתרון" שמוצאים המשיבים לפגם חמור זה, היורד לשורש נפקותו ואפשרות יישומו של ההסכם בשטח, הם תמוהים ובלתי מתקבלים על הדעת, על פניהם.

נטען כי מלכתחילה אישור האסיפה הכללית וכניסת ההסכם לתוקף, הותנו בכך שזה ייעשה "בכפוף להוראות ממ"י ע"פ כל דין ובהתאם ליועץ המשפטי של האגודה", כאמור בפרוטוקול האסיפה הכללית מיום 21.05.09, ובנוסח ההחלטה שאושר באותו יום. בכך רואים המשיבים מעין אישור מראש לשינויים גורפים ומשמעותיים שמי מהם התיימר להכניס בהסכם, לאחר אישורו, ולאחר קיום ההצבעה באסיפה בכללית.

לאחר שהתקבל מכתבה האמור של הגב' בורשטיין, השיב עליו יו"ר וועד האגודה, ביום 23.08.09, במכתב שבו האגודה מודה לעו"ד בורשטיין על הארת עיני האגודה בנדון, ונאמר כי "אנו מודיעים בזאת שאנו מבטלים את הסעיפים 58-57-6 לפי בקשתך, כך שלא ייגבו כספים אסורים. האגודה מתחייבת לפעול להסכם פיתוח שיישקף את הוצאות הפיתוח בלבד, כאשר הנחיות ממ"י יהיו לנגד עינינו ועל פיהם נפעל".

ביחס לסוגיית המכרז, נושא שעלה אמנם לא במכתב דנן, אלא מאוחר יותר, לא ברור מה כוונת המשיבים לעשות, וכיצד יפתרו, ולו לשיטתם, את הבעיה, שהרי הוצאת הפיתוח או הבניה לקבלן לפי מכרז, עלולה לעקר את ההסכם בין שני המשיבים מתכנים מרכזיים הכלולים בו.

מכל מקום, המענה הניתן ע"י מי מהמשיבים לאי החוקיות לכאורה של ההסכם, במובן שצויין לעיל, אינו מתקבל על הדעת, משום שהוא מתיימר ליצור שינוי מהותי ובתנאים חשובים ומרכזיים בהסכם, לאחר שכבר אושר באסיפה הכללית נוסח אחר ושונה, והטענה כאילו ניתן "לייחס לאחור" את אישור האסיפה הכללית למודיפיקציה המאוחרת יותר, מכח האמירה הכללית והסתמית של "כפוף להוראות ממ"י", אין בה ממש, והיא חסרת שחר.

אין לדעת כיצד היו חברי האגודה מצביעים באסיפה הכללית לו כלל ההסכם, שהוצג בפניהם לאישור, את הסעיפים, או יותר נכון, היעדרם וביטולם, כפי שכביכול נעשה לימים, ולאחר קבלת מכתב היועצת המשפטית של ממ"י. הדעת נותנת והגיונם של דברים כמעט מחייב מסקנה ולפיה ביטול הטבות כספיות שהיו מגיעות, ככל הנראה, לחברים, עפ"י הנוסח המקורי, היה בו להשפיע

על שיקולי המצביעים השפעה של ממש, וספק אם תוצאות ההצבעה היו זהות לו הודע למשתתפים באסיפה בזמן אמת שהסעיפים הכספיים הללו אינם קיימים.

מעבר לכך – אין גם חשיבות, במישור העיוני והמשפטי, לספקולציה האם תוצאות ההצבעה היו זהות או שונות, לו ההסכם המועמד לאישור היה נמסר לעיון האסיפה בנוסחו העדכני דהיום.  זאת – משום שהאסיפה הכללית אישרה הסכם אחר ושונה, ממה שטוענים לו כיום, ואין בנמצא הליך היכול לאשרר בדיעבד הצבעה על הסכם אחר ושונה, מלבד אם ההסכם העדכני, "הנכון", וזה שהמשיבים טוענים לנפקותו, יאושר כדין בהצבעה של האסיפה הכללית עפ"י תקנון האגודה ולפי דרישות החיקוקים השונים.

אפשר שמניעי המבקשים, בפנייתם לביהמ"ש, אינה נעוצה בשיקולים ערטילאיים של הקפדה על קיום הוראות המינהל ותקינות ניסוח הסכמי ההתקשרות של האגודה ביחס לפרוייקט ההרחבה, כי אם מניעיהם בתחום היחסים הפנימיים בין קבוצות ואינטרסים מנוגדים במושב, ונגזרים ממחלוקת כלשהי סביב זהות אלה שיוקצו להם מגרשים מבין הבנים הממשיכים, אך המניע ושורש המחלוקת, יהיו אשר יהיו, אינם יכולים להשליך על התוצאה המתחייבת מכך שטענתם הבסיסית כנגד אישור ההסכם – בדין יסודה.

ההסכם, כפי שאושר באסיפה הכללית מיום 21.05.09, אינו מקובל על ממ"י, סותר בסעיפים שונים את החלטות מועצת המינהל, ולפיכך, הוא לא נערך כדין, אינו בר יישום וביצוע, ועל כן אין נפקות לאישורו בידי האסיפה הכללית.

לכן זכאים המבקשים לסעד ההצהרתי על מצב דברים זה וכך אני מחליט.

יתר הסעדים המבוקשים בהמ"פ המתוקנת, צופים פני עתיד, במובן זה שהם נועדו לקבוע מסמרות באשר לדרך החוקית והנכונה, לשיטת המבקשים, להוציא אל הפועל את תוכנית ההרחבה ביישוב, אולם, אין צורך ומקום להעניק סעדים אלה, באשר מוסדות האגודה וחבריה, מוחזקים כמי שיפעלו כחוק ועפ"י הוראות הדין, תקנון האגודה, והחלטותיה המחייבות, ובכפוף להוראות פסק דין זה, וזאת בכל התנהלות עתידית. אם, חלילה, לא כך יהיה, אזי יוכלו המבקשים לעתור וליזום כל הליך המתחייב מכך, ואין צורך להיזקק כעת לעתירה תיאורטית והיפותטית.

התביעה מתקבלת איפוא, באופן הנקוב לעיל.

המשיבות 1 ו-2 ישלמו, כל אחת מהן, למבקשים, באמצעות באי-כוחם, הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 10,000 ₪ ומע"מ נכון להיום

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

54678313ניתן היום, א' בחשון, תש"ע (19 באוקטובר 2009), בהעדר הצדדים.

 

א' ואגו, שופט

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתביעות מקרקעין.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
כללי

בפסק הדין שיובא להלן בית המשפט קבע כי יש להשוות את מועד התחולה של הטבות המוענקות ל נכי צה"ל להטבות המוענקות על פי חוקי הנכים.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים

 

עע"ם  7335/10

 

לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס
כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור
כבוד השופט א' רובינשטיין

 

המערער: קצין התגמולים – משרד הבטחון
נ  ג  ד
המשיבים: 1. משה לופו
2. ארגון נכי צה"ל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 25.7.10 בעת"מ 1860/07, שניתן על-ידי כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן
תאריך הישיבה: כ"ב באדר התשע"ג (4.3.2013)
בשם המערער: עו"ד שרון רוטשנקר
בשם המשיב 1: עו"ד ניר גנאינסקי; עו"ד ליאור טומשין
בשם המשיב 2: עו"ד תמר חיימוביץ-ריכטר; עו"ד ענת קליין; עו"ד משה מרדלר
פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א.             ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן), מיום 4.8.10 בתיק עת"ם 1860/07, בגדרו נקבע כי הוראת אגף שיקום נכים במשרד הביטחון מספר 80.23 (להלן הוראה 80.23), הקובעת את מועד תחילתו של תשלום ההטבות הניתנות מכוח הוראות האגף, בטלה בשל היותה מפלה בין נכים בהיעדר סבירות ומידתיות, והורה על תשלום ההטבות למשיב 1 החל מיום שחרורו מצה"ל (1998).

הרקע העובדתי

ב.             המשיב 1 שירת כלוחם בחטיבת גולני, בין היתר, לתקופות ארוכות בלבנון בפעילות מבצעית. לקראת תום שירות החובה, השתתף המשיב 1 בתרגיל חטיבתי שבמהלכו חש ברע, וכעבור מספר ימים התגלה כי לקה במחלת הסכרת. בינואר 1998 שוחרר המשיב 1 מצה"ל בעקבות המחלה, בפרופיל רפואי 21. מייד עם שחרורו הגיש המשיב 1 תביעה לאגף השיקום, כדי שיכיר בקשר בין תנאי שירותו הצבאי לפרוץ המחלה. תביעה זו נדחתה בהחלטת קצין התגמולים מיום 27.5.98. המשיב 1 עירער על ההחלטה לועדת הערעור לפי סעיף 33 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן חוק הנכים), וזו דחתה את הערעור ביום 26.5.03. על החלטה זו, הגיש המשיב 1 ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו. הערעור נתקבל (ביום 25.1.06); נקבע, כי מחלתו של המשיב 1 אכן נגרמה עקב תנאי שירותו הצבאי. בדצמבר 2006 זומן המשיב 1 לועדה רפואית, שקבעה לו נכות של 65% לצמיתות החל מיום שחרורו. החלטה זו ניתנה קרוב לתשע שנים מיום הגשת התביעה ושנה מיום מתן פסק הדין. ביום 1.6.07 הועבר לחשבונו של המשיב 1 תגמול בסך 310,000 ש"ח. מבחינת רכיבי התגמול השונים, התברר למשיב 1, כי אגף השיקום מבחין בין תגמולים המגיעים מכוח חוק הנכים – ששולמו לו רטרואקטיבית מיום שחרורו (בשנת 1998), לבין תגמולים המגיעים מכוח הוראות אגף השיקום – ששולמו לו רטרואקטיבית רק מהיום בו הוכר כנכה (בשנת 2006). המשיב 1 עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב – יפו לביטול ההבחנה, ולעניין זה לבטלות הוראה 80.23 שביסודה.

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים

ג.              בית המשפט לעניינים מינהליים (השופטת מ' אגמון-גונן) קיבל את עתירתו של המשיב 1. בית המשפט קבע, כי הוראה 80.23 קובעת את מועד תחילת תשלום ההטבות בשרירותיות, הגורמת לאפליה בין נכי צה"ל, וזאת בחוסר סבירות ובהיעדר מידתיות. בית המשפט ציין, כי אמנם לגיטימיות התשלום האקטיבי של הטבות האגף הוכרה על-ידי בית משפט זה בעבר, אולם הדבר נעשה בהסתמך על שיקולי תקציב שהיו רלבנטיים לאותה תקופה, ובלא שנערך דיון בפגיעה בזכות החוקתית לשויון, כך שיש להבחין בין המקרה דנא למקרים אלה. כן נקבע, כי המערער לא עמד בנטל הבאת הראיות, אף לא ראיות מינהליות, להראות ששיקולי תקציב הם שעומדים בבסיס הוראה 80.23, ולכך שביטול ההוראה יביא להכבדה ניכרת על תקציב אגף השיקום. לאור כל זאת פסק בית המשפט כי הוראה 80.23 בטלה, וכי יש להעניק למשיב 1 את כלל ההטבות שניתנו מכוח הוראות אגף השיקום, באופן רטרואקטיבי, החל ממועד הזכאות לקבלת ההטבות מכוח חוק הנכים. מכאן הערעור שבפנינו.

הערעור

ד.             ביום 10.10.10, הגיש המערער לבית משפט זה הודעת ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק-הדין, בגדרה ביקש להשהות את בטלות הוראה 80.23 ביחס לכלל נכי צה"ל, למעט המשיב 1, עד להכרעה בערעור. ביום 17.11.10, קיבל בית משפט זה (השופט ח' מלצר) את הבקשה בקבעו, כי יש בסוגיית מאזן הנוחות בענייננו כדי להצדיק את עיכוב הביצוע החלקי המבוקש, וזאת עד להכרעה בערעור, או עד להחלטה אחרת. נקבע, כי על המערער להגיש הודעה מעדכנת בנוגע להליכי החקיקה המתגבשים בנושא, בתום 6 חודשים.

ה.             לשם השלמת התמונה יצוין, כי ביום 13.5.12 קיבל השופט מלצר את בקשת הארגון היציג של נכי צה"ל – ארגון נכי צה"ל – להצטרף כמשיב בערעור (להלן משיב 2); ביום 22.11.12 דחה השופט מלצר את בקשת המשיב 2 לבטל את ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין מיום 17.11.10; ביום 25.2.13 קיבל בית משפט זה (הנשיא א' גרוניס) את בקשת המערער להוספת מוצג, הוא מכתב התשובה מטעם היועץ המשפטי למערכת הביטחון שנשלח ליועץ המשפטי לממשלה (מיום 16.12.12); וביום 4.3.13 קיימנו דיון בעתירה.

טענות המערער

ו.              בערעור נטען, כי לאורך השנים אישר בית משפט זה, לא אחת, את חוקיותה של הוראה 80.23, ובהסתמך על כך פעל המערער לפיה. עוד נטען, כי בימים אלה מצוי בתהליך תיקון מקיף לחוק הנכים וחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן חוק המשפחות), הכולל שינוי מדיניות ותשלום הטבות מסוימות (אך לא כולן), הניתנות כיום בהתאם להוראות האגפים, באופן רטרואקטיבי, בכפוף לקריטריונים וכללים ברורים לתשלומן. לטענת המערער, ביטול ההוראה מבלי לאפשר למדינה תקופת ביניים לגיבוש החקיקה המתהוה, ייצור בעתיד שני הסדרים – האחד עד למועד התחולה שייקבע בחקיקה העתידית והשני ממועד זה ואילך. לחילופין, נטען, כי אם ידחה הערעור יש להחיל את פסק-הדין פרוספקטיבית, אם בשל הסתמכותו של המערער על פסיקתו של בית משפט זה בעבר, ואם בשל הכבדה כלכלית ניכרת על תקציב האגפים ביום שלמחרת ביטולה של הוראה 80.23.

טענות המשיבים

ז.              המשיב 1 טען, כי ההבחנה בהוראה 80.23 בין שני נכים, שנכותם זהה והגישו תביעתם באותו מועד, רק על בסיס המועד שבו הוכרה נכותם היא שרירותית, ולא שויונית. כן נטען, כי אין המערער יכול לפגוע בעקרון השויון רק מאחר שמדובר ב"הטבה לפנים משורת הדין" שאינה מעוגנת בחקיקה. אדרבא, לגישת המשיב 1, עיגון ההוראה המפלה בהנחיות מינהליות, ולא בדבר חקיקה, מנוגד לפסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו, כמו גם המדיניות שהיא מחילה. עוד נטען, כי שיקולי תקציב אינם מצדיקים הפליה, מה גם שהמערער כשל בביסוס הטענה כי הם שעומדים בבסיס הוראה 80.23, וכן לא הצביע מהי אותה עלות תקציבית הצפויה מביטולה של ההוראה. נטען, כי אין לעכב עוד את ההכרעה בסוגיה, אם בשל חלוף השנים ואם בשל אל הצפויות לחלוף עד שהחקיקה המתגבשת תקרום עור וגידים.

ח.             המשיב 2 טען, כי יש לראות בהוראה 80.23 תקנה בת פועל תחיקתי, ומשכך אין ממש בטענה כי ההטבות ניתנות "לפנים משורת הדין". כן נטען, כי ההבחנה בין הטבות שניתנות מכוח החוק לאחרות אינה רלבנטית, מאחר שהמערער הודיע על שינוי מדיניות ברוח פסק-דינו של בית משפט קמא בחקיקה המתגבשת. באשר להליכי החקיקה בנושא נטען, כי אלה מצויים אך בתחילת דרכם, ומשכך אין להורות על השהיה של הצהרת הבטלות, דבר שהוא סעד חריג הניתן במשורה. כן נטען, כי אין למערער על מי להלין בהותרת החלל הנורמטיבי עם ביטול ההוראה, אלא על עצמו, וזאת מאחר שביכולתו לקבוע הוראה חליפית ברוח החקיקה המתגבשת אשר תמלא את החלל שנוצר – מה גם שבענייננו, לטענת המשיב 2, ההיפך הוא הנכון, דווקא ביטול ההוראה ייצור המשך ישיר בין המצב ערב החקיקה המתגבשת לבוקר שאחרי קבלתה.

הדיון

ט.             בדיון מיום 4.3.13, חזרו הצדדים על עיקר נימוקיהם בכתבי הטענות. באת כוח המערער טענה, כי לא אחת אישר בית משפט זה את סבירות ההבחנה בהוראה 80.23 לעניין מדיניות מועד התשלומים מכוח החוק ומכוח הוראות האגף, וזאת במספר פסקי דין, האחרון בהם משנת 2011 (עע"ם 5728/09 עבודי נ' משרד הביטחון -קצין התגמולים (לא פורסם, 2.1.11) (להלן ענין עבודי)). הוטעם, כי משרד הבטחון נמצא בעיצומו של תיקון לחוק הנכים, שבמסגרתו יעוגנו ההטבות הניתנות כיום לפנים משורת הדין בחוק, כך שבעתיד יינתנו באופן רטרואקטיבי, וזאת כשינוי מדיניות ברוח פסק דינו של בית משפט קמא. לפיכך, נטען כי יש להשהות את בטלות הוראה 80.23 עד להחלת החקיקה המתגבשת, באופן שימנע את חלוקת מדיניות התשלומים הנוהגת לשתי תקופות. לחלופין, נטען כי יש להחיל את ההלכה החדשה באופן פרוספקטיבי בלבד – מכאן ואילך – ללא תוקף רטרואקטיבי, וזאת בשל המשמעות התקציבית רחבת ההיקף המוטלת על אגף השיקום, שעומדת כנטען על סך של 155,000,000 מיליון ש"ח (בחישוב מתן ההטבות שבע שנים לאחור לאוכלוסיית הנכים בלבד, לא כולל את השנה האחרונה). נטען, כי לאורך השנים העדיף המערער להרחיב את סל ההטבות שניתנות מכוח הוראות אגף השיקום, וזאת מתוך הנחה שאלה לא תינתנה באופן רטרואקטיבי, תוך הסתמכות על פסיקתו של בית משפט זה, שיש בה כדי למנוע החלה רטרואקטיבית של פסק הדין.

בא כוח המשיב 1 טען, כי ההוראה מפלה בין נכי צה"ל שלא בשל מעשיהם, באופן שאינו עומד בפסקת ההגבלה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו. לדידו של בא כוח המשיב 1, יש לחלק מחדש את הקופה התקציבית, כך שלא תתקיים הפליה בין נכי צה"ל. כן נטען, כי המערער יכול בכל רגע ליישם את האמור בדבר החקיקה המתגבש בהוראה פנימית שתבוא במקום הוראה 80.23, וזאת על מנת להחיל את שינוי המדיניות לו טוען הוא – בלא דיחוי. בא כוח המשיב 1 עמד על החלה רטרואקטיבית של האמור בפסק דינו של בית משפט קמא עד 10 שנים אחורנית.

באת כוח המשיב 2 טענה, כי יש להחיל את בטלות הוראה 80.23 רטרואקטיבית, בשל אבני הדרך ותמרורי האזהרה לאורך השנים, עם הכניסה לעידן החוקתי, ונאמר כי לא סבירה בנסיבות הסתמכות המערער על פסיקתו הותיקה של בית משפט זה. למצער, נטען, כי לא ניתן למתוח את הסתמכות המערער מעבר למועד מתן פסק הדין בעת"מ 1173/07 שטאובר נ' קצין התגמולים (2007) (להלן עניין שטאובר) ופסק דינו של בית משפט קמא.

הכרעה

הליכי החקיקה

י.              המערער עידכן את בית המשפט מעת לעת באשר לקצב התקדמותם של הליכי החקיקה המתגבשים – אשר לצערי מתעכבים שנים רבות מדי, כפי שהבעתי דעתי בעתירה אחרת שנותרה תלויה ועומדת בסוגיה. זו עמדת היועץ המשפטי לממשלה משנת 2005, שהובאה במסגרתה:

"סך הזכאויות הניתנות באמצעות אגף השיקום וועדת ל' שלא באמצעות החוק והתקנות, יוצר מערכת הטבות מסועפת, מפורטת ומשוכללת, ממוסדת וקבועה, אשר עומדת בצד החקיקה, מעניקה שורה של הטבות ובהיקפים משמעותיים. מתן הטבות ומענקים שלא לפי חוקי השיקום או תקנות מכוחם, מעורר קושי משפטי מהותי… לא למותר לציין כי מערכת הטבות החסד בהיקפה זה, המופעלת באמצעות אגף השיקום וועדת ל', קיימת, למיטב ידיעתנו, אך במשרד הביטחון ולא בשום יחידה שיקומית אחרת… עובדה זו יכולה להעלות טענות קשות של אפליה ואבחנה לא ראויה, ככל שהסדרים אלה אינם מוסדרים בחקיקה. בנסיבות אלה, יש מקום לקדם מהלך של הסדרת הפעילות בחקיקה" (עמדת היועץ המשפטי לממשלה מיום 19.7.2005, נספח 1 לעתירה בבג"ץ 9604/10 ארגון אלמנות ויתומי צה"ל נ' שר הביטחון (2010) (להלן עניין ארגון אלמנות ויתומי צה"ל)) (הדגשה הוספה – א"ר).

יצוין, כי בזמנו, עידכנה באת כוח המדינה את בית משפט זה כי הנושא בטיפול, ו"כעת יש לנו משהו כמעט סופי" (עניין ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, פסקה ט"ו לחוות דעתי). כך, גם בהודעת הערעור הנוכחית (מיום 10.10.10) התבקש בית משפט זה "לקבוע כי הוראה 80.23 תמשיך לעמוד בתוקפה עד לגיבוש הסדר חדש בחקיקה, שכתיבתו כבר בעיצומה". כשלוש שנים לאחר מכן נותר לתהות כמה זמן דרוש עוד לחקיקה המיוחלת.

יא.           הנה תמונת המצב, כעולה מסיכומי המערער. תזכיר חוק הנכים פורסם ביום 19.11.12 והתקבלו הערות מן הציבור ומן המשיב 2. מאז, באת כוח המדינה עמדה על הקשיים בקידום התיקון לחוק בהודעות העדכון שהוגשו מטעמה, וזאת בשל הרצון להגיע להסכמות על טיוטת התזכיר עם המשיב 2; לעומת זאת הדברים אינם נראים מתקדמים, הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 35), התשע"ב-2012, פורסמה ברשומות ועברה בקריאה ראשונה בכנסת (ביום 18.6.12). על הצעת החוק הוחל דין רציפות (החלטת ממשלה מיום 8.5.13 מס' 116 (חק/11)), בכפוף לכך שכל התקנת תקנות בעלות השלכה תקציבית תהא בהסכמת שר האוצר, והיא ממתינה בועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקריאות שניה ושלישית; היא מצויה איפוא בשלב מתקדם יותר. כך או אחרת, לא ברור אימתי יבואו לאויר העולם התיקונים לחוק הנכים ולחוק המשפחות, ובנסיבות אלה, עלינו להכריע בסוגיה שהובאה לפתחנו. אמנם יש בפסק דיננו זה משום שינוי בהלכה שנהגה, ואולי היינו שוקלים במקרה אחר הרחבת הרכב, אך לאמיתם של דברים אין העיקרון שנוי עוד במחלוקת של ממש עם המערערת, אלא אך עיתויו והציפיה לחקיקה, ועל כן לא ראינו צורך בכך.

המסגרת הנורמטיבית

יב.           המסגרת הנורמטיבית העיקרית המסדירה את זכויותיהם של נכי צה"ל ומשפחות שכולות הם חוק הנכים, הדן בזכויותיהם של מי שהוכרו כנכים בשל פגיעה שנגרמה להם במהלך ועקב שירותם בצה"ל, וחוק המשפחות, הדן בזכויותיהם של שאריהם של חיילי צה"ל שנפלו בתקופת שירותם. חוקים אלה משקפים את הכרת החברה הישראלית בחוב שהיא חבה כלפי בניה ובנותיה הנקראים לשרת בכוחות הביטחון ונפגעים בזמן השירות ועקב השירות, ולאלה שנפלו על הגנתה – "חוב ערכי נעלה" (עניין ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, פסקה ח' לחוות דעתי; רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי, פ"ד ס(1), 489, 506 (2005), דברי השופטת א' פרוקצ'יה בחוות דעת המיעוט (עניין דוקטורי)); וכדבריו של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון ד' בן-גוריון, בעת שהציג את הצעת חוק הנכים בפני כנסת ישראל, בספטמבר 1949:

"מלחמת החירות של צבא-הגנה-לישראל לא היתה כולה זרועה נחת, נצחונות וכיבושים. היה גם צד שני למטבע. שולם מחיר יקר… נפלו מאות ואלפים מתפארת הנוער שלנו… אך החללים הם רק חלק מהאבדות. רבים נשארו לשמחתנו בחיים, אך גם הם שלמו מחיר יקר – אבר מן החי. והערב אני מגיש לכם בשם הממשלה, חוק על החוב, נכון יותר – על חלק מהחוב, שאנו חייבים לאלה, שבגופם עזרו לשחרור האומה והמולדת; חוק על תגמול ושיקום לנכי-המלחמה… גודל התגמול שהחוק הזה מעניק לנכה תלוי בגודל אחוז הנכות… התגמול המגיע לנכה הוא נוסף לשיקום הכללי… אנו איננו מבחינים במתן התגמול ובגודלו בין טוראי לקצין. כל נכה-מלחמה מקבל אצלנו תגמול שווה" (דברי הכנסת 2 (התש"ט), עמ' 1573-1572).

          וכדבריו של שר האוצר, א' קפלן, בעת שהציג את הצעת חוק המשפחות בפני הכנסת, במארס 1950:

"החוק הזה מבטא את הרגשת החובה והאחריות של מדינתנו והעם היושב בציון למשפחות החללים בעד הקרבנות שהקריבו על מזבח החירות והעצמאות. אם כי אנו יודעים, ששום גמול ושום פיצוי איננו יכול לפצות את גודל האבידה, הרי בהבטחת קיומם של קרובי המשפחות, שהיו תלויים בחללי המלחמה, אנו רואים אפשרות למעט את יסוריהם ולהביאם לידי קיום מכובד. החוק הזה בא להבטיח לכל אלה שהיו תלויים בקיומם באיש שנפל, זכות לתגמולים ולשיקום למשך כל ימי חייהם, או ליתומים שנשארו – עד גיל הבגרות… כבוד המדינה יוכיח את עצמו בחקיקת החוק הזה; המדינה מקבלת על עצמה עול לא קל. נוכח החובה הגדולה לגבי האנשים האלה, לא יכבד העול הזה" (דברי הכנסת 4 (התש"י), עמ' 1052-1051).

יג.            במקביל לזכויות שנקבעו בחוקים אלה, גיבש משרד הביטחון מערכת מקיפה של הטבות שהוסדרה לאורך השנים בנהלים פנימיים, הנושאים את הכותרת "הוראות אגף", ואין לה עיגון בדין (ראו ע' יעבץ חוק הנכים 317-309 (1999)); הוראות האגף מתחלקות בין אלה המעניקות זכויות נוספות לאוכלוסיות הנכים והשארים, לבין אלה הבאות להסדיר את האמור בהוראות המיטיבות – כזו היא הוראה 80.23 מיום 1.5.03, שעניינה "מועד תחילת תשלום הטבות – עפ"י הוראות אגף השיקום". אולי כאן המקום לציין, מה שצוין בהרחבה בפסיקה (ראו להלן), כי עסקינן בנושא שכרבים אחרים עבר התפתחויות חברתיות ומשפטיות אשר אין להתעלם מהן. מה שנראה לאורך שנים רבות כלגיטימי ותקף, ואף קיבל את אישורו של בית משפט זה לא אחת, לרבות באשר לענין הרטרואקטיביות (בג"ץ 292/84 בודיק נ' ראש אגף שיקום (לא פורסם, 24.4.85) (להלן הלכת בודיק) וד"נ 10/85 בודיק נ' ראש אגף השיקום (27.5.85) ובהמשך בג"ץ 9569/05 קלוש נ' מדינת ישראל – שר הבטחון (2009) (להלן ענין קלוש); עע"ם 7605/09 פלוני נ' משרד הביטחון (2010); ענין עבודי), יכול היה "לאבד גובה" – ואכן איבד – ברבות השנים עם שינוי האקלים החברתי והמשפטי. אציין כי שירתי מספר שנים בתקופות שונות (ראו ענין ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, פסקה ט') בלשכת היועץ המשפטי למערכת הביטחון, וברי לי כי מה שנראה בעבר כראוי ונכון, נשתנה בחלוף השנים. ראו לענין שינויים מסוג זה, שהזמן גרמם, אך בהקשר אחר, עע"מ 2408/05 הושעיה נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון (2007), פסקאות ה'(1)-ה'(5) (כן ראו ענין ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שם; בג"ץ 8707/10 הס נ' שר הביטחון (2011); גם המדינה ערה לשינויים אלה. לאחר עשורים ארוכים של ייחוד, "מעין אוטונומיה", למערכת הביטחון – באה היענות לעידנים חדשים של יתר שקיפות.

יד.           הוראה 80.23, כשמה, מטרתה היתה לקבוע את מועד תחילתו של תשלום ההטבות הניתנות במסגרת אותם נהלים פנימיים – כך שתינתנה רטרואקטיבית לנכה ממועד החלטת הגורם המוסמך בה נקבעה דרגת הנכות, או למשפחה השכולה ממועד ההחלטה להכיר בחייל שמת כנספה לפי חוק המשפחות (להלן אתייחס לשני המועדים כמועד ההכרה), כלשונם של סעיפים 5 ו-6 להוראה (בנוסח משנת 2005), תחת הכותרת "אופן הטיפול":

"הטבות המשולמות מידי חודש בחודשו

א. לגבי נכים – ההטבות תשולמנה מיום הועדה הרפואית הראשונה בפניה עמד הנכה, ובה נקבעה דרגת הנכות המקנה לו את הזכאות לתשלום ההטבה.

ב. לגבי משפחות שכולות – מיום מתן ההחלטה להכרה.

הטבות שנתיות

א. לגבי נכים – ההטבות תשולמנה מיום הועדה הרפואית הראשונה בפניה עמד הנכה, ובה נקבעה דרגת הנכות המקנה לו את הזכאות להטבות.

ב. לגבי משפחות שכולות – מיום מתן ההחלטה להכרה (בשנת התקציב השוטפת לאחר ההכרה)."

טו.           לנכי צה"ל ניתנות איפוא הטבות כספיות משני סוגים: תגמולים מכוח חוק הנכים, ומכוח הוראות אגף השיקום במסגרת התקציב השנתי המאושר לאגף. תגמולים מכוח חוק הנכים משולמים, ככלל, באופן רטרואקטיבי, מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, או מיום הגשת התביעה להכרה בנכות, בהתאם לתנאי סעיף 18 לחוק הנכים. הטבות מכוח הוראות אגף השיקום אינן משולמות עד כה, ככלל, באופן רטרואקטיבי, כי אם מיום החלטת המוסמך (במקרה שלפנינו – הועדה הרפואית שקבעה את הנכות), וזאת כאמור בהתאם להוראה 80.23. בענין עבודי קיבל בית משפט זה (פסקה 14, מפי השופט דנציגר) הבחנה בין תכליות התגמולים מכוח חוק הנכים הבאים מכוח דיני הנזיקין, לבין ההטבות שמכוח דיני רווחה (אציין כי הבחנה זו אינה פשוטה בעיניי, בכל הכבוד, אך לא זה המקום להידרש לכך, וכשלעצמי רואה אני את המכלול ככלל בגדרי חקיקה סוציאלית, כפי שנכתב לא אחת; ראו רע"א 4372/12 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הבטחון, פסקה י"ד לחוות דעתי (2012); רע"א 7097/10 זכאי נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לחוות דעתו של השופט פוגלמן, וכן חוות דעתי (2012) והאסמכתאות שם).

הוא הדין למשפחות שכולות, שאף להן הטבות כספיות משני סוגים: כאלה הניתנות בהתאם לחוק המשפחות, וכאלה שניתנו עד לשנת 2005 בהתאם להוראות אגף השיקום, ומשנת 2005 בהתאם להוראות אגף משפחות והנצחה (שהיה בעבר כחלק מאגף השיקום), הכל במסגרת התקציב השנתי המאושר לאותו אגף. הטבות מכוח חוק המשפחות משולמות, ככלל, באופן רטרואקטיבי, מיום הזכאות או מיום הגשת התביעה, בהתאם לתנאי סעיף 28 לחוק המשפחות. הטבות מכוח הוראות אגף השיקום, או מכוח הוראות אגף המשפחות, אינן משולמות, ככלל, באופן רטרואקטיבי, כי אם מיום ההחלטה על ההכרה, וזאת כאמור בהתאם להוראה 80.23.

טז.           לשלמות התמונה יצוין, כי בשנת 2005 כללה הוראה 80.23 התייחסות מפורשת לתחולתה על עניינן של משפחות שכולות, והיא הושמטה עם עדכון ההוראה, ככל הנראה בשל ההפרדה המבנית בין אגף השיקום לאגף המשפחות; ואולם, אגף המשפחות המשיך ככל הנראה, להפנות להוראה 80.23 מאז ועד היום. כעולה מפסקה 2 לסיכומי המערער, חלה הוראה זו גם בעניין נפגעי פעולות איבה הזכאים להטבות לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970. עניינם של אלה אינו לפנינו, ואין לנו ידיעה בדבר ההיקף שבו הביטוח הלאומי, המשלם את ההטבות לנפגעי פעולות האיבה, מחיל גם את ההטבות לפנים משורת הדין הניתנות לנכי צה"ל ולמשפחות נספי צה"ל. לפחות בעבר הרחוק לא זה היה המצב, אך בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 7), התשמ"ב-1982, שונתה הגדרתו של "תגמול", כך שהוא כולל "כל טובת הנאה הניתנת לאדם שחל עליו חוק הנכים או חוק משפחות חיילים, לפי הענין" (כן ראו דברי ההסבר לסעיף 1 בהצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 7), התשמ"ב-1982, ה"ח 391).

מעמדן הנורמטיבי של הוראות אגף השיקום

יז.            השאלה שלפתחנו נוגעת לזכות החוקתית לשויון ולחוקיות הוראה 80.23, אשר יוצרת הבחנה אקראית בין נכי צה"ל שונים, באשר למועד תחילת תשלום ההטבות שניתנות מכוח הוראות האגף, וזאת על בסיס מועד ההכרה בנכותם, שהוא נתון מקרי. במלים אחרות, השאלה היא האם מדיניות התשלום האקטיבי של אותן ההטבות הניתנות לפנים משורת הדין, מפלה בין נכים שלא כדין. אפתח ואומר, כי אין לי ספק שלא היתה כל כוונת הפליה, והדברים לא נעשו בזדון; השאלה היא מבחן התוצאה ולא הכוונה. לכן אינני שותף, בכל הכבוד, כל עיקר, לניסוחיו הקשים של בית המשפט קמא כלפי המערער, גם אם מסכים אני לחלק ניכר מהכרעותיו. אף איני עושה איפוא שימוש במילה "שרירותי", המדיפה ריח קשה, כלפי הכרעת המערער – אלא במונח "אקראי", אף שער אני לכך שבית משפט זה השתמש ב"שרירות" גם באופן "ניטרלי" (ראו בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 413 (2000), מפי הנשיא ברק (להלן פרשת מנהלי ההשקעות)). מקורו המקראי בדברים כ"ט, יח "כי בשרירות לבי אלך", ושם מסביר רש"י "כלומר, את שלבי רואה לעשות"; אך בירמיהו (למשל ז', כ"ד, ועוד) מדובר ב"שרירות לבם הרע", ועל כן דומה שהקונוטציה הרגילה היא שלילית. קונקורדנציה חדשה לאברהם אבן-שושן מפרשת שרירות כ"קשיות, עקשות". וכך גם מלון אבן שושן לשנות האלפים "עקשות, קשיות עורף" ואף "הפקרות, רצון חפשי שאין בו כל התחשבות בשכל הישר…". מכאן העדפתי ל"אקראיות".

יח.           סבורני, כי בגדרי שאלה זו, איננו נדרשים לטעת מסמרות באשר למעמדן הנורמטיבי של הוראות אגף השיקום – האם לסווגן כתקנות בנות פועל תחיקתי כפי שטוען המשיב 2, או האם לסווגן כהוראות מינהליות המזכות בהטבות לפנים משורת הדין כפי שטוען המערער; כדברי חברתי השופטת ארבל:

"אכן, הרשות המינהלית מחויבת לעמידה בנורמות מסוימות בכל פעולותיה, יהיה סיווגן אשר יהיה. משכך, בין אם נראה בהוראות אגף השיקום תקנות, ובין אם מדיניות הנעשית לפנים משורת הדין או הוראות מינהל בעלות אופי גמיש, אלה וגם אלה אינן חסינות מביקורת שיפוטית ואם מתברר כי נפל בפעולות הרשות פגם כגון שהן מפלות, בלתי סבירות או מבוססות על מטרות זרות או שיקולים בלתי רלוונטיים, עשוי הדבר להוביל לפסילתן (ראו למשל בג"צ 509/80 יונס נ' מנכ"ל משרד ראש הממשלה, פ"ד לה(3) 589 (1989);  בג"צ 219/81 שטרית נ' שר החקלאות, פ"ד לז(3) 481, 484 (1983); בג"צ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מז(3) 853, 858 (1993); בג"צ 516/86 שהינו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(1) 143 (1989); זמיר, בעמ' 171; דותן, בעמ' 559-509; ברכה, בעמ' 241-240). במובן זה, אין חשיבות לשאלה האם לפלוני אינטרס המוגן באופן אובייקטיבי בדין; במקרה שבו מסור לרשות שיקול דעת להעניק הטבה מסוימת הן לפלוני, הן לאחרים, הרי שאף שאין היא מחויבת להעניק את אותה הטבה כלל ועיקר, משבחרה להעניקה לאחרים, אין היא רשאית לשלול את אותה ההטבה מפלוני באין שוני רלוונטי ביניהם (ראו בג"צ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 207-201 (1991)). כך בדרך כלל, וכך, ביתר שאת, כשמדובר במדיניות של מתן הטבות שמקורן בכספי ציבור… את ההכרעה האם לקתה המדינה באפליה במקרה זה, יש לגזור, איפוא, לא מסיווג ההוראות כתקנות בנות פועל תחיקתי שאופיין מחייב או כהוראות מינהל שאופיין גמיש יותר, אלא על יסוד עצם ההצדקה להבחין בין הקבוצות שעל הפרק" (עע"ם 4515/08 מדינת ישראל נ' נאמן, פסקאות 16-15 (2009) (להלן עניין נאמן)).

יט.           וכאמור, לא אחת עמד בית משפט זה על הצורך בהטמעתן בחקיקה של ההטבות הניתנות מכוח הוראות האגפים, אם נוכח עידננו של שקיפות בפעילות המינהל הציבורי, כך שבניגוד לעבר אין עוד מקום להעברות של כספי ציבור ללא עיגון סטטוטורי בדין; ואם מן הטעם שהטבות הניתנות לפנים משורת הדין עלולות שלא להקים לאוכלוסיות הנכים והמשפחות זכות שבדין לקבלן, כך שההתערבות השיפוטית מוגבלת בעניינים אלה ועמה הפיקוח. ואולם, "כלל זה בדבר מידת ההתערבות השיפוטית תקף כל עוד ההטבות ניתנות באופן שויוני – שהרי 'אין להפלות נכה אחד על פני רעהו'" (ראו עניין ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, פסקאות ט'-י"א לחוות דעתי; בג"ץ 546/83 יסקולקה נ' שר הבטחון (19.12.83)), וממילא "ברור כי מה שאסור על המחוקק לפי פסקת ההגבלה אסור גם, בבחינת קל וחומר, על כל רשות מינהלית" (יצחק זמיר הסמכות המינהלית 188-187 (מהדורה שניה, התש"ע). לפיכך, ניגש לבחינת השאלה שבמוקד.

פגיעה בזכות לשויון ואיסור הפליה

כ.             עקרון השויון הוא כעמוד אש וכעמוד ענן שלפני משטר דמוקרטי ו"מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (ראו בג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693, 698 (1969), דברי השופט (כתארו אז) לנדוי)). הוא בחינת אלף-בית, יסוד ראשון במעלה; "בידענו זאת – ידענו הכל; לא ידענו זאת – לא ידענו דבר" (ראו בג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630, 651 (1998), דברי השופט (כתארו אז) חשין). הזכות לשויון הוכרה כזכות יסוד מן המעלה הראשונה בשיטת המשפט הישראלית עוד בראשית ימי המדינה, בקבלה ביטוי בהכרזת העצמאות ("שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה"), וכן לאורך השנים בדברי החקיקה של כנסת ישראל ובפסיקתו של בית משפט זה (ראו בג"ץ 721/94 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' דנילוביץ, פ"ד מח(5) 749, 760-759 (1994), דברי המשנה לנשיא (כתארו אז) ברק (עניין דנילוביץ); בג"ץ 2911/05 אלחנתי נ' שר האוצר, פ"ד סב(4), פסקה 17 לחוות דעתה של השופטת א' חיות (2006) (עניין אלחנתי)). אכן חוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו אינו כולל את המונח "שויון", והטעמים לכך ידועים (ראו י' קרפ "חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו  – ביוגרפיה של מאבקי כוח" משפט וממשל א 323, 346-345 (התשנ"ג); א' רובינשטיין וב' מדינה המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל 957-955 (מהדורה חמישית, כרך ב', 1996)), ואולם הוא מתפרש (סעיף 1) "ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל", ובפועל הריהו ציון דרך נוסף בעבור הזכות לשויון, כזכות חוקתית על-חוקית, שהרי מהו כבוד האדם מבלי לגזור ממנו שויון בין אדם לחברו, בהטבות שהמדינה מעניקה ובהזדמנויות (ראו א' ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא(ג) 271, 279-278 (תשנ"ג-תשנ"ד); עניין דנילוביץ, עמוד 760 לחוות דעתו של המשנה לנשיא (כתארו אז) ברק; בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פ"ד סא(1) 619, עמודים 40-36 לחוות דעתו של הנשיא ברק (2006)).

כא.          נגזרתה של הזכות לשויון היא החובה שלא להפלות, ובידוע, כי על רשות שלטונית לפעול בשויון בכל פעולה מפעולותיה (ראו בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258, 274 (2000), דברי הנשיא ברק), וכי אסורה עליה הפליה, שהיא "יחס בלתי שוה ובלתי הוגן לשוים" (ראו בג"ץ 1703/92 ק.א.ל קוי אויר למטען בע"מ נ' ראש-הממשלה, פ"ד נב(4) 193, 204 (1998), דברי השופט חשין; עניין אלחנתי, פסקה 17 לחוות דעתה של השופטת  חיות).

ודוק, לא כל יחס בלתי שוה עולה כדי הפליה פסולה (ראו בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך, פסקה 19 לחוות דעתו של השופט לוי (2009)), וכדבריו של השופט (כתארו אז) אור:

"ההפליה, להבדיל מהבחנה בין פלוני למשנהו, משמעותה מנהג שרירותי של איפה ואיפה, שאין לו הצדקה בשל העדר שוני הגיוני משמעותי בנסיבות בין האחד למשנהו" (בג"ץ 678/88 כפר ורדים נ' שר האוצר, פ"ד מג(2) 501, 508 (1989)).

          ההבחנה צריכה להתבסס על טעם ענייני המצדיק שוני, על יסוד תשתית עובדתית, וכן עליה לעמוד במבחני הסבירות והמידתיות (ראו בג"ץ 1438/98 התנועה המסורתית נ' השר לענייני דתות, פ"ד נ"ג(5) 337, 360 (1999), דברי השופט זמיר) (להלן עניין  התנועה המסורתית).

כב.          האם מפלה הוראה 80.23 בין נכי צה"ל?

"הבנתו של השוויון מחייבת עריכתן של שתי בדיקות נוספות, הנותנות לו את היכולת לפתור בעיות קונקרטיות: ראשית, מהי קבוצת בני-האדם שכלפיה נדרש יחס שוה. בדיקה זו משיבה על השאלה: 'שויון כלפי מי?'. מכוחה של בדיקה זו נקבעת קבוצת בני-האדם אשר כלפיהם נדרשת התנהגות שוויונית ('קבוצת השויון' ככינויו של השופט זמיר…). שנית, מה הן דרישות השויון במסגרת קבוצת השויון. בדיקה זו משיבה על השאלה: '…כיצד יש לנהוג, על-מנת לקיים שויון בין הפרטים הנכללים בקבוצה שהנורמה חלה עליה'…" (ראו דנג"ץ 4191/97 רקנט נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד(5) 330, 345 (2000), דברי הנשיא ברק).

          עוד ראו בג"ץ 3792/95 תיאטרון ארצי לנוער נ' שרת המדע והאמנויות, פ"ד נא(4) 259, 284-281 (1997), דברי השופט זמיר (להלן עניין תיאטרון ארצי לנוער); בג"ץ 2223/04 לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לחוות דעתה של השופטת (כתארה אז) נאור (2006) (להלן עניין לוי).

          ראשית, נבחן את השויון החיצוני: כלפי מי חייב אגף השיקום לנהוג בשויון?  קבוצת השויון מורכבת מכלל נכי צה"ל שהוכרה נכותם והם זכאים לקבלת ההטבות השונות המעוגנות בהוראות אגף השיקום, בהתעלם מהאמור בהוראה 80.23.

          שנית, נבחן את השויון הפנימי – האם נשמר השויון בין חברי הקבוצה; אמנם הוראה 80.23 חלה על כלל חברי קבוצת השויון ללא כל הבחנה, וככל הנראה באה לעולם בכוונה ליצור מכנה משותף בין חברי הקבוצה להשוואה במועד תשלום ההטבות. ברם, תוצאתה היא הבחנה בעלת אופי אקראי, שאינו קשור בהכרח באופן התנהלותם של חברי הקבוצה, אלא במועד שבו הוכרה נכותו של כל אחד מחבריה.

טלו מקרה בו שני נכים בדרגת נכות זהה, שנכותם נגרמה באותו זמן ואופן, מגישים תביעה להכרה בנכותם באותו יום – אלא שהאחד הוכר כנכה על-ידי קצין התגמולים מיד לאחר הגשת התביעה, ואילו על האחר נגזר, מטעם כזה או אחר, הליך משפטי ארוך ומייגע שבסופו הוכרה נכותו.  התוצאה היא, כי כל אחד מהם יזכה לקבל את ההטבות ממועד ההכרה בנכותו, גם אם בין שני המועדים פער רב שנים, כפי שאירע במקרה דנא. יווצר איפוא פער בין שניהם אף שבבסיס שוים המהּ.

משהוראה 80.23 יוצרת הבחנה בין נכי צה"ל בקשר למועד הקובע שממנו תשולמנה הטבות אגף השיקום, מהוה הגבלת תשלום ההטבות ממועד ההכרה בנכות, איפוא, הפליה – גם אם זו אינה מכוונת כשלעצמה. קשה למצוא לכך הצדקה רציונלית. מהם השיקולים שביסוד המדיניות? האם הם ענייניים?

הפליה מטעמים של שיקול סוציאלי ושיקול תקציבי

כג.           המערער הטעים, כי בבסיס הוראה 80.23 עומדים רציונלים אשר אושרו על-ידי בית משפט זה בפסיקתו לאורך השנים. הראשון, ראיית אותן הטבות כחלק ממארג הדינים הסוציאליים, סיוע לאוכלוסיית נכי צה"ל בצרכיהם השוטפים והמידיים, וזאת להבדיל מתשלומים למפרע הדומים יותר לפיצויים נזיקיים (פסקאות 25-24 לסיכומיו), כך שמדיניות התשלום האקטיבי, ולא הרטרואקטיבי, עולה בקנה אחד עם ראיה זו, כמקובל מקום שעסקינן בפרשנות חקיקה סוציאלית, ושעל כן תהא – אם בכלל – רטרואקטיביות "קצרת מועד"; השני, סדרי העדיפויות בחלוקת התקציב השנתי, במציאות בה משאבי המערער מוגבלים, בחינת "מרובים צרכי עמך", כך שבאיזון שבין מתן היקף רחב יותר של הטבות סוציאליות לצריכה שוטפת לאוכלוסיה רחבה יותר לבין מתן הטבות רטרואקטיבית – הכף נוטה לראשון, לטעמו של המערער; זאת, על מנת שלא "לפרוץ" את מסגרת תקציבו של אגף השיקום (ונתיחס בכך גם לאגף המשפחות, כמובן), ולמנוע קיצוץ בסל ההטבות לכלל אוכלוסיית הנכים.

כד.          השיקול הסוציאלי מקובל עלי באופן כללי, קרי, שיש לראות את ההטבות במשקפיים שיקומיות שבעיקרן צופות פני עתיד. ואולם, בנסיבות דנא הריהו שיקול אקראי של בדיעבד; שהרי ככל שנכה צה"ל היה זוכה בהכרה במועד מוקדם יותר, היו זכויותיו רבות יותר, וגם אם אי אפשר למוד בפלס מדוקדק, זו התמונה בכללותה. ואכן, לטענת המערער נאלץ הוא "למתוח קו" בין שני סוגי התשלומים, הסוציאלי והנזיקי, בשל התקציב המוגבל (פסקה 26 לסיכומי המערער). באמירה זו טמונה ההנחה, כי אילו היה תקציב אגף השיקום מאפשר זאת, היו משולמות ההטבות בנידון דידן למפרע. לכאורה בא כאן השיקול הסוציאלי שני בזמן כדי להסביר את השיקול התקציבי. אכן, כדברי המערער, "אין דיני הרווחה עוסקים בהשבת הגלגל אחורנית", ו"דיני השיקום מבקשים ליתן למוטב זכויות סוציאליות לצרכים שוטפים", ולא כ"פיצוי נזיקי" (פסקאות 25-24 לסיכומי המערער). אולם עינינו הרואות, כי ההטבות מכוח הוראות האגף ניתנות בכל זאת רטרואקטיבית – שהרי הוראה 80.23 מורה על תשלום רטרואקטיבי, בקבעה את המועד ממנו תשולמנה ההטבות מיום ההכרה בנכות. לפנינו איפוא סוג של איזון, שבא משיקולים מעשיים, אך תוצאתו בעייתית.

כה.          באשר לטענת המערער לקיומו של שיקול תקציבי, המשמעות היא כי אכן קיימת הפליה בין נכי צה"ל, אך זו נעשית – כנאמר – מטעם של שיקול תקציבי, שלפי הנטען יש לראות בו שיקול ענייני המצדיק את הפגיעה בשויון.

כו.           שיקול תקציבי, כאמור, אינו בלתי מתקבל על הדעת ועל המציאות, ואולם הוא אינו יכול להסביר שוני, העלול לעלות כדי הפליה, על בסיס אקראי לחלוטין של מועד ההכרה בנכות.

שיקול תקציבי: היש תשתית עובדתית?

כז.           מושכלות יסוד הן, כי הקופה הציבורית אינה "בור ללא תחתית", וכי פריסתה וחלוקתה של העוגה התקציבית, היא כשמיכה קצרה מכיסוי המצע כולו, נוכח המשימות והאתגרים שבפני המדינה בתחומי החינוך, הביטחון, הרווחה ועוד. על שומרי הסף של התקציב החובה לנהוג בכספי הציבור בזהירות ובאחריות הראויה, שהרי הרשות "כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום: כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן…" (ראו ע"א 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ירושלים, פ"ד כח(1) 325, 331 (1971); דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ, פסקה 10 לחוות דעתה של השופטת ארבל (2011) (להלן עניין איקאפוד)). פריצתה של מסגרת תקציב נתונה היא אירוע חריג בנוף המינהלי, ועל שומרי הסף לעשות כל שעל ידם כדי למנעו. על אינטרס ציבורי חשוב זה עמד בית משפט זה לא אחת, בציינו כי משאבים מוגבלים אכן יכולים לעלות כדי שיקול ענייני, ואף להצדיק סטייה מעקרון השויון (ראו עניין התנועה המסורתית, עמודים 369-368). אולם חשוב ככל שיהיה, אין משמעות הדברים כי הנפת דגל השיקול התקציבי חזות הכל היא, והיא מאדה את שאר השיקולים. יפים לעניין זה דבריה של השופטת ברק-ארז:

"שיקולים תקציביים הם, על-פי רוב, שיקולים ענייניים. רשויות מינהליות פועלות במסגרת של תקציב נתון, וחובתן לפעול למען האינטרס הציבורי בדרך הטובה ביותר מחייבת התחשבות באילוצים תקציביים. אין בכך, כמובן, הכשר להתחשבות בלעדית בשיקול התקציבי, תוך התעלמות משיקולים אחרים. המשקל שראוי לתת לגורם התקציבי הוא נושא לדיון נפרד – במסגרת עילות הסבירות והמידתיות, ולמעשה גם במסגרת עילת ההפליה (בהתייחס לשאלה אם החיסכון התקציבי הוביל לתוצאות לא-שוויוניות)" (ראו ד' ברק-ארז משפט מינהלי 695-694 (התש"ע) והאסמכתאות שם (להלן ברק-ארז המשפט המינהלי)).

ואכן, למשקל שראוי לתת לשיקול התקציבי במקרה שלפנינו אדרש להלן במסגרת הדיון בעילות הסבירות והמידתיות.

כח.          מתן משקל לאתגר התקציבי עמד ביסוד החלטותיו של בית משפט זה בעבר, בהתייחסו להוראה 80.23 ולשיקול התקציבי שבבסיסה. זאת משלא הועלתה או נדונה טענת הפליה, ובמידה רבה בטרם עידן חוקי היסוד ופסיקתו של בית משפט זה, שהקנתה לזכות לשויון מעמד על חוקי (כפי שציין גם בית המשפט קמא). הנה מדברי בית משפט זה:

"אין בידנו לומר שהנחיה פנימית המעניקה – מטעמי תקציב ותכנונו – הטבות מהסוג האמור רק ממועד מוגדר היא מופרכת עד כדי הצדקת התערבותנו, כל עוד אין אפליה בין נכים שונים לגבי מועד התשלום" (הלכת בודיק, פסקה 2, מפי השופטים לוין, חלימה ושטרסברג-כהן (הדגשות הוספו – א"ר).

          עוד ראו בג"ץ 546/83 יסקולקה נ' שר הביטחון (לא פורסם, 19.12.85) מפי השופטים בן פורת, בך וגולדברג:

"מכל מקום איננו מוצאים כל פגם באותה הוראה. להפך, הדעת נותנת שחישובי תקציב הניעו את הגורמים הנוגעים בדבר להגיע למסקנה שהתשלומים לגבי העבר, היינו לגבי תקופה שקדמה לשנת התקציב האחרונה, יערימו בפניהם קשיים שיש למנעם" (הדגשות הוספו – א"ר).

          פסיקה זו אוזכרה על-ידי בית משפט זה בהחלטותיו לאורך השנים, אולם בלא שנדונה טענת הפליה לגופה, או הצדקתה מטעמים תקציביים עדכניים (ראו ענין קלוש, פסקה 16 לחוות דעתה של השופטת ארבל; עע"ם 7605/09 פלוני נ' משרד הביטחון (2010); עע"ם 4539/09 פלוני נ' קצין התגמולים (2010); ענין עבודי).

כט.          ברם, טענה כי שיקול תקציבי הוא שבבסיסה של הוראה 80.23, הינא טענה שבעובדה, ויש לבסס תשתית עובדתית עדכנית התומכת בה – להבדיל מהסתמכות על תשתית עובדתית שהוצגה בפני בית משפט זה בעבר, שהרי "חלוף הזמן ושינוי העתים מקימים סמכות ואף חובה לבדוק ולשקול מחדש" (ראו בג"ץ 26/99 עיריית רחובות נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 97, פסקה 5 לחוות דעתה של השופטת שטרסברג-כהן (2003)). בכך ניתנת הדעת לטבעה של התשתית העובדתית הנחשפת לשינויים בחלוף השנים; אין להתרפק על ביסוסה בעבר, שאולי אינו נאמן עוד למציאות (ראו עניין התנועה המסורתית, עמוד 369 והאסמכתאות שם).

ל.             "הגנת תקציב" העומדת לרשות הוכרה בפסיקה בהקשר לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (שעניינו בפטור מהשבה כולה או מקצתה). עליה עמד בית משפט זה בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס(4) 545, עמודים 43-42 לחוות דעתו של המשנה לנשיא חשין (2006):

"דעתנו היא כי אין לפסול מכול וכול את עילת ההגנה של 'פגיעה קשה בתקציב הרשות'. ואולם, כשם שאין אנו פוסלים עילת הגנה זו מכול וכול כן לא נכיר בה כפשוטה, לכל אורכה ורוחבה. נֹאמר אפוא כי טענה סתמית של 'פגיעה קשה בתקציב הרשות' – באשר היא – לא תוכר כעילת הגנה לגיטימית… שומה עליה על הרשות לטרוח ולשכנע את בית המשפט בעובדות ובמספרים, כי היענות לתביעת ההשבה – תביעה שאם יכיר בה בית המשפט קרוב להניח כי תהיה חלוץ ההולך לפני מחנה תביעות רבות וקשות – עלולה לפגוע ברשות כדי כך שיִקשה עליה באורח מהותי לבצע כהלכה אותם משימות ותפקידים שלמענם כוננה מעיקרה.

…השימוש בהגנה זו ראוי לו כי ייעשה בזהירות מרבית. לא נקבל טענה סתמית של פגיעה בתקציב, ועל הרשות ירבץ הנטל להוכיח כי ייפגע התקציב; כי הפגיעה פגיעה משמעותית היא; כי אין בידיה אמצעים חלופיים מעשיים לצמצום הפגיעה בתקציב. עוד נוסיף כי גורם זה של פגיעה משמעותית בתקציב הרשות לא לבדד ישכון, ולעולם יישקל אותו גורם אל מול יתר נסיבות העניין… מסקנתנו הסופית היא אפוא זו, שאמנם נכיר בהגנה של פגיעה חמורה בתקציב הרשות וביכולתה להמשיך ולתפקד כהלכה, ואולם כך נעשה במקרים מוכחים ומבוררים ורק לאחר שהרשות תוכיח את עוצמת הפגיעה ואת היעדרן של חלופות ראויות ומעשיות לתיקונה. מסקנה זו נדרשת כמו מאליה מעקרונות היסוד של השיטה; מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; מעקרון שלטון החוק; מנימוקים של צדק – הן צדק חלוקתי הן צדק מתקן" (ההדגשות הוספו – א"ר).

עוד ראו בע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, פסקאות 48-50 לחוות דעתה של השופטת (כתארה אז) נאור (2009) (להלן עניין עיריית ירושלים):

"השימוש בהגנת הפגיעה בתקציב ייעשה בזהירות. הטענה תתקבל רק אם הוכיחה הרשות 'בעובדות ובמיספרים' כי השבה מלאה תפגע בה כך שיקשה עליה באורח מהותי לבצע כהלכה את תפקידיה. אין צורך להחזיר את הדיון בנושא לבית המשפט המחוזי, כפי שנעשה הדבר בפרשת רשות העתיקות (שם הסכום שהרשות עשויה הייתה לחוב בו בהשבה מלאה עלה על תקציבה השנתי פי שישה לערך, ראו פרשת רשות העתיקות, פסקה 69), שכן הבירור העובדתי בעניינו כבר נעשה. מה שהובא-הובא ומה שלא הובא לא הובא… לדעתי אין בנתונים שהציגה העירייה הוכחה של טענת 'הגנת תקציב' בדרגה הנדרשת. כל שקבע בית המשפט המחוזי היה כי הנתונים מלמדים על 'שיבוש במצבה הכספי של העירייה'. אין בכך קביעה כי טענת התקציב הוכחה. לדעתי הנתונים שהוצגו הם חסרים. כך למשל, לא הציגה העירייה בדיקה והערכה של אמצעי מימון חלופיים לצימצום הפגיעה בתקציב. רמת הפירוט של הפגיעה בתיפקוד העירייה אינה מבססת את אמת המידה הראייתית המחמירה (עובדות ומספרים) וגם לא את אמת המידה ההסתברותית המחמירה (חשש לפגיעה מהותית ביכולת התיפקוד). בנסיבות אלה אני סבורה כי לא הוכחה הגנת התקציב בכל הנוגע להיקף ההשבה לקופת החולים (ראו והשוו פסק הדין המאוחר יותר של בית משפט השלום בעניין חוות הנוער הציוני מיום 29.12.2008, פסקאות 22-26)."

לא.          בעתירה שלפנינו לא באה תשתית עובדתית עדכנית לכך ששיקול תקציבי עודנו עומד בבסיס הוראה 80.23, ולמען האמת, לעת הזאת מודה גם המערער כי ההרים שנתגבהו בטיעוניו התקציביים היו לגבעות, גם אם לא לצל הרים. רוצה לומר, ניתן לטעון שכל הוצאה תקציבית שהיא מכבידה על התקציב; ואולם, פשיטא כי לא הרי נתח נכבד כהרי שבריר או חלק קטן במונחי התקציב הכולל.

לב.          חוששני כי המערער לא הראה "בעובדות ובמספרים", בשני תצהירים שהוגשו מטעמו, כי שיקול תקציבי עדכני עומד בבסיס הוראה 80.23, וכי יש במתן הטבות מכוח הוראות אגף השיקום למפרע ממועד הכולל התחשבות באמת מידה שויונית (ולאו דווקא בהכרח מהמועד הקבוע בחוק הנכים), כדי להקשות משמעותית על אגף השיקום בהתנהלותו בשגרה ובדרגת שיבוש שהדעת אינה סובלת. ההערכות התקציביות שהציג המערער בשני תצהיריו התגלו כלוקות ביתר רב, ונראה שאין בהן כדי לבסס את טענת העלויות הכבדות של ביטול הוראה 80.23.

לג.           באשר לתצהיר הראשון, חוששני כי הנתונים בו חושבו והוצגו בפני בית המשפט קמא באורח חסר. הנה הנאמר בתצהיר: "יש בממוצע 320 נכים המגישים ערעורים המתקבלים בשנה. משך הטיפול בתיק בממוצע הינו שנתיים וחצי. העלות השנתית הממוצעת של הטבות לנכה 50% הינה כ-91,000 ש"ח. הכפלתי את שלושת הנתונים הללו וקבלתי נתון של כ-72,000 מיליון ש"ח בשנה. ערכתי חישוב על בסיס אותו עיקרון לגבי משפחות חיילים שנספו במערכה, הכל כמפורט בשקף המצורף כנספח ב1 לבקשה, וקבלתי תוצאה של כמיליון ש"ח בשנה. חיבור שתי התוצאות מגיע לכ-74 מיליון ש"ח" (סעיף 4 לתצהירו של מר שבתאי מיום 18.5.09) (להלן התצהיר הראשון).

לד.          ואולם, עסקינן ב"עובדות ומספרים" שניתן היה להציגם במדויק, בבחינתם במבט לאחור. המערער נדרש לחשב ולהציג, כמה נכים מדי שנה הוכרה נכותם באיחור מכוח הליכים משפטיים, ומה הסכומים שהיו ניתנים להם בגין הטבות האגף למפרע,  למשל עד המועד הקובע בחוק הנכים, במקום עד יום החלטתו של המוסמך – כפי שמורה הוראה 80.23. כך גם בשאלה כמה נכים הוכרו באותה שנה ומה הסכומים שניתנו להם בגין הטבות האגף, דבר שהיה מקום להציגו אל מול תקציב האגף באותה שנה. סבורני, כי "הערכה גסה המבוססת על פילוח נתונים חלקי ועל ממוצעים, אומדנים ותחזיות" (סעיף 4 לתצהירו של מר שבתאי) אינה במקומה שעה שהמערער מבקש להראות קיומו של שיקול תקציבי המצדיק פגיעה בשויון בין נכי צה"ל, ומשעסקינן בנתוני עבר שניתן לכאורה להציגם במדויק.

לה.          ויודגש, כי המערער לא טען שבחילוץ הנתונים יש כדי להכביד על הרשות יתר על המידה, ועל כן – למשל – תוצג התמונה בחמש השנים האחרונות בלבד. המערער טען, כי הליקויים בהכנת התצהירים נבעו מהעובדה ש"מערכות המחשוב של המערער אינן ערוכות ליתן נתונים מסוג זה, בין היתר משום שעד כה לא שולמו הטבות רטרואקטיבית לזכאים ולכן לא בוצעו תחשיבים ולא נערכו דוחות מתאימים" (פסקה 44 לסיכומי המערער). אולם, אין בעובדה שלא ניתן להוציא פלט נתונים רלבנטי ב"לחיצת כפתור" בין רגע, כדי להצדיק שגיאות בתצהירים, או כדי להעיד על מורכבות החישוב שראוי היה לעשותו, כדרך שעל רשות לערוך מעת לעת בבחינת התשתית העובדתית העדכנית של החלטותיה. וכאמור, הוראה 80.23 אינה שוללת מתן הטבות מכוח הוראות האגף רטרואקטיבית, אלא שהמועד הקובע בה לתשלום ההטבות הוא מועד החלטת המוסמך להחליט ולא מועד מוקדם יותר (כמועד הגשת התביעה למשל), על כן ניתן היה לצפות שאופן החישוב יהיה מוכר למערער.

לו.           כפי שציין בית המשפט קמא (עמודים 14-12 לפסק הדין), במהלך חקירתו של המצהיר הנזכר, ששימש בתפקיד ראש תחום תקציבי שיקום נכים ומשפחות שכולות באגף תקציבים במשרד הבטחון, ביום 27.12.09, התגלה כי נפלו טעויות קשות בחישוב האומדן של עלות תשלום רטרואקטיבי של ההטבות. ראשית, בחישוב הפרטני של המשיב 1 נכללה הטבה להחזר תשלום בגין "רכישת רכב רפואי ראשוני בסך 75,000 ש"ח", בין התשלומים שישולמו רטרואקטיבית אם תבוטל הוראה 80.23, וזאת אף שזה ניתן כבר בשנה שלאחר ההכרה בנכותו של המשיב 1, וברור לכל כי אינו זכאי לו בשנית (עמוד 2 שורה 26 ואילך לפרוטוקול מיום 27.12.09). כך, נראה שבחישוב עלויות ביטולה של הוראה 80.23 נכללו גם רכיבים המשולמים לנכים ממילא בעבור שנת ההכרה בנכותם, ושאין להביאם באומדן עלויות הביטול. שנית, התגלה במהלך החקירה שהנתון של 320 ערעורים המוגשים בממוצע בשנה, כולל בתוכו ערעורים מטעמם של נכים בשיעורי נכות של 9-0 אחוזים שאינם זכאים על פי דין להטבות, ו-19-10 אחוזים שזכאים להטבות חד פעמיות, שממילא אמורות להתקבל עם ההכרה בנכות ואין להביאן בחישוב העלויות – כך שבמהימנותו של נתון זה אין מנוס מהטלת ספק (עמוד 3 שורה 13 ואילך לפרוטוקול מיום 27.12.09).

לז.           באשר לתצהירו של מר אליהו גוטמן מיום 4.1.10 (להלן התצהיר השני), ציין המערער בעצמו כי "לאחר בדיקה מחודשת של הנתונים לקראת הגשת ערעור זה, נסתבר למערער כי גם התצהיר השני (שהגשתו נאסרה) כלל נתונים שאינם מדויקים, וכי ההערכות שניתנו במסגרתו הינן הערכות יתר" (פסקה 44 לסיכומי המערער). למען הסדר הטוב יצוין, כי הערכות היתר בתצהיר השני (המתבסס על שנת 2008 כשנת מבחן), התקבלו, בין היתר, בשל טעויות חישוב פשוטות. כך לדוגמה, לא הובא בחשבון הכולל כי 51% מ-365 הערעורים בשנת 2008 (כנטען בסעיף 5 לתצהיר השני), אינם אמורים לבוא במניין עלויות ביטול הוראה 80.23, שכן עניינם בדרגות נכות של 19 אחוזים ומטה (כאמור לעיל בפסקה ל"ו). כפועל יוצא, נוספו לאומדן עלויות הביטול עשרות מיליוני ש"ח שלא לצורך. לכל שגיאה יש כמובן משמעות והשלכות לגבי התמונה המובאת בפני בית משפט זה; כך לדוגמה, בהתבסס על הנוסחה שהוצגה בתצהיר הראשון בשילוב עם חלק מהנתונים ששונו בתצהיר השני נקבל, כי סך העלויות לשנה הוא כ-8,231,165 ש"ח (לפי 178 ערעורים בשנה, עלות ממוצעת לנכה 18,497 ש"ח, 2.5 שנות טיפול בממוצע בתביעה) – עלות נמוכה בהרבה מהמוצהר בתצהיר הראשון (כ-72,000,000 ש"ח). היה ראוי לדייק יותר בהבאת הנתונים למען הצגתה של  תמונה עדכנית ומהימנה, ומכל מקום דומה כי גם בהינתן עלויות מסוימות, לא כצעקתה.

לח.          ראיה נוספת לנטיית המערער להערכת יתר של עלויות ביטול הוראה 80.23, וזאת מעבר לאמור, מצויה בטענתו בפסקה 45 לסיכומיו: "יובהר, כי העלות שחושבה בתצהירים שהוגשו התייחסה לנכי צה"ל בלבד, ולא בוצע תחשיב לגבי קבוצות הזכאים האחרות (משפחות שכולות ונפגעי פעולות איבה)", בכך מבקש המערער לטעון כי העלויות גבוהות מאלה שהוצגו בפני בית המשפט בתצהיריו הקודמים. אולם בתצהיר הראשון נכתב "ערכתי חישוב על בסיס אותו עיקרון לגבי משפחות חיילים שנספו במערכה… וקבלתי תוצאה של כמיליון ש"ח בשנה – חיבור שתי התוצאות מביא לכ- 74 מיליון ש"ח" (סעיף 4 לתצהיר הראשון), ובתצהיר השני נכתב "בנוסף, מעבר לערעורים על החלטות קצין התגמולים שלפי חוק הנכים, מתנהלים בבתי המשפט גם ערעורים על החלטות קצין התגמולים שלפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה… אומדן עלות ממוצעת נוספות של כ-1 מ' ש"ח לשנה" (סעיף 9 לתצהיר השני). הדברים מדברים בעדם. אולי לקה המערער במקצת בלקות מקצועית מוכרת אצל בעלי תקציבים, מבלי לפגוע, הנוטים להציג תמונה שחורה של קטסטרופה אם יוגדל תקציב פלוני (לפעמים כמובן הם גם צודקים).

לט.          ודוק, קשה להלום הפניית בית משפט זה, בשבתו כערכאה ערעורית, לתצהיר שהוגש מטעם המערער בהליך אחר, כמעין "מקצה שיפורים" שני לתצהיר שהוגש לערכאה הדיונית; ראו דברי השופטת (כתארה אז) נאור בעניין עיריית ירושלים – "מה שהובא-הובא ומה שלא הובא לא הובא" (פסקה 48 לחוות דעתה), ובהמשך דבריה (פסקה 53 לחוות דעתה):

"אני סבורה כי גם טענת הגנת התקציב לה טען היועץ המשפטי לממשלה, המבוססת על הערכת פוטנציאל התביעות התלויות ועומדות, לא הוכחה במידת הפירוט הנדרשת ולכן דינה להידחות. הנתונים המלאים צריכים היו להיות מובאים בערכאה הדיונית ולא בכתב טענות בערעור" (ההדגשות הוספו – א"ר).

          אולם, על פניו, גם בתצהירה של הגב' נועה ליפשיץ מיום 16.1.12 (להלן התצהיר השלישי) אין כדי לבסס את השיקול התקציבי בבסיסה של הוראה 80.23 באופן שבו מבקש המערער לעשות, וזאת אף מבלי שנידרש למהימנותם של הנתונים נוכח הקפיצה במספר הערעורים הממוצע לשנה בתצהיר השלישי ל-1,098, לא פחות – מ-320 ערעורים בתצהיר הראשון ו-365 ערעורים בתצהיר השני.

העלות השנתית המוערכת מביטול הוראה 80.23 בתצהיר השלישי היא כ-14,284,641 ש"ח, וכפי שציין בית המשפט קמא "מחקירת המצהיר מטעם המדינה לא מדובר לא בסכומים גבוהים ולא במקרים רבים" (עמוד 12, שורה 7 לפסק-הדין), זאת בשונה מהמוצהר. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאור היקף תקציבו השנתי של אגף השיקום, ואשר עמד, לדוגמה, בשנת 2008 על סך של 2,623,000,000 ש"ח (עמוד 5 שורה 27 לפרוטוקול מיום 27.12.09), אשר 14,284,641 הם כ-0.5% מתקציבו – וזאת מבלי להקל ראש בהוצאה זו ובכל הוצאה ציבורית. יוצא, כי אשר הוכח במקרה דנא הוא, כמות שציין בית משפט קמא, "שקביעת ההנחיה בדבר תשלומים עתידיים בלבד לא נבעה משיקולים תקציביים, למעט העובדה שתשלום כזה, מטבע הדברים מטיל נטל מסוים נוסף על אגף השיקום" (עמוד 12, שורות 18-16 לפסק-הדין). במצב דברים זה סבורני, כי קשה להלום ששיקול תקציבי משמעותי לכשעצמו, עודנו עומד בבסיס הוראה 80.23. ואוסיף, ראוי להקפיד בתצהירים בכלל ולא כל שכן כאלה המוגשים לבתי המשפט על דיוק מירבי, והפקת לקחים תהא במקומה.

שיקול תקציבי: עילות הסבירות והמידתיות

מ.             גם בהנחת קיומה של תשתית עובדתית עדכנית לקיומו של שיקול תקציבי, לאור אופיה האקראי של הוראה 80.23 – ובכך הדגש – נראה כי בבחינת השיקול התקציבי אל מול הזכות לשויון בעידן החוקתי ניתן לראשון משקל רב מדי בעיצוב מדיניות המועד הקובע, שממנו תשולמנה הטבות מכוח הוראות האגף. דבר זה חורג ממתחם הסבירות, ובידוע כי "החלטה היא סבירה אם נתקבלה לאחר מתן משקל ראוי לנתונים השונים שיש להביאם בחשבון ואם היא מאוזנת באופן ראוי בין השיקולים הרלוונטיים" (א' ברק מידתיות במשפט, הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה 456 (התש"ע) (להלן ברק מידתיות במשפט). חלוף השנים יצר מציאות שונה, מבחינת המשקל שיש לייחס לשיקול התקציבי מזה והמשקל שיש לייחס לזכות לשויון מזה. המציאות שונה מזו שהיתה קיימת שעה שפסק בית משפט זה בנושא בעבר, והוראה 80.23 מתקשה לעמוד בעילות הסבירות והמידתיות כיום.

חוסר סבירות

מא.         כנודע, על יסוד תכלית החוק, מהות העניין, ערכי היסוד של שיטת המשפט והנסיבות המיוחדות של המקרה יש לקבוע, בין היתר, מהו המשקל הראוי שיש לתת לטעמים שהעלתה הרשות – ובענייננו לשיקול התקציבי (ראו בג"ץ 6051/95 רקנט נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(3) 289, 347 (1997); עניין התנועה המסורתית, עמוד 363).

מב.          אחת מתכליותיו של חוק הנכים היא "ביצירת מערכת תגמולים שויונית שנועדה להיטיב עם מי שנפגעו עקב שירותם למען בטחון המדינה. כשם שאין החוק מבחין בין חיילים על פי דרגותיהם או תפקידיהם בצבא, והכל שווים בפניו, כך הדעת נותנת כי במסגרת השגת תכלית השוויון יבקש החוק להימנע מאפליה בין אוכלוסיית הוותיקה לאוכלוסיית הנכים החדשה ויחתור להשוואת מערכת התגמולים של נכים שפגיעתם זהה" (עניין דוקטורי, פסקה 14 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה). ועוד: בידוע כי "אשר לחוקי הנכים – ובהם חוק התגמולים – גישת בית-המשפט היא, מאז-ומקדם, כי יש לפרשם ברוחב-לב ולא ביד קמוצה, מתוך רצון להיטיב עם הנכה ושלא להקפיד עמו. חוקים אלה ייעודם הוא להיטיב עם הנכה – בענייננו: עם נכי צה"ל – להיטיב ולגמול טוב למי ששירתו את המדינה ונפגעו בעת שירותם ובקשר עם שירותם, ועל דרך זה יפורשו ויוחֲלו" (ראו דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732, פסקה 15 לחוות דעתו של השופט (כתארו אז) חשין (2002)). כדבריו של המשנה לנשיא חשין בעמדת הרוב בעניין דוקטורי:

"כל נכה הוא לעצמו, וזכותו כלפי המדינה תיקבע על פי עניינו הפרטי ועל פי הדין החל עליו. אמנם נתקשה לקבל כי חיילים שנפגעו באורח שווה לעת מלכותו של דין מסוים יזכו לתגמולים שונים זה-מזה. לא כן במקום שהחיילים נפגעו, גם אם אותה פגיעה עצמה אך בזמנים שונים ולעת מלכותם של דינים שונים… מה טעם נאמר אפוא כי נהגנו בשניים שלא בשוויון?" (ראו עניין דוקטורי, עמוד 550) (הדגשה הוספה – א"ר).

במקרה דנן אכן מדובר ב"חיילים שנפגעו באורח שוה לעת מלכותו של דין מסוים", ולא ראיתי מדוע יש לשנות בענייננו, לאור תכלית חוק הנכים והגישה התומכת בפרשנות המיטיבה עם נכי צה"ל, בין המועד הקובע לתשלום זכויות הניתנות מכוח החוק לבין המועד הקובע לתשלום זכויות הניתנות מכוח נגזרותיו של החוק, בין  אם תקנות הן ובין אם הוראות מינהל. אכן, "תכליתו של דבר החקיקה המרכזי בענייני נכי צה"ל, משליכה ודאי על הוראות במדרג נורמטיבי נמוך יותר, שעל המטרות והשיקולים העומדים בבסיסן לעלות בקנה אחד עם אלו של דבר החקיקה הראשי" (ראו עניין נאמן, פסקה 31 לחוות דעתה של השופטת ארבל; י' דותן הנחיות מינהליות 180 (1996)). למצער, יש באמור כדי להשליך על המשקל הראוי שיש לתת לשיקול התקציבי בנסיבות, שהוא נמוך יותר מזה שניתן לו על-ידי המערער, בהודאתו שלו לאמיתה; וכדברי בית משפט זה:

"אפשר שבנסיבות המקרה המשקל של השיקול הענייני יהיה קטן עד כדי כך שהוא לא יצדיק את הקיום של קבוצת שוויון נפרדת. במקרה כזה, ההחלטה להקים קבוצת שוויון נפרדת על יסוד שיקול זה נפגמת לא בשל שיקול זר, אלא בשל משקל בלתי ראוי שניתן לשיקול ענייני. לשון אחרת, המשקל שניתן לשיקול הענייני חורג ממיתחם הסבירות, ובשל כך ההחלטה להקים קבוצת שוויון על יסוד שיקול זה נעשית בלתי סבירה" (עניין תיאטרון ארצי לנוער, עמוד 283, מפי השופט זמיר).

          עוד ראו דברי השופט עמית בעע"ם 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ' עיריית ירושלים, פסקה 37 לחוות דעתו (2010):

"יש לבחון את המשקל שניתן לשיקולים השונים שהרי 'אפשר להקדיח את התבשיל גם כאשר שמים בו את כל המרכיבים הנכונים, אך בכמויות החורגות מן הנדרש במידה ניכרת' (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 727-725 (2010)".

מג.          והרי מן העבר השני, ניצבת הזכות לשויון, אשר יש לומר, כשאר זכויות האדם אף היא אינה מוחלטת; ואולם – זאת לדעת – בין זכות שאינה מוחלטת לזכות שאינה קיימת, יש כברת דרך ארוכה. הזכות לשויון אינה באה לביטוי בנוסח הוראה 80.23, ולא ניתן לה משקל בהבניית ההוראה; ובידוע, כי יש לתת משקל ראוי לזכות לשויון, אף בגדרי משאביה המוגבלים של הרשות, כפי שנאמר בעניין התנועה המסורתית, עמ' 366 מפי השופט זמיר:

"רשות מינהלית חייבת למלא את תפקידה במסגרת המשאבים שהוקצו לה על-פי דין. אסור לה לחרוג ממסגרת זאת. לכן היא חייבת לקיים את השויון במסגרת משאבים אלה. אם מסגרת זאת אינה מאפשרת לרשות המינהלית לקיים את השויון באופן מלא, ייתכן שיהיה עליה לסטות מן השויון, במידה ההכרחית".

וכפי שנקבע בבג"ץ 5496/97 מרדי נ' שר החקלאות, פ"ד נה (4) 540, 558 (2001) מפי השופט זמיר:

"אילוץ תקציבי יכול להיות שיקול ענייני, במיוחד בהקשר של מתן מענקים, לכן הוא עשוי להצדיק שינוי התנאים למתן המענקים. עם זאת אילוץ תקציבי אינו שיקול יחיד; קיימים שיקולים נוספים וכללים שונים שגם אותם צריך להביא בחשבון ולאזן ביניהם לבין עצמם כדי להגיע אל החלטה שיש בה סבירות, מידתיות ושויון…"

מד.          ודוק, אין שיקול תקציבי מקהה את הפגיעה בשויון ואת תחושת אי הנחת, שלא לומר אי הצדק, של נכה, אשר אקראיות חרצה את גורל הטבותיו לעומת חברו; זאת כאילו חיו בשתי מציאויות מקבילות, בהן הוגשה התביעה באותו מועד, בקו התחלה אחד, אלא שקו הסיום שונה, ותלוי בזמן הטיפול בתביעה על-ידי קצין התגמולים, ובמשך ההליכים המשפטיים עד שהוכרה הנכות, ובמשך הזמן שנדרש לועדה הרפואית לקבוע את דרגת הנכות. אם כן, ישאל השואל, מה ההיגיון שמאחורי מועד אקראי זה? אין בידנו להשיב לשואל – אכן היגיון קשה למצוא, אך שיקול תקציבי יש; זאת – לא בעידן החוקתי ולא בבחינת השיקול התקציבי במידתיותו כלפי תקציב השיקום. אכן כפי שציין בית המשפט קמא, טענת הפליה לא נידונה בפסיקתו של בית משפט זה במסגרת אשרור הוראה 80.23 בעבר, וממילא טבועה משמעות שונה בדיון דהאידנא.

מה.         הוראה 80.23 מביאה איפוא לכדי תוצאות אקראיות המפלות בין נכי צה"ל בהיקף ההטבות שניתנות להם, ואינה נותנת ביטוי ראוי לעקרון השויון – מה שאפשר היה, אולי, אילו נכללו בה קוי תיחום סבירים – כפי שצוין בעניין שטאובר (עמ' 8, שורה 14 ואילך לפסק הדין) – המציבים תקרה של 2.5 שנים (הזמן הממוצע לטיפול בתיק כאמור בפסקה 4 לתצהיר הראשון) לבירור התביעה להכרה בנכות מיום הגשתה. במצב זה, ככל שמועד ההכרה בנכות מאוחר לזמן הגג שנקבע, תינתנה ההטבות למפרע ממועד הגג ולא ממועד ההכרה בנכות (המועד המאוחר יותר). אפשרות נוספת היא הענקת ההטבות למפרע בשנה העוקבת, כך שהדבר לא יפגע בתכנון התקציב של השנה הנוכחית וביעדיו.

מו.           סיכומם של דברים הוא שלדעתי הוראה 80.23 אולי ראשיתה סבירה, אך אחריתה דומה שאינה כן.

היעדר מידתיות

מז.           עילת המידתיות הוכרה כעילת ביקורת במשפט המינהלי, המהוה מעין המשך רעיוני ישיר של עילת הסבירות שקדמה לה בזמן (ראו ברק-ארז המשפט המינהלי, עמוד 771; ברק מידתיות במשפט, עמוד 456), על היחס ביניהן עמד השופט (כתארו אז) חשין:

"עילת הסבירות הפכה בתחום המשפט המינהלי – כמוה כעוולת הרשלנות בתחום דיני הנזיקין – ל'עילת מסגרת' שתכניה יכולים שישתנו מעניין לעניין ומתקופה לתקופה, על-פי תנאי המקום והזמן. בשלב הבא ילדה עילת הסבירות הלכות, עילות ושברי-עילות למיניהם, ובצד כל אלה יצאו ממנה ראשי-בית-אב שקנו להם שם לעצמם. אחד מראשי בית-אב אלה היא עילת המידתיות. וכיחס הסבירות לחוקיות כן יחס המידתיות לסבירות. בהשתחררה מבית אמה, יכולה הייתה עילת המידתיות לפתח את עצמה באורח עצמאי וחופשי, וכך ייאמר עליה: בתחילה (אם כי לא בתחילת-התחילות) דרה עילת המידתיות בבית הסבירות, אך לימים יצאה מביתה זה, ובכוחה-שלה בנתה לה בית משל-עצמה. כך מציגה עילת המידתיות לפנינו כלי-ניתוח חד וחריף מעילת הסבירות הכללית; כך ניתן בידנו מכשיר משוכלל יותר לבחינה רציונלית של מעשי-המינהל. כל דברים אלה לא אמרנו אלא להגדיל תורה ולהאדיר, שהרי בין-כך ובין-כך כולנו נסכים כי מבחן המידתיות עמנו הוא לבחינת שיקול-דעתה של רשות בת-סמך" (בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 777 (1999)).

מח.         כאמור, שיקול תקציבי עשוי להיות לגיטימי במסגרת גיבושה של מדיניות התשלום האקטיבי של תשלום הטבות מכוח הוראות האגף, וזאת חרף האקראיות שבהחלת מדיניות זו וסטייתה מעיקרון השויון, ככל שיעמוד באמת המידה של מידתיות (ראו בג"ץ 6893/05 לוי נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 876, 890 (2005) מפי הנשיא ברק):

"הבחנה תקציבית – התחשבות בעלויות הכרוכות בהחלטה המינהלית נחשבת ללגיטימית. עם זאת, יש להוסיף ולבחון אם יש לה מקום גם כאשר היא מובילה לתוצאה הפוגעת לכאורה בשוויון…

ב. לעתים, ההבחנה המבוססת על השיקול התקציבי היא שרירותית ונובעת מן הצורך להגביל את היקף תחולתה של ההחלטה כדי למנוע חריגה תקציבית. אלה הם פני הדברים כאשר הרשות המבצעת או הרשות המחוקקת מגבילות את היקף התחולה של הסדר מיטיב (במישור הזמן) בשל מחסור במקורות תקציביים. בית המשפט העליון היה נכון להכיר בלגיטימיות של הסדרים כאלה, בקובעו שההבחנה השרירותית לכאורה עומדת במבחני המידתיות (בהיעדר חלופת פעולה אחרת)" (ברק-ארז המשפט המינהלי, עמודים 695-694).

מט.         מבחן המידתיות נחלק לשלושה מבחני משנה מצטברים; על מהותה ויסודותיה של עילת המידתיות שב ועמד בית משפט זה בגדרי בג"צ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(5) 807, 840-839 (2004) בדברי הנשיא ברק:

"עקרון המידתיות קובע כי החלטה של רשות מינהלית היא כדין רק אם האמצעי השלטוני אשר ננקט לשם הגשמתה של התכלית השלטונית הוא במידה הראויה. העיקרון של מידתיות מתרכז אפוא ביחס בין המטרה שמבקשים להגשים לבין האמצעים הננקטים להגשמתה… נקבעו שלושה מבחני משנה עקרוניים, המעניקים תוכן קונקרטי לעקרון המידתיות… מבחן המשנה הראשון קובע כי נדרש קשר של התאמה בין המטרה לבין האמצעי. האמצעי אשר הרשות המינהלית נוקטת צריך להיות גזור להשגת המטרה אשר הרשות המינהלית מבקשת להשיגה. האמצעי שנקט המינהל צריך להוביל באופן רציונלי להגשמתה של המטרה. זהו מבחן האמצעי המתאים או האמצעי הרציונלי. מבחן המשנה השני קובע כי האמצעי אשר הרשות המינהלית נוקטת צריך לפגוע בפרט במידה הקטנה ביותר. מבין מגוון האמצעים שניתן לנקוט להגשמת המטרה יש לנקוט אותו אמצעי שפגיעתו פחותה. זהו מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. מבחן המשנה השלישי קובע כי הנזק שנגרם לפרט מהאמצעי שהרשות המינהלית נוקטת להגשמת מטרותיה צריך להיות ביחס ראוי לתועלת שאמצעי זה יביא. זה מבחן האמצעי המידתי (או המידתיות 'במובן הצר')… רק אם שלושת מבחני משנה אלה מתקיימים ניתן לומר כי האמצעי שננקט על-ידי הרשות השלטונית בהגשמת מטרתו הוא מידתי".

נ.              לטעמי, קשה להלום כי הוראה 80.23 עומדת במבחני המשנה השני והשלישי, כך שנראה כי היא לוקה בהיעדר מידתיות.

נא.           ראשית, דומה כי מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה אינו מתקיים בענייננו; כדי להגיע למסקנה שמדיניות התשלום האקטיבי מיום החלטת המוסמך היא בגדר האמצעי שפגיעתו פחותה  בזכות לשויון, למען שמירה על מסגרת תקציבית ותכנון נאמן, היה על הרשות להציג עלויות משוערות של אמצעי זה ואלה החלופיים לו, ועמד על כך בית המשפט קמא בפסק-דינו (ראו גם בג"ץ 4638/07 אלאקסא אלמובארק בע"מ נ' חברת חשמל, פסקה 11 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן (2007)). יפים דבריה של פרופ' ד' ברק-ארז בספרה:

"העיקרון המחייב להעדיף את האמצעי הפוגע פחות בזכויות האדם הוא נקודת מוצא חשובה… הפסיקה הכירה בכך שהתחשבות באילוצים תקציביים היא אחת מאמות המידה שמותר לרשות להביאן בחשבון. ניתן איפוא לקבוע כי מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה אמור להיות מיושם ביחס לבחירה בין חלופות שעלויותיהן דומות… גישה זו מאפשרת להעדיף דרך פעולה יקרה במידת מה ולהתייחס אליה כאל חלופה לכל דבר ועניין, גם אם קיימת שונות תקציבית בינה לבין ההחלטה המקורית, אם חלופה זו פוגעת פחות בזכויות אדם" (ברק-ארז המשפט המינהלי, עמוד 780).

בנקל ניתן לחשוב על חלופות נוספות, כדוגמת הפחתה קטנה של כלל ההטבות הניתנות לאוכלוסיית נכי צה"ל מכוח הוראות האגף, כדי לפצות על ההחזר הרטרואקטיבי ממועד המקדם את עקרון השויון. אולם שיעור העלויות אינו בפנינו כדבעי.

נב.           אכן, יישום המבחן תלוי בהפרש שבין עלות החלופות השונות. ברם, תקרת ההפרש במקרה שלפנינו היא מיליונים ספורים לשנה, אם תבוטל הוראה 80.23 – מבלי להקל ראש בהוצאה זו מתקציב אגף השיקום. לא אחת ציין בית משפט זה, כי הוצאתן של זכויות אל הפועל עשויה לעלות בכסף, אך חברה המחשיבה את זכויות היסוד צריכה להיות ערוכה ומזומנה לשלם את מחיר מימושן:

"אכן, בבחינת היקף ההטבות שיש להעניק לנכי צה"ל אין להתעלם משיקולי תקציב ומן הצורך לקבוע סדר עדיפויות בהקצאתו. ואולם כשעל שולחננו מונחת טענה לפגיעה בזכות לשויון, יהיה משקלם של אלה במסגרת האיזון, מצומצם יחסית, ולא על בסיסם לבד תיקבע 'קבוצת השוויון', שהרי זה מכבר נקבע כי כדי לממש זכויות יסוד-ומי כזכות לשוויון זכות יסוד- נדרשים אמצעים כספיים, וכי 'חברה המכבדת זכויות אדם צריכה להיות נכונה לשאת במעמסה הכספית' (אהרן ברק, פרשנות במשפט: כרך ג'-פרשנות חוקתית, 528 (1994); בג"צ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94 (1995))" (עניין נאמן, פסקה 25 לחוות דעתה של השופטת ארבל).

כאמור, לא הוצגו בפנינו העלויות השונות של החלופות, וממילא נראה כי המחיר שהוצג חלקית בפנינו אינו מצדיק פגיעה ממשית בזכות לשויון.

נג.            ספק אם בענייננו מתקיים גם המבחן הקרוי "מידתיות במובן הצר", הוא היחס בין התועלת הצומחת מהשגת התכלית הראויה לבין היקף הפגיעה בזכות החוקתית (ראו עניין לוי, פסקה 31 לחוות דעתה של השופטת (כתארה אז) נאור); חשיבותו של האינטרס הציבורי בשמירה על גדריו של תקציב אגף השיקום ושמירה על מסגרתו אינה שנויה במחלוקת. אולם היקף הפגיעה בזכות לשויון במקרה דנא רחב, והמסקנה היא כי קביעת מועד ההכרה בנכות כמועד ממנה תשולמנה הטבות האגף אינה מקיימת יחס ראוי בין התועלת לציבור הטמונה בשיקול התקציבי, לבין הנזק לנכי צה"ל שנפגעה זכותם לשויון.

התוצאה האופרטיבית, לרבות שאלת ההסתמכות

נד.           סוף דבר, סבורני כי אין לקיים את מדיניות תשלום ההטבות מכוח הוראות אגף השיקום ממועד ההכרה, כפי שמורה הוראה 80.23, ויש לקבוע איפוא כי הוראה 80.23 בטלה.

נה.           אולם כאן לא תמה דרכנו, שהרי אין בית משפט זה "יכול להסתפק בקביעת בטלות ולהותיר את תוצאותיה של קביעה זו לעבר ולעתיד ללא התייחסות וללא מענה" (ראו עניין אלחנתי, פסקה 37 לחוות דעתה של השופטת חיות). יש לתת את הדעת במקרה דנא הן לסוגיית התחילה והן לסוגיית התחולה של ההכרזה על בטלות הוראה 80.23, שהרי "התחולה עוסקת בשאלת המקרים שפסק הדין מכסה במציאות, כלומר על מי הוא חל: על מקרים שבעבר, על מקרים שבהווה או על מקרים שבעתיד. שאלת התחילה עוסקת במועד כניסת פסק הדין לתוקף" (י' מרזל "השעיית הכרזת הבטלות" משפט וממשל ט' 44 (התשס"ו) (להלן מרזל); פרשת מנהלי ההשקעות, עמ'  406, מפי הנשיא ברק).

נו.            באשר לסוגיית התחילה, המערער ביקש סעד של השעיית ההכרזה על בטלות הוראה 80.23 עד לעיגון ההטבות הניתנות כיום מכוח הוראות אגף השיקום בחקיקה המתגבשת, שבה תוחל מדיניות של תשלום רטרואקטיבי גם לגביהן (פסקאות 54-46 לסיכומי המערער); ואולם, "בית-המשפט יעשה שימוש בסמכות ההשעיה הנתונה לו רק במקרים מיוחדים המצדיקים זאת" (ראו פרשת מנהלי ההשקעות, עמ' 417-416, מפי הנשיא ברק), ונראה כי המקרה דנא אינו בא בקהלם. כאמור, הגיעה עת ההכרעה (ראו פסקאות  י'-י"א מעלה), לאחר תקופה ארוכה מאוד, בה ליוה בית משפט זה את הליכי החקיקה המתגבשים, תוך קבלת עדכונים מעת לעת באשר לקצב התקדמותם, וזאת כשברקע הפליה מתמשכת כלפי נכי צה"ל ומשפחות שכולות, על-ידי קביעת מועד אקראי. יפים דבריו של הנשיא ברק בבג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון, פ"ד נה(2) 255, 263-262 (2000) לענייננו:

"ההשעיה השיפוטית אינה אמורה להחליף את תפקידה החקיקתי של הכנסת. היא גם לא נועדה ללוות באופן שוטף את תהליך החקיקה. ההשעיה השיפוטית נועדה להיות אמצעי חריג ויוצא-דופן כדי לאפשר הבאתה של בעיה לטיפולו של המחוקק. משם והלאה צריך המחוקק, באמצעים החוקיים העומדים לרשותו, לטפל בפתרונה של הבעיה. זאת ועוד, השעיה של הצהרת בטלות הינה פעולה חריגה ומוגבלת בזמן. כפי שציינו בהחלטתנו באשר לארכה השלישית, 'אסור לה להשעיה להפוך את קערת אי-החוקיות על פיה. אסור לה ליהפך לעניין שבשיגרה'… אם ניעתר לבקשה לארכה רביעית, מה ימנע בקשה חמישית, שישית ושביעית? …השעיה שיפוטית נועדה 'להקפיא' זמנית הצהרה על אי-חוקיות כדי לאפשר לגורמים המוסמכים (כגון הכנסת או הממשלה) לשקול במהירות מה הן הפעולות הנדרשות לדעתם בעקבות ההצהרה על אי-החוקיות. השעיה שיפוטית לא נועדה ללוות את הגורמים המוסמכים בהתלבטויותיהם, והיא לא באה לאפשר להם לדחות את הצורך בהכרעות הענייניות שהם נדרשים לקבל. אכן, ההשעיה השיפוטית הינה, מעצם טבעה, תרופה של עזרה ראשונה. אין להפוך אותה לחלק מהטיפול הרגיל והשיגרתי… יש גבול לכוחו של בית-המשפט לשמר מצב בלתי חוקי. במתן ההארכה השלישית הגענו לקצהו של אותו גבול. אנו מתבקשים בהארכה הרביעית לחצות אותו גבול, וזאת לא נוכל לעשות".

נז.            בנוסף, בטלות הנורמה שבמוקד אינה מעוררת צורך למנוע "חלל נורמטיבי", מצב המהוה לא פעם שיקול משמעותי בעת מתן סעד של השעיית ההכרזה על בטלות (ראו מרזל, עמ' 41; פרשת מנהלי ההשקעות, עמ' 417-416, מפי הנשיא ברק; בג"ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 28 לחוות דעתו של הנשיא ברק (2006)); הצהרה על בטלות הוראה 80.23, משמעה שהטבות מכוח הוראות אגף השיקום תינתנה למפרע כנהוג בתגמולים הניתנים מכוח חוק הנכים, באופן שבו תיכנס לתוקפה המדיניות העתידה ממילא לבוא עלינו לטובה, במסגרת התיקון המקיף לחוק הנכים המבושש לבוא (פסקה 49 לסיכומי המערער). יש בכך כדי ליצור גשר להחלת מדיניות תשלום רטרואקטיבית בציר הזמן שבין ערב החלתו של התיקון לבוקר שלאחריו. השארת ההוראה על כנה עד להחלת התיקון, מעבר להנצחת ההפליה לאורך תקופה בלתי מבוטלת שאת משכה איננו יודעים, היא אשר יוצרת שתי תקופות, וזאת כאשר ההסדר החדש צפוי לחול רק על תביעות להכרה בנכות שיוגשו מיום כניסת התיקון לחוק הנכים לתוקף ואילך (שם). לפיכך, כאמור, אין להיעתר לבקשה זו מטעם המערער.

נח.           באשר לסוגיית התחולה, המערער התייחס בסיכומיו לדוקטרינת התחולה בזמן של הלכות חדשות, וטען כי ככל שתבוטל הוראה 80.23 יש להגביל את התוצאה המשפטית לתחולה פרוספקטיבית בלבד. לטענת המערער, אינטרס ההסתמכות הלך והפך משמעותי יותר עם פסיקותיו של בית משפט זה לאורך השנים – בעת שאישרר את הלכת בודיק לא אחת (ועמד על חוקיותה של הוראה 80.23) – כך שסל ההטבות הניתנות מכוח הוראות אגף השיקום הורחב, בהנחה שלא יידרש תשלום רטרואקטיבי בעבור ההטבות הכלולות בו. ושוב כאמור, לטענת המערער, לעלויות המשתמעות של ביטול הוראה 80.23, אשר הצטברו לאורך השנים, יהיו השלכות תקציביות כבדות על אופן פעילותו של אגף השיקום (פסקאות 60-55 לסיכומי המערער).

נט.           אכן, הלכה שיצאה מלפני בית משפט זה היא, כי נקודת המוצא העקרונית היא ליתן תוקף פרוספקטיבי ורטרוספקטיבי להלכה שיפוטית חדשה (ראו רע"א 8925/04‏ סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל, פ"ד סא(1) 126, פסקה 5 לחוות דעתו של הנשיא ברק (2006) (להלן הלכת סולל בונה)). אולם לצד הכלל שוכן חריג לפיו יכול להינתן תוקף פרוספקטיבי בלבד בנסיבות מסוימות:

"שלילת הרטרוספקטיביות של ההלכה בתורת חריג מוצדקת רק כאשר קיים אינטרס הסתמכות הראוי להגנה, וכאשר אין בדין הכללי הגנה על אינטרס זה המונעת פגיעה, או כאשר מחיר ההיזקקות להגנת הדין הכללי הוא כה כבד עד כדי להופכה לבלתי כדאית. שאז, ראוי לשלול את הרטרוספקטיביות, וליתן להלכה החדשה תוקף פרוספקטיבי בלבד.

  1. בכך לא מתמצה מבחנו של החריג. קיום הסתמכות שהחלה רטרוספקטיבית של הלכה חדשה תפגע בה, עדיין אינו מביא בהכרח, ובכל מקרה, לשלילת תחולתה הרטרוספקטיבית של ההלכה החדשה. אינטרס ההסתמכות אינו מוחלט. יש לאזן בינו לבין מלוא הערכים והעקרונות המתנגשים עמו" (דנ"א 3993/07פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ, פסקאות 46-45 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה (2011) (להלן ענייןאיקאפוד)).

ס.             לפיכך, הנטל המוטל על המבקש שלא להחיל הכרעה שיפוטית באופן רטרואקטיבי, הוא כבד, שהרי עליו להראות שפסיקה זו היא בבחינת הלכה חדשה; עליו להראות שבהתבסס על ההלכה הקודמת נוצר אינטרס הסתמכות משמעותי ולגיטימי, שהוא סביר ואשר נפגע כתוצאה משינוי ההלכה. בעל דין אינו יכול לבוא בפני בית המשפט ולטעון להסתמכות כאשר היה עליו לצפות את השינוי המשפטי הקרב; ועל בית המשפט להשתכנע כי אין בדין הכללי כדי להגן על אינטרס ההסתמכות האמור. ולעתים, גם בכל אלה לא יהא כדי לסייג את ההלכה החדשה (ראו עניין מבטחים, פסקאות 33-32 לחוות דעתה של הנשיאה ביניש).

סא.          סבורני, כי במקרה זה, בין השאר נוכח העובדה שבית משפט זה הכיר בהוראה 80.23 גם בענין עבודי שניתן בינואר 2011, כחמישה חודשים אחרי פסק הדין נשוא ענייננו, יש מקום להחיל את ההלכה החדשה מיום פסק דיננו זה ואילך; זאת – בשל הסתמכותו של המערער, כפי שיפורט, והכל למעט המשיב 1 אישית, שלגביו יחול פסק הדין קמא כנתינתו.

סב.          אכן, בענייננו קם למערער אינטרס הסתמכות הראוי להגנה. אציין במישור הלשוני, במאמר מוסגר, כי הביטוי "אינטרס הסתמכות" נראה לי מקדמת דנא כלא מוצלח, שהרי אדם מן הישוב הקורא אותו לא ימהר להבינו. מהו האינטרס בדיוק? די לטעמי במונח "הסתמכות"; "לפלוני היתה הסתמכות הראויה להגנה". ונשוב לענייננו, בטלות הוראה 80.23 מביאה לשינוי, הלכה למעשה, של מדיניות התשלומים שבה נקט המערער במשך שנים ארוכות, ואשר על טיבה עמד בית משפט זה בהלכת בודיק, שאישרה אותה; ההסתמכות על הלכת בודיק הייתה משמעותית וסבירה, משאוזכרה במהלך השנים על-ידי בית משפט זה, בלא שסויגה, ותוך שיושמה בבתי המשפט האחרים כלשונה (ראו בבית משפט זה הלכת סולל בונה, פסקה 18 לחוות דעתו של הנשיא ברק; עניין איקאפוד, פסקה 1 לחוות דעתה של השופטת (כתארה אז) נאור)). עדות להסתמכותו של המערער נמצא גם באופן שבו בחר לנתב כספים, שנוספו לאורך השנים לתקציב אגף השיקום, למען הרחבת סל ההטבות הניתנות לאוכלוסיית הנכים מכוח הוראות האגף, תחת ניתובם לשינוי מדיניות התשלומים, וזאת תוך מחשבה מבורכת להקל על אוכלוסיית נכי צה"ל בהתמודדותם היומיומית עם הקשיים השונים. הוא לא תיאר לעצמו כי יידרש לשלמם רטרואקטיבית. אכן, פסק הדין קמא יכול היה להדליק נורה מהבהבת בפני המערער, אך משניתן פסק הדין בענין עבודי לאחר פסק הדין נשוא ענייננו, יש ליתן לכך משקל.

סג.           נראה כי יש לקבוע את מועד פסיקתנו זו כמועד התחולה. אכן, שקלתי אם להחיל על הנושא גישה, שלפיה, גם אם "מסביב יהום הסער" ולא נעשה מעשה חקיקתי, היה על המערער לצפות, מאז פסק הדין קמא למצער, את השינוי המשפטי בהלכה; האופק השתנה במהלך השנים. הלכת בודיק היא בת כ-30, ובידוע כי "עם השתנות העיתים יכול שתשתנינה אף ההלכות… חלוף הזמן נושא עמו יכולת – אף צורך מובנה – לבחון מחדש הלכות שלעבר…" (ראו דנ"א 3112/05 חוגלה קימברלי שיווק בע"מ נ' בדש, פסקה 8 לחוות דעתו של המשנה לנשיא חשין (2005)). כדבריו של הנשיא ברק בבג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 796 (1993):

"ספרה של ההלכה השיפוטית הוא פתוח, וכל העת נכתבים בו פרקים חדשים. אלה נבנים על העבר, משקפים את ההווה, ומהוים תשתית לעתיד. התנועה היא בלתי פוסקת. השינוי הוא מתמיד".

סד.          ואכן, סברתי תחילה שאולי לא ניתן למתוח את הסתמכותו של המערער לאחר למועד פסק דינו של בית משפט קמא, ממנו היה על המערער לצפות שינוי בגישה – נוכח מעמדה של הזכות לשויון, והקושי להציג תשתית עובדתית משמעותית ומדויקת בנושא התקציבי. הרהרתי גם בתמרורי האזהרה שחלף על פניהם המערער עד למפגשו בתמרור "עצור" (ויוזכר, כי המערער משך את הערעור שהוגש לבית משפט זה בעניין שטאובר במסגרת הסכמת הצדדים, וזאת בידיעה בדבר המתנה להכרעה בנושא). ואולם, משבית משפט זה עצמו, לאחר פסק הדין קמא, הלך בתלם ההיסטורי בפרשת עבודי, קם ספק האם לא יכול היה המערער לחשוב שמא עדיין ינהג עולם כמנהגו. בכך שונה הדבר מפרשת איקאפוד, שם נאמר: "אכן, פסק הדין של בית המשפט המחוזי כמוהו למצער כתמרור אזהרה נוסף ופקיד השומה (ובענייננו המערער – א"ר) נטל על עצמו את הסיכון הכרוך בהתעלמות מאותו תמרור. יש להדגיש גם כי הגשת ערעור מחייבת מעורבות של יעוץ משפטי… מדובר אפוא בהתעלמות "מדעת" ובמילים אחרות, בנטילת סיכון מובהקת" (ראו עניין איקאפוד, פסקה 3 לחוות דעתה של השופטת (כתארה אז)  נאור), ו"גם פסק דינו של בית משפט הסוטה שלא כדין מתקדים המחייב אותו, בר תוקף הוא" (ראו שם, פסקה 4 לחוות דעתה של השופטת נאור והאסמכתאות שם). בענייננו, אל התמרור הצהוב המהבהב של בית המשפט קמא הצטרף "אור ירוק" של בית משפט זה, בדמות ענין עבודי, ומכאן ההבחנה.

סה.          לפיכך, נראה לנכון לסייג את תחולתה של הכרעה זו, כאמור, למועד מתן הינתנו של פסק דיננו.

סו.           באשר למשיב 1 אישית, איננו רואים לגרוע מאשר פסק לו בית המשפט קמא רטרואקטיבית, הטעם הוא "הטעם הכללי של הצורך במתן תמריץ למתדיין, במקרים הראויים לכך, לפעול לשינוי ההלכה הקיימת" (ראו ע"א 4243/08 פקיד שומה גוש דן נ' פרי, פסקה 35 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה (כתארו אז) ריבלין (2009)). לגביו אישית איננו נעתרים איפוא לערעור.

סז.           הערעור מתקבל איפוא חלקית במובן זה שפסק הדין קמא (למעט לגבי המשיב 1) יחול אך על החלטות שניתנו מהיום. בטל עיכוב הביצוע שניתן בהחלטתו של השופט מלצר מיום 17.11.10. אציע שלא לעשות צו להוצאות.

ש ו פ ט

 

המשנָה לנשיא מ' נאור:

           אני מסכימה.

                                                                             ה מ ש נָ ה-ל נ ש י א

 

 

 

הנשיא א' גרוניס:

           לאחר שעיינתי בפסק-דינו של חברי, השופט א' רובינשטיין, שוכנעתי שהגיעה העת להשוות את מועד התחולה של הטבות המוענקות לנכי צה"ל שעה שמדובר בהטבות המוענקות מכוח הוראות פנימיות של משרד הביטחון להטבות המוענקות על פי חוקי הנכים. ההבדל במועד התחולה יוצר אבחנה בלתי ראויה בעלת אופי אקראי, לעניין ההוראות הפנימיות, בין שני נכים שנפגעו או חלו בצורה דומה באותו יום ושהגישו תביעותיהם במועד אחד וכאשר ההכרה בנכותם נעשתה במועדים שונים. בעבר, אכן ניתן הכשר עקיף על ידי בית משפט זה לאבחנה האמורה ואף אני הייתי צד לכך (עע"ם 7605/09 פלוני נ' קצין התגמולים (25.3.2010); עע"ם 4539/09 פלוני נ' קצין התגמולים (15.11.2010)). ברם, עם חלוף השנים, ומשהסדרת העניין בחקיקה מתעכבת, אין מנוס אלא להביא בדרך שיפוטית לתיקונה של האפלייה. אני מסכים, איפוא, לפסק-דינו של חברי, השופט א' רובינשטיין, לרבות בשאלת התחולה של פסק-הדין.

ה נ ש י א

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

           ניתן היום, ‏כ"ו בטבת התשע"ד (‏29.12.2013).

ה נ ש י א המשנָה לנשיא ש ו פ ט

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתביעות מול משרד הביטחון ונפגעי איבה.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
נכות כללית

באופן יוצא דופן מחלקת נכות כללית, בניהולה של עו"ד רותם עידן, הצליחה להשיג הכרה בדרגת אי כושר גבוהה לחולה קרוהן צעיר צעיר.

אל משרדנו הגיע על לקוח צעיר חולה קרוהן (מחלה אשר משפיעה בעיקר על מערכת העיכול, ותסמיניה כוללים כאבי בטן, שלשולים, חולשה, ירידה במשקל ותשישות).

בתחילה הצעיר הגיש תביעת נכות כללית בעצמו, בטענה כי כושר עבודתו נפגע באופן משמעותי בשל נכותו מממחלת הקרוהן – אולם המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו וקבע כי הצעיר לא איבד מספיק מכושר עבודתו על מנת להיות זכאי לקצבה.

עם קבלת הייצוג, משרדנו הגיש עבור הצעיר ערר, והצליח לשכנע את הוועדה הרפואית לעררים כי על אף גילו הצעיר, כושר עבודתו של הלקוח שלנו נפגע משמעותית. בשל החלטה זו, נקבע כי הלקוח זכאי לקצבת נכות כללית בשיעור של אלפי ש"ח לחודש, למשך עשרות שנים.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד נכות כללית.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
כללי

במסגרת תביעה ייצוגית שנוהלה על ידי משרד מרקמן טומשין ושות', המוסד לביטוח לאומי הודה בכך שנהג לגבות דמי ביטוח בריאות בכפל מנפגעי תאונות עבודה, בניגוד לחוק.

 

בעקבות התביעה הייצוגית הביטוח הלאומי השיב לחברי הקבוצה לעמלה מ-100 מיליון ש"ח, ואף הוציא חוזר מיוחד (חוזר נפגעי עבודה 53/2014) שם נכתב:

"בעקבות תביעה ייצוגית שהוגשה כנגד המוסד (ת"צ 11-11-11411 פרידנזון ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי) על כך שנוכו דמי ביטוח בריאות מנפגעי עבודה בתקופה בה היו הם שכירים, הוחלט להחזיר דמי ביטוח בריאות שנוכו מ- 1.1.2007 עד 31.12.2013 (7 שנים למפרע) ממקבלי קצבאות נפגעי עבודה, שטרם הגיעו לגיל פרישה, ומצאנו כי בתקופה ‏האמורה ‏היו שכירים, היינו, מדובר במצב בו היה ניכוי כפול של דמי ביטוח בריאות: הן מהקצבה והן מהכנסת המבוטח כשכיר."

לבסוף, הביטוח הלאומי נדרש להשיב למעלה מ-100 מיליון ש"ח לנפגעי תאונות עבודה.

לחוזר הביטוח הלאומי בנושא הפסקת הגביה הכפולה לחץ כאן.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתביעות ייצוגיות.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

פסק דין חשוב שניתן בנושא ניכוי גורמי סיכון בדליות בתיק שטופל על ידי עורכת הדין רותם ברק ועורך הדין תומר דור.

 

בפסק דין עקרוני זה, נקבע כי אין לגרוע מזכויותיו של נכה עבודה, אשר סובל מדליות ברגליים עקב עבודתו, גם אם היה לו פגם גנטי שהיווה גורם סיכון להיווצרות הדליות.

וכך קבע השופט:

"מקובלת עליי בהקשר זה טענת המערער כי הגם וקיים פגם גנטי כלשהו, הרי המדובר בנטייה טבעית, כך על פי פרופ' אדר, כך שהפגם הגנטי כשלעצמו לא מצדיק ניכוי בנסיבות העניין, ובוודאי כשהוועדה אינה מנמקת ואינה מסבירה האם הפגם הגנטי התממש בנסיבות העניין, ומה היא תרומתו. יצוין שוב כי על פי חוות דעת המומחה מטעם בית הדין, הרי המדובר בנטייה מולדת שיש לה "קרוב לוודא רקע גנטי", ואין בנטייה זו כשלעצמה בכדי להצדיק ניכוי בגין אותו פגם".

קביעה זו מנעה מהמוסד לביטוח לאומי לפגוע בגובה התגמול אשר הגיע ללקוח, והוא זכה למלוא התגמולים הנובעים ממצבו הרפואי.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
נכות כללית

ביה"ד הארצי קיבל את בקשת רשות הערעור והבהיר כי הלכת מוהרה עומדת בתוקפה, בניגוד לפסק דינו של ביה"ד האזורי. וכי נקודת המוצא של הנכות הרפואית מבטאת דרגה אובייקטיבית של דרגת אי הכושר. כמו כן הובהר כי סטיה ממנה (מעלה או מטה) טעונה הנמקה תוך התייחסות להשפעת הנכויות בנפרד או במצטבר ולהשפעתה הנתונים האישיים.

 

התיק נוהל ע"י עורך הדין איתי הרמלך.

פסק דין

 

סגן הנשיאה אילן איטח

  1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת מרב חבקין; ב"ל 1032-12-21) בו נקבע כי עניינו של המבקש יוחזר לוועדה לעררים (אי-כושר) (להלן – הוועדה) באותו הרכב "על מנת שתקבע את דרגת אי הכושר תוך דיון בהשפעת הליקויים הרפואיים הבלתי מנופים על כושר העבודה בשים לב לנתונים האישיים (גיל, השכלה, רקע תעסוקתי). המערער יוזמן לוועדה ויוכל לטעון לפניה."
  2. בהחלטתי מיום 12.1.2023 הוצע לצדדים להסכים – ולו למען הסר ספק ובהירות ההנחיה לוועדה, כי ההנחיה לוועדה תהא כדלקמן:

"הוועדה תשוב ותשקול את כושר עבודתו של המבקש. הוועדה תשקול את השפעת הליקויים הרפואיים (הבלתי מנופים) שקבעה הוועדה הרפואית על יכולתו של המבקש, בשים לב לנתוניו האישיים (לרבות גיל, השכלה, רקע תעסוקתי), לחזור לעבודתו במלואה או בחלקה, ועל יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהמבקש מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו.

מובהר לוועדה, כנקודת מוצא, כי הנכות הרפואית מבטאת דרגה אוביקטיבית של אי כושר לעבוד. נקודת מוצא זו אינה בהכרח נקודת הסיום. סטיה ממנה (מעלה או מטה) טעונה הנמקה, תוך התייחסות להשפעת הנכויות בנפרד או במצטבר ולהשפעת

— סוף עמוד  2 —

 

הנתונים האישיים. על ההנמקה להיות כזו שגם מי שאינו בקיא בתחום יבין את טעמי ההחלטה. ככל שהפער בין הנכות הרפואית לדרגת אי הכושר גדול יותר נדרשת הנמקה מפורטת יותר.

המערער יוזמן לוועדה ויוכל לטעון לפניה."

  1. הצדדים הסכימו להצעת בית הדין.
  2. ניתן בזאת תוקף של פסק דין, להסכמת הצדדים להצעת בית הדין, כאמור בסעיף 2 לעיל. אין צו להוצאות.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתביעות נכות כללית.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
פטור ממס הכנסה

ביה"ד הארצי קיבל את הערעור וקבע כי המומחה ד"ר פריימן אבחן מחלת DISH בניגוד לאבחנות והמופיעות בתיקו הרפואי של המבוטח ומטעם זה יש להורות על מינוי נוסף.

 

התיק נוהל ע"י עורך הדין מיכאל לנג.

פסק דין

 

השופטת לאה גליקסמן:

במהלך דיון קדם ערעור העיר בית הדין כי נוכח העובדה שעל פי חוות דעתו של המומחה הרפואי האבחנה היא שונה מהאבחנה של הרופאים המטפלים במערער, יש מקום לשקול מינוי נוסף רק מטעם זה.

המוסד הודיע כי בהמשך לדיון קדם ערעור והערותיו של בית הדין, ובשים לב לנסיבות המקרה המיוחדות, הוא מסכים למינוי מומחה רפואי נוסף.

ניתן בזאת תוקף של פסק דין להודעת המוסד שלפיה ימונה מומחה נוסף. ההליך מוחזר לבית הדין האזורי, שיפעל על פי המוסכם.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד פטור ממס הכנסה.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
נכות כללית

בבדיקות תפקודי ריאות נמדד 59% FEV1 אך הועדה הרפואית התחכמה ועיגלה ל-60% המתאים לנכות בשיעור 20% בלבד. וכן הוסיפה קרטריונים חדשים על דעת עצמה לקביעת שיעור הנכות בגין מחלות הריאות שלא מופיעים בתקנות. ביה"ד קיבל את הערעור והורה לוועדה לקבוע את הנכות לפי הוראות סעיף הליקוי.

 

התיק נוהל ע"י עורך הדין איתי הרמלך.

 

פסק דין

 

  1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 24.3.2022 (להלן – ועדת הערר).
  1. ועדת הערר התכנסה בעקבות פסק דין מיום 12.1.2022 (ב"ל 36535-05-21) אשר נתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים כדלקמן (להלן – פסק הדין המחזיר):

 

"עניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים בהרכבה הנוכחי על מנת שתשקול בשנית עמדתה בשים לב למכתבו של ד"ר גלעד מיום 14.6.20 וכן לערכים המוזכרים בו וכן לבדיקת תפקודי הריאות שבוצעה בבית החולים "אסף הרופא" מיום 22.11.20.

הוועדה תנמק החלטתה בהתאם לתנאים הקבועים בתקנה 5(2) לתקנות."

— סוף עמוד  2 —

  1. ביום 24.3.22 התכנסה ועדת הערר, האזינה לתלונות המערער ובא כוחו ורשמה דבריהם לפרוטוקול כך:

 "עורך הדין: סובל מהפרעה רסטרקטיבית בריאות בדיקת תפקודי ריאות 4/20 ד"ר גלעד 14/6/20 FEVI=54 גם בבדיקה באספקייר 1.59 לפי התקנות מתאים לנכות בשיעור 40% ומבקש מהוועדה לשקול 40%  שילוב עם התחלואות מקשים עליו.

מבוטח: אני מפחד לצאת לרחוב, אני לא במעקב רופא ריאות  כי אני מפחד לצאת. מטופל בתרופות. אושפזתי לפני חצי שנה בשל הריאות".

  1. בהמשך עיינה ועדת הערר במסמכים הרפואיים אשר עמדו בפניה, ערכה למערער בדיקה קלינית וציינה החלטתה לפרוטוקול כדלקמן:

"פנימאי: בהתאם להחלטת ביה"ד כב' השופטת ערמונית 12/1/22 הועדה שבה ועיינה במכתב ד"ר גלעד 14/6/20 ואובחן עם מחלת ריאות רסטרקטיבית בינונית. בדיקה שבוצעה 22/11/20 בוצעו תפקודי ריאות מלאות FEV1 59 – 108 ללא שינוי משמעותי לאחר מרחיב סימפוני. הועדה מציינת כי התובע בוועדה היום כמו בערר הקודם 11/2/21 סיפר שאינו במעקב ריאות, מטופל במשאפים אין בתיקו הרפואי וגם לבקשת הועדה לא היו כל מסמכים רפואיים חדשים המעידים על מעקב. בבדיקה סטורציה 99 באוויר חדר ריאות נקיות ללא חרחורים או צפצופים. לדעת הועדה בשקילת כל הנתונים מעקב, טיפול ותפקודי ריאות, כאשר בבדיקה אחרונה FEV1 59 מצבו הנכות מתאימה 20% המשקפת FEV1 60 למרות שהבדיקה היא 60. הועדה מבקשת להוסיף כי בבדיקת תפקודי ריאות המלאה 22/11/20 MEF 95% והנפח הרזודאלי RV -107. מכלול התוצאות עם הפרעה רסטרקטיבית (מסמך יחיד של רופא ריאות) מובילים להחלטה כי למרות שאינו במעקב מתאים ל-20% נכות בגין התאור."

  1. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

— סוף עמוד  3 —

  1. המערער טוען כי הוא סובל ממחלת ריאות רסטרקטיבית וכי ביצע שתי בדיקות תפקודי ריאות שבהן הודגם FEVI=54 וכן FEVI=59. על אף זאת, ועדת הערר קבעה שאין לשנות את שיעור הנכות בנימוק שאינו מצוי במעקב רפואי קבוע או בטיפול תרופתי. לטענת המערער אין בתקנות קריטריון של מעקב רפואי קבוע או טיפול תרופתי אלא כל שנדרש הוא שתי בדיקות של תפקודי ריאות המדגימות FEV1 בשיעור 59% או פחות ומשכך נפל פגם בהחלטת ועדת הערר. עוד טוען המערער כי שגתה הוועדה כשקבעה שיש לראות את הבדיקה שהדגימה FEVI=59 ככזו שהדגימה FEVI=60  משום שקביעתה זו מנוגדת לתקנות.
  1. המשיב טוען כי ועדת הערר פעלה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר והתייחסה לכל המסמכים אליהם הופנתה ומשכך לא נפל פגם בהחלטתה. ועדת הערר קבעה כי מאחר שהמערער אינו במעקב ריאות, מטופל במשאפים ואין בתיקו הרפואי מסמכים רפואיים חדשים המעידים על מעקב ומאחר ובבדיקה סטורציה 99% באוויר חדר ריאות נקיות ללא חרחורים או צפצופים – מצבו של המערער מתאים לנכות בשיעור 20%. בנסיבות אלה טענות המערער מופנות כנגד שיקול דעתה הרפואי של הוועדה.

המסגרת המשפטית

  1. סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 מסמיך את בית הדין לדון בערעור על החלטה של הוועדה הרפואית לעררים בענף נכות כללית בשאלות משפטיות בלבד. בהתאם לפסיקה, על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה )עב"ל (עבודה ארצי) -10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, לד(1999) 213 (1999)‏‏).
  1. עוד נפסק כי משהוחזר עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים לדיון מחדש בעקבות פסק דין בו נקבעו הוראות, מוגבל שיקול דעת בית הדין לבחון האם מילאה אחר הוראות פסק הדין במדויק ובמלואן, להתייחס אך ורק לאמור בפסק הדין ולא לנושאים שלא פורטו בו (תב"ע (עבודה ארצי) 01-29/נא מנחם פרנקל – המוסד לביטוח לאומי, כד(1) 160 (1992)‏‏).

 

— סוף עמוד  4 —

דיון והכרעה

  1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בפרוטוקול ועדת הערר ובכל המסמכים שבתיק, ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל ולהלן אפרט את נימוקי לכך.
  1. פריט ליקוי 5 (2) שבתוספת הראשונה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 שעניינו "מחלות ריאה מצירות (רסטריקטיביות)" קובע כדלקמן:

"דרגת הנכות תיקבע לפי תוצאות של שתי בדיקות מלאות לפחות של תפקודי ריאות, הכוללות זרימה נשימתית, נפחי ריאה וכושר דיפוזיה, שבוצעו בשנתיים האחרונות ובמרווח של חודש ימים לפחות בין בדיקה לבדיקה –

 

 (א) עם 1FEV בין 60% ל-79% או TLC בין 70% ל-79% או DLCO בין 60% ל-79%             20%
(ב) עם 1FEV בין 50% ל-59%, או TLC בין 50% ל-69% או DLCO בין 40% ל-59% 40%
(ג)  
     
  1. מלשון פריט ליקוי 5 (2) עולה כי הקריטריון לקבלת נכות בשיעור 40% הוא קיומן של שתי בדיקות מלאות של תפקודי ריאות שבהן ערכי ה – 1FEV הם בין 50% ל-59%.
  1. בעניינו, פסק הדין המחזיר הורה לוועדת הערר להתייחס לערכים שצוינו במכתב של ד"ר גלעד שבו מצוינת בדיקת תפקודי ריאות עם FEV1 54 ובדיקת תפקודי הריאות מיום 22.11.20 עם FEV1 59.
  1. ועדת הערר התייחסה לבדיקת תפקודי הריאות מיום 22.11.20 וקבעה כי על אף שמדובר ב- FEV1 59 תיחשב התוצאה כ- FEV1 60 (המקנה נכות בשיעור 20%). ועדת הערר לא התייחסה לערכים המצוינים במכתבו של ד"ר גלעד

— סוף עמוד  5 —

((FEV1 54. אציין כי ממצא זה הופיע במסמכים שצורפו לערעור שבמסגרתו ניתן פסק הדין המחזיר שניתן בב"ל 36535-05-21, וכעולה מן הפרוטוקול הצדדים נתנו הסכמתם לעיון בו (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 13.12.22 בשורות 5-9).

  1. בנסיבות אלה, נפלו שני פגמים בהחלטת ועדת הערר אשר קבעה כי לאור הבדיקה הקלינית שערכה ולאור ממצאי בדיקת תפקודי ריאות עם FEV1 59 נכותו מתאימה ל-20% בלבד.

הפגם האחד הוא התעלמות ועדת הערר מהערכים שצוינו במכתבו של ד"ר גלעד אליהם הופנתה ועדת הערר במסגרת פסק הדין המחזיר ואשר אליהם נדרשה להתייחס באופן מפורש; הפגם השני הוא קביעתה כי יש לשקול קריטריונים נוספים בעת הפעלת פריט הליקוי, זאת על אף שאין בפריט הליקוי קריטריונים נוספים פרט לערכים אובייקטיביים של בדיקת ריאות.

  1. בנסיבות אלה קיים קושי להתחקות אחר הלך מחשבתה של ועדת הערר בעת שזו קבעה כי על אף שלמערער בדיקת תפקודי ריאות עם FEV1 59 ובדיקה נוספת עם FEV1 54 יש לראות במערער כמי שתפקוד ריאותיו הוא FEV1 60.
  1. משהמערער ביקש כי עניינו יושב לאותו הרכב, משזוהי דרך המלך, כך ייעשה.

סוף דבר

  1. לאור הנימוקים שפורטו לעיל דין הערעור להתקבל כדלקמן:

עניינו של המערער לועדת הערר בהרכבה הנוכחי על מנת שתשקול עמדתה מחדש את עמדתה תוך התייחסות לשתי בדיקות תפקודי הריאות, הן מיום 22.11.20 והן לבדיקת תפקודי הריאות שממצאיה סוכמו בסיכום ביקור של דר' גלעד מיום 14.6.20. את החלטתה תנמק הוועדה על יסוד הנתבע בפריט ליקוי 5 (2) שבתוספת הראשונה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 שעניינו "מחלות ריאה מצירות (רסטריקטיביות)".

החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.

המערער יוזמן לוועדה ויוכל לטעון בפניה.

— סוף עמוד  6 —

  1. הואיל והערעור התקבל ישתתף המשיב בהוצאות המערער להליך בסך 3,500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתביעות נכות כללית.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
תיק אשר מטופל במשרד מזה כ15- שנים.
מדובר בנהג מוביל טנקים אשר פגיעתו בגבו הוכרה לפי הלכת המיקרוטראומה.
על אף שנקבעה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור ,58% הסוגייה שבמחלוקת הייתה אי הפעלת תקנה 15 בעניינו בנימוק שהלקוח פרש מעבודתו חודשיים בלבד לפני גיל 67 ולכן פרישתו הייתה עקב גיל ולא עקב מצב רפואי. הועדה הרפואית לעררים החזירה את התיק להתייעצות ועדת הרשות ולאחר שתי דחיות קודמות הצלחנו לשכנע את ועדת הרשות להפעיל את תקנה 15 בשליש. הועדה הרפואית לעררים קיבלה לאחרונה את המלצת הרשות, הפעילה את תקנה 15 בשליש והלקוח זכה בהפרשים של 540,000 ש"ח כלפי העבר ובהעלאת הקצבה החודשית ב5,000- ש"ח נוספים.
התיק נוהל ע"י עורך הדין בועז דרנס.

פסק דין

 

  1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 16.8.20, אשר קבעה כי אין מקום להפעיל בעניינו של המערער את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "תקנה 15") (להלן: "הוועדה").

רקע עובדתי

  1. המערער הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה בגין פגיעתו בגב התחתון, אשר הוכרה כפגיעה בעבודה על פי הלכת המיקרוטראומה.

— סוף עמוד  2 —

  1. ועדה רפואית לעררים אשר התכנסה לדון בעניינו של המערער ביום 5.11.17 וסיכמה את דיוניה ביום 8.4.18, קבעה למערער נכות רפואית צמיתה בשיעור 58% החל מיום 8.5.13. עוד קבעה אותה ועדה, כי אין מקום ליישם בעניינו של המערער את תקנה 15.
  1. על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום  8.4.18 הגיש המערער ערעור לבית הדין. הערעור נדון בתיק ב"ל 21577-06-18 ובמסגרתו ניתן ביום 27.3.19 תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים שלפיה:

 

"עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) באותו הרכב, מאחר שנכותו של המערער שונה והיא כעת עומדת בשיעור של 58%, על מנת שזו תשקול להיוועץ עם ועדת הרשות לעניין תקנה 15. כמו כן, תתייחס הוועדה לאישור הרופא התעסוקתי מיום 19.3.09. תשומת לב הוועדה שאין בעובדה שהמערער פרש בסמוך לגיל 67 בכדי למנוע דיון בתקנה 15, לגופו של עניין. המערער ובא כוחו יוזמנו לטעון בפני ועדת הרשות ובפני הוועדה הרפואית לעררים" (להלן: "פסק הדין").

  1. בעקבות פסק הדין, התכנסה ביום 24.9.19 ועדת רשות לדון בעניינו של המערער. ועדת הרשות קבעה כדלקמן:

"… הוועדה עיינה בפס"ד מיום 27.03.19, בפרוטוקול הועדות הרפואיות ובמסמכים הרפואיים לרבות אישור רופא תעסוקתי מיום 19.03.19 (צ"ל: "19.03.09"- ר.ג.) ואישור המעסיק בגין פרישה מוקדמת בתנאי גיל 67 מיום 01.01.13.

לצורך המשך דיון ועדת הרשות מבקשת אישור בגין פסילת רשיון נהיגה כנהג טנקים (כולל מועד פסילה), אישור מטעם המעסיק בגין תפקיד, היקף ואופי עבודת המבוטח טרם אישור הרופא התעסוקתי (19.03.09) ולאחריו".

ביום 9.6.20 לאחר קבלת המסמכים שהתבקשו על ידי ועדת הרשות, התכנסה ועדת הרשות בשנית, וקבעה:

"… עפ"י אישור המעסיק מיום: 10.12.14 המבוטח גוייס לצה"ל כנהג מוביל בתאריך 08.11.80.

בשנת 1996 העובד נפגע בתאונת עבודה (שאינה קשורה לתאונה הנדונה) והפסיק לתפקד כנהג מוביל, לציין כי תחולת הנכות שנקבעה בתיק בגין הגבלה קלה בתנועות ע"ש מותני הינה מיום 01.04.01 לאחר כ5 שנים ממועד הפסקת עבודתו כנהג מוביל.

 

— סוף עמוד  3 —

 

משנת 1996 שימש העובד כמפעיל מלגזה ואחראי מחסן צמיגים בסדנא, החל משנת 2000 שימש כחונך נהגים בפלוגת ההכשרות ומשנת 2009 ועד יציאתו לפנסיה (ב02/13) שימש כעובד ניקיון במטבח.

תחולת הנכות שנקבעה למבוטח בגין כאבי גב תחתון עם תסמונת היצרות תעלה ספינלית בצורה קשה וקושי בהליכה הינה מיום: 08.05.13 לאחר מועד פרישת המבוטח לגמלאות.

לאור זאת המבוטח הוכיח מסוגלות להמשיך בעבודתו ערב הפגיעה כחונך נהגים ממועד תחולת הנכות לראשונה 04/01 ועד לשנת 2009 שרק אז עבר לשמש כעובד נקיון במטבח וכאמור ההחמרה במצבו שחלה ב- 05/13 הינה לאחר פרישתו לגמלאות בגיל 67 (02/13) ועל כן הפסקת עבודתו נבעה עקב גילו ולא עקב מצבו הרפואי".

 

  1. הוועדה הרפואית לעררים אשר התכנסה ביום 16.8.20 בעקבות פסק הדין, קיבלה את המלצת ועדת הרשות וקבעה:

"הוועדה הקשיבה לבא כוחו של התובע וקראה בעיון רב את מסקנות ועדת הרשות ומקבלת אותם, כיוון שהוועדה לא מצאה סיבה רפואית להפסקת עבודתו בגיל 67.

נכותו כפי שנקבע בפרוטוקול מיום 8.4.18

30% 37 (7)(ג)

40% 32 (1)(א) III".

            על החלטה זו הוגש הערעור דנן.

טענות הצדדים

  1. לטענת המערער, הוועדה טעתה משלא קיימה את פסק הדין ולא התייחסה לאישור הרופא התעסוקתי מיום 19.3.09 שלפיו המערער אינו כשיר לעבודה, וכפועל יוצא מכך איבד את מקצועו בתחום הובלת הטנקים. זאת ועוד, הוועדה לא דנה כלל בסוגיית הפעלת תקנה 15 כפי שנדרשה לעשות בפסק הדין. הוועדה אימצה כחותמת גומי, שלא כדין, את המלצת ועדת הרשות. הוועדה וועדת הרשות טעו בקביעתן שלפיה המערער הפסיק לעבוד עקב גיל (67 בשנת 2013) ולא עקב מצבו הרפואי. בניגוד לקביעה זו, המערער כלל לא הפסיק לעבוד בגיל 67, אלא המשיך לעבוד לאחר מכן, כפי שקבעה ועדת הרשות עצמה בהחלטתה מיום 10.11.16 (בהיות המערער בן 69), שם מצאה כי חלה ירידה של 79% בהכנסתו (העתק ועדת הרשות- חישוב הכנסות מיום 10.11.16 צורף כנספח ה' לנימוקי הערעור). בהתאם להלכה הפסוקה, יש לדון בתקנה 15 גם לאחר הגיעו של המבוטח לגיל 67 ועל אחת כמה וכמה במקרה דנן, עת המערער המשיך לעבוד בפועל לאחר הגיעו לגיל 67, אולם חלה ירידה ניכרת בהכנסתו עקב מוגבלותו הגופנית. לעניין זה מפנה המערער לדיון מס' לז/ 01-491 שרגא

— סוף עמוד  4 —

 

שפר נ' המל"ל ולפסקי דין אזוריים ב"ל (חיפה) 1035/05 יעקב מנו נ' המל"ל, ב"ל (חיפה) 1697/05 דוד לוי נ' המל"ל ו- ב"ל (ב"ש) 2217/03  אדריאן נ' המל"ל. 

בנסיבות העניין, טוען המערער כי הוועדה טעתה עת לא בחנה האם נכותו כתוצאה מפגיעתו מכבידה במיוחד על כושר עבודתו בשים לב למקצועו, כושרו להשתכר וגילו. המערער טוען, כי אלמלא פגיעתו הקשה בגב, הוא היה בוודאות ממשיך לעבוד לאחר גיל 67 בשכר גבוה והראיה לכך היא שחרף נכותו הקשה, הוא המשיך לעבוד במקצוע אחר.

לאור האמור, משהוועדה לא קיימה אחר הוראות פסק הדין, מבקש המערער להורות על השבת עניינו לוועדה בהרכב אחר על מנת שתשקול מחדש את הפעלת תקנה 15.

  1. לטענת המשיב, הוועדה יישמה אחר הוראות פסק הדין ככתבן וכלשונן, עיינה במסמך של הרופא התעסוקתי מיום 19.3.09 וקבעה כי המערער הפסיק עבודתו עקב גילו ולא עקב מצבו הרפואי. הוועדה קבעה כי היא מאמצת את כל הנימוקים של ועדת הרשות ולא חלה עליה כל חובה לשוב על נימוקי ועדת הרשות. הוועדה קובעת באופן מפורש כי היא לא מצאה סיבה רפואית להפסקת עבודת המערער בגיל 67. בנסיבות העניין, אין בערעור נימוק משפטי המצדיק את התערבות בית הדין בהחלטת הוועדה; ומשכך, אין להתערב בה ודין הערעור להידחות.

 

הכרעה

  1. החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בפני בית הדין האזורי לעבודה  בשאלה משפטית בלבד, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995. עוד נפסק, כי קביעת דרגת נכות היא בסמכותה של ועדה רפואית ולא בסמכות בית הדין.
  1. בית הדין, במסגרת סמכותו לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן האם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד נ' המוסד , פד"ע ל"ד 213).

היינו, בית הדין נעדר סמכות לדון ולהכריע בהיבט הרפואי של קביעת הנכות.

  1. משהוחזר עניינו של המערער על ידי בית הדין לוועדה לעררים בצירוף הוראות, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין, ואל לה לוועדה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה (ראו דב"ע נא/29-0פרנקל נ' המל"ל, פד"ע כ"ד, 160).
  1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בפסק הדין ובהחלטת הוועדה, שוכנעתי, כי דין הערעור להתקבל בחלקובאופן שעניינו של המערער יוחזר לבחינה מחודשת של הוועדה באותו הרכב. להלן אפרט את הנימוקים להחלטה זו.

 

— סוף עמוד  5 —

 

  1. תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956, (להלן – "תקנות הנכות") קובעת כי –

"(א)      הוועדה רשאית לקבוע דרגת נכות יציבה גדולה עד מחצית מזו שנקבעה לצד המבחנים או מזו שנקבעה מכוח תקנה 14 או 31 (ב) בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע, ובלבד שדרגת הנכות היציבה כתוצאה משינוי זה לא תעלה על 19% אם דרגת הנכות פחותה מ- 20%, ובכל מקרה אחר לא תעלה על 100%.

 

(ב)        הוועדה תתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לדעתה הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו והנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו".

 

  1. בתקנה 15(א) הוסמכו הוועדות הרפואיות לקבוע דרגת נכות יציבה גדולה עד מחצית מזו שנקבעה במבחני הנכות, בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע. תקנה 15 הותקנה כהשלמה לשיטת קביעת דרגת הנכות בענף ביטוח נפגעי עבודה, המושתת על הנכות הפיזיולוגית האובייקטיבית. תקנה 15 הנ"ל "נועדה להסיט את אלומת אורו של הזרקור מן הנכות אל הנכה, מן הנזק השווה לכל גוף, לאותו ניזוק הטוען לנזק מיוחד. לשון אחר – מן האובייקטיבי לסובייקטיבי" (ראו: דב"ע נו/42-01  המוסד לביטוח לאומי – עדה פנץ, פד"ע ל 321דב"ע לא/25-0  המוסד לביטוח לאומי – אילנה לאור (לא פורסם))הלכה למעשה, בבואה לשקול אם להפעיל את תקנה 15, על הוועדה להתייחס באופן ספציפי למקצוע שבו עסק הנפגע הספציפי ולשקול אם הוא מסוגל לעסוק באותו מקצוע, ובאיזו מידה משפיעה נכותו על כושרו להשתכר, בהתחשב במקצועו ובגילו.

כמו כן, על הוועדה לשקול, האם הביאה הנכות לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו של הנפגע.

  1. מכאן, שהשאלה שעל הוועדה לשאול את עצמה הינה, עד כמה הנכות שנקבעה בגין הליקוי שהוכר כ"פגיעה בעבודה"- משפיעה על יכולתו של המערער להמשיך לעבוד באותו מקום עבודה, או לעסוק במקצועו במקום עבודה אחר, מבלי שתפגע הכנסתו במידה ניכרת בהתחשב במקצועו ובגילו. לעניין זה, על הוועדה לשקול האם אלמלא נכותו של המערער, היה המערער יכול להמשיך לעבוד באותו מקום עבודה או לעסוק במקצועו במקום עבודה אחר.
  1. בהתאם להלכה הפסוקה, העובדה שאדם יצא לגימלאות, אינה מהווה הצדקה מספקת שלא להפעיל את תקנה 15, מאחר ועצם היותו של אדם בגיל שלאחר גיל פרישה לפנסיה, או עצם קבלת פנסיה, אין בהם כדי להעיד על מסוגלות לעבודה. על הוועדה לבחון רק אם הנכות שנותרה מכבידה על הנכה בשים לב למקצועו, לגילו ולמינו:

— סוף עמוד  6 —

"הפרישה לגמלאות, בגיל פרישה, אינה מעידה, לכשעצמה, על היות הפורש מסוגל, או בלתי מסוגל לעבוד במקצועו, וקבלת פנסיה מירבית אינה מעידה על כושר עבודה מלא ובלתי פגום. מה שהוועדה צריכה לשקול, בבואה ליישם תקנה 15, הוא:

"על הוועדה לשאול את עצמה, אם הנכות שנותרה מכבידה במיוחד על הנכה שבו דנים, בשים לב למקצועו, לכושרו להשתכר ולגילו" (ראו דב"ע לז/ 491-01 שרגא שפר נ' המל"ל, פד"ע ט', 145, 147).

 

  1. לאור האמור, בענייננו, היה על הוועדה לשקול בהתחשב בגילו של המערער, במקצועו ובמינו, האם  הנכות שנגרמה לו בגבו התחתון, כתוצאה מהעבודה, מכבידה על יכולתו ועל כושרו לעסוק במקצועו ומשפיעה על כושרו להשתכר. בעניין זה, היה על הוועדה לתת דעתה לטענות המערער שלפיהן מדובר בנכויות אורטופדיות ונוירולוגיות קשות, כי כתוצאה מנכויותיו אלה, הוא אינו יכול להמשיך בעבודתו וכי אלמלא אותן נכויות, הוא היה ממשיך לעבוד. ויובהר, על הוועדה היה לבחון את טענת המערער שלפיה הוא היה יכול להמשיך לעבוד חרף הגיעו לגיל פרישה וכי הדבר נמנע ממנו בשל נכותו. בעניין זה, על הוועדה אף לתת דעתה לטענת המערער שלפיה בפועל הוא עבד גם לאחר שפרש לגימלאות.
  1. עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה, כי הוועדה קבעה כי היא לא מצאה סיבה רפואית להפסקת עבודתו בגיל 67; ואולם, הוועדה לא נימקה ולא הסבירה קביעה זו. הוועדה לא התייחסה לנכויותיו האורטופדיות והנוירולוגיות של המערער ולא ערכה כל דיון בשאלת מסוגלותו של המערער לעבודה בעקבות נכויותיו. הוועדה אף לא התייחסה לאישור הרופא התעסוקתי מיום 19.3.09, אליו נדרשה באופן מפורש להתייחס בהתאם לפסק הדין.  למעשה, הוועדה הסתפקה בקביעת ועדת הרשות שלפיה ההחמרה במצבו של המערער חלה לאחר פרישתו לגמלאות בגיל 67 ומכך הסיקה, כי הפסקת עבודתו נבעה עקב גילו ולא עקב מצבו הרפואי.
  1. בנסיבות העניין, שוכנעתי, כי יש מקום להשיב את עניינו של המערער לוועדה, על מנת שתשקול בשנית את סוגיית הפעלת תקנה 15 בעניינו של המערער. הוועדה תשקול ותנמק האם בשים לב לגילו, למקצועו, לעברו התעסוקתי ולנכויותיו של המערער, הוא יכול להשתלב במעגל העבודה ולעסוק במקצועו. הוועדה תתייחס באופן ענייני ומנומק לטענת המערער שלפיה הוא היה יכול להמשיך לעבוד חרף הגיעו לגיל פרישה וכי הדבר נמנע ממנו בשל נכותו. לעניין זה, הוועדה תתייחס גם לטענת המערער שלפיה הוא המשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה. כמו כן, הוועדה תתייחס באופן מפורש לאישור הרופא התעסוקתי מיום 19.3.09 במסגרתו נקבע כי התובע אינו כשיר לעבודה.
  1. אשר להרכב הוועדה, הכלל הוא כי דרך המלך להחזרת עניינו של מבוטח לועדה רפואית היא החזרתו לוועדה המקורית שבדקה את המבוטח, ורק במקרים נדירים, בהם עולה חשש של ממש כי הוועדה תהא 'נעולה' על החלטתה הקודמת, או שהרכבה אינו נאות מוחזר הענין לועדה בהרכב אחר (ראו דב"ע (ארצי) לב/ 28-0  שלמה בוסקילה נ' המוסד לביטוח לאומי, פב"ל יב, 166; עב"ל (ארצי) 282/99 אבן חן נ' המוסד (פורסם בנבו)).

— סוף עמוד  7 —

  1. בנסיבות העניין, לא מצאתי לקבל את טענת המערער שלפיה יש להחזיר את עניינו לוועדה בהרכב אחר. אמנם, מדובר בוועדה אשר התכנסה לאחר שכבר ניתן פסק דין בעניינו של המערער. עם זאת, שוכנעתי, כי לא הועלה טעם בדין שיצדיק את החזרת הענין לוועדה בהרכב שונה וכי ניתן להסתפק, בשלב זה, במתן הוראות ברורות לוועדה (כאמור לעיל) וכי חזקה עליה כי תעשה מלאכתה נאמנה, ללא משוא פנים ותפעל על פי ההנחיות של בית הדין.

סוף דבר

  1. לאור האמור לעיל,עניינו של המערער יוחזר לוועדה באותו הרכב, על מנת שתשקול בשנית את סוגיית הפעלת תקנה 15 בעניינו של המערער. הוועדה תשקול ותנמק האם בשים לב לגילו, למקצועו, לעברו התעסוקתי ולנכויותיו של המערער, הוא יכול להשתלב במעגל העבודה ולעסוק במקצועו. הוועדה תתייחס באופן ענייני ומנומק לטענת המערער שלפיה הוא היה יכול להמשיך לעבוד חרף הגיעו לגיל פרישה וכי הדבר נמנע ממנו בשל נכותו. לעניין זה, הוועדה תתייחס גם לטענת המערער שלפיה הוא המשיך בפועל לעבוד לאחר גיל הפרישה.  כמו כן, הוועדה תתייחס באופן מפורש לאישור הרופא התעסוקתי מיום 19.3.09 בו נקבע כי המערער אינו כשיר לעבודה.

            המערער ובא כוחו יוזמנו לטעון טענותיו בעניינים הנ"ל בפני הוועדה.

            החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.

  1. משהתקבל הערעור, המשיב יישא בהוצאות המערער בסכום של 1,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.
  2. הערעור על פסק הדין הוא ברשות. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
תביעה להכרה בפגיעת ברכיים של עובד במחלקת תשתיות בחברת בזק שנדרש לעבוד תוך עמידה+רכינה ממושכת.
ביה"ד קבע שמתקיימת תשתית עובדתית למיקרוטראומה ומינה מומחה.
המומחה הראשון ד"ר קרסיאנסקי קבע שלא מתקיים קש"ס נוכח הפער בין העבודה בעומס על הברכיים לבין התפתחות הליקוי, אך התעלם מהמשך העבודה על הברכיים בשנים שלאחר מכן.
ביה"ד קיבל את הבקשה למינוי מומחה נוסף, וד"ר שויחטמן קבע כי "תנאי עבודתו של התובע בהחלט נכללים לתוך רשימה ארוכה של גורמי סיכון המזוהים עם קרע במניסקוס/מחלה שחיקתית.
תקופה ארוכה בה הברכיים היו תחת עומס בעבודה בה עסק השפיעה על התפתחות הנזק ממנו סובל כיום".
חרף זאת, המל"ל עמדו על הדחיה וביקשו לאמץ את חוו"ד המומחה הראשון, אך ביה"ד אימץ כמובן את חוות הדעת המיטיבה.
התיק נוהל ע"י עורך הדין מקסים בן חמו.

פסק דין

 

  1. תביעה זו הוגשה נגד החלטת פקיד התביעות (מיום 9.8.17), על פיה נדחתה תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה בגין קרע במניסקוס ברך שמאל, משלא הוכח כי היא תוצאה של 'תאונת עבודה' (על פי תורת המיקרו-טראומה) או 'מחלת מקצוע' על פי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי.
  2. הנתבע טען בכתב ההגנה כי התובע לא הניח תשתית עובדתית להכרה בפגיעתו במסגרת תורת המיקרו-טראומה. לחילופין נטען כי אין קשר סיבתי בין מחלת התובע בברך שמאל לבין תנאי עבודתו, ואף אם קיימת השפעה כלשהי, הרי שהיא פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. מחלת התובע הופיעה אצלו על רקע מצב תחלואתי טבעי או קודם.
  3. — סוף עמוד  1 —

    בהחלטת בית הדין מיום 24.5.20, נקבעו עובדות אלה, ועל יסודן הוחלט על מינוי מומחה רפואי, לבחינת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין הליקוי בברכו השמאלית:

א.    התובע, יליד 1959, עובד במחלקת תשתיות של חברת "בזק" משנת 1987 במשרה מלאה, חמישה ימים בשבוע, תשע שעות ביום וכן עבודה בשעות נוספות בהתאם לצורך.

ב.      בעשר שנות עבודתו הראשונות ביצע התובע תלייה ומתיחה של כבלים בגובה. בעבודה זו, עלה התובע על דוקרנים וביצע את התלייה והמתיחה של הכבלים תוך שליחת ידיו ימינה ושמאלה באופן חוזר ונשנה. פעולות אלה הצריכו כפיפות קלות של הברכיים וגרמו להטיית גופו של התובע באופן חוזר ונשנה, באופן שיצר תנועות לטרליות קצרות, חוזרות ונשנות של ברכיו וכיפופים של הברכיים. לאחר מכן, ביצע התובע התקנת חיווט על סולם, כאשר ברכיו נשענו על שלב הסולם שמעל לשלב שעליו עמדו רגליו. גם בשלב זה התובע ביצע הטיות של גופו לכיוונים שונים, תוך שפשוף הברכיים על השלב של הסולם עליו נשענו.

ג.       מעבר לעבודה זו, שבוצעה בעשר שנות עבודתו הראשונות של התובע, בכל תקופת עבודתו, ביצע התובע עבודה של החלפה ותיקון תיבות "פילרים", כאשר בממוצע, במשך שלוש שעות ביום, הוא ביצע את העבודה תוך רכינה על ברכיו. גם פעולה זו דרשה ביצוע חוזר ונשנה של הטיות של פלג גופו העליון ימינה ושמאלה לגבהים שונים, או של הרמה והנחה של ברכיו. בין אותן תנועות חוזרות ונשנות של הטיית גופו תוך רכינה או שינוי מיקום, התובע ביצע פעולה של חיבור חוטים לתיבה.

  1. ד"ר סמיון קרסניאנסקי מונה כמומחה יועץ-רפואי לבית הדין בתחום האורתופדיה, ועל יסוד התשתית העובדתית הנ"ל התבקש לחוות דעתו בשאלה אלה:

א.    מה הליקוי ממנו סובל התובע בברך שמאל?

ב.     האם ניתן לקבוע שסבירה יותר המסקנה שלתנאי עבודתו של התובע הייתה תרומה כלשהי להתפתחות ולהחמרת הליקוי, מן המסקנה שלא הייתה להם כל תרומה כזו?

ג.      אם הנך סבור שסביר יותר לקבוע שלתנאי עבודתו של התובע הייתה תרומה כלשהי להתפתחות או להחמרת הליקוי- האם זו הייתה תרומה משמעותית? לעניין זה "תרומה משמעותית"- מתוך כלל הגורמים

— סוף עמוד  2 —

שהביאו להתפתחות או להחמרת הליקוי ניתן לייחס לפחות 20% לתנאי עבודתו של התובע?

ד.     ככל שהתשובה לשאלה הקודמת היא בחיוב- האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי ליקוי התובע נגרם על דרך של פגיעות זעירות, כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה לליקוי (כדוגמת טיפות המים המחוררות חור באבן עליהן הן נוטפות)? 

  1. ד"ר קרסניאנסקי קבע בחוות דעתו הרפואית מיום 14.5.21, כלהלן:

א.    מהו הליקוי ממנו סובל התובע בברך שמאל?

עברתי בקפדנות רבה על תיקו הרפואי של מר רמי אליהו לוי, ת.ז. xxxxxxxxx, שהוצג בפניי ומצאתי כי מבחינה אורתופדית קיימים בו הנתונים הבאים:

לראשונה אזכור על כאבי ברכיים וקרסוליים הופיע בביקור אצל רופא משפחה בתאריך 3.6.2010: "כאבי ברכיים וקרסוליים בעקבות עבודה מאומצת". החל מתאריך 23.11.2011 ולאורך שנים מספר, תוך כדי מעקב וטיפול אצל נוירולוג, הופיע רשום על RESTLESS LEG SYNDROM .

14.7.2014: "בשנה האחרונה הרגליים קופצות כל הזמן, לעיתים יש זרמים חשמליים לאורך הרגל ולעיתים יש ממש קפיצות של הרגל, נראה כמיוקלוניה, EMG– תקין".

בתאריך 5.6.2016, בביקור אצל רופא משפחה מופיע רישום על "כאבי ברך שמאל מזה כמה ימים, לא ידוע על חבלה, בבדיקה פיזיקלית של ברך- ללא הגבלה בתנועות וללא נפיחות…"

13.11.2016: "הנ"ל עבר ניתוח MENISCECTOMY MEDIAL, בברך שמאל בתאריך 10.11.2016".

ביקורים אצל אורתופד:

20.6.2016, לראשונה: "כאבי ברך שמאל כחודש ימים, בכיפוף מירבי יש נעילה ואז קליק ושחרור,

צילום- הצרות בינונית של מרווח מפרקי".

6.7.2016- אזכור לגבי מיפוי עצמות- ספקט ברכיים: שינוים ארטריטיים קלים וקרע של MN בברך שמאל".

— סוף עמוד  3 —

14.7.2016- אזכור לגבי תוצאות בדיקת תהודה המגנטית 
MRI של ברך שמאל: קרע הוריזונטלי אלכסוני בקרן האחורית של המניסקוס המדיאלי, …  בצקת גרמית של הטיביה המדיאלית הצמודה"…

26.7.2016- תוצאות בדיקת MRI: קרע הוריזונטלי אלכסוני בקרן האחורית של המניסקוס המדיאלי, … בצקת גרמית של הטיביה המדיאלית הצמודה.

15.8.2016- הפניה למרפאת ברך.

20.10.2016- הפניה לאשפוז יום.

10.11.2016           – דוח ניתוח ARTHROSCOPY LT KNEE: נמצאו- TEAR OF MEDIAL MENUSCUS AND CHONDROMALATTA MFC.

16.11.2016, 2.3.2017- ביקור במרפאת ברך של ה"צ: "בן 58 עבר ארטרוסקופיה והטרייה חלקית של מניסקוס המדיאלי, כמו כן נמצא CM OF MFC דרגה II.

23.1.2017- "עבר ניתוח מניסקוס, לא מרוצה".

13.3.2018- "משמאל לאחר ניתוח מניסקוס MM , לאחרונה כאב ברך ימין, כאבים בכריעה ובמדרגות".

8.4.2018- אזכור לגבי תוצאות מיפוי עצמות: "נצפתה קליטה מוגברת קלה פוקלית בברך שמאל, בסדק מפרקי ברך שמאל, חשד לקרע חלקי של MM משמאל".

10.4.2018- טיפול בארקוקסיה.

5.6.2018- "כאבי ברך חוזרים, יחזור להזרקות, לשקול מדרסים".

22.11.2018- הזרקת ארטריז לרגל שמאל.

12.11.2019, 10.9.2019- כאבי ברכיים, עבר הזרקות ARTHREAESE+ דיפרוספן בשתי ברכיים.

27.12.2020- רופא תעסוקתי: "ישנן שתי בעיות מרכזיות, אשר עליהן מלין המטופל:

  1. בעיה בברכיים…
  2. סובל מכאבי גב…

לאור האמור לעיל, ניתן לומר כי בשנת 2016 החל התובע לסבול מכאבי ברך שמאל, בעקבות כך עבר בירור מקיף שכלל מיפוי עצמות ו-MRI ברך שמאל, אובחן כסובל מקרע של המניסקוס המדיאלי ושינויים ניווניים שחיקתיים מדרגה 2 של MFC.

ב.     

— סוף עמוד  4 —

האם ניתן לקבוע שסבירה יותר מסקנה שלתנאי עבודתו של התובע הייתה תרומה כלשהי להתפתחות ולהחמרת הליקוי, מן המסקנה שלא הייתה להם כל תמורה כזו?

בתשתית עובדתית צוין כי התובע החל את עבודתו ב-1987 ובמהלך העשור הראשון (עד 1997) ביצע את העבודות שתוארו שם היטב. התלונות על כאבי ברכיים החלו ב-2016, זאת אומרת, כ-20 שנה לאחר התקופה שתוארה.

נתוני צילום ברכיים עם ציון של הצרות בינונית של סדק מפרקי+ אופי הקרע הוריזונטלי אלכסוני, אשר תואר בתוצאות בדיקת MRI משנת 2016, מעידים על DEGENERATIVE MENISCAL TEAR KNEE.

לאור כל האמור לעיל, אינני רואה קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע כפי שמתוארים בתשתית עובדתית לבין הליקוי ממנו הוא סובל. כמו כן, אינני רואה תרומה כלשהי של תנאי העבודה של התובע בעשור הראשון של עבודתו לליקוי שהופיע כעשרים שנה לאחר מכן".

  1. לבקשת התובע ובהיעדר התנגדות הנתבע הועברו למומחה הרפואי שאלות ההבהרה הבאות (החלטה מיום 12.7.21):

א.    בסעיף 3.ג. להחלטה מיום 6.4.21 נקבע בעניין תנאי עבודתו של התובע:

"מעבר לעבודה זו, שבוצעה בעשר שנות עבודתו הראשונות של התובע, בכל תקופת עבודתו, ביצע התובע עבודה של החלפה ותיקון תיבות "פילרים", כאשר בממוצע, במשך שלוש שעות ביום, הוא ביצע את העבודה תוך רכינה על ברכיו. גם פעולה זו דרשה ביצוע חוזר ונשנה של הטיות של פלג גופו העליון ימינה ושמאלה לגבהים שונים, או של הרמה והנחה של ברכיו. בין אותן תנועות חוזרות ונשנות של הטיית גופו תוך רכינה או שינוי מיקום, התובע ביצע פעולה של חיבור חוטים לתיבה".

המומחה מתבקש להשיב בצורה מנומקת ומפורשת לשאלות שהופנו אליו בסעיפים 4.ב. – 4.ד. להחלטה מיום 6.4.21 כדלהלן:

ב.      האם ניתן לקבוע שסבירה יותר המסקנה שלתנאי עבודתו של התובע הייתה תרומה כלשהי להתפתחות ולהחמרת הליקוי, מן המסקנה שלא הייתה להם כל תרומה כזו?

ג.       ככל שהתשובה הקודמת בחיוב- האם לתנאי עבודתו של התובע הייתה תרומה "משמעותית"? לעניין זה תרומה "משמעותית"- מתוך כלל הגורמים שהביאו להתפתחות או להחמרת הליקוי ניתן לייחס לפחות 20% לתנאי עבודתו של התובע?

ד.     

— סוף עמוד  5 —

ככל שהתשובה לשאלה הקודמת היא בחיוב- האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי ליקוי התובע נגרם על דרך של פגיעות זעירות, כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה לליקוי (כדוגמת טיפות המים המחוררות חור באבן עליהן הן נוטפות)?

  1. בתשובותיו לשאלות ההבהרה השיב ד"ר קרסניאנסקי ביום 25.9.21, כדלהלן:

"להלן תשובותיי לשאלות ההבהרה:

בחוות הדעת כתבתי (אני מצטט): "בתשתית עובדתית צוין כי התובע החל את עבודתו ב-1987 ובמהלך העשור הראשון (עד 1997) ביצע את העבודות שתוארו שם היטב. התלונות על כאבי ברכיים החלו ב-2016, זאת אומרת, כ-20 שנה לאחר התקופה שתוארה.

נתוני צילום ברכיים עם ציון של הצרות בינונית של סדק מפרקי+ אופי הקרע הוריזונטלי אלכסוני, אשר תואר בתוצאות בדיקת MRI משנת 2016, מעידים על DEGENERATIVE MENISCAL TEAR KNEE".

בנוסף לכל האמור לעיל, עלי לציין כי על פי הספרות שמובאת בהמשך, נזק מניסקאלי הינו תופעה ידועה בברכיים עם שינויים נוונים. במקרים בהם אנשים הסובלים מקרע במניסקוס על רקע זה מקבלים טיפול כירורגי, הם בדרך כלל ממשיכים לסבול מכאבים, בדיוק כמו שקורה עם התובע.

אני חוזר על המסקנה שלי כי אינני רואה קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע, כפי שמתוארים בתשתית עובדתית, לבין הליקוי ממנו הוא סובל. כמו כן, אינני רואה תרומה כלשהי של תנאיי העבודה של התובע בעשור הראשון של עבודתו לליקוי שהופיע כעשרים שנה לאחר מכן. מדובר בתהליך תחלואה טבעית אשר שכיחה בגלאים 50+.

להלן מובאים מאמרים התומכים בדעתי..".

  1. התובע הגיש בקשה למינוי מומחה אחר או נוסף. הבקשה התקבלה חרף התנגדות הנתבע (החלטה מיום 27.1.22), ובהתאם לכך מונה ד"ר יבגני שויחטמן כמומחה רפואי נוסף (החלטה מיום 9.3.22 במסגרתה פורטו העובדות, השאלות והחומר הרפואי כמפורט בהחלטה מיום 6.4.21).
  2. ד"ר שויחטמן קבע בחוות דעתו הרפואית כי קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין הקרע במניסקוס ברך שמאל (חוות דעתו הרפואית מיום 7.4.22):

"…

מפרשת המקרה:      
— סוף עמוד  6 —

התובע יליד 1959, עובד במחלקת תשתיות של חברת "בזק" משנת 1987 תשע שעות ביום, 5 ימים בשבוע. בעשר שנות עבודתו ביצע תליה ומתיחה של כבלים בגובה, לאחר מכן ביצע התקנות חיווט על סולם. בנוסף, בכל תקופת עבודתו ביצע התובע החלפה ותיקון תיבות "פילרים".

פעילויות אלה הצריכו כפיפות קלות של הברכיים, שפשוף של ברכיים על שלבים של סולם תוך הטיית פלג גוף עליון ימינה ושמאלה באופן חוזר ונשנה.

לפי תיקו הרפואי ב-5.6.2016, בהיותו כבן 57, התלונן לראשונה על כאבים בברכו השמאלית, בהמשך עבר בדיקת MRI של הברך אשר הדגימה קרע במניסקוס מדיאלי ונזק סחוסי.

בתאריך 10.11.2016 עבר התובע ניתוח PARTIAL MENISCECTOMY (הטריה חלקית של המניסקוס הפנימי) בברכו השמאלית. בנוסף נמצא בניתוח נזק סחוסי ב-MFC דרגה 2.

המשיך להתלונן על כאבים בברך שמאל ואף גם בברך ימין. עבר מספר פעמים הזרקות סטרואידים וחומצה היאלורונית עם שיפור חלקי וזמני.

דיון:

מדובר בגבר כבן 63 אשר סובל מקרע חלקי במניסקוס מדיאלי ותהליך שחיקתי בדרגה 2 של MFC. בברכו השמאלית אשר אובחנו בהיותו כבן 57, ללא תיעוד של אירוע טראומתי/חבלתי טרם לכך.

מניסקוס הינה רקמה סחוסית המרפדת את מפגש עצם הירך עם עצם השוקה במפרק הברך ונקראת בעברית "סהרון" בגלל צורתה הקשתית הדומה לאות הלועזית C.

בכל מפרק ברך קיימות שתי יחידות סהרונים: מניסקוס חיצוני (Meniscus lateralis) ומניסקוס פנימי (Meniscus medialis) ותפקידם העיקרי הוא לספוג ולבלום זעזועים ועומסים הפועלים על המפרק בעת עמידה, הליכה, ריצה וקפיצה, כמו כן תורם המניסקוס ליציבות מפרק הברך וליציבות הגוף כולו.

MFC– Medial Femoral Condyle– חלק התחתון של עצם הירך בחלק הפנימי שמכוסה סחוס בתוך מפרק הברך, נמצא מעל מניסקוס מדיאלי.

קרע במניסקוס יכול לנבוע מכל פעילות הכרוכה בפיתול וסיבוב אגרסיביים של הברך. גם כריעה, כפיפה עמוקה או הרמת משקל כבד יכולים לפעמים להוביל לקרע במיניסקוס. שינויים ניווניים המתרחשים בברכיים עם הגיל מגבירים גם הם את הסיכון לקרע במיניסקוס:

 
— סוף עמוד  7 —

"A Torn meniscus can result from any activity that causes you to forcefully twist or rotate your knee, such as aggressive pivoting or sudden stops and turns. Even kneeling, deep squatting or lifting something heavy can sometimes lead to a torn meniscus.

In older adults, degenerative changes of the knee can contribute to a torn meniscus with little or no trauma." (2)

 

מחלה שחיקתית (אוסטיוארטריטיס) של הברכיים קשורה בעיקר בנטייה תורשתית, ציר הגפה התחתונה, גיל ומצבים לאחר טראומה. בנוסף, פעילות מאומצת, תנועות ברכיים תחת עומס והטיה לצדדים מהווים גורמי סיכון להתפתחות שחיקת סחוסים.

חלק מהמצבים הנ"ל עשוי לגרום לשינויים בקינמטיקה תקינה של הברך ולהוביל להתחלה ולהתקדמות של תהליכים ניווניים התואמים עם אוסטיוארטריטיס בברך:

 

Alterations in normal knee kinematics shift loading from those cartilage regions adapted for loading to regions less well suited. This leads to the initiation and progression of degenerative processes consistent with knee OA." (3)

 

תנאי עבודתו של התובע בהחלט נכללים לתוך רשימה ארוכה של גורמי סיכון המזוהים עם קרע במניסקוס/מחלה שחיקתית. לציין, כי לא ניתן לקבוע מה קדם למה, יכול להיות שהשחיקה התפתחה בעקבות הקרע המניסקאלי או להיפך, הקרע התרחש על רקע מחלה שחיקתית. כך או כך תקופה ארוכה בה הברכיים היו תחת עומס בעבודה בה עסק השפיעה על התפתחות הנזק ממנו סובל כיום.

 

לאור האמור לעיל, בנתונים שעמדו בפני, להלן תשובותיי לשאלות עליהן נתבקשתי לענות:

  1.       ליקוי של התובע: קרע חלקי במניסקוס מדיאלי ואוסטיוארטריטיס של ברך שמאל אשר מתבטא בתהליך שחיקתי של MFC.
  2.       לתנאי עבודתו של התובע הייתה תרומה להתפתחות הליקוי הנ"ל
  3.      

    — סוף עמוד  8 —

    ניתן להעריך כי מדובר בתרומה מעל 20%- תרומה משמעותית".

 

  1. למומחה הרפואי הנוסף, ד"ר שויחטמן, הופנו שאלות הבהרה בהתאם להחלטה מיום 2.10.22, כדלהלן:

א.    בחוות דעתך כתבת: "תנאי עבודתו של התובע בהחלט נכללים לתוך רשימה ארוכה של גורמי סיכון המזוהים עם קרע במיניסקוס/ מחלה שחיקתית".

1.1 מהם אותם תנאי עבודה אליהם התכוונת?

1.2 האם בהחלפת הפילרים (תוך רכינה על הברכיים) יש משום עומס על המדור הפנימי או שהעומס הוא על המדור הקדמי בלבד?

ב.      בחוות דעתך כתבת כי מדובר בקרע חלקי במיניסקוס של ברך שמאל. האם אתה מסכים שהעומס על הברכיים בהחלפת הפילרים היה שווה וכי תנאי העבודה של התובע פעלו על שתי הברכיים באותה מידה? כיצד, אפוא, תסביר את השפעת העבודה על הקרע בברך שמאל דווקא?

ג.       האם אתה מסכים שגילו של התובע ו-BMI (כעולה מהמסמכים הרפואיים) מהווים גורמי סיכון לקרע החלקי במניסקוס המדיאלי?

ד.      האם מסקנתך בחוות דעתך, לפיה לתנאי עבודת התובע השפעה משמעותית על התפתחות הליקוי, משתנה, נוכח גורמי הסיכון הטמונים בתובע והעובדה שעבודתו כללה רק בחלקה כריעה שהשפיעה על הברכיים באופן שווה?

ה.     האם נוכח כל האמור לעיל, תוכל לקבוע בסבירות של 50% לפחות, כי הליקוי בברך שמאל קשור בעבודת התובע?

  1. בתשובותיו לשאלות ההבהרה השיב ד"ר שויחטמן (תשובותיו מיום 1.10.22, שהוגשו לתיק ביום 17.11.22) כי:

א.    .

1.1-         תליה ומתיחה של כבלים בגובה, התקנות חיווט על סולם, החלפה ותיקון תיבות "פילרים"- עבודות אלו מלוות בתנועות ברכיים תחת עומס, כפיפות, פיתול, סיבוב כריעה והטיה לצדדים.

1.2-         גם על המדור הפנימי

ב.      לא מסכים בשום אופן עם הסברה שמדובר בעומס שווה על הברכיים במהלך עבודה דינמית (גם אם לעמוד ללא תנועה העומס לא יהיה שווה). העומס אף פעם לא שווה, השחיקה לא מתפתחת ולא מתקדמת בצורה שווה.

ג.      

— סוף עמוד  9 —

גיל ועודף משקל (
BMI מעל 25) אכן מהווים גורמי סיכון, הדבר גם צוין בחוות דעתי מיום 7.4.22. לא נתבקשתי (וגם אין באפשרותי) להעריך מה שיעור ההשפעה של גורמים אלו על מצבו של התובע.

ד.      תנאי עבודתו של התובע כללו, פרט לכריעה (עם השפעה לא שווה על שתי הברכיים), תנועות חוזרות של כפיפה, פיתול, סיבוב, הטיה- תנועות אלו תורמות להתפתחות מחלה שחיקתית וקרעים מניסקיאלים. לא טענתי שהתרומה של הפקטורים הללו היא אבסולוטית (100%), אלא חלקית, אותה הערכתי בשיעור מעל 20%. לאור האמור, אין שינוי במסקנות חוות דעתי מיום 7.4.22.

טענות הצדדים

  1. להלן טענות התובע בסיכומיו:

א.    בית הדין מינה את ד"ר קרניאנסקי כמומחה רפואי, ואולם בחוות דעתו הוא לא התייחס לאופי עבודת התובע לאורך כל תקופת העבודה, אלא לעשור הראשון בלבד, בניגוד לעובדות שנקבעו בהחלטה בדבר מינויו. אף בתשובותיו לשאלות ההבהרה התייחס ד"ר קרניאנסקי לאופי עבודת התובע בעשור הראשון לעבודתו. על כן, בית הדין קיבל את בקשת התובע למינוי מומחה נוסף.

ב.      ד"ר שויחטמן מונה כמומחה רפואי נוסף בהליך. בחוות דעתו הרפואית הוא קבע, כי התובע סובל מקרע חלקי במיניסקוס מדיאלי ואוסטיוארטריטיס של ברך שמאל, המתבטא בתהליך שחיקתי של MFC. כן קבע ד"ר שויחטמן כי קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודת התובע לבין פגיעתו בברך שמאל, וכי לתנאי העבודה תרומה משמעותית (מעל 20%) לפגיעה בברך שמאל. ד"ר שויחטמן ענה  על מלוא שאלות ההבהרה שהופנו אליו, וקבע פעם נוספת כי מתקיים קשר סיבתי ברור בין תנאי עבודת התובע לבין פגיעתו בברך שמאל, וכי תנאי העבודה תרמו לנזק בשיעור העולה על 20%. ד"ר שויחטמן לא שינה את מסקנתו הרפואית, בתשובותיו לשאלות ההבהרה. ד"ר שויחטמן התייחס בחוות דעתו למלוא התשתית העובדתית שהועברה אליו, בניגוד לד"ר קרניאנסקי שהתייחס בחוות דעתו לאופי עבודת התובע בעשור הראשון של תקופת עבודתו.

ג.       חוות דעתו של ד"ר שויחטמן הינה ברורה, חד משמעית ואינה מותירה מקום לספקות. יש לאמץ את חוות הדעת של ד"ר שויחטמן ולא לסטות ממנה בהיעדר הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן.

  1. להלן טענות הנתבע בסיכומיו:

א.

— סוף עמוד  10 —

ד"ר קרניאנסקי, המומחה הרפואי הראשון שמונה, קבע בחוות דעתו כי התובע סובל מקרע של המיניסקוס המדיאלי ומשינויים ניווניים שחיקתיים מדרגה 2 של MFC, ושלל את הקשר הסיבתי בין הליקוי ובין תנאי עבודתו של התובע: "אינני רואה קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע כפי שמתוארים בתשתית העובדתית לבין הליקוי ממנו הוא סובל. כמו כן, אינני רואה תרומה כלשהי של תנאי העבודה של התובע בעשור הראשון של עבודתו לליקוי שהופיע כעשרים שנה לאחר מכן".

ב.      גם בתשובותיו לשאלות ההבהרה חזר המומחה הרפואי הראשון על מסקנתו בחוות דעתו: אני חוזר על המסקנה שלי כי אינני רואה קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע כפי שמתוארים בתשתית העובדתית, לבין הליקוי ממנו הוא סובל"… "מדובר בתהליך תחלואה טבעית אשר שכיחה בגילאים 50+".

ג.       על רקע אי שביעות רצון התובע מחוות דעתו הרפואית ותשובותיו של ד"ר קרניאנסקי, ביקש התובע למנות מומחה אחר או נוסף. זאת, אף שחוות דעתו של ד"ר קרניאנסקי הינה קוהרנטית, מנומקת ומבוססת על מלוא התשתית העובדתית שהועברה אליו ובוארה שנית בשאלות ההבהרה שהופנו אליו. חוות הדעת קבעה באופן חד משמעי, כי לא מתקיים קשר סיבתי בין תנאי עבודת התובע לבין הפגיעה בברכו השמאלית, המתאימה לתהליכי תחלואה טבעיים התואמים את גילו.

ד.      בית הדין מינה את ד"ר שויחטמן כמומחה רפואי נוסף (להלן- "המומחה השני"). בחוות דעתו הרפואית של המומחה השני נקבע כי התובע סובל מקרע חלקי במיניסקוס מדיאלי ותהליך שחיקתי בדרגה 2 של MFC.

ה.     המומחה השני הסביר כי "קרע במיניסקוס יכול לנבוע מכל פעילות הכרוכה בפיתול וסיבוב אגרסיביים של הברך". לטענת הנתבע, התובע לא ביצע תנועות הכרוכות בפיתול או סיבוב אגרסיבי של הברך.

ו.       כן הסביר המומחה השני כי "גם כריעה, כפיפה עמוקה או הרמת משקל כבד יכולים לפעמים להוביל לקרע במיניסקוס" (ההדגשה אינה במקור). לשון חוות הדעת של המומחה אינה חד משמעית, אלא מביעה ספק.

ז.       לבסוף קובע המומחה השני כי "לתנאי עבודתו של התובע הייתה תרומה להתפתחות הליקוי הנ"ל" "ניתן להעריך כי מדובר בתרומה מעל 20%- תרומה משמעותית".

ח.     בענייננו, חוות הדעת של המומחה השני לא סייעה לבית הדין להכריע בגורל התביעה, שכן היא אינה מבססת מידת הוודאות הנדרשת.

— סוף עמוד  11 —

המומחה השני לא השיב על חלק ניכר מהשאלות שהופנו אליו בהחלטה מיום 9.3.22, לרבות התייחסות לספרות מקצועית עליה הסתמך המומחה הראשון. חוות הדעת של המומחה השני אינה מנומקת או מוסברת באופן המניח את הדעת על מנת שניתן יהיה להבין כיצד הגיע המומחה לקביעתו.

י.       חוות הדעת של המומחה השני הינה לאקונית, ללא דיון מעמיק, הסבר או נימוק מדוע יש לקשור בין הליקוי ממנו סובל התובע לבין תנאי עבודתו. הדיון במצבו הרפואי של התובע אינו חד משמעי, ולכן אף הקביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודת התובע לבין מצבו הרפואי אינה חד משמעית.

יא.  המומחה השני נעול בדעתו. קביעותיו אינן מבוססות על ספרות מקצועית כלשהי, ומתעלמות מהנחיות, פסיקות וקביעות.

יב.   לטענת הנתבע- בענייננו אין הצדקה לקבל את חוות הדעת של המומחה השני המיטיבה עם התובע, שכן מדובר בחוות דעת לאקונית נעדרת הסבר, בעוד חוות הדעת של המומחה השני הנה מנומקת ומפורטת. כן יש להעדיף את חוות הדעת של המומחה הראשון שכן היא נערכה על ידי רופא אורתופד במרפאה מקצועית, המכהן כפוסק בוועדות לנפגעי עבודה בביטוח לאומי, לעומת חוות הדעת של המומחה השני שנערכה על ידי רופא אורתופד ללא זיקה להתמחות בתעסוקה.

יג.    בענייננו קיימת הצדקה משפטית לסטות מחוות הדעת של המומחה השני, נוכח התבצרותו ללא הסבר ענייני. בתשובותיו לשאלות ההבהרה (מיום 12.5.21) – העבודה הפיזית שביצע התובע ב-10 השנים הראשונות חולשות על כל תקופת עבודתו; העומס על הברכיים זהה בתנאי העבודה הסב את הליקוי בברך שמאל, ללא הסבר מדוע לא הופיע גם בברך ימין.

יד.   נוכח האמור, מתבקש בית הדין לאמץ את חוות הדעת של המומחה הראשון, לסטות מקביעותיו של המומה השני ולדחות את התביעה. לחילופין, מבוקש לפסול את חוות הדעת של המומחה השני ולמנות מומחה אחר- תעסוקתי.

  1. להלן טענות התובע בסיכומי תשובתו:

א.     הנתבע מבקש לחרוג מהלכות ידועות, מבלי שהצביע על כל פגם שנפל בחוות דעתו של ד"ר שויחטמן, והכל בהסתמך על טענות בלתי מבוססות ומוטעות. כך למשל, טוען הנתבע כי ד"ר שויחטמן השיב כי העומס על הברכיים זהה בתנאי העבודה של התובע, בניגוד גמור לתשובתו לפיה: "לא מסכים בשום אופן עם הסברה שמדובר בעומס שווה על הברכיים…".

— סוף עמוד  12 —

בניגוד לטענות הנתבע, ד"ר שויחטמן השיב בתשובותיו לשאלות ההבהרה כי העומס על הברכיים אף פעם אינו שווה.

ב.      משעה שמדובר בטענות בלתי מבוססות ומנגד בפני בית הדין חוות דעת שנייה שהינה מלומדת, מנומקת וחד משמעית, הרי שאין כל ספק שיש לאמץ אותה ולהכיר בפגיעתו של התובע כתאונת עבודה.

ג.       בית הדין החליט למנות מומחה נוסף לאחר שהמומחה הראשון, ד"ר קרניאנסקי, התייחס בחוות דעתו רק ל"עשור הראשון של עבודתו של התובע". משכך, ובשים לב לכך שד"ר קרניאנסקי לא התייחס למכלול העובדות שהועברו אליו, אין מקום להסתמך על חוות דעתו.

ד.      מעבר לכך, גם אם חוות הדעת הראשונה הייתה מתייחסת לתנאי עבודתו של התובע לאורך כל תקופת עבודתו (ולא כך הדבר בענייננו כאמור), הרי שעדיין יש מקום לאמץ את חוות הדעת השנייה המכירה בפגיעה כתאונת עבודה, וזאת בשים לב לפסיקה לפיה יש להעדיף את חוות הדעת המיטיבה עם המבוטח.

ה.     אין מקום לחרוג בעניינו מההלכה הידועה לפיה, בית הדין לא יסטה בנקל מחוות דעתו של המומחה הרפואי בהיעדר הצדקה רפואית, משפטית או עובדתית לעשות כן. בענייננו לא מתקיימת כל הצדקה לסטות מחוות דעתו הרפואית של ד"ר שויחטמן ולפיכך אין לסטות ממנה.

ו.       לפיכך מבוקש להכיר בפגיעתו של התובע כתאונת עבודה ולפסוק לטובתו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

הכרעה

  1. לאחר שבית הדין עיין בחוות הדעת של המומחים ובטענות הצדדים, בית הדין מחליט לקבל את תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה בגין הפגימה בברך שמאל, על יסוד חוות דעתו הרפואית של ד"ר שויחטמן לפיה מתקיים קשר סיבתי בין תנאי עבודת התובע לבין פגימה זו, כאשר לתנאי עבודתו תרומה משמעותית להתפתחות הפגימה.
  2. בית הדין תמים דעים עם התובע כי חוות דעתו של ד"ר קרניאנסקי אינה ברורה דיה, ומעלה ספקות בהיעדר התייחסות למלוא העובדות שהועברו אליו. ד"ר קרניאנסקי שלל קשר סיבתי בין תנאי עבודת התובע לבין הפגימה בברך שמאל, וקבע כי לתנאי העבודה בעשור הראשון לעבודת התובע אין תרומה כלשהי לפגימה שהופיעה כעשרים שנה לאחר מכן. מכאן משתמע לכאורה, כי ד"ר קרניאנסקי סבור כי פער זמנים ארוך בין אבחון הפגימה לבין הפסקת תנאי העבודה כמתואר ב"עשור הראשון", מנתק את הקשר הסיבתי. ואולם

    — סוף עמוד  13 —

    בתשתית העובדתית שהועברה לד"ר קרניאנסקי, פורטו העבודות בהן עסק התובע בעשור הראשון בלבד ("תליה ומתיחה של כבלים"), ובנוסף -עבודות נוספות שביצע התובע לאורך כל תקופת עבודתו (החלפה ותיקון תיבות "פילרים"; חיבור חוטים לתיבה), אליהן כלל לא התייחס בחוות הדעת. בנסיבות אלה, חוות דעתו הרפואית של ד"ר קרניאנסקי בעניין שאלת הקשר הסיבתי היא חלקית בלבד, ולא ניתן לבסס עליה הכרעה משפטית נכונה וצודקת. מדובר בנסיבות המצדיקות סטיה מחוות דעתו הרפואית מטעמים עובדתיים ומשפטיים. הטעמים העובדתיים הנם –היעדר התייחסות המומחה למלוא העובדות שפורטו בעניין תנאי עבודת התובע לאורך כל תקופת העבודה. הטעמים המשפטיים הנם- הסקת מסקנה רפואית על יסוד תשתית עובדתית חסרה ובנוסף- היעדר הנמקה והיעדר מתן תשובות מפורשות בעניין שאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודת התובע לאורך כל תקופת עבודתו (ולא רק בעשור הראשון) לפגימה ממנה סובל בברך שמאל, במסגרת תשובותיו לשאלות הבהרה. חלף מתן תשובות מפורשות ומנומקות ביחס לתנאי עבודת התובע לאורך כל תקופת העבודה, ציטט ד"ר קרניאנסקי את חוות דעתו, והוסיף וקבע כי "מדובר בתהליך תחלואה טבעית השכיחה בגלאים 50+".

  3. מנגד בפני בית הדין קיימת חוות דעת רפואית של ד"ר שויחטמן המכירה בקשר סיבתי בין תנאי עבודת התובע לבין הפגימה בברך שמאל. חוות הדעת הנה ברורה, מנומקת ומבוססת על תשתית עובדתית מלאה.
  4. לטענת הנתבע אין לקבל את חוות הדעת של ד"ר שויחטמן, שכן לפי הסברו קרע במניסקוס יכול לנבוע מכל פעילות הכרוכה בפיתול או סיבוב אגרסיבי של הברך, אך פעילות זו לא תאמה את תנאי עבודת התובע. טענה זו אינה משכנעת, הנתבע לא עימת את המומחה עם הפירוש המקובל בספרות הרפואית של המונח "פיתול" או "סיבוב" אגרסיבי של הברך, ומסתבר על פי התשתית העובדתית שנקבעה, וכפי שציין ד"ר שויחטמן, כי תנאי עבודת התובע נופלים בגדר מונח זה.
  5. בית הדין אינו מקבל את טענת הנתבע לפיה לשון חוות הדעת של ד"ר שויחטמן אינה חד משמעית, אלא מביעה ספק ("גם כריעה, כפיפה עמוקה או הרמת משקל כבד יכולים לפעמים להוביל לקרע במניסקוס"). מדובר בפירוט מצבים מעוררי סיכון (או גורמי סיכון), אשר כל אחד מהם, כשלעצמו, עשוי להוביל לקרע במניסקוס. מקריאת חוות הדעת כמכלול, ניתן להבין את כוונת המומחה והלך מחשבתו, כי תנאי עבודה הכוללים מספר תנועות פיזיות המהוות "גורמי סיכון", כשהן חוזרות ונשנות בתדירות מסוימת לאורך תקופה ארוכה, הם

    — סוף עמוד  14 —

    עשויים לגרום או לתרום לתהליך שתוצאתו קרע במניסיקוס, כפי שסיכם המומחה בהמשך חוות הדעת: "תנאי עבודתו של התובע בהחלט נכללים לתוך רשימה ארוכה של גורמי סיכון המזוהים עם קרע במניסקוס/מחלה שחיקתית".

  6. בניגוד לטענות הנתבע, חוות הדעת של ד"ר שויחטמן אינה לאקונית והיא מבוססת על מאמרים רפואיים. טענת הנתבע לפיה, חוות הדעת "מתעלמת מהנחיות, פסיקות וקביעות" אינה משכנעת, בהיעדר פירוט.
  7. אין גם מקום לקבל את טענת הנתבע לפיה יש מקום להעדיף את חוות הדעת של ד"ר קרניאנסקי, על פני חוות דעתו של ד"ר שויחטמן, שכן ד"ר קרניאנסקי הנו רופא אורתופד המכהן כפוסק בוועדות רפואיות של המוסד לביטוח הלאומי ואילו ד"ר שויחטמן הנו רופא אורתופד ללא זיקה להתמחות בתעסוקה. בית הדין תמה על ההיגיון שבבסיס טיעון זה.
  8. על יסוד האמור לעיל ובהיעדר הצדקה משפטית או עובדתית שלא לעשות כן, בית הדין מאמץ את חוות דעתו של ד"ר שויחטמן המכירה בקשר סיבתי בין הקרע החלקי במניסקוס ברך שמאל המתבטא בתהליך שחיקתי של MFC, לבין תנאי עבודת התובע.

סוף דבר

  1. מתקבלת תביעת התובע להכרה בקרע במניסקוס ברך שמאל כפגיעה בעבודה לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי ולתשלום דמי פגיעה בגינה.
  2. 5129371בנסיבות שבהן נדרש התובע לנהל הליך הוכחות לביסוס קיומה של תשתית עובדתית מיקרוטראומטית, בית הדין מחליט לחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ₪.
  3. 54678313זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

תביעה להחמרת מצב ליקוי שמיעה של עובד חברת חשמל.

ביה"ד קבע שהסתמכות הוועדה על בדיקת BERA בקביעת הנכות הינה מנוגדת לתקנות ולפסיקה, ואין להעדיפה על פני בדיקת שמיעה שהיא בדיקה מלאה ומקיפה הכוללת גם את תדר ,500 ולכן הורה על החזרת התיק לוועדה.

 

התיק נוהל ע"י עורך הדין רותם ברק.

פסק דין

לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה)  מיום 2.8.2022 אשר קבעה למערער נכות צמיתה בשיעור 19% (10% נכות בגין ליקוי שמיעה לפי סעיף ליקוי 72(1)(ג)(3) ו-10% נכות בגין טנטון לפי סעיף ליקוי 72(4)(ד)(II))),בתחולה מיום 9.6.2020 (להלן: "הוועדה").

טענות הצדדים

  1. עיקר טענות המערער

יש לקבוע את הנכות בגין ליקוי השמיעה לפי בדיקת שמיעה הכוללת את פירוט הירידה בשמיעה בממוצע תדירויות הדיבור 500, 1000 ו- 2000. הוועדה עיינה הן בבדיקת השמיעה שבוצעה למערער ביום 24.5.22 במכון "אתי ישראלי" והן בבדיקת ה-BERA (שבוצעה באותו מכון), אך הסתמכה בהחלטתה רק על בדיקת ה-BERA, בה נבחנו רק תדירויות 1000 ו-2000. הוועדה לא התייסחה לבדיקת השמיעה הכוללת גם את הירידה בתדר 500.

— סוף עמוד  2 —

עיון בפסיקה אליה הפנה המשיב בכתב התשובה (בר"ע 59677-02-16 עראבי אסחאק נ' המל"ל (ניתן ביום 4.8.16, פורסם בנבו) (להלן: "עניין עראבי אסחאק") מעלה, כי באותו מקרה בדיקת ה- BERA שימשה רק כאמצעי עזר להכרעה בשאלה איזו מבין הבדיקות האודיומטריות שבוצעו למבוטח משקפת נכונה את סף שמיעתו ולא על מנת לקבוע באמצעותה את סף השמיעה. על כן, הפסיקה אינה רלוונטית לענייננו.

בנסיבות העניין, מבוקש להשיב את עניינו של המערער לוועדה, על מנת שתתאים את נכותו  בגין ליקוי השמיעה בהתייחס לירידה בשמיעה בממוצע תדירויות הדיבור, הכולל גם את תדר 500, כפי העולה מבדיקת השמיעה ממכון "אתי ישראלי".

 

  1. עיקר טענות המשיב

טענות המערער ביחס לקביעת הוועדה לעניין הירידה בשמיעה בתדירות 500 תוך הישענות על הירידה בשמיעה בתדירות 1000, דינה להידחות. בהתאם לפסיקה, מדובר בפרקטיקה מקובלת המצויה במתחם שיקול דעתה הרפואי של הוועדה. בעניין זה, המשיב מפנה לעניין עראבי אסחאק. בהתאם לידיעה שיפוטית "מתיקים אחרים"[1], תדר ה- 500 לא יכול להיות טוב יותר מתדר ה- 1000. משכך, הוועדה אינה מסתמכת על בדיקת ה-BERA רק לצורך בדיקת אמינות בדיקת השמיעה, אלא גם לצורך חישוב הירידה בתדירויות הדיבור, תוך הסתמכות על תדירויות 1000 ו- 2000 בלבד.

בנסיבות הענין, לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה ודין הערעור להידחות.

דיון והכרעה

  1. בהתאם לסעיף 213 לחוק הביטוח לאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן: "החוק"), החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בפני בית-הדין האזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד; קרי, על בית-הדין לבחון האם טעתה הוועדה בשאלה שבחוק, האם חרגה מסמכותה, שקלה שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה.
  1. אחת מהחובות המוטלות על הוועדה הרפואית לעררים בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה, אשר היא חיונית גם על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) שם/1318-01 עטיה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). בעניין זה נפסק להלכה כי "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק" (דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130).

— סוף עמוד  3 —

 

  1. מסקנות הוועדה פורטו בפרוטוקול הוועדה כך:

"הוועדה עיינה בבדקית שמיעה מתאריך 24/5/22 ממכון אתי ישראלי ובבדיקת BERA מ23/5/22 – סף שמיעה ב 1000 הרץ 25 דציבל באוזן ימין ו 20 דציבל באוזן שמאל ב 2000 הרץ 40 דציבל בשתי האוזנים.

בחישוב ממוצע תדר הדיבור מדובר בממוצע של 30 דציבל על פי חישוב זה נכותו בשיעור 10% לפי סעיף 72(1)ג' 3.

הועדה מציינת שעל פי בדיקת שמיעה מ 12/9/04 שמיעתו היתה בגדר הנורמה. התובע המשיך לעבוד ברעש מזיק מ 2006 ועד 2017 לכן קובעת הועדה שהנכות בגין ליקוי השימיעה הינו עקב חשיפה לרעש.

בגין הטנטון – נכותו בשיעור 10% לפי סעיף 72 (4) ד' II כפי שנקבע בעבר".

 

  1. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפניי ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובעל פה, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להתקבל. להלן אפרט את הטעמים להחלטה זו.
  1. הוראת פריט הליקוי 72 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות") קובעות כי אחוזי הנכות בליקוי שמיעה ייקבעו לפי לוח המדידה האודיומטרי המפורט בהן וכן קובעות כי –

"בקביעת אחוזי הנכות עבור הפחתת השמיעה יש לקחת בחשבון ירידת כושר השמיעה הממוצע בתדירויות הדיבור של 500 -1000 -2000 מחזורים בשניה" (ההדגשה הוספה- ר.ג.).

 

  1. עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה, כי למערער בוצעה בדיקה אודיומטרית ביום 24.5.2022 וכי הוועדה לא דנה בתוצאות בדיקה זו ולא הבהירה מדוע היא לא קבעה את נכות המערער בהתאם לה. עוד עולה מהפרוטוקול, כי ממוצע תדירויות הדיבור אשר נקבע על ידי הוועדה חושב על פי ממצאי בדיקת ה- BERA אשר מפרטת את תדירויות הדיבור בתדרים 1000 וב- 2000 הרץ בלבד.
  1. עיינתי בפסק הדין בעניין עראבי אסחאק אליו הפנה המשיב ולא מצאתי כי הוא תומך בטענותיו. בעניין עראבי אסחאק הציג המערער לפני הוועדה שתי בדיקות אודיומטריות שונות והוועדה הסתייעה בבדיקת ה BERA על מנת להכריע בין שתי הבדיקות –

 

— סוף עמוד  4 —

 

"במקרה זה עמדו לפני הוועדה שתי בדיקות שמיעה, האחת מיום 14.1.15 והשנייה מיום 7.5.15, שנערכה לאחר שניתנה החלטת הדרג הראשון.  על טיבן של בדיקות אלה כמדידות אודיומטריות אין המבקש חולק. מפאת הפערים הגדולים בין תוצאות שתי הבדיקות, ביקשה הוועדה להפנות את המבקש לבדיקת BERAבדיקת ה-BERA שימשה את הוועדה כאמצעי עזר שמטרתו להכריע איזו מבין המדידות האודיומטריות שבוצעו למבקש משקפת נכונה את סף שמיעתו. יובהר, כי בדיקת BERA מבוצעת בתדרים 1,000 ו-2,000 הרץ בלבד. בהתאם, הוועדה "לקחה בחשבון" את ירידת כושר השמיעה בתדירויות אלה כאמור בתקנות (ראו לצורך השוואה בר"ע (ארצי) 61596-10-15 אוחנונה – המוסד לביטוח לאומי (24.1.16)). נמצא איפוא כי החלטת הוועדה להיתמך בממצאי בדיקת ה-BERA היא החלטה מתחום שיקול דעתה הרפואי" (הדגשה אינה במקור).

ויובהר, בעניין עראבי אסחאק השימוש שנעשה בבדיקת ה-BERA היה כבדיקת עזר שנועדה לסייע לוועדה לאור הסתירה בין שתי בדיקות השמיעה שהונחו לפניה. באותו מקרה, לא נעשה שימוש בבדיקת ה-BERA כתחליף לבדיקה אודיומטרית. בהתאם נקבע, כי החלטת הוועדה להיתמך בבדיקת ה-BERA היא החלטה מתחום שיקול דעתה הרפואי וכי בשיקול דעת זה אין להתערב.

  1. למען שלמות התמונה ייאמר כי אכן כטענת המשיב, ייתכנו מקרים בהם ליקוי שמיעה של מבוטח ייקבע על ידי ממצאי בדיקת BERA  כפי שנקבע בפסק הדין בעניין אוחונונה (בר"ע (ארצי) 61596-10-15 אוחנונה נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 24.1.2016)) אליו הפנה פסק הדין בעניין עראבי אסחאק – "…הוועדה יכלה להעדיף את תוצאות בדיקת ה- BERA על אף שהיא הצביעה על ירידה פחותה בשמיעה מהבדיקות האחרות (שנמצאו לא מהימנות)".

עם זאת, בניגוד לענייננו, בעניין אוחונונה הוועדה הסבירה מדוע היא קובעת את נכות המבוטח על פי ממצאי בדיקת ה BERA  – "הנכות נקבעה על פי ממצאים אלה היות שלא ייתכן בנזק כתוצאה מחשיפה לרעש, שהשמיעה ב- 500 הרץ תהיה נמוכה מזו שב- 1000 הרץ. בנזק מרעש השמיעה ב- 500 הרץ היא לפחות כמו ב- 1000 הרץ או אף טוב ממנה". בענייננו, הוועדה לא הסבירה מדוע לא נקבעה הנכות על פי ממצאי הבדיקה האודיומטרית.

 

  1. כאן המקום לציין, כי העובדה שהוועדה הרפואית לעררים או מומחה שמונה מטעם בית הדין הסבירו במקרה או מקרים ספציפיים מדוע הם סבורים כי מבחינה רפואית לא תיתכן ירידה גדולה יותר בשמיעה בתדר 500 הרץ כתוצאה מחשיפה לרעש, אינה הופכת הסבר זה ל"ידיעה שיפוטית". לעניין זה, אין לי אלא להפנות לפסיקת בית הדין הארצי בעב"ל 40097-08-10 מאיר אסולין נ' המל"ל (ניתן ביום 26.10.2011, פורסם בנבו), שם קבע בית הדין הארצי כי "יש ממש בספק שהטיל בית הדין האזורי בהסתמכות על בדיקת הברה,

— סוף עמוד  5 —

 

משבדיקת הברה איננה בודקת את תדר הדיבור הנדרש על פי הפסיקה של 500 הרץ. בפסיקתנו טרם נדרש בית הדין לקבוע האם ניתן להוכיח ירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור בהסתמך על בדיקת ברה בלבד…" ההדגשה הוספה- ר.ג.). בהמשך קובע בית הדין הארצי כי יש מקום למנות מומחה נוסף אשר ישאל: "האם לצורך הוכחת הירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור ניתן להסתמך על בדיקת ברה, שכוללת רק את התדרים של 1,000 ו-2,000 הרץ, או שיש להסתמך לצורך כך רק על בדיקת שמיעה הכוללת את כל התדרים הנדרשים. עוד יישאל המומחה שימונה, האם אכן נכון הדבר כי המומחים בתחום קובעים את ממוצע הירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור, בהסתמך על בדיקת ברה, לפי תדירויות הדיבור האחרות- 1,000 ו-2,000 הרץ…" (ראו פסקה 19 לפסק הדין).

קביעות בית הדין הארצי כמפורט לעיל מלמדות כי אין לקבל את טענת המשיב שלפיה בהתאם לידיעה שיפוטית תדר ה- 500 לא יכול להיות טוב יותר מתדר ה- 1000. ואוסיף, המשיב לא הוכיח כי לצורך הוכחת הירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור ניתן להסתמך על בדיקת ברה, שכוללת רק את התדרים של 1,000 ו-2,000 הרץ מבלי להתייחס לבדיקת השמיעה האודיומטרית; ולא הפנה ללפסיקה עקיבה, מתמשכת ורצופה במשך פרק זמן משמעותי התומכת בטענתו. (לעניין זה ראו מאמרם של סגן הנשיא כב' השופט צבי פרנקל ודוד א' פרנקל, "ידיעה שיפוטית" ו"מן המפורסמות"  בבתי המשפט הכלליים ובערכאות בעלות סמכויות ייחודיות: הדוגמה של בתי הדין לעבודה, קרית המשפט יא (2018), בעמ' 7).

  1. לאור כל האמור, משהוועדה לא התייחסה לממצאי הבדיקה האודיומטרית ולא הסבירה מדוע לא נקבעה הנכות על פי ממצאי הבדיקה האודיומטרית הכוללת ממצאים גם בתדר 500, נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה.

סיכומו של דבר

  1. על יסוד האמור לעיל, עניינו של המערער יושב לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) בהרכבה מיום  2.8.2022 על מנת שתעיין בשנית בממצאי בדיקתו האודיומטרית של המערער מיום 24.5.2022 ותבחן האם יש בממצאי בדיקה זו כדי לשנות מהחלטתה.

ככל שהתשובה תהא שלילית והוועדה תשאיר על כנה את החלטתה לקבוע את נכותו של המערער על יסוד ממצאי בדיקת ה – BERA, הוועדה תפרט ותנמק קביעתה בשים לב להוראות פריט הליקוי אשר קובעות כי "בקביעת אחוזי הנכות עבור הפחתת השמיעה יש לקחת בחשבון ירידת כושר השמיעה הממוצע בתדירויות הדיבור של 500 -1000 -2000 מחזורים בשניה"; ובשים לב לכך כי ממצאי בדיקת ה BERA  הם רק בתדר 1000 ו- 2000.

המערער ובא כוחו יוזמנו לטעון בפני הוועדה, בעילת ההחזרה.

הוועדה תפרט ותנמק החלטתה באופן שבית הדין יוכל להתחקות אחר הלך מחשבתה.

  1. משעה שהערעור התקבל, המשיב יישא בהוצאות המערער בסכום של 1,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
נכות כללית

ביה"ד דחה טענת התיישנות שהועלתה ע"י המל"ל, בנימוק כי לא היה מקום לעמוד על העלתה כאשר המערערת לא קיבלה הודעה בדבר דרישת הוועדה להמציא מסמכים.

ביה"ד קבע כי טענת המשיב אינה מן העניין ונפסקו הוצאות לטובת הלקוחה על הרף הגבוה.

 

התיק נוהל ע"י עורכת הדין רותם ברק.

פסק דין

 

לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 21.11.21 (להלן – הוועדה) אשר קבעה בין היתר כי למערערת נכות רפואית בשיעור  10% בגין אסתמה בהתאם לתקנות הביטוח  הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – התקנות).

העובדות:

  1. המערערת, ילידת 1966, סובלת ממספר ליקויים רפואיים.

  1. רופא מוסמך קבע, כי נכותה הרפואית המשוקללת של המערערת היא בשיעור 65%  ומתוכה נכות בגין בשיעור של 10% בגין אסתמה.

  1. על החלטת הרופא המוסמך הגישה המערערת ערר.

— סוף עמוד  2 —

  1. הוועדה התכנסה לדון בערר ביום 8.8.21 וערכה בדיקה קלינית. הוועדה קבעה כי היא מבקשת לקבל מסמכים נוספים בעניין מחלת הריאות הנטענת כדלקמן:

"לפי עו"ד מדובר  ב – COPD. לצורך קביעת נכות הנושא מחלת ריאה הוועדה מבקשת מכתב מרופא הריאות עם פירוט האבחנה: האם מדובר באסתמה או COPD. תוצאות תפקודי ריאות ואם אכן לא הצליחה לבצע את הבדיקה, פירוט מס' הבדיקות שנכשלו והסיבה לכישלונן. הוועדה תקבע בהמשך האם ניתן לקבוע נכות בנושא מחלת ריאות"..

  1. חרף החלטה זו לא נשלח למערערת מכתב דרישה לקבל מסמכים.

  1. ביום 21.11.21 התכנסה הוועדה לדיון מסכם לאחר קבלת חוות דעת יועצים בתחומים שונים וסיכמה את הנכות המשוקללת. אין בהחלטת הוועדה דיון בנושא הנכות בגין מחלת ריאות והנכות נותרה בסיכום הנכויות כפי שנקבעה על ידי הרופא המוסמך.

  1. ביום 5.12.21  נשלח מכתב המודיע למערערת דבר החלטת הוועדה. לטענת המערערת  לא קיבלה  מכתב זה ונודע לה על החלטת הוועדה רק במכתב מיום 17.01.22 המתייחס גם להחלטת הוועדה לעררים בעניין דרגת אי הכושר. המערערת הגישה תצהיר תמיכה בנוגע לטענה זו.

  1. נוכח מועד הגשת הערעור, המשיב טען, כי יש לסלקו על הסף מחמת התיישנות.

תמצית טענות הצדדים:

  1. טענות המערערת :

א. ככל שנדרש יש הצדקה להארכת מועד להגשת ערעור.

ב. המערערת לא קיבלה מכתב דרישת מסמכים .

ג. הוועדה בישיבה מסכמת לא התייחסה כלל לנושא הנכות בגין מחלת הריאות.

  1. טענות המשיב:

א. יש לדחות את הערעור על הסף בשל עיתוי הגשתו.

ב. אין בתצהיר המערערת לסתור את החזקה כי מכתב שנשלח מגיע ליעדו בתוך  מספר ימים.

ג. המערערת לא התייחסה לשאלה האם  ברשותה המסמכים שדרשה הוועדה מזמן אמת ולכן לא ברורה שאלת התועלת הפרקטית בהליך.

דיון והכרעה:

— סוף עמוד  3 —

  1. לאחר שעיינתי במסמכים שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל.  אנמק קביעתי להלן.

  1. הנושא הראשון הדורש התייחסות הוא הטענה שיש לסלק על הסף את ההליך מחמת איחור בהגשתו.

  1. המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים נקבע בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977 (להלן –התקנות).

  1. תקנה 1לתקנות קובעת כי:

 " 'החלטה' – כל אחת מאלה: החלטה של ועדה רפואית לעררים כאמור בסעיף 123 לחוק, החלטה של ועדה רפואית לעררים או של ועדה לעררים כאמור בסעיף 213 לחוק, או קביעת דרגת נכות כאמור בסעיף 10 לחוק".

  1. תקנה 2לתקנות קובעת כי:

" ערעור על החלטה יוגש לבית הדין האזורי לעבודה תוך שישים ימים מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער…".

  1. המערערת טוענת,  כי לא קיבלה את המכתב מיום 5.12.21.  ככל שטענה זו נכונה ממילא אין כל הצדקה לטעון לאיחור בהגשת ההליך.צודק המשיב שקיימת חזקה לפיה מכתב שנשלח לכתובת תקינה מגיע ליעדו כעבור ימים ספורים. הנטל לסתור את החזקה מוטל על המערערת (עב"ל 41882/03/14  הרצל צרור – המוסד לביטוח לאומי (18.5.15)). עם זאת, נפסק כי מדובר בנטל קל  יחסית. במקרה זה המערערת הגישה תצהיר בעניין ולא מצאתי טעם שלא לתת אמון בטענתה. האמור נכון מכוח קל וחומר שעה שנטען, כי מכתב זה (מיום 5.12.21) לא  מופיע באתר האישי, והמשיב לא סתר את הטענה.

  1. אף אם אניח, כי המכתב האמור התקבל אצל המערערת בסמוך למועד הנפקתו, הפסיקה  קובעת, כי בית הדין מוסמך להאריך מועד להגיש ערעור על ועדה בהינתן טעמים מיוחדים (עב"ל 33351-11-12 מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי (26.9.17)). הערעור הוגש כשלושה חודשים לאחר המועד הסביר בו היה אמור להתקבל המכתב.

  1. לפי פסיקת בתי הדין, המשיב כנוהג לא מעלה טענת התיישנות בטרם חלפו 90 ימים ממועד קבלת ההודעה על החלטת הוועדה. זאת ועוד,  אחד השיקולים בשאלת הארכת המועד הוא מידת האיחור. לעניין זה נפסק כי "ככל שמשך

— סוף עמוד  4 —

 

האיחור גדול יותר, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת המועד. ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה בגמישות" (בשא (ארצי) 507/06 אריאלי צבאן חן נ' המוסד לביטוח לאומי (17.9.06)). במקרה זה אין מדובר  באיחור משמעותי.

  1. שנית, לצורך בחינת השאלה, האם יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה לעררים יש לברר את סיכוייו של ההליך. על פי הלכה פסוקה, סיכויי הערעור עשויים  כשלעצמם  להתגבש לכדי טעם מיוחד להארכת מועד (דב"ע נז/98-9 שלום כהן – מדינת ישראל – משרד התקשורת (12.2.97)).

  1. סיכויי הערעור טובים, שכן לא נשלחה למערערת הדרישה להמציא מסמכים (בהתאם לבקשת הוועדה) ולמעשה לא ניתן לה יומה בפני הוועדה. מדובר בפגם מובהק בעבודת הוועדה.

  1. לסיכום סוגיית הארכת המועד: צירוף הנסיבות שצוינו לעיל יחד  עם סיכויי הערעור הטובים  מהווה טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד ככל שאמנם חלף המועד הקבוע בדין להגשת הערעור. על כן, אין לדחות את הערעור מחמת איחור בהגשתו.

  1. בהתייחס לגופו של עניין, משלא ניתנה למערערת האפשרות להתייחס לדרישת הוועדה להמציא מסמכים יש לאפשר לה להשלים את החסר כעת. טענת המשיב כי המערערת לא הציגה מסמכים כדרישת הוועדה בהליך זה אינה ממן העניין שכן לא ניתנה החלטה המורה לעשות כן.

  1. ממילא הוועדה תדון לגופם של המסמכים שיומצאו לה. אין מקום להשערות בעניין זה ומשכך גם לא מצאתי טעם להורות למערערת להגיש את המסמכים בשלב זה. כך בפרט נוכח מהות המסמכים שנדרשה המערערת להמציא ומשניתנה לה גם אפשרות להגיש סיכום רפואי לגבי הסבר  לעניין אי ביצוע בדיקות, ככל שבדיקות אמנם לא בוצעו.

סוף דבר  

— סוף עמוד  5 —

  1. עניינה של המערערת יוחזר לוועדה באותו הרכב על מנת לדון שנית בנושא הנכות המתאימה בגין מחלת הריאות תוך התייחסות למסמכים שנדרשו.

המערערת תוזמן לדיון בוועדה ותתייצב לדיון זה כאשר ברשותה המסמכים שדרשה הוועדה.

  1. המשיב יישא בהוצאות המערערת בסך 4,000 ₪ לתשלום בתוך 30 ימים. ההוצאות נפסקו על הרף הגבוה. לא היה מקום לעמוד על דחיית הערעור כאשר מוסכם, כי המערערת לא קיבלה הודעה בדבר דרישת הוועדה להמציא מסמכים.

על פסק דין זה ניתן להגיש רשות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד תביעות נכות כללית.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
תיק של רופא מרדים שעבד שנים רבות בעמידה ממושכת.

פרופ' חיים ענר קבע קשר סיבתי בין אופי עבודתו לבין פגיעת כלי הדם ברגליים תוך שהסתמך בין היתר על אישורי המעסיקים שצורפו.

הנתבע טען שהמומחה סטה מהעובדות המוסכמות וביקש לפסול את חוות דעתו או למנות מומחה נוסף. טענת הנתבע נדחתה ע"י הנשיאה יהלום בכך שנימקה את הסתמכות המומחה בכך שהנתבע לא מחה על העברת המסמכים מהמעסיקים למומחה ועל כן מותר לו להסתמך עליהם. עוד נקבע כי בכל מקרה, אין מדובר בסטייה משמעותית מהעובדות המצדיקה את פסילת חוות הדעת.
התביעה הוכרה בפסק הדין.
התיק נוהל ע"י עורכת הדין גל קורן.

פסק דין

 

  1. בתיק זה מתבררת תביעת התובע, רופא מרדים, להכיר במחלת דליות, כפגיעה בעבודה כמשמעה בחוק.
  1. עדות התובעת נשמעה בפני כב' השופטת שגית דרוקר. ביום 6/7/22 ניתנה על ידה החלטה בדבר תשתית עובדתית לצורך מינוי מומחה רפואי.
  1. התיק הועבר לטיפולי על פי החלטה מיום 25/10/22.
  1. בית הדין מינה כמומחה יועץ רפואי את פרופ' חיים ענר.

            להלן העובדות שהועברו למומחה:

 

                                א.        התובע, יליד 1961, עובד כרופא מרדים החל משנת 1995 ועד היום.

                                 ב.         התובע עמד עמידה סטטית תוך תזוזה בממוצע במשך 3 שעות ביום עד שנת 2015. משנת 2015 עבד התובע בתפקיד ניהולי בביה"ח השרון בנוסף לעבודתו כרופא מרדים ועמד עמידה סטטית תוך תזוזה 3 שעות ביום. בנוסף, התובע עמד עמידה סטטית תוך תזוזה 5 שעות פעם בשבוע במדיקל סנטר.

                                 ג.        

— סוף עמוד  1 —

התובע עמד במהלך עבודתו עמידה סטטית, תוך הליכה קצרה (מחדר לחדר, ממטופל למטופל ובמהלך הניתוח הוא נע מצד לצד של המיטה).

 

להלן השאלות שהועברו למומחה:

                                א.        מהו הליקוי של התובע?

                                 ב.         האם ניתן לקבוע, בסבירות של מעל 50%, קיומו של קשר סיבתי בין עבודת התובע לליקוי ממנו הוא סובל?

גם החמרת מצב הליקוי עקב העבודה משמעה קיום קשר סיבתי בין השניים.

                                 ג.         ככל שהתשובה לשאלה הקודמת הינה בחיוב, וקיים לדעת המומחה קשר סיבתי בין העבודה לליקוי, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה בדבר אופן קרות הליקוי, דהיינו:

האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי ליקויו של התובע עקב עבודתו נגרם על דרך של פגיעות זעירות, כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה גם כן לליקויו (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות).

                                 ד.         ככל שהמומחה ישיב לשאלה הקודמת בחיוב, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה בדבר השפעת העבודה על הליקוי ביחס לגורמיו האחרים, דהיינו – האם לעבודת התובע השפעה משמעותית על ליקויו של התובע? ("השפעה משמעותית" על פי הפסיקה הינה בשיעור של 20% ומעלה).

 

  1. ביום 8/1/23 התקבלה לתיק חוות דעת המומחה.

המומחה ניתח את החומר הרפואי שהועבר לעיונו וכן את אופי העבודה של התובע. לסיום ענה תשובות לשאלות שהופנו אליו:

הקשר בין עבודתו של התובע ומחלת הורידים:

בבדיקת הקשר בין מחלת הורידים של התובע ובין תנאי עבודתו מצטיירים הנתונים הבאים:

  1. התובע סובל מדליות ושינויי עימדון ורידי בעור, כתוצאה מאי ספיקה דו צדדית של מסתמי ורידים עמוקים וורידים שטחיים בשתי הרגליים.
  2. במשך 20 שנות עבודתו בסורוקה עמד התובע עמידה סטאטית משך כ- 50% מיום העבודה. בעבודתו בבית החולים השרון הוא עובד בעמידה סטטית משך כ- 40% מיום עבודתו ועוד כ- 50% עמידה דינאמית.

בעשרים השנים הראשונות לעבודתו, עבד התובע בעמידה משך 50% לפחות מיום העבודה. כלומר תנאי עבודתו בתקופה זו מתאימים להגדרת עבודה בעמידה ממושכת.

מלבד העמידה הממושכת, לא ידועים לנו גורמי סיכון נוספים לאי ספיקה ורידית אצל התובע. יתכן שקיימת אצלו נטייה מולדת על רקע גנטי, אלם גם במקרה כזה, הלחץ ההידרו סטטי הגבוה בורידים במשך שנות עבודתו

— סוף עמוד  2 —

בעמידה ממושכת, גרם לנזק כרוני למסתמים ולדפנות ורידי הרגלים, ונזקי עימדון לעור.

  

בתשובה לשאלות בית המשפט

א.        התובע סובל מדליות ושינויי עימדון בעור כתוצאה מאי ספיקה דו צדדים ממושכת של מסתמי ורידים עמוקים ושטחיים בשתי רגליו.

ב.         התובע עובד שנים רבות בתנאי עמידה ממושכת, הידועים כגורם סיכון להתפתחות אי ספיקה של המסתמים בורידי הרגלים. לא ידועים לנו גורמי סיכון נוספים לאי ספקיה ורידית. ניתן לפיכך לקבוע בסבירות של מעל 50% שתנאי עבודתו גרמו או החמירו את מצב הורידים.

ג.         הנזקים שנגרמו עקב העמידה הממושכת, נגרמו במנגנון של חשיפה חוזרת לסטאזיס ורידי כתוצאה מאי הפעלה חוזרת וממושכת של שרירי השוקיים. במנגנון זה, כמו במנגנון של מיקרוטראומה מדובר בנזק מצטבר כתוצאה מחשיפה חוזרת למצב הגורם לנזק. ניתן להגדיר זאת כ"מיקרוטראומה ורידית".

ד.         בדרך כלל אין אפשרות מתמטית לחשב באחוזים את השפעת העבודה על מחלת הורידים, אולם במקרה זה ניתן להיעזר בעבודה של TUCHSEN  וחב' מ 2005 (3). בעבודה זו נסקרו כ 9000 עובדים בדנמרק משך 12 שנים, כשתנאי הסף להגדרת עבודתם כעבודה בעמידה ממושכת היה עמידה או הליכה משך 75% משעות העבודה. משך 12 שנות המעקב הופיעו דליות ורידים ב- 22% מהעובדים הנסקרים (22.5% בגברים ו- 22.6% בנשים). תנאי עבודתו של התובע שעבד שנים רבות בעמידה סטטית ודינמית משך 90% – 80 משעות עבודתו, מתאימים לתנאי הסף של 75% של העבודה. ניתן לקבוע לפי זה שהשפעת תנאי עבודתו של התובע על מחלתו עולה על 20%.

  1. הנתבע ביקש להעביר למומחה שאלות הבהרה.

            הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 12/2/23.

  1. הנתבע עמד על הגשת סיכומים ולפיכך הוריתי על הגשת סיכומים בכתב. הצדדים הגישו סיכומים.

            לאחר עיון בכל החומר שבתיק ובטענות הצדדים להלן פסק הדין.

  1. למומחה הרפואי הועברו עובדות כמפורט לעיל, וכן הועבר לעיונו חומר רפואי הכולל גם דו"ח של כמות הניתוחים שביצע התובע בשנת 2019 במדיקל סנטר, ואישור מעסיק על עבודתו של התובע בבית חולים סורוקה בשנים 1995 עד 2015 וכמות הניתוחים שביצע שם בשנים 1996 עד 2015.

            המומחה פרופ' ענר ניתח את המסמכים שהועברו לעיונו ועל יסוד המסמכים, וכן העובדות שנקבעו בהחלטת המינוי, קבע את הקביעות הרפואיות. אלה העובדות עליהן התבסס המומחה:

— סוף עמוד  3 —

א.        בעת העבודה בסורוקה, בשנים 1995 עד 2015, התובע עבד 4 שעות בעמידה ממושכת בחדרי הניתוח ועוד עמד בתורנויות.

ב.         בעת העבודה בבי"ח השרון משנת 2015 ועד היום, התובע עבד 5 ימים בשבוע כאשר בכל יום עמד 3 שעות ללא תזוזה ופעם בשבוע, במדיקל סנטר, עמד 5 שעות ללא תזוזה.

  1. על יסוד עובדות אלה והחומר הרפואי שהועבר לעיונו, קבע המומחה כי תנאי העבודה של התובע לאורך השנים, מתאימים להגדרה של עבודה בעמידה ממושכת, אשר מהווה גורם משמעותי ללקות במחלת הדליות.

            עוד קבע המומחה כי לא נמצאים אצל התובע גורמי סיכון אחרים לאי ספיקה ורידית וכי אף אם יתכן וקיימת נטיה מולדת על רקע גנטי, הרי שהעבודה בעמידה ממושכת לאורך שנים, גרמה לנזק כרוני למסתמים ולדפנות ורידי הרגליים  וכן נזקי עמדון לעור.

            לפיכך קבע המומחה כי מתקיימים התנאים להכרה בפגיעה כמיקרוטראומה, לרבות מידת השעה של מעל 50% לכך שתנאי העבודה גרמו למחלה, וכן כי ניתן לקבוע בשעור של למעלה מ 20% כי תנאי העבודה גרמו למחלה.

  1. בסיכומי הנתבע נטען כי המומחה קבע את הקביעות הרפואיות, בהתבסס על עובדות שונות מאלה שנקבעו בהחלטת המינוי. עיון בחוות דעת המומחה ובהחלטת כב' השופטת דרוקר בדבר התשתית העובדתית, מעלה כי אין מדובר בסטיה מהעובדות שנקבעו, ובודאי שלא בסטיה משמעותית. בהחלטת המינוי נקבע כי התובע עומד על הרגליים בעמידה סטטית או בהתהלכות מועטה, 3 שעות ביום לאורך השנים, ובשנים האחרונות במשך יום אחד עומד 5 שעות על הרגליים. אף אם המומחה סטה במעט מהעובדות הנ"ל, הרי שעשה כן על פי המסמכים שהובאו לעיונו בהחלטת המינוי וממילא אין מדובר בסטיה משמעותית מהעובדות שהועברו אליו, המצדיקה את פסילת חוות הדעת. אציין כי הנתבע לא מחה על העברת המידע מבתי החולים בדבר כמות הניתוחים, למומחה מטעם בית הדין, ולפיכך אין כל מניעה כי המומחה יעיין במסמכים ועל פיהם יתן את חוות דעתו הרפואית.
  2. לאור חוות דעת המומחה, ובהעדר סיבה שלא לקבלה, התביעה מתקבלת.

5129371            הנתבע ישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
תביעת מורה להכרה במחלת דליות.
המומחה מטעם ביה"ד פרופ' יהודה וולף כתב בתחילה בחוות דעתו כי ההחמרה בדליות אירעה לאחר שהתובעת הפחיתה את היקף העבודה.
עם זאת, לאחר שאלות ההבהרה הסכים כי על אף שלדעתו מחלתה היתה מתפרצת גם ללא העבודה בעמידה, תנאי העבודה החמירו את המחלה ברמה הנדרשת בפסיקה 20% לצורך הכרה בפגיעה.
המל"ל ביקשו למנות מומחה נוסף נוכח השינוי בעמדת המומחה, אך הבקשה נדחתה והפגיעה הוכרה.
התיק נוהל ע"י עורכות הדין חן כהן אשואל ודניאל אהרון.

פסק דין

 

  1. הוגשה תביעה בעקבות החלטת המוסד לביטוח לאומי לדחות את תביעת התובעת להכיר במחלת דליות, כפגיעה בעבודה כמשמעה בחוק.

  1. התיק טופל על ידי מותב בראשות כב' השופטת דגית ויסמן ולקראת פרישתה, הועבר לטיפול המותב הנוכחי (החלטה מיום 31/10/22). בהתאם להסכמת הצדדים, ניתן בזאת פסק דין על ידי המותב הנוכחי, בהתאם לכלל החומר המצוי בתיק.

  1. לאחר שנשמעו עדויות, ניתנה החלטת המותב המקורי, מיום 21/10/21, בדבר קיומה של תשתית עובדתית לצורך מינוי מומחה.

  1. בית הדין מינה כמומחה יועץ רפואי את פרופ' יהודה וולף.

            להלן העובדות שהועברו למומחה:

א.        התובעת, ילידת 1953,  עבדה שנים רבות כמורה. תחילה כמורה לאופנה והחל משנת 1995 כמורה לספרות ומחנכת.

ב.         להלן פירוט מקומות העבודה על פי שנים והיקפי העבודה:

(1)       1974 -1976 – נעמת, חמישה ימים בשבוע, 5 עד 8 שעות ביום;

— סוף עמוד  1 —

(2)       1976 – 1978 – בית חינוך מיוחד, חמישה ימים בשבוע, 32 ש"ש;

(3)       1978 – 2003 בי"ס רוגוזין באור יהודה – חמישה ימים בשבוע 24 ש"ש;

(4)       1996 -2003 ברנקו וייס –  שיעורי תגבור – 4 ימים בשבוע, שמונה ש"ש;

(5)       2003 – 2004 בי"ס בן צבי בקרית אונו, יומיים בשבוע, 10 ש"ש;

(6)       2005 -2009 בי"ס רמז בני ברק, חמישה ימים בשבוע 10 ש"ש;

(7)       2008 -2010 – בי"ס צייטלין, 8 – 24 ש"ש.

ג.         כמורה לאופנה, התובעת לימדה בסדנא כשהיא עומדת ליד הלוח, לצורך שרטוט או כתיבת הסברים על הלוח.

התובעת לימדה שעתיים רצופות, עם הפסקה קצרה ביניהן, כעשר דקות. לעיתים ניגשה לשולחן עליו התלמידים עבדו, על מנת לחדד הסברים או לעקוב אחר פעולותיהם (גזירה או שרטוט).

            ד.         לתובעת היה כיסא, אך כמעט לא ישבה עליו.

ה.        כאשר התובעת לימדה ספרות, היא עמדה בעיקר מול התלמידים בכיתה. אם נדרשה, ניגשה אל תלמיד מסוים, אך לרוב עמדה מול התלמידים.

ו.          כמורה לספרות התובעת לעיתים לימדה שעתיים ברצף באותה כיתה או שבין השיעורים היה עליה לעבור במהירות בין כיתות, כיוון שלא היתה הפסקה בין השיעורים.

ז.         ההפסקות היו כל שעתיים (היינו בין השיעור השני לשלישי ובין השיעור הרביעי לחמישי).

            להלן השאלות שהופנו למומחה:

א.        מהו ליקוייה הרפואי של התובעת בתחום כלי דם?

ב.         האם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת ובין הליקוי בו לקתה או החמרתו?

תשומת לב המומחה כי על פי הפסיקה, על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו, דהיינו יותר סביר לקבוע שתנאי העבודה השפיעו על הופעת הליקוי או החמרתו, לעומת המצב ההפוך שתנאי העבודה לא השפיעו.

ג.        אם התשובה לשאלה ב' לעיל היא חיובית – האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי המחלה של התובעת עקב עבודתה נגרמה או הוחמרה על דרך של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לה נזק זעיר בלתי הדיר עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה או החמירה גם כן את מחלתה (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות)?

ד.        אם התשובה לשאלה ג' לעיל היא חיובית – האם לתנאי העבודה השפעה משמעותית על הליקוי (השפעה משמעותית היא בשיעור של 20% ומעלה)?

  1. ביום 18/1/22 התקבלה לתיק חוות דעת המומחה:

— סוף עמוד  2 —

דיון: קיימת כאן החמרה ברורה לאורך זמן של מחלה ורידית שטחית ברגליים. אמנם עיסוק של מורה איננו מחייב עמידה בלתי פוסקת אבל אינני יכול לשלול שב- 30 השנים הראשונות, עד 2003 לא היתה תרומה של אופי העיסוק על גירמת הבעיה הורידית. בתקופה שלאחר 2003, אז חלה החמרה משמעותית של הדליות בשתי הרגליים. היקף העבודה הצטמצם ל- 10 שעות שבועיות וכבר היה מדובר במצב לאחר טיפול חלקי בדליות על ידי הזרקות. בשלב זה העיסוק לא גרם להחמרה של מחלת הורידים.

 

לסיכום: עיסוקה של גב' זלוטו תרם לגרימת הדליות הורידיות ברגליים. ההחמרה המשמעותית במחלת הורידים התרחשה במועד מאוחר יותר, כאשר מספר שעות העמידה היה קטן בהרבה.

 

א.    אי ספיקת ורידית שטחית בשתי הרגליים ודליות.

ב.     תנאי העבודה השפיעו על הופעת הליקוי.

ג.      אינני יודע.

ד.     לא.

  1. ביום 31/10/22 הועברו למומחה שאלות הבהרה.

            תשובות המומחה התקבלו ביום 28/11/22.

            להלן יובאו השאלות והתשובות:

 

1.ש.     בחוות דעתך קבעת כי במהלך השנים חלה החמרה במצבה של התובעת. בהתאם למפורט בחוות דעתך – החמרה זו החלה בסוף שנות ה- 90, עת אובחן כי התובעת סובלת מאי ספיקה בוורידי הספנה הגדולים דו"צ, ובעקבות זאת היא החלה בטיפול בזריקות. בהמשך חוות דעתך קבעת כי בשנת 2003 חלה החמרה נוספת במצבה.

            האם ניתן לומר כי לתנאי עבודתה של התובעת תרומה בשיעור 20% או יותר על התפתחות הליקוי שהודגם בשנת 1990 והוחמר עד השנים 1999-2000?

1.ת.     כן, זו היתה דעתי.

2.ש.     שאלה מס' 2 – בחוות דעתך קבעת כי העיסוק לא גרם להחמרה שהייתה בשנת 2003, בנימוק כי התובעת הפחיתה את היקף משרתה דווקא עובר להחמרה. עם זאת, הנך מופנה לרשימת העובדות, לפיהן התובעת דווקא לא הפחיתה את היקף משרתה עובר להחמרה, אלא דווקא עבדה בהיקף משרה מלא, בשני מקומות – בי"ס רוגוזין וברנקו וייס.

            לפיכך, האם ניתן לומר כי לתנאי העבודה של התובעת תרומה בשיעור 20% גם על ההחמרה שהודגמה בשנת 2003?

2.ת.     כנראה שכן.

3.ש.     שאלה מס' 3 – תשומת ליבך כי אינך נדרש לקבוע אם תנאי העבודה גרמו להחמרה, אלא די בכך שהם תרמו בשיעור 20% ומעלה להתפתחות הליקוי או להחמרתו. האם לדעתך ניתן לומר כי תנאי

— סוף עמוד  3 —

עבודתה של התובעת כמורה, בעמידה ממושכת במשך כ- 32 שעות מידי שבוע, במשך כ- 30 שנות עבודה עד החמרת הליקוי בשנת 2003, תרומה בשיעור 20% ומעלה על התפתחות הליקוי או החמרתו?

3.ת.     בסדר. אני מסכים. (למרות שאין לזה שום ביסוס).

 

4.ש.     האם לדעתך התהליך של אי ספיקת ומסתמים של ורידי הגפיים התחתונות הוא תהליך קונסטיטוציונלי ועל בסיס גנטי?

4.ת.     יש בו מרכיב משפחתי.

 

5.ש.     מהו המנגנון הפתופיזיולוגי עליו התבססת בעת קביעתך שהעמידה לסירוגין כפי שמתוארת על ידך במסגרת עבודתה של התובעת כמורה, הוא הגורם להחמרת מחלת הוורידים ממנה התובעת סובלת?

5.ת.     אני הסתמכתי על מאמרים של שכיחות מחלה ועמידה מושכת, אין לזה שום קשר למנגנון פתופיזיולגי.

 

6.ש.     האם תהליך של הופעת הדליות ברגליים היה יכול להתרחש גם אילו התובעת לא היתה עובדת בעבודה זאת?

6.ת.     כן.

7.ש.     האם בעת עריכת חוות דעתך התייחסת גם לעובדה שהתובעת עברה 3 לידות במהלך חייה.             האם יש בעובדה זו כדי לשנות מהאמור בחוות הדעת. אנא נמק תשובתך.

7.ת.     כן. לא נראה לי שזה אמור לשנות את התמונה הכללית.

 

  1. בהתאם להחלטה בתיק, הוגשו סיכומי התובעת ביום 20/11/22.

  1. ביום 21/1/23 הגיש הנתבע בקשה למינוי מומחה אחר ולחלופין, למינוי מומחה נוסף.    הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 9/2/23.

            הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

  1. לאחר עיון בכל החומר שבתיק, להלן פסק הדין.

  1. המומחה פרופ' וולף קבע כי קיים קשר סיבתי בין מחלת התובעת לבין עבודתה בהוראה, על בסיס החמרת מצב. לדבריו"קיימת כאן החמרה ברורה לאורך זמן של מחלה ורידית שטחית ברגליים".

— סוף עמוד  4 —

המומחה התייחס לכך שההחמרה המשמעותית במחלת הוורידים, התרחשה בתקופה שבה שעות העמידה הן פחותות בהרבה, אולם עובדה זו לא שללה את מסקנתו בדבר קשר סיבתי בשעור הנדרש.

            בתשובה לשאלות הבהרה המומחה נשאל האם ניתן לומר כי לתנאי העבודה של התובעת יש תרומה בשעור 20% או יותר על התפתחות הליקוי, שהודגם בשנת 1990 והוחמר בשנים 1999-2000. על כך השיב המומחה בחיוב. כך ענה גם ביחס להחמרה שהודגמה בשנת 2003.

            על השאלה האם ניתן לומר שתנאי עבודתה של התובעת כמורה, בעמידה ממושכת של 32 שעות מי שבוע במשך 30 שנה עד להחמרת הליקוי בשנת 2003, תרומה בשעור 20% ומעלה על התפתחות המחלה, השיב בחיוב, אך באופן מאולץ: "בסדר. אני מסכים. (למרות שאין לזה שום ביסוס)".

אלא – שדי לנו בתשובות הברורות שנתן לשאלות הבהרה 1 ו- 2, כדי לקבוע קיומו של קשר סיבתי ברמה הנדרשת.

            המומחה התייחס למרכיב המשפחתי והתייחס לכך שהתובעת היתה בהריון שלוש פעמים, אולם לא מצא בעובדות אלה כדי לשנות מחוות דעתו.

  1. המומחה קבע כי מחלתה של התובעת היתה מתפרצת גם ללא העבודה בעמידה, אולם תשובה זו מתכתבת עם קביעתו כי לא קיים קשר סיבתי של גרימה, אלא קשר סיבתי של החמרת מצב. דהיינו – לפי קביעת המומחה המחלה היתה מתרחשת בכל מקרה, גם ללא עבודה בעמידה, אלא שהעבודה בעמידה החמירה את המחלה, ברמה הנדרשת בפסיקה לצורך קביעת קשר סיבתי.

  1. לאור האמור, יש לקבל את התביעה בהסתמך על חוות דעת המומחה.

            התביעה מתקבלת.

            הנתבע ישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

תביעת תלויים בגין מבוטח אשר עבד שנים רבים כמסגר ורתך במספר מקומות, כאשר לאורך השנים נחשף לעשן ולחומרים מסוכנים במסגרת עבודתו.

 

התיק נוהל ע"י עורכת הדין דנית מזור.

תביעת התובע להכרה במחלת הריאות בה לקה כפגיעה בעבודה נדחת בתחילה ע"י המל"ל בשל כך שלא הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלתו לבין תנאי עבודתו, בעיקר על רקע עישון כבד של כ3- קופסאותביום במשך שנים רבות במסגרת הוכחת העובדות נדרשו מספר נסיעות למקום העבודה על מנת לשכנע את מנהל העבודה להגיע למתן עדות עד שהתרצה, עדותו הביאה לקבלת גרסת התביעה. למרות העישון הכבד, המומחה הסכים להכיר בקש"ס למחלה ולמותו של המנוח. לאור חוו"ד המומחה, המל"ל הודיע כי הוא מסכים להכיר במחלה וניתן תוקף של פסק דין להודעתו.

 

פסק דין 

ניתן בזה תוקף של פסק דין להודעת הנתבע שלפיה מחלת הריאות שממנה סבל המנוח  תוכר כ"פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995.

הנתבע ישלם הוצאות התובעת בסך של 6,000 ₪ וזאת תוך 30 יום.

ניתן היום, ח' ניסן תשפ"ג, (30 מרץ 2023), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
תביעת פיזיותרפיסט אשר נקבעו עבורו מספר נכויות רפואיות צמיתות בשל פגיעות שונות בגב, בצוואר, בראש ובכף יד ימין.
הוועדה הרפואית לעררים החליטה שלא לצרף את הנכויות בעניינו אך בהיעדר הנמקה אמיתית לכך ושגתה פעם אחר פעם במהותו בפרוצדורה.
ביה"ד קבע כי אף אם חלה הטבה בחלק מהנכויות, עדיין עליה להפעיל שיקול דעת, לבחון ולנמק האם גם במצב דברים זה קיים קשר סיבתי בין הנכויות האחרות לבין הירידה בהכנסות ולדון בצירופן.
נוסף לכך, גם הקביעה כי חלה הטבה צריכה להיות מנומקת, להידרש לפריטי הליקוי השונים תוך נימוק המאפשר להתחקות אחר הלך מחשבתה.
על כן קיבל ביה"ד את הערעור השני שהוגש בתיק והחזיר את עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים בהרכב חדש, על מנת שתדון בערר מראשיתו.
התיק נוהל ע"י עורכת הדין דניאל אהרון.

פסק דין

 

לפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (צירוף נכויות) מיום 7.2.2022 אשר התכנסה בעקבות פסק דין (להלן: "ועדת הערר").

 

הרקע העובדתי

  1. המערער, יליד שנת 1959 ופיזיותרפיסט במקצועו, סובל מליקויים בגב, בכף יד ימין, בראש ובצוואר אשר הוכרו כפגיעות בעבודה במועדים שונים.

  1. בעקבות ערעור שהגיש לבית הדין לעבודה על החלטה שלא לצרף את נכויותיו, הגיעו הצדדים להסכמות להם ניתן ביום 10.10.2021 תוקף של פסק דין, כדלקמן (ב"ל 61273-05-21, להלן: "פסק הדין המחזיר"):

"בנסיבות אלה מוסכם על המשיב כי עניינו של המערער יוחזר אל הוועדה באותו הרכב, על מנת שזו תשקול מחדש את קביעתה לעניין צירוף הנכויות. הוועדה תשקול ותנמק האם כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צמצם המערער בדרך קבע את

— סוף עמוד  1 —

הכנסתו מעבודה או ממשלח יד ב 50% או יותר לעומת הכנסתו הממוצעת כפי שמפורט בתקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956".

 

  1. ביום 7.2.2022 התכנסה ועדת הערר בעקבות פסק הדין המחזיר וקבעה כדלקמן:

"הוועדה הרפואית החליטה לא לקבל את בקשתך לצרוף נכויות. הסיבה להחלטה: קיימת הטבה.

נימוק ההחלטה: הוועדה התכנסה לפי החלטת בית הדין כדי שתשקול ותנמק האם כתוצאה מאופי המצטבר של הנכויות צמצם המערער בדרך קבע את העבודה ב-50 אחוז או יותר לעומת ההכנסה. הוועדה מדגישה שלעניין צירוף נכויות צריך להתקיים התנאי שמעבר לירידה בהכנסות בשיעור 50% כפי שמקובל. הרי שקיים חייב להתקיים תנאי נוסף והוא תנאי רפואי שלפיו לא חל שינוי במצב בריאות או נכותו של התובע מאז שנקבעה הנכות. וכאשר חלה הטבה או החמרה במצבו יש לדון תחילה בהטבה ורק בהתאם לכך לשקול נושא צירוף הנכויות. התובע נבדק בדיקה פיזיקלית ע"י הוועדה נושא הבדיקה הינו חשוב ביותר לעניין קביעת הנכויות. הוועדה לאחר שבדקה את התובע התרשמה לעניין גב תחתון ופרק יד ימין שהנכויות שקיבל בשעתו בגין הפגימות באיברים אלו אינם תואמות למצבו כעת. ולכן התובע לדעת הוועדה אינו עונה על הקריטריון השני ואין אפשרות לצירוף נכויות במקרה זה".

 

  1. על החלטה זו נסוב ערעור זה.

תמצית טענות הצדדים

  1. המערער טוען, כיהוא עומד בתנאי תקנה 12 וכי ועדת הערר התעלמה מהוראות פסק הדין ולא קיימה דיון לגופו של עניין בשאלה עליה נדרשה לתת את הדעת. על פי פסק הדין המחזיר היה על ועדת הערר לבחון האם אופיין המצטבר של הפגימות הוביל לירידה בהכנסתו. אף אם מצאה הוועדה כי חלה הטבה באחת מהפגיעות, היה עליה לדון ולאחד את הנכויות אשר אינן שנויות במחלוקת.

  1. המשיב טוען, כי תנאי לצירוף נכויות לפי תקנה 12 הוא כי לא חל שינוי במצב בריאותו של המערער מאז שנקבעה נכותו. אם חלה הטבה, על ועדת הערר לדון בכך ורק לאחר מכן לשקול את צירוף הנכויות, גם במקרים בהם חלה ירידה של 50%. ועדת הערר בקשה את המערער ומצאה שינוי בפגימות בגב התחתון והפרק יד ימין. הנכויות שנקבעו בשעתו בגין פגימות אלה אינן תואמות את מצבו כיום, ומשכך לא נפל פגם בהחלטת ועדת הערר כי אין מקום לצירוף נכויות.

דיון והכרעה

  1. — סוף עמוד  2 —

    במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד, ולבחון האם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, שקלה שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה.

ראו: עב"ל  (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד, 213 (1999).

בהתאם לכך נפסק, כי בית הדין לעבודה נעדר סמכות לדון בהיבט הרפואי של קביעת הנכות קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה.

ראו: עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי (22.6.2006).

  1. עוד נפסק, כי כאשר עניינו של מבוטח מוחזר לוועדה לדיון מחודש בעקבות פסק דין, על הוועדה להתייחס רק לאמור בפסק הדין ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו בו. ביקורתו השיפוטית של בית הדין על החלטת הוועדה, במקרה כזה, מוגבלת לבחינת השאלה האם מילאה הוועדה אחר מצוות פסק הדין.

ראו: עב"ל (ארצי) 114/07 אבנר עורקבי – המוסד לביטוח לאומי (8.1.2008);עב"ל (ארצי) 53609-12-10  זכריה עודי – המוסד לביטוח לאומי (17.02.2014); בר"ע (ארצי) 55758-02-23 נטלי מאי רפאל – המוסד לביטוח לאומי (21.3.2023).

  1. בענייננו, לאחר עיון בפרוטוקול ועדת הערר ובמסמכים המצורפים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. ואפרט.

  1. עניינו של המערער הוחזר לוועדת הערר על מנת שתשקול שנית את קביעתה לעניין צירוף נכויות, ותנמק האם כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צמצם המערער הכנסתו ב-50% או יותר, בהתאם להוראות תקנה 12 לתקנות בית הדין לעבודה (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956 הקובעת כדלקמן:

"12. הנסיבות שלפיהן תובא בחשבון נכות מעבודה קודמת לצורך הגדלת דרגת נכות מעבודה של נכה עבודה לפי סעיף 121 לחוק (להלן – דרגת הנכות המצטברת) הן אלה:

(1)   כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צמצם נכה מעבודה בדרך קבע את הכנסתו מעבודה או ממשלח-יד ב-50% או יותר לעומת הכנסתו הממוצעת ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה עקב הפגיעה בעבודה האחרונה או ליום שבו חלה לאחרונה לפי סימן ג' החמרה בדרגת הנכות שעליה הוגשה התביעה לצירוף הנכויות; בפסקה זו, "הכנסה" – כמשמעותה בסעיף 98(ב) לחוק;

(2)   צירוף דרגות הנכות מעבודה עשוי לזכות את הנכה באחת מאלה:

(א)  קיצבה במקום מענק

— סוף עמוד  3 —

(ב)   דרגת נכות כאמור בתקנה 16."

  1. המערער נפגע, כאמור, במועדים שונים ופגיעותיו הוכרו כפגיעות בעבודה. בגין הפגיעות נקבעו לו נכויות יציבות בגב, ביד ימין, בראש ובצוואר בשיעורים שונים, שאותם ביקש הוא לצרף בהתאם להוראות תקנה 12.

  1. נכונה טענת המשיב, לפיה, ככלל, מקום שבו דנה ועדת ערר בבקשה לצירוף נכויות היא רשאית לבדוק את המבוטח. זאת, על מנת לעמוד על מצבו הרפואי כאשר קיימת הצדקה עניינית לכך.

ראו: בר"ע (ארצי) 60470-12-17 בצלאל חג'בי – המוסד לביטוח לאומי (28.1.2018).

  1. עם זאת, עניינו של המערער כאן הוחזר לוועדת הערר לאחר פסק דין, אשר הורה כי : "הוועדה תשקול ותנמק האם כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צמצם המערער בדרך קבע את הכנסתו מעבודה או ממשלח יד ב 50% או יותר…". פסק הדין לא הורה לוועדת הערר לבחון מחדש את שיעור הנכות הרפואית, ולפיכך לא הייתה הצדקה לדיון בבדיקה הקלינית דווקא בשלב זה.

  1. לכך יש להוסיף כי ועדת הערר לא יצאה ידי חובת ההנמקה, משום שאף אם מצאה כי חלה הטבה בחלק מן הנכויות, אין הדבר פוטר אותה מלהפעיל שיקול דעת, לבחון ולנמק האם גם במצב דברים זה קיים קשר סיבתי בין הנכויות שבהן לא חלה הטבה לירידה בהכנסות, ולדון בצירופן.

  1. אין בכך כדי לגרוע מסמכותה של ועדת הערר לקבוע כי ליקוי מסוים אינו פוגע בכושר השתכרותו של המערער ומשכך אין להביאו בחשבון בצירוף הנכויות, אולם ועדת הערר לא דנה כלל בסוגיה זו, אף שזו הובאה לפתחה שנית.

  1. מעיון בהחלטת ועדת הערר עולה עוד, כי התרשמותה שחלה הטבה בנכות בגב התחתון ובפרק יד ימין אינה מנומקת. בהקשר זה יוזכר, כי נכויותיו השונות של המערער נקבעו במועדים שונים, בנסיבות שונות. משכך היה מקום כי ועדת הערר תידרש לפריטי הליקוי השונים ותנמק החלטתה ביחס לכל אחת מן הפגימות באופן שניתן יהיה להתחקות אחר הלך מחשבתה.

  1. בנסיבות אלה, בהן סטתה ועדת הערר מהוראות פסק הדין ולא נימקה החלטתה כראוי, מתעורר חשש ממשי כי הוועדה התקבעה בהחלטתה המקורית. משכך,

    — סוף עמוד  4 —

    אין טעם להשיב את עניינו של המערער לוועדה באותו הרכב לדיון שלישי, ויש מקום להחליף את הרכב ועדת הערר לצירוף נכויות.

  1. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל.

עניינו של המערער יושב לוועדה רפואית לעררים (צירוף נכויות) בהרכב חדש, על מנת שתדון בערר המערער בעניין צירוף נכויות. בפני הוועדה בהרכבה החדש לא יונחו פרוטוקולים קודמים של ועדת הערר.

  1. המשיב יישא בשכ"ט עו"ד המערער בסך 3,000 ₪.

5129371

54678313על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלתו בידי הצד המבקש לעשות כן.

 

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

מדובר במבוטח אשר עבד שנים רבות כחקלאי עבודות ריסוס.

תביעתו להכיר במצבו האורתופדי והנוירולוגי כפגיעה בעבודה הוכרה, ונקבעו לו אחוזי נכות בגין פגיעתו הצווארית אך עם מועד תחולה ישן שיצר שיהוי.

במסגרת הערעור הוצגו מסמכים מתוך התיק הרפואי שמראים כי במועד התחולה שקבעה הוועדה, המבוטח נבדק בקופה"ח ולא נמצאו אצלו באותה העת מגבלות תנועה בצוואר.

על כן קיבל ביה"ד את הערעור והורה לוועדה לעיין בתיק הרפואי המלא ולקבוע את מועד תחולת הנכות בהתאם.

 

התיק נוהל ע"י עורכת הדין דניאל אהרון.

פסק דין (מתוקן)

 

ערעור זה עניינו החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות מעבודה) מיום 9.3.22 אשר דחתה את ערר המערער בגין דרגת הנכות ומועד התחולה שנקבעו לו, והפעילה את תקנה 15 בשיעור של רבע.

רקע עובדתי

 

  1. המערער, יליד1951, עבד שנים רבות כחקלאי עבודות ריסוס. המערער הגיש תביעה להכיר במצבו האורתופדי והנויורולוגי כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה ופגיעתו הוכרה.

 

  1. הוועדה מדרג ראשון קבעה למערער נכות בשיעור18.13% בגין הפגיעה בצווארו (10% בגין הגבלה בתנועות הגב, 5% בגין מיאלופתיה צווארית וכן הפעילה את תקנה 15 ברבע) בתחולה משנת 2002. הועדה נשוא הערעור התכנסה בעקבות ערר שהגיש המשיב ביחס לשני נושאים: דרגת הנכות ומועד התחולה ודחתה את הערעור.

— סוף עמוד  1 —

            על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

 

טענות הצדדים

 

  1. לטענת המערער, מצבו האורתופדי והניורולוגי מצדיקים הענקת דרגת נכות גבוהה יותר כפי שניתן להתרשם מהתיעוד הרפואי ומהערכת הנכות של האורתופד ד"ר כהן. עוד מציין המערער, כי במשך השנים תלונותיו נגעו לכאבים בלבד ללא הגבלת תנועה וכי כעולה מביקורים נוספים אצל הרופא, רק בשלב מאוחר יותר הייתה הגבלה בתנועה וקביעת מועד תחולה צריך להיות ממועד ביצוע ההדמייה המצביעה על הגבלה זו, היינו, מיום 24.2.14.  המערער מציין, כי בהחלטת הוועדה נפל פגם משפטי כאשר הוועדה מפנה לתיעוד להגבלה בשנת 1995, אך מתעלמת מכך שלפי התיעוד הרפואי הגבלה זו חלפה ועל כן היא אינה מקימה נכות צמיתה. המערער צירף לבקשותיו תיעוד רפואי שממנו עולה לדבריו כי בין השנים 2009-2010 נמצאו תנועות מלאות בעמוד שידרה צווארי ועל כן אין מקום למועד התחולה שקבעה הוועדה.

            עוד טוען המערער, כי בהתאם לבדיקותEMG   ו-C.T שבהן הודגמה רדיקולפתיה צווארית מימין, יש מקום לקביעת דרגת נכות גבוהה יותר, אך הוועדה לא זו בלבד שלא התחשבה בממצאי הבדיקות אלא התעלמה מהן כליל.

  1. לטענת המשיב, לא נפלה כל טעות משפטית או אחרת בהחלטת הוועדה. החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת וניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה. עוד טוען, המשיב, כי מדובר בעניין רפואי המסור לשיקול הוועדה ואשר בית הדין אינו מוסמך להתערב בו.

            אשר למועד התחולה – טוען המשיב, כי הוועדה מצביעה על ממצא מוכח של הגבלת תנועה עוד בשנת 1995. עוד טוען המשיב, כי בתקופה מסוימת וקצרה בין השנים 2009-2010 לא נמצאה הגבלת תנועה, אך היה מדובר בתקופת הטבה זמנית וחולפת והתיעוד עליו מנסה המערער להסתמך, אינו מתייחס לצוואר ובהתייחסות לצוואר נרשמה כי קיימת רגישות.

 

            אשר לבדיקות ההדמייה – טוען המשיב, כי המערער לא טען בגינן בפני הוועדה וטענתו מועלית כאן לראשונה. זאת ועוד, בדיקות אלה מהוות אך בדיקות עזר והנכות נקבעת על בסיס ממצאיים קליניים.

הכרעה

 

  1. החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בפני בית הדין האזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד, וזאת בהתאם לאמורבסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב),

    — סוף עמוד  2 —

    התשנ"ה – 1995.
     עוד נפסק, כי קביעת דרגת נכות היא בסמכותה של ועדה רפואית ולא בסמכות בית הדין.

  1. בית הדין, במסגרת סמכותו לדון ב"שאלה משפטית"בלבד, בוחן האם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו: עב"ל 10014/98 הוד – המוסד, פד"ע לד'  213).

  1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. ואסביר.

  1. הוועדה שמעה ורשמה את תלונות המערערת כדלקמן:

 

"עורך הדין: מבקשים לשקול ועדה מדרג ראשון נבקש התאמת נכות גבוהה יותר אורטופדית ונוירולוגית. מבקשת להפנות לחוות דעת ד"ר כהן שהמליץ על 20%. לעניין מועד תחולת הנכות יש לקבוע ממועד ההדמייה מ-24/2/14 זוהי הבדיקה משקפת את מצבו הנוכחי. בדרג הראשון נקבעה תחולה מ-2002 לא קיבל פיצוי. בהתאם להחלטת הועדה נבקש הפעלת תקנה 15".

 

  1. הוועדה בדקה את המערער, ורשמה את ממצאיה כדלקמן:

"בבדיקה נוירולוגית – כח גס שמור, טונוס תקין, החזרים סמטרים, תחושה שמורה, ממצאי הבדיקה זהים לבדיקתו של ד"ר ניר כהן.

בבדיקה אורתופדית – ע.ש. צווארי ללא ישור לורדוזיס, סיבוב 70 מעלות. כיפוף עד בית החזה, הטייה 30 מעלות כל צד".

 

  1. בפרק סיכום ומסקנות קבעה הוועדה כדלקמן:

"הועדה דוחה את הערר.

בגין ע.ש. צווארי – נכותו בשיעור 10% לפי סעיף 37 5א.

בגין מאילופטיה צווארית – נכותו בשיעור 5% לפי סעיף 29 6 ב' מותאם.

הועדה עיינה בחוות ד"ר ניר כהן מ-26/12/21 ואינה מקבלת חוות דעתו מאחר וממצאי בדיקת הועדה שונים ממצאי בדיקתו.

מבחינת תחולת הנכות – הועדה דוחה את הערר. הועדה עיינה בכרטיס הרפואי מקופ"ח, לפיו ישנה הגבלה בתנועה בע.ש. צווארי עוד 1995".

— סוף עמוד  3 —

בהחלטתה קבעה הוועדה:

"הוועדה הרפואית החליטה לדחות את הערעור על דרגת נכות, תקנה 15 יתקשה לעבוד באופן מלא, לכן הועדה מפעילה תקנה 15 ברבע כפי שהופעלה בועדה מדרג ראשון".

 

  1. אשר לשיעור הנכות– אמנם מדובר בקביעה רפואית שבית הדין ממעט להתערב בה ואולם עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי בבדיקה ציינה הוועדה ש"ממצאי הבדיקה זהים לבדיקתו של  ד"ר ניר כהן" ואולם במסקנותיה, קובעת הוועדה כי היא "אינה מקבלת את חוות דעתו מאחר וממצאי בדיקת הוועדה שונים ממצאי בדיקתו". קביעות אלה אינן מתיישבות זו עם זו ודי בכך בכדי להשיב את הענין לוועדה על מנת שתבהיר את מסקנותיה. במסגרת זו משמוחזר הענין לוועדה, תתייחס הוועדה גם לבדיקות ההדמיה שעמדו במועד התכנסותה (9.3.22) וככל שהיא סבורה שהן אינן תואמות את הבדיקה הקלינית, תפרט מסקנותיה.

  1. אשר למועד התחולה– ראשית, יצויין כי עיון בחוות דעתו של ד"ר כהן שהוגשה מטעם המערער מעלה כי הוא מציין שממצאי בדיקת ה- mriמשנת 2014 זהים לממצאים של הבדיקה משנת 2010. מכאן, ככל שהמערער מסתמך על בדיקת ההדמיה כבסיס לקביעת מועד התחולה, אין יסוד לטענה כי יש להתבסס על הבדיקה משנת 2014, דווקא.

עם זאת, אין חולק כי בשנים 20092010 נרשם כי למערער אין הגבלה בתנועות. המשיב טוען כי מדובר בתופעה שהיתה וחלפה, אך עיון בחוות דעת ד"ר ציון המפרט רישומים רפואיים (ראו למשל מיום 2.1.12, 24.12.15 , 14.1.16), מעלה כי למרות ציון הכאבים, אין ציון של הגבלת תנועה. להיפך. יודגש כי בהתאם לפסיקת בית הדין, אין די בכאבים ללא הגבלה תפקודית או מגבלת תנועה, כדי להקנות נכות. משכך, מצאתי כי נדרשת הבהרתה של הוועדה בענין זה.

אחרית דבר

  1. על יסוד כל האמור, יוחזר עניינו של המערער לוועדה אשר תפעל כדלקמן:

א.                  תבהיר האם ממצאי בדיקותיה זהים לממצאי בדיקותיו של ד"ר כהן, תתייחס לממצאי בדיקות ההדמיה ותפרט מסקנותיה לענין שיעור הנכות.

ב.         תעיין בתיקו הרפואי המלא של המערער, תתייחס למסמכים המציינים ממצאי בדיקה קלינית של עמ"ש צווארי ותבחן האם יש בכך לשנות מעמדתה לענין מועד התחולה.

ג.          המערער ובא כוחו יוזמנו לטעון בפני הוועדה בעילות ההחזרה.

— סוף עמוד  4 —

ד.         הוועדה תפרט ותנמק החלטתה תוך הפניה למסמכים רפואיים רלוונטיים מתיקו של המערער.

  1. המשיב יישא בהוצאות המערער בסך של2,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 30 יום לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, לסגנה או לשופט שנתמנה לכך על ידי הנשיאה.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה ומחלות מקצוע, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

מדובר בתובע אשר עבד כסמנכ"ל משרד ראש הממשלה.

במסגרת שיחת טלפון שקיבל ממנהלת תחום פרט במשרד בעניין בירור הפנסיה לה זכאי, התובע שהופתע והתרגז מהבשורה חש שלא בטוב, ולמחרת בסיום שיחה נוספת הקשורה לעניין, פונה בדחיפות למיון ואובחן כי לקה באירוע מוחי.

פקיד התביעות דחה את תביעת התובע להכרה באירוע מוחי שעבר בשל אירוע חריג כתאונת עבודה.

לאחר בחינת חוות דעתו של מומחה ביה"ד, הודיע הנתבע כי החליט להכיר באירוע כאירוע בעבודה.

 

התיק נוהל ע"י עורך הדין אלישר פיינגרש.

 

 

פסק דין

 

  1. בהסכמת הצדדים: אירוע מוחי מיום 20.8.18 יוכר כתאונת עבודה.
  2. לאחר ששקלתי בדבר- הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך 3000 ₪ אלו ישולמו תוך 30 יום.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
נכות כללית
תביעת נכות כללית אשר נדחתה בטענה כי המערער לא איבד יותר מ50%- מכושרו להשתכר, על אף המלצת פקידת השיקום לראות בו כמי שאיבד 65% מכושרו להשתכר.
ביה"ד קיבל את הערעור וקבע כי הוועדה לא עמדה בחובת ההנמקה המוטלת עלייה במיוחד בשל העובדה שקיים פער בין הנכות הרפואית המשוקללת לדרגת אי הכושר שנקבעה.
ביה"ד קבע כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים בהרכב חדש.
התיק נוהל ע"י עורך הדין גרי ברזובסקי.

פסק דין

 

לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (אי כושר) מיום 17.5.2022, אשר התכנסה מכוח פסק דין מחזיר וקבעה כי המערער לא איבד יותר מ- 50% מכושרו להשתכר.

 

העובדות

 

  1. המערער יליד 1972.

  1. למערער עבר פלילי עשיר והשכלתו מסתכמת ב-8 שנות לימוד.

  1. בעקבות נפילה ממשאית אשפה, סובל המערער מליקויים שונים, בגינם נקבעו לו 70% נכות רפואית משוקללת: 20% נכות צמיתה בגין שבר סגור בעצם השוקה שמאל ו-20% בגין אותו ליקוי מימין, 15% נכות צמיתה בגין הפרעת הסתגלות, בגין פיברומיאלגיה, הגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני, פולינוירופתיה, תכיפות במתן שתן, טנטון ודום נשימה בשינה – 10% לכל ליקוי.

  1. חרף המלצת פקידת שיקום לראות בו כמי שאיבד 65% מכושרו להשתכר, קבע פקיד התביעות כי המערער לא איבד כדי 50% מכושרו להשתכר.

  1. המערער הגיש ערר על החלטת פקיד התביעות.

  1. הוועדה לעררים, אי כושר, התכנסה ביום 10.5.2021 ודחתה את ערר המערער.

— סוף עמוד  1 —

בעקבות זאת, הגיש המערער ערעור לבית הדין בהליךב"ל 46758-10-21. ביום 27.2.2022 ניתן בהסכמה פסק הדין בהליך זה (להלן: "פסק הדין המחזיר") אשר נתן תוקף להסכמות הצדדים שזו לשונן:

"…עניינו של המערער יוחזר לוועדה באותו הרכב שתתייחס לשאלת השפעת כל ליקוי על יכולתה עבודה וכן להשפעה המצטברת.

הוועדה תיתן דעתה באופן מנומק לנתונים האישיים ולשאלת השפעת נתונים אלה על קביעת דרגת אי הכושר.

תשומת לב הוועדה כי הנכות הרפואית היא נקודת מוצא לדרגת אי הכושר, וככל שמבוקש לסטות ממנה יש לנמק באופן שגם מי שאינו רופא יוכל לעמוד אחר הלך מחשבתה."…

 

  1. ביום 17.5.2022 התכנסה הוועדה שנית מכוחו של פסק הדין המחזיר ודחתה את הערעור.

  1. להלן ציטוט החלק האופרטיבי מתוך פרוטוקול הוועדה:

" המערער:

עבדתי עבודות פיזיות. נפצעתי ברגל אחת לפני שעבדתי במזגנים, אח"כ כשעבדתי במזגנים שברתי את הרגל השנייה. (2017). ניסיתי לעבוד עם גיסי וזה לא צלח. בעבודות שיפוצים. אני לא יכול. הרגל מתחממת ואני מושבת. לא יכל להשאיר אותי בעבודה. אני לא יכול לעבוד בעבודות עם מחשב. כל היום בבית שוכב מול הטלוויזיה. אני לא יכול לתפקד. אני עוזר בדברים קטנים שאני יכול לעזור.

 

ב"כ המערער:

רפי יליד 1972, עבד כטכנאי מזגנים ב- 10 שנים אחרונות, כיום לא מצליח לחזור לעבוד.

בעקבות נפילה ב- 2017 שבה נפגע קשה ב- 2 הרגליים. מצבו הפיסיולוגי – קוגניטיבי ונפשי ירודים ביותר, גר עם אשתו ו- 4 ילדיהם ותלוי באשתו. לאחרונה הופנה לאשפוז יום פסיכיאטרי . לא קיבל אחוזים תואמים בתחום זה. הוא לא משתף פעולה לדברי אשתו. השלכות הבעיות הרפואיות תפקודיות – יש לו קוגניציה נמוכה, מאוד פרימיטיבי, קשה לו בשיחה בסיסית, 8 ש"ל, עבר פלילי, לא עבד בעבודה מסודרת. לדברי אשתו הוא כמו עוד ילד בבית. להבנתי מדובר באובדן כושר עבודה ברף הגבוה.

 

החלטה

הוועדה הרפואית החליטה לדחות את הערר.

הוועדה עיינה בפרוטוקול הוועדה הרפואית, מסמכים בתיקה הרפואי, דוח שיקום ורופא מוסמך, והאזינה ברוב קשב לדברי העורר ועורך דינו.

— סוף עמוד  2 —

בן 50. עם סיפור חיים מורכב, ללא השכלה או הכשרה תעסוקתית משמעותית, עבד כמפנה אשפה בהמשך עבד בהתקנת מזגנים, משנת 2017 אינו עובד בעבודה מסודרת. בגין שבר סגור בעצם השוקה מימין ומשמאל נקבעו 20% לכל ליקוי, הפרעת הסתגלות 15%, ובמידת חומרה קלה תכיפות במתן שתן, פיברומיאלגיה, הגבלה בע"ש מותני, פולינוירופתיה, טנטון 10% לכל ליקוי, ודום נשימה בשינה 5%  – עם השלכות תפקודיות המגבילות אותו במאמץ גופני משמעותי, הרמת משקל כבד ובתנאי דחק ולחץ.

יחד עם זאת הוועדה אינה מוצאת עילה לשינוי החלטת דרג ראשון לפיה לא איבד כדי 50% מכושרו לעבודה.

יכול לעבוד בעבודות בלתי מקצועיות, כגון מיון, הרכבה, אריזה בישיבה ליד שולחן עבודה, עבודות משתלה קלות, חצרנות, עבודות משק קלות וכדומה.

הוועדה דוחה את הערר."

  1. מכאן הערעור שלפניי.

 

טענות הצדדים

 

  1. לטענת המערער הוועדה לא קיימה אחר הוראות פסק הדין המחזיר ולא קיימה דיון בהשפעת נתוניו האישיים של המערער על כושר עבודתו. הגם שהוועדה ציינה את נתוניו האישיים של המערער, היא לא דנה בהשפעתם על דרגת אי הכושר.

  1. בנוסף, לא נימקה הוועדה את הסטייה מנקודת המוצא שלפיה דרגת הנכות הרפואית מהווה את נקודת המוצא לדרגת אי הכושר, בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר ובהתאם להלכה הפסוקה. בהחלטה כלל לא צוינה דרגת הנכות המשוקללת.

  1. הוועדה לא עמדה בחובת ההנמקה הנדרשת ממנה כגוף מעין שיפוטי.

  1. במקום שהוועדה תדון בנושאים בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר, מסתפקת הוועדה בסקירת הנכויות ונסיבותיו האישיות של המערער, שכולם דווקא תומכים באובדן כושר עבודתו של המערער ומשם קופצת הוועדה להחלטתה, מבלי לקיים דיון כלשהו.

  1. בהתאם לפסיקה, פירוט העבודות שהמערער כשיר לבצע, לשיטת הוועדה, אינה מהווה הנמקה, ופרוטוקול הוועדה נעדר נימוק כלשהו התומך ביכולתו של המערער לעבוד או המצדיק לסטות מדרגת אי הכושר האובייקטיבית. מקל וחומר, שלא הובאה בהחלטת הוועדה "הנמקה מיוחדת" כפי שנדרשה, למשל, בבר"ע (ארצי) 40706-03-12 דגיטו טספהון – המוסד לביטוח לאומי (25.7.2012)(להלן: "עניין טספהון").

— סוף עמוד  3 —

בנסיבות אלה, משפסק הדין המחזיר נתן לוועדה הזדמנות נוספת לפעול בהתאם לפסיקה ולתקן את הפגמים שנפלו בהחלטתה והוועדה בחרה שלא לעשות כן, יש להחליף את הרכב הוועדה.

  1. המשיב, טוען כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה.

  1. הוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר, התייחסה למכלול ליקוייו של המערער והשפעתם על כושר עבודתו, כמו גם לנתוניו האישיים ולסיפור חייו המורכב.

  1. הוועדה פירטה את ליקויו הרפואיים של המערער, ועל יסודם ויסוד הנתונים האישיים העריכה את דרגת אי הכושר.

  1. ההשלכות התפקודיות של ליקויי המערער, בהתאם לקביעות הוועדה, מגבילים את המערער ממאמץ גופני משמעותי, הרמת משקל ותנאי דחק ולחץ. נוכח מגבלות אלה ונסיבותיו האישיות- מוצאת הוועדה כי המערער כשיר לעבודות הבלתי מקצועיות שפורטו.

  1. בהלכת אופנר (בר"ע (ארצי) 39263-03-15 אופנר – המוסד לביטוח לאומי, (6.7.2016)) נפסק שעצם התאמת עסוקים שאינם דורשים ניסיון קודם, השכלה או ידע מקצועי מבטאת את התחשבות הוועדה בנתונים האישיים שהוצגו בפניה, והדבר נכון גם במקרה דנן.

  1. בהתאם לפסיקה, התערבות בית הדין בהחלטות של וועדות לעררים (אי כושר), מוגבלת לאותם מקרים קיצוניים בהם ההחלטה גובלת באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק, בשל עיסוקה בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

  1. פסק הדין המחזיר לא הורה לוועדה להתייחס לדו"ח פקידת השיקום, ובהתאם לפסיקה מחויבת הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בהוראות פסק הדין המחזיר.

  1. אשר לפער שבין הנכות הרפואית לדרגת אי הכושר שנקבעה, בהתאם לפסיקה הפער לכשעצמו אינו מהווה טעות משפטית אלא מעיד על חובת הנמקה אשר תאפשר להתחקות אחר הלך מחשבתה של הוועדה ביחס ליכולת השתכרותו של המבוטח.

  1. במקרה דנן, החלטת הוועדה ברורה, מנומקת ומוסברת דיה.

 

דיון והכרעה

 

  1. בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע בפסיקה, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה

    — סוף עמוד  4 —

    שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

 

  1. אחת החובות המוטלות על הוועדה לעררים, שהיא גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (ר' דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60 (להלן: עניין עטייה)).
  2. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי, היקף ההנמקה הדרוש הוא כזה שיאפשר לא רק לרופא להתחקות אחר הלך מחשבתה, "אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק" (ר' דב"ע מג/1356 – 01 לביא – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130).

 

  1. באשר לוועדה לעררים (אי כושר), להבדיל מוועדה רפואית לעררים, נקבע שהואיל והיא פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה, רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה רק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק (עניין עטיה).

  1. על הוועדה לקבוע את אי כושרו של המבוטח על פי נסיבותיו האישיות, בין היתר, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית (ר' עב"ל 327/03 מוהרה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 15/4/04, להלן: הלכת מוהרה).

  1. בהתאם להלכה זו, נקודת המוצא לקביעת דרגת אי-הכושר היא בהתאם לדרגת הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית מאחר והיא מבטאת דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד.

 

  1. ביקורתו השיפוטית של בית הדין ביחס לוועדה המתכנסת מכוח פסק דין מחזיר,  מוגבלת לשאלה האם מילאה הוועדה אחר מצוות פסק הדין (ראה דב"ע נא/01 – 29  פרנקל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160; עב"ל 114/07 עורקבי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 8.1.2008).

 

מן הכלל אל הפרט

 

  1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל וכי הוועדה לא עמדה בחובת ההנמקה המוטלת עליה ובהוראות פסק הדין המחזיר. ואפרט.

 

  1. כפי שטען המשיב, בהתאם לאמור בהלכת אופנר, קיומו של פער בין הנכות הרפואית המשוקללת לדרגת אי הכושר שנקבעה אינו מבטא בהכרח פגם משפטי. על מנת לגשר על הפער, היה על הוועדה להוסיף ולנמק.

  1. אלא שמעיון בהחלטת הוועדה לא מצאתי שהוועדה עמדה בחובתה זו והיא אף לא עמדה בחובת ההנמקה שנדרשה ממנה בהוראות פסק הדין המחזיר עצמו.

— סוף עמוד  5 —

  1. פסק הדין המחזיר הורה לוועדה להתייחס לשאלת השפעתו של כל ליקוי על יכולת עבודתו של המערער ולהשפעה המצטברת. הגם שהוועדה מציינת מספר השפעות תפקודיות שיש למצבו הרפואי של המערער על כושר עבודתו, היא אינה מציינת את השפעתו של כל ליקוי על כושר עבודתו, ובכך לא קיימה אחר הנחיית פסק הדין המחזיר.

  1. עוד הורה פסק הדין המחזיר שעל הוועדה ליתן דעתה באופן מנומק לשאלת השפעת נתוניו האישיים של המערער על קביעת דרגת אי הכושר. גם זאת, לא נעשה.

  1. הוועדה מציינת אמנם את נתוניו האישיים של המערער, אך החלטתה נעדרת התייחסות כלשהי להשפעתם על החלטתה ביחס לקביעת דרגת אי הכושר.

  1. לבסוף, הורה פסק הדין המחזיר שככל שהוועדה תבחר לסטות מכך שנכותו הרפואית של המערער היא דרגת אי הכושר, עליה לנמק זאת באופן שגם מי שאינו רופא יוכל להתחקות אחר הלך מחשבתה. גם זאת, לא נעשה.

  1. מקובלת עליי טענת המערער שלפיה כל מה שמציינת הוועדה עד לקביעתה שלפיה המערער כשיר לעבודה, הם נתונים המצביעים דווקא על אי כושר, הן בעת ציון רשימת הליקויים הרפואיים והן בפירוט נתוניו האישיים, לרבות השכלתו ונסיבות חייו.

  1. לפיכך, הטענה שההחלטה מפורטת ומאפשרת התחקות אחר הלך מחשבתה של הוועדה- נדחית. לא ניתן להבין כיצד קופצת הוועדה מפירוט כל האמור לעיל למסקנה שהמערער כשיר לעבודה.

  1. החלטת הוועדה נעדרת ניסיון לגשר על הפער שבין הנכות הרפואית לבין דרגת אי הכושר שנקבעה, חרף הנחיה מפורשת שניתנה ביחס לכך בפסק הדין המחזיר והאמור בהלכת אופנר. ודאי שאין היא עומדת בחובה ליתן "הנמקה מיוחדת" כפי שנדרשה בעניין טספהון.

  1. אשר על כן, הערעור מתקבל.

  1. אשר לטענות לעניין החלפת הרכב הוועדה, אני סבורה שלאור הימנעות הוועדה מלתקן את הדרוש בהתאם להוראותיו הברורות והמפורטות של פסק הדין המחזיר, ומשעה שעניינו של המערער יעמוד בפני הוועדה זו הפעם השלישית, מצאתי כי מדובר במקרה מסוג המקרים החריגים שבהם יש להורות על החלפת הרכב הוועדה, שעולה חשש כי כבר התקבעה בעמדתה (בר"ע 26826-10-13 דרעי נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתנה ביום 20.11.2013; עב"ל 231/09 ד"ר קופפרברג נגד המוסד לביטוח לאומי, ניתנה ביום 21.10.2009).

 

סוף דבר

 

  1. נוכח כל האמור לעיל, הערעור מתקבל.

 
— סוף עמוד  6 —

עניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים (אי כושר) בהרכב חדש, על מנת שתדון מבראשית בערר שהגיש המערער על החלטת הדרג הראשון.

 

  1. החלטות ועדות לעררים (אי כושר) קודמות ומסמכים מהליכים קודמים בעניינו של המערער בבית הדין לא יעמדו בפני הוועדה.

 

  1. המערער יוזמן לוועדה ויורשה לטעון ולהציג מסמכים בפניה.  

 

  1. המשיב יישא בהוצאות המערער בסך 2,500 ₪.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתביעות נכות כללית.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

המוסד לביטוח לאומי הכיר בתסמונת הפיברומיאלגיה כפגיעה כתוצאה מתאונת דרכים שעברה הלקוחה, אך לא הכיר בפגיעות הנטענות בראש ובצוואר.

עם זאת, משרדנו הצליח להכיר בצוואר על אף שלא הייתה אפילו תלונה אחת מיום התאונה ועד לחודשיים לאחריה.

חוות דעת מומחה בית משפט מציין כי ישנו מושג של "צליפת שוט מאוחרת" וזאת יכולה לקבל ביטוי אפילו תוך חצי שנה מיום התאונה.

התנגדות הביטוח לאומי לחוות הדעת הייתה קשוחה לרבות שאלות הבהרה (אשר התנגדנו אליהן), אך לבסוף התביעה להכרה בכאבי הצוואר כנובעים מתאונת העבודה התקבלה.

 

התיק נוהל ע"י עורך הדין אורי שמריז.

פסק דין

לפנינו תביעה להכרה בפגיעות בראש ובצוואר כנובעות מאירוע מיום 19.8.2020, אשר הוכר על ידי הנתבע כתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

רקע עובדתי

 

  1. התובעת ילידת 1976, נפגעה בתאונת דרכים ביום 19.8.2020, אירוע זה הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד) כתאונת עבודה (להלן – תאונת העבודה). המוסד הכיר בפגיעה של התובעת בגב התחתון כתוצאה מהתאונה ולא הכיר בפגיעות הנטענות בראש ובצוואר.
  1. בהסכמת הצדדים, ביום 11.7.2022 מונו על ידי בית הדין מומחים רפואיים בתחום האורתופדיה והנוירולוגיה לבחינת הקשר הסיבתי בין הליקויים הנטענים בראש ובצוואר לאירוע התאונה.
  1. — סוף עמוד  1 —

    בחוות דעת מיום 30.10.2022 של פרופ' ארנון קרני, מומחה בנוירולוגיה, נכתב כדלקמן:

"התובעת היתה מעורבת בתאונת דרכים כאשר התנגשו במכוניתה מאחור. מנגנון ההתנגשות הינו כזה שגורם לתנועת של הגוף שכוללת צליפת שוט של הצוואר. היא התלוננה על כאבי גב תחתון ושכמות ובהמשך לאחר כ 6 ימים גם על כאבי ראש. בבדיקת CT ראש- לא היו סמני לחבלת ראש.

בבדיקת CT עמוד שדרה צווארי נראו שינויים דגנרטיביים ובלטי דיסק במספר רב של גבהים אשר סביר כי רובם ככולם היו גם לפני התאונה אם כי נוכחותם עלולה היתה להגביר את התלונות שתוארו לאחר התאונה. ראוי לציין כי תסמונת צליפת שוט כוללת כאבי צוואר וראש אולם בדרך כלל התלונות מתחילות תוך 24 שעות ומאופיינות בתפיסות / נוקשות בשרירי הצוואר שלא מדווחים בצורה ברורה אצל התובעת גם כאבי הראש מופיעים בדרך כלל ביממה הראשונה אך יכולים להופיע מאוחר יותר בד"כ תוך 72 שעות.

התובעת המשיכה לסבול מכאבים שהתפשטו ואף נזקקה לטיפול בתכשירים נקרוטיים שמכילים אוקסיקונטין כאשר בהמשך אובחנה כסובלת מפיברומיאלגיה.

בסיכום נראה כי לאחר התאונה הופיעו כאבים שבתחילה מוקדו בעמוד השדרה, בשכמות ולאחר מס' ימים בראש ובהמשך פתחה סינדרום של פיברומיאלגיה.

בסיכום 

בהתאם לשאלות בית המשפט להלן תשובותיי:

א.                                                                                                                                                                                                                                                                         הליקויים הינם כאבים בעמוד שדרה מתני גבי, בשכמות ובראש ובהמשך כאבים מפושטים בגוף שאובחנו כפיברומיאלגיה.

ב.                                                                                                                                                                                                                                                                         לתאונה ב 19.8.2020 היתה השפעה של החמרה על הופעה של כאבים שהחמירו עם הזמן לרבות כאבי ראש וכאבים מפושטים. מאחר ומדובר בעיקר בתסמונת פיברומיאלגיה כדאי לקבל את התרשמות של ראומטולוג שהנושא הינו בתחומו."

  1. ביום 17.11.2022 הגיש המוסד בקשה למינוי מומחה נוסף בתחום פיברומיאלגיה – ראומטולוג. ב"כ התובעת התנגד לבקשה בטענה כי ליקוי התובעת בתחום הפיברומיאלגיה כבר הוכר על ידי המוסד ונקבעה לתובעת נכות צמיתה בתחום, ולכן אין צורך למנות מומחה נוסף בתחום זה. ביום 30.11.22 הודיע המוסד, לאחר בדיקה נוספת שנערכה, כי בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 24.8.2022 נקבע קשר סיבתי בין מחלת הפיברומיאלגיה ממנה סובלת התובעת לבין אירוע התאונה ונקבעה לתובעת נכות בשיעור 10%. לעניין זה נטען, כי מאחר ששני המומחים מייחסים את כאבי הראש למחלת הפיברומיאלגיה אשר הוכרה על ידי המוסד, אין מקום להמשיך בהליך זה.
  1. בחוות דעתו מיום 17.11.2022 של ד"ר שי פריימן, מומחה בכירורגיה אורתופדית, נכתב כך:

— סוף עמוד  2 —

"שאלה 1:

מהו ליקויה של התובעת כעולה מהחומר הרפואי שלפניך?

תשובה:

הנבדקת עברה תאונת דרכים, נחבלה בגב ולא ברור אם נחבלה בראש.

במיון נמצאו תנועות צוואר תקינות.

עברה צילום עמוד שדרה לכל אורכו ו-CT ראש.

הדבר מעיד או מחשיד לפחות לבעיה קלה בצוואר, ולא, לא הייתה עוברת צילום עמוד שדרה צווארי ו-CT ראש.

תיעוד ראשון מפורש לכאבי צוואר היה ביום 22.10.2020 (כחודשיים לאחר התאונה). קודם לכן סבלה מכאבי גב עליון אשר גם כן יכולים להיות קשורים לעמוד השדרה הצווארי.

במיון בית החולים "סורוקה" התלוננה על זרמים והתכווצויות בידיים וזרמים ברגליים.

ביום 28.1.2021 הופיעו תלונות של כאבי צוואר עם הקרנה ליד ימין.

בבדיקות הדמיה הודגמו שינויים ניווניים ללא ממצא חבלתי ברור.

ביום התאונה קיים תיעוד על זרמים והתכווצויות בידיים (שיכולים לנבוע מהצוואר), ועברה צילום עמוד שדרה צווארי.

כאבים בצוואר ספציפית החלו כחודשיים לאחר התאונה, דבר אשר נמצא בגבול הזמן הסביר של הופעת כאבים מסוג צליפת שוט.

לא ניתן לשלול על כן קשר לתאונה.

הנבדקת סובלת מכאבים בצוואר והתכווצויות בידיים מלוות בזרמים לאחר תאונה. עיקר טענותיה הינן הגב התחתון.

אין תיעוד קודם לתאונה על כאבים בצוואר.

אובחנה כסובלת מפיברומיאלגיה אשר גם כן יכולה לגרום לכאבים בצוואר.

שאלה 2:

האם קיים קשר סיבתי לרבות בדרך של החמרה בין הליקוי ממנה סובלת התובעת לבין האירוע מיום 19.8.2020 כמתואר בעובדות המקרה?

תשובה:

לפי תיקה הרפואי הופיעו כאבים בצוואר לאחר התאונה.

יש לקבוע כי כאבים אלה קשורים לתאונה למרות שחלפו חודשיים עד תחילת התלונות, וזאת בשל ההדמיה לצוואר ולראש כבר ביום התאונה והן בשל התלונות על הזרמים ביד מיד לאחר התאונה."

 

  1. בהחלטה מיום 17.1.2023 התבקש ד"ר פריימן לענות על שאלות הבהרה של המוסד, וביום  12.2.2023 השיב ד"ר פריימן לשאלות ההבהרה כדלקמן:

 

ש. בחוות דעתך קבעת כי פער הזמנים של חודשיים בין האירוע לבין הופעת כאבים בצוואר מקובל בפגיעה מסוג צליפת שוט. מהו הבסיס הרפואי המדעי למסקנתך זו?

— סוף עמוד  3 —

ת. ביום התאונה קיים תיעוד על זרמים והתכווצות בידיים (שיכולים לנבוע מהצוואר) ובנוסף עברה צילום עמוד שדרה צווארי. הדבר מעיד כי כנראה סבלה מחבלה לצוואר. כאבים בצוואר ספציפית החלו כחודשיים לאחר התאונה. קיימים תיאורים בספרות על תסמונת צליפת שוט מאוחרת עד 6 חודשים.

ש. האם תסכים כי עיון בתיק הרפואי של התובעת מלמד על הופעת כאבים מפושטים בגוף לאחר האירוע התאונתי?

ת. נכון

ש. האם תסכים כי כאבי צוואר הם חלק של אותם כאבים המפושטים בהתחשב בכך שהחלו חודשיים לאחר האירוע?

ת. אפשרי.

ש. האם תסכים לאור זאת כי כאבים בצוואר הינם תוצאה של מחלת הפיברומיאלגיה (אשר הוכרה גם היא כקשורה לתאונה הנטענת). נא לנמק.

ת. אפשרי, אם כי לא ניתן לשלול כי חלק מהכאבים הינם בשל תסמונת צליפת שוט מהתאונה.

  1. במסגרת המענה לשאלות ההבהרה הפנה המומחה גם למאמר רפואי.

תמצית טענות הצדדים

  1. לטענת התובעת, בתחום האורתופדי ד"ר פריימן קבע כי יש קשר סיבתי בין כאבי הצוואר לתאונה, והמומחה ציין בחוות הדעת שהכרה זו ניתנת למרות שחלפו כחודשיים עד לתחילת התלונות. למרות שלמוסד יש השגות על המאמר אשר צירף המומחה כתימוכין לחוות דעתו, המוסד לא ביקש לפסול את המומחה או לשאול אותו שאלות הבהרה נוספות, ועל כן יש לקבל את חוות דעת המומחה ומסקנותיו. במישור הנוירולוגי, פרופ' קרני קבע כי לתאונה הייתה השפעה של החמרה על כאבים שהחמירו עם הזמן לרבות כאבי ראש. גם כאן המוסד לא ביקש לפסול את המומחה או לשאול אותו שאלות הבהרה, ולכן יש לקבל את חוות דעת המומחה בתחום הנוירולוגיה ומסקנותיו.
  1. לטענת המוסד, חוות דעת המומחה בתחום האורתופדי מוכיחה כי הכאבים בצוואר הם תוצאה מהפיברומיאלגיה, אשר בגינה נקבעו כבר אחוזי נכות, ולא מדובר בפגיעה נפרדת. המומחה לא קבע באופן פוזיטיבי את קיום הקשר הסיבתי בין תאונת העבודה לפגיעה בצוואר ברמת הסבירות הנדרשת וחוות דעתו של המומחה ותשובותיו לשאלות ההבהרה הן סוג של השערה בלבד. עוד נטען, כי עיון במאמר אליו הפנה המומחה מלמד כי מדובר במאמר מלפני כ- 40 שנה ואין במסקנות המאמר כדי לתמוך בחוות דעת המומחה. בתחום הנוירולוגי, פרופ' קרני קבע כי כאבי הראש, כמו גם הכאבים בעמוד השדרה והשכמות ובהמשך כאבים מפושטים בגוף, אובחנו אצל התובעת כחלק ממחלת הפיברומיאלגיה אשר הוכרה על ידי המוסד, ולכן אין להכיר בכאבים אלה כפגיעה נפרדת.



— סוף עמוד  4 —

דיון והכרעה

 

  1. הלכה פסוקה היא כי בית הדין יסמוך ידו על חוות דעתו של המומחה האובייקטיבי שמונה מטעמו לצורך מתן חוות דעת בשאלות הרפואיות, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן שלא לעשות כן (עב"ל 56713-12-15 רמי גבאי – המוסד לביטוח לאומי (מיום 23.8.2017); עב"ל 57965-01-19 חיים כהן – המוסד לביטוח לאומי (מיום 15.7.2019)).
  1. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, עיינו בחוות דעת המומחים ובתשובות לשאלות ההבהרה, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כמפורט להלן.
  1. בתחום האורתופדי – כמפורט לעיל, ד"ר פריימן קבע בחוות דעתו כי יש לקבוע כי הכאבים בצוואר קשורים לתאונה.
  1. לטענת המוסד, המומחה הסכים כי הכאבים בצוואר הם תוצאה של מחלת הפיברומיאלגיה, כאשר השיב לשאלה ההבהרה בעניין זה: "אפשרי, אם כי לא ניתן לשלול כי חלק מהכאבים הינם בשל תסמונת צליפת שוט מהתאונה". לעניין זה נטען, כי אמירות מסוג "כנראה" ו"לא ניתן לשלול" אינן בבחינת קביעת קשר סיבתי בצורה פוזיטיבית כנדרש בפסיקה.
  1. בנסיבות הספציפיות שלפנינו איננו מקבלים את טענת המוסד בעניין זה. אמנם, על פי ההלכה הפסוקה, קביעה כי לא ניתן לשלול קשר סיבתי אינה מוכיחה קשר סיבתי ברמה מספקת להוכחת פגיעה בעבודה, אולם זאת ככל שלא משתמע אחרת ממכלול חוות דעת המומחה (עב"ל 34031-09-15 אביטל יד שלום – המוסד לביטוח לאומי (מיום 24.1.2019)). בענייננו – כמפורט בחוות הדעת, המומחה נימק את קביעתו בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הליקוי בצוואר לבין אירוע התאונה, במנותק ממחלת הפיברומיאלגיה, על יסוד מספר נימוקים ובהם: תיעוד רפואי מיום התאונה על זרמים והתכווצויות בידיים שיכולים לנבוע מהצוואר; ביום התאונה התובעת עברה צילום עמוד שדרה לכל אורכו ו-CT ראש, דבר המעיד כי התובעת כנראה סבלה מחבלה בצוואר; היעדר קיומו של תיעוד על כאבים בצוואר קודם למועד התאונה; וחוות דעת המומחה לפיה תלונות על כאבים בצוואר כחודשיים לאחר התאונה הן בגבול הזמן הסביר של הופעת כאבים מסוג צליפת שוט. יצוין, כי בחוות דעת המומחה בתחום הנוירולוגיה נקבע כי מנגנון התאונה בה התובעת הייתה מעורבת "הינו כזה שגורם לתנועה של הגוף שכוללת צליפת שוט של הצוואר", נימוק נוסף התומך במסקנת המומחה בתחום האורתופדי. לאור האמור, אין להסתפק במענה לשאלת הבהרה ממוקדת אודות "כאבים בצוואר" בלבד, אלא יש לבחון את— סוף עמוד  5 —

    מסקנת המומחה בהתאם למכלול הדברים בחוות דעתו המפורטת והמנומקת, אשר ניתנה על בסיס מלוא החומר הרפואי שעמד לפניו.

  1. טענה נוספת שהועלתה בסיכומי המוסד היא כנגד רלבנטיות המאמר אליו הפנה ד"ר פריימן במענה לשאלות ההבהרה. לא מצאנו לקבל גם טענה זו. המוסד לא הגיש בקשה להפנות שאלות הבהרה נוספות למומחה בהקשר למאמר אליו הפנה המומחה, ולא ניתנה למומחה הזדמנות להשיב לטענה זו. בנסיבות אלה ומשהנתבע העלה טענה זו לראשונה בסיכומים, לא מצאנו לנכון להידרש לה.

 

  1. לאור האמור, התביעה להכרה בכאבי הצוואר כנובעים מתאונת העבודה מתקבלת.
  1. בתחום הנויורולוגי – כמפורט לעיל, המומחה פרופ' קרני קבע בחוות דעתו כי בעקבות תאונת העבודה הייתה החמרה בהופעת כאבים, לרבות כאבי ראש. עם זאת, פרופ' קרני ציין כי מדובר בעיקר בתסמונת הפיברומיאלגיה ועל כן כדאי לקבל עמדת ראומטולוג. התובעת התנגדה למינוי ראומטולוג וטענה כי מחלת הפיברומיאלגיה הוכרה כבר על ידי המוסד. כעולה מתגובת המוסד, לאחר הגשת התביעה שלפנינו מחלת הפיברומיאלגיה הוכרה על ידי הועדה הרפואית לעררים ונקבעה לתובעת נכות בגינה. בנסיבות אלה, לאור עמדת המומחה כי מדובר בכאבים שנובעים בעיקר מתסמונת הפיברומיאלגיה, אשר הוכרה כבר על ידי המוסד, מקובלת עלינו עמדת המוסד כי אין להכיר בכאבים אלה כפגיעה נפרדת ודין תביעה זו להידחות.
  1. לאור האמור, התביעה מתקבלת בחלקה. התביעה להכרה בכאבי הצוואר כנובעים מתאונת העבודה – מתקבלת. התביעה להכרה בכאבי הראש כנובעים מתאונת העבודה בנפרד ממחלת הפיברומיאלגיה – נדחית.
  1. משהתקבלה התביעה באופן חלקי, יישא המוסד בהוצאות מופחתות של התובעת בסך 2,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום.
  1. זכות ערעור כדין.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
מדובר בתובע אשר עבד שנים כרצף עצמאי ותביעתו להכרה בפגיעה בגבו התחתון כפגיעה בעבודה נדחתה ע"י המוסד לביטוח לאומי בטענה כי מבחינה רפואית לא הוכח קיום קשר סיבתי בין המחלה לבין תנאי עבודתו.
ביה"ד מצא כי אין לסטות מחוות דעתו של המומחה ד"ר בשווארי אשר סבור באופן חד משמעי שקיים קשר סיבתי רפואי בין עבודתו רבת השנים לבין החמרת מצבו הרפואי בגב.
על כן, נקבע כי הפגיעה בגבו של התובע נובעת מתנאי עבודתו ומהווה "פגיעה בעבודה".
התיק נוהל ע"י עורך הדין רן וייס.

פסק דין

התובע עתר לבית הדין בתביעה להכיר בפגיעה בגבו התחתון כ"פגיעה בעבודה" בעילת מיקרוטראומה

כאמור בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה – 1995.

רקע עובדתי

  1. עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מיום1.6.22 ועל פיהן:

א.            התובע יליד שנת 1965, עובד כרצף עצמאי משנת 1995 ועד היוםהתובע עובד 5 ימים בשבוע.

ב.             במסגרת עבודתו מבצע התובע עבודת ריצוף וכן עבודת חיפוי קרמיקה בחדרי אמבטיה ושירותים.

ג.             עבודת התובע בריצוף מתבצעת כאשר הוא ישוב על ברכיו ומבצע תנועות כיפוף ויישור קטנות הן לצורך הנחת המרצפות והן לצורך ישורן ואיזונן. כמו כן מבצע התובע פעולות כיפוף ויישור הגב בעת שהוא זז על ברכיו ממרצפת למרצפת.

ד.             בעבודת חיפוי הקירות מבצע התובע תנועות כיפוף ויישור לצורך הרמת הקרמיקה והדבקתה אל הקיר.

— סוף עמוד  1 —

ה.         התובע עוסק בעבודת הריצוף והחיפוי כ-5 שעות נטו ביום כאשר כ-60% מהעבודה היא בריצוף ו-40% מהעבודה היא בחיפוי הקירות בקרמיקה.

ו.             מצבו הרפואי של התובע הוא כמפורט במסמכים הרפואיים.

 

  1. תביעת התובע להכיר בפגיעה בגבו התחתון כ"פגיעה בעבודה", נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי בטענה, כי"על פי מסמכים שבידינו לא הוכח קיום אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עיסוקך במשלח ידך, ואשר הביאו להתפתחות מחלתך בגב התחתון. מבחינה רפואית לא הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלתך לבין תנאי עבודתך. מחלתך התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה והשפעת העבודה על הופעתה, אף אם היתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. לפיכך, אין לראות במחלתך כפגיעה בעבודה".

  1. הצדדים הסכימו למינוי מומחה רפואי וד"ר רון בשוראי מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין כאשר הוא נתבקש להשיב על השאלות המקובלות באשר לקשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודתו של התובע, לבין המצב הקיים בגבו התחתון של התובע.

  1. ד"ר בשוראי קובע בחוות דעתו:

            "ש. מהו הליקוי ממנו סובל התובע בגב התחתון?

ת. לתובע מחלת ע"ש ניוונית שחיקתית של ע"ש מתני, הקשורה לגיל ולתורשה. מתבטאת בכאבי גב תחתון שהחלו בשנת 2012. הכאבים קורנים לרגל ימין. בCT ישנם שינויים ניווניים מפושטים בע"ש מתני הכוללים בלטים ובקעי דיסק.

ש. האם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע ובין הליקוי בו לקה או החמרתו? כאמור, על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו, דהיינו יותר סביר לקבוע שתנאי העבודה השפיעו על הופעת הליקוי או החמרתו, לעומת המצב ההפוך שתנאי העבודה לא השפיעו.

ת. להערכתי ישנו קשר בין עבודתו של התובע לליקוי, קשר של החמרת מצב וזאת בסבירות שהיא למעלה מ-50%.

ש. ככל שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית – האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי המחלה של התובע עקב עבודתו נגרמה או הוחמרה על דרך של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה או החמירה גם כן את מחלתו (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות).

— סוף עמוד  2 —

ת. השפעת עבודתו להחמרת הליקוי הייתה בדרך של פגיעות זעירות, מיקרוטראומה, כמתואר בגוף השאלה, ובעובדות – תנועות חוזרניות של הגב המתני משך 5 שעות ביום עבודה.

ש. ככל שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית – האם לתנאי העבודה השפעה משמעותית על הליקוי (השפעה משמעותית היא בשיעור של 20% ומעלה)?

ת. עקב החשיפה הממושכת למיקרוטראומה, 27 שנים, חלק ניכר מחייו הבוגרים, אני מעריך שהשפעת עבודתו של הליקוי היא משמעותית, ועולה על 20% הנדרשים לפי הפסיקה".

                                   

  1. הנתבע ביקש להפנות שאלות הבהרה לד"ר בשוראי. בהחלטה מיום30.8.22 אושרה בקשתו, למומחה הועברו שאלות הבהרה והוא מסר תשובותיו כדלקמן:

"ש. בחוות דעתך קבעת כי לתובע מחלת ע"ש ניוונית שחיקתית בע"ש מתני הקשורה לגיל ולתורשה.

 

אנא עיין במאמרים שלהלן:

  • .Nachemson & Vingard, acahapter 4 in: Nachemson & Jonsson, Neck and Back Pain: the Scientific Evidence of Causes, Diagnosis and Treatment. Lippincott & Wilkins, 2000.

מדובר בספר לימוד.

  • Wiesel, A Study of Computer-Assisted Tomography: I. The Incidence of Positive CAT Scans in an Asymptomatic Group of Patients  Spine 9(6) pp 549-551, 1984.

מצ"ב ומסומן 1.

  • Boden et al, Abnormal magnetic-resonance scans of the lumbar spine in asymptomatic subjects. A prospective investigation. J Bone Joint Surg. 72(3) PP 403-408, 1990.

J Bone Joint Surg Boden et al' Abnormal magnetic resonance scans of the cervical spine in asymptomatic subjects 1990

            מצ"ב ומסומן 2.

  • Battie et al, Determinants of Lumbar Disc Degeneration, A Study Relating Lifetime Exposure and Magnetic Resonance Imaging in Identical Twins, Spine 20 (24) pp 2601-2612, 1995.

מצ"ב ומסומן 3.

  • Sambrook, P.N. et al, Genetic Influence on Cervical and Lumbar Disc Degeneration, Arthritis & Rheumatism 42(2) pp 366-372, 1999.

            מצ"ב ומסומן 4.

  • —סוף עמוד  3 —

    Williams & Sambrook, Neck and Back Pain and Intervertebral Disc Degeneration: Role of Occupational Factors, Best Practice and Research Clinical Rheumatology 25 pp 69-79 2011.

            מצ"ב ומסומן 5.

  • Battie & Videman, Lumbar Disc Degeneration: Epidemiology and Genetics, The Journal of Bone and Joint Surgery, 2006

            מצ"ב ומסומן 6.

  • Kwon et al, Systematic Review: Occupational Physical Activity and Low Back Pain, Occupational Medicine 61 pp 541-548, 2011.

            מצ"ב ומסומן 7.

האם יש בספרות הרפואית המפורטת לעיל קביעה שלפיה למרכיב הגנטי השפעה כמעט מוחלטת על קיומם של שינויים ניווניים בגב התחתון?

אם לא – נא פרט מהו שיעור ההשפעה הגנטית ומהו שיעור ההשפעה התעסוקתית כעולה מהמחקרים הללו וכיצד בא הדבר לידי ביטוי בעניינו של התובע.

אם כן – כיצד קבעת כי במקרה הנדון ישנו קשר סיבתי של החמרת מצב בסבירות של למעלה מ– 50%? האם יש בכך כדי להשפיע על חוות דעתך. נא נמק ופרט תשובתך

תוך התייחסות למחקרים המובאים לעיל?

ת. עיינתי במאמרים שחלקם צורפו. כללית – יש כאן התפרצות לדלת פתוחה. כתבתי בחוות דעתי שמחלת הגב של התובע מקורה בשינויים ניווניים הקשורים לגיל ותורשה. המאמרים, חלקם קשורים לעניין וחלקם פחות, מראים שהשפעת התורשה רבה מהשפעת הסביבה. "כמעט מוחלטת" היא האינטרפרטציה של שואלי שאלת ההבהרה. בעניינו של התובע – המחלה קשורה אמנם לתורשה, הוחמרה ע"י עבודתו, באופן משמעותי. הסבירות לכך עולה על 50% מכיוון שהתובע היה חשוף למיקרוטראומה. שיעור ההשפעה עולה על 20% מכיוון שמשך החשיפה למיקרוטראומה היה ממושך מאוד – 27 שנים, חלק ניכר מחייו הבוגרים.

ש. אנא אשר כי בהתאם לכללים המקובלים בסטטיסטיקה הרפואית והתייחסות למאמרים מקצועיים, לצורך דיון מספרי משתמשים החוקרים בסיכון יחסי (Relative Risk, Risk Ratio, RR)? במידה ולא אנא נמק; האם כאשר מתייחסים ל-OR/RR יש לחשב נכונה את AR (attributable risk ) לכל גורם? האם במקרה הנדון היה צורך לחשב מרכיב גנטי, וגורמים נוספים המשפיעים לתחלואה ולרבות גילו של החולה ופעילותיו בעבודתו המפורטת בעובדות המקרה? במידה ולא – אנא נמק תשובתך; האם חישוב AR (attributable risk)

— סוף עמוד  4 —

מתבצע לפי נוסחה מתמטית Single AR = (RR-1)/RR (RR=relative risk) (גורם 1-עבודה, 2 גיל, 3 מחלות רקע, משקל גוף)? איזה אחוז השפעה ייחסת לכל אחד מהגורמים אצל התובע? וכיצד קבעת אחוז זה?

ת. יש כאן שיעור בביוסטטיסטיקה ואפידמיולוגיה, העוסק בקביעת סיבתיות וגורמי סיכון כפי שהם מחושבים באוכלוסיות, ואין להם כל נגיעה רלבנטית למקרה הבודד.

ש. כיצד חישבת את השפעת עבודתו של התובע בהחמרת הליקוי הגבי (בסבירות מעל 20%) וזאת בהתאם לכללים המקובלים באפידמיולוגיה רפואית ולהלכת סיטרוק. אנא הפנה לספרות רפואית התומכת בתשובתך.

ת. להלן חישוב מקורב של השפעת עבודתו:

התובע היה חשוף ל-37 שנים של גיל ותורשה (מגיל 20, מועד סוף גדילה והתפתחות השלד). התובע היה חשוף ל-27 שנות מיקרטראומה. 37 ועוד 27 – סה"כ שנות גורמים מזיקים: 64. 27 לחלק ל-64 הם השפעת עבודתו – 42%.

יוצא מכאן שהשפעת הגיל והתורשה היא רבה יותר מהשפעת העבודה, אך השפעת העבודה היא משמעותית, מכיוון שהיא עולה על 20% הנדרשים על פי הפסיקה. אגב – השואלים התבלבלו בהבנת הלכת סיטרוק, הסבירות היא מעל 50% (ולא 20%) והתרומה של עבודתו היא מעל 20%. הדרישה כי אפנה את השואלים לספרות רפואית היא הגררות להתפלמסות ולהכבדה על המומחה, ונוגדת את פסיקת בית הדין הארצי בתיק:

(דב"ע לו-0-4 המוסד לביטוח לאומי – מחוביב, פד"ע ז' 368)

'בית הדין מונחה להתיר הצגת שאלות למומחה 'כל אימת השאלה היא רלוונטית ומכוונת להבהיר את חוות הדעת או להשלימה, ואין היא מהשאלות הבאות לבחון את מומחיותו של הרופא או מקורות מדעיים למסקנתו".

                        ש. לאור האמור לעיל, האם חל שינוי בחוות דעתך?

ת. אינני סבור שיש מקום לשנות את חוות דעתי" (הדגשות – במקור).

טענות הצדדים

 

  1. לטענת התובע, קבע המומחה הרפואי קשר סיבתי בין עבודתו לבין המחלה הניוונית שחיקתית שממנה הוא סובל בגבו וזאת מכוח הלכת המיקרוטראומה. התובע טוען, כי על בית הדין לסמוך ידיו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו, ומשחוות הדעת ברורה, מפורשת ומבוססת על התיק הרפואי אין סיבה לסטות ממנה.

— סוף עמוד  5 —

7.        לטענת הנתבע, עבודת התובע אינה מקימה תשתית מיקרוטראומטית ביחס לגב ועל כן דין התביעה להידחות ללא קשר לחוות הדעת הרפואית. אשר לחוות דעת המומחה מדובר בחוות דעת כללית ותמציתית מבלי הפנייה לספרות רפואית מתאימה או הנמקה מספקת לקביעת הקשר הסיבתי והשפעת העבודה במקרה דנן. הנתבע טוען, כי מחוות הדעת לא ניתן ללמוד מה הוא אחוז ההשפעה שמייחס המומחה לגיל ולתורשה ומשמדובר בחוות דעת לקונית, יש להפנות את המומחה למלוא המאמרים ולהורות לו להשיב על שאלות באופן מפורט אלא שלשאלות שהופנו על ידי בית הדין למומחה, נתן המומחה תשובות חלקיות מבלי שהוא התמודד עם המאמרים הרפואיים ומבלי שהוא מנמק את קביעותיו לקיומה של החמרה.

            הנתבע טוען, כי משקביעות המומחה לעניין הסבירות והשפעת העבודה נשארו סתומות משמתחמק המומחה ממתן תשובות לבית הדין, יש לפסול את חוות דעתו ולמנות מומחה אחר תחתיו. הנתבע מציין, כי למומחה אין מקור מדעי מעולם הרפואה המסביר את אופן החישוב שעשה במקרה פרטני זה.

            הנתבע טוען, כי חוות הדעת היא לקונית, אינה מתמודדת עם הבעיות העלה הנתבע, מתחמקת משאלות מהותיות וכאשר מדובר בתובע כבן 57  אשר סובל  ממחלה הקשורה לגיל ותורשה ואשר קיימים אנשים רבים הסובלים ממחלה דומה מבלי שביצעו עבודה כדוגמת זו של התובע, לא הוכח הקשר הסיבתי לעבודה.

            הנתבע מבקש לדחות את התביעה או לשוב ולפסול את חוות דעת המומחה ולמנות מומחה נוסף תחתיו.

הכרעה

  1. הלכה פסוקה היא כי –

"אין המומחה-היועץ הרפואי בא במקום בית הדין לפסיקה. אך הפוסק הוא בית הדין וחוות-הדעת אינה באה אלא להדריך ולייעץ בתחום שאינו בידיעתו המקצועית של המשפטן, היינו בתחום ידיעתו המקצועית של הרופא. לפי שיטת המשפט בישראל חוות-דעת כזאת אף היא בבחינת ראיות ויש להתייחס אליה בהתאם לכך. השוני העיקרי שבין חוות-דעת רפואית מטעם מומחה-יועץ רפואי הפועל מטעם בית-הדין לבין חוות-הדעת של רופא המעיד מטעם צד להתדיינות, הוא במשקל אשר בית-הדין ייחס לחוות הדעת. אך טבעי הדבר שבית-הדין ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים". (דב"ע לו/0-8 סימון דוידוביץ – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 374) (ההדגשה שלי י.א.ש.).

— סוף עמוד  6 —

  1. מעיון בחוות דעתו של המומחה עולה, כי הוא סבור באופן חד משמעי שקיים קשר סיבתי רפואי בין עבודתו רבת השנים של התובע לבין החמרת מצבו הרפואי בגב. טענת הנתבע כי התובע לא הוכיח תשתית מיקרוטראומטית של תנועות חוזרות ונשנות אינה עולה בקנה אחד עם קביעות בית הדין ואין לה יסוד. גם הטענה שהמומחה לא התייחס למאמרים שהוצגו בפניו אינה מדוייקת שכן המומחה התייחס אלא שסבר שהם כלליים, חלקם אינם רלוונטיים והם אינם מסייעים בעניינו של התובע.

כאמור, המומחה סבר שמצבו של התובע הוחמר עקב עבודתו באופן משמעותי. היות שהיה חשוף למיקרוטראומה תקופה ממושכת (27 שנים) המהווה חלק ניכר מחייו הבוגרים. חוות דעת המומחה סדורה, מנומקת, מבוססת ועולה בקנה אחד עם התשתית העובדתית שהוצגה בפניו. משכך, מצאתי כי יש לאמצה.

  1. לאור כל האמור, משלא מצאתי כל עילה לסטות מהאמור בחוות הדעת, מתקבלת חוות דעתו של ד"ר בשוראי והנני קובעת, כי הפגיעה בגבו של התובע נובעת מתנאי עבודתו ומהווה "פגיעה בעבודה".

הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך של 9,000 ₪  אשר ישולמו תוך 30 יום.

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
תביעתו של רופא שיניים להכרה בפגיעה בכפות ידיו תסמונת התעלה הקרפלית- CTS כפגיעה בעבודה, אשר נדחתה ע"י פקיד התביעות בנימוק כי אין קשר סיבתי בין הליקוי לבין תנאי עבודת התובע.
המומחה מטעם ביה"ד קבע כי לתנאי עבודתו ישנה השפעה משמעותית על הליקוי בידו הימנית.
בהתאם לכך, הודיע הנתבע כי מסכים להכיר בליקוי כפגיעה בעבודה לגבי יד ימין בלבד.
ביה"ד איפשר לנו להציג למומחה בדיקת EMG עדכנית ממכון פרי שלא עמדה בפני פקיד התביעות, ובסופו של דבר על בסיסה הכיר המומחה בפגיעה גם ביד שמאל, חרף התנגדות המוסד.
התיק נוהל ע"י עורך הדין מלכיאל חדד.

פסק דין

 

מונחת לפנינו תביעת התובע להכרה בליקוי CTS דו"צ כפגיעה בעבודה.

רקע:

  1. התובע רופא שיניים.
  2. התובע הגיש לנתבע הודעה על פגיעה בעבודה, להכיר בתסמונת התעלה הקרפאלית בשתי ידיו, כפגיעה בעבודה.
  3. ביום 25.06.2020 דחה הנתבע את התביעה וקבע כי אין קשר סיבתי בין הליקוי הנטען לבין תנאי עבודת התובע.
  4. התובע הגיש תובענה זו כנגד החלטת הנתבע. לאחר הגשת תצהירי התובע, הגיעו הצדדים להסכמה למינוי מומחה רפואי.
  5. — סוף עמוד  1 —

    ביום 22.02.2022, מונה ד"ר אלון קובו, מומחה בתחום כירורגיה אורתופדית, (להלן – "המומחה"), לבחינת הקשר הסיבתי בין הליקוי הנטען לתנאי עבודתו של התובע, על יסוד התשתית העובדתית המוסכמת שלהלן –

               א. התובע יליד שנת 1975, עובד כרופא שיניים-כירורגיה פה ולסת החל משנת 2004.

                ב.  עבודת התובע לאורך השנים בוצעה באופן הבא:

א.  בין השנים 2004-2007 – רופא שיניים בביה"ח הדסה עין-כרם במשרה חלקית, פעמיים בשבוע, 6 שעות ביום.

ב.    בין השנים 2007-2012 – רופא שיניים בביה"ח רמב"ם במשרה מלאה, 5 ימים בשבוע, החל משעה 7:00 ועד השעה 15:00. נוסף לכך, עבד כתורן במיון 9 פעמים בחודש, כאשר התורנות התחילה בתום המשמרת בשעה 15:00 ונמשכה עד לשעה 10:00 בבוקר שלמחרת.

נוסף לכך, עבד התובע בתקופה זו ככירורג פה ולסת בקופ"ח כללית-סמייל, 1-2 פעמים בשבוע, במשך 6 שעות.

ג.     בין השנים 2012-2014 – כירורג פה ולסת בכיר בביה"ח רמב"ם במשרה מלאה 5 ימים בשבוע, החל משעה 7:00 ועד השעה 15:00. בנוסף לכך, ביצע התובע 6 כוננויות מידי חודש (בימי שישי או שבת), כאשר כל כוננות נמשכה כ-24 שעות.

ד.    בין השנים 2014-2015 – כירורג פה ולסת במרפאה הפרטית במשרה מלאה. נוסף לכך, העניק שירות רפואי למרפאות שיניים אחרות.

ה.   החל משנת 2015 ועד היום – משמש כאחראי מחלקת פה ולסת בביה"ח אסותא רמת החייל, פעמיים בשבוע, משעה 10:00 ועד השעה 14:00. נוסף לכך, מבצע התובע ניתוחים, אשר נמשכים מספר שעות. כמו כן, בבעלותו שתי מרפאות פרטיות בחיפה ובת"א והוא עובד בהן בשאר ימות השבוע נוסף לעבודתו בבי"ח אסותא. מלבד זאת, מבצע התובע שירותים רפואיים למרפאות חוץ.

                ג.  

— סוף עמוד  2 —

במסגרת עבודתו, נדרש התובע לביצוע טיפולי שיניים מדי יום עבודה, תוך שימוש בשתי כפות ידיו (יד ימין דומיננטית) ובכלי עבודה של רופאי שיניים.

                ד.  כלי העבודה עמם עובד התובע כוללים: מקדחות רטט, SCALER, פוצרים, דוחסים, פינצטות, דוחסי אמלגם, גלפים, כפיות לגילוף ועוד.

               ה.  המקדח וה-SCALER הינם כלים רוטטים, שבהם אוחז התובע, כמו אחיזת עפרון ביד ימין, עם כיפוף חוזר ונשנה של שורש כף היד, האגודל והאצבעות, תוך שהוא סופג רעד ורטט לשורשי כפות הידיים, האגודלים והאצבעות. במקביל, אוחז התובע ביד שמאל, באחיזת עפרון, ידית של מראה קטנה לצורך הזזת רקמות רכות והגנה עליהן. האחיזה ביד שמאל הינה אחיזה שמתבצעת, כאשר שורש כף יד שמאל מכופף תמידית, תוך אימוץ של האגודל וביצוע תנועות חוזרות ונשנות שלו.

השימוש ביתר כלי העבודה הוא בעזרת האצבע והאגודל, כששורש כף היד נע כל הזמן בכיפוף, באופן חוזר ונשנה, תוך אימוץ של האגודלים.

מצבו הרפואי של התובע כפי שעולה מתיקו הרפואי.

  1. ביום 25.04.2022 התקבלה חוות דעתו של המומחה כלהלן –

לשאלה הראשונה – אם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע ובין הליקוי בו לקה או החמרתו? כאמור, על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו – ענה המומחה:

על פי בדיקת ההולכה העצבית, שביצע בשנת 2018, התובע סובל מתסמונת התעלה הקרפאלית בידו הימנית.

תסמונת התעלה הקרפאלית-

נגרמת עקב עליה בלחץ בתעלה, הנמצאת בשורש כף היד (התעלה הקרפאלית) ואשר דרכה עוברים לכף היד גידי השרירים המכופפים, של האצבעות והאגודל והעצב המדיאני. העצב המדיאני מעצבב תחושתית את האגודל, אצבע שניה, שלישית וחצי מהאצבע רביעית, וכן הוא מעצבב מוטורית מספר שרירים בכף היד. ברוב המקרים, הסיבה לתסמונת התעלה הקרפאלית (CTS), קשורה במבנה האנטומי של התעלה, דהיינו בנטייה

— סוף עמוד  3 —

גנטית. באנשים בעלי מבנה אנטומי צר של התעלה, הסיכוי לפתח את תסמונת התעלה הקרפאלית גבוהים יותר.

קיימים גורמים נוספים המסייעים לעליית הלחץ והקשורים להתפתחות תסמונת התעלה הקרפאלית:

  • השמנה– הוכח שהשמנה, בפרט בגיל הצעיר מהווה גורם סיכון.
  • עבודות מאומצות וממושכות של הידיים– תסמונת התעלה הקרפאלית מוכרת כמחלת עבודה בקרב אנשים אשר עבודתם כרוכה במאמצים פיזיים, ממושכים, בתנועה חדגונית בידיים או עבודה במנח מאולץ של שורש כף היד בכיפוף או ביישור יתר וכן עבודה עם כלים רוטטים. פועלים בקו ייצור במפעל או לוטשי יהלומים נמצאו כסובלים משכיחות מוגברת לסבול מהתסמונת.
  • מצבים הגורמים לבצקות, כגון: הריון, תת פעילות של בלוטת התריס וכו'.
  • מצבים אשר ידועים כגורמים לפגיעה עצבית, כגון: סכרת מצבים הורמונליים.
  • חסר בויטמין B12 ידוע כגורם לנוירופטיה אקסונאלית סנסורית ומוטורית, כפי שנצפה בבדיקת NCS
  • תרופות (כמפורט בחוו"ד – ס.א.)

יצוין, כי תסמונת התעלה הקרפאלית שכיחה יותר בקרב נשים, והיא שכיחה יותר ביד הדומיננטית.

לעיתים קרובות תסמונת התעלה הקרפאלית  מופיעה דו צדדית.

עלית הלחץ בתוך התעלה הקרפאלית גורמת להפרעה בזרימת הדם בתוך כלי הדם הקטנים המזינים את העצב המדיאני. כתוצאה ממצוקה זו, נוצרת בעצב פעילות חשמלית לא תקינה, הגורמת לסימפטומים תחושתיים: נימול, זרמים, רדימות של כף היד. כמו כן, נגרם נזק למעטפת המיאלין- המעטפת השומנית המבודדת שעוטפת את סיבי העצב- ובהמשך נגרם נזק גם לתא העצב עצמו (נזק לאקסון).

אין בתיעוד הרפואי שעמד לרשותי, אף בדיקה של מומחה כף יד / אורתופד שבדק את התובע ורשם את הממצאים הקליניים. עלי להסתמך על פענוח בדיקת הולכה עצבית, שבוצעה בתאריך 18.05.2018. ממצאי הבדיקה מראים חביון מוטורי מוארך מימין

— סוף עמוד  4 —

– 4.6 מוטורי ו 3.3 סנסורי. משמאל, חביון מוטורי 3.7 וסנסורי 2.8.

ערכים אלו מתאימים ל CTS ימני קל (חביון מוטורי גדול מ 4.4). משמאל, הערכים מתאימים לבדיקה תקינה עם חביון מוטורי נמוך מ 4 וסנסורי נמוך מ 3.4.

התובע עוסק בטיפולי שיניים למשך זמן ניכר ולאורך שנים. ידוע בספרות על קשר בין עבודה בטיפולי שיניים ושכיחות מוגברת של תסמונת התעלה הקרפאלית. עבודה עם כלים רוטטים, תנוחה לא נוחה של היד הדומיננטית, בעת ביצוע הפעולות ופעולות חוזרות ונשנות, מגבירות את הלחץ על מפרק שורש היד ומגבירות את השכיחות של התסמונת.

לתובע גורם סיכון תחלואתי נוסף-השמנת יתר, אך ניתן לקבוע כי מידת ההשפעה של תנאי עבודתו הינה גורם מכריע יותר להתפתחות הליקוי בידו הימנית. ניתן, לכן, לקבוע בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו, על התפתחות הליקוי.

לשאלה השניה – האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי המחלה נגרמה או הוחמרה על דרך של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה או החמירה גם כן את מחלתו – ענה המומחה כך:

ניתן לקבוע כי, כי תנאי עבודתו של התובע, עבודה עם כלים רוטטים ותנועות חוזרות ונשנות בשורש היד הימני, גרמו להופעה של מחלתו על דרך של  פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר עקב הצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה.

לשאלה השלישית – האם לתנאי העבודה השפעה משמעותית על הליקוי (בשיעור של 20% ומעלה) – ענה המומחה כך:

ניתן לקבוע שלתנאי עבודתו של התובע השפעה משמעותית על הליקוי בידו הימנית. גורמי הסיכון התחלואתיים הינם בעלי השפעה פחותה משמעותית. עדות נוספת לכך היא בדיקת ההולכה העצבית התקינה ביד שמאל, שמושפעת גם היא מהתנאים התחלואתיים.

  1. — סוף עמוד  5 —

    ביום 15.05.2022, הודיע הנתבע כי נוכח חוות הדעת, הוא מסכים להכיר בליקויCTS כפגיעה בעבודה – לגבי יד ימין בלבד.

  2. הנתבע עמד על הדחייה בנוגע ליד שמאל, לגביה קבע המומחה כי על פי בדיקת הולכה עצבית הממצאים ביד זו תקינים.
  3. ביום 01.06.2022 העביר בית הדין, בהסכמת הנתבע, בדיקת EMG שביצע התובע ביום 18.05.2022 ושאל את המומחה, אם יש בממצאי הבדיקה כדי לאבחן CTS גם ביד שמאל.
  4. ביום 17.07.2022 השיב המומחה כלהלן –

בדיקת ההולכה העצבית מתאריך 18.05.2022, אשר לא עמדה לפני בעת כתיבת חוות דעתי, מדגימה ממצאים אלקטרופזיולוגיים, שמתאימים לתסמונת התעלה הקרפאלית משמאל.

  1. ביום 10.08.2022 הועברו למומחה שאלות הבהרה נוספות בגין הליקוי ביד שמאל –

               א. האם ניתן לשלול קיומו של קשר סיבתי בסבירות העולה על 50% בין תנאי עבודת התובע לבין תסמונת התעלה הקרפאלית ביד שמאל שאובחנה על ידך בתשובתך מיום 17.7.2022?

                ב.  בהנחה ותשובתך לשאלה הקודמת חיובית, האם עצם קיום תסמונת התעלה הקרפאלית ביד שמאל, מעיד על השפעה גדולה יותר לגורמי הסיכון בגרימת המחלה מאשר לעבודת התובע המפורטת ברשימת העובדות?

  1. ביום 06.10.2022, השיב המומחה כלהלן –

לאור העובדה כי בבדיקת הולכה עצבית, משנת 2022, קיימת עדות אלקטרופיזיולוגית לתסמונת תעלה קרפלית משמאל, לא ניתן לשלול [ההדגשה במקור] קיומו של קשר סיבתי, בסבירות העולה על 50%, בין תנאי עבודת התובע לבין תסמונת התעלה הקרפלית ביד שמאל, זאת על פי תיאור תנאי עבודתו, בסעיף העובדות, בכתב ההחלטה מיום 22.02.2022. על פי כתב ההחלטה מצויין שהתובע הפעיל גם את ידו השמאלית במנחים מאולצים

— סוף עמוד  6 —

לאורך זמן, פעמים רבות ביממה, לאורך שנות עבודתו. השפעת גורמי הסיכון הינה פחותה מהשפעתם של תנאי עבודתו בגרימת הליקוי.

  1. לאחר דחיית בקשת הנתבע להעברת שאלות הבהרה נוספות (ראו החלטה מיום 29.11.2022), הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.
  2. מהלך כתיבת פסק הדין התעוררו שאלות שדרשו הבהרות. אי לכך, זומנו הצדדים לדיון נוסף לבירור נוסף של הסוגיה.
  3. ביום 08.03.2023 נערך דיון בנוכחות באי כוח הצדדים.
  4. ביום 15.03.2022 הודיע התובע כי הוא מסכים לבחינת עניינו לפני רופא המוסד, לפי הצעה שהועלתה בדיון; ביום 19.03.2022 הסכים לכך גם הנתבע. ביום 02.04.2022 הודיע הנתבע כי הוא עומד על דחיית תביעת התובע לגבי יד שמאל.
  5. ביום 10.04.2023, לאחר קבלת עמדת הצדדים, הועברו למומחה שאלות הבהרה נוספות בעילת מחלת מקצוע. שאלות ההבהרה ותשובות המומחה, יוצגו בהמשך.
  6. לאחר קבלת תשובות המומחה, ניתנה לצדדים האפשרות להשלים את סיכומיהם.

טענות הצדדים

  1. התובע נסמך על חוות דעתו של המומחה וטוען כי בניגוד לטענת הנתבע, יש תנועות חוזרות ונשנות לגבי יד שמאל, ולא מדובר במנח סטטי, כנטען על ידי הנתבע. כן מבהיר בסיכומיו, שלגבי מחלת מקצוע, אין דרישה לביצוע תנועות חוזרות ונשנות. לטענתו, חוות הדעת בהירה, מנומקת ומבוססת על הספרות הרפואית. משכך אין הצדקה לסטות ממנה.
  2. מנגד טוען הנתבע כי המומחה לא קבע קשר סיבתי. לפי הפסיקה, הביטוי 'לא ניתן לשלול' הוא הבעת זהירות שבאה לומר כי לא ניתן לשלול בוודאות קשר סיבתי אך יחד עם זאת לא ניתן גם לקבוע קיומו של קשר כזה. מכאן אין קביעה חד־משמעית לגבי הקשר הסיבתי כנדרש. עוד הוסיף כי מנח העבודה של ידו השמאלית של התובע, אינו יכול לבסס תשתית לפגיעה מיקרוטראומטית, היות ואינו מקיים את התנועתיות הנדרשת לעניין זה.

— סוף עמוד  7 —

דיון והכרעה

  1. נקדים את המאוחר – יש לקבל את התביעה ואת עמדת המומחה לפיה יש קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין הליקוי בידו השמאלית נכון למועד הבדיקה מיום 18.05.2022.
  2. חוות דעתו של המומחה מטעם ביה"ד היא בבחינת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי וככלל, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו ע"י המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיה אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן (ראו: עב"ל 1035/04 דינה ביקל – המוסד לביטוח לאומי (6.6.2005).
  3. ביום 25.04.2022 קבע המומחה כי בהתאם לבדיקת הולכה עצבית בתאריך 18.05.2018, נמצאו ערכים תקינים ביד שמאל. אשר על כן נכון לאותו מועד, אין ליקוי CTS ביד שמאל, על כן יש לדחות את התביעה לגבי יד שמאל כפי שזו הוגשה לנתבע והוחלט לגביה בהחלטה מושא התביעה דנן.
  4. לאחר קבלת חוות הדעת, החליט התובע לבצע בדיקת EMG נוספת. הבדיקה העדכנית מתאריך 18.05.2022 (בחלוף 4 שנים מהבדיקה הקודמת), הועברה לעיון המומחה והוא התבקש לקבוע האם לפי ממצאי הבדיקה קיימת אבחנה של CTS ביד שמאל.

ביום 17.07.2022 השיב המומחה, כי בדיקת ההולכה העצבית מתאריך 18.05.2022 מדגימה ממצאים אלקטרופזיולוגיים, שמתאימים לתסמונת התעלה הקרפאלית משמאל. 

בהתאם לתשתית העובדתית המוסכמת כפי שהועברה למומחה, האחיזה והעבודה עם המכשירים הרוטטים (מקדחות ו- SCALER) מבוצעות ביד ימין הדומיננטית. המומחה התייחס בחוות דעתו לאפשרות קיומו של קשר סיבתי לפי הספרות הרפואית בין עבודה בטיפולי שיניים והופעת תסמונת התעלה הקרפאלית. לדעת המומחה – "עבודה עם כלים רוטטים, תנוחה לא נוחה של היד הדומיננטית, בעת ביצוע הפעולות ופעולות חוזרות ונשנות, מגבירות את הלחץ על מפרק שורש היד ומגבירות את השכיחות של התסמונת."

לגבי יד שמאל הוסכם כי "במקביל, אוחז התובע ביד שמאל, באחיזת עפרון, ידית של מראה קטנה לצורך הזזת רקמות רכות והגנה עליהן. האחיזה ביד

— סוף עמוד  8 —

שמאל הינה אחיזה שמתבצעת, כאשר שורש כף יד שמאל מכופף תמידיתתוך אימוץ של האגודל וביצוע תנועות חוזרות ונשנות שלו."

מסיכומי הצדדים עולה כי פרשנותם לעובדה המוסכמת לעיל היא שונה. התובע טען בסיכומיו (סע' 23) כי שורש כף היד נע כל הזמן בכיפוף באופן חוזר ונשנה תוך אימוץ ותנועות חוזרות של האגודל. מנגד טוען הנתבע בסיכומיו (סע' 16) כי עבד התובע בתנוחה מאולצת של כף יד שמאל ללא פעולות רציפות חוזרות ונשנות.

  1. התובע ויתר על טענתו לפגיעה בעילת מיקרוטראומה בכף יד שמאל,[1] וביקש לשנות את שאלות הנתבע למומחה לפי עילה זו, לשאלות בעילת מחלת מקצוע, לכן, מתייתר הדיון בשאלה אם העובדות המוסכמות מקימות תשתית עובדתית בעילת מיקרוטראומה ביד שמאל.
  2. נוכח ממצאי הבדיקה העדכנית ממאי 2022, אשר שונים מהערכים התקינים בבדיקה הקודמת, שינה המומחה את עמדתו לגבי ליקוי CTS בכף יד שמאל שאובחן בבדיקה האחרונה ולגביו קבע כי לא ניתן לשלול קיומו של קשר סיבתי עם תנאי העבודה.
  3. השאלה שעומדת במחלוקת – האם יש להכיר בפגיעה בכף יד שמאל מיום 18.05.2022 כמחלת מקצוע ולפי איזה פריט ברשימה.
  4. בכתב התביעה טען התובע למחלות מקצוע לפי פריטים 2613 ו- 14 לרשימת מחלות מקצוע בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954 –

חלק א'

26)  דלקת של גידים ותיקיהם או דלקת    עבודות המחייבות תנועות חד-גוניות של

במקומות חיבור שרירים לעצמות,     האצבעות, כף יד או מרפק, לפי הענין,

הכל בכף היד או במרפק                    החוזרות ונשנות ברציפות.

חלק ב'

13)  שיתוקים של עצבים                         עבודה הכרוכה בלחץ ממושך על העצב

       פריפריים הנגרמים על ידי

       לחץ ממושך

14)  מחלות עצמות, פרקים,                      עבודה ממושכת עם מכשירים רוטטים

— סוף עמוד  9 —

שרירים, כלי דם או עצבים

       של הגפיים – הנגרמות על ידי

       עבודה במכשירים רוטטים

  1. אולם בשאלות ההבהרה לא נשאל המומחה לגבי מחלה ספציפית ברשימה ואם התנאים שלה מתקיימים לגבי התובע. השאלה שהוסכמה בין הצדדים אם אפשר לשלול קיומו של קשר סיבתי ותו לא.
  2. עניין זה לא הובהר והמומחה לא נשאל על כך; נוסיף כי המחלה הופיעה כארבע שנים לאחר המועד שבו נערכה הבדיקה שעמדה ביסוד החלטת הנתבע ביסוד התביעה דנן ובמנותק ממנה; המומחה קבע בחוות דעתו מיום 24.4.2022 (נסרקה לתיק ב- 25.04.22) "ניתן לקבוע שלתנאי עבודתו של התובע השפעה משמעותית על הליקוי בידו הימנית. גורמי הסיכון התחלואתיים הינם בעלי השפעה פחותה משמעותית. עדות נוספת לכך היא בדיקת ההולכה העצבית התקינה ביד שמאל, שמושפעת גם היא מהתנאים התחלואתיים." היינו, היעדר הפגיעה ביד שמאל היווה נימוק משמעותי בהערכת מידת השפעת הסיכון התחלואתי, דבר שלא הייתה שום התייחסות אליו בתשובותיו האחרונות.
  3. העדר התייחסות למחלת מקצוע ספציפית הביא להתלבטות מצדנו באם להמשיך במסגרת הליך זה בבחינת קיומה של מחלת מקצוע בכף יד שמאל שאובחנה בתאריך המאוחר כארבע שנים מהבדיקה שעמדה לפני הנתבע והייתה מושא התביעה לפנינו, או לדחות את התביעה כפי שנפתחה לפנינו ולהחזיר לפקיד התביעות לבחינה מחדש את ההכרה לפי ממצאי הבדיקה ממאי 2022.
  4. נוכח קשיים אלו הזמין בית הדין את הצדדים לדיון נוסף והציף את השאלות שנותרו ללא מענה והוצעו הצעות להמשך ההליך. עמדות הצדדים הוגשו לתיק.
  5. לאחר שניתנה לנתבע הזדמנות לבחינת הזכאות מחדש, החלטנו לדון גם בכף שמאל לפי הממצאים העדכניים. מה שהכריע את הכף להמשך הדיון הסכמת הנתבע להעביר את הבדיקה העדכנית לעיון המומחה כולל שאלות ההבהרה בעילת מחלת מקצוע.
  6. בהיעדר תשובות מצד המומחה לגבי מחלת המקצוע הרלוונטית ואם אכן התקיימו התנאים לגביה, ניתנה החלטה ביום 10.04.2023 להעברת שאלות הבהרה נוספות למומחה לגבי מחלת המקצוע בפריט 13 – שיתוקים של

    — סוף עמוד  10 —

    עצבים פריפריים הנגרמים על ידי לחץ ממושך בעבודה הכרוכה בלחץ ממושך על העצב.

  7. בהחלטה נפרדת באותו תאריך הועברו למומחה שאלות ההבהרה הבאות, להן השיב המומחה ביום 09.05.2023 :

א.           האם המחלה ממנה סובל התובע בכף יד שמאל, נכללת בגדר פריט 13 לרשימת מחלות המקצוע בתוספת השניה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד -1954, המתייחסת ל-"שיתוקים של עצבים פריפריים הנגרמים על ידי לחץ ממושך כתוצאה מעבודה הכרורכה בלחץ ממושך על העצב"?

תשובת המומחה:

המחלה ממנה סובל התובע בכף ידו השמאלית נכללת בפריט 13, לרשימת מחלות המקצוע לפי תקנות הביטוח הלאומי.

ב.             ככל שהתשובה חיובית, האם סביר יותר לקבוע שאין קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין המחלה בפריט זה ממנה הוא סובל בכף יד שמאל? כלומר, האם הנך יכול לשלול בסבירות של מעל 50 אחוז שתנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו?

תשובת המומחה:

כפי שעניתי בשאלות ההבהרה מיום 11.08.2022, לאור הממצאים בבדיקת ה EMG משנת 2022, שהדגימה עדות אלקטרופזיוולוגית ל CTS, אשר לא עמדה לעיוני בכתיבת חוות דעתי הראשונית ולאור הקביעה בסעיף העובדות, מכתב ההחלטה הראשון, שבו נכתב שהתובע הפעיל את ידו השמאלית במנח מאולץ בכיפוף שורש כף היד, לא ניתן לשלול בסבירות שעולה על 50% שתנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו.

ג.              המומחה יתייחס בין היתר לתשובתו בחוות דעתו מיום 24.4.2022 (נסרקה לתיק ב- 25.04.22) לפיה "ניתן לקבוע שלתנאי עבודתו של התובע השפעה משמעותית על הליקוי בידו הימנית. גורמי הסיכון התחלואתיים הינם בעלי השפעה פחותה משמעותית. עדות נוספת לכך היא בדיקת ההולכה העצבית התקינה ביד שמאל, שמושפעת גם

— סוף עמוד  11 —

היא מהתנאים התחלואתיים
." ואיך ממצאי הבדיקה המאוחרת מיום 18.05.2022 משליכים על משקל הגורמים האחרים לגבי יד שמאל בלבד. (הפגיעה ביד ימין אושרה בהתאם לתשובותיך בחוות דעתך)

תשובת המומחה:

ההבדלים בין שתי בדיקות ה EMG הינו מהותי. בבדיקה משנת 2018, לא נצפו ערכים מתאימים לתסמונת ביד שמאל אלא ביד ימין בלבד. בבדיקה משנת 2022 נצפו ערכים מתאימים לתסמונת התעלה הקרפאלית גם מימין וגם משמאל. בדיקות ה EMG הינן בדיקות תלויות מבצע ותלויות בגורמים סביבתיים נוספים. עשויה להיות טעות מדידה באחת משתי הבדיקות. בנוסף, חלף פרק זמן של כ 4 שנים בין הבדיקות והתובע ממשיך בעבודתו כרופא שיניים מנתח. יד שמאל לא חוותה רטט כפי שאירע ביד ימין וידוע בספרות מדעית, שהופעת התסמונת בד"כ מתרחשת ביד דומיננטית ראשונה. התיעוד הרפואי של התובע מסתיים בשנת 2018 ואין לכן אפשרות להתייחס לשינויים במצבו הבריאותי הכללי ובין היתר בגורמיה הסיכון להופעת התסמונת.

  1. איננו מסכימים עם טענת הנתבע כי בשל השימוש במונח – "לא ניתן לשלול.." בחוות הדעת מיום 06.10.2022, ניתן ללמוד כי הביע המומחה זהירות בניסוח תשובתו לשאלת ההבהרה האחרונה, שאין בה כדי לקיים את הוודאות הנדרשת לקיומו של קשר סיבתי.
  2. נזכיר כי התובע ביקש להתאים את נוסח שאלות ההבהרה, שביקש הנתבע להעביר למומחה, לשאלות בעילת מחלת מקצוע לגביה קיימת חזקה, והשאלות נועדו לאפשר לנתבע לסתור אותה. וזאת במקום שאלות על פי תורת המיקרוטראומה. בהסכמת הנתבע הועברו השאלות כבקשת התובע.
  3. נזכיר כי השאלה שהועברה למומחה היא – "האם ניתן לשלול קיומו של קשר סיבתי בסבירות העולה על 50% בין תנאי עבודת התובע לבין תסמונת התעלה הקרפלית ביד שמאל שאובחנה על ידך בתשובתך מיום 17.7.2022? המומחה השיב בהתאם לנוסח השאלה – לא ניתן לשלול. כלומר, התשובה לא הייתה מהמקום של הבעת זהירות רפואית אלא הותאמה לנוסח השאלה שהועברה למומחה.
  4. — סוף עמוד  12 —

    תשובות המומחה לשאלות ההבהרה האחרונות הן חד משמעיות לגבי אבחנת מחלת התובע ביד שמאל לפי פריט13 לרשימת מחלות המקצוע והתפתחותה עקב תנאי עבודתו.

  5. כזכור, חוות דעת המומחה מטעם בית הדין היא ה"אורים והתומים" בענייני רפואה. לא מצאנו הצדקה עובדתית או משפטית לסטות מממצאי חוות הדעת.
  6. משכך יש לקבל את התביעה ולקבוע כי קיים קשר סיבתי בין הליקוי בכף יד שמאל של התובע לבין תנאי עבודתו, וזאת נוסף על קבלת התביעה לגבי כף יד ימין.
  7. דחיית הנתבע להכרה במחלה בכף יד שמאל במועד שבו ניתנה הייתה כדין, והמשך בדיקת ההכרה בכף יד זו התאפשרה בהסכמת הנתבע נוכח ממצאי בדיקה עדכנית ממאי 2022 ללא שום קשר לתביעה שעמדה בפני הנתבע.
  8. הנתבע ישלם לתובע הוצאותיו בסך 3,500 ₪.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
תביעה להכרה בפגיעה בעור כפגיעה בעבודה של תובעת אשר עבדה בחברת "אלביט" במחלקת ציפוי לקה.
התובעת עבדה באופן יום יומי עם חומרים כגון טינר, איפא, דבקים ולקה אשר גרמו לה לאלרגיה בעור.
התביעה נדחתה ועל כן הוגשה תביעה לביה"ד, ועניינה עבר לבחינת מומחה רפואי על יסוד התשתית העובדתית.
שני המומחים שמונו הגיעו למסקנה כי קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת לבין מחלת העור ממנה היא סובלת, וביה"ד ראה לנכון לקבל את חוות דעתו של פרופ' וולף המטיבה עם המבוטחת לפיה המנגנון דרכו נפגעה התובעת מתאים להגדרה של מיקרוטראומה.
התיק נוהל ע"י עורכת הדין דנית קמרון.

פסק דין

 

  1. לפני תביעה להכרה בפגיעה בעורה של התובעת כפגיעה בעבודה כהגדרת סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – החוק), בהתאם לתורת המיקרוטראומה.

 

עיקרי העובדות וההליך המשפטי

  1. התובעת, ילידת 1957, עובדת בחברת "אלביט" משנת 2000 במחלקת ציפוי לקה במחלקת אלקטרוניקה.
  2. התובעת פנתה לנתבע בשנת 2015 בתביעה להכרה בפגיעות האלרגיה כפגיעה בעבודה על רקע חשיפתה ביום יומי לחומרים כגון טינר, איפא, דבקים ולקה.
  3. — סוף עמוד  1 —

    הנתבע דחה את התביעה מהטעמים הבאים: מבחינה רפואית לא הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלת התובעת לבין תנאי עבודתה; מחלתה של התובעת התפתחה על רק מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה, והשפעת העבודה, אף אם הייתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. לפיכך אין לראות במחלתה כתאונת עבודה.

  4. על רקע זה הוגשה התביעה שלפניי.
  5. הצדדים הסכימו ביניהם כי עניינה של התובעת יועבר לבחינת מומחה רפואי על יסוד התשתית העובדתית המוסכמת להלן:

                                א.        התובעת ילידת שנת 1957, עובדת בחברת "אלביט" משנת 2000 במחלקת ציפוי לקה במחלקת אלקטרוניקה.

                                 ב.         התובעת עבדה בממוצע 9 שעות ביום, ימים א'-ה', ולעיתים קרובות נדרשה לעבוד שעות נוספות, 12 שעות ביום.

                                 ג.         מדובר בתביעה להכרה באלרגיה כפגיעה בעבודה.

                                 ד.         במהלך עבודתה התובעת נדרשה למרוח לקה על מעגלים אלקטרוניים בגדלים שונים כשהיא משתמשת בכפפות גומי. בעבודתה נחשפה באופן יום יומי לחומרים מסוג לקה, טינר, איפא וגומי לצורך מריחת הלקה על המעגלים.

                                ה.        מצבה הרפואי כעולה מהחומר הרפואי.

  1. בהחלטה מיום 30.4.2018 מונה ד"ר יבגני לייקין, מומחה לרפואה תעסוקתית, לבחינת הקשר הסיבתי בין עבודת התובעת והליקויים מהם היא סובלת.
  2. להלן השאלות אשר הופנו לד"ר לייקין בהחלטת המינוי:

"א. מהו ליקויה של התובעת?

ב. האם ניתן לקבוע, בסבירות של מעל 50%, קיומו של קשר סיבתי בין עבודת התובעת לליקוי ממנו היא סובלת? גם החמרת מצב הליקוי עקב העבודה משמעה קיום קשר סיבתי בין השניים.

ג. ככל שהתשובה לשאלה הקודמת הינה בחיוב, וקיים לדעת המומחה קשר סיבתי בין העבודה לליקוי, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה בדבר אופן קרות הליקוי, דהיינו:

האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי ליקויה של התובעת עקב עבודתה נגרם על דרך של פגיעות זעירות, כך שכל אחת מהן הסבה לה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה גם כן לליקויה (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות)?

— סוף עמוד  2 —

ד. ככל שהמומחה ישיב לשאלה הקודמת בחיוב, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה בדבר השפעת העבודה על הליקוי ביחס לגורמיו האחרים, דהיינו – האם לעבודת התובעת השפעה משמעותית על ליקויה? ("השפעה משמעותית" על פי הפסיקה הינה בשיעור של 20% ומעלה)
".

  1. להלן עיקרי חוות דעתו של ד"ר לייקין מיום 9.8.2018:

"היות ועפ"י כתב המינוי מדובר בתביעה להכרה באלרגיה כפגיעת עבודה, אתייחס להביט ספיציפי זה במצב בריאותה של התובעת. כעקרון ניתן לחלק את כל התגובות האלרגיות לחריפות (הלם אנאפילקטי, בצקת גרון ע"ש קווינקה) וכרוניות. היות ובמקרה דנן לא דווח על מצבים של אלרגיה חריפה, נתרכז בתגובות כרוניות. ביטויים קליניים של תגובות אלרגיות כרוניות הם מטבע הדברים קשורים למערכות גוף האחראיות מצד מערכת העיכול ודרכי הנשימה אצל התובעת נותר להתרכז בתגובות אלרגיות כרוניות בעור. תגובה כרונית כזו נקראת דלקת עור אלרגית ממגע – CONTACT ALLERGIC DERMATITIS.

דלקת עור ממגע (Contact Dermatitis –CD) הינה אחת ממחלות המקצוע המוכרות והנפוצות ביותר בעולם. CD היא דלקת עור אשר מופיעה בשתי צורות: איריטנטית או אלרגית, והיא מתרחשת, כאשר העור בא במגע ישיר עם החומר אלרגני או מגרה בהתאמה.

CD בצורה איריטנטית זוהי תגובה דלקתית מקומית של העור בד"כ לגירוי ישיר בשילוב עם תנאי יובש או לחות יתר של העור. מגרי עור הנפוצים הם חומרי ניקוי, ניקל, כימיקלים מסוימים, כפפות לטקס, מוצרי קוסמטיקה ותרופות המשמשות לטיפול מקומי על העור. המחלה מתפתחת תוך דקות או שעות לאחר החשיפה. הצורה האיריטנטית שכיחה יותר בקרב אנשים שעבודתם כרוכה במגע תכוף עם חומרים מגרים כמו סבונים, דטרגנים, כימיקלים ואברזיביים, בין יתר מוכרים יותר ממיסים אורגנים מקבוצות שונות, צבעים ומדללי צבע כמגרי העור.

במקרים אחרים, כשהעובד בא במגע עם מספר חומרים, אשר עלולים להזיק לעור ולגרום למחלת עור, מופיעה מחלת העור רק כתוצאה מפעילות משנית של חומר אחד על העור, שכבר "הוכן" לכך על ידי חומר אחר. דוגמה בולטת לכך היא פעולת הממיסים, כגון בנזין, אצטון, אשר יכולים לגרום לגירוי ראשוני של העור, ובד בבד הם גם מורידים מהעור את שכבת השומן הטבעית המגינה עליו. במצב זה, כשעור לסר שכבת שומן המגינה, יכולים בסיסים שונים תקוף את העור באופן חמור יותר מאשר בפעולתם הרגילה על עור "משומן".

— סוף עמוד  3 —

דוגמה אחרת: פעולת "ההכנה של העור" הנגרמת ע"י חומרים כימיים שונים (כגון קסילן, טרפנטין, אלכוהול מתילי וכו'), אשר "מנקים" את העור, אך באותה עת גם גורמים בעצמם לגירוי ראשוני. כעת אם לאחר ה"ניקוי הזה" העובד ישתמש גם בסבון אלקאלי או בסודה קאוסטית – החומר הבסיסי (האלקלי) יהיה הגורם המכריע בהתהוות של מחלת העור המקצועית.

CD מסוג אלרגית מתרחשות, כאשר המערכת החיסונית של אדם הופכת להיות רגישה לחומר (שלב סניטציה) ואז מגיבה, כאשר הוא נחשף שוב לאותו החומר (שלב ההפקה). במקרה של דלקת עור אלרגית ממגע, זו התגובה החיסונית, והתוצאה היא מראה של פריחה בעור. דלקת עור אלרגיות ברוב המקרים נגרמות על ידי צמחים, פרמלדהיד, ניקל, בנזוקאין, neomycin, חומרים משמרים (פרבנים), צבע שחור (parphenylene dimine), כרומטים, שרף אפוקסי, נוגדי חמצון ותמציות ריח.

תגובה אלרגית מהווה כ-20% מכלל מקרי CD במקום העבודה ובדרך כלל מתרחשת בתוך 24 עד 48 שעות לאחר מגע. החשיפה המתמשכת עלולה לגרום דלקת עור כרונית. CD איריטנטית (להבדיל מאלרגית) מהווה כ-80% מכלל המקרים של כלל המקרים. השכיחות של דלקת עור ממגע היא בין 1% עד 10% באוכלוסייה העובדת ומהווה 90% של מחלת עור תעסוקתיות.

במקרה וניתן לזהות ולהימנע ממגע עם הגורם, המחלה בדרך כלל חולפת תוך מספר תוך מספר שבועות במקרה של תגובה אלרגית ותוך כמה ימים במקרה של CD איריטנטית. CD תעסוקתית חולפת לחלוטין או מראה שיפור קיני משמעותי ברוב מכריע של המקרים. תגובה אלרגית יכולה להימשך שנים גם עם הימנעות מהאלרגן.

אבחון CD תעסוקתי מבוסס על קריטריונים קליניים, אשר נוסחו בשנות ה-80 ע"י חוקר אמריקאי בשם מטיאס (Mathias) ונושאים את שמו. לאבחון CD ממקור תעסוקתי דרושים לפחות 4 קריטריוני מטיאס חיוביים מתוך 7 הקיימים:

  1. מראה קליני מתאים לדרמטיטיס ממגע
  2. נוכחות של חומרים איריטנטים במקום העובדה
  3. פיזור אנטומי מתאים לדרמטיטיס ממגע
  4. סידור זמנים מחלה-חשיפה תואם
  5.   שלילת תקומה של גורמים שאינם תעסוקתיים
  6. מבחן הרחקה חיוב
  7. תבחינים אלרגיים ספציפיים חיוביים

— סוף עמוד  4 —

כאן המקום לבחון את המקרה הנדון מקודת המבט של הקריטריונים הנ"ל.

קריטריון מס' 1 – מראה קליני מתאים: המידע כאן דל מאוד, אין לראות ולו תיאור מראה CD טיפוסי אחד בכל הרישום המוצג. על כן הקריטריון הזה שלילי.

קריטריון מס' 2 – נוכחות חומרים איריטנטיים ואלרגניים במקום העבודה: החומרים שהתובעת נחשפת אליהם בעבודתה כולל לקה, טינר, ממיסים וגומי עלולים להוות גורם שכזה. על כן הקריטריון הזה הוא חיובי.

קריטריון מס' 3 – פיזור אנטומי מתאים: פעמים בודדות מוזכרת פרחיה בחוזה, פריחה בכל הגוף, פריחה מגרדת בידיים לסירוגין. ניתן להגיד כי מדובר בהתאמה חלקית, היות ו-CD מופיע עפ"י רוב באזורי המגע הטיפוסיים: ידיים, פנים, צוואר. ניתן לחשב את הקריטריון כחצי חיובי.

קריטריון מס' 4 – סידור זמנים מחלה-חשיפה תואם: כאן פשוט חסר מידע רפואי הודות התקופה שקדמה לעבודתה הנוכחית של התובעת. על כן הקריטריון הזה ניתן לחשב כחיובי בתנאי שהתובעת לא סבלה מתופעות של פריחה בידיים לפני שהתחילה לעבוד במפעל "אלביט".

קריטריון מס' 5 – שלילת תרומה של גורמים שאינם תעסוקתיים: לא ידוע האם נשללו גורמים שאינם תעסוקתיים.

קריטריון מס' 6 – מבחן הרחקה: לא בוצעה, או לפחות לא דווח.

קריטריון מס' 7 – תבחנים אלרגיים ספציפיים: ושוב המידע הקיים דל מאוד, מדיווחה של רופאת משפחה ידוע כי הטסטים היו ששליליים [לא ברור על אלו טסטים מדובר].

ובכן המידע הרפואי הקיים מאפשר להגדיר רק 2.5 מהקריטריונים מתוך 7 כחיוביים לאבחנה של דלקת עור ממגע, וגם זאת בתנאי שלא היו לתובעת תופעות של פריחה בידיים לפני התחלת עבודתה ב"אלביט". כמובן זה לא מספיק לאבחון המחלה ולהגדרתה כמחלת תעסוקתית.

 

סיכום מסקנות:

שאלה א': מהו ליקויה של התובעת?

— סוף עמוד  5 —

עפ"י התשתית העובדתית הקיימת בין השנים 2003 עד 2015 התובעת סבלה לסירוגין מפריחה מגרדת באזורי גוף שונים לרבות בידיים, אך מצבה טרם מאובחן כמחלת אור אלרגית תעסוקתית.

שאלה ב': האם ניתן לקבוע, בסבירות של מעלה 50%, קיומו של קשר סיבתי בין עבודת התובעת לליקוי ממנו היא סובלת?

תושבה שלילית. מצבה של התובעת אינו עונה על הקריטריונים הקליניים של דלקת עור ממגע על רקע תעסוקתי, על כן לא ניתן לקבוע בסבירות מספקת קשר סיבתי בין עבודתה לליקוי ממנה סובלת.

היות והתשובה לשאלה קודמת שלילית – שאלות ג' וד' מתייתרות".

  1. בעקבות בקשת התובעת הועברו לד"ר לייקין שאלות ההבהרה הבאות:

"א.      ביחס לקריטריון מס' 1 בחוות דעתך, מהו מראה קליני מתאים של CD טיפוסי?

ב.         ביחס לקריטריון מס' 3 בחוות דעתך, האם לפי הספרות הרפואית, CD על רקע תעסוקתי יכול להופיע בכל הגוף?

ג.         האם לאחר עיון במסמך מיום 30.9.2014 מטעם ד"ר הדר, מומחה לרפואה פנימית ותעסוקתית ממכון מור, הינך משנה את מסקנתך בנוגע לקריטריונים 6 ו-7 לחוות דעתך".

  1. ביום 4.12.2018 השיב ד"ר לייקין לשאלות התובעת כלהלן:

"א.  הופעות קליניות של דרמטיטיס ממגע מסוג איריטנטי (ICD) נע בין יובד מתון בעור מתון וריתה לדרמטיטיס אקזמטוטית חריפה או כרונית ואפילו נמק בעור. סוג התגובה של העור. ICD חריפה וכרונית הן הצורות הנפוצות ביותר. לעיתים קרובות, ICD חריפה נובעת מחשיפה חד פעמית לכימיקל מגרה. תכונות קליניות כוללות אריתמה, בצקת ושלפוחית. התגובה מוגבלת בדרך כלל לאתר של המגע והיא מלווה בתחושת צריבה, עקצוץ או כאב. מקרים מתונים עשויים להופיע רק עם אריתמה חולפת.

ICD כרונית נגרמת על ידי חשיפה חוזרת ונשנית לגירויים קלים או ריכוזים נמוכים של גורמים מגרים חזקים. קלינית ICD גרונית מאופיינת באריתמה, lichenification, היפקרטוזיס, וסדקים בעור. המיקום האופייני הוא גב כפות הידיים, קצות האצבעות והפנים במקרים של חשיפה לגרומים נדיפים או קוסמטיקה.

במקרה של דלקת עור אלרגית ממגע – ACD, זוהי התגובה של מערכת החיסונית, והתוצאה היא מראה של פריחה בד"כ פפולרית מגרדת בעור.

— סוף עמוד  6 —

ב. כעיקרון הופעת של 
CD בכל הגוף אינה אופיינית. עפ"י רוב הנגעים בעור ממוקדים לאזורי המגע עם הגורם המגרה, מכאן נובע השם של המחלה. עם זאת במקרה של תגובה אלרגית מקום הופעת הפריחה אינה בהכרח מקום המגע עצמו ויכול להיות באזורים שונים.

ג. לפי מכתבו של דר' הדר מ-30/09/14, אשר לא הוצג בפני קודם מסיבה שאינה מובנת לי, התובעת עברה מבחן טלאי מסוג TRUE TEST [לא צוין מתי] שנמצא חיובי לקבוצת חומרים Carba Mix. המשמעות של תגובה חיובית זו היא, שהתובעת ככל הנראה אלרגית למוצרי גומי למיניהם, חומרי הדברה מסוימים ולכימיקלים קוטלי עובש (פונגיצידים). בין שאר החומרים שהתובעת נחשפה להם בעבודתה מוזכר גם גומי: "בעבודתה נחשפה באופן יומיומי לחומרים מסוג לקה, טינר, איפא וגומי לצורך מריחת הלקה". לפיכך הקריטריון 7 ניתן לחשב כחיובי. אינני רואה מקום לשנות את המסקנה לגבי הקריטריון 6 – אין מידע חדש לגבי מבחן הרחקה".

  1. לבקשת התובעת הועברו למומחה שאלות הבהרה נוספות:

"א.      במענה לשאלת ההבהרה ג' ציינת כי אינך רואה מקום לשנות את המסקנה לגבי קריטיון מס' 6 – מבחן ההרחקה. הנך מופנה לאישור רופא תעסוקתי בדבר הרחקת התובעת מעבודתה בטולטון ומעבודה עם חומר מסוג CARBA MIX. האם יש בתוצאות האישור בכדי לענות על מבחן ההרחקה, ולו באופן חלקי?

ב.         במידה והמענה לשאלה א' חיובי, האם יש בכך בכדי לעמוד במבחן מטיאס בדבר CD תעסוקתית?".

  1. ביום 25.7.2019 השיב ד"ר לייקין לשאלות ההבהרה כלהלן:

"א. הדברים אינם קשורים. האישור הנזכר ניתן ע"י רופא תעסוקתי בהתבסס על מבחן טלאי מסוג TRUE TEST אשר גילה רגישות אלרגית לגורמים שפורטו בתשובה. חשוב לציין שהרגישות שנמצאה אינה מעידה על קיום המחלה.

לעומת זאת, מבחן הרחקה בצורתו המקובלת לו נעשה עשוי היה להעיד על קשר בן המחלה לחשיפה בעמדת עבודתה של התובעת. צורתו המקובלת של המבחן כוללת שלבים הבאים: תיעוד מצב קליני התחלתי, לאחר מכן – הרחקה מעבודה/חשיפה למספר ימים ותיעוד המצב שלאחר החזרה לעבודה/חשיפה. למיטב ידיעתי המבחן לא בוצע אפילו בצורה חלקית, לכן תשובתי לשאלה זו שלילית באופן חד-משמעי.

— סוף עמוד  7 —

ב. כאמור המענה לשאלה א' שלילי, על כן גם התשובה לשאלה הנוכחית הינה שלילית".

  1. בעקבות בקשת התובעת והחלטת בית הדין הארצי בבר"ע 31595-11-19 (22.4.2022) הועברו לד"ר לייקין שאלות ההבהרה הנוספות כלהלן:

"א.      קריטריון מס' 1 – בתשובתיך לשאלות ההבהרה כתבת כי "מיקום אופייני של ACD המראה אופייני הוא פריחה פפולרית בעור". הינך מופנה לתיעוד הרפואי לפיו התובעת התלוננה על פריחה מגרדת בעור –

  1. i.          ביקור מיום 21.2.2007 אצל ד"ר זינגר – "פריחה מקולופפולרית בחזה".
  2. ii.        ביקור מיום 30.5.2010 אצל ד"ר פוטרמן – "פריחה אורטיקרית מס' ימים בכל הגוף".

iii.       ביקור מיום 26.7.2011 אצל ד"ר טימקובסקי – "פריחה מגרדת מזה שבוע".

  1. iv.       ביקור מיום 25.9.2011 אצל ד"ר טימנוקובסקי – "מספר חודשים פריחה אלרגית בידיים".
  2. v.        ביקור מיום 5.3.20143  טצל ד"ר טמנוקובסקי – "לסירוגין הופעת פריחה אלרגית בידיים".

האם לאור התיעוד הרפואי הנ"ל וכן תיעוד נוסף מתוך תיקה הרפואי המצביעים על קיומה של פריחה פפולרית מגרדת בעור, תסכים כי קריטריון בדבר מראה קליני מתאים של ACD מתקיים?

ב.         קריטריון מס' 5 – בחוות דעתך קבעת כי קריטריון זה לא מתקיים מכיוון ש"לא ידוע האם נשללו גורמים שאינם תעסוקתיים". איזה גורמים שאינם תעסוקתיים יכולים להשפיע על התפתחות דלקת עור אלרגית ממגע (CAD)? האם גורמים אלו קיימים אצל התובעת?

ככל ותשובתך שלילית, האם יהיה בכך בכדי לשנות את דעתך ביחס לעמידה בקריטריון זה? 

ככל ותשובתך חיובית, האם לגורם התעסוקתי בכל זאת השפעה בשיעור 20% אן יותר על התפתחות המחלה?".

  1. ביום 9.7.2020 השיב ד"ר לייקין על שאלות ההבהרה כלהלן:

"א. תשובה שלילית. בחוות הדעת ובתשובות לשאלות הבהרה קודמות הוקדשה תשומת לב רבה לסוגית השאלה הזו, ניתן הסבר מקיף. אינני רואה צורך לחזור עליו. התיאורים שנתנו באשר למראה הפריחה, כולל אלה שצוטטו בגוף השאלה, אינם מאפשרים להגדיר את הקריטריון הזה כחיובי

— סוף עמוד  8 —

ואף לא כחצי חיובי. העובדה שלאורך כל התקופה למרות הפריחה המופיעה לסירוגים אף רופא עור לא התרשם מהסתכלות על הפריחה מאבחנה 
CD מדברת בעד עצמה.

ב. אולם אין זה מקום לפרט, אך פרט לעובדה גורמי סיכון להתפתחות דלקת עור ממגע כוללים שורה ארוכה מאוד ומתרחבת ללא הפסקה של מוצרי קוסמטיקה וטואלטיקה למיניהם, מוצרי כימיה ביתית ועוד אלף ואחד דברים שנמצאים בסביבתו של בן אדם מודרני.

החצי השני של השאלה הינו דבר והיפוכו. הרי לא ניתן לדעת קיומו של משהו מבלי לחקור. זה בדיוק התמונה של המצב הנמצאת בסוגית הקריטריון מס' 5. הגורמים שאינם תעסוקתיים אצל התובעת לא נשללו כיוון שלא נחקרו, או לפחות דבר החקירה לא מתועד באסמכתא המוצגת. ובכן אינני רואה כל סיבה לשנות את דעת גם לגבי הקריטריון הזה".

  1. בעקבות הגשת סיכומים על ידי הצדדים ניתנה ביום 11.4.02021 החלטה על ידי מותב זה בדבר החזרת עניינה של התובעת לבחינה על ידי מומחה, להלן החלק הרלוונטי בהחלטה:

"21.     לפיכך, משיש לראות בקריטריון 3 ובקריטריון 5  כמתקיימים בעניינה של התובעת, הרי שהתובעת עומדת ברף הדרוש לקריטריוני מטיאס לאבחון דלקת עור ממגע על רקע תעסוקתי.

  1. כאשר מדובר בפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה, לאחר שהונחה מסכת עובדתית מתאימה, יש לברר שלושה נושאים: האחד – קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הליקוי; השני – האם הפגיעה נעשית במנגנון המיקרו-טראומה; השלישי – מידת ההשפעה של תנאי העבודה על הופעת הליקוי ביחס לגורמיו האחרים.
  2. מאחר ונקבע כאמור לעיל כי התובעת עומדת ברף הדרוש לקריטריוני מטיאס, הרי שמתקיים הקשר הסיבתי הנדרש, בין תנאי עבודת התובעת לליקוי ממנו היא סובלת.
  3. יחד עם זאת, לאור קביעתו הרפואית של המומחה בחוות דעתו, הוא לא נדרש לבחון את מידת התרומה של תנאי העבודה להיווצרות הליקוי – האם תרומה משמעותית (לפחות 20%) אם לאו.
  4. לפיכך, לאור הנקבע לעיל, יש להשיב את עניינה של התובעת למומחה הרפואי על מנת שישיב על שאלות ג' ו-ד' שהופנו אליו בהחלטת בית הדין מיום 16.5.2018".

    — סוף עמוד  9 —

    ד"ר לייקין השלים את תשובותיו לשאלות אותן נשאל בהחלטת המינוי ביום 26.4.2021, כלהלן:

"ג. תשובה שלילית. מנגנון מיקרוטראומה אינו ישים כלל להסבר הופעת מחלת עור אלרגית. אין כאן כל נזק מצבר. כעקרון, לאחר סניטציה ראשונית כל מגע חדש עם אלרגן עלול לגרום לתגובה אלרגית חריפה. הימנעות ממגע עם אלרגן עשויה לפתור את הבעיה ללא כל נזק שאירי.

ד. היות התשובה לשאלה א' שלילי, שאלה ב' מתייתרת".

  1. בהחלטה מיום 15.10.2021 הוחלט להעביר את עניינה של התובעת לבחינת מומחה ברפואת עור בשל קיומה של מחלוקת בדבר עצם קיומה של הפגימה אצל התובעת והאם היא סובלת ממחלה איריטנטית.
  2. בהחלטה מיום 15.10.2021 מונה פרופ' רוני וולף, מומחה לרפואת עור, לבחינת הקשר הסיבתי בין עבודת התובעת והליקויים מהם היא סובלת.
  3. להלן השאלות שהופנו לפרופ' וולף בהחלטת המינוי:

" א.     מהו הליקוי ממנו סובלת התובעת בעור?

ב.         האם ניתן לקבוע, בסבירות של מעל 50%, קיומו של קשר סיבתי בין עבודת התובעת כמפורט בעובדות לעיל למחלת העור בה לקתה? גם החמרת מצב הליקוי עקב העבודה משמעה קיום קשר סיבתי בין השניים.

ג.         ככל שהתשובה לשאלה הקודמת הינה בחיוב, וקיים לדעת המומחה קשר סיבתי בין העבודה לליקוי, האם ניתן לומר, כי ליקויה של התובעת עקב עבודתה נגרם על דרך של פגיעות זעירות, כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה גם כן לליקויו (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות).

ד.         ככל שהמומחה ישיב לשאלה הקודמת בחיוב, האם לעבודת התובעת השפעה משמעותית על ליקויה? ("השפעה משמעותית" על פי הפסיקה הינה בשיעור של 20% ומעלה)".

  1. להלן עיקרי חוות דעתו של פרופ' וולף מיום 28.10.2021:

"התובעת ילידת 1957, עובדת חברת "אלביט" משנת 2000 במחלקה לציפוי לקה במחלקת אלקטרוניקה. במהלך עבודתה נחשפה התובעת באופן יום יומי לחומרים מסוג לקה, טינר, וגומי. חלק מחומרים אלה נחשבים לחומרים מגרים ולא ידידותיים לעור.

יחד עם זאת, לא מצאתי בתיקה הרפואי של התובעת עדות לדרמטיטיס למגע (בין אם על ידי רקע אלרגי ובין על רקע גירוי ראשוני) בידיה אשר ניתן היה לקשור לתנאי עבודתה עם החומרים החריפים והמגרים, שהתובעת חשופה

— סוף עמוד  10 —

להלם במשך שנים בעבודתה. כמו כן לא נמצאה כל עדות למחלת עור אחרת, שניתן לקשור לתנאי עבודתה של התובעת. נמצאו כמה ביקורים בשל מה שהוגדר באופן כללי כאלרגיה (בעיקר על ידי רופאת המשפחה, אבל גם ע"י רופאת עור). בכמה ביקורים אובחנה אורטיקריה או פריחה אורטיקריאלית. מחלות אלה אמנם נגרמות על רקע אלרגי כאשר ברוב המקרים לא מוצאים אלרגן ספציפי, ובאלה שמוצאים מדובר במזון לרבות צבעי מאכל, או בנשימת אלרגנים. אין עדות, שמדובר בשאיפת חומרים במקום עבודתה, כאשר הפריחה הופיעה בתקופות מסוימות וחלפה מעצמה בעוד, שאם הפריחה הייתה קשורה לחומרים בעבודתה הייתי מצפה לכך, שהפריחה תופיעה כל אימת שהתובעת נמצאת בעבודתה בסביבת האלרגן, וכאמור לא כך קרה.

 

לסיכום

התובעת אכן חשופה בעבודתה, במחלקה לציפוי לקה במחלקת אלקטרוניקה, לחומרים מגרים (לקה, טינר) אבל אין עדות למחלת עור הקשורה למגע עם החומרים שלהם היא נחשפת. יש כמה עדויות לפריחות, שהוגדרו כאלרגיות, הן התפתחו במקומות שונים בגוף ואין דרך לקשור אותן תנאי עבודתה של התובעת".

  1. בעקבות בקשת התובעת הועברה לפרופ' וולף שאלת ההבהרה הבאה:

"בחוות דעתו של ד"ר לייקין, מומחה לרפואה תעסוקתית, מצוין כי "השכיחות של דלקת עור ממגע היא בין 1% עד 10% באוכלוסיה העובדת ומהווה 90% של מחלת עור תעסוקתית" (עמ' 2 שורות 33-34 בכתב המינוי).

בחוות דעתך הינך מציין כי חלק מהחומרים אליהם נחשפה התובעת במהלך עבודתה נחשבים חומרים מגרים ולא ידידותיים לעור.

הנך מופנה לתיעוד רפואי מיום 30.09.2014 של ד"ר הדר, מומחה לרפואה פנימית, אשר כותב, כי התובעת סובלת מאלרגיה בעור וגרד ונשלחה למומחה לאלרגיה שביצע בדיקה, ונמצא כי היא חיובית לחומרים להם נחשפה בעבודה. בשל כך הומלץ לה להמנע משימוש בחומרי גומי.

בנוסף, הנך מופנה לתיעוד רפואי מיום 04.11.2011, אשר נכתב בו כי בבדיקה גופנית יש רגישות לחומרים ואובחנה כסובלת מ"DERMATITIS".

האם אין באמור כדי לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין עבודת התובעת למחלת האלרגיה ממנה היא סובלת?"

  1. ביום 2.3.2022 השיב פרופ' וולף על שאלת ההבהרה כלהלן:

— סוף עמוד  11 —

"סיכום הביקור מיום 4/11/2011 אצל המומחית לאלרגולוגיה ד"ר בראבן יבגניה המסכם תוצאות מבחני מטלית, ומצביע על רגישות לשני מרכיבים של גומי carba mixmercapto mix שניהם בעוצמה של 2+, סיכום זה, יש בו מכדי לשנות את החלטתי ומסקנתי כפי שהיא מופיעה בחוות דעתי המקורית מיום 22.2.2022.

בביקור מיום 25/09/2011 אצל רופאת המשפחה ד"ר טימקובסקי הרופאה מוציאה לפועל את ההנחיה של ד"ר רצ'יק ומפנה את התובעת לאלרגולוג. "מזה מספר חודשים פריחה אלרגית בידיים, רגליים, נשלחה ליעוץ אלרגולוגי".

סיכום הביקור מיום 4/11/2011 אצל המומחית לאלרגולוגיה ד"ר בראבן ותוצאות הטסטים החיוביים משלים את התמונה וכאמור משנה את מסקנתי מחוות הדעת המקורית.

כפי שכתבתי בחוות דעתי "במהלך עבודתה נחשפת התובעת באופן יום יומי לחומרים מסוג לקה, טינר וגומי. חלק מחומרים אלה נחשבים לחומרים מגרים ולא ידידותיים לעור". זאת ועוד, התובעת עבדה בכפפות גומי.

השילוב של עבודה בחומרים מגרים, עבודה בכפפות גומי, ביחד עם דרמטיטיס בכפות ידיים, והטסט החיובי למרכיבי גומי, שילוב זה מצביע בסבירות גבוהה (80%) לקשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודתה של התובעת למחלת העור שלה. יש לציין שהטסטים שבוצעו לתובעת היו טסטים מצומצמים (טסטים סטנדרטיים), ולא ספציפיים לעבודתה, ובהחלט יתכן שטסטים ספציפיים היו מגלים רגישיות נוספות. אבל התוצאות החיוביות והרלבנטיות של טסטים אלה מספקים ומספיקים בהחלט לצורך קביעתי, באשר הם הוכיחו אלרגיה לשני מרכיבים דומיננטיים בגומי אשר התובעת חשופה להם במשך שעות רבות בעבודתה ובצורה אינטנסיבית ביותר.

לסיכום:

התיעוד הנוסף של תוצאות הביקור מיום 4/11/2011 משלים את התמונה, ומשנה את מסקנתי בחוות הדעת המקורית. המסקנה העדכנית היא, שאכן קיים קשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודתה של התובעת לבין מחלת העור שלה".

  1. בעקבות בקשת הנתבע הועברו לפרופ' וולף שאלות ההבהרה הבאות:

"1.       ביום 2.3.22 התקבלה חוות דעתך במסגרתה ענית על שאלות הבהרה וקבעת כי התיעוד הנוסף משנה את מסקנתך בחוות הדעת המקורית, ושאכן

— סוף עמוד  12 —

קיים קשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודתה של התובעת לבין מחלת העור שלה.

  1. לאור האמור, הנך מתבקש לשוב ולעיין בחומר הרפואי ובהחלטת המינוי מיום 15.10.21 ולהשיב בתוך 21 יום מהיום גם על שאלות ג' ו- ד'".
  2. ביום 14.11.2022 השיב פרופ' וולף על שאלות ההבהרה כלהלן:

"ג. אכן קיים קשר סיבתי בין עבודתה של התובעת למחלת העור שלה, וניתן לומר, כי ליקויה של התובעת עקב עבודתה נגרם על דרך של פגיעות זעירות, כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה גם כן לליקיו (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות).

ד. לעבודת התובעת השפעה משמעותית מאוד על הליקוי, למעשה הדרמטיטיס בידיה של התובעת נגרמה ישירות מחשיפה לחומרים אתם היא עובדת, ולהם היא חשופה והייתי מגדיר את השפעתם ב- 80% ואת הנטייה הגנטית האישית שלה ובנוסף את החשיפה לחומרים מחוץ לעבודתה ב- 20% הנותרים".

  1. בעקבות בקשת הנתבע הועברה לפרופ' וולף שאלת הבהרה נוספת כלהלן:

"1.       בהמשך לחוות דעתך מיום 25.10.21 והמענה לשאלות הבהרה מיום 27.2.22 ומיום 3.11.22 בעניינה של התובעת, הנך מתבקש להשיב לשאלת ההבהרה שלהלן:

הנך מופנה לאמור בחוות דעתו של ד"ר לייקין מיום 17.4.21: "מנגנון מיקרוטראומה אינו ישים כלל להסבר תופעת מחלת עור אלרגנית. אין כאן כל נזק מצטבר. כעקרון, לאחר סנסיטיזציה ראשונית כל מגע חדש עם אלרגן עלול לגרום לתגובה אלרגית חריפה. הימנעות מגע עם אלרגן עשויה לפתור את הבעיה ללא כל נזק שאירי".

נא הבהר אם אתה מסכים לאמור לעיל. אם לא- אנא נמק מדוע".

  1. ביום 19.3.2023 השיב פרופ' וולף לשאלת ההבהרה כלהלן:

"נתבקשתי להגיב על "האמור בחוות דעתו של ד"ר לייקין מיום 17.4.21: 'מנגנון מיקרוטראומה אינו ישים כלל להסבר תופעת מחלת עור אלרגית…"

אני מסכים בהחלט למשפט ההסבר בחוות דעתו המלומדת של ד"ר לייקין ש"לאחר סניטציה ראשונית על מגע חדש עם אלרגן עלול לגרום לתגובה אלרגית חריפה" אכן משפט זה מבטא היטה את מהלך העניינים בתגובה אלרגית מסוג רגישות יתר למגע (allergic contact dermatitis). בשלב הראשון של היווצרות האלרגיה למגע, הוא שלב הסניטציה/אינדוקציה,

— סוף עמוד  13 —

האלרגן/האנטיגן (החומר שנגדו תיווצר האלרגיה) חודר לשכבת העור העליונה, מתחבר לחלבון נשא ומולקולה זו נבלעת ע"י תאים מסוימים (הנקראים לנגרהס על שם המגלה), ותאים אלה עוברים לקשרי הלימפה, "ומציגים" להם את האלרגן, ואחרי שרשרת אירועים נגמר שלב הסנטיציה, כאשר בדמו של האדם האלרגי זורמים לימפוציטים "המכירים" את האנטיגן הספציפי ובמפגש חוזר ביניהם הם משחררים ומרים ש"מזעיקים" ומפעילים את המערכת החיסונית וגורמים לדלקת (דרמטיטיס) המתבטאת קלינית. במילים אחרות כפי שקבע ד"ר לייקין יש שלב של סניטציה, שבו מערכת בחיסון לומדת להכיר/לזהות את האלרגן ו"מכריזה" עליו כאויב, ושלב זה יכול לקחת שבועות וחודשים וגם שנים. לאחר שלב זה כאשר מערכת החיסון הכירה את האלרגן הספיציפי והכריזה עליו כאויב היא ערוכה, דרוכה ומוכנה לקראתו בכול עת, וכל מגע חוזר עם אותו האלרגן יגרום לשפעול המערכת במלוא עוצמתה. לענייננו, בשלב הסניטציה האדם נחשף לכמויות שונות של אלרגן, חשיפה חוזרת ונשנית כאשר בכול חשיפה/מגע חוזר מתרחשים תהליכים אימונולוגיים/מולקולריים מעין אלה, שתיארתי לעיל (בפשטות ושטחיות מרובה), תהליכים אשר רק אחרי, שהם חוזרים שוב, ושוב, ושוב תתפתח אותה רגישות למגע.

תהליך של סנסיטיזציה אפשר בהחלט לראות בו, לעניות דעתי, כאילו האלרגיה או הרגישות נגרמת על דרך של פגיעות זעירות, כל פגיעה היא במקרה דנן "הצגת" האלרגן בפני הלימפוציטים והפיכתם לכאלה שיזהו/יכירו את האלרגן ויהיו מוכנים לפעול נגדו. כל מפגש חוזר של האלרגן עם מערכת החיסון מפעילה את שרשרת הפעולות המסובכת, שניתנת להדגמה באמצעי מחקר חדישים ומשוכללים, וכל מפגש כזה תסב ללימפוציט שינוי זעיר מולקולרי, נזק זעיר ובלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הללו זה על גבי זה ופגיעה/שינוי בלימפוציט אחד אחרי השני, תגרום למערכת החיסון להיות מוכנה ודרוכה ולהגיב בשעת המגע החוזר עם האנטיגן בצורת דלקת עור חזקה וקלינית (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה נוטפות).

עד כאן השוואת מנגנון היווצרות האלרגיה למגע למנגנון המיקרוטראומה.

לסיום, אני מרגיש חובה להוסיף אספקט נוסף הקשור למקרה, ותחושתי הסובייקטיבית היא, שהדיון לא יהיה שלם ומושלם אם לא אוסיף פן זה של הדיון למרות, שאינו מופיע במפורש ובאופן ישיר בשאלה. אני תקווה, שצעד זה אינו מהווה סטיה/חריגה מסמכות ונהלים.

— סוף עמוד  14 —

בתשובת הבהרה מיום 03 נובמבר 2022 עניתי על נושא המיקרוטראומה. גם כאשר ניסחתי תשובה זו חשבתי, כמו היום, שהיה נכון יותר להתייחס לפגיעה של התובעת בעבודתה כ"מלת מקצוע" כמוגדר בסעיף 35 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995. מחלתו של התובעת מופיעה בחלק ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954, "מחלות עור הנגרמות על ידי אבק, נוזלים, מוצקים או גזים
".

  1. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

תמצית טענות הצדדים

  1. לטענת התובעת, יש לקבל את תביעתה לאור העובדה כי הן חוות דעתו של ד"ר לייקין (אשר מצא כי התובעת עומדת בכמות התנאים הנדרשים להכרה בקשר סיבתי בין תנאי תעסוקה ל- Contact Dermatitis) והן חוות דעתו של פרופ' וולף הכירו בקשר סיבתי בין תנאי עבודתה לבין האלרגיה ממנה היא סובלת.
  2. הנתבע טוען, כי לא היה מקום למנות מומחה נוסף, לאחר מינויו של ד"ר לייקין, משהתובעת כלל לא ביקשה זו, ומשמונה יש להתייחס רק לקביעותיו לעניין המצב הרפואי ולא מעבר.
  3. הנתבע הוסיף וטוען כי מאחר שפרופ' וולף הינו מומחה נוסף ולא חלופי, הרי שחוות דעתו של ד"ר לייקין ותשובותיו לשאלות ההבהרה נותרו בתיק בית הדין ויש להסתמך עליהן בעת מתן ההכרעה בתיק.
  4. הנתבע טען עוד, כי מכיוון שד"ר וולף קבע שאין קשר סיבתי בין מצבה הרפואי של התובעת לבין תנאי עבודתה, היה מקום לדחות את תביעתה של התובעת בכל מקרה, וזאת לאור דברי ד"ר לייקין, אשר דחה תביעתה מלכתחילה, וקל וחומר לאחר שפרופ' וולף שלל קשר סיבתי, על אף שמונה לעניין מצבה הרפואי של התובעת בלבד.
  5. הנתבע מלין על כך שלמרות האמור לעיל החליט בית הדין להציג לפרופ' וולף שאלות הבהרה, שבגינן שינה את דעתו וקבע קיומו של קשר סיבתי. הנתבע סבור כי בתשובותיו לשאלות ההבהרה לא תיאר פרופ' וולף את מנגנון הפגיעה כך שלא ניתן לדעת האם מדובר בפגיעה זעירה, המתאימה לקביעת מיקרוטראומה, או בהליך תחלואתי מתמשך. עוד טוען הנתבע כי פרופ' וולף סתר עצמו כאשר כתב  כי הוא מסכים עם ד"ר לייקין ולאחר מכן טען כי בכל זאת מדובר במיקרוטראומה (מסקנה אשר ד"ר לייקין שלל), ולבסוף סתר עצמו בשנית כשכתב כי המקרה מתאים יותר למחלת מקצוע ולא למיקרוטראומה.
  6. — סוף עמוד  15 —

    לאור כל האמור, טוען הנתבע כי יש להתייחס לקביעות פרופ' וולף ביחס למצב הרפואי של התובעת בלבד, ולא לעניין הקשר הסיבתי, במיוחד כאשר אמרותיו לעניין הקשר הסיבתי היו דו משמעיות ומנגד ניצבת חוות דעתו הברורה והחד משמעית של ד"ר לייקין אשר שללה קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת לבין הפגימה ממנה היא סובלת בעורה.

  7. על כן טוען הנתבע כי נטל ההוכחה לא הורם ויש לדחות את התביעה.

 

דיון והכרעה

מסגרת נורמטיבית

  1. חוות דעת המומחה הרפואי משמשת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי וככלל: "בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין" (עב"ל (עבודה ארצי) 315/06 יוסף מיכאלי – המוסד לביטוח לאומי (5.2.09)).
  2. עוד נקבע בפסיקה כי בית הדין ייתן משקל מיוחד לחוות דעת המומחה אשר מונה כדי לייעץ לבית הדין בתחום הרפואי, ולא יסטה ממנה אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. זאת כל עוד אין בחוות הדעת פגמים גלויים לעין ואין היא בלתי סבירה על פניה (עב"ל (ארצי) 389/09 לגזיאל שמואל – המוסד לביטוח לאומי (14.2.11) עב"ל 341/96  שמעון מליחי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 377 עב"ל (ארצי) 615/08 ישראל גרינהיים – המוסד לביטוח לאומי (22.3.2009); עב"ל 1035/04 דינה ביקל – המוסד לביטוח לאומי (6.6.2005)).

אשר לענייננו

  1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, בהתאם לחוות דעתו של פרופ' וולף. להלן אפרט את הנימוקים לכך.
  2. הן חוות דעתו של פרופ' וולף והן חוות דעתו של ד"ר לייקין הינן חוות דעות מפורטות ומנומקות הנסמכות על עיון מקיף בתיקה הרפואי של התובעת ועל ידע רפואי כאשר שני המומחים הגיעו למסקנה כי התובעת קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת לבין מחלת העור ממנה היא סובלת, אולם בעוד

    — סוף עמוד  16 —

    שד"ר לייקין שלל קיומו של מנגנון מיקרוטראומה, פרופ' וולף פירט באריכות מדוע הוא סבור כי המנגנון דרכו נפגעה התובעת מתאים להגדרה המשפטית של מיקרוטראומה (אמרתו של פרופ' וולף לפיה מתאים יותר להכיר במחלת מקצוע, הינה חסרת משמעות שעה שהתובעת לא העלתה טענה בדבר קיומה של מחלת מקצוע לאורך ההליך ושעה שפרופ' וולף קבע כי ניתן להכיר גם במיקרו- טראומה).

  3. בהתקיים שתי אסכולות שונות אני רואה לנכון לקבל את חוות דעתו של פרופ' וולף המטיבה עם המבוטחת, בהתאם להלכה הפסוקה ובהתאם לתכליתו של חוק הביטוח הלאומי.
  4. חוות דעתו של פרופ' וולף הינה בהירה וקוהרנטית כמו גם תשובותיו לשאלות ההבהרה, ועל כן לא מקובלות עליי טענות הנתבע בדבר דו משמעות וסתירות.

סוף דבר

  1. התביעה מתקבלת.
  2. הנתבע יישא בהוצאות התובעת בסך 7,000 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מהיום.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
תביעה להכרה ברעד בידיים כפגיעה בעבודה של תובע אשר עבד במשך השנים במגוון תפקידים של אחזקת מכוניות.
במשך שנים רבות במסגרת עבודותיו השונות עבד התובע עם כלים רוטטים מספר שעות ביום, ובשנים בהם עבד בחברת הזרע נחשף לחומרים שונים ובהם חומרי הדברה.
התביעה נדחתה והגיעה לביה"ד, במחלוקת בעניין רישום בתיק הרפואי המציין שאביו ואחיו של התובע סובלים מרעד ועל כן מדובר במחלה גנטית.
לאחר הסכמת הצדדים למינוי מומחים, ביה"ד קבע כי יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר קרני אשר אינו מתעלם מהאפשרות שמקור הרעד הוא גנטי, אולם סבור כי לחשיפת התובע לחומרי הדברה ישנה השפעה מספיק משמעותית.
התיק נוהל ע"י עורכת הדין דנית מזור.

 פסק דין

 

התובע עתר לבית הדין בתביעה להכיר ברעד בידיו כ"פגיעה בעבודה" כאמור בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה – 1995, בעילת המיקרוטראומה.

רקע עובדתי

  1. עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מיום17.1.22 ועל פיהן:

א. התובע, יליד 1958, עבד במקומות עבודה שונים כאיש אחזקה ומכונאי ציוד כבד וציוד חקלאי.

— סוף עמוד  1 —

ב.         בין השנים 1980-1984 עבד התובע לסרוגין בחברת "אוליצקי בע"מ" כמכונאי טרקטורים. בשנים 1982-1983 עבד במשך מספר חודשים ב"חברה הישראלית לטרקטורים" כמכונאי טרקטורים.

בין השנים 1985-1989 עבד בחברת "הגביע" כאיש אחזקה של המכונות.

בין השנים 1989-1998 עבד התובע בחברת "מירומית" כאיש תחזוקה למכונות.

החל משנת 1998 ועד היום עובד בתובע בחברת "הזרע" כאחראי לתחזוקת ציוד המפעל. בחברה זו עבד התובע 5 ימים בשבוע, לפחות 9 שעות ביום. לעיתים עבד התובע גם בימי שישי.

ג.          בין השנים 1980-1998 (במשך כ-18 שנים) הפעיל התובע כלים רוטטים בממוצע לפחות במשך שעה ביום עבודה; בעבודתו בחברת "הזרע" (במשך כ-19 שנים) הפעיל התובע כלים רוטטים במשך כ-3-4 שעות מידי יום.

ד.         בעבודתו בחברת הזרע, נדרש התובע לתיקון מרססים, מכונות חיטוי, ומשאבות דשן המכילים חומרים שונים ובהם חומרי הדברה. התובע נחשף לחומרים אלה הן במגע והן בנשימה. חשיפת התובע היתה בהיקף של רבע מזמן עבודתו.

ה.         בין החומרים אליהם נחשף התובע מצויים גם לאנט 90, טמיק מקבוצת הקרמבנטים, דיזיקטיל, מתיל ברומיד, נתרן היפוכלוריט (אקונומיקה), ראוונד – אפ, מנבגן, דו קטלון, כלור (נתרן היפוכלוריד בריכוז 10-12%), צבעים, בנזן, חומצות גופרתיות, פרתיון, ספסן 10, אקסלון, חומצות ועוד. זרעים שאוכסנו לטווח ארוך ואובקו ב-DDT וכן אורגנוכלורנים ששימשו לשימור בעת אחסון הזרעים, מיונם, שינועם ובכל שלבי הטיפול. מידת החשיפה לכל אחד מהחומרים אינה ידועה ואולם החשיפה לא הייתה אקראית אלא יום יומית לחומר זה או אחר.

ו.          בעת שעבד התובע בחברת הזרע ונחשף לחומר מסוג כלור, התעלף התובע וקיבל טיפול רפואי. התעלפות כזו אירעה לפחות פעמיים.

ז.          מצבו הרפואי של התובע הוא כמפורט במסמכים הרפואיים.

ח.         בין הצדדים קיימת מחלוקת בעניין רישום בתיק הרפואי של התובע המציין שאביו ואחיו של התובע סובלים מרעד כאשר לטענת התובע מדובר ברישום שגוי. מצ"ב גם התיקים הרפואיים של האב והאח ומבוקש כי המומחה יבחן סוגיה זו (קיום רישום רפואי בתיקים אלה בדבר רעד שממנו סובלים האב והאח) טרם הסתמכותו על הרישום בתיק הרפואי של התובע. ככל שלא יימצא רישום רפואי בתיקים הרפואיים של האב והאח הקובע כי הם סובלים מרעד, על המומחה להתעלם מרישום זה בתיקו הרפואי של התובע.

  1. תביעת התובע להכיר ברעד בידיו כ"פגיעה בעבודה", נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי בטענה, כי"מבחינה רפואית לא הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלתך לבין תנאי עבודתך. מחלתך התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה. לפיכך,  אין לראות במחלתך כתאונת עבודה".

— סוף עמוד  2 —

3.        הצדדים הסכימו למינוי מומחה רפואי ופרופ' אבינועם רכס, מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין כאשר הוא נתבקש להשיב על השאלות המקובלות באשר לקשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודתו של התובע, לבין הרעד ממנו סובל התובע בידיו.

  1. פרופ' רכס קובע בחוות דעתו:

            "ש. מהו הליקוי ממנו סובל התובע בידיים?

ת. על פי התיעוד הרפואי התובע סובל מרעד ראשוני ((Essential Tremor אשר החל ככל הנראה עוד בילדותו והחמיר, במהלך הצפוי של רעד כזה, עם השנים.

על פי הרישום הרפואי פרטים ספציפיים במשפחה "אח קטן סבתא ואבא" לקו גם ברעד כזהרישום זה נראה לי מהימן משום שלרעד מסוג ET יש בחלק מהמקרים אנמנזה תורשתית משפחתית מובהקת. העובדה כי ננקב בזהות אנשים ספציפיים במשפחה מוסיפה מהימנות לרישום. העובדה כי אין בתיקים הרפואיים של האח והאבא כל רישום בדבר רעד כזה מעידה רק שהם לא הגיעו לבדיקה בשל רעד זה ואין הדבר שולל את עצם קיומו באותם בני משפחה.

ש. האם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע ובין הליקוי בו לקה או החמרתו? כאמור, על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו, דהיינו יותר סביר לקבוע שתנאי העבודה השפיעו על הופעת הליקוי או החמרתו, לעומת המצב ההפוך שתנאי העבודה לא השפיעו.

ת. המנגנון הפתופיזיולוגי של רעד ראשוני אינו ידוע אך אין אסכולה ברפואה הגורסת כי חשיפה לעבודה במכשירים רוטטים או חשיפה לכימיקלים מסויימים גורמת לרעד ראשוני.

גישת ה"מיקרוטראומה" היא יצירה משפטית שאינה עומדת במבחן הקליני ובתרבות של רפואה נסמכת עובדות EBM והיא אינה רלוונטית למקרה הנוכחי.

אין לדעתי כל קשר סיבתי, במידה זו או אחרת, בין תנאי עבודתו של התובע והרעד המשפחתי בו לקה עוד בילדותו.

לתנאי עבודתו של התובע לא הייתה כל השפעה, לא  ביצירת ולא בהחמרת הרעד הראשוני" (הדגשה שלי – י.א.ש.).

 

  1.         משהוצגו בפני פרופ' רכס שאלות ההבהרה המבוקשות ובמסגרתן צורפנה חוות דעת של  מומחה מטעם התובע, ביקש להחזיר את תיקו של התובע ולמנות מומחה אחר משנוכח כי

    — סוף עמוד  3 —

    קיים ניגוד עניינים בינו לבין המומחה מטעם התובע. הנתבע השאיר לשיקול דעת בית הדין את עניין המומחה וביום26.5.22מונה ד"ר ארנון קרני כמומחה נוסף מטעם בית הדין.

  1. ד"ר קרני קובע בחוות דעתו:

            "דיון

מר זורסקי החל לסבול מרעד מילדות בהתאם לד"ר ליאו רוולצ'ק ב-2003 וכן ד"ר זיוה דימיטרוב ב-2009. היה חשוף במסגרת עבודות לחומרים כימיים שונים ביניהם חומרי הדברה באופן קבוע ומתמשך אשר ידוע לגביהם שהם מהווים גורם סיכון להפרעת נוירולוגיות שונות וביניהם גם רעד. ראוי לציין כי ב-2 הזדמנויות שונות על ידי 2 רופאים שונים נכתב בתיק הרפואי של התובע כי לסבתו, אביו ואחיו יש רעד דומה, לא מצאתי ברישומים הרפואיים של האב והאח שאכן סבלו מרעד, אולם יש מקום לציין כי החומר הרפואי שהועבר לגבי האב רק מאז שהיה בן 71 וסבל ממגוון מחלות ובעיות רפואיות. כך שלא מן הנמנע שהבעיה כמו רעד שהחלה אצלו בגיל צעיר ולא הצריכה התערבות טיפולית לא קיבלה התייחסות כאשר העניין הרפואי היה במחלות פעילות כמו שבץ מוחי ועוד. הרושם שמתקבל הינו כי התובע סבל מרעד עוד מגיל צעיר, אך לא מן הנמנע שהחשיפה בעבודה החמירה את הרעד והובילה למצב שהוגדר ב-2016 כרעד שמשבש את שגרת חייו. לכן אין זה סביר שתנאי העבודה הובילו לליקוי היות שזה החל מילדותו – לפני שעבד. אולם קיימת סבירות שתנאי העבודה החמירו את הרעד ממנו סבל. כפי שהתלונן על החמרה ב-2009, 2015 ו-2016. קיימת סבירות שהחשיפה בעבודה הובילה להחמרה של מצב קיים שלרעד שהחל עוד לפני החשיפה  

ש. מהו הליקוי ממנו סובל התובע בידיים?

ת. התובע סובל מרעד מסוג essential tremor

ש. האם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע ובין הליקוי בו לקה או החמרתו? כאמור, על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו, דהיינו יותר סביר לקבוע שתנאי העבודה השפיעו על הופעת הליקוי או החמרתו, לעומת המצב ההפוך שתנאי העבודה לא השפיעו.

ת. אין קשר סיבתי בין תנאי עבודתו לבין קיום עצם הליקוי אצל התובע, אולם קיים קשר סיבתי בין תנאי העבודה והחמרת הרעד שדווחה. מהחומר הרפואי מתקבל הרושם כי למרות שהרעד היה

— סוף עמוד  4 —

מילדותו, עיקר התלונות והחמרה היו לאחר שנחשף לאורך שנים לחומרים שהם גורמי הסיכון שצוינו.

ש. ככל שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית – האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי המחלה של התובע עקב עבודתו נגרמה או הוחמרה על דרך של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה או החמירה גם כן את מחלתו (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות).

ת. המחלה הוחמרה בדרך של פגיעות זעירות לאורך זמן כך שקרוב לוודאי הצטברותם הובילה להחמרה של הרעד.

ש. ככל שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית – האם לתנאי העבודה השפעה משמעותית על הליקוי (השפעה משמעותית היא בשיעור של 20% ומעלה)?

ת. לתנאי העבודה השפעה משמעותית על ההחמרה בליקוי" (הדגשה שלי – י.א.ש.).

  1. הנתבע ביקש להפנות שאלות הבהרה לד"ר קרני. בהחלטה מיום6.10.22  אושרה בקשתו, למומחה הועברו שאלות הבהרה והוא מסר תשובותיו כדלקמן:

"ש. בחוות דעתך ציינת, כי התובע סובל מרעד מסוג ESSENTIAL TREMOR , האם נכון כי מדובר ברעד מסוג רעד ראשוני?

ת. הגדרה של essential tremor הינה פנומנולוגית – מבוססת על הביטוי הקליני ולא על הגורם, אכן דובר בהפרעה ראשונית.

ש. האם ברעד מהסוג שאבחנת לתובע, באחוז גבוה הסיבה לרעד היא גנטית?

ת. בחלק ניכר מהמקרים הפרעה גנטית אך במקרים רבים אחרים הסיבה הינה אחרת ויכולה להיות מסיבות טוקסיות או מסיבה שאינה ידועה ואין סיפור משפחתי חד משמעי.

ש. האם קיים מרכיב גנטי משמעותי אצל התובע ומשפחתו?

ת. מבחינה משפחתית, בתיקו הרפואי של התובע רשום ב-16.11.2003 ע"י ד"ר ליאו רוולצ'ק (נוירולוג) – כי מגיל ילדות יש לו רעידות בידיים ושסבתא מצד אבא סבלה מרעד חזק. לא מצאתי תעוד ברור להפרעה שכזו בחומר של בני המשפחה שצורף. כפי שהתייחסתי בחוות דעתי החומר שצורף היה מוגבל בכך שהחומר הרפואי לגבי האב היה רק מגיל 71 ואילך ולא צורפו הרשומות הרפואיות של סבתו מצד אבא. לא מצאתי שאחיו סבל מרעד.

ש. האם נכון שהקשר בין חומרי הדברה לרעד ראשוני הוא דל?

ת. העדויות אינן דלות.

— סוף עמוד  5 —

ש. האם נכון שלא קיים קונצנזוס לגבי משמעות החשיפה לחומרי הדברה בחולים עם רעד ראשוני?

ת. הסיכום של מאמר הסקירה של Lucchini  ו-Hashim מ-2015 מבטא את הדעה הרווחת שבמקרים רבים של ET – essenitial tremor נגרמים מחשיפה כרונית לגורמים סביבתיים.

"The traditional view of ET as having no underlying etiology is graduatty being replaced by the notion that many of these tremors may be caused by chronic enviromental exposures in addition to genetic susceptibility"

ראוי לציין כי גם מבחינה גנטית התמונה אינה בהירה ולמרות שבמקרים רבים התורשה נראית מהסוג של איטוזומלי דומיננטי (שמספיק גן אחד פגום אצל הורה, כדי להעביר את ההפרעה לדור הבא), הרי שעד כה לא נמצא גן כלשהו שהמוטציה בו גורמת לרעד מסוג של ET.

ש. נא עיין במאמר של LOUIS וחבריו ב-REVIEW 2008. האם סוכם שם כי יש עדיין צורך במחקרים מקיפים כדי לאשר את הקשר שבין רעד לבין חשיפה לחומרים? האם מוכרים לך מחקרים מאוחרים יותר? נא פרט תשובתך.

ת. אכן מאמרו של לואיס מ-2008 ציין כך. אולם מאמר סקירה של Hopfher  ו-Helmich  מ-2018 מסכם כי הסיבות לרעד אסנציאלי הינם שילוב של גורמים גנטיים וסביבתיים. מאמר הסקירה של Ohg ,Deng ו-Tan מצטט מחקר סיני מ-2015 ומחקר פורטוגזי מ-2017 שמעידים על סיכון מוגבר לרעד אסנציאלי בחשיפה לחומרי הדברה.

ש. האם יש בחומר הרפואי תיעוד סותר לגבי מועד תחילת הרעד של התובע? האם יש בחומר הרפואי תיעוד מזמן אמת (מילדותו) לרעד? נא הפנה לתיעוד.

ת. החומר הרפואי המוקדם ביותר שעמד לפני הינו 1.9.2002, כלומר מגיל 44. לאחריו התעוד מ-16.11.2003. כאשר בחוות דעתי רשום ב-16.11.2003 ע"י ד"ר וולצ'ק כותב כי "מגיל ילדות רעדות בידיים סבתא מצב האב סבלה מרעד חזק לציין רמת VIT B12 117 – צמחוני". התעוד הרפואי שהתקבל אלי היה החל משנת 2002 כך שלא ניתן להתייחס לשאלה באם יש תעוד בילדות ב-1.7.2015 ד"ר וולצ'ק כותב שהרעד מזה כ-10 שנים. אמנם אין התאמה בין הדווח הזה לדווח מ-2003. אולם ברור שאם נכתב ב-2003 שהרעד מילדות

— סוף עמוד  6 —

הרי שהוא לא החל כ-10 שנים לפני 2015. הכתיבה האנמנסטית בתעוד של 2003 הן למועד ההתחלה והן לרקע המשפחתי. בדווח ב-1.7.2015 הכתיבה מרושלת וחסרת מובן:"כ-10 שנים רעד בידיים שהחמיר לאחרונה. התחיל רעד אצל הרעד" (ההדגשה שלי ולא במקור, כדי להסב תשומת לב על הרישול שבכתיבה)
 אני מבין את התאור "כ-10 שנים" שכוונתו היתה שהרעד לא החל לאחרונה ובביקור זה הוא לא ניסה לדייק מתי החל כמו גם בשאר התאור. ב-16.2.2006 ד"ר אלי בן ואליד כותב: "נבדק ע"י פרופ' מרטין רביי עקב רעד קשה ומטריד זמן רב". ב-6.7.2007 שוב כותב ד"ר בן ואליד: "רעד גס שנים רבות – עבר בירור נוירולוגי ללא ממצא לא נוטל טיפול קבוע".

ש. במידה שאין מסמך מילדות, כיצד יש בכך כדי להשליך על שאלת הקשר סיבתי ושאלת ההשפעה של חשיפתו התעסוקתית של התובע על מחלתו?

ת. מהחומר שקיבלתי אני מתרשם שהתובע סבל מרעד שהוגדר כגס מגיל צעיר, כנראה בילדות. אכן אין בנמצא תעוד ממועד התחלת הרעד, ההתרשמות שלי הינה שהרעד החל מגיל צעיר ושהינו קודם לתחילת עבודתו ב"הזרע" ב-1998. כמו כן לאורך הרשום קיימת התייחסות לכך שהרעד הינו גס זמן רב, כך שאין וודאות מלאה, עד כמה לאורך השנים בעבודה חלה ההחמרה ממשית ברעד. הרושם שלי היה לראות בדווחים על החמרה ב-3.2.2011, 16.12.2015, 8.1.2016 כמשמעותיים. לכן אני סובר כי תנאי העבודה החמירו ליקוי שהיה קיים (הרעד).

ש. האם נכון שהקביעות בתשובותיך לעיל רלוונטיות לגרימת המחלה אך גם להחמרתה?

ת. נכון.

ש. ככל שקיים מרכיב גנטי – מה היחס שבין שיעור השפעתו לבין שיעור ההשפעה במסגרת האפשרות להחמרת רעד מולד כתוצאה מחשיפה לחומרי הדברה?

ת. הספרות מדווחת על הקשר בין חשיפה לחומרי הדברה והסיכון להתפתחות רעד. אינני מכיר עבודות אודות הסיכון להחמרת רעד קיים לאחר חשיפה לחומרי הדברה. לאור הדווחים של התובע על החמרות משמעותיות ברעד במועדים שציינתי לעיל, אני מסיק כי לחשיפה הייתה תרומה מעבר למהלך הטבעי של הרעד שקדם.

ש. לאור תשובותיך לעיל, מה שיעור ההשפעה של תנאי העבודה על ההחמרה בליקוי (פחותה או גבוהה מ-20%)?

ת. אני סבור כי תרומת החשיפה לחומרי ההדברה תרמה במידה מעל 20% להחמרה שחלה ברעד" (הדגשה שלי – י.א.ש.).


— סוף עמוד  7 —

טענות הצדדים

 

  1. לטענת התובע, עבד במקומות שונים כאיש אחזקה ומכונאי ציוד כבד וציוד חקלאי. לדבריו, במסגרת עבודתו הפעיל כלים רוטטים במשך עשרות שנים ונחשף הן במגע והן בנשימה לחומרים מזיקים שונים ובהם חומרי הדברה. התובע טוען, כי הוכיח שאין לו רקע גנטי ובני משפחתו לא סבלו ואינם סובלים מרעידות כאשר הרישום הרפואי המציין אחרת הוא שגוי.

            התובע ביקש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' קרני התומכת בחוות דעתו של פרופ' פינקלשטיין. לדבריו, המומחה עבר על כל החומר הרפואי שהועברה אליו וקבע כי הוא סובל מרעד מסוג essential tremoer (ET) וכי קיים קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין החמרת הרעד באופן שאלו השפיעו השפעה משמעותית להחמרת הליקוי. התובע חוזר ומציין כי לא סבל מרעד בילדותו וכי המומחה קבע שאין מדובר ברעד שמקורו בגנטיקה וממילא לא מצא תיעוד ברור להפרעה מסוג שהתובע סובל ממנה בחומר הרפואי של בני המשפחה. התובע ביקש לאמץ את חוות דעת המומחה וטען כי הוא נסמך על ספרות מקצועית רחבה ומהימנה.

            אשר לחוות דעתו של פרופ' רכס  – טוען התובע כי זו רצופה פגמים מהותיים שכן פרופ' רכס סטה מהתשתית העובדתית ובניגוד להחלטת בית הדין לא התעלם מהרישום השגוי בתיקו הרפואי לעניין ההשפעה המשפחתית ואף העניק לה משקל רב על אף שלא נמצא כל תיעוד להפרעה דומה בתיקים הרפואיים אצל בני משפחתו של התובע. עוד מציין התובע, כי המומחה לא הפנה לכל ספרות רפואית שהיא ולקביעותיו לא צורפה כל אסמכתא כאשר הוא גם דוחה את גישת המיקרוטראומה. התובע טוען, כי מדובר בפגם מהותי היורד לשורשו של עניין והמצביע על כך שהמומחה דוגל באסכולה המנוגדת לפסיקה על כן יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' קרני. עוד מציין התובע, כי פרופ' רכס לא התייחס לחוות הדעת של המומחה מטעמו עקב חשש לניגוד ענינים ועל כן לא ניתן היה להציג בפניו שאלות הבהרה. התובע טוען, כי כאשר קיימות שתי חוות דעת יש להעדיף ולקבל את זו המטיבה עם המבוטח.

 

  1. לטענת הנתבע, יש לאמץ את חוות דעתו של פרופ' רכס. לדבריו, העובדה שלא קיים רישום בדבר רעד בתיקים הרפואיים של אביו ואחיו של התובע, אין משמעה שלא קיים רעד שכזה אלא רק שלא הגיעו לבדיקה בשל כך. הנתבע טוען, כי הרישום בתיקו הרפואי של התובע נעשה במסגרת האנמנזה שנעשתה לתובע. לדבריו, פרופ' רכס התייחס לתשתית העובדתית שהונחה בפניו, ענה לשאלות תוך מתן הנמקות ברורות וקבע כי אין אסכולה רפואית הגורסת שחשיפה לעבודה במכשירים רוטטים או חשיפה לכימיקליים מסויימים גורמים לרעד ראשוני.

לטענת הנתבע, חוות דעתו של פרופ' רכס היא אובייקטיבית וניתנה כאשר הוא לא היה ער לחות דעתו של המומחה מטעם התובע ועל כן לא ניתן לומר כי היא מונעת מניגוד עניינים.

— סוף עמוד  8 —

הנתבע טוען, כי אין חובה שחוות הדעת תעוגן במאמר, מחקר או ספרות רפואית אלא אם המומחה נשאל על כך מפורשות וכן אין יסוד לטענה כי המומחה דוחה את טענת המיקרוטראומה שכן כל שקבע המומחה היא שגישת המיקרוטראומה אינה רלוונטית למקרה הנוכחי. עוד לדברי הנתבע, חוות דעתו של המומחה מטעם התובע היא חוות דעת פרטית, היא אינה אובייקטיבית ואין ליתן לה משקל.

אשר לחוות דעתו של פרופ' קרני  – טען הנתבע, כי המומחה קבע שאין קשר סיבתי בין תנאי העבודה לעצם קיום הליקוי אלא רק להחמרה שדווחה. לעמדת הנתבע, התייחס המומחה אך ורק להשפעת חומרי ההדברה ולא הזכיר כל תרומה לשימוש שעשה התובע בכלים רוטטים. בכך, טוען הנתבע סטה המומחה מהתשתית העובדתית שהונחה בפניו. הנתבע טוען, כי דווקא מומחה זה מצא שהתובע החל לסבול מרעד עוד בילדות והמומחה עצמו ציין כי לא קיימים כל הרישומים הרפואיים של אביו של התובע, כך שלא ניתן לשלול קיומו של הרעד כרעד גנטי.

הנתבע טוען, כי פרופ' קרני לא יכול היה לקבוע בסבירות שמעל 50% כי תנאי עבודתו של התובע הביאו להחמרה ברעד ממנו הוא סובל וכי קביעותיו לגבי שאלת הקשר הסיבתי נעשו במילים שאינן החלטיות והססניות כאשר לא הסביר או נימק את מסקנותיו, התחמק ממתן תשובות לשאלות ההבהרה. הנתבע טוען, כי בחוות דעת עולות סתירות כאשר מחד טוען המומחה, שאין סיפור משפחתי חד משמעי ומנגד קובע שלא ניתן לשלול שמדובר ברעד גנטי כאשר הוא התחמק ממתן תשובה חד משמעית לשאלה האם קיים מרכיב גנטי משמעותי אצל התובע ומשפחתו.

הנתבע מוסיף וטוען שהמומחה השיב לשאלות באופן לקוני ותשובותיו היו מתחמקות כאשר הוא הפנה למאמרים שמהם עולה, שהרעד מהסוג שממנו סובל התובע הוא שילוב של גורמים גנטיים וסביבתיים. הנתבע מבקש להפנות לעובדה שהחומר הרפואי שעמד בפני המומחה הוא רק משנת 2002 כאשר התובע בן 44 ומתשובת המומחה עולה כי התובע סובל מרעד כבר מגיל צעיר אלא שהוא מסיק מסקנות מופרכות כי תנאי העבודה החמירו את הרעד וזאת על בסיס דיווחים על החמרה משנת 2011, 2015 ו-2016. הנתבע טוען, כי מסקנות המומחה אינן מעוגנות בחומר הרפואי או המחקרי ותשובותיו לשאלות ההבהרה הנוספות היו מתחמקות ולא מבוססות.

הנתבע חוזר ומציין, כי חוות דעת המומחה אינה כוללת קביעות חד משמעיות והוא נוקט בלשון של "ייתכן" "סבור" "מסיק" וזאת בניגוד לחוות דעתו של פרופ'  רכס המסבירה באופן חד משמעי מדוע לא קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין הרעד שממנו הוא סובל. הנתבע טוען, כי משחוות דעת המומחה ותשובותיו לשאלות ההבהרה בעלות פגמים ברורים, לא ניתן להסתמך על תשובותיו ויש להפנות אליו שאלות הבהרה נוספות או לחילופין משמדובר בשתי חוות דעת סותרות, יש למנות מומחה שלישי.

— סוף עמוד  9 —

הכרעה

  1.     הלכה פסוקה היא כי –

"אין המומחה-היועץ הרפואי בא במקום בית הדין לפסיקה. אך הפוסק הוא בית הדין וחוות-הדעת אינה באה אלא להדריך ולייעץ בתחום שאינו בידיעתו המקצועית של המשפטן, היינו בתחום ידיעתו המקצועית של הרופא. לפי שיטת המשפט בישראל חוות-דעת כזאת אף היא בבחינת ראיות ויש להתייחס אליה בהתאם לכך. השוני העיקרי שבין חוות-דעת רפואית מטעם מומחה-יועץ רפואי הפועל מטעם בית-הדין לבין חוות-הדעת של רופא המעיד מטעם צד להתדיינות, הוא במשקל אשר בית-הדין ייחס לחוות הדעת. אך טבעי הדבר שבית-הדין ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים"(דב"ע לו/0-8  סימון דוידוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 374) (ההדגשה שלי י.א.ש.).

  1. עיינתי בחוות דעת שני המומחים ומצאתי כי יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר קרני. ואבהיר.

מעיון בחוות דעתו של פרופ' רכס עולה כי הוא נתן משקל משמעותי לרישום בדבר הרעד אצל בני משפחתו של התובע כמופיע באנמנזה של התובע. דא עקא, המומחה נדרש לבחון את קיומו של הרעד אצל האב והאח באופן עצמאי כאשר לרשותו הועמדו התיקים הרפואיים של השניים. אין חולק כי בתיקים הרפואיים של האב והאח לא נמצא רישום המצביע על קיומו של רעד. פרופ' רכס סבר שאין ליתן משקל להעדר רישום של רעד היות שמדובר ברעד שמקורו גנטי ולאור העובדה שבאנמנזה של התובע נרשמו אנשים ספציפיים. לדבריו "העובדה כי אין בתיקים הרפואיים של האח והאבא כל רישום בדבר רעד כזה מעידה רק שהם לא הגיעו לבדיקה בשל רעד זה ואין הדבר שולל את עצם קיומו באותם בני משפחה".

דא עקא, בחוות דעתו של ד"ר קרני צויין כי כעולה מהתיקים הרפואיים של האב והאח שהונחו בפניו, לאח נערכה בדיקה נוירולוגית מלאה וגם לאב נערכה בדיקה שכזו עקב שבץ שבו לקה ולגבי איש מהם לא צויין כי הוא לוקה ברעד. ניתן להניח בוודאות כמעט מוחלטת שלו היה סובל אחד מהם מרעד, היה מקום לציין זאת במסגרת בדיקה נוירולוגית שנערכה להם וזאת להבדיל ממצב שבו לא נערכה כל בדיקה ועל כן אין בנמצא רישום. מכאן, מתחזקת המסקנה כי הן האב והן האח לא סבלו מרעד.

— סוף עמוד  10 —

עוד נקבע במסגרת התשתית העובדתית שהופנתה למומחים (סעיף 1.ח לעיל) כי ככל שלא יימצא ממצא של רעד בתיקים הרפואיים של האב והאח, יש להתעלם מרישום זה בתיקו של התובע. פרופ' רכס לא התעלם מהרישום ובכך נפלה טעות בבסיס חוות דעתו.

  1. 12.        אשר לחוות דעתו של ד"ר קרני –ד"ר קרני אינו מתעלם מהאפשרות שמקור הרעד הוא גנטי ואולם הוא סבור כי לחשיפת התובע לחומרי הדברה ישנה השפעה משמעותית. המומחה מציין כי אין כל ראיה לקיומו של רכיב גנטי כגורם לרעד, אם כי הוא מציין שככל הנראה, החל הרעד עוד קודם לתחילת עבודתו של התובע בחשיפה לחומרי ההדברה ואולם לא במידה חמורה ובוודאי שלא כזו שהצריכה פנייה לטיפול.

המומחה מפנה לספרות רפואית הקובעת כי חשיפה לחומרי הדברה יכולה לגרום לרעד וכי רעד יכול להיות תוצאת שילוב של גורמים גנטיים וסביבתיים. המומחה מסיק מכך כי חשיפה יכולה גם להחמיר רעד קיים. מסקנה המומחה היא הגיונית ועולה בקנה אחד עם קביעתו המבוססת על הספרות הרפואית על פיה, חשיפה לחומרי הדברה מגבירה את הסיכון ללקות ברעד ועם העובדה כי טענות התובע להחמרה, החלו למעלה מ-10 שנים לאחר שנחשף לחומרי ההדברה.

העובדה כי המומחה אינו מייחס כל השפעה לשימוש בכלים רוטטים אינה גורעת מחוות דעתו בדבר הקשר בין החשיפה לחומרי ההדברה לבין הרעד שממנו סובל התובע.

  1. לאור כל האמור, משלא מצאתי כל עילה לסטות מהאמור בחוות דעתו של ד"ר קרני בעוד חוות דעתו של פרופ' רכס סטתה מהנחיות בית הדין בכל הנוגע להתחשבות ברישומים הנוגעים לאב ולאח, ועל רקע פסיקת בתי הדין שלפיה, כאשר מונחות בפני בית הדין חוות דעת המטיבה עם המבוטח וחוות דעת הגורסת אחרת, יש להעדיף את חוות דעת המטיבה, מתקבלת חוות דעתו של ד"ר קרני והנני קובעת, כי הרעד שממנו סובל התובע הוחמר כתוצאה  מתנאי עבודתו ויש לראותו כ"פגיעה בעבודה".

אשר על כן, התביעה מתקבלת.

  1. הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך של9,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לשלום המלא בפועל.

            זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
מחלת דליות שהוכרה בביה"ד.
הוועדות התעקשו להפחית מחצית מדרגת הנכות בשל פגם גנטי.
הערעור הראשון התקבל אך הוועדה לא שינתה את החלטתה, והערעור השני נדחה בנימוק כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר.
בקשת רשות הערעור התקבלה בהסכמה, תוך הבהרה כי "נטיה גנטית כשלעצמה אינה מצדיקה הפחתת דרגת נכות".
התיק נוהל ע"י עורך הדין מלכיאל חדד.

פסק דין

 

בהתאם להסכמת הצדדים כאמור בפרוטוקול הדיון עניינה של המבקשת מוחזר לוועדה באותו הרכב, על מנת שתדון מחדש בדרגת הנכות של המבקשת, בהתאם להלכה שנפסקה בעניין סומך [בר"ע (ארצי) 74509-06-20 יואב סומך – המוסד לביטוח לאומי (25.4.2021)], תוך שמובהר כי נטייה גנטית כשלעצמה אינה מצדיקה הפחתת דרגת הנכות ככל שלא התקיימו התנאים כמפורט בהלכת סומך.

לפיכך, בהתאם להלכת סומך תבחן הוועדה את עניינה של המבקשת כמפורט להלן:

"א.          מהו שיעור הנכות שיש למבוטח בגין הליקוי שהוכר (להלן – הנכות הנוכחית)? למען הסר ספק, הנכות הנוכחית תקבע ללא תלות במצב קודם או בשאלות של קשר סיבתי.

 ב.            האם למבוטח היה בהתאם להלכת מרגוליס "מצב קודם" בליקוי שהוכר (להלן – נכות קודמת)? אם כן, מהנכות הנוכחית (הנכות לפי סעיף א') יש להפחית את הנכות הקודמת.

  ג.            באשר לנכות שנותרה לאחר סעיף ב' (להלן – הנכות הנותרת), יש לבחון האם תנאי העבודה פעלו כגורם יחיד ליצירתה או שמא היו גורמי סיכון נוספים שעל יסוד נתונים מוכחים והידע הרפואי ניתן להגיע למסקנה כי התממשו בפועל.

(1)

— סוף עמוד  1 —

ככל שהוועדה סבורה כי תנאי העבודה היו גורם יחיד ליצירת הנכות הנותרת זו תשוייך כולה לפגיעה בעבודה.

(2) ככל שהוועדה סבורה כי פעלו במבוטח גורמי סיכון נוספים על הוועדה לבחון איזה מבין המצבים הבאים הוא המתאים למקרה:

(א)   אלמלא תנאי העבודה גורמי הסיכון לא היו מתממשים לכדי נכות – אם כך הוא, אזי על הוועדה לשייך את כל הנכות לפגיעה בעבודה.

(ב)   גם אלמלא תנאי העבודה גורמי הסיכון התממשו לכדי נכות – אם כך הוא, על הוועדה לקבוע את שיעור ההשפעה היחסי – קרי, מה מידת הנכות שהיא תוצאה של הפגיעה בעבודה (וממילא מה מידת הנכות שהיא תוצאה של התממשות גורמי הסיכון הנוספים). יובהר כי שיעור ההשפעה יכול וייקבע על ידי הוועדה בצורה אחוזית, דהיינו כמה אחוזים מתוך הנכות הנותרת משוייכים לפגיעה בעבודה וכמה לגורמי הסיכון שהתממשו.

מובהר ולו למען הסר ספק, כי קביעות הוועדה במענה לשאלות דלעיל צריכות להיות מנומקות וברורות גם למי שאינו רופא".

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
מדובר בתובע אשר עבד כחקלאי מעל 40 שנה, ובמסגרת עבודתו נוסע על כלים חקלאיים בדרכים משובשות הגורמות לרעד, רטט וזעזוע לעמוד השדרה.
בנוסף, ביצע פעולות חוזרות ונשנות של כיפוף ויישור הגב.
תביעתו נדחתה ועל כן הוגשה תביעה לביה"ד ומונה מומחה ששלל קש"ס לפגיעה.
התובע ביקש כי ביה"ד ימנה מומחה אחר/ נוסף, אולם ביה"ד אימץ את חוות הדעת ודחה את התביעה.
הוגש ערעור לביה"ד הארצי והוסכם על מינוי מומחה נוסף מתחום הרפואה התעסוקתית, בין היתר על מנת שיבחן האם הנהיגה כרוכה ברטט.
בהתאם לחוות דעת המומחה הנוסף המל"ל הודיע כי הוא מסכים להכיר בליקוי בגב התחתון של התובע כפגיעה בעבודה.
התיק נוהל ע"י עורך הדין מקסים בן חמו.

פסק דין

 

  1. התובע הגיש את תביעתו לפנינו כנגד החלטת הנתבע מיום 20/6/19, לדחות את תביעתו להכרה בליקוי בגבו ככזה שנגרם מעבודתו.

  1. בתאריך 24/3/21 התקיימה ישיבת הוכחות שלאחריה הגישו הצדדים את סיכומיהם.

  1. בתאריך 11/7/21 נתן בית הדין החלטה במסגרתה קבע כי התובע הוכיח את התשתית העובדתית הנדרשת לפי תורת המיקרוטראומה ובהתאם לכך ניתנה, במועד הנ"ל, החלטה נפרדת במסגרתה מונהד"ר אברהם ששון (להלן – המומחה) על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין הליקוי ממנו סובל התובע בגבו לבין תנאי עבודתו משנת 1981 בחקלאות, הן בקטיף והן כמגדל עופות לפטם ולהטלת ביצים וזאת בהתאם לתורת המיקרוטראומה.

  1. בתאריך 27/7/21 התקבלה חוות דעתו של המומחה והיא הועברה לצדדים.

 

  1. בתאריך 11/10/21, לאחר ארכות שהתבקשו וניתנו, הגיש התובע בקשה להפניית שאלות הבהרה למומחה.

— סוף עמוד  2 —

  1. בתאריך 11/11/21, הגיש הנתבע את תגובתו לבקשה במסגרתה הבהיר מדוע הוא מתנגד לבקשה למעט ביחס לאחת השאלות.
  2. בתאריך 24/11/21 לאחר שהתובע בחר לא להתייחס לתגובת הנתבע חרף ההזדמנות שנתן לו בית הדין במסגרת החלטתו מיום 11/11/21, ניתנה ההחלטה הבאה:"בזיקה להחלטה מיום 11/11/21 והואיל ועד היום לא התייחס אליה התובע, רואה אותו בית הדין כמי שאינו מעוניין להוסיף על הבקשה שהוגשה ביום 11/10/21 , ולכן תוכרע בקשה זו בהקדם האפשרי".

  1. בתאריך 24/11/21 קבע בית הדין כי יש להפנות אל המומחה את כל שאלות ההבהרה שביקש התובע (אך לא תמיד בנוסחן המקורי) ובהתאם לכך הועברו אל המומחה שאלות ההבהרה.

  1. בתאריך 9/12/21התקבלו בבית הדין תשובות המומחה לשאלות ההבהרה והן הועברו לצדדים.

 

  1. בתאריך 3/1/22  הגיש התובע בקשה למינוי מומחה רפואי אחר או נוסף.

  1. 11.    בתאריך 30/1/22 הגיש הנתבע את תגובתו לבקשה הנ"ל במסגרתה הסביר מדוע אין להעתר לבקשה.

 

  1. התובע אשר ניתנה לו הזדמנות להתייחס לתגובה בחר שלא לעשות כן, חרף הזדמנות שניתנה לו על ידי בית הדין במסגרת החלטתו מיום 30/1/22 ולכן, בתאריך 10/2/22 קבע בית הדין כי הוא יכריע בבקשה בהקדם האפשרי, כפי שאכן עשה במסגרת החלטתו מיום 14/2/22 – החלטה במסגרת דחה את בקשת התובע למינוי מומחה אחר או נוסף.

          במסגרת החלטתו הנ"ל איפשר בית הדין לתובע להגיש סיכומים וכן קבע שאם לא יעשה כן תידחה תביעתו וזאת בשים לב לחוות דעתו של המומחה ולתשובותיו לשאלות ההבהרה.

  1. 13.    בתאריך 9/3/22, לאחר ארכה שהתבקשה וניתנה, הגיש התובע את סיכומיו, במסגרתם חזר וביקש כי בית הדין ימנה מומחה אחר נוסף, תוך שציין, במסגרת

— סוף עמוד  3 —

סעיף 7 לסיכומיו כי:"הנימוקים שלהלן כוללים את הנימוקים אשר הוגשו בבקשה למינוי מומחה אחר/נוסף ונימוקים נוספים לאחר עיון בהחלטת בית הדין".

  1. בתאריך 23/3/22, מימש הנתבע את ההזדמנות שניתנה לו עת הגיש סיכומים מטעמו ולכן הגיעה העת ליתן את פסק דיננו.

 

  1. להלן העובדות הרלוונטיות כפי שהן הועברו למומחה:

          א.           התובע, יליד 1959, חקלאי מעל 40 שנה.

ב.           התובע עובד 7 ימים בשבוע, שעות רבות מידי יום, בין 12 שעות ל – 18 שעות כאשר במהלך עבודתו הוא גם נוסע על כלים חקלאיים – פעולה אותה הוא מבצע בין שעתיים לארבע שעות ביום (לא ברצף) ובעיקר על כביש כורכר ובנסיעה איטית.

ג.            משנת 1981 ועד לשנת 2000 עסק התובע בגידול עופות הן לפטם הן להטלת ביצים וכן עסק בעיבוד מטעים (שזיפים ותפוחים).

ד.           משנת 2000 המשיך התובע לעסוק בגידול עופות כאשר עד שנת 2013 העופות גודלו הן לפטם והן לביצים וכאשר מאז חודש מאי 2018 התובע לא עובד כבר בעבודה פיזית (בשל ניתוח שעבר).

ה.           הלול הפרטי של התובע מונה כ – 15,000 עופות.

ו.            בין השנים 1988 ל – 2013 התחיל התובע לעבוד גם כעצמאי בתחום העופות וזאת בשלושת הלולים של קיבוץ צבעון (לולים המונים כ  -23,000 עופות בכל לול) וזאת מעבר לעבודתו בלול הפרטי שלו.

ז.            התובע ביצע את כלל עבודתו באופן עצמאי תוך שלעיתים נעזר בעובדים/עוזרים/פועלים.

ח.           במהלך כל יום עבודה ביצע התובע פעולות חוזרות ונשנות של כיפוף ויישור הגב וזאת כמפורט להלן:

  1. כדי להרים אפרוחים מתים – פעולות שביצע 4-5 שעות ביום במהלכן חיפש בשטח של 4.5 דונמים אפרוחים מתים, התכופף, הרים והכניס לתוך שקית 100 עד 120 אפרוחים ביום.
  2. כדי לבדוק תקלות ולבצע עבודות תחזוקה (מתקני שתיה ואוכל, רשתות ועוד) – פעולה שביצע כשעה שהתפרסה על כל היום.
  3. בכל הקשור לגידול עופות לפטם– כל תקופת גידול עופות (להלן – מדגר) אורכת 45 יום כאשר בכל שנה יש 7 מדגרים (שבכל אחד כ – 70,000 אפרוחים) וכאשר בין מדגר אחד לשני מכין התובע

— סוף עמוד  4 —

את הלול, הכנה שאורכת 4-6 ימים, במהלכן, הוא מבצע בין היתר את הפעולות הבאות:

–          מוציא זבל מהלול באמצעות בבוקט.

–          במשך יומיים רצופים כמעט –

מעמיס 400 שקי נסורת על הטרקטור (כאשר כל שק שוקל 18 ק"ג) ומפזר באופן ידני של הנסורת (פעולות שגם במהלכן התכופף והתיישר התובע מספר רב מאוד של פעמים).

מפזר מצע ותערובת אוכל לאפרוחים (שוב תוך ביצוע פעולות של כיפוף ויישור, כך מספר רב של פעמים).

         אחרי שהלול מוכן ובמשך מספר שעות בכל לול, מכניס התובע (עם עזרת פועלים על פי רוב) 700 מאות ארגזים מלאים אפרוחים במשקל של 10-15 ק"ג, אשר נמצאים על עגלת הטרקטור כאשר פיזור האפרוחים נעשה באופן ידני  (ומחייב אף הוא פעולות רבות של כיפוף ויישור הגב).

  1. בכל הקשור לשיווק הפטם – במשך שבוע שלם התכופף והתיישר שוב ושוב כדי לאסוף מהרצפה את העופות הגדולים ולהכניסם לתוך כלובים שהועמסו (הן על ידו והן על ידי פועלים שעזרו לו) בעזרת מלגזה על גבי משאיות.
  2. בכל הקשור לעבודת התובע בגידול לול המטילות (הלול הפרטי שלו ובו 15,000 מטילות), הוא נדרש לביצוע הפעולות הבאות:

לאסוף ביצים לתבניות (פעולה בה עוזרים לו גם ילדיו).

אחרי מילוי של 6 תבניות (משקל של כ – 12 ק"ג), להרימן למחסן (כך במשך עשרות פעמים ביום).

להעמיס את העגלות עם התבניות לעגלת הטרקטורים והובלתן למחסן הראשי.

לפרוק את העגלות ששוקלות כ – 400 ק"ג, במחסן הראשי.

לפזר 20 שקי סידנית, במשקל של כ – 15 ק"ג, כל שק, לכלי האוכל של התרנגולות (מתבצע פעם בשבוע).

  1. בכל הקשור לעבודת התובע בגידול המטעים, עבודה שביצע בעיקר בעונת הקטיף (חודשים יולי עד אוקטובר) ורק בין השנים

— סוף עמוד  5 —

1981 עד 2000 וזאת במקביל לעבודתו בלולים, הוא ביצע את הפעולות הבאות:

         העמיס ארגזי פרי במשקל של בין 15 ק"ג לבין 18 ק"ג, מהקרקע לעגלת הטרקטור (פעולה שחייבה התכופפויות חוזרות ונשנות).

הוביל את התוצרת החקלאית, באמצעות הטרקטור, לבית האריזה.

פרק ארגזי הפירות בבית האריזה (פעולה שגם היא חייבה התכופפויות חוזרות ונשנות).

ביצע עבודות גיזום וריסוס.

ט.     בשנת 1999 נפגע התובע בגבו, במהלך עבודתו בקיבוץ צבעון ועת נפל מגובה.

  1. להלן המסמכים הרפואיים שהועברו למומחה:

          א.           כרטיסיו הרפואיים של התובע מקופת חולים כללית.

          ב.           תיק רפואי של התובע ממרכז רפואי רבקה זיו.

          ג.            תיק רפואי של התובע ממכון מור-מאר בע"מ.

          ד.       החומר הרפואי שצורף לתצהיר התובע

  1. להלן עיקר טענות ב"כ התובע, כפי שמצאו ביטוי בסיכומיו:

א.           בית הדין קבע בהחלטתו מיום 11/7/21 כי "התובע עובד 7 ימים בשבוע, שעות רבות מידי יום, בין 12שעות ל-18 שעות כאשר במהלך עבודתו הוא גם נוסע על כלים חקלאיים- פעולה אותה הוא מבצע בין שעתיים לארבע שעות ביום (לא ברצף) ובעיקר על כביש כורכר ובנסיעה איטית".

ב.           לאחר שהמומחה התעלם מעובדות אלו בחוות דעתו, הוא נשאל על כך בשאלות ההבהרה אלא שהוא טעה באופן התייחסותו לנתונים אלו, כפי שיפורט להלן.

            טעות ראשונה: המומחה נשאל בשאלת ההבהרה הראשונה "האם נכון שהנסיעה על כלים חקלאיים כאמור גורמת לרטט לעמוד שדרה מותני?" על שאלה זו ענה המומחה:"נכון". לאחר מכן נשאל המומחה::במידה ותשובתך שלישית – נא הסבר מדוע לא נגרם רטט" על שאלה זו ענה המומחה:"נושא הרטט הוא מינורי כאן מאחר ובשאלה זו קיימת התעלמות מוחלטת מ.." – הנה כי כן המומחה מתעלם מהשאלה

— סוף עמוד  6 —

ובמקום לענות האם נגרם רטט או לא הוא עונה תשובה אחרת שלא קשורה לרטט.

            טעות שנייה: המומחה טועה בקביעתו כי הנסיעה על כביש כורכר באמצעות כלים חקלאיים אינה מהווה מרכיב עיקרי בעבודת התובע שכן מדובר בשעתיים – ארבע שעות מידי יום ובסך הכל מדובר בעשרות אלפי שעות לאורך 40 שנות עבודה ומכאן שבעבדות התובע הנסיעה הינה מרכיב משמעותי, כאשר יש לשים לב לחוות דעת שניתנה בתיק אחר – בל 36531-01-20 בה נקבע כי די בשעתיים נהיגה למשך 10 שנים בשטחים חקלאיים.

מהאמור לעיל עולה כי היה על המומחה להכיר בפגיעתו של התובע ולו בשל רכיב הרטט.

            טעות שלישיתהמומחה טועה בקביעתו כי אין בנסיעה על כלים חקלאיים בכבישי כורכר  מרכיב של רטט שכן נסיעה על כבישי כורכר באמצעות כלים חקלאיים בהכרח תהיה כרוכה ברטט גם אם מדובר בנסיעה איטית מאחר והשטח משובש ומאחר והטרקטור גבוה וחשוף לטלטלות מה גם שנסיעה על כלים חקלאיים בדרכים משובשות כמעט תמיד תהיה איטית.

            לחילופין בעובדות שצויינו על ידי בית הדין אמנם לא צויין כי הנסיעה כרוכה ברטט אולם נראה שהדברים עולים מתיאור העובדות ובכל מקרה אין למומחה סמכות לסטות מקביעות בית הדין ולהסיק על דעת עצמו שאין המדובר ברטט.

            טעות רביעית, בקביעתו כי נסיעה על כלי חקלאי בדרכים משובשות היא איטית ואינה כרוכה ברטט, סותר המומחה את קביעתו בתיק אחר (35625-10-11), שם כנשאל ע"י בית הדין הנכבד האם נהיגה בטרקטור כאשר היא מבוצעת בחלקה בדרכים משובשות עלולה לחשוף את התובע לרטט כלל גופי, הוא ענה בחיוב, זאת מבלי ליתן פרשנויות שמדובר בנסיעה איטית, כפי שקבע בתיק דנן, זאת למרות שמדובר בעובדות דומות.

               באותו תיק קבע המומחה שנסיעה בטרקטור, באופן חלקי ומופחת ממשך נסיעתו של התובע בענייננו נחשב כנהיגה ממושכת הכרוכה ברטט בניגוד לקביעתו בתיק דנן כי לא מדובר במרכיב עיקרי בעבודתו של התובע שלא כרוך ברטט.

 

— סוף עמוד  7 —

 

               די בנימוקים אלו בכדי להביא לפסילת חוות דעתו של המומחה ולמינוי מומחה אחר ולחילופין, למינוי יועץ רפואי נוסף.

ג.            בנוסף, המומחה טועה ונוקט באסכולה מחמירה, שכן הוא קבע בחוות    דעתו כי "…גילוי תהליך ניווני בעמ"ש מותני מופיע בכל גיל תאורטית (סיבה גנטית?) אבל מואץ אחרי גיל 50…" ולכן, קובע המומחה, כי עבודתו של התובע לא משתווה והשפעתה לא מופחתת או מוגדלת מול תהליך ניווני שחיקתי מפוזר בגב תחתון בגיל 53 עד הובלתו של התובע לניתוח.

ד.           על פי העיקרון הגורף של המומחה, שינויים ניווניים בגב לעולם לא יוכרו בפגיעה בעבודה, ובטח שלא בגילאים הדומים לאלו לשל התובע ובכך הוא שגה. לשון אחרת: המומחה נוקט באסכולה מחמירה, לפיה לעולם לא יוכרו שינויים ניווניים בגב, זאת ללא קשר לעיסוקו של התובע.

ה.           המומחה טועה בקביעתו הנ"ל שכן, שינויים ניווניים עשויים להיות מוכרים כתאונת עבודה בין אם כנגרמים כתוצאה מהעבודה ובין אם מוחמרים כתוצאה מהעבודה וראייה לכך היא, הן חוות דעת של מומחים מטעם בית הדין והן הכרות כאמור ע"י המוסד לביטוח לאומי בתיקים אחרים.

ו.            התובע צירף מספר חוות דעת שניתנו בתיקים דומים לתיק כאן ואשר בהם כן הוכרו שינויים ניווניים כפגיעה בעבודה למרות שהיה מדובר בתובעים בגילאי 49,61 ו-69.

ז.            גם על שאלת ההבהרה הרביעית המומחה ענה:"..אין בכלל מקום להשיב על שאלה זו..", אשר מראה על האסכולה בה הוא נוקט, כאשר לכך יש להוסיף כי קיימים מחקרים נוספים המכירים בשינויים ניווניים כתאונת עבודה וגם מטעם זה יש לקבוע כי המומחה הנושט באסכולה מחמירה שגה בקביעתו.

ח.           יש למנות מומחה אחר/נוסף שיתייחס לתשתית העובדתית המדויקת, כפי שנקבעה ע"י בית הדין ובמיוחד כשהנסיעה על כלים חקלאיים הינה מרכיב עיקרי בעבודתו של התובע במשך כל השנים. וכן נוכח העובדה כי המומחה הרפואי מתעלם פעם אחר פעם מהעובדות שקבע בית הדין הנכבד, מסיק מסקנות על דעת עצמו, נוקט באסכולה מחמירה ואף י נעול בדעתו.

  

— סוף עמוד  8 —

 

  1. להלן עיקר טענות ב"כ הנתבע, כפי שמצאו ביטוי בסיכומיו:

          א.           סיכומי התובע הם למעשה חזרה על בקשתו למינוי מומחה נוסף.

ב.           בהחלטת בית הדין מיום 14/2/22 נדחתה בקשת התובע למינוי מומחה נוסף תוך קביעה כי לא התקיים ולו תנאי אחד מהתנאים אשר נקבעו בהנחיות המעודכנות של הנשיאה המצדיקים מינוי מומחה נוסף.

ג.            בית הדין קבע בהחלטתו כי המומחה התמודד עם שאלות ההבהרה שהופנו אליו, בצורה עניינית ומקצועית ועשה אבחנה ברורה בין תיק זה לבין תיקים אחרים בהם הוא נתן חוות דעת; עוד קבע בית הדין בהחלטתו כי המומחה לא סטה מהעובדות שנדרש לבסס עליהן את חוות דעתו תוך התייחסות לנסיבותיו האישיות של התובע ולעובדה כי תלונותיו התחילו לאחר תאונת עבודה שארעה לו בסוף שנת 2015.

ד.           טענת התובע כי הוא נחשף לרטט כלל גופי אינה מתיישבת עם העובדות שנקבעו על ידי בית הדין ולפיה התובע נסע בכבישי כורכר בנסיעה איטית כאשר יש לשים לב גם לכך שהתובע לא הוכיח ולא הראה שתנאי עבודתו גרמו לרטט שכזה.

ה.           טענת התובע ולפיה המומחה סתר את קביעתו בתיק אחר בו נתן חוות דעת, הינה טענה לא נכונה ואף מטעה שכן בתיק האחר היה מדובר בעובדות שונות מהעובדות שלפנינו שכן שם נקבע כי התובע נהג בטרקטור כאשר בחלק מהזמם הוא נסע למטעים לצורך איסוף מיכלי פרי ובחלק מהשביליפם שהובילו למטעים הדרך היתה משובשת וגרמה לטלטלות בנהיגה וביתר הזמן הנהיגה היתה משובשת בשבילים לרבות דרכי כורכר לא משובשיפ כל זאת בניגוד לתובע שלפנינו אשר נסע בדרכי כורכר בנהיגה איטית.

ו.            בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של מומחה מטעמו שכן מדובר במומחה אובייקטיבי אשר אינו מעיד מטעמו של אף אחד מהצדדים ואף אינו מקבל את שכר טרחתו מהם.

ז.            אין שום הצדקה משפטית או אחרת שלא לקבל ולאמץ את חוות דעתו של המומחה.

ח.           בהתאם לפסיקה אין לאפשר למבוטח לתור אחר חוות דעת שמצדדת בעמדתו.

ט.          בשונה מהמקרים אליהם הפנה התובע למשל בחוות דעת של ד"ר ציון שצורפה לסיכומיו, דובר על חקלאי שעסק בעיבוד שטחים בגודל של בין

— סוף עמוד  9 —

500 דונם לבין 800 דונם כך במשך 40 שנה אשר בחלק מהן עבד על טרקטורים ישנים.

          י.            על יסוד חוות דעתו של המומחה יש לדחות את התביעה.  

 

  1.   דיון והכרעה

          בכל הקשור לאימוץ חוות דעת של מומחה מטעם בית הדין, כבר נקבע בפסיקה כי:

"חוות דעתו של המומחה מטעמו היא בבחינת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי וככלל, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו ע"י המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן" (ראה לעניין זה דב"ע נו/0-244   המל"ל – יצחק פרבר, לא פורסם).

וכן נקבע בעב"ל 1035/04 דינה ביקל – המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם):

"המומחה הרפואי המתמנה על ידי בית הדין מחזיק בידיו את הכלים והמומחיות לקבוע מהו הליקוי שממנו סובל המבוטח והאם יש קשר סיבתי בין ליקוי זה לבין עבודתו. בשל כך אם לא נמצאו בחוות הדעת פגמים גלויים לעין והיא אינה בלתי סבירה על פניה, אין כל בסיס לפסילתה ויש לקבלה".

            ועוד נקבע כי:

"בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין". (ראה לעניין זה דב"ע 411/97  דחבור בוטרוס – המל"ל, לא פורסם וכן עב"ל 341/96 מליחי – המל"ל, פד"ע לד 377).

          אשר למקרה שלפנינו –

ראשית נציין כי חלק ניכר מהדברים שנכתבו בהחלטתנו מיום 14/2/22 אשר ניתנה בקשר לבקשת התובע למינוי מומחה אחר רלוונטיים גם לפסק הדין ולכן חלקם ו/או רובם יובאו שוב להלן.

שנית, חשוב לנו לחזור ולציין כי בהתאם לפסיקה – שיטת מינוי המומחים באה לסייע בידי בית הדין בהכרעתו בסוגיה משפטית אשר מתעוררת בה שאלה

— סוף עמוד  10 —

רפואית, והשיטה לא נועדה "לתור" אחר חוות דעת רפואית מסוימת, אלא להבהיר היבט רפואי של הנושא הנדון בבית הדין.

שלישית נחזור ונדגיש כי חרף טענות התובע וחרף המדיניות (הגמישה יותר) של בתי הדין אשר למינוי מומחה אחר או נוסף הנהוגה מאז יצאו הנחיותיה של כבוד הנשיאה ורדה וירט ליבנה, לא מצאנו כי בעניינו של התובע יש מקום למנות מומחה שכזה וכן לא מצאנו שיש סיבה שלא לאמץ את עמדת המומחה.

 

ונבהיר –

במסגרת חוות דעתו הציע המומחה שלא להכיר במהות עבודתו של התובע כגורם למחלתו הניוונית וגם לא להחמרתה בצורה ספציפית.

 

וכך הקדים המומחה וכתב בחוות דעתו:

כאמור לעיל, הפנינו אל המומחה מספר שאלות הבהרה עליהן השיב בצורה ברורה.

וזו שאלת ההבהרה הראשונה אותה הפנינו אל המומחה:

א.        בחוות דעתך התייחסת לעבודתו של התובע בהתכופפויות והרמת משאות, אולם לא התייחסת ספציפית לסעיף 2 ב' לרשימת העובדות לפיו עבודת התובע כחקלאי בוצעה 7 ימים בשבוע, בין 12 ל- 18שעות, כאשר הוא נוסע בין שעתיים לארבע שעות ביום עם כלים חקלאיים בכבישי כורכר זאת במשך למעלה מ- 40 שנים.

 

— סוף עמוד  11 —

 

  1. 1.    האם נכון שנסיעה על כלים חקלאיים כאמור גורמת לרטט לעמוד שדרה מותני?
  2. 2.    במידה ותשובתך שלילית – נא הסבר מדוע לא נגרם רטט?
  3. 3.    במידה ותשובתך חיובית –

          3.1       האם יש בכך בכדי לשנות חוות דעתך?

          3.2       האם נכון שנסיעה זו החמירה את פגיעתו של התובע בגבו?

3.3       האם נכון שנסיעה זו זירזה והאיצה את השינויים הניווניים בגבו של התובע?

3.4       במידה ותשובתך לשאלות 3.1, 3.2 ו- 3.3 לעיל שליליות נא נמק מדוע.


וכך השיב המומחה על שאלה זו:

 

מעיון בתשובותיו הנ"ל של המומחה, עולה כי הוא לא התחמק לענות על אף תת שאלה ולא סטה מהעובדות עליהן נדרש לבסס את חוות דעתו, תוך שהוא תייחס לאשר מצא בכרטיסיו הרפואיים של התובע למשל עת ציין כי תחילת התלונות על כאבי גב וקרינה לרגל הן אחרי האירוע התאונתי בעבודה בסוף שנת 2015.

וזו שאלת ההבהרה השניה עליה התבקש להשיב כבוד המומחה: 

ב.           כמו כן, נבקש להפנותך לחוות דעת שנתת בתיק אחר, בעניינו של מר אליהו יעקב, שגם עבד כחקלאי ונסע במשך שעות עם טרקטור. באותו מקרה, לאחר שהובא לתשומת ליבך כי מר יעקב נוסע בטרקטור קבעת כי אכן הנהיגה חושפת אותו לרטט כל גופי וחזרת בך מחוות הדעת.

 

— סוף עמוד  12 —

 

החלטת בית הדין בענין מר אליהו וכן תשובות המומחה מצ"ב.

  1. האם נוכח הנתון הנוסף של נסיעה בכלים חקלאיים בכבישי כורכר, שעות ארוכות, במשך 40 שנים, יש בכדי לשנות מחוות דעתך?
  2. במידה ותשובתך שלילית, נא נמק מדוע.

 

וכך השיב המומחה על שאלה זו:

 

הנה כי כן, גם עת התבקש המומחה להתייחס לתיק אחר, הוא עשה זאת בצורה ברורה ותוך התמודדות אמיתית עם שנדרש – המומחה הבהיר כי בעניינו של התובע כאן, להבדיל ממר אליהו, קבע בית הדין כי נסיעתו של התובע על כביש כורכר היתה נסיעה איטית – מדובר כפי שניתן לראות מעיון ברשימת העובדות שבית הדין קבע ואשר עמדה בבסיס החלטת מינויו של התובע, בעובדה שאכן נקבעה על ידי בית הדין ואשר שכמותה או דומה לה לא נקבעה בעניינו של מר אליהו.

המומחה גם  הסביר ונימק היטב את ההבדל בין עניינו של התובע כאן לבין אשר הוא עצמו קבע בעניינו של מר אליהו וכן הסביר כי בכל הקשור לכך שבענין רטט השעות אינן המרכיב העיקרי.

כאשר לכל אלה יש להוסיף כי העובדה שבענין אליהו מצא המומחה קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הליקוי, מחלישה עד מאוד את טענת התובע אודות כך שהמומחה מחזיק באסכולה מחמירה שהרי לו זה היה המצב, גם בעניינו של מר אליהו לא היה קובע כי קיים קשר סיבתי בין הליקוי לבין תנאי העבודה.

וזו שאלת ההבהרה השלישית עליה התבקש להשיב כבוד המומחה:

ג.         בחוות דעתך כתבת כי התכופפויות והרמת משאות שלא בגדר המופרז לא גרמו לך להתרשם ממרכיב ספציפי כגורם לתהליך תחלואתי או החמרתו

 

— סוף עמוד  13 —

 

  1. האם לשיטתך, תנועות חוזרות ונשנות (גם אם אינן מופרזות) של אימוץ וכיפוף ע"ש מותני תוך הרמת משאות וללא פיתול עשויות לגרום ל-

                        פגיעה בעמ"ש מותני?

                        החמרת פגיעתו של התובע בגבו?

                        שינויים ניווניים בגבו של התובע?

  1. במידה ותשובתך חיובית – מדוע התנועות החוזרות ונשנות ועבודתו הקשה של התובע, במשך שנים כל כך רבות, לא הביאו, לדעתך, לגרימת פגיעתו של התובע או להחמרתו?
  2. מהי עבודה מופרזת וכיצד ניתן לקבוע מהי עבודה מופרזת? האם העמסת, למשל, 400 שקי נסורת במשקל של 18 ק"ג כפי שמופיע בסעיף ח' 3 לתשתית העובדתית אינה בגדר עבודה מופרזת? והאם

האם הכנסת 700 ארגזים מלאי אפרוחים במשקל של 10-15 ק"ג כפי שמופיע בסעיף ח' 3 לתשתית העובדתית אינה עבודה מופרזת?

במידה ותשובתך שלילית – מדוע עבודה זו אינה מופרזת?

במידה ותשובתך שלילית – אנא הפנה למחקרים וספרות רפואית הקובעת מהי עבודה מופרזת?

 

כך השיב המומחה לשאלה בנ"ל:

 

מתשובת המומחה לשאלת ההבהרה השלישית על תתי סעיפיה, עולה כי בניגוד לטענת התובע, יש מקרים של שינויים ניווניים שהמומחה ישייך לעבודה כאשר העובדה שהמומחה מייחס משקל לסוגיית גילו של התובע, אינה הופכת אותו לאוחז באסכולה מחמירה, זאת כאמור לעיל, בנוסף לעובדה שאפילו התובע עצמו התייחס למקרה אחר (עניין אליהו) בו המומחה שלנו קבע כי קיים קשר סיבתי בין הליקוי שנמצא בגבו של מר אליהו לבין עבודתו.

— סוף עמוד  14 —

יש לשים לב כי המומחה לא טען כי התובע לא עבד קשה, להיפך, הוא ציין:"אין ספק שהנ"ל עבד קשה", אלא שלכך הוסיף:"..זאת לא הסיבה שעבודה מאומצת גורמת למחלת מקצוע".

גם תשובת המומחה ולפיה בעניין קושי ודירוגו בעבודה – שהיה "מצפה מהשואל להציג תיאור הגדרה או ספרות שתשכנע אותי להפך" – בנסיבות שלפנינו ובשים לב לחוות דעתו של המומחה ולשאר תשובותיו לשאלות ההבהרה, מקובלת עלינו אמירה זו.

וזו שאלת ההבהרה הרביעית עליה התבקש להשיב כבוד המומחה:

ד.           בחוות דעתך ציינת כי לגיל החולה השפעה גדולה בהרבה על פגיעתו בעבודה כפועל, אך בהינתן כי ממצאי התובע אובחנו בהיותו בן 53 וכאשר בשנת 2018 בהיותו בן 59 עבר ניתוח קיבוע בין חוליות 5L-2L, האם אין בכך כדי להוביל למסקנה כי במקרה של התובע לאלמנט עבודתו רבת השנים היתה השפעה גדולה יותר על הליקוי בגבו?

            אם התשובה לשאלה הנ"ל שלילית – אנא ציין מה האחוז באוכלוסיה בגילו של התובע שנזקק לניתוח קיבוע כאמור בגיל 59 ואנא הפנה למחקרים רפואיים הקובעים כי גילו של התובע (59) הוא הגורם המשפיע על פגיעתו ובמיוחד במקרה דנן כאשר ישנם גורמים תעסוקתיים, כפי שפורט בהחלטת בית הדין.

 

וכך השיב המומחה לשאלה זו:

הנה כי כן, לא רק שהמומחה נתן תשובה ברורה לאשר נשאל הוא אף צירף מאמרים עליהם התבסס והפנה אליהם.

וזו שאלת ההבהרה החמישית עליה התבקש להשיב המומחה:

ה.      בחוות דעתך אתה מתייחס לעקמת ניוונית עם גלישה ניוונית בחוליות 4L-3L והיצרות משנית בתעלה וקבעת שעבודתו של התובע לא גרמה לכך. יחד

— סוף עמוד  15 —

עם זאת אינך מתייחס לבדיקת MRI מיום 5/7/18 בה מפורט כי לבד משינויים אלו סובל התובע מפגיעות דיסקליות בכל הגבהים כולל פריצת דיסק ימנית עם לחץ משמעותי ב- 5L-4L ובלטי דיסק בגבהים 5L-4L ו- 3L-2L  עם לחץ על השק.

  1. 1.         האם ניתן לשלול כי פריצת ובלטי דיסק אלו, להבדיל מהשינויים הניווניים, הוחמרו כתוצאה מאופי עבודתו של התובע כפי שפורט בתשתית העובדתית?
  2. במידה וניתן לשלול – נא הסבר מדוע.

וכך השיב המומחה:

 

כלומר, המומחה נתן הסבר מקצועי למצב הרפואי שלפנינו וכן הבהיר כי בניגוד להנחה הטמונה בשאלה – לתובע כלל לא היו פריצות דיסק טראומטיות בין L2 ל – L5.

המומחה סיכם וציין כי עמדתו בתיק ניתנה על בסיס אובייקטיבי בלבד כאשר משקל ההליך הניווני תחלואתי עולה בהרבה מכל השפעה אחרת כולל השפעת עבודתו הקשה של התובע והנסיעות על כביש מכורכר כאשר לא הוכח רטט של נסיעה מהירה, שהרי ביה"ד קבע שהנסיעה היתה איטית – נתון, יש לציין, שהינו בכל משקל משמעותי.

על סמך האמור לעיל קבענו כי לא מצאנו שהתמלא ולו תנאי אחד  מהתנאים אשר נקבעו בהנחיות המעודכנות של כבוד הנשיאה ורדה וירט ליבנה, ככאלו המצדיקים מינוי מומחה נוסף – התובע לא שיכנע אותנו כי המומחה אוחז באסכולה מחמירה ו/או בגישה השוללת כל אפשרות ולו תיאורטית למצב שבו שינויים ניווניים נגרמו מעבודה, אלא  שבמקרה של התובע ועל סמך נתוניו האישיים/העובדות שקבע בית הדין, אשר מהן לא סטה המומחה וכן על סמך מסמכיו הרפואיים, הוא קבע, לאחר שיישם את הבנתו המקצועית ,אשר מצאה חיזוק גם במאמרים אליהם הפנה, שמשקל ההליך הניווני תחלואתי של התובע

— סוף עמוד  16 —

עולה בהרבה על כל השפעה אחרת – מדובר כאמור בקביעה ברורה הנתמכת גם במאמרים ואשר יש בה כדי להבהיר את ההיבט רפואי של הנושא שנדון בתיק זה.

על סמך כל האמור לעיל גם לא מצאנו כי יש הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן או אחרת שלא נייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה או שנסטה מקביעותיו.

  1. סוף דבר

          לנוכח כל האמור לעיל הרינו מאמצים את חוות דעתו של המומחה ובהתאם לה וכן בשים לב לתשובות המומחה לשאלותה הבהרה, הרינו מורים על דחיית התביעה.

  1. אין צו להוצאות.

  1. ניתן לערער על פסק דין זה, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום קבלתו.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

תביעה להכרה במחלת ה- COPD כפגיעה בעבודה על פי הלכת המיקרוטארומה.

במהלך ההליך בביה"ד נפטר התובע. במסגרת התביעה המומחה הראשון שמינה ביה"ד קבע קש"ס למחלה, אך ביה"ד הורה על מינוי מומחה נוסף לבקשת המל"ל.

המומחה השני שלל קש"ס בין מחלת הריאות לבין אופי העבודה.

ביה"ד הסכים לחזור למומחה הראשון בהפניית שאלות הבהרה נוספות, ובעקבות תשובותיו, ביה"ד הסכים לאמץ דווקא את חוות הדעת הראשונה המיטיבה.

כתוצאה מכך התקבלה גם התביעה של המנוח לתקופת חייו, וגם אשת המנוח הוכרה כתלויה על פי סעיף 131 לחוק הביטוח הלאומי.

 

התיק נוהל ע"י עורכת הדין דנית מזור.

פסק דין

 

  1. לפנינו תביעתו של מר שמעון קרייס ז"ל (להלן –המנוח או התובע), נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) להכיר במחלת ה – COPD, ממנה סבל, כפגיעה בעבודה על פי הלכת המיקרוטראומה או כמחלת מקצוע כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – החוק).
  2. יובהר כי בעיצומו של ההליך נפטר התובע ורעייתו זיוה קרייס נכנסה בנעליו (להלן –התובעת). במסגרת הסיכומים העלה הנתבע טענה בדבר היות התובעת תלויה ולפיכך, אדון בפסק דין זה גם בשאלה האם סיבת הפטירה של המנוח נובעת ממחלת הריאות בה לקה, ובהתאם למענה על שאלה זו האם יש להכיר בתובעת כתלויה.

עיקר העובדות וההליך המשפטי

  1. הצדדים הסכימו למינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין אך, הייתה ביניהם מחלוקת בנוגע לחלק מהעובדות. לפיכך, בהחלטה מיום 26.12.19 נקבעו העובדות הבאות:

            א.        התובע יליד 1938.

ב.         התובע עבד בשירותי הכבאות וההצלה החל משנת 1964 ועד לשנת 2003.

ג.         התובע שירת ככבאי מבצעי משנת 1964 ועד לשנת 2000 שאז עבר התובע לתפקיד משרדי מחמת מצבו הרפואי.

— סוף עמוד  3 —

ד.         משנת 1964 ועד לשנת 1988 עבד התובע 6 ימים בשבוע במשמרות. החל משנת 1988 ועד לשנת 2000 עבד התובע במתכונת של משמרת בת 24 שעות עבודה ולאחריה 48 שעות מנוחה שהיו שעות כוננות במידת הצורך. התובע עבד בשעות נוספות ככל שנדרש לכך.

ה.        התובע השתתף באירועים מסוגים שונים במסגרת עבודתו, כולל אירועי שריפה, אירועי חילוץ, תרגילים, אבטחה, קריאות שווא וכיוצ"ב. באירועי שריפה התובע היה חשוף לתוצרים המקובלים של שריפה המשתחררים לאוויר בעת שריפה לרבות עשן פיח וכיוצ"ב.

ו.         התובע השתתף בכל סוגי השריפות, ובין היתר, שריפות שהתרחשו בדירות מגורים, במפעלים, במשרדים, שריפות יער וחורש, פחים, מכוניות, צמיגים, שריפות בתקופות מלחמה, שריפות של מבני אסבסט, חומרים מסוכנים ועוד.

ז.         לא קיימים נתונים על סוגי האירועים שבהם טיפל התובע בכל שנות עבודתו. עם זאת, נכון לשנים האחרונות לעבודתו של התובע, התובע השתתף בכ- 432 אירועי שריפה בשנה בדרגות חומרה שונות לרבות אירועים המוגדרים כאירועי חומרים מסוכנים. יובהר כי רק 5% מכלל האירועים המטופלים בשירותי הכבאות באיגוד ערים מסווגים כאירועי חומרים מסוכנים (חומ"ס).

ח.        בחלק מתקופת עבודת התובע לא סופקו לו אמצעי מיגון כלל ובחלק האחר של תקופת עבודתו סופקה לתובע מסכת מיגון אישית בה לא הקפיד לעשות שימוש.

  1. על בסיס העובדות אשר פורטו לעיל, מונה ביום 26.12.19 פרופ' ניר פלד, מומחה ברפואה פנימית, מחלות ריאה ואונקולוגיה כמומחה רפואי מטעם בית הדין (להלן –המומחה), על מנת שיחווה דעתו בדבר פגיעת התובע וקיומו של קשר סיבתי בין עבודתו לבין הפגיעה ממנה הוא סובל.
  2. למומחה הועברו השאלות בנוסח הבא:

א.        מהו ליקויו של התובע?

ב.         האם ניתן לקבוע, בסבירות של מעל 50%, קיומו של קשר סיבתי בין עבודת התובע לליקוי ממנו הוא סובל?

גם החמרת מצב הליקוי עקב העבודה משמעה קיום קשר סיבתי בין השניים.

ג.          ככל שהתשובה לשאלה הקודמת הינה בחיוב, וקיים לדעת המומחה קשר סיבתי בין העבודה לליקוי, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה בדבר אופן קרות הליקוי, דהיינו:

— סוף עמוד  4 —

האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי ליקויו של התובע עקב עבודתו נגרם על דרך של פגיעות זעירות, כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה גם כן לליקויו (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות).

ד.         ככל שהמומחה ישיב לשאלה הקודמת בחיוב, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה בדבר השפעת העבודה על הליקוי ביחד לגורמיו האחרים, דהיינו – האם לעבודת התובע השפעה משמעותית על ליקויו של התובע? ("השפעה משמעותית" על פי הפסיקה הינה בשיעור של 20% ומעלה).

ה.         האם לאור החומר הרפואי והחלטת העובדות, התקיימו בתובע התנאים להכיר במחלתו כמחלת מקצוע, ולו על דרך של החמרה, בהתאם לתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד- 1954, ואם כן לאיזו מחלת מקצוע מתאים מצבו?

  1. חוות דעת המומחה התקבלה ביום 3.2.20 (להלן –חוות דעת המומחה הראשונה). במסגרת חוות הדעת נקבע כך:

"התובע סובל מתחלואת יתר מרובה. מעשן כבד בעברו, תחלואת רקע מורכבת בשל השמנת יתר, סכרת, יתר לחץ דם, מחלת כלי דם פריפרית קשה המתבטאת בהיצרות קרוטידית וצליעה לסירוגין, מחלת לב איסכמית עם סטנט וניתוח מעקפים, דום נשימה בשינה, אי ספיקת כליות והחמרה לאורך השנים של התפקוד הלבבי אשר התבטא באירועים של בצקת ריאות, נוזלים פלויראלים דו צדדיים וקוצר נשימה במאמצים קלים. מבחינה ריאתית, היה חופשי מתלונות קליניות למעט צפצופים באירועים בודדים עד לשנת 2015. מאז החמרה נשימתית אשר אובחנה כמחלת ריאות חסימתית כרונית אשר החמירה לכדי GOLD C עם צורך במתן סטרואידים סיסטמיים ומשאפים משולבים עם זיהומים חוזרים שטופלו אנטיביוטית. בנוסף, ברונכיאקטזיות וממצא תוך ברונכיאלי מימין אשר היה במעקב בלתי פולשני. תחלואתו העיקרית של התובע נובעת ממורכבות כלל מחלותיו אך בעיקר מחלת כלי דם אשר הובילה לחלק גדול מתלונותיו ובכללם גם מחלת הלב האיסכמית ואי ספיקת הלב. מבחינה ריאתית, סובל ממחלת ריאות חסימתית כרונית וברונכיאקטזיות אשר יכולות להיות קשורות קשר סיבתי לעבודת הכבאות. הנזק הנשימתי מהחשיפה המתוארת בכתב המינוי עלולה לגרום לנזק מצטבר במנגנון של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה גם כן לליקויו.

לסיכום, אני סבור בסבירות מעל 50% כי מחלתו הריאתית של התובע קשורה בקשר סיבתי לחשיפתו התעסוקתית על דרך של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה לליקויו הנשימתי ממנו סובל. הפגיעה התפקודית המשנית לנזק הנשימתי היא משמעותית ואחראית להערכתי על מעל 20% מסך תלונותיו הרפואיות."

— סוף עמוד  5 —

7.         בהחלטה מיום 22.9.20, ובהמשך לבקשת הנתבע, הורה בית הדין על הפניית שאלות הבהרה למומחה שהתבקש להשיב על השאלות הבאות:

  1.         מתי אובחנה לראשונה אצל התובע מחלתCOPD?

1.1.       הנך מופנה להחלטת בית הדין בה נקבע כי התובע עבד בשירותי הכבאות וההצלה עד לשנת 2003.

בשים לב למועד פרוץ המחלה, כפי שנקבע על ידך בשאלת הבהרה זו, ולמועד בו סיים את עבודתו, האם סביר שמחלתו של התובע נגרמה עקב חשיפתו כמתואר בהחלטת המינוי?

1.2.       ככל שתשובתך חיובית, אנא הפנה לספרות מקצועית התומכת במסקנתך.

1.3.       מהו המנגנון שבו לדעתך עלולה להיגרם מחלה מסוג זה שנים רבות לאחר סיום החשיפה התעסוקתית?

  1. בחוות דעתך ציינת כי התובע הינו מעשן כבד. האם תסכים כי עישון כבד כשלעצמו עלול לגרום למחלתCOPD?
  2. האם נכון שהמאמר המצוין בחוות דעתך לא קובע כי קיים קשר סיבתי בין חשיפה תעסוקתית לחומרי בעירה לבין מחלתCOPD? ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית הסבר כיצד מאמר זה תומך במסקנתך.

הנך מופנה למאמרים המצורפים להחלטה זו, האם יש בהם כדי להצביע על קשר סיבתי בין חשיפה תעסוקתית לחומרי בעירה לבין מחלת התובע?

  1. האם החשיפה כפי המתוארת בהחלטה על המינוי גרמה להתפתחות מחלתCOPD אצל התובע, האם תצפה שיהיה תיעוד לאירועים נשימתיים חריגים במהלך עבודתו של התובע? האם ישנו תיעוד מסוג זה בתיק הרפואי של התובע? אנא הפנה במידה וכן.
  2. ככל שמחלתו של התובע נגרמה עקב החשיפה התעסוקתית של התובע כמתואר בכתב המינוי במהלך עבודתו, האם תסכים כי יש לצפות לתיעוד סימנים כרוניים או ליקויים נשימתיים כרוניים ו/או בדרגת חומרה הולכת ומתפתחת תוך כדי ובמהלך החשיפה התעסוקתית? כיצד זה מתקיים במקרה של התובע? האם תועדו אירועים חריגים בעבודתו של התובע בתחום הנשימתי?
  3. האם תסכים כי במידה ולא תוארו אירועים חריגים במהלך עבודתו של התובע, ניתן לייחס את התפתחות המחלה מסוגCOPD לעישון הכבד שהינו גורם הסיכון?
  4. אנא הסבר מהו הבסיס המדעי לקביעה שלך שקיים קשר סיבתי בסבירות של 50% לפחות בין החשיפה התעסוקתית של התובע לבין המחלה שלו, לנוכח העובדה כי המחלה הופיעה אצל התובע 12 שנים לאחר סיום עבודתו?
  5. ביום 14.10.20 התקבלה תשובת המומחה לשאלות ההבהרה (להלן –חוות דעת המומחה השניה):

"1.       סעיפים 1, 4, 5, 7 מתייחסים לפער הזמנים בין סיום עבודתו של התובע (2003) לבין מועד האבחון ב COPD ב 5/1/2015. אכן, זוהי הסוגיה העיקרית במקרה זה

— סוף עמוד  6 —

המעלה ספק על קשר סיבתי בין חשיפתו של התובע לבין מחלתו הנשימתית. בכתיבת חוות דעתי, מועד סיום עבודתו של התובע הונחה לנגד עיניי, כמו גם תחלואת הרקע המרובה ולוח הזמנים של הופעת התסמינים הנשימתיים המרובים. פער הזמנים המצוין אינו שולל קשר סיבתי, שכן עיקרו של זה הינו ההשפעה המצטברת הזעירה הגורמת לנזקים מצטברים זה על גבי זה והמחמירים את בריאותו של העובד. כפי שאפרט בהמשך.

  1. לנושא סעיף 2, היות התובע מעשן אכן יכולה להיות גורם נוסף המוביל למחלת ריאות כרוניתCOPD. נזקי החשיפה הנשימתית הינה מעבר לנזקי העישון.
  2. בבחינה חוזרת ומדוקדקת של תיקו הרפואי, אדגיש בפני בית המשפט את הנקודות הבאות:
  3. a.         בשנת 1998 וגם בשנת 2000 בדיקת הריאות הייתה תקינה.
  4. b.         במהלך שנות עבודתו האחרונות החלו תסמינים נשימתיים קליניים אשר עלו בבדיקה גופנית המתועדת ואשר מצביעים על מחלה נשימתית אשר לא הייתה קודם לכן. לדוגמא, 1/6/2000 צפצופים נשימתיים, ב 22/7/2003 תוארה נשימה גסה עם צפצופים מעל הריאות. כלומר, לאורך שנות עבודתו הופיעו תסמינים נשימתיים בבדיקה גופנית המעידים על התפתחות של מחלת נשימה חסימתית עוד בשנות עבודתו בעוד ריאותיו היו נקיות בתחילת עבודתו.
  5. c.         בתאריך 20/10/2014 ישנה עדות לשינויים פרנכימתיים פריברונכיאליים. אלו הינם עדות למחלה פרנכימתית כרונית ומתאימה לנזקי חשיפה נשימתית מרובה, כפי שהתרחש במקרה זה. בדיקת סיטי חזה מתאריך 11/8/2016 מתארת שילוב של מחלה אמפיזמטתותית יחד עם ברונכיאקטזיות, קרי אלמנט פרנכימתי ברור (ולא רקCOPDכפי שצויין בשאלות ההבהרה). העובדה שמחלתו הוגדרה כ COPD באופן רשמי רק ב 2015 אינה מהווה לכשעצמה את מועד התפתחות המחלה, שכן COPD הינה מחלה המצויה בתת אבחון קשה בספרות [1].
  6. d.         בסיטי חזה מתאריך 16/8/2016 ניתן להתרשם שוב משינויים פרנכימתיים עם שינויים כרוניים במבנה רקמת הריאה, מעבר למחלת הנשימה באמפיזמטותיתCOPD.
  7. בבחינת הגורמים המובילים לברונכיאקטזיס בספר הTEXTBOOK של מחלות ריאה Murray&Nadel [2] עמוד 854 ניתן למצוא גורמים כגון שאיפה גאזים, שאיפת גאזים חמים…
  8. בסקירת ספרות רחבה, ניתן למצוא עליה קשה בהיארעות מחלות ריאה בקרב לוחמי אש [3]. נטייה הנאמדת במכפלה של פי 1.5 עד פי 12 מקבוצת ביקורת מאוזנת. …
  9. בסקירת ספרות רחבה אודות השלכות רפואיות לטווח קצר בינוני וארוך אשר נעשתה באוסטרליה על ידי קבוצת הVA [4] עולה כי קיים סיכון רב למחלות לב וריאה בקרב לוחמי אש בשל חשיפה לחומרים מרובים, בטווחי זמן שונים, ולאו 

    — סוף עמוד  7 —

    דווקא חריפים בלבד. הנזקים המתוארים הינם גם מסוג 
    COPD וגם מסוג של נזקים פרנכימתיים. זאת במענה לסעיף 4 בשאלות ההבהרה.

לסיכום, בעיון חוזר בתיקו של התובע, ניתן לזהות כי החלו תסמינים נשימתיים ואף סימנים ברורים בבדיקתו הגופנית עוד בעודו עובד פעיל, קרי התפתחות מחלת ריאות עוד בהיותו עובד. לפיכך, אינני סבור כי היה פער של שנים מרובות בין העסקתו של התובע לבין מחלת הריאות, אלא פער בהגדרת המחלה ובאבחונה. איחור באבחון COPD ומחלות ריאה הינו שכיח ומוכר בקליניקה היומיומית של כל רופא ריאות. העישון אכן הינו גורם סיכון ל COPD אך הנזקים הנשימתיים המתוארים היטב בספרות ואוזכרו מעלה, הינם קושרים קשר סיבתי בין מחלות ריאה לעבודת הכבאות. מנגנון הנזק הינו מנגנון הגורם לנזק מצטבר אשר מחמיר עם החשיפות ועם הזמן. לפיכך אין שינוי בקביעתי הקודמת ואני מודה לבית המשפט על ההזדמנות לפרט את טיעוני אלו."

 

  1. ביום 26.11.20 הגיש הנתבע עמדתו ביחס לתשובות המומחה לשאלות ההבהרה וביקש להעביר שאלת הבהרה נוספת. התובע התנגד לבקשה ובהחלטה מיום 18.12.20 בקשת הנתבע נדחתה והצדדים נתבקשו להגיש סיכומיהם.

ואולם, בבוא בית הדין להשלים מלאכתו בפסק דין הסתבר כי המומחה לא ענה על שאלת הבהרה שהועברה אליו וזו לא אוזכרה בבקשת הנתבע הנ"ל. משכך, ומשנתבקש בית הדין ע"י הנתבע להורות על מינוי מומחה אחר, בהחלטה מיום 6.3.21 הורה בית הדין על מינוי מומחה נוסף.

  1. ביום 6.3.21 מונה ד"ר ורסנו שבתאי כמומחה רפואי מטעם בית הדין (להלן –המומחה הנוסף) והוא נתבקש להשיב לשאלות שפורטו בסעיף 5 לעיל. החלטה זו בוטלה נוכח בקשת התובע למנות מומחה אחר שאינו ד"ר ורסנו, הנתבע התנגד לבקשה.

לאחר שבית הדין שקל את טענות התובע לא נמצאו טעמים המצדיקים שינוי החלטה זו, ובהחלטה מיום 1.5.2021 הורה בית הדין לד"ר ורסנו להגיש חוות דעתו.

  1. ביום 7.6.21 התקבלה חוות דעת המומחה הנוסף (להלן –חוות דעת המומחה הנוסף הראשונה) במסגרתה נקבע כך:

"א.       האם ניתן לקבוע בסבירות של מעל 50%, קיומו של קשר סיבתי בין עבודת התובע לליקוי בו לקה או החמרתו?

התובע לקה בריאותיו במחלת ריאות חסימתית שהוגדרה על ידי רופאי מרפאת ריאות בבי"ח שיבא כ COPD. תפקודי הריאות בשנים 2015, 2016 הדגימו ערכי

— סוף עמוד  8 —

FEV1
 בטווח של 55-69% (תפקוד אחרון ב 6.2016 = 69%) עם יחס FEV1/FVC שצוטט פעם אחת והיה 0.55. כושר הדיפוזיה הריאתית DLco  צוטט פעם אחת והיה 48% מהצפוי (ב-2.2015), דבר המצביע על כך כי מעבר להפרעה חסימתית הייתה גם הפרעה בכושר הדיפוזיה של הריאה עם סבירות גבוהה לפתולוגיה של אמפיזמה (נפחת) בריאותיו. בתיקו הרפואי נרשם במרפ' ריאות בשיבא (ב8.6.16 אז היה בן 77) כי עישן סה"כ 140 חפיסות שנה, עד לפני 20 שנה. בסבירות גבוהה מאד מחלת הריאות של התובע נגרמה על רקע עישון כבד והעובדה שהפסיק לעשן במשך שנים רבות לא מפחיתה מאמירה זו, מכוון שידוע כי תפקוד הריאות במעשנים עם COPD ממשיך לרדת בקצב פתולוגי במשך ייתרת החיים גם לאחר הפסקת עישון. התובע עבד במשך כ 39 שנים ככבאי ועל פי העובדות המוסכמות השתתף באירועים של כיבוי שרפות מסוגים שונים ונחשף לעשן וחומרי בערה. לפיכך, לא ניתן, עקרונית, לשלול קשר סיבתי של מעל 50% בין חשיפתו התעסוקתית למרכיב החסימתי של מחלת הריאות בה לקה.

ב.         ככל שהתשובה לשאלה הקודמת הינה בחיוב…. להשיב לשאלה בדבר אופן קרות הליקוי ….. דרך של פגיעות זעירות ….?

נזקי עשן שרפות, עשן המכיל חלקיקים, וחומרי תבערה כימיקליים הינם פתוגניים במנגנון איריטנטי של מיקרוטראומה/פגיעות זעירות מצטברות.

ג.          ככל שהמומחה ישיב לשאלה הקודמת בחיוב ….. האם לתנאי העבודה השפעה משמעותית על הליקוי? (בשיעור של 20% ומעלה).

            התשובה שלילית. בהינתן כי עישן 140 חפיסות שנה, בטווח שנים קטן יחסית, כמות עצומה מאין כמוה, סביר כי העישון השפיע יותר מ 80% על הופעת מחלת ריאותיו. לא סביר כי כבאי ישאף לריאותיו כמויות משמעותיות של עשן בעת שריפה כזו או אחרת שייגרמו לנזק שהשפעתו לפחות 20% בהינתן כמות עישון הסיגריות, אלא אם קרתה תאונה/תאונות של חשיפה בלתי נמנעת לעשן טוקסי לריאות, ועל פי סיכום העובדות לא הוזכרו תאונות כאלו. גם המרכיב הסביר של אמפיזמה בריאותיו (כושר דיפוזיה ירוד במידה בינונית-קשה באדם עם היסטוריית עישון סיגריות קיצונית) תומך באטיולוגיה של עישון לעומת עשן שריפה. ברקע הרפואי של המנוח ישנן עוד מחלות שעישון סיגריות כבד הינו בין גורמי הסיכון היותר משמעותיים להתהוותן (בניגוד לחשיפה לעשן שרפות) והן מחלת כלי דם פריפריים של עורק התרדמה ועורקי הבלה הכליליים (בשניהם נדרש לטיפול פולשני) וגם צליעה לסירוגין בשל מחלת כלי דם פריפריים קשה בגפיים, שהוכחה הדמייתית.

ד.         האם לאור החומר הרפואי והחלטת העובדות התקיימו התנאים להכיר במחלתה כמחלת מקצוע …. ואם כן לאיזו מחלת מקצוע מתאים מצבה?

            לא."

— סוף עמוד  9 —

12.       בהחלטה מיום 19.8.21, ובהתאם להסכמת הצדדים, הורה בית הדין על הפניית שאלות הבהרה למומחה הרפואי שהתבקש להשיב על השאלות הבאות:

  1.         בהנחה שאנו מקבלים מסקנתך שהעישון השפיע ביותר מ-80% על הופעת מחלת הריאות האם נכון שאין משמעות הדבר שהשפעת העבודה על הופעת המחלה או על חומרת הפגיעה היא 0?
  2. בהינתן אדם מעשן בכבדות האם חשיפה נוספת לעשן כמו תוצרי שריפה מגבירה את הסיכון למחלת ריאות?
  3. בחוות דעתך קבעת שיש קש"ס בין תנאי עבודתו של המנוח ככבאי לבין מחלתו, יחד עם זאת קבעת כי העישון הוא בעל ההשפעה דומיננטית. נכון יהיה לומר שקביעה זו היא קביעה מבוססת על הערכה שלך כמומחה ועל דעתך?
  4. האם נכון שהמנוח נחשף בעבודתו לחומרים ולעשן שבאופן וטניאלי מוכרים כגורמי סיכון מחלתCOPD?
  5. מדוע לא ביססת חוות דעתך על מחקרים העוסקים בחשיפתו של המנוח ובמחקרים העוסקים בעבודה של לוחמי אש?
  6. מצ"ב מחקרים- האם נכון שהמחקרים הללו תומכים בקביעתך כי לא ניתן לשלול קש"ס והשפעה מסויימת – האם קיבלת את המחקרים לפני חוות דעתך הראשונה?
  7. האם נכון שעל פי המחקרים דווקא למשך הזמן של העישון יש חשיבות יותר גבוהה מאשר עישון רב בטווח קצר?
  8. האם נכון שעל פי החומר הרפואי (ראה מסמך מיום 20.10.14) ישנה עדות לשינויים פרנכימתיים פריברונכיאליים המתאימה לנזקי חשיפה נשימתית מרובה?
  9. האם נכון שבבדיקת ה-CT חזה מיום 11.8.16 יש שילוב של מחלה אפיזמטתותית יחד עם ברונכיאקטזות – מעבר ל- COPD? האם נכון שגם אמפיזמה וגם ברונכיאקטזיס יכולות להיות קשורות לחשיפתו התעסוקתית של המנוח? לחשיפתו התעסוקתית של המנוח? (בעניין זה הנך מופנה Murray & Nadel's Textbook of Respiratory (Medicine Chapter: Bronchiectasis Table 48-1 page 854
  10. ביום 19.9.21 התקבלה תשובת המומחה הנוסף לשאלות ההבהרה (להלן –חוות דעת המומחה הנוסף השניה):

"1.       בהנחה שאנו מקבלים מסקנתך שהעישון השפיע ביותר מ 80% על הופעת המחלה בריאות האם נכון שאין משמעות הדבר שהשפעת העבודה על הופעת המחלה או על חומרת הפגיעה הוא 0?

            כפי שציינתי בחו"ד- השפעת העבודה לדעתי פחותה מ 20%.

  1. בהינתן אדם מעשן בכבדות האם חשיפה נוספת לעשן כמו תוצרי שריפה מגבירה את הסיכון למחלת ריאות?

— סוף עמוד  10 —

עקרונית, חשיפה ממושכת/כרונית לשאיפת עשן/חלקיקים/גזים בכלל, וסביר כי כאלו הנמצאים בתוצרי שריפה, יש לה פוטנציאל לנזק ריאתי, תלוי בנסיבות, ובמאפייני החשיפות וברגישות אישית.

  1. בחוות דעתך קבעת שיש קש"ס בין תנאי עבודתו של המנוח ככבאי לבין מחלתו, יחד עם זאת קבעת כי העישון הוא בעל השפעה דומיננטית. נכון יהיה לומר שקביעה זו היא קביעה מבוססת על הערכה שלך כמומחה ועל דעתך?

            בחו"ד ציינתי: 'לא ניתן, עקרונית, לשלול קשר סיבתי של מעל 50% בין חשיפתו התעסוקתית למרכיב החסימתי של מחלת הריאות בה לקה'. בנוסף, קביעתי כי השפעת העישון המאוד כבד (140 חפיסות שנה) על מחלת ריאותיו היא דומיננטית, התבססה גם על הממצא של הפרעה משמעותית בכושר הדיפוזיה של הריאה (48% מהצפוי) כביטוי לאמפיזמה ריאתית. הפרעה כזו בכושר הדיפוזיה הינה ייחודית לעישון/עשן סיגריות על מרכיביהן, ולא לעשן שריפות. גם מחלות נוספות בהן לקה התובע, בנוסף למחלת ריאותיו, הן אופייניות למעשנים כבדים, ולא לחשיפה תעסוקתית לעשן שריפות, כפי שהזכרתי בחו"ד.

  1. האם נכון שהמנוח נחשף בעבודתו לעשן שבאופן פוטנציאלי מוכרים כגורמי סיכון למחלת הCOPD?

            עקרונית COPD עלול להיגרם מחשיפה ושאיפה כרונית של חלקיקים/איריטנטיים/גזים/אדים של כימיקלים וחומרים אורגניים ואנאורגניים שונים. הפוטנציאל לפתח COPD כתוצאה מחשיפה כזו תלוי בגורמים גנטיים, עוצמת החשיפה, אמצעי הגנה והמרכיבים הספציפיים הנשאפים. המידע בספרות הרפואית על כבאים העוסקים במשך שנות עבודתם בכיבוי שריפות (בנבדל מהחשיפה החריפה והחריגה במרכז הסחר העולמי 2001), ושאינם מעשנים, הוא דל ובכל מקרה אינו כבד משקל. גם התביעה, בשאלות ההבהרה – לא צרפה מאמרים כאלו, כנראה מאותה סיבה. לעומת זאת לגבי עישון סיגריות, התיעוד הוא אינסופי ומבוסס.

  1. מדוע לא ביססת חוות דעתך על מחקרים העוסקים בחשיפתו של המנוח ובמחקרים העוסקים בעבודה של לוחמי אש?

            ראה תשובה לשאלה 4

  1. מצ"ב מחקרים- האם נכון שהמחקרים הללו תומכים בקביעתך כי לא ניתן לשלול קש"ס והשפעה מסוימת – האם קיבלת את המחקרים לפני חוות דעתך הראשונה?

            אם הייתי מקבל את המחקרים המצורפים כעת (שעיינתי בהם) הייתי מתייחס אליהן כבר בחו"ד הראשונה. קביעתי כי עקרונית לא ניתן לשלול קשר סיבתי, לא הייתה תלויה במאמרים אלו.

  1. האם נכון שעל פי המחקרים דווקא למשך הזמן של העישון יש חשיבות יותר גבוהה בעישון רב בטווח קצר?

            מקובל ברפואה העוסקת בנזקי עישון סיגריות כי נזקי עישון נמצאים בקורלציה לכמות המצטברת של העישון, ולכן היא נמדדת כמקובל ב"חפיסות שנה", משמע: עישון של 2 חפיסות ליום במשך 20 שנה – 40 "חפיסות שנה", וכך גם

— סוף עמוד  11 —

עישון של חפיסה אחת ליום במשך 40 שנה = 40 "שנות חפיסה". לגיל התחלת העישון, ככל שצעיר יותר, גם נודעת חשיבות על פוטנציאל הנזק מעשן סיגריות.

  1. האם נכון שעל פי החומר הרפואי (ראה מסמך מיום (20.10.14) ישנה עדות לשינויים פרנכימתיים פריברונכיאליים המתאימה לנזקי חשיפה נשימתית מרובה?

            שינויים פרנכימטיים פריברונכיאליים אינם ספציפיים למחלה אחת, ועלולים להוות ביטוח למחלת הסמפונות מכל סיבה שהיא, כולל זיהומים נלווים. השכיח ביותר הוא COPD מכל סיבה וזיהומים הנלווים אליו (ראו גם תשובה 9).

  1. האם נכון שבדיקתCT חזה מיום 11.8.16 יש שילוב של מחלה אמפיזמטית יחד עם ברוטנכיאקטזיות- מעבר ל COPD? האם נכון שגם אמפיזמה וגם ברונכיאקטזיס יכולות להיות קשורות לחשיפתו התעסוקתית של המנוח? (מופנה Murray&Nadel,chapter 48-1 page 854 on Bronchiectasistab).

            "ברונכיאקטזיות" הם סמפונות מורחבים פתולוגית והאטיולוגיה שלהם היא זיהומים חוזרים (ולא חשיפה לעשן שריפות), כגון דלקות ריאה חוזרות (גם בעבר), ו/או החרפות של COPD במעשני סיגריות, שהן לרוב החרפות על רקע זיהומי. כל אלו אירעו גם אצל המנוח, ראו אזכורים בתיקו הרפואי על החרפות זיהומיות של מחלת ריאותיו ועל אירועי דלקת ריאות בגיל 3, בשנת 1991 ובשנת 2016. אמפיזמה ריאתית (נפחת) היא סימן ההיכר של נזקי עישון סיגריות ונגרמת מהמרכיבים הייחודיים של עשן הסיגריות, ולא מאפיינת נזקי חשיפה בכיבוי שריפות."

 

  1. בהחלטה מיום 25.9.21 הורה בית הדין לצדדים להגיש סיכומיהם.
  1. נוכח טענות הצדדים בסיכומיהם ולאור חוות דעת סותרות מצא בית הדין לנכון לפנות למומחה, ד"ר פלד, על מנת שישיב לשאלות הבהרה נוספות ולצדדים ניתנה הרשות להביע עמדתם לעניין זה. בהחלטה מיום 7.5.22, לאחר שבית הדין שקל את התנגדות הנתבע ומשהתובעת לא הגיבה, הופנו למומחה שאלות ההבהרה הבאות:

א.         לאור קביעתך כי מחלתו של התובע נגרמה עקב החשיפה התעסוקתית של התובע כמתואר בכתב המינוי במהלך עבודתו, האם תסכים כי היה ניתן לצפות לתיעוד סימנים כרוניים או ליקויים נשימתיים כרוניים ו/או בדרגת חומרה הולכת ומתפתחת תוך כדי ובמהלך החשיפה התעסוקתית? כיצד זה מתקיים במקרה של התובע? האם תועדו אירועים חריגים בעבודתו של התובע בתחום הנשימתי?

ב.         האם לתנאי העבודה היתה השפעה משמעותית על מחלת התובע (השפעה משמעותית היא בשיעור של 20% ומעלה)?

ג.          האם לאור התשובות הנ"ל יש שינוי בחוות דעתך?

ד.         התובע נפטר. משכך נא התייחס גם לשאלות שלהלן:

(1)  

— סוף עמוד  12 —

מה הסיבה הסבירה ביותר לפטירת המנוח על פי החומר הרפואי שבפניך?

(2)   האם מחלת התובע (המנוח) שמצאת בחוות דעתך, היא שגרמה לפטירתו?

שימת לב המומחה מופנית לכך כי: ראשית, גרימה – אין משמעה בהכרח גרימה בלעדית, אלא די בכך שהפגיעה בעבודה בצירוף גורמים נוספים הביאה למות המנוח;

שנית, מבחינת מידת הגרימה הנחוצה לקביעת קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לפטירה, יש צורך בהשפעה משמעותית של הפגיעה בעבודה על מות המנוח.

 

  1. ביום 1.8.22 התקבלה תשובת המומחה לשאלות ההבהרה הנוספות (להלן –חוות דעת המומחה השלישית):

"1.       סעיף 2.א – נוגע בהפרה תסמינים נשימתיים גוברים לאורך החשיפה. נקודה זו נענתה כבר במענה ההבהרות הקודם מתאריך 9/10/2020 בעמוד 2 סעיף 3 לחוות דעתי. להלן התשובה והחידודים הלקוחים כהווייתם מתשובתי הקודמת

  1. בבחינה חוזרת ומדוקדקת של תיקו הרפואי, אדגיש בפני בית המשפט את הנקודות הבאות:
  2. a.             בשנת 1998 וגם בשנת 2000 בדיקת הריאות היתה תקינה.
  3. b.             במהלך שנות עבודתו האחרונות החלו תסמינים נשימתיים קליניים אשר עלו בבדיקה גופנית המתועדת ואשר מצביעים על מחלה נשימתית אשר לא היתה קודם לכן. לדוגמא, 1/6/2000 צפצופים נשימתיים, ב 22/7/2003 תוארה נשימה גסה עם צפצופים מעל הריאות. כלומר, לאורך שנות עבודתו הופיעו תסמינים נשימתיים בבדיקה גופנית המעידים על התפתחות של מחלת נשימה חסימתית עוד בשנות עבודתו בעוד ריאותיו היו נקיות בתחילת עבודתו.
  4. c.             בתאריך 20/10/2014 ישנה עדות לשינויים פרנכימתיים פריברונכיאליים. אלו הינם עדות למחלה פרנכימתית כרונית ומתאימה לנזקי חשיפה נשימתית מרובה, כפי שהתרחש במקרה זה. בדיקת סיטי חזה מתאריך 11/8/2016 מתארת שילוב של מחלה אמפיזמטתותית יחד עם ברונכיאקטזיות, קרי אלמנט פרנכימתי ברור (ולא רקCOPDכפי שצויין בשאלות ההבהרה). העובדה שמחלתו הוגדרה כ COPD באופן רשמי רק ב 2015 אינה מהווה לכשעצמה את מועד התפתחות המחלה, שכן COPD הינה מחלה המצוייה בתת אבחון קשה בספרות [1].
  5. d.             בסיטי חזה מתאריך 16/8/2016 ניתן להתרשם שוב משינויים פרנכימתיים עם שינויים כרונים במבנה רקמת הריאה, מעבר למחלת הנשימה באמפיזמטותיתCOPD.
  6. סעיף 2ב – אכן להערכתי כי לתנאי העבודה והחשיפה היתה תרומה של מעל 20% על מחלת המנוח.
  7. ואין שינוי בקביעתי כי קיים קשר סיבתי בין מחלת הריאות של המנוח לבין חשיפתו התעסוקתית.
  8. אני מצער על פטירתו של המנוח. המנוח סבל מתחלואה רב מערכתיתובכללה מחלות ריאה, ברונכיאקטזיות, סכרת, מחלת לב, ומחלת כלי דם פריפרית קשה, כמפורט בפתח חוות דעתי. בתיעוד הרפואי שהוצג לפני המסמך האחרון הינו מתאריך 21/02/2016, דר' לוין ליליה – רופאת משפחה, אשר חידשה מרשמים והמליצה על טיפול באליקוויס במקום קומדין בשל העדר שיתוף פעולה לבדיקות 

    — סוף עמוד  13 —

    דילול הדם. באותו התיעוד מצויין כי המנוח הפך לאפטי, אך אין לכך מעקב בשנים שלאחר מכן. לפיכך, ובהעדר מסמכים עדכניים, אינני יכול להעריך את גורם המוות הישיר, שכן כלל תחלואתו ובפרט מחלת כלי הדם הנרחבת, מחלת הלב, הסכרת וגם מחלת הריאות הכרונית, הינם כולם מהווים גורמים משמעותיים למוות. עם זאת, אציין כי מחלת ריאות כרונית ובכללה
    COPD וברנוכיאקטזיות, הינן גורם סיכון לזיהומים נשימתיים ולאי ספיקה נשימתית, אך בהעדר מסמכי המעקב ומסמכים הסמוכים למועד פטירתו, אינני יכול להתייחס לנושא בצורה נינוחה הן רפואית ובוודאי אתית. ככל שהקביעה בעניין זה תהיה חשובה לבית המשפט, אודה לקבלת מסמכי המעקב הרפואיים לאחר 12/2018 ואת מסמכי הפטירה. עם זאת אסייג ואומר, כי גם אם אלו יוצגו, ספק אם יהיה ניתן לבודד תרומה של גורם בודד לפטירה לנוכח תחלואות מרובות.

לסיכום, אין שינוי בקביעתי הקודמת כי קיים קשר סיבתי בין חשיפתו התעסוקתית של המנוח לבין מחלת הריאות ממנה סבל."

 

  1. המומחה לא התייחס בחוות דעתו לקשר הסיבתי לפטירה מן הטעם שלא עמדו לפניו מסמכים רפואיים הקשורים לפטירת המנוח. נוכח זאת ולנוכח בקשת התובעת, בהחלטה מיום 5.11.22 הועבר למומחה חומר רפואי נוסף והוא נתבקש להשיב לשאלות ההבהרה הבאות:

א.         התובע נפטר. משכך נא התייחס גם לשאלות שלהלן:

  1. מה הסיבה הסבירה ביותר לפטירת המנוח על פי החומר הרפואי שבפניך?
  2. האם מחלת התובע (המנוח) שמצאת בחוות דעתך, היא שגרמה לפטירתו?

שימת לב המומחה מופנית לכך כי: ראשית, גרימה – אין משמעה בהכרח גרימה בלעדית, אלא די בכך שהפגיעה בעבודה בצירוף גורמים נוספים הביאה למות המנוח;

שנית, מבחינת מידת הגרימה הנחוצה לקביעת קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לפטירה, יש צורך בהשפעה משמעותית של הפגיעה בעבודה על מות המנוח.

ב.         האם במכלול הסיבות שהביאו לפטירתו של המנוח ניתן לקבוע כי מחלת הריאות שתוארה בחוות דעתך היתה גורם בעל משקל משמעותי (20%) שגרם לפטירתו או שלחלופין מדובר בגורים "שולי" או "זניח". יוער כי יכולות להיות מספר מחלות להן השפעה משמעותית על מותו של המנוח.

  1. ביום 4.1.23 התקבלה תשובת המומחה לשאלות ההבהרה הנוספות (להלן –חוות דעת המומחה הרביעית):

"1.       במכתב הסיכום מביח' שיבא מצוין כי אושפז בשל קוצר נשימה והחמרת מצבו הנשימתי. במהלך האשפוז מצבו החמיר בכשל רב מערכתי ונפטר. לפיכך, ניתן

— סוף עמוד  14 —

לקבוע כי הגורם הישיר אשר הוביל בפועל להחמרה הינו מצבו הריאתי אשר החמיר וגרם להידרדרות כללית.

  1. מחלת התובע הנשימתית בהחלט הייתה הגורם אשר הוביל לפטירתו במועד זה. מחלת הריאות אשר קשורה בקשר סיבתי לחשיפתו התעסוקתית החמירה ובשל החמרה זו, יחד עם גורמי התחלואה האחרים, גופו כשר ונפטר. הדבר גם מתועד במכתב הסיכום הרפואי."
  2. לאחר קבלת תשובת המומחה לשאלות ההבהרה בפעם השלישית ביקש הנתבע להעביר שאלות הבהרה נוספות למומחה ובקשה זו נדחתה מן הטעם שהשאלות המבוקשות קיבלו מענה מפורש על ידי המומחה ואין בהן כדי להבהיר את חוות דעת המומחה.
  3. התובעת הגישה סיכומיה ביום 2.4.23 והנתבע הגיש סיכומיו ביום 25.4.23.

תמצית טענות הצדדים

  1. לטענת התובעת, על בית הדין להכיר במנוח כנפגע עבודה בהתבסס על חוות דעת המומחה העומדת בתנאים הקבועים בפסיקה. המומחה השיב לכלל שאלות ההבהרה שהופנו אליו באופן יסודי, מקצועי ובהתאם לספרות המקצועית וקבע כי מתקיים קשר סיבתי בין עבודת המנוח למחלת הריאות בה לקה. עוד קבע המומחה כי קיים קשר סיבתי בין פטירת המנוח למחלתו זו. זאת, לאחר שסקר את כלל התיעוד הרפואי שהומצא לו באופן מפורט ולא התעלם ממחלות הרקע הרבות של המנוח.

            עוד טוענת התובעת כי  אין להסתמך על חוות דעתו של המומחה הנוסף אשר שללה את הקשר הסיבתי בין מחלת המנוח לחשיפה התעסוקתית ולמעשה מדובר בחוות דעת רצופת פגמים. כך למשל, המומחה הנוסף התחמק מלתת תשובות מלאות וברורות לשאלות ההבהרה שהופנו אליו. המומחה הנוסף ביסס חוות דעתו על סמך תחושותיו בלבד ואין הוא מסתמך על הספרות המקצועית כמו גם על כלל התיעוד הרפואי שהומצא לו. המומחה הנוסף לא התייחס למסמכים רפואיים מתקופת עבודתו של המנוח אלא רק לאלה המאוחרים לה. המומחה הנוסף התחמק ממתן מענה לשאלות ההבהרה שנשאל.

— סוף עמוד  15 —

כמו כן, עת עומדות בפני בית הדין שתי חוות דעת סותרות יעדיף בית הדין את חוות הדעת המיטיבה עם המבוטח ולפיכך, יש לקבל את חוות דעתו של פרופ' פלד ולהכיר במנוח כנפגע עבודה ובתובעת כתלויה.

  1. לטענת הנתבע, בחוות דעת המומחה נפלו פגמים רבים ולפיכך הורה בית הדין על מינוי מומחה אחר. חרף זאת, בית הדין סבר כי יש להעביר למומחה סבב שאלות הבהרה נוסף. בחוות דעתו המשלימה לא השיב המומחה בצורה עניינית לכלל השאלות ולשאלות מסוימות כלל לא התייחס. המומחה ננעל בדעתו ומה גם שקביעתו מאולצת ואינה חד משמעית. אין בחוות דעת המומחה התייחסות להשפעת גורמים אחרים או מחלות אחרות על מחלת הריאות בה לקה המנוח ואלה לא נבחנו בהתאם להלכת סיטרוק. על המומחה היה לכמת את רמת ההשפעה של כל אחת מהמחלות שציין בחוות דעתו והוא לא עשה כן.

            לעומת זאת, המומחה הנוסף קבע באופן חד משמעי כי לא מתקיים קשר סיבתי בין החשיפה התעסוקתית של המנוח למחלת הריאות בה לקה. כמו כן, המומחה הנוסף הסתמך על העובדות כפי שנקבעו ע"י בית הדין ועל תיקו הרפואי של המנוח. לפיכך, יש לאמץ חוות דעת זו ולהורות על דחיית התביעה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

  1. הלכה היא כי בתחום הרפואי חוות דעת המומחה הנה בבחינת"האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי" ובית הדין יסטה ממנה רק בהתקיים הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן (דיון לו/0-8 (ארצי) סימון דוידוביץ – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 374 (1976) [פורסם בנבו] עב"ל 1035/04 דינה ביקל – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (06.06.05); עב"ל (ארצי) 797/06 וליד סוויטי – המוסד לביטוח לאומי[פורסם בנבו]  (9.7.08)).

בהקשר זה נפסק בעב"ל (ארצי) 64257-12-14 יניב יהוד – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (8.8.16), כך:

"הכלל הוא כי "בתי הדין נוהגים ליתן משקל רב לחוות דעת המוגשות על ידי מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין, שכן אובייקטיביות המומחה מטעם בית הדין רבה יותר. חוות דעתו הרפואית של המומחה היא בבחינת ראיה ויש להתייחס אליה ככזאת. מטבע הדברים, מייחס בית הדין לחוות הדעת משקל מיוחד, הגם שאין הוא כבול בה. ברור, כי בשאלות רפואיות, יסמוך בית הדין את ידיו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן, לעשות כן" (ראו: עב"ל 388/05 אליעזר וידר – המוסד

— סוף עמוד  16 —

לביטוח לאומי, 
[פורסם בנבו] מיום 28.2.2006; עב"ל 310/07 בשארה באסם – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 4.2.2008). עוד נקבע כי "לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה" (עב"ל 1035/04 דינה ביקל נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 6.6.2005)".

  1. הלכה ידועה היא כי במקרים בהם מונה מומחה רפואי נוסף ועומדות בפני בית הדין שתי חוות דעת סותרות ביחס לשאלת הקשר הסיבתי, יכריע בית הדין על בסיס עקרונות החקיקה מתחום הביטחון הסוציאלי ובמקרה של ספק, הדבר יפעל לטובת המבוטח. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בעב"ל (ארצי) 39612-11-12המוסד לביטוח לאומי- סמיון מלניק\ [פורסם בנבו], 11.11.2013:

"ככלל, כאשר קיימת מחלוקת בין מומחים רפואיים, שהתמנו על ידי בית הדין כדי לחוות את דעתם, בשאלת הקשר הסיבתי, יכריע בית הדין על פי עקרונות פירוש חקיקה מתחום הביטחון הסוציאלי, לפיהם ספק פועל לטובת המבוטח. ברם, במקרה שחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית הדין, אינה מבוססת דיה והססנית, ודאי שאין לתת לה עדיפות על פני חוות דעת של מומחה אחר נוסף שהיא מבוססת והחלטית".

מן הכלל אל הפרט

  1. לאחר שבחנו את כלל החומר שבתיק לרבות חוות הדעת העומדות ושקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל התביעה.
  2. נבהיר בשלב זה כי בתיק זה מונו שני מומחים מטעם בית הדין, כאשר מינויו של המומחה השני נעשה כמומחה נוסף ולא אחר.(ר' החלטות מיום 6.3.21, 1.5.21 ומיום 27.3.22). בחינת חוות הדעת מביאה למסקנה כי יש להעדיף את חוות דעתו של המומחה הראשון שמונה – דר' פלד. להלן ננמק.
  3. ראשית נציין כי אין כל מחלוקת בין שני המומחים לעניין קיומו של קשר סיבתי בין עבודתו של המנוח, כפי שפורטה בהחלטת בית הדין מיום 26.12.19 ובין מחלת המנוח – COPD.

במילותיו של המומחה הראשון:

"לסיכום, אני סבור בסבירות מעל 50% כי מחלתו הריאתית של התובע קשורה בקשר סיבתי לחשיפתו התעסוקתית על דרך של פגיעות זעירות שכל אחת מהן

— סוף עמוד  17 —

הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה לליקוי הנשימתי ממנו סובל."

            ובמילותיו של המומחה הנוסף:

"… לפיכך, לא ניתן, עקרונית, לשלול קשר סיבתי של מעל 50% בין חשיפתו התעסוקתית למרכיב החסימתי של מחלת הריאות בה לקה."

ובהמשך, השיב גם לשאלות הבאות, אליהן נדרש רק לאור מסקנה חיובית באשר לשאלת הקשר הסיבתי:

 

" ככל שהתשובה לשאלה הקודמת הינה בחיוב…. להשיב לשאלה בדבר אופן קרות הליקוי ….. דרך של פגיעות זעירות ….?

נזקי עשן שרפות, עשן המכיל חלקיקים, וחומרי תבערה כימיקליים הינם פתוגניים במנגנון איריטנטי של מיקרוטראומה/פגיעות זעירות מצטברות".

  1. המחלוקת בין המומחים התגלעה רק בנוגע למידת ההשפעה של החשיפה התעסוקתית.

            המומחה, פרופ' פלד, סבר כי "הפגיעה התפקודית המשנית לנזק הנשימתי היא משמעותית ואחראית להערכתי על מעל 20% מסך תלונותיו הרפואיות." . על פי קביעה זו יש להכיר במחלה כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה.

לעומתו קבע דר' ורסנו כי השפעת העבודה על התפתחות המחלה אינה מגיעה ל-20%.

נימוקי המומחים נגעו הן למשקל החשיפה בעבודה לעומת גורמי סיכון אחרים ובעיקר העישון, והן מתן משקל שונה לאופי העבודה כפי שנקבעה בעובדות בית הדין.

  1. קביעת המומחים את מאזן ההשפעות של החשיפה התעסוקתית על מצבו הרפואי של המנוח הינה מלאכת הערכה מקצועית הנסמכת על שקלול כלל העובדות וגורמי הסיכון, כאשר לא עומדת לרשותם נוסחה מתמטית ולפיכך אין מדובר במדע מדויק. ישנה גם אפשרות שההבדל בין המומחים אינו גדול, כך שלהערכת פרופ' פלד השפעת גורמי התעסוקה הינם מעט מעל 20% בעוד שדר' ורסנו סבור שמדובר בהשפעה שאינה מגיעה לכדי 20% אך לאו דווקא רחוקה ממנה.

— סוף עמוד  18 —

נוכח זאת, ולנוכח היות חוות דעת המומחה, פרופ' פלד, מנומקת, שלמה, אחידה ומבוססת על ספרות רפואית העוסקת, בין היתר, במחלות ריאה בקרב לוחמי אש, ומשהיא אינה מתחמקת מלתת ביטוי ונימוק לקשיים שהציף הנתבע בייחס לנסיבות התיק בעניינו של המנוח, היא המקובלת ועדיפה. ננמק.

  1. פרופ' פלד לקח בחשבון לצורך הערכת מאזן ההשפעות את עובדת היות המנוח מעשן כבד בעברו.

כאשר נשאל לעניין השיב כך:

"2. לנושא סעיף 2, היות התובע מעשן אכן יכולה להיות גורם נוסף המוביל למחלת ריאות כרונית COPDנזקי החשיפה הנשימתית הינה מעבר לנזקי העישון.(ההדגשה אינה במקור – ר' עמ' 2 לחוות הדעת השניה).

היינו, המומחה היה מודע לכך שהמנוח היה מעשן כבד בעברו וחרף זאת קבע כי החשיפה התעסוקתית השפיעה מעבר לעישון על התרחשות מחלת הריאות אצל הנתבע.

לעומת זאת, המומחה הנוסף, ד"ר ורסנו, סבר כי השפעת העישון על מחלת המנוח עולה על 80% ובמילותיו:

"… בהינתן כי עישן 140 חפיסות שנה, בטווח שנים קטן יחסית, כמות עצומה מאין כמוה, סביר כי העישון השפיע יותר מ 80% על הופעת מחלת ריאותיו. …"

לא הובאו לפנינו נימוקים לפיהם יש טעם להעדפת הערכתו של דר' ורסנו.

  1. גורם נוסף שחושב באופן שונה הוא כאמור עצם החשיפה התעסוקתית עצמה-

המומחה, פרופ' פלד, בחוות דעתו קבע כי "מבחינה ריאתית, סובל ממחלת ריאות חסימתית כרונית וברונכיאקטזיות אשר יכולות להיות קשורות קשר סיבתי לעבודת הכבאות. הנזק הנשימתי מהחשיפה המתוארת בכתב המינוי עלולה לגרום לנזק מצטבר במנגנון של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה גם כן לליקויו."

בעוד שהמומחה הנוסף, ד"ר ורסנו, בחוות דעתו קבע כי "לא סביר כי כבאי ישאף לריאותיו כמויות משמעותיות של עשן בעת שריפה כזו או אחרת…" אך התעלם מהעובדה, שהועברה אליו בהחלטת המינוי, שלמנוח לא סופקו אמצעי מיגון, וגם בשנים בהם סופקו אמצעים אלה, הוא לא הקפיד על שימוש בהם וכן, לא

— סוף עמוד  19 —

ביסס את חוות דעתו על ספרות רפואית כלשהי על אף שזו הועברה אליו במסגרת שאלות ההבהרה שהופנו אליו.

  1. שנית, הנתבע טען כי בין סיום החשיפה התעסוקתית של המנוח לפרוץ המחלה קיים פער זמנים משמעותי ולפיכך, לא ברור כיצד נקבע קשר סיבתי בעניין זה. מבחינת כלל חוות הדעת שהגיש המומחה לבית הדין עולה כי ניתן הסבר מניח את הדעת ליישוב פער הזמנים. ובמילותיו של המומחה:

"1. סעיפים 1, 4, 5, 7 מתייחסים לפער הזמנים בין סיום עבודתו של התובע (2003) לבין מועד האבחון ב COPD ב 5/1/2015. אכן, זוהי הסוגיה העיקרית במקרה זה המעלה ספק על קשר סיבתי בין חשיפתו של התובע לבין מחלתו הנשימתית. בכתיבת חוות דעתי, מועד סיום עבודתו של התובע הונחה לנגד עיניי, כמו גם תחלואת הרקע המרובה ולוח הזמנים של הופעת התסמינים הנשימתיים המרובים. פער הזמנים המצוין אינו שולל קשר סיבתי, שכן עיקרו של זה הינו ההשפעה המצטברת הזעירה הגורמת לנזקים מצטברים זה על גבי זה והמחמירים את בריאותו של העובד. כפי שאפרט בהמשך.

  1. בבחינה חוזרת ומדוקדקת של תיקו הרפואי, אדגיש בפני בית המשפט את הנקודות הבאות:
  2. a.         בשנת 1998 וגם בשנת 2000 בדיקת הריאות היתה תקינה.
  3. b.         במהלך שנות עבודתו האחרונות החלו תסמינים נשימתיים קליניים אשר עלו בבדיקה גופנית המתועדת ואשר מצביעים על מחלה נשימתית אשר לא היתה קודם לכן. לדוגמא, 1/6/2000 צפצופים נשימתיים, ב 22/7/2003 תוארה נשימה גסה עם צפצופים מעל הריאות. כלומר, לאורך שנות עבודתו הופיעו תסמינים נשימתיים בבדיקה גופנית המעידים על התפתחות של מחלת נשימה חסימתית עוד בשנות עבודתו בעוד ריאותיו היו נקיות בתחילת עבודתו.
  4. c.         בתאריך 20/10/2014 ישנה עדות לשינויים פרנכימתיים פריברונכיאליים. אלו הינם עדות למחלה פרנכימתית כרונית ומתאימה לנזקי חשיפה נשימתית מרובה, כפי שהתרחש במקרה זה. בדיקת סיטי חזה מתאריך 11/8/2016 מתארת שילוב של מחלה אמפיזמטתותית יחד עם ברונכיאקטזיות, קרי אלמנט פרנכימתי ברור (ולא רקCOPDכפי שצויין בשאלות ההבהרה). העובדה שמחלתו הוגדרה כ COPD באופן רשמי רק ב 2015 אינה מהווה לכשעצמה את מועד התפתחות המחלה, שכן COPD הינה מחלה המצוייה בתת אבחון קשה בספרות [1].

— סוף עמוד  20 —

d
.         בסיטי חזה מתאריך 16/8/2016 ניתן להתרשם שוב משינויים פרנכימתיים עם שינויים כרוניים במבנה רקמת הריאה, מעבר למחלת הנשימה באמפיזמטותית COPD.

 

לסיכום, בעיון חוזר בתיקו של התובע, ניתן לזהות כי החלו תסמינים נשימתיים ואף סימנים ברורים בבדיקתו הגופנית עוד בעודו עובד פעיל, קרי התפתחות מחלת ריאות עוד בהיותו עובד. לפיכך, אינני סבור כי היה פער של שנים מרובות בין העסקתו של התובע לבין מחלת הריאות, אלא פער בהגדרת המחלה ובאבחונה. איחור באבחון COPD ומחלות ריאה הינו שכיח ומוכר בקליניקה היומיומית של כל רופא ריאות. העישון אכן הינו גורם סיכון ל COPD אך הנזקים הנשימתיים המתוארים היטב בספרות ואוזכרו מעלה, הינם קושרים קשר סיבתי בין מחלות ריאה לעבודת הכבאות. מנגנון הנזק הינו מנגנון הגורם לנזק מצטבר אשר מחמיר עם החשיפות ועם הזמן. לפיכך אין שינוי בקביעתי הקודמת ואני מודה לבית המשפט על ההזדמנות לפרט את טיעוני אלו."

יוצא אם כן, כי המומחה, בתשובותיו לשאלות ההבהרה, יישב פער זמנים זה וסיפק מענה מניח את הדעת לעניין זה.

  1. שלישית, אין מחלוקת שהמנוח לקה במחלות רקע רבות. המומחה בחוות דעתו התייחס לכלל המחלות מהן סבל המנוח וקבע כי לחשיפתו התעסוקתית תרומה משמעותית להיווצרות מחלת הריאות ממנה סבל. וכפי שכתב המומחה בעצמו:

"התובע סובל מתחלואת יתר מרובה. מעשן כבד בעברו, תחלואת רקע מורכבת בשל השמנת יתר, סכרת, יתר לחץ דם, מחלת כלי דם פריפרית קשה המתבטאת בהיצירות קרוטידית וצליעה לסירוגין, מחלת לב איסכמית עם סטנט וניתוח מעקפים, דום נשימה בשינה, אי ספיקת כליות והחמרה לאורך השנים של התפקוד הלבבית אשר התבטאה באירועים של בצקת ריאות, נוזלים פלויראלים דו צדדיים וקוצר נשימה במאמצים קלים." (ר' עמ' 3 לחוות הדעת הראשונה)

            הנתבע בסיכומיו סמך ידו על היות המנוח מעשן כבד בעברו וסבור כי העישון הוא זה שגרם למחלת הריאות ממנה סבל. ואולם ניכר כי המומחה היה ער במסגרת קביעותיו לגורם סיכון זה כמו לכלל גורמי הסיכון, והביאם בחשבון במסגרת מסקנתו.

— סוף עמוד  21 —

34.       רביעית, המומחה, פרופ' פלד, סקר בחוות דעתו ספרות רפואית הרלוונטית לעבודת הכבאות והמבססת את עמדתו ומסקנותיו. וכפי שהבהיר במילותיו:

"5. בסקירת ספרות רחבה, ניתן למצוא עליה קשה בהיארעות מחלות ריאה בקרב לוחמי אש [3]. נטיה הנאמדת במכפלה של פי 1.5 עד פי 12 מקבוצת ביקורת מאוזנת. …

  1. בסקירת ספרות רחבה אודות השלכות רפואיות לטווח קצר בינוני וארוך אשר נעשתה באוסטרליה על ידי קבוצת הVA[4] עולה כי קיים סיכון רב למחלות לב וריאה בקרב לוחמי אש בשל חשיפה לחומרים מרובים, בטווחי זמן שונים, ולאו דווקא חריפים בלבד. הנזקים המתוארים הינם גם מסוג COPD וגם מסוג של נזקים פרנכימתיים. …"

            לעומת זאת, המומחה הנוסף לא ביסס חוות דעתו על ספרות רפואית ובחר להתעלם ממאמרים ומחקרים גם כאשר הופנה אליהם בשאלות ההבהרה שהופנו אליו. כמו כן, סבר המומחה הנוסף כי המחקרים אודות כבאים שאינם מעשנים הוא דל ואילו מאמרים הנוגעים למחלת ריאות אצל מעשנים הוא "אינסופי ומבוסס" אך נמנע מלאזכר ולו מחקר אחד בעניין.

  1. חמישית, הנתבע טען כי על המומחה היה לכמת את מידת ההשפעה של כל מחלה ומחלה של המנוח. ואולם, כידוע, לא חלה על המומחה חובה זו שהרי, נקבע כי על המומחה לקבוע האם לעבודת המנוח השפעה משמעותית על התפתחות המחלה.

וכפי שנקבע בבר"ע 7293-06-13 סיטרוק – המוסד (פורסם בנבו) (29.8.13):

"למען הסר ספק הננו מבהירים כי לגבי הקשר הסיבתי, כאשר מדובר במיקרוטראומה, אזי חובת הוכחתו בסבירות העולה על 50% מוטלת על המבוטח.

רק לאחר שנקבע הקשר הסיבתי כאמור מתעוררת שאלת היחס בין השפעת תנאי העבודה על הליקוי אל מול גורמיו האחרים.

לגבי שאלה זו די בהשפעה משמעותית של תנאי העבודה על קרות אותו הליקוי כדי שהוא יוכר כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה. השפעה משמעותית הינה, על פי הפסיקה, השפעה בשיעור 20% לפחות של תנאי העבודה על אותו הליקוי ביחס לגורמיו האחרים."

— סוף עמוד  22 —

כאמור, לנגד עיני המומחה עמדו כלל המחלות מהן סבל המנוח וחרף זאת הוא קבע כי לחשיפה התעסוקתית השפעה משמעותית על התפתחות מחלת הריאות אצל המנוח היינו, בשיעור העולה על 20%.

  1. שישית, הנתבע טען כי חוות דעת המומחה אינה חד משמעית המשתמשת במילים כדוגמת "ייתכן" ומשכך, אין לקבלה. מבחינת חוות דעת המומחה וכלל תשובותיו לשאלות ההבהרה עולה כי מדובר בחוות דעת חד משמעית, נהירה ואחידה. ולפיכך, דינה של טענה זו להידחות.

            לעומת זאת, בחינת משובות המומחה הנוסף לשאלות ההבהרה מעלה כי הוא מתחמק ממתן תשובה ישירה לשאלות שנשאל וניכר כי ננעל בדעתו. משכך, ולאור הפגמים בחוות דעת המומחה הנוסף איננו מוצאים לנכון לאמצה.

  1. סיכומו של דבר, לאחר ששקלנו את טענות הצדדים וכלל חוות דעת המומחים ותשובותיהם לשאלות ההבהרה הגענו לכלל מסקנה כי יש לפעול לפי בסיס עקרונות החקיקה מתחום הביטחון הסוציאלי ולאמץ את חוות דעתו של פרופ' ניר פלד המיטיבה עם המנוח.

תביעת התלויים

  1. במהלך ההליך, ולאחר פטירת התובע, העלה הנתבע את הצורך לדון בשאלת היות התובעת תלויה במנוח ובשאלה האם הגורם לפטירה הוא מחלת הריאות ממנה סבל המנוח אם לאו.
  2.     סעיף 131לחוק קובע כך:

"מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה למותו, ישלם המוסד לתלויים בנפטר קצבה חודשית או מענק לפי סימן זה."

בבג"צ 1199/92 לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה [פורסם בנבו] (1993) נקבע כי על התובע בתביעת תלויים לעמוד בשלושה יסודות מצטברים:

"היסוד הראשון הוא שלמבוטח אירעה "פגיעה בעבודה"; היסוד השני הוא תוצאת מותו של המבוטח; היסוד השלישי הוא שהפגיעה בעבודה "גרמה" למותו, דהיינו – קיום קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה למותו של המבוטח."

קיומו של קשר סיבתי תלוי בקביעת סיבת הפטירה. הפסיקה קבעה כי סיבת הפטירה לא חייבת להיקבע בוודאות אלא די בכך שתיקבע הסיבה הסבירה

— סוף עמוד  23 —

ביותר לפטירת המנוח לדעת המומחה (ראו למשל עב"ל (ארצי) 17344-12-15 מזל טוב זבולון – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (11.10.2019)).

  1. נוכח זאת, התבקש המומחה להשלים את חוות דעתו בהתאם למסמכים עדכניים שהוזמנו מבית החולים בו נפטר המנוח לפיהם נקבע בחוות דעת המומחה הרביעית כך:

"מחלת התובע הנשימתית בהחלט היתה הגורם אשר הוביל לפטירתו במועד זה. מחלת הריאות אשר קשורה בקשר סיבתי לחשיפתו התעסוקתית החמירה ובשל החמרה זו, יחד עם גורמי התחלואה האחרים, גופו כשר ונפטר. הדבר גם מתועד במכתב הסיכום הרפואי."

קביעה זו של המומחה הינה ברורה וחד משמעית. הנתבע לא הצביע על נימוק סותר את קביעתו הרפואית של פרופ' פלד ולא מצאנו כי בהינתן מסד הנתונים שעמדו לפני המומחה ניתן היה להגיע למסקנה נחרצת יותר.

סוף דבר

  1. התביעה מתקבלת הן לעניין הכרה במחלת הריאות של המנוח כפגיעה בעבודה והן לעניין הכרה בתובעת כתלויה.
  2. נוכח תוצאת ההליך הנתבע יישא בשכ"ט בא כוח התובעת בסך של 7,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום וככל שלא יעשה כן, יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
נכות כללית
ערעור בתביעת נכות כללית על החלטת הוועדה הרפואית לעררים אשר התאימה לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור של 42% הערעור התבסס על טעות משפטית של הוועדה בה לא התייחסה לפגיעה
בעורקי הרגליים כאל סיבוך מובהק של מחלת הסכרת, בהתאם לפריט ליקוי 4 לתקנות הביטוח הלאומי.
בית הדין קיבל את הערעור בקובעו כי הוועדה לא התייחסה לכך שפענוח בדיקת הדופלר שביצע קבע הפרעה המודינמית קלה בעורקי הרגליים.
בנסיבות אלה, מצא בית הדין כי קיים קושי להתחקות אחרי הלך מחשבתה של הוועדה כאשר מצאה לנכון לקבוע שאין נכות בגין פגימה זו.
החידוש החשוב ביותר בפסק הדין הנ"ל, הינו קביעתו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כי ראוי שקביעת וועדת מס הכנסה אשר קבעה למערער נכות בשיעור 20% בגין ליקוי זה תחייב את הוועדות האחרות נכות כללית ונכות מעבודה .
התביעה הוחזרה לוועדה לדיון נוסף.

פסק דין

 

  1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (ענף נכות כללית) מיום 12.12.2021 (להלן: הוועדה).
  1. לאחר שהצדדים קיבלו את הצעת בית הדין כפי שהועלתה במסגרת החלטה מיום 6.3.2023, נותרו הצדדים חלוקים ביחס לסוגיית הנכות בגין פגימת המערער בעורקי הרגליים ושאלת שיוכה למחלת הסוכרת וביחס לתסמונת דום נשימה בשינה.
  1. משכך, מעבר למתן תוקף להסכמות הצדדים, יעסוק פסק דין זה בסוגיות אלו בלבד.

 

רקע עובדתי

 

  1. המערער הינו יליד 1955.

 

5.

— סוף עמוד  1 —

המערער סובל מריבוי ליקויים רפואיים, לרבות ליקויים אורתופדיים בעמ"ש הצווארי, בעמ"ש המתני ובכתפיים, סוכרת, רפלוקס, הפטיטיס, מחלת לב איסכמית, ליקוי נפשי ודום נשימה בשינה.

  1. ביום 11.12.20219 התאימה ועדה רפואית מדרג ראשון למערער נכות רפואית משוקללת בשיעור של 42%.
  1. המערער הגיש ערר על קביעה זו.
  1. ביום 12.12.2021 התכנסה הוועדה הרפואית לעררים כדי לדון בערר המערער וקיבלה את הערר בחלקו.
  1. להלן ציטוט החלק האופרטיבי בפרוטוקול הוועדה (ביחס לדום נשימה ולפגימה בעורקי הרגליים):

"דברי עורך דין:

מגיש בדיקת דום נשימה בשינה, בדיקת מעבדה. אשר הדגימה דום נשימה בדרגה בינונית, מזכה בנכות גבוהה יותר, מבקשים לאמץ החלטה מוועדה מס הכנסה.

כמו כן, בדיקת דופלר, לא יכול ללכת ברציפות יותר מ- 100 מטר.

בדיקה:

פנימי – בנושא סוכרת – סובל במהלך שנים, מקבל טיפול פומי בלבד, מאוזן היטב. הוועדה סבורה כי קיבל נכות מתאימה.

כמו כן, הוצג לוועדה דופלר רגליים, לפי אינדקסים, אינדקס בעורק ימין 09, עורק שמאל 086, אין אחוזי נכות בגין מחלת כלי דם פריפרית.

בנושא דום נשימה בשינה – עפ"י תוצאות שהוצגו בפני הוועדה מ- 8.4.2021, הבדיקה נעשתה עקב נחירות התעוררות ועייפות, עפ"י תרשים יש ירידות בסופטרציה (צ"ל סטורציה) מ- 98.5 – 88, הומלץ על שימוש בסיפאפ, טרם נעשה.

הוועדה קובעת 5% לפי סעיף 3 א' מיום 1.4.2021.

מסקנות:

אורתופדיה – הוועדה קובעת 5% לפי 35(1) א – ב בתחולה של 15 חודשים.

פנימי – דום נשימה – הוועדה קובעת 5% לפי סעיף 3א מיום 1.4.2021.

רפלוקס – הוועדה קובעת 5% לפי סעיף 16(6)א בתחולה של 15 חודשים."

 

  1. החלטה זו היא העומדת בבסיס הערעור זה.

— סוף עמוד  2 —

טענות הצדדים

 

  1. לטענת המערער, היה על הוועדה להתייחס לפגימה בעורקי הרגליים כאל סיבוך מובהק של מחלת הסוכרת. בהתאם לפריט ליקוי 4 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התקנות), היה על הוועדה לקבוע כי המערער סובל מסוכרת ואת מועד התחולה. מרגע בו טען המערער לסיבוכים של מחלה זו, היה על הוועדה להיוועץ במומחה בתחום כירורגיית כלי הדם כדי שיבחן את הליקוי בעורקי הרגליים ואז לבחון אם מדובר בפגיעה באיברי מטרה ולקבוע נכות מתאימה בהתאם לפריט ליקוי 4.

הוועדה לא פעלה באופן זה, ובכך נפלה טעות משפטית.

 

  1. בבדיקת דופלר עורקי הרגליים שהציג המערער, מיום 3.3.2021, הודגמה ופוענחה "הפרעה המודינמית קלה בעורקי הרגליים". הוועדה התעלמה מכך וקבעה כי אין נכות בגין פגימה זו.

 

  1. בהתאם לפריט ליקוי 11(5) לתקנות היה על הוועדה לקבוע 30% נכות בגין פגיעה קלה בשתי הרגליים.

 

  1. בנסיבות אלה, היה על הוועדה לקבוע אחוזי נכות בהתאם לפריט הליקוי ולפענוח בדיקת הדופלר ולהתייחס למשמעות העניין כפגיעה באיבר מטרה ביחס לסוכרת, בהתאם לפריט ליקוי 4 לתקנות.
  1. בהתייחס לדום הנשימה בשינה, הציג המערער בדיקה ממעבדת שינה במסגרתה נתגלתה תסמונת דום נשימה בשינה מן הסוג החסימתי בדרגה בינונית. ממצאים אלה תואמים נכות בשיעור של 20%, כפי שגם התאימה למערער וועדה לעררים (מס הכנסה).
  1. החלטת הוועדה בנושא זה לא נומקה כהלכה ולא ניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה.
  1. די בכך שוועדה אחרת קבעה נכות בשיעור של 20% ובחוסר ההנמקה של הוועדה דנא כשקבעה רק 5% כדי לקבוע שנפל פגם בהחלטת הוועדה.
  1. לטענת המשיב, לא נפל פגם בהחלטת הוועדה ביחס לסוכרת או לפגימה בעורקי הרגליים.
  1. המערער כלל לא טען בפני הוועדה לעניין פגיעה באיברי מטרה כתוצאה מהסוכרת. פרט לטענה כללית ללא התייחסות לאיבר מטרה זה או אחר.
  1. המערער כלל לא טען לפגימה בעורקי הרגליים בכתב הערר שהגיש.
  1. — סוף עמוד  3 —טענות המערער לעניין הפגימה בעורקי הרגליים לא הועלו בהקשר של הסוכרת, הוועדה עיינה בתוצאות בדיקת הדופלר וקבעה כי אין נכות בגין פגימה זו.
  1. ביחס לסוכרת, קבעה הוועדה כי הסוכרת מאוזנת היטב ומטופלת בטיפול פומי בלבד.
  1. אשר לדום הנשימה, הוועדה מתייחסת לבדיקה שהציג המערער וממצאיה וקובעת נכות בהתאם לשיקול דעתה הרפואי.
  1. בהתאם לפסיקה, קביעת שיעור הנכות היא קביעה רפואית מובהקת המצויה בגדרי סמכותה הבלעדית של הוועדה (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי (22.6.2006)).

 

דיון והכרעה

  1. בהתאם להוראות סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, מוסמך בית הדין לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע בפסיקה, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

 

מן הכלל אל הפרט

 

  1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים במסגרת הדיון מיום 14.12.2022, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

 

  1. אשר לפגיעה בעורקי הרגליים, הפנה ב"כ המערער את הוועדה לבדיקת הדופלר שביצע, אליה התייחסה הוועדה בהחלטתה.

 

  1. הוועדה לא התייחסה לכך שפענוח הבדיקה, כפי שהובא בטופס הבדיקה עצמה, קבע הפרעה המודינמית קלה בעורקי הרגליים.

 

  1. בנסיבות אלה, מצאתי שקיים קושי להתחקות אחר הלך מחשבתה של הוועדה כאשר מצאה לנכון לקבוע שאין נכות בגין פגימה זו.

 

  1. יתירה מזאת, פריט ליקוי 4 לתקנות, המתייחס לסוכרת, מפרט את "אברי המטרה" וביניהם "כלי דם גדולים וקטנים". מכאן, שככל שהוועדה תמצא לנכון לקבוע נכות בגין הפגיעה— סוף עמוד  4 —ההמודינמית שאובחנה בעורקי הרגליים של המערער, על הוועדה להתייחס לשאלה אם מדובר בפגיעה באברי מטרה ולשקול קביעת נכות מתאימה בגין הסוכרת.

 

  1. אשר לדום נשימה בשינה, מצאתי כי אין כל הנמקה לסיבה בגינה נקבעו 5% נכות בלבד בגין ליקוי זה, כאשר הוועדה אינה מתייחסת כלל לכך שממצאי הבדיקה העלו כי המערער סובל מהתסמונת ברמה בינונית ונסמכת רק על כך שהמערער אינו עושה שימוש בסיפאפ שהומלץ לו.
  1. יתירה מזאת, ועדת הערר (מס הכנסה) קבעה למערער נכות בשיעור של 20% בגין ליקוי זה על סמך אותה הבדיקה. בהתאם להלכה הפסוקה, קביעה של שיעור נכות שונה על ידי וועדות שונות (כאשר וועדת מס הכנסה הינה וועדה סטטוטורית) הינה מצב שאינו רצוי ואינו משרת תכלית כלשהי, תוך סיכול כוונת המחוקק "ליצור הסדר הרמוני ואחיד לענין קביעת דרגת נכות לצרכי חוק ביטוח לאומי וחוקי נכים ותגמולים אחרים". בנסיבות העניין ולנוכח הקביעה בפקודה, נכון יהיה שקביעת ועדה רפואית אחת תחייב את רעותה (ע"ע (ארצי) 45848-11-16 פלוני נ' מדינת ישראל רשות המיסים (02.08.2018)).
  1. בנסיבות אלה, מצאתי כי יש להשיב את עניינו של המערער גם ביחס לפגימה זו, נוכח הפגמים שנפלו בקביעות הוועדה.

 

לסיכום

 

  1. ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, לפיהן יוחזר עניינו של המערער לדיון בפני הוועדה הרפואית לעררים (ענף נכות כללית), בהרכבה מיום 12.12.2021, על מנת שתפעל כדלקמן:

א.      הוועדה תשקול שנית את שיעור הנכות בגין הליקוי הלבבי, בשים לב לשיעור הנכות שיש להקנות מכוח פריט ליקוי 9(1)(א) כאשר מקטע הפליטה אינו גדול מ-60%.

ב.      הוועדה תתייחס לטענות המערער לזכאותו לנכות בגין הפגימה בתחום האורולוגי, כפי שהועלתה במסגרת כתב הערר.

מעבר להסכמות אלה, בהתאם לנימוקים שהובאו לעיל, תפעל הוועדה כך:

ג.       הוועדה תשוב ותשקול את קביעתה ביחס לפגימה בעורקי הרגליים של המערער, בהתייחס לכך שפענוח הבדיקה מצביע על הפרעה המודינמית בעורקי הרגליים. ככל שתמצא הוועדה לנכון לקבוע נכות בגין רכיב זה, תידרש הוועדה לשיעור הנכות שקבעה בגין הסוכרת, בהתאם לפריט ליקוי 4.

ד.     

— סוף עמוד  5 —

הוועדה תשקול מחדש את קביעתה ביחס לשיעור הנכות בגין הפרעת דום נשימה בשינה, בהתייחס לכך שממצאי הבדיקה מעלים כי מדובר בתסמונת ברמת חומרה בינונית, ובהתחשב בכך שהוועדה הרפואית לעררים (מס הכנסה) קבעה למערער נכות בשיעור של 20% בגין ליקוי זה על בסיס ממצאי בדיקה זו.

המערער יוזמן לוועדה ויורשה לטעון טענותיו בפניה.

החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.

  1. המשיב יישא בהוצאות המערער בסך של 7,000 ₪.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתביעות נכות כללית.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
תביעה כנגד החלטת פקיד התביעות לדחות את תביעת התובע להכרה במחלת הריאות בה לקה בעבודה.
התיק נוהל ע"י עורך הדין ירין פועה.
התובע עסק שנים רבות כמוסכניק ומנהל משאיות כבדות בצה"ל, כאשר במהלך עבודתו נחשף לאבק רב, אסבסט, פחמן דו חמצני, אדי דלקים ועוד.
רופא המוסד, שעל בסיסו נדחתה התביעה בתחילה, כתב בחוות דעתו כי יש לייחס לתנאי עבודתו רק 20% ממחלת הריאות.
בכתב התביעה הופנה ביה"ד להלכה הידועה כי די בשיעור השפעה של 20% בכדי שפגיעה מסוימת תוכר כפגיעה בעבודה ולכך שעל בסיס חוות הדעת מטעם המל"ל יש להכיר במחלה.
בעקבות כך, המל"ל הודיע כי הוא מסכים להכיר במחלת הריאות כפגיעה בעבודה בהתאם לחוו"ד רופא המוסד.

 

פסק דין

 

  1. ניתן בזאת תוקף של פסק להודעת הנתבע בדבר ההכרה במחלת הריאות ממנה סובל התובע כפגיעה בעבודה.
  2. 5129371התובע ביקש לחייב את הנתבע בהוצאותיו בהליך, ואילו הנתבע הותיר את ההחלטה לשיקול דעת בית הדין בהתחשב בשלב בו הסתיים ההליך וההלכה הפסוקה בעניין זה.
  3. 54678313לאור העובדה שמחד גיסא, הנתבע הכיר בתביעת התובע רק בעקבות הגשת התביעה בהליך זה, ומאידך גיסא לאור השלב בו הסתיים ההליך, אף ללא צורך בקיומו של דיון, ובהתאם להלכה הפסוקה לעניין זה, הנתבע ישלם לתובע הוצאות בסך 2,000 ₪. ההוצאות ישולמו תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבע, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד לתשלומן המלא בפועל.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
במסגרת בקשת רשות ערעור נקבעו מספר קביעות חשובות-
הוועדה התכנסה בהרכב חדש וקבעה כי חישוב שיעור הנכות של המבקש בגין אובדן 16 שיניו יעמוד על 4%.
הוועדה התבקשה להתייחס לשאלת ניכוי מצב קודם בדרך של חשבון עובר ושב, אולם חרף זאת היא הצביעה על גורמים אחרים ולא ביצעה חשבון עו"ש ובכך סטתה מהוראות פסק הדין המחזיר.
בפסק הדין נדחתה בקשת המוסד לגילוי מסמכים במסגרת ההליך בביה"ד ונקבע כי "אין לקבל מצב בו במסגרת בקשת רשות ערעור מועלית לראשונה בידי מי מהצדדים טענה חדשה בקשר למסמכים" וכי אם צד סבור שחסרים מסמכים הוא רשאי לבקשם מהוועדה.
בנוסף לכך, ביה"ד הסתמך על נוסח פסק הדין המחזיר הראשון שניתן בהסכמת הצדדים ודחה את טענות המוסד שניסה לשנות את הקביעות העובדתיות והמשפטיות שנכתבו בו- "קדמה לפסק הדין המחזיר הראשון הסכמה דיונית. לא בנקל יתאפשר לצד להשתחרר מהסכמות שכאלה. אין לקבל כי כיום כעבור למעלה מ8- שנים, לאחר מספר גלגולים, נחזור לבראשית, לעיסוק ברובד העובדתי".
הערעור התקבל במלואו ובאופן חריג ביה"ד הארצי לא החזיר את התיק לוועדה אלא קבע את שיעור נכותו של המבקש בעצמו והעלה אותה ל 16% בנוסף לנכות בגין ליקוי שמיעה וטנטון באופן שמעביר את הלקוח לקצבה חודשית, ואף פסק הוצאות משפט גבוהות.
התיק נוהל ע"י עורכת הדין רותם ברק.

פסק דין

סגן הנשיאה אילן איטח

  1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי (השופטת ערמונית מעודד; 55247-07-21) שבו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן – הוועדה). הוועדה התכנסה בהרכב חדש, בעקבות פסק דין מחזיר, וקבעה כי חישוב שיעור הנכות של המבקש בגין אובדן 16 שיניו ייעשה לפי פריט ליקוי 74(1)(ד)(ה) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן – התקנות),  ויעמוד על 4%.
  2. משבקשת רשות הערעור סבה על אופן חישוב דרגת הנכות בגין אובדן שיניים, תפורט להלן השתלשלות העניינים בנוגע לליקוי זה בלבד.

רקע

  1. המבקש, יליד 1971, נפגע ביום 6.12.2009 בתאונת דרכים במסגרת עבודתו (להלן – התאונה). בחודש מרץ 2010 הכיר המשיב (להלן – המוסד) בתאונה כפגיעה בעבודה. הפגימות שהוכרו – חבלת ראש, צוואר וגב.
  2. בחומר התיק מצויים, בין היתר, שני מסמכים רפואיים מיום התאונה. האחד – דו"ח המחלקה לרפואה דחופה (להלן – דו"ח המלר"ד) מיום התאונה; והשני, סיכום ביקור של המבקש אצל ד"ר דן גוטמן, מומחה אף אוזן גרון (להלן – סיכום ביקור), בערבו של אותו יום.

מדו"ח המלר"ד עולה כי המבקש "קיבל מכה מההגה בפנים" ובדיקתו במלר"ד העלתה את הממצאים הבאים: "פנים ללא סימני חבלה שיניים התחתונות – יש תנועה, בקידמיות ללא סימני חבלה נוספים…". עוד צוין על גבי דו"ח המלר"ד "שיניים 31,41,42,43 ניידות דרגה ÍÍÍ לטענתו עקב התאונה נשלח לטיפול למרפ' שיניים  קופ"ח".

— סוף עמוד  3 —

בסיכום הביקור כאמור תואר מצבו כך: "פה ולוע: מצב דנטלי ירוד ביותר עם תזוזת השי[מ]ניים הקדמיות".

  1. ביום 11.2.13 הגיש המבקש למוסד תביעה לגמלת נכות מעבודה. וביום 30.12.2013 התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון (להלן – הדרג הראשון) לדון בעניינו של המבקש. המבקש טען בפני הדרג הראשון כי בעקבות התאונה נגרמו לו ליקויים בתחום השמיעה, הטנטון ואובדן שיניים.
  2. בעקבות תלונותיו על פגיעה בשיניים, הפנה הדרג הראשון את המבקש לקבלת חוות דעת בתחום רפואת הפה והלסת. ביום 4.2.2014 בדק היועץ הרפואי בתחום הפה והלסת, ד"ר משה בן עמי (להלן – היועץ) את המבקש.

א.  תולדות המקרה תועדו בפרוטוקול חוות הדעת כך:

"תותבות בלסת תחתונה בשיניים, וכתוצאה מכך הוריד את כל השיניים בלסת תחתונה, ומרכיב תותבת לטענתו מגיע לו נכות בשיעור 20% "

ב.    בבדיקתו מצא היועץ "חוסר שיניים מלא מרכיב זוג תותבות שלמות". יחד עם זאת ציין היועץ כך: "עפ"י רישום מחדר המיון נפגעו עם ניידות דרגה ÍÍÍ שיניים 31,41,42,43 לעומת שאר השיניים שהן ללא סימני חבלה נוספים".

ג.    היועץ לא סיכם את מסקנותיו בישיבה זו אלא ביקש "להמציא מכתב מ[ה]רופא המטפל מה בוצע ולמה וכן צילום המסביר ומצדיק את מה שבוצע במידה וישנם צילומים של כל הפה יש לצרפם בעיקר אלו שמלפני התאונה".

ד.    ביום 18.3.2014, לאחר שלא הומצאו המסמכים המבוקשים, סיכם היועץ את מסקנותיו כך: "מאחר ואין תיעוד רנטגן והסברים/אישורים מרופאים מטפלים על מהות/סיבת הטיפול שקיבל נוכל להסתמך רק על אישור מחדר המיון בנוגע לאובדן שיניים 31, 41, 42 ו-43. נכותו צמיתה בשיעור 1% = 0.25X4 לפי סעיף 74(1)(1)()(ד)(ח) מ- 8/1/10".

  1. המערער הגיש ערר על החלטת הדרג הראשון. הוועדה התכנסה בשני מועדים: ביום 10.8.2014 לבדיקת המבקש וביום 7.12.2014 לסיכום ללא נוכחות. הוועדה קבעה למבקש בגין כלל ליקויו נכות רפואית משוקללת צמיתה בשיעור של 17.92%.

אשר לשיניים, מצאה הוועדה "פה מחוסר שיניים המשקמות בעזרת תותבות שלמות להוצאה. רכסים אולואולרים מעוגלים. אין בידו צילומים לפני התאונה". הוועדה קבעה קשר סיבתי בין התאונה לבין אובדן של 16 שיניים ובהתאמה קבעה למבקש נכות יציבה בשיעור 4% לפי פריט ליקוי 74(1)(ד)(ח) לתוספת לתקנות (0.25%X16). הוועדה נימקה את החלטתה כך: "מבחינת פה ולסת

— סוף עמוד  4 —

התובע נפגע בפנים אי לכך יש להניח שנפגע בשיני חזית וייתכן גם במלתעות. קשה להניח שהשיניים הטוחנות שנעקרו הינן כתוצאה מהתאונה. אי לכך יקבל נכות בגין אובדן 16 שיניים (בשתי הלסתות קדמיות ומלתעות)"
.

  1. המבקש ערער על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי (הרשמת, כתוארה אז, מרב חבקין; ב"ל 64277-01-15) [פורסם בנבו]. ערעור המבקש סב על אופן חישוב דרגת הנכות ולא על קביעת הקשר הסיבתי. בערעורו טען המבקש כי הוועדה שגתה באופן חישוב דרגת הנכות בגין אובדן שיניו, וכי לאור ממצאי הוועדה יש להתאים למצבו את פריט ליקוי 74(1)(א)(ח) לתקנות. כלומר, אובדן כל השיניים, עם אפשרות להתקנת תותבת-20% ומכך יש לנכות נכות קודמת בגין 16 שיניים בשיעור של 4% (0.25%x16), כך ששיעור נכותו הכולל בגין הליקוי בשיניו יעמוד על 16%.
  2. ביום 26.10.2015 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים (להלן – פסק הדין המחזיר הראשון) לפיה:

"עניינו של המערער יוחזר לוועד הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) על מנת שזו תתייחס לטענות המערער בעניין הפגיעה התפקודית בהעדר שיניים כלל, וכן תחשב מחדש את שיעור הנכות שנקבע בגין אובדן השיניים בהתאם להלכת מרגוליס, היינו תערוך למערער מבחן "עובר ושב" באופן של חישוב נכותו הכוללת בגין אובדן השיניים, ותפחית את הנכות בגין המצב הקודם. תשומת לב הועדה כי בפרוטוקול מיום 10.8.14 נקבע כדלקמן:

א.    פיו של המערער מחוסר שיניים, קרי מצבו הנוכחי תואמת [צ.ל.: תואם – א.א.] נכות בשיעור של 20%.

ב.     כתוצאה מהתאונה נעקרו 16 שיניים, קרי: עובר לתאונה היו בפיו של המערער 16 שיניים."

  1. הוועדה התכנסה בשנית ביום 7.2.2016 וקבעה כך:

"נכותו הכוללת כיום 20% לפי 74(1)(א) יחד עם זאת מצאה הוועדה כי במיון תיעדו התניידות ב-4 שיניים מס' 31,41,42,43 בלבד ולא נזק ב-16 שיניים. מכיוון שהתיק פתוח ברצונה של הוועדה לדייק בקביעותיה ולבדוק תיק מחדש למען עשיית הצדק המגיע לתובע. לכן לצורך סיכום דיון הוועדה מבקשת:

1)    צילום חלל הפה מיום התאונה.

2)    מעקב רופא שיניים מטפל מאז התאונה.

3)    כל הצילומים של שיניים שביצע הרופא הטפל לאחר התאונה.

הוועדה תסכם את הדיון עם קבלת המבוקש ותפעל עפ"י פסק הדין המחזיר."

  1. המבקש לא המציא לוועדה את החומרים המבוקשים כאמור בהחלטתה מיום 7.2.2016 בטענה ש"הרופא נעלם ולא ניתן להמציא דבר". לפיכך ביום 27.10.16

    — סוף עמוד  5 —

    התכנסה הוועדה, ללא נוכחותו, וסיכמה את ממצאיה על יסוד החומר הקיים בתיק, כך:

"לאור פס"ד שבה הוועדה ועיינה בפרוטוקולים קודמים וכמו כן בתיק רפואי קודם ובדו"ח מיון ומצאה הוועדה כי הטיבה בקביעותיה הקודמות עם התובע שהכירה בנזק 16 שניים (הרי בדו"ח מיון צוין כי נזק ב-4 שיניים קדמיות תחתונות בלבד) יחד עם זאת לדעת הוועדה להותיר החלטתה על כנה ולא להקטין נכותו (לתקן טעות), בוודאי ולא מדובר על הגדלת אחוזי נכות כלשהם בשיניים. משכך הוועדה מותירה החלטה על כנה."

  1. המבקש ערער על החלטה זו לבית הדין האזורי (השופטת מיכל נעים דיבנר; ב"ל 30202-11-16) [פורסם בנבו]. בפסק דינו מיום 16.11.2017 (להלן – פסק הדין המחזיר השני) הורה בית הדין האזורי כך:

"עניינו של המערער יחזור לוועדה באותו הרכב, אשר תשקול שוב עמדתה לאור פסק הדין המחזיר, שיעמוד בפניה במלואו. ככל שהועדה תגיע למסקנה שאין מקום לקיים את הוראות פסק הדין המחזיר, שכן העובדות שקבעה בהחלטה קודמת אינן נכונות – תנמק מדוע היא סבורה שיש בסיס להחלטה לשנות את ההחלטה הקודמת, במיוחד לנוכח העובדה שהמסמכים שעמדו בפניה בהחלטתה האחרונה, הם אותם המסמכים שעמדו בפניה גם במועד קבלת החלטתה הקודמת (10.8.14)".

  1. הוועדה התכנסה ביום 15.2.2018 בשלישית וקבעה כך:

"הוועדה מתכנסת בשנית בעקבות פס"ד של ביה"ד לעבודה מיום 16/11/17. התובע נפצע ובמיון בזמן התאונה היו בפיו 16 שיניים, 4 מהן ניידות. עקב הספק הכירה הועדה באובדן שיניים ולכן קבעה את הנכות לפי 16 X 1/4% = 4%. זהו ההיגיון הבסיסי, הפשוט והישר ביותר שהוביל את הועדה לקבוע את אשר קבעה. באת כוח התובע מציגה עמדה שונה לפיה כיוון שאובדן כל השיניים מזכה ב-20% והיות והוועדה הכירה ב-16 שיניים ומלפני התאונה 16 האחרות לא היו בשל סיבות אחרות שאינן קשורות לתאונה. רצונו של התובע לקבל נכות כוללת 20% (חוסר כל השיניים) ומכך להפחית 4% בגין מצב קודם. הועדה אינה רואה דרך זו כדרך הגונה וזאת כיוון שבפועל ועובדתית פיו לפני התאונה היה חולה לולא כן לא היה מאבד 16 שיניים בגיל צעיר. לא זאת בלבד אלא שלאחר התאונה נמצאו רק 4 שיניים ניידות ומתוך ספק הוכרו 16 שניים. לאור כל זאת חוזרת הועדה על קביעתה הקודמת."

  1. גם על החלטה זו ערער המבקש לבית הדין האזורי (השופטת שרון אלקיים; 50149-04-18 [פורסם בנבו]). בערעורו טען המבקש כי התכנסויותיה הרבות של הוועדה והפגמים הרבים שנפלו בהחלטותיה מצדיקים את התערבות בית הדין בקביעת דרגת נכותו.
  2. בפסק דינו מיום 26.8.2019 (להלן – פסק הדין המחזיר השלישי) קיבל בית הדין האזורי באופן חלקי את ערעור המבקש והורה על השבת עניינו לוועדה באותו הרכב "על מנת שתשקול שוב את עמדתה לאור פסקי הדין המחזירים מיום

    — סוף עמוד  6 —

    26.10.15 ומיום 16.11.17 שיעמדו בפניה במלואם. ככל שהועדה תגיע למסקנה שאין מקום לקיים את הוראות פסק הדין המחזיר מיום 26.10.15, שכן העובדות שקבעה בהחלטה קודמת אינן נכונות – תנמק מדוע היא סבורה שיש בסיס להחלטה לשנות את ההחלטה הקודמת, במיוחד לנוכח העובדה שהמסמכים שעמדו בפניה בהחלטתה האחרונה, הם אותם המסמכים שעמדו בפניה גם במועד קבלת החלטתה הקודמת (מיום 10.8.14). למען הסר ספק – אין באמור בפסק דין זה כדי לקבוע שהועדה רשאית לשנות מקביעותיה העובדתיות הקודמות ו/או לחרוג מהוראות פסק הדין המחזיר."
     בתוך כך, נדחתה בקשת המבקש לקביעת הנכות על ידי בית הדין.

  3. על פסק דין זה, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית דין זה (השופט, כתוארו אז, מיכאל שפיצר; בר"ע 57813-09-19) [פורסם בנבו]. בהחלטה מיום 25.9.2019 הוצעה לצדדים הצעה. לאחר דיון מקדמי, ולאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות ביחס להצעת בית הדין, לבקשת המבקש נמחקה בקשת רשות הערעור.

 

החלטת הוועדה מושא הליך זה

  1. ביום 9.5.2021 התכנסה הוועדה בהרכב אחר, זאת שעה שחבר הרכב קודם לא יכול היה להשתתף בהרכב הוועדה. יאמר כי עוד בבית הדין האזורי זנח המבקש טענות שעלו בקשר להחלפת ההרכב. הצדדים לא חלקו על כך, שהוועדה – על אף הרכבה החדש, מוגבלת למילוי אחר הוראות פסק הדין המחזיר השלישי.
  2. דברי המבקש תועדו בפרוטוקול הוועדה כך:

"אין מחלוקת על כך שהמצב היום שהוא ללא שיניים. אני מסתמך על הקביעות החלוטות הקודמות של הועדות. עובדה נוספת שכבר נקבעה בעקבות התאונה איבד 16 שיניים. הועדה הכירה בנזק כתוצאה מהתאונה לגבי 16 שיניים. למעשה יש כמה פס"ד. הו[ו]עדה אז אמרה 16 שיניים נעקרו והיא תרגמה את זה לרבע אחוז לכל שן. לפי התקנות שמדברים על מצב של אובדן שיניים מלא בפה שווה ל20% נכות אין מחלוקת על כך שהיום מצב הפה שלו הוא אובדן שיניים מלא. חלקו קשור לתאונה וחלקו לא קשור[ה] לתאונה. למעשה יש פה 16 שיניים שקשורים לתאונה ו16 אחרות שלא ק[ש]ורות לתאונה. כאשר מצב של אובדן שיניים מלא של 20% יש להפחית נכות שלא קשורה לתאונה = 16 שיניים אחרות ולטעמנו החישוב צריך להיות 20-4 = 16%. המחוקק תיקן את התקנות והוא אמר שיש פגיעה של שן בודדת המשמעות התפקודית של [כך במקור – א.א.] היא קטנה – רבע אחוז, שמדובר בפגיעה של כל השיניים בפה החישוב הוא לא 32 כפול רבע אחוז אלא 20% נכות 74 [ה-ח]. בית משפט קבע שיש למעשה פגיעה תפקודית גדולה יותר, הגדול לא שווה מסך חלקיו. הנכות צריכה להיות גבוהה יותר מאשר נכות על כל שן בנפרד. הטענות שלנו לחילופין הן 1 יש לבצע חשבון עובר ושב התאם להלכות בית דין במקרה של אירוע תאונתי כפי

— סוף עמוד  7 —

שנקבע בכל אחד מפס"ד מחזירים. לחילופין ככול והועדה סוברנ 
[צ.ל. סוברת – א.א.] כי האחריות למצבו של מיכאל היום היא באופן חלקי קשורה לתאונה הרי שלכל הפחות יש לקבוע כי מחצית מדרגת הנכות כלומר 10% נכות קשורה לתאונה. לסיכום – לגבי הרכב הוועדה התיק הוחזר לוועדה באותו הרכב ולא ברור לנו מדוע שונה ההרכב. לא נאמר לנו על כך מראש, מכל מקום מדובר בקביעות עובדתיות/רפואיות והמחלוקת שנותרה היא רק תרגומן המשפטי."

  1. הוועדה בדקה את המבקש. ממצאי בדיקתה תועדו בפרוטוקול הוועדה כך:

"בבדיקה – פתחית [צ.ל. פתיחת – א.א.] פה מלאה ותקינה. תנועות מפרקי לסת מלאות לכל הכיוונים. תנועת לשון חופשית. לסת תחתונה מחוסרת שיניים לחלוטין עם ארטרופיה כמעט מלאה. תותבת לא יציבה. לסת עליונה עם ספיגה בצורה בינונית בלבד עם תותבת מלאה שלה עם אחיזה תקינה, המראה שיניים נעקרו בעת תחתונה. על פי ספיגת לסת תחתונה השיניים נעקרו קודם."

  1. הוועדה סיכמה את מסקנותיה כך:

"התיק הגיע לדיון במרכז שע"ר מירושלים. ב15.2.18 התכנסה ועדת ערר בהרכב של ד"ר יעקוב, ד"ר לוסוס, ד"ר שטיאר – מומחה פה ולסת. בהת[א]ם למידע הנמסר לנו הרכב זה לא קיים בי"ם, אי לכך הועדה שלנו מתכנסת מכוח נבצרות של הפוסקים ומקיימת את הנחיות פס"ד מ26.8.19 המכתיב – להחזיר דיון לאותו הרכב על מנת שיתייחס לפס"ד ביניים מ2017 ו 2015, כמו כן יסביר וינמק את החלטת הועדות על אובדן שיניים בעת התאונה. עצם השינוי של ההרכב מסיבות אובייקטיביות מא[פ]שר לנו להתרשם מהערר מחד אך גם להתייחס [ו]לקביעות של העמיתים בדרג עררים קודמים. על פי הגיליון הרפואי בתאונה נפגעו 4 שיניים קדמיות בלסת תחתונה בלבד – הן לא נעקרו בתאונה אלא היו ניידות ומצוין בבדיקה הקלינית כי מצב שארית המשנה הוא רעוע עם ניידות והזנחה דנטלית.  בשלב ראשון המוסד לביטוח לאומי הכיר באובדן 4 שיניים שהתערערו בעקבות החבלה והיו זקוק לעקירה אך בהמשך הכיר באובדן 16 שיניים – סה"כ בעקבות התאונה, וזאת ללא כל נימוק רפואי שלפיו הפוסק ייחס אובדן שיניים נוספות לתאונה הנידונה. יש לציין שבשום שלב מבדיקותיו לא הוצגו צילומי רנטגן שהן חובה על מנת לקבוע קש"ס. הועדה דנה ארוכות בטענות בא כוח התובע ושוללת גרסה שיש לקבוע נכות לפי 74[1] כלומר מבקשים להפחית מ20% נכות 16 שיניים = 4%. הועדה סבורה שלטובת התובע ועל מנת שלא לקבוע שקיימת פגיעה של 4 שיניים בלבד כפי שנבדק בחדר מיון קובעת כפי שקבעו בעבר שנפגעו 16 שיניים ועל כן הוועדה מאשרת נכות של 4% בגין 16 שיניים שנפגעו מהתאונה. לא ניתן לקובע [צ.ל. לקבוע – א.א.]  חישוב לפי עובר ושב משום ששאר השיניים שאבדו לאורך השנים לא נפגעו בתאונה אלא נעקרו עקב מחלת שיניים שהייתה קיימת קודם וכפי שצוין בבדיקה ראשונה במיון לאחר התאונה. לכן לא ניתן לייחס את אובדן השיניים שהיו בפה לתאונה ולבצע חשבון עובר ושב אלא ניתן רק להעניק אחוזי נכות על פי מה שנקבע. יש לציין שהיות ועוד' והתובע טוענים כי לא בוצעו צילומים מעולם הרי זה מנוגד לחלוטין לכל היגיון רפואי ומשפטי של קש"ס לתאונה. לכן הועדה סבורה שיש להעניק לתובע 4% נכות לפי 74[1][ד][ה] אובדן 16 שיניים כפי הוכר על ידי הועדה הקודמת. הערר נדחה."

  1. — סוף עמוד  8 —

    בסופו של דבר, הוועדה דחתה את הערר והותירה את החלטות הוועדות הקודמות על כנן, לפיהן שיעור הנכות התואם למצבו של המבקש בגין אובדן 16 שיניים הוא 4% (16X0.25).

 

פסק הדין האזורי

  1. על החלטה זו ערער המבקש לבית הדין האזורי. בערעורו טען המבקש כי הוועדה חרגה מסמכותה כאשר התכנסה בהרכב אחר. זאת על אף שפסק הדין המחזיר השלישי הורה לוועדה להתכנס באותו הרכב, ועל כן החלטתה בטלה מעיקרה. מאחר שלא ניתן לכנס את הוועדה המקורית, על בית הדין להשתמש בסמכותו ולקבוע את דרגת הנכות של המבקש.

בנוסף, לפי הנטען הוועדה שגתה באופן חישוב נכותו בגין הליקוי בשיניו. לשיטתו, הדרך הנכונה לקביעת הנכות צריכה להתבצע בשני שלבים. בשלב הראשון, קביעת דרגת נכות תואמת את היותו מחוסר שיניים, ובשלב השני, הפחתת שיעור הנכות בגין הליקוי בשיניו, לפי הלכת מרגוליס[1]; נסיבותיו החריגות של התיק מצדיקות קביעת דרגת נכות המבקש בגין הליקוי בשיניו על ידי בית הדין עצמו, ולמצער כינוס הוועדה בהרכב אחר תוך מתן הוראות.

  1. בית הדין האזורי דחה את ערעור המבקש, וקבע בין היתר כך:

א.    בהתאם לפסיקה, כאשר נבצר מאחד מחברי הוועדה להמשיך ולדון בעניינו של מבוטח, מחמת פרישה, מחלה, מוות או סיבה אחרת, אין כל מניעה להחליפו במומחה אחר. על כן לא נפל כל פגם בהחלטת הוועדה אשר החליפה את ד"ר שטיאר, שהפסיק את התקשרותו עם המוסד, במומחה אחר בתחום זה. בנסיבות אלו אין הצדקה לקבוע כי החלטת הוועדה בטלה וממילא המבקש זנח טענה זו.

ב. הוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר, ובדומה לקודמותיה הסבירה כי קביעת הקשר הסיבתי – בטעות יסודה. הוועדה הסבירה שבהעדר בסיס עובדתי לקביעה לפיה המערער איבד את כל שיניו כתוצאה מהתאונה, מלכתחילה לא היה מקום לקבוע כי נכותו של המבקש תואמת מצב של אבדן כל השיניים שכן המבקש נפגע ב-4 שיניים בלבד.

ג.  הוועדה אינה כבולה לקביעתה לפיה המבקש נפגע ב-16 שיניים, אשר ניתנה על יסוד השערה בלבד וללא כל נימוק בדבר הקשר הסיבתי לתאונה.

ד.

— סוף עמוד  9 —

פסק הדין המחזיר לא שלל הפעלת שיקול דעת על ידי הוועדה בכפוף לכך שהוועדה תנמק את החלטתה. בנוסף, הוועדה לא הפחיתה מהנכות המיטיבה שניתנה למבקש בגין אובדן 16 שיניים.

ה.     לא ניתן להקיש מעניין סיני[2], שם קבעה הוועדה כי שיני המערער בלסת התחתונה נעקרו עקב התאונה, דבר אשר לא התקיים בענייננו. שכן, קביעת הוועדה נעשתה מחמת הספק בלבד.

ו.   אשר לטענה בדבר ההשפעה התפקודית של אבדן שיניים מלא המצדיקה קביעת דרגת נכות בשיעור 20% לעומת ההשפעה של אובדן שיניים חלקי –  אין בטענה זו כדי לגרוע מסמכות הוועדה לקבוע את אחוזי הנכות בגין הליקוי בו הוכר קשר סיבתי לתאונה. קבלת עמדת המבקש לפי יש להעניק אחוזי נכות בשיעור של 20% לא עומדת בקנה אחד עם מטרת חוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 (להלן – החוק), ואף עשויה להוביל למצב שבו מבוטח אשר איבד כמעט את כל שיניו בתאונת עבודה יקופח למול מבוטח אשר איבד שן אחת בודדת בתאונה.

פסק דין זה הוא מושא בקשת רשות הערעור שבפנינו.

בקשת רשות הערעור

  1. בבקשת רשות הערעור עותר המבקש לקביעת דרגת הנכות על ידי בית הדין ולחילופין להחזרת עניינו לוועדה בהרכב חדש, עם מתן הוראות. המבקש סומך את בקשתו עם הטעמים הבאים:

א.    פסק הדין המחזיר השלישי כמו גם פסקי הדין המחזירים האחרים קבעו כי על הוועדה לפעול בהתאם להלכת מרגוליס. כלומר בשלב הראשון לקבוע את שיעור נכותו של המבקש היום ולאחר מכן לבצע מבחן עובר ושב ולהפחית משיעור נכות זה את נכותו הקודמת בגין 16 שיניים. אלא שהוועדה לא פעלה בהתאם להלכת מרגוליס ולא ביצעה מבחן עובר ושב בעניינו.

ב. בניגוד לאמור בפסק הדין האזורי, המבקש אינו טוען שיש לקבוע 20% נכות בגין הליקוי בשיניו, אלא כי זוהי דרגת הנכות בה צריך להשתמש בשלב הראשון בחשבון העובר ושב. קביעה זו תואמת את מצבו היום ואת קביעת הועדה.

ג.

— סוף עמוד  10 —

הקביעה הרפואית ביחס למצבו, אף אם נעשתה מחמת הספק היא קביעה חלוטה. לפיכך, המחלוקת היא מחלוקת משפטית – האם וכיצד ניתן לבצע חשבון עובר ושב.

ד. פריט הליקוי התואם למצבו של המבקש הוא 74(1)(ח) המקנה 20% בגין אובדן כל השיניים, ולא בגין אובדן של מספר שיניים. התכלית של קביעת נכות בשיעור גבוה יותר לאובדן כל השיניים משקפת את הפגיעה התפקודית המשמעותית הנגרמת למי שאיבד את כל שיניו. בעניין זה המבקש מפנה לנפסק ברע"א פלוני[3] ובעניין דהאן[4], בנוגע לליקוי שמיעה ולליקוי ראיה.  ובכל מקרה, בהינתן שתי פרשנויות שונות לאותה הוראה, ובשים לב לכך שעסקינן בתחום הביטחון הסוציאלי, יש להעדיף את הפרשנות המיטיבה עמו.

ה.     בית הדין האזורי התעלם מהצעת המבקש, לפיה ככל שהוועדה סבורה כי מצבו קשור סיבתית באופן חלקי בלבד לתאונה, יש לייחס למצבו מחצית מדרגת הנכות כלומר 10% בלבד.

ו.   גלגוליו הרבים של התיק והפגמים שנפלו בעבודת הוועדה, וכן העובדה שתיקון הטעות אינו מצריך שיקול דעת רפואי, מצדיקים קביעת נכות על ידי בית הדין. מדובר בחשבון עובר ושב פשוט, אשר לא מצדיק השבה נוספת לוועדה ובכוחו של בית הדין לעשות כן.

  1. בתגובתו לבקשת רשות הערעור טען המוסד כך:

א.  דין בקשת רשות הערעור להידחות וכי ראוי פסק הדין האזורי להתאשר מטעמיו. יחד עם זאת, אם בית הדין סבור שנפלה טעות משפטית בעבודת הוועדה מסכים הוא להעביר את עניינו של המשיב לוועדה בהרכב אחר, אשר תדון רק בתחום הפה והלסת, וזאת ללא הוראות נוספות או כבילת שיקול הדעת של הוועדה.

ב.    המוסד מתנגד באופן נחרץ לכך שהוועדה תידרש להוראות המבוקשות על ידי המבקש משום שיש בכך משום כבילת שיקול דעתה ומשום שיש בהוראות המבוקשות טעויות עובדתיות ומשפטיות בוטות אשר אינן עולות בקנה אחד עם הרשומות הרפואיות המעטות הקיימות בעניינו של המבקש. מכל מקום אין להטעות את הוועדה או להנציח טעויות עובדתיות, רפואיות ומשפטיות.

ג.

— סוף עמוד  11 —

כפי העולה מהמסמכים הרפואיים בתיק, לרבות מדו"ח המלר"ד ומסיכום הביקור, המבקש נפגע בתאונה בלסת התחתונה בלבד ובארבע משיניו הקדמיות בלבד. בנוסף, קיימת הודאת בעל דין (במכתב בא כוחו מיום 6.12.09) לפיו המבקש נפגע "בלסתו התחתונה".

ד.    המבקש נמנע מהצגת תיעוד רפואי בנוגע לשיניו בתירוץ שהרופא נעלם ולא ניתן לאתרו. להערכת המוסד, למבקש תיק רפואי עב כרס בתחום השיניים, ולו מן הטעם שלאחר התאונה עקר את כל שיניו והוא מרכיב תותבות. על בית הדין לפרש את הימנעותו של המבקש מהצגת מסמכים כאמור, לחובתו. בנוסף, המבקש מנהל תביעה אזרחית כנגד חברת הביטוח בבימ"ש שלום, וייתכן כי תיקו שם כולל מסמכים הרלוונטיים לענייננו. לכן, המוסד מבקש לקבל את  רשימת רופאי השיניים שטיפלו בו לאורך השנים, וזאת לשם הזמנת החומר הרפואי הדרוש לעניין.

ה.     פסק הדין המחזיר הראשון שגוי הן מן הבחינה העובדתית – רפואית והן מן הבחינה המשפטית, ואין מקום להנציחו, באופן שיזכה את המבקש בדרגת נכות שאינה זכאי לה, בהתאם להלכת צירולניק[5].

מן הבחינה העובדתית- רפואית, הקביעה לפיה "עובר למועד התאונה היו בפיו של המערער 16 שיניים" אינה עולה מהחומר הרפואי והיא בגדר עובדה שגויה.

מן הבחינה המשפטית, פסק הדין מפנה את הוועדה לבצע חישוב בהתאם להלכת מרגוליס, אשר כלל לא רלוונטית לענייננו; פסק הדין מציג דרך חישוב מוטעית המנוגדת לדין; פסק הדין מפנה לפריט ליקוי לא רלוונטי בנסיבות העניין.

ו.   תביעת נכות מעבודה הוגשה על ידי המבקש בחלוף ארבע שנים ממועד התאונה, כאשר מצבו הדנטלי היה שונה לחלוטין ממצבו בסמוך לאחר התאונה ומבלי שהוצג כל תיעוד על שארע בתקופה זו.

ז.  אף אחת מהוועדות שדנו בעניינו של המבקש לא סברה שהמבקש נפגע ב-16 שיניו או שקיים קשר סיבתי רפואי בין התאונה לבין היות המבקש מחוסר שיניים.

ח.     בנסיבות אלו, הוכר קשר סיבתי ביחס לאובדן ארבע שיניים בלבד,  שמשמעותו שלילת קשר סיבתי ביחס ל-28 השיניים האחרות. ולכן בדין

— סוף עמוד  12 —

קבעה הוועדה את אשר קבעה. אין מקום לחשב את נכותו של המבקש אף ביחס לשיניים שלאובדנן אין כל קשר לתאונה. וממילא לא ניתן לבצע ניכוי מצב קודם שכן לפני התאונה כל שיניו של המבקש היו בפיו.

ט.    הפסיקה אליה הפנה המבקש בעניין איברים זוגיים לא רלוונטית כאן, שכן לשון התקנות ביחס לאיבר זוגי קבעה באופן מפורש שיש להתחשב במצבם של שני אברים בבואה לקבוע נכות, דבר אשר לא קיים ביחס לשיניים; שיניים אינן איבר חושי ולא מתקיימים ביניהן יחסי גומלין באשר שן אחת לא מפצה על אובדן האחרת; פסיקת בג"ץ ברע"א פלוני נכונה ביחס לנכי צה"ל על רקע תחושת החובה המוסרית של החברה הישראלית כלפיהם.

י.   נסיבות המקרה אינן מצדיקות קביעת נכות על ידי בית הדין, שכן שאר הסעדים במדרג הסעדים לא מוצו.

  1. ביום 9.1.2023 התקיים דיון בפנינו. במסגרתו שבו הצדדים על טענותיהם.  וחידדו את גדר המחלוקת ביניהם. בעוד לשיטת המבקש מדובר במחלוקת משפטית אודות הפרשנות הנכונה של פריט הליקוי, לשיטת המוסד מדובר קודם כל בטעות עובדתית, הכרוכה בטעות משפטית.
  2. ביום 22.1.2023 הגיש המוסד בקשה דחופה במסגרתה ביקש להורות למבקש לגלות את שמות כל רופאי השיניים אשר טיפלו בו מאז התאונה ועד היום; את פרטי תיק בימ"ש בתביעת הפלת"ד וכן כל מסמך רפואי הקיים בידיו של המבקש והנוגע למצב שיניו ו/או לטיפולים שנעשו בשיניו, לכל הפחות ממועד התאונה. בבקשה ציין המוסד כי גילוי המידע המבוקש חשוב לצורך גילוי האמת, שכן התיק מתנהל ללא מסמכים רפואיים, וכי כל פניותיו בעניין זה למבקש לא צלחו. בתשובת המוסד לתגובת המבקש לבקשה זו, הוסיף בין היתר כי הוא זכאי לקבל מידע זה הן מכח היותו צד להליך משפטי והן מכוח סמכותו המנהלית וכי שיקולי מדיניות לרבות שיקולי צדק, יעילות והגינות תומכים בקבלת המבוקש.
  3. בתגובתו לבקשת המוסד טען המבקש כי בקשת המוסד חותרת תחת העיקרון לפיו בית הדין יתערב בשאלה משפטית בלבד; כי קבלת הבקשה עשויה להוות תקדים מסוכן שעל בסיסו יבקשו הצדדים מבית הדין להשלים חומר רפואי, ליתן צווים ועוד; כי מדובר בתיק המתנהל שנים רבות; כי הקביעה העובדתית בנוגע למצבו הרפואי של המבקש התקבלה בהסכמת המוסד, ולא שונתה בהמשך.

 

דיון והכרעה

  1. — סוף עמוד  13 —

    בהתאם להסכמת הצדדים בדיון לפנינו, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור, וזאת כאמורבתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב –1991.

  2. לגופו של עניין, לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים כפי שאלו הובאו בפנינו בכתב ובעל פה, ועיינו בגלגוליו השונים של התיק בבית הדין האזורי בכלל החומר שבתיק, מצאנו כי דין הערעור להתקבל. להלן נבהיר את טעמינו.
  3. במסגרת בקשת רשות הערעור מתעוררת מחלוקת עובדתית באשר למספר השיניים שהמבקש איבד כתוצאה מהתאונה, ומחלוקת משפטית ביחס לפרשנות של פריט ליקוי 74 לתוספת לתקנות, לפיה חושב שיעור הנכות של המבקש בגין הליקוי בשיניו. תחילה נבחן את טענות הצדדים באשר למחלוקת העובדתית ולאחריה נדרש למחלוקת המשפטית.

 

המחלוקת העובדתית

  1. פסק הדין המחזיר הראשון אשר ניתן לאחר הגשת ערעור על ההחלטה הנ"ל, נתן תוקף להסכמת הצדדים והוא נקודת המוצא לדיוננו. במסגרת ההסכמות ביניהם, ביקשו הצדדים מהוועדה לחשב את דרגת הנכות בהתאם להלכת מרגוליס, וזאת על יסוד הקביעות שנקבעו על ידי הוועדה מיום 10.8.2014, לפיהן:

"א. פיו של המערער מחוסר שיניים, קרי מצבו הנוכחי תואם נכות בשיעור של 20%.

ב. כתוצאה מהתאונה נעקרו 16 שיניים, קרי: עובר לתאונה היו בפיו של המערער 16 שיניים."

  1. אין מחלוקת כי מצבו של המבקש כיום תואם את הקביעה הראשונה לפיה "פיו של המבקש מחוסר שיניים". כיום, טוען המוסד נגד הקביעה השנייה, לפיה "כתוצאה מהתאונה נעקרו 16 שיניים, קרי: עובר לתאונה היו בפיו של המערער 16 שיניים". במסגרת זו אף מבקש המוסד כי נורה על גילוי מסמכים וכיוצ"ב בקשות. לא ניתן לקבל קו טיעון זה. משני טעמים: ראשית, הליך זה אינו המקום לבקשה לגילוי מסמכים. ככל שהוועדה סברה כי נדרשים לה מסמכים היא רשאית לבקשם, וכך אכן עשתה. ככל שצד סבור כי חסרים מסמכים הוא רשאי לבקשם מהוועדה. ככל שמי מהצדדים סבור כי הוועדה קיבלה החלטה מבלי שכלל המסמכים הנדרשים עמדו לפניה וכי הדבר עולה כדי שגיאה משפטית, הוא רשאי היה לטעון זאת במסגרת הערעור לבית הדין האזורי. אך אין לקבל מצב בו במסגרת בקשת רשות ערעור מועלית לראשונה בידי מי מהצדדים, במקרה זה המוסד – טענה חדשה בקשר למסמכים. שנית, קדמה לפסק הדין המחזיר הראשון

    — סוף עמוד  14 —

    הסכמה דיונית. לא בנקל יתאפשר לצד להשתחרר מהסכמות שכאלה[6]. לא זו אף, הסכמות אלה קיבלו תוקף של פסק דין. אין לקבל כי כיום כעבור למעלה מ- 8 שנים, לאחר מספר גלגולים, נחזור לבראשית, לעיסוק ברובד העובדתי. בהקשר זה נדגיש כי טיעונו של המוסד מתמקד למעשה במספר השיניים שאבדו כתוצאה מהתאונה (16 או 4 או כל מספר אחר). אך אין בנמצא בסיס לטענה נגד ההסכמה לפיה עובר לתאונה היו בפיו של המבקש 16 שיניים, וכפי שנראה בהמשך, עובדה זו היא המשפיעה באופן ישיר  על שיעור הנכות.

  2. נוסיף כי לא נעלם מעינינו כי בפסק הדין המחזיר השני נפתח לכאורה הפתח לסטייה של הוועדה מההסכמות העובדתיות. אלא שסטייה זו הותנתה בהצגת נימוק לכך. יתר על כן, בפסק הדין המחזיר השלישי הובהר כי האפשרות להציג נימוק אין משמעה כי "כדי לקבוע שהועדה רשאית לשנות מקביעותיה העובדתיות". כך או כך, הוועדה לא שינתה מקביעתה לפיה כתוצאה מהתאונה אבדו 16 שיניים, ובכל מקרה כלל לא שללה את הקביעה העובדתית לפיה עובר לתאונה היו בפיו של המבקש 16 שיניים בלבד.
  3. לאור האמור, נבחן את המחלוקת המשפטית בשים לב למסד העובדתי לו הסכימו הצדדים בפסק הדין המחזיר הראשון לפיו עובר לתאונה היו בפיו של 16 שיניים בלבד (מחצית מ- 32 השיניים המצויים בפיו של בוגר) וכי יתרת השיניים – 16 במספר, אבדו כתוצאה מהתאונה. כך שלאחר אובדן זה,  אבדו כל השיניים בפיו של המבקש באופן התואם דרגת נכות של 20% (בהנתן כי קיימת אפשרות להתקין תותבת קבועה).
  4. עתה נפנה לאופן חישוב הנכות לאור המצב העובדתית הנ"ל.

 

המחלוקת המשפטית

  1. פריט ליקוי 74 לתוספת לתקנות, שעניינו "שיניים", קבע במועד הרלוונטי כך[7]:

"(1)    אבדן שיניים ללא אפשרות להתקין תותבת:

(א) כל השיניים                                                                     40%

(ב)  כל השיניים של הלסת העליונה                                    20%

(ג)  כל השיניים של הלסת התחתונה                                  20%

(ד)  אבדן שן בודדת –                                                            0.5%

"שן" – שן טבעית שיש לה כותרת שלמה או חלקית לרבות שן סתומה או שן מכוסה בכתר, או שן בנויה על שורש.

— סוף עמוד  15 —

(ה)
         באבדן מספר שיניים – אחוזי הנכות ייקבעו ע"י צירוף אריטמטי של אחוזי הנכות לפי סעיף קטן (1)(ד).      

(ו)  באבדן שן מלאכותית, לרבות שן בגשר או בתותבת חלקית שנאבדה ביחד עם שן או שיניים טבעיות, אחוזי הנכות ייקבעו לפי מחצית הנכות המגיעים לשן טבעית.

(ז)  אבדן תותבת שלימה או חלקית, או חלק של השיניים המלאכותיות שבה, או נזק לגשר קבוע ללא אבדן שיניים טבעיות, אינו מזכה אחוזי נכות.

(ח) באבדן שיניים אם [כך במקור – א.א.] אפשרות התקנה תותבת, אחוזי הנכות ייקבעו לפי מחצית הנכות המגיעה בהתאם לסעיף קטן (1)(א, ב, ג, ד)."

כלומר, בהתאם להוראת פריט הליקוי:

אם מדובר באובדן שן בודדת – שיעור הנכות שיקבע הוא 0.5% בגין כל שן, אלא אם כן מדובר בשן אשר קיימת לגביה אפשרות להתקנת תותבת, אז שיעור הנכות יעמוד על מחצית משיעור הנכות הנקבע בגין שן בודדת, כלומר 0.25%.

אם מדובר באובדן של מספר שיניים – שיעור הנכות שייקבע הוא צירוף אריטמטי של הנכויות שנקבעו בגין כל שן.

לעומת זאת, אם מדובר באובדן כל השיניים בפה או באחת הלסתות – שיעור הנכות שיקבע הוא 40% או 20% ללסת, לפי העניין. אלא אם כן, קיימת אפשרות להתקנת תותבת אז שיעור הנכות יעמוד על מחצית משיעור הנכות בגין אובדן כל השיניים, קרי 20% או 10% ללסת, לפי העניין.

  1. בהתאם להסכמות הצדדים שקיבלו תוקף בפסק הדין המחזיר הראשון, מצבו של המבקש תואם נכות בשיעור של 20%. לאור ההסכמות העובדתיות ובהנתן הלכת מרגוליס קביעת הנכות בגין התאונה היא עניין פשוט. שכן מצבו לפני התאונה תאם נכות בשיעור של 4% (0.25% X  16 שאבדו עובר לתאונה), ומכאן שהנכות בגין התאונה (אובדן 16 שיניים נוספות שהביאו לכך שהמבקש נותר ללא שיניים) היא 16% (=4 – 20).
  2. במסגרת הדיון בבקשת רשות הערעור עלתה מצד המבקש הטענה כי גם אם היה נקבע כי עובר לתאונה היו בפי המבקש כל השיניים, היה מקום לקבוע את אותו אחוז נכות. בטענה זו נסמך המבקש על ההלכה שנפסקה ברע"א פלוני ובעניין דהאן. לאור המצב העובדתי, אין צורך להידרש לטענה זו. אך בשים לב לטיעון הנרחב פטור בלא כלום אי אפשר אם כי בנסיבות כאמור הדברים הם על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות.
  3. ברע"א פלוני ובעניין דהאן נדון מקרה שבו בשל פגיעה בשירות הצבאי ובשל פגיעה בעבודה, בהתאמה, נפגע אדם בעינו האחת. לפי הוראות פריט ליקוי 52 לתוספת לתקנות שדן בנכות בגין "ליקוי בכושר בראייה" הנכות בגין העין הפגועה נקבעת

    — סוף עמוד  16 —

    בשים לב למצבה של העין השניה. לפי הנפסק, כאשר חלה החמרה בעין השנייה שלא כתוצאה מהשירות הצבאי או מהפגיעה בעבודה יש לשוב ולבחון את הנכות בגין העין הפגועה גם אם לא חל במצבה של זו האחרונה כל שינוי. ביסוד הנפסק שם עמד העיקרון לפיו הנכות בגין פגיעה חושית צריכה להיקבע לפי הוראות התקנות בשים לב למצבו של האיבר הזוגי האחר הרלוונטי לאותו חוש.

לשלמות התמונה יצוין כי ברע"א פלוני נזכר באותו בהקשר גם פריט ליקוי 22 שעניינו הכליות, שבאחד מפריטי המשנה שלו קובע את מצב הנכות בהתחשב במצבה של הכליה האחרת. אכן, עיון בתוספת לתקנות מעלה כי במקרים שונים שיעור הנכות בגין פגיעה באיבר אחד מושפע ממצבו של האיבר הזוגי. למשל, פריט ליקוי 24 – שכולל גם נכות בגין אובדן אשך; פריט ליקוי 25 – שכולל גם נכות בגין כריתת שחלה. לעומת זאת, במקרים אחרים שיעור הנכות בגין פגיעה באיבר אחד אינו מושפע ממצבו של האיבר המקביל לו. למשל, במקרה של אובדן יד או חלק ממנה (פריט ליקוי 40). הנכות בגין היד הפגועה האחת אינה תלויה במצב היד האחרת. כך למשל הנכות בגין קטיעה של אצבע בידיים (פריט ליקוי 43). הנכות אינה מושפעת ממצבן של יתר האצבעות.

  1. בשונה מההוראות הנוגעות לליקוי בכושר הראייה או לליקוי בכושר השמיעה (פריט ליקוי 72), או אף ביחס לכליות, אשכים ושחלות – אין בפריט ליקוי 74 שעניינו אובדן שיניים הוראה הקובעת כי הנכות בגין אובדן שיניים מושפעת מהשאלה מה מצב יתר השיניים. נהפוך הוא. פריט משנה (ה)   קובע כי "באבדן מספר שיניים – אחוזי הנכות ייקבעו ע"י צירוף אריטמטי של אחוזי הנכות לפי סעיף קטן (1)(ד)". דהיינו, כאשר אובדות שיניים כתוצאה מהתאונה – כל עוד לא אבדו כל השיניים, שיעור הנכות הוא "צירוף אריטמטי" של הנכויות של כל שן בודדת.
  2. כפועל יוצא מהאמור, לו המצב העובדתי היה הפוך מזה שלפנינו, דהיינו, כי עובר לתאונה היו בפי המבקש 32 שיניים, ובעקבות התאונה אבדו 16 שיניים כך שהיו נותרות בפיו 16 שיניים שגם הן אבדו אך שלא כתוצאה מהתאונה – הנכות שהיתה נקבעת בשל אובדן השיניים היתה של 4% בלבד (0.25% X  16 שאבדו בשל התאונה).
  3. טרם נעבור לעניינו הפרטני של המבקש נציין כי יישום פריט הליקוי עשוי לעורר קושי במקרים מסוימים בהם קיים פער בין אחוזי הנכות הנגזרים מהוראת פריט הליקוי לבין ההשפעה התפקודית של הנכות. ניטול לדוגמה מקרה בו מבוטח א' איבד בתאונה את כל שיניו באחת הלסתות (16 שיניים בסה"כ), ואילו מבוטח ב'

    — סוף עמוד  17 —

    איבד בתאונה 15 שיניים באותה הלסת כך שהוא נותר עם שן בודדת בלסת. הגם שמבחינה תפקודית דומה כי אין הבדל משמעותית בין השניים, יישום פריט הליקוי מוביל לכך שלמבוטח א' יקבעו 10% נכות, בעוד למבוטח ב' ייקבעו 3.75% בלבד. שוני זה מעורר תהיה לגבי האופן שבו נקבע כי במקרה של אובדן של מספר שיניים מתבצע תחשיב אריתמטי בלבד, ללא תלות במספר השיניים הנותרות. נראה שטוב ייעשה מתקין התקנות אם יתן דעתו להסדר המעוגן בפריט ליקוי 74 לתקנות, באופן ממצה ומפורט ובשים לב למורכבות שצוינה לעיל.

מן הכלל אל הפרט

  1. עסקינן בוועדה בהרכב חדש אשר התכנסה מכוח פסק הדין מחזיר השלישי. לפי ההלכה הפסוקה, משמוחזר עניינו של מבוטח לוועדה על פי פסק דין מחזיר, על הוועדה לקיים את הוראות פסק הדין במדויק ובמלואן, להתייחס לאמור בפסק הדין ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו בו[8]. בהתאם מוגבלת הביקורת השיפוטית על החלטת הוועדה  לשאלה היחידה – האם מילאה הוועדה אחר מצוות פסק הדין המחזיר[9].
  2. בעניינו, פסק הדין המחזיר השלישי הורה לוועדה "לשקול שוב את עמדתה לאור פסקי הדין המחזירים מיום 26.10.15 ומיום 16.11.17 שיעמדו בפניה במלואם. ככל שהועדה תגיע למסקנה שאין מקום לקיים את הוראות פסק הדין המחזיר מיום 26.10.15, שכן העובדות שקבעה בהחלטה קודמת אינן נכונות – תנמק מדוע היא סבורה שיש בסיס להחלטה לשנות את ההחלטה הקודמת, במיוחד לנוכח העובדה שהמסמכים שעמדו בפניה בהחלטתה האחרונה, הם אותם המסמכים שעמדו בפניה גם במועד קבלת החלטתה הקודמת (מיום 10.8.14). למען הסר ספק – אין באמור בפסק דין זה כדי לקבוע שהועדה רשאית לשנות מקביעותיה העובדתיות הקודמות ו/או לחרוג מהוראות פסק הדין המחזיר."
  3. כעולה מהשתלשלות העניינים בתיק, הוועדה התבקשה להתייחס לשאלת ניכוי מצב קודם, כלומר "לחשב מחדש את שיעור הנכות שנקבע בגין אובדן השיניים בהתאם להלכת מרגוליס, היינו תערוך מבחן "עובר ושב" באופן של חישוב נכותו הכוללת בגין אובדן השיניים, ותפחית את הנכות בגין המצב הקודם…" הוועדה מושא הבקשה, בדומה לקודמותיה, לא ערכה ניכוי מצב קודם. אלא הצביעה על

    — סוף עמוד  18 —

    גורמים אחרים –"מצב שארית המשנה הוא רעוע עם ניידות והזנחה דנטלית", שהביאו לעקירת שיניו של המבקש, כקשר סיבתי חלקי ולא כניכוי מצב קודם.

  4. בכך, הוועדה סטתה מהוראות פסק הדין המחזיר, אשר הורה לה לדון בשאלת המצב הקודם. לאור האמור לעיל, בנסיבות המתוארות ונוכח התכנסויותיה הרבות של הוועדה בעניינו של המבקש, לרבות התכנסות וועדה בהרכב חדש, תוך שהוועדות לא מבצעות את הוראות פסקי הדין המחזירים, מצאנו כי לא יהיה זה ראוי להחזיר את עניינו של המבקש לוועדה פעם נוספת, וכי מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים חריגים בהם רשאי בית הדין לקבוע את נכות המבקש[10].
  5. סוף דבר – הערעור מתקבל. נכותו של המבקש בגין פריט ליקוי 74(1)(א)(ח) לתוספת לתקנות היא 16%. נכות זו תשוקלל עם נכויותיו האחרות של המבקש (10% בגין טנטון ו- 5% בגין ליקוי שמיעה) לפי החלטת הוועדה.
  6. המוסד ישלם למבקש הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

תביעה של חשמלאי אשר במסגרת הליך קודם בעניינו ניתנה הסכמה כי היה חשוף לרעש מזיק בעבודתו.

לאחר מספר שנים הגיש המבוטח תביעה נוספת להכרה בליקוי השמיעה ונדחה ע"י פקיד התביעות, בעקבות החלטה זו הוגשה תביעה נוספת לביה"ד האזורי , כאשר אנחנו טענו שאין צורך לקיים הליך הוכחות בתביעה על רקע ההחלטה הקודמת שאישרה כי התובע חשוף לרעש מזיק , המל"ל התנגד לכך והתיק עבר להוכחות.

על החלטה זו, הוגש בר"ע לביה"ד הארצי , וביה"ד קיבל את הבקשה וקבע כי ביה"ד האזורי שגה בכך שלא קיים דיון בטענה להשתק.

ביה"ד הארצי קבע כי התיק יוחזר לביה"ד האזורי והצדדים ידונו בטענה של ההשתק פלוגתא.

 

התיק נוהל ע"י עורך הדין רן וייס.

פסק דין

סגן הנשיאה אילן איטח

  1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי תל אביב (השופטת אסנת רובוביץ ברכש; ב"ל 35853-01-23) מיום 17.8.23, שבמסגרתה נקבע התיק לדיון הוכחות בשאלת קיומה של תשתית עובדתית להכרה בליקוי השמיעה והטנטון של המבקש (להלן – הליקוי) כפגיעה בעבודה. כלומר, הוכחות בשאלה האם המבקש היה חשוף לרעש מזיק בעבודתו.

 

רקע וההליך בבית הדין האזורי

  1. המבקש, יליד 1959, אזרח עובד צה"ל המועסק כחשמלאי אחזקה בבסיס צריפין משנת 1983 ועד לתקופה הרלוונטית.
  2. בין המבקש למשיב (להלן – המוסד) התנהל הליך קודם להכרה בליקוי כפגיעה בעבודה (ב"ל 22195-02-18) [פורסם בנבו] (להלן – ההליך הקודם). במסגרת ההליך

— סוף עמוד  2 —

הקודם, הסכימו הצדדים כי המבקש היה חשוף לרעש מזיק בעבודתו משנת 1983 ו"עד היום" (ההסכמה הושגה ביום 16.10.18) וכי "ימונה מומחה רפואי בשאלה האם ליקוי השמיעה[1] ממנו סובל התובע קשור לעבודתו בחשיפה לרעש והאם קיימת ירידה בשמיעה של התובע של 20 דציבל בממוצע לכל אחת מהאוזניים בתדירויות הדיבור".

  1. בהליך הקודם חיווה המומחה הרפואי דעתו כי אצל המבקש לא נמצאה ירידה בתדירויות הדיבור בשיעור של 20 דציבל בממוצע לכל לאחת מהאוזניים, כדרישת סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק). אחר זאת, ביקש המבקש למחוק את ההליך הקודם, ובהתאם ניתן פסק דין למחיקתו.
  2. ביום 22.5.22 הגיש המבקש למוסד תביעה נוספת להכיר בליקוי משלטענתו לפי בדיקות שמיעה עדכניות חלה אצלו ירידה בשמיעה בשיעור של 20 דציבל בממוצע לכל אחת מהאוזניים. ביום 18.10.22 דחה פקיד התביעות את התביעה בשל כך ש"מעיון בבדיקות השמיעה, בחומר הרפואי ובהתיעצות רפואית נמצא, כי הליקוי בשמיעתך איננו תוצאה של חשיפה לרעש".
  3. לאור הדחיה, הגיש המבקש לבית הדין האזורי ביום 15.1.2023 תביעה נוספת להכרה בליקוי כפגיעה בעבודה. כבר בכתב התביעה ביקש המבקש מבית הדין האזורי להורות על מינוי יועץ רפואי שיחווה דעתו באשר לקשר הסיבתי שבין הליקוי לבין עבודתו, זאת על יסוד הקביעה העובדתית בהליך הקודם לפיה המבקש היה חשוף לרעש מזיק במסגרת עבודתו.
  4. ביום 1.6.23 הגיש המוסד את כתב הגנתו במסגרתו התנגד למינוי מומחה בעניינו של המבקש מן הטעם שהגשת תביעה נוספת לאחר שתביעתו למוסד נדחתה בשנית, עשויה לגרום לו לנזק ראייתי. לפי הנטען, כל תביעה שתוגש לאחר מספר שנים מעת הפגימה הנטענת יכולה להצביע על תוצאות רפואיות שונות. וממילא, התביעה מתייחסת לפגימה שאירעה ביום 12.9.2017 אשר התיישנה זה מכבר. המוסד הכחיש את העובדה שהמבקש נחשף לרעש מזיק (סעיף 7 לכתב ההגנה).
  5. ביום 5.6.23 הורה בית הדין האזורי על העברת התיק להוכחות ועל הגשת תצהירים. וכך הוחלט:

"התיק יועבר להוכחות בשאלות הבאות:

  1. האם כדין דחה הנתבע את תביעת התובע להכיר בליקוי שמיעה/טנטון כפגיעה בעבודה והתקיימות תנאי סעיף 84א לחוק בעניינו ובכלל זה שאלת החשיפה לרעש בעבודה.

 

— סוף עמוד  3 —

 

  1. האם יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי לפי ס' 84א(א)(3) לחוק.

התובע יגיש תצהיריו עד ליום 20.7.23 …."

  1. ביום 13.6.23 הגיש המבקש לבית הדין האזורי בקשה להורות על מינוי מומחה רפואי על יסוד הסכמת הצדדים בהליך הקודם. לחילופין, נוכח התנגדות המוסד, ליתן צו לסיכומים. בבקשתו טען המבקש כי אין מקום לניהול הליך הוכחות וממילא להגשת תצהירים.
  2. בתגובתו מיום 20.7.23 טען המוסד להעדר קשר סיבתי בין עבודת המבקש לליקוי, בשלו הוא מתנגד למינוי מומחה רפואי בשלב זה.
  3. בהחלטתו מיום 17.8.23 – ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור שבפנינו, הוחלט כך:

"שעה שלא הוגשה [צ.ל.: הושגה – א.א.] הסכמה שלא לקיים דיון ההוכחות, הדיון יתקיים כמתוכנן".

 

הבקשה שבפנינו

  1. בבקשת רשות הערעור שבפנינו עותר המבקש למינוי מומחה רפואי אשר ידון בשאלת הקשר הסיבתי שבין הליקוי לבין עבודתו, וזאת על יסוד הסכמת הצדדים בהליך הקודם. לטענת המבקש, הסכמה זו יוצרת – כך לפי המינוח של המבקש – "מעשה בית דין". אלא שלטעמנו המינוח הוא "השתק פלוגתא". מכל מקום, לטענת המבקש לאור ההסכמה העובדתית בהליך הקודם אין מקום לקיים דיון הוכחות. למצער, כך לפי הנטען, יש להורות על הגשת סיכומים, לאחריהם בית הדין האזורי יכריע האם יש מקום למנות מומחה רפואי.
  2. בהחלטה מיום 28.8.23 הוצע לצדדים ההסדר הדיוני הבא (להלן – ההצעה):

א.    החלטת בית הדין האזורי תבוטל.

ב.     הצדדים יסכמו טענותיהם בשאלה האם הסכמת הצדדים בהליך הקודם, לפיה המבקש נחשף לרעש מזיק בעבודתו, מקימה השתק פלוגתא בהליך הנוכחי?

ג.      בית הדין האזורי יכריע בשאלה הנ"ל לאחר עיון בטענות הצדדים, ובהתאם להכרעתו יורה על אופן המשך ההליך.

  1. המבקש הסכים להצעה ואילו המוסד התנגד לה וטען כי יש לסלק את בקשת רשות הערעור על הסף ולחילופין לגופה.

למוסד שתי טענות סף (להלן – טענות הסף): הראשונה, מועד הגשת הבקשה. לפי הנטען, בקשת רשות הערעור היא למעשה השגה על ההחלטה לקבוע את התיק להוכחות. אלא שהחלטה כאמור ניתנה כבר ביום 5.6.23. בחלוף המועד להגשת

— סוף עמוד  4 —

בקשת רשות ערעור על החלטה זו מדובר בהחלטה חלוטה אשר לא ניתן להשיג על האמור בה כעת. השניה, היות ההחלטה מושא הבקשה, החלטה הנוגעת לאופן ניהול ההליך אשר בהתאם לצו בית הדין לעבודה (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשע"ח – 2017 (להלן – צו הבר"עות), לא תינתן לגביה רשות ערעור בהתאם.

לגופם של דברים טען המוסד כי התשתית העובדתית שנקבעה בהליך הקודם מתייחסת לחשיפה לרעש לתקופה שעד לשנת 2017 ולכן ממילא יש לקיים הליך הוכחות ביחס לחשיפה לרעש משנת 2017 ואילך.

  1. בתגובתו לתשובת המוסד הוסיף המבקש על האמור בבקשת רשות הערעור גם התייחסות לטענות הסף. להלן תמצית טענותיו:

ביחס לטענת הסף הראשונה שעניינה מועד הגשת הבקשה נטען כי החלטת בית הדין האזורי מיום 5.6.23, מיד לאחר הגשת כתב ההגנה מטעם המוסד, היא החלטה טכנית, בנוסח קבוע, אשר ניתנת בכל תיק מיד לאחר הגשת כתב הגנה. על כן לא היה מקום להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, וזאת טרם שטח המבקש את טענותיו בבקשה ספציפית.

ביחס לטענת הסף השניה שעניינה צו הבר"עות נטען כי מוקד המחלוקת הוא בשאלה האם הסכמת הצדדים בהליך הקודם מייתרת את הצורך לקיים הוכחות בהליך הנוכחי. הסוגיה האם יתקיים דיון הוכחות אם לאו היא שאלה משנית, אשר נגזרת מההחלטה בנוגע לשאלה העיקרית. נסיונו של המוסד להציב את הסוגיה המשנית כראשית ובכך להסתתר תחת צו הברע"ות אינה במקומה. הכרעת בית דין זה נדרשת ביחס לשאלה העיקרית כאמור לעיל, ואין חולק כי בית הדין האזורי הוא שייקבע את סדרי הדין בהמשך ההליך.

  1. בהחלטה מיום 28.8.23 התבקשו הצדדים להתייחס לאפשרות שבית הדין ידון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וזאת בהתאם לקבוע בתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן- התקנות). הגם שהצדדים לא התייחסו בעמדותיהם לאפשרות זו,  ומשנחה דעתנו כי לא יהיה בכך משום פגיעה בזכויות הצדדים, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור.

 

הכרעה:

  1. לאחר שעיינו בבקשת רשות הערעור, בתשובת המוסד ובתגובת המבקש הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. להלן נפרט את הטעמים העומדים ביסוד החלטתנו.

— סוף עמוד  5 —

  1. תחילה נדרש לטענות הסף –

א.   אשר לטענת הסף הראשונה שעניינה מועד הגשת הבקשה – אין בידנו לקבל את טענת המוסד כי מדובר למעשה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי מיום 5.6.23 אשר הוגשה בחלוף המועד הקבוע בדין להגשתה, זאת משני טעמים. האחד, בהחלטה מיום 5.6.23 הורה בבית הדין האזורי על הגשת תצהירי עדות ראשית והורה על קביעת התיק להוכחות מבלי שדן וממילא הכריע בבקשת המבקש למינוי מומחה. משכך לא ניתן לראות בהחלטה זו משום החלטה בבקשתו של המבקש לגופה.

השני, המבקש הגיש ביום 13.6.23 בקשה קונקרטית במסגרתה ביקש להורות על מינוי מומחה ובהינתן התנגדות המוסד ליתן צו לסיכומים במחלוקת. בתגובתו לבקשה זו, ולמעשה בשום שלב לאחר מכן, המוסד לא טען כי מדובר בבקשה מיותרת אשר הוכרעה זה מכבר בהחלטת בית הדין האזורי מיום 5.6.23, אלא התייחס למחלוקת גופה. משהמוסד לא טען בזמן אמת כי לשיטתו בקשת המבקש מיום 13.6.23 מיותרת נוכח החלטת בית הדין האזורי מיום 5.6.23, אין הוא יכול להעלות טענה זו כעת.

לשלמות התמונה יובהר כי אין לפנינו טענה כי המבקש אחר את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 17.8.23.

ב.    אשר לטענת הסף השניה שעניינה צו הבר"עות – אין בידנו לקבל את טענת המוסד כי ההחלטה מושא הבקשה היא החלטה הנוגעת לאופן ניהול ההליך. אמנם החלטת בית הדין האזורי היא החלטה על קביעת התיק להוכחות. אולם, החלטה על קביעת התיק להוכחות היא החלטה אופרטיבית הנגזרת מהמחלוקת העומדת במוקד הבקשה. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם הסכמת הצדדים בהליך הקודם יצרה השתק פלוגתא, שעל יסודה מתייתר הצורך לקבוע את התיק מושא הבקשה להוכחות. מדובר במחלוקת מהותית, ועל כן ברי כי אין מדובר בהחלטה טכנית הנוגעת לאופן ניהול ההליך גרידא, החוסה תחת צו הבר"עות.

  1. משנדחו טענות הסף נפנה לגופו של עניין – כל צד העלה את טענותיו לכאן ולכאן. אולם, שעה שבית הדין האזורי כלל לא דן וממילא לא הכריע במחלוקת אין מקום שערכאת הערעור תדרש למחלוקת לראשונה. לפיכך, יש להחזיר לבית הדין האזורי את הדיון וההכרעה במחלוקת.

 

— סוף עמוד  6 —

 

  1. סוף דבר – דין בקשת רשות הערעור להתקבל בחלקה במובן זה שהחלטת בית הדין האזורי תבוטל. עניינו של המבקש יוחזר לבית הדין האזורי אשר יורה לצדדים לסכם טענותיהם בפניו בשאלה – האם הסכמת הצדדים בהליך הקודם, לפיה המבקש נחשף לרעש מזיק בעבודתו, מקימה השתק פלוגתא בהליך הנוכחי?

בית הדין האזורי יכריע בשאלה הנ"ל לאחר עיון בטענות הצדדים, ובהתאם להכרעתו יורה על אופן המשך ההליך.

  1. המוסד ישלם למבקש הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 4,000 ₪.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

החלטה לא שגרתית בה בית הדין החליט למנות מומחה שלישי על אף ששני המומחים שמונו קבעו שהתובע לא סובל מ COPD.

 

ע"פ חוות דעתה של המומחית הראשונה (רופאה תעסוקתית) התובע אינו סובל משום ליקוי בריאותי.

בית הדין החליט למנות מומחה שלישי בתחום הריאות לאור החומר הרפואי ממנו עולה כי התובע מטופל ע"י רופא ריאות וביצע מספר בדיקות באשר לתפקודי הריאות במשך השנים וכן לאור הסתירות בין המומחים שמונו ע"י בית הדין.

 

התיק נוהל ע"י עורכת הדין דנית מזור.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד לחצו כאן.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
תביעה להכרה בגב של נהג טרקטור.
התיק נוהל ע"י עורכת הדין רוית קלחמן- לוינסקי.
תביעת מיקרוטראומה של נהג טרקטור.
הכרה במיקרוטראומה גב של נהג טרקטור אשר אופי עבודתו כולל נהיגה בדרכי עפר וכבישים משובשים וכתוצאה מכך נחשף לרטט ולוויברציות ממושכים במרבית השנים, באופן אשר גרם לרטט וזעזוע בלתי פוסקים לעמוד השדרה שלו.
חוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין קבעה כי עבודתו תרמה תרומה משמעותית גם להתפתחות בלט דיסק וגם להתפתחות שינויים ניווניים.

למידע נוסף אודות שירותי המשרד לחצו כאן.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332*או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה
כתוצאה מויכוח מעבודה התקף לב הוכר כתאונת עבודה.
מדובר במהנדס אשר כחלק מעבודתו נדרש לפקח על עבודות לילה בצומת טייבה דרום יחד עם חברה קבלנית.
במהלך אותו לילה, פרץ ויכוח קולני בין התובע לבין קבלן עבודה אשר הגיע לשימוש בטונים גבוהים וכלל קללות ואף התנצחות מקצועית שירדה לפסים אישיים.
תוך כדי האירוע החריג החל התובע לחוש ברע ובהמשך אובחן עם אוטם בשריר הלב.
בהמשך לחוות דעת מומחה בית הדין, ולאחר בחינה מחודשת, מודיע הנתבע כי הוא חוזר בו מדחיית התביעה ומכיר באוטם שריר הלב בו לקה התובע כפגיעה בעבודה.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
כללי

התיק נוהל ע"י עורך הדין גיל גנוניאן.

מקרה בו לאחר שוועדות רפואיות במשרד הביטחון הונחו ע"י יו"ר הוועדות שלא להעניק נכות זמנית בשיעור 100% בטענה כי נכות שכזו תיקבע רק ע"י הרופא המחוזי.
ביהמ"ש המחוזי הורה באופן מפורש כי הוועדות אינן תלויות בהנחיה של היו"ר בדבר גובה הנכות, והשיב את התיק לוועדה לצורך קביעת נכות זמנית בשיעור 100%.
פס"ד זה הינו חשוב ותקדימי שכן הוועדות אינן נוטות להעניק נכויות גבוהות לתקופות זמניות כנהוג במל"ל, וכידוע ע"פ פסיקת ביהמ"ש העליון אין להפלות בין נכי צה"ל לנכי הביטוח הלאומי כי אם להיטיב עמם.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתביעות מול משרד הביטחון.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
כללי

התיק נוהל ע"י עורך הדין גיל גנוניאן.

הכרה תקדימית במעי רגיז כנכות מוסבת לפוסט טראומה.
מדובר על לוחם שנפגע במהלך מלחמת לבנון השנייה פיזית ונפשית. כחלק מפגיעתו הנפשית, החל לסבול מבעיות של מעי רגיז, פניות חוזרות לחדרי מיון וכיו"ב.
בהחלטה תקדימית, אישרה הוועדה הרפואית קיומו של קשר סיבתי בין תסמונת המעי הרגיז לבין פוסט טראומה, ואף העניקה נכות גבוהה בשיעור 20% בגין כך.

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתביעות מול משרד הביטחון.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

התיק נוהל ע"י עורך הדין רן וייס.

ביה"ד קבע כי שעה שמדובר בתאונה שאירעה לעובד שכיר כתוצאה מגורם חיצוני אין צורך במינוי מומחה והתביעה הינה להכרה ברמה הלכאורית, אלא אם יגיש הנתבע חוות דעת רפואית של מומחה מטעמו הסבור שעצם הנפילה לא גרמה לתובע ולו לאי כושר של יום אחד.

מכיוון שלא היה בידי הנתבע להציג חוות דעת, ביה"ד הכיר בכאבים בכתף ימין, ירך ימין ובברכיים כתאונת עבודה.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

אירוע לבבי של נהג חלוקה אשר אירע לאחר אירוע חריג בעבודה הוכר בביה"ד.

 

התיק נוהל ע"י עורך הדין אלישר פיינגרש.

תיק של נהג חלוקה אשר נקלע לוויכוח טלפוני עם מנהלת העבודה שלו בעניין עטית מסיכה בזמן העבודה.

למחרת התובע נדהם לגלות שלא קיבל סידור עבודה מבלי כל סיבה נראית לעין ומבלי לקבל מענה מאף גורם בחברה לאחר מספר ניסיונות.

מיד לאחר מכן, התובע חש ברע וסבל מכאבים בחזה ואובחן עם אוטם שריר הלב.

על אף דחיית הנתבע, ביה"ד הכיר באירוע כאירוע חריג שאירע לתובע כפגיעה בעבודה.

תיקו הרפואי הועבר לבחינת רופא המוסד אשר קבע כי ניתן להכיר באוטם שרי הלב, פגיעה עורק LAD, כפגיעה בעבודה.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

תיק של סוואר בנמל אשדוד אשר חלה במחלת ריאות כרונית בעקבות חשיפה לחומרים בעבודה.

התיק נוהל ע"י עורך הדין טל אלבוים.

סוואר בנמל אילת אשר נחשף לאורך השנים לסחורות שהגיעו לנמל ובתוך כך לאסבסט, גזי פליטת דיזל ועוד, ועל כן לקה במחלת ריאות כרונית (COPD).

בתיק נוהל הליך הוכחות לחקירת עורכי דוחות ניטור שביצעו בנמל, לאחר שנחקרו והוגשו סיכומים מטעם הצדדים הוחלט שאין להעביר את הדוחות למומחה שמונה ע"י ביה"ד מהטעם שהוכח כי הדוחות לא רלוונטיים ולא מלמדים על חשיפת התובע.

 

התיק נוהל ע"י עורך הדין טל אלבוים.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

תביעת תלויים.

התיק נוהל ע"י דנית מזור.

תביעת תלויים כנגד החלטת פקיד התביעות לדחות את תביעת התובעת להכרה במחלת סרטן המוח של המנוח כפגיעה בעבודה.

המנוח עבד כמהנדס מכשירי הדמיה כדוגמת CT ו-MRI,תוך חשיפה ממושכת לקרינה אלקטרומגנטית וקרינה מיננת. בהמשך לחוות דעת מומחית בית הדין, ד"ר ציקל שלום, המל"ל הודיע כי מקבל את חוות הדעת ומכיר בתביעה.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

התיק נוהל ע"י עורך הדין אלישר פיינגרש.

מדובר בתובעת שעובדת בתפקיד בכיר בסניף בנק איגוד.

במסגרת אירוע חריג שאירע במהלך עבודתה התמוטטה ועברה פרכוס ואובחנה עם מחלת ה-AVM.

פקיד התביעות לא חלק על קיומו של האירוע החריג, אלא היה מדובר במחלוקת רפואית בלבד.

בהמשך לחוות דעתו של מומחה בית הדין, הנתבע הודיע כי הוא חוזר בו מדחיית התביעה והכיר בקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודתה של התובעת להופעת הפרכוס שאירע לה.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

התיק נוהל על ידי עורך הדין בועז דרנס.

תובע אשר עבד כמציל בחוף שרתון והגיע למשרדנו לצורך החמרת מצב בתאונת עבודה.

המבוטח קיבל קצבה של 800 ₪ לחודש בלבד.

באותה התקופה עבד בשתי עבודות והקצבה חושבה רק לפי העבודה השולית במסגרתה נפגע.

משרדנו פנה לביטוח לאומי והעלנו ללקוח את הקצבה החודשית כמעט לסכום של 3,800 ש"ל לחודש.

מעבר לכך, ביטוח לאומי שילם לו בנוסף גם שנה רטרו בלבד כפי שמקובל.

הגשנו תביעה לביה"ד ובניגוד לתיקים דומים, מלל השתכנע לשלם לו עוד כמעט 8 שנים רטרואקטיבי החל ממועד התאונה.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

מדובר בתובע אשר עבד באגד בתפקידים שונים אשר היו כרוכים בחשיפה לשמש והוכר בגין סרטן העור.

 

התיק נוהל ע"י עורך הדין אברהם קטש.

תובע אשר עבד באגד בתפקידים שונים אשר היו כרוכים בחשיפה לשמש.

פקיד התביעות דחה את תביעתו להכרה במחלת סרטן העור ומפגעי שמש בהם לקה כפגיעה בעבודה.

ביה"ד קבע כי בהתאם לחוות הדעת, התובע מוכר כנפגע בעבודה בגין קרטוזות סולריות באזורים החשופים לשמש ובייחוד בקרקפת, אמות וזרועות וקרצינומה של תאי הקשקש SCC באוזן ימין וקרקפת.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

 

 

קרא עוד

תובע אשר עבד באגד בתפקידים שונים אשר היו כרוכים בחשיפה לשמש והוכר בגין סרטן העור.

 

התיק נוהל ע"י עורך הדין אברהם קטש.

תובע אשר עבד באגד בתפקידים שונים אשר היו כרוכים בחשיפה לשמש.

פקיד התביעות דחה את תביעתו להכרה במחלת סרטן העור ומפגעי שמש בהם לקה כפגיעה בעבודה.

ביה"ד קבע כי בהתאם לחוות הדעת, התובע מוכר כנפגע בעבודה בגין קרטוזות סולריות באזורים החשופים לשמש ובייחוד בקרקפת, אמות וזרועות וקרצינומה של תאי הקשקש SCC באוזן ימין וקרקפת.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

 

 

קרא עוד
תאונות עבודה

התיק נוהל ע"י עורכת הדין הדס בן דוד.

תובע אשר עבד שנים רבות ככבאי ונחשף לחומרים מזיקים כגון: חומרי בעירה, עשן, אבק ועוד.

פקיד התביעות דחה את תביעתו להכרה בפגיעה בריאות כפגיעה בעבודה.

לאור חקירתו של התובע בפני בית הדין ובחינה נוספת של תיק התובע, ניתן פסק דין להודעת הנתבע כי הוא חוזר בו ממכתב הדחייה והכיר במחלת הריאות ממנה סובל התובע כפגיעה בעבודה.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

התיק נוהל ע"י עורכת הדין דניאל אהרון.

לתובע נקבעה דרגת נכות בגין פגיעה בעבודה, אשר הועלתה ע"י הוועדה הרפואית לעררים, אך לא הופעלה תקנה.15.
לאחר ערעורים חוזרים שהשיבו את התיק לוועדה באותו הרכב, מתוך רצון לא לחזור להחלטת דרג א' שהקנתה נכות נמוכה יותר, ללא שינוי בהחלטתה וללא מילוי הוראות פסקי הדין המחזירים, נקבע בפסק הדין האחרון כי עניינו של המערער ביחס לתקנה 15 בלבד ידון בוועדה בהרכב חדש.
כלומר דרגת הנכות הגבוהה יותר שנקבעה ע"י הוועדה הרפואית לעררים בהרכבה הקודם תישמר ללא פגע.

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

התיק נוהל ע"י עורכת הדין דנית קמרון.

תובע אשר תביעתו להכרה בטנטון כתאונת עבודה נדחתה, בנימוק כי הטנטון תועד לראשונה ברשומה רפואית לפני שהמבוטח חדל לעבוד ברעש מזיק וכי לא נמצאו פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי בשל הטנטון.

לאחר שניתנה חוות דעת ע"י מומחה מטעם ביה"ד, אשר לפיה התובע סובל מרעש תמידי באוזניים אשר נגרם עקב חשיפה לרעש מזיק וכי ברשומה הרפואית של התובע תועדה תלונות טנטון עוד בזמן שעבד, ניתן פסק דין על יסוד הודעת הנתבע כי חוזר בו מדחיית התביעה ומכיר בטנטון ממנו סובל התובע כתוצאה מתנאי עבודתו.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
תאונות עבודה

התיק נוהל ע"י עורכת הדין רעות מזרחי.

התובע בעל בית דפוס, התעכב בביצוע הזמנה גדולה ללקוח, וקיבל ממנו טלפון עצבני תוך איום על ביטול העסקה וכן את התקשורת העתידית עמו.

ארבעה ימים לאחר מכן לקה התובע בליבו.

בהתחלה, תביעתו להכרה באוטם שריר הלב כפגיעה בעבודה נדחתה ע"י המל"ל.

לכן, הוגשה תביעה לביה"ד והמומחה שמונה מטעם ביה"ד פרופ' שמואל גוטליב קבע בחוות דעתו כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין האוטם לב.

על כן, ניתן תוקף של פסק דין להודעת הנתבע לפיה הוא מקבל את חוות דעתו של מומחה בית הדין ומכיר באוטם שריר הלב כבתאונת עבודה.

 

למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.

אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.

כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן:  להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il

קרא עוד
צור קשר
צוות המשרד
משרדינו הינו אחד ממשרדי עורכי הדין המובילים בישראל ופעילים בו למעלה מ- 50 עורכי דין בתחומי הנזיקין, הביטוח הלאומי, תאונות העבודה ועוד.
גלעד מרקמן
שותף מייסד, עורך דין
ליאור טומשין
שותף מייסד, עורך דין
בועז דרנס
שותף, מנהל מחלקה, עורך דין
אופיר צוברי
שותף, מנהל מחלקה, עורך דין
עמוס כהן
שותף, מנהל מחלקה, עורך דין
מיכאל לנג
שותף, מנהל מחלקה, עורך דין
גיל גאנוניאן
שותף, מנהל מחלקה, עורך דין
דוד שוורצבאום
שותף, מנהל מחלקה, עורך דין
בנימין פרלמן
שותף, מנהל מחלקה, עורך דין
גיא רינטוביץ
שותף, מנהל מחלקה, עורך דין
רותם עידן
שותפה, מנהלת מחלקה, עורכת דין
טל אלבוים
שותף, עורך דין
חן לוי
שותפה, עורכת דין
שילת דהן
שותפה, עורכת דין
תומר דור
שותף, עורך דין
אופיר ויצמן
שותף, עורך דין
דנית קימרון שוורץ
שותפה, עורכת דין
מאור מורגנשטרן
שותף, עורך דין
מלכיאל חדד
שותף, עורך דין
דנית מזור
שותפה, עורכת דין
נדב מרסיאנו
שותף, מנהל מחלקה, עורך דין
גל קורן
שותפה, עורכת דין
בר אליעזר
שותפה, מנהלת מחלקה, עורכת דין
נופר אהרון
שותפה, עורכת דין
אלישר פיינגרש
שותף, עורך דין
דוד אילוז
שותף, עורך דין
אייל יקר
עורך דין
מוטי טומשין
עורך דין
כלנית זיו
עורכת דין
דן בן שבת
עורך דין
רן וייס
עורך דין
רותם ברק
עורכת דין
הדס בן דוד
עורכת דין
אסף דרכלר
עורך דין
ליאור כובשי
עורך דין
ליאור סולמי
עורך דין
איתי הרמלך
עורך דין
יעל טומשין
עורכת דין
רוית קלחמן לוינסקי
עורכת דין
יהונתן אבדר
עורך דין
תום פרבר
עורכת דין
מקסים בן חמו
עורך דין
אור בנימיני
עורך דין
אורי שמריז
עורך דין
יוסי אבבה
עורך דין
שני כפיר
עורכת דין
גרי ברזובסקי
עורך דין
נתנאל כפיר
עורך דין
משה אבוטבול
עורך דין
עידן ביסמוט
עורך דין
אלמוג מרדכי
עורך דין
בראל מועלם
עורך דין
מור קורן
עורך דין
ינון קורן
עורך דין
עומרי ברזילי
עורך דין
ליאור סדן
עורך דין
מלאני קמני
עורכת דין
עמאר דבור
עורך דין
שושנה מלסה
עורכת דין
לילך מטבייב
עורכת דין
רימון מרג'ייה
עורך דין
פלג טולדנו
עורכת דין
ירין פועה
עורך דין
אליה בן ישי נוימן
עורכת דין
דניאל אהרון
עורכת דין
ניב ניסנבאום
עורך דין
בר דרזי
עורך דין
מור ארביב
עורכת דין
הראל אייזנברג
עורך דין
דין חדאד
עורך דין
שירן ברוך
עורכת דין
רעות מזרחי
עורכת דין
מעיין יוחאי
עורכת דין
ליאב ריבק
עורך דין
גיא מלכאי
עורך דין
לורן בן אפרים
עורכת דין
יפעת גוז
עורכת דין
אברהם קטש
עורך דין
קורל שרביט
עורכת דין
ניצן טויבי
עורך דין
עומר כהן
עורך דין
רועי אגם
עורך דין
שי מזרחי
עורכת דין
שרון דפן
עורך דין
דביר סונינו
עורך דין
רעות קפלון מגנזי
עורכת דין
רועי צורף
עורך דין
אוקסנה פז
עורכת דין
נדב לסרי
עורך דין
עמליה נוטקביץ
יפעת קופל
עורכת דין
ולרי זייץ
עורך דין
ספיר אהרוני
עורכת דין
אורון גורן
עורך דין
ירדן גולן
עורך דין
מור סולימני
עורכת דין
פנו אלינו לקבלת
ייעוץ אישי ללא התחייבות

השדות המסומנים בכוכבית הינם שדות חובה

שם מלא הינו חובה
טלפון הינו חובה
שדה זה הינו חובה
לחיצה על "שלח" מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות של החברה.
פרטייך נשלחו בהצלחה!
אנו נחזור אלייך בהקדם
יצירת קשר ודרכי הגעה למשרד

כמשרד מוביל בייצוג לקוחות פרטיים, מרקמן טומשין ושות' מעניקים שירותים ללקוחות בכל רחבי הארץ, בפריסה ארצית של סניפים:

למימוש זכויותיך בעזרת אחד
ממשרדי עורכי הדין המובילים בישראל

השדות המסומנים בכוכבית הינם שדות חובה

שם מלא הינו חובה
טלפון הינו חובה
שדה זה הינו חובה
פרטייך נשלחו בהצלחה!
אנו נחזור אלייך בהקדם