-
עוסק בדיני עבודה (ייצוג עובדים) וכן בדיני ביטוח לאומי.
בעל תואר L.L.B ממכללת ספיר.
נשוי + 2
חבר לשכת עורכי הדין משנת 2019.
העתירה של האגודה לזכויות החולה הוגשה נגד נוהל הביטוח הלאומי, לפיו חישוב התגמולים שיקבל העובד לא ייקבע בהכרח לפי המשכורת במשרה שגרמה לפגיעה | עוד נכתב בעתירה: ״הדבר יוצר אבחנה קשה ביותר בין שווים״
הפועל נהרג לאחר שנפלה על ראשו ערימת פיגומים שהתנתקה ממנוף בעת שעבר באתר באזור המרכז עם אביו ואחיו; הם תובעים את חברות דונה הנדסה ובנייה, דונה שי נכסים ופסגות אור; לדבריהם, הם "חיים בסיוט מתמשך, גופת קרובם חוזרת וניבטת מול עיניהם"
הביטוח הלאומי טען כי הרופא סבל מהשמנת יתר, עישן וכן סבל מכאבים בחזה שבועיים לפני ולכן אין להכיר באירוע כתאונת עבודה, בית הדין חשב אחרת
בית הדין קבע, העובדת התפטרה עקב הרעת תנאים ולכן המעסיק חויב לשלם לעובדת פיצויי פיטורים מלאים ואת כלל זכויותיה.
התביעה נוהלה ע"י עורך הדין מקסים בן חמו ממשרדינו, המתמחה בתחום דיני העבודה.
למשרדינו הגיעה עובדת אשר עבדה כ-18 שנים כתופרת. אותה עובדת סיפרה כי לאורך כל תקופת עבודתה, המעסיק לא שילם בזמן את משכורתה ואת תנאיה הסוציאליים.
בית הדין במסגרת הליך סע"ש 67288-03-22 תמרו בנ' חליף (תיק דיני עבודה), קיבל את טענתנו כי העובדת התפטרה בדין מפוטר – על רקע הרעת תנאים. כפועל יוצא מכך בית הדין חייב את המעסיק לשלם לעובדת פיצויי פיטורים מלאים וכן את שאר זכויותיה הקוגנטיות.
מרקמן טומשין ושות' הוא המשרד המוביל בארץ בתחום ייצוג בנזקי גוף. במשרד למעלה מ 70 עורכי דין, המעניקים שירות ללקוחות ב-10 סניפים מראש פינה ועד אילת, באמצעות מחלקות ייעודיות במגוון תחומים.
משרדנו מייצג אלפי לקוחות בתהליכים שונים לשם מימוש זכויות רפואיות, מול הביטוח הלאומי, חברות ביטוח ורשויות ממשלתיות שונות, גם בבתי הדין לעבודה ובבתי המשפט ברחבי הארץ.
אנו חותרים למצוינות ולהישגים יוצאי דופן עבור ללקוחותינו, תוך מסירות לכל לקוח ומתן יחס אישי.
משרד מרקמן את טומשין הוקם בשנות ה–60 על ידי על ידי עו"ד דב מרקמן ז”ל, וכיום מנוהל על ידי שותפיו הבכירים עו"ד גלעד מרקמן ועו"ד ליאור טומשין ושותפים נוספים המרכזים את תחומי הפעילות השונים. בנוסף לכ-70 עורכי הדין במשרד, צוות המשרד מונה עשרות עובדים נוספים אשר מספקים מעטפת רחבה ומיומנת; וכן מקבלים ייעוץ שוטף ממומחים רפואיים ואנשי מקצוע מהשורה הראשונה.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לדיני עבודה.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
באופן תקדימי משרדינו הוביל להכרה בפגיעת מיקרוטראומה בקרסוליים ובכפות הרגליים כפגיעה בעבודה של מנהל סופר זאת לאחר שביטוח לאומי דחה תביעתו. כל זאת במסגרת בל (ת"א) 57379-06-21 שאול קפיטולניק – המוסד לביטוח לאומי אשר נוהל בבית הדין לעבודה בתל אביב.
לאחר מאבק ממושך של משרדינו ושל עורך הדין מקסים בן חמו אשר ניהל את התיק, בית הדין הכריע כי יש להכיר בפגיעה בכפות הרגליים והקרסוליים של מנהל סופר כפגיעה בעבודה ע"פ הלכת המיקרוטראומה.
במסגרת ההליך משרדינו טען כי הפגיעה נגרמה למנהל הסופר מכיוון שעבודתו כרוכה בהליכות מרובות וכיפופים חוזרים ונשנים של כפות הרגליים.
במסגרת הליך התביעה, לאחר שהוכחו תנאי עבודתו של מנהל הסופר, בית הדין מינה מומחה רפואי מטעמו אשר קבע כי ישנו קשר סיבתי בין פגיעה בקרסוליים וכפות רגליים לבין עבודתו של מנהל הסופר זאת נוכח עמידה ממושכת וביצוע כיפוף ויישור של כפות הרגליים.
הכרה כנפגע בעבודה מאפשר להופיע בפני הוועדות הרפואיות, ובהתאם לקביעת הוועדה הרפואית עשויה לקום זכאות לקצבה חודשית לכל החיים או מענק – והכל בהתאם לגובה השכר ואחוזי הנכות.
לקריאה נוספת בנושא "מיקרוטראומה" באתר "כל זכות" לחץ כאן
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי הופעת כאבים חזקים ברגל שמאל של הכבאי בסמוך לירידתו ממדרגת המשאית הגבוהה באופן חריג, מהווה ההוכחה לקרות אירוע תאונתי המצדיק פנייה למומחה לצורך בחינת הקשר הסיבתי.
המערער, כבאי במקצועו, נדרש כחלק מעבודתו לעלות ולרדת מכבאיות לצורך בדיקתן. במהלך יום עבודתו עלה המערער לוודא כי רכב כבאית הינו תקין, ובעת ירידתו מהרכב ביצע, לטענתו, תנועה לא נכונה שכתוצאה ממנה נפגע ברגלו. ביה"ד האזורי קבע כי המערער לא הוכיח את קרות האירוע הנטען.
בעקבות ערעור שהגיש עו"ד מיכאל לנג לבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 11011-06-12), קבע בית הדין כי בהעדר מחלוקת כי נוכח הופעת כאבים חזקים ברגל שמאל של המערער, מיד בסמוך לסיום הירידה ממדרגות הכבאית, שהן בגובה חריג, ועם הדריכה ברגל שמאל על הקרקע, וצעידה עליה, הוכח קרות אירוע תאונתי למערער.
לפיכך, יש הצדקה למינוי מומחה רפואי, שיקבע האם יש קשר סיבתי בין קרות האירוע התאונתי לבין הליקוי ממנו סובל המערער ברגלו.
התיק נוהל ע"י עו"ד מיכאל לנג.
בית הדין הארצי לעבודה | |
עב"ל 11011-06-12 |
ניתן ביום 30 דצמבר 2013
XXXXX | המערער |
– | |
המוסד לביטוח לאומי | המשיב |
לפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט ליבנה, השופטת רונית רוזנפלד
נציג ציבור (עובדים) מר אלי פז, נציגת ציבור (מעבידים) גב' דיתי שרון |
||
בשם המערער | – | עו"ד מיכאל לנג |
בשם המשיב | – | עו"ד יפית מזרחי-לוי |
פסק דין
השופטת רונית רוזנפלד
- המערער, כבאי במקצועו, נדרש כחלק מעבודתו לעלות ולרדת מכבאיות לצורך בדיקתן. במהלך יום עבודתו עלה המערער לוודא כי רכב כבאית הינו תקין, ובעת ירידתו מהרכב ביצע, לטענתו, תנועה לא נכונה שכתוצאה ממנה נפגע ברגלו. לטענתו, יש להכיר בפגיעתו כתאונה בעבודה. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער, בקבעו כי המערער לא הוכיח את קרות האירוע הנטען (הנשיאה אורלי סלע ונציגי הציבור גב' הלל ומר מיוני; בל' 46208-06-11). על קביעה זו סב הערעור שלפנינו, בו אנו מתבקשים להכיר בליקוי ממנו סובל המערער כפגיעה בעבודה.
התשתית העובדתית הרלוונטית
- לפי המפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי, המפנה לתצהיר המערער, המערער, יליד שנת 1954, עובד ככבאי מבצעי בתחנת אשדוד משנת 1988. משנת 2000 משמש המערער כקצין כיבוי אש וחומרים מסוכנים. כחלק מעבודתו, נדרש המערער לעלות ולרדת מכבאיות לצורך בדיקתן. ביום 12.7.2009, בתום משמרת הבוקר ובמסגרת תפקידו כקצין משמרת, עלה המערער לבדוק את רכב הכבאית דגון 10 בחצר התחנה, כדי לוודא שהרכב תקין לקראת המשמרת הבאה. מדובר ברכב שאורכו כ-14 מטר וקבינת תא הנהג הינה בגובה של מטר לפחות. לרכב שתי מדרגות בלבד. לטענת המערער, כמפורט בתצהיר, במהלך הירידה מן הרכב, ביצע תנועה לא נכונה וחש בכאב עז ברגלו השמאלית ובחוסר יכולת להרים את כף הרגל. לטענתו, אירעה הפגיעה עקב מבנה הרכב הגבוה והקושי לרדת ממנו (להלן: האירוע). המערער דידה לתוך התחנה כשרגלו נפוחה, טופל באמצעות שקית קרח ופונה למרפאת טראומה בקופת חולים. המערער נבדק במרפאה על ידי רופא אורטופד שציין כי מדובר בתאונת עבודה, המליץ על חבישה אלסטית והורה על מנוחה בת 10 ימים וטיפול במשככי כאבים. לאחר שהכאבים לא שככו, בוצעה למערער בדיקת אולטראסאונד בה הודגם קרע בגיד הטיביאלי ברגל שמאל.
- המערער הגיש את תביעתו למוסד לביטוח לאומי (להלן גם: המוסד) לתשלום דמי פגיעה. התביעה נדחתה, מן הטעם שלא הוכח קיומו של אירוע תאונתי. על פי החלטת המוסד הכאבים שהופיעו למערער בשוק שמאל הופיעו במהלך ירידה או הליכה רגילה ולא כתוצאה מתאונה, והפגיעה הנטענת נובעת מתהליך תחלואתי טבעי שאינו קשור לעבודה. כנגד החלטת המוסד הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי.
פסק הדין של בית הדין האזורי
- בפסק דינו ציין בית הדין האזורי, כי המערער מסר בהזדמנויות שונות גרסאות סותרות בנוגע לאופן קרות האירוע כמו גם בנוגע למהות הפגיעה שנגרמה לו – כאבים בכף הרגל או בשוק. בית הדין הפנה לגרסאות אלה:
"א. בפני הרופא שקיבל אותו במועד האירוע הנטען התלונן על כאבים בשוק שמאל שהופיעו במהלך עבודתו בזמן הליכה; ב. בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה כתב כי לאחר ירידה מכבאית לא יכול היה להרים את כף רגל שמאל; ג. במסגרת מכתב שכתב לפקידת תביעות אצל הנתבע, טען כי לא יכול מהצעד הראשון להרים את כף רגל שמאל והרגיש כאבים; ד. בכתב התביעה טען כי בעת הירידה מהרכב הגבוה ולאחר מכן בעת הליכה חש בכאב עז בכף רגל שמאל ובשוק השמאלי; ה. בתצהיר עדותו הראשית כתב כי עקב תנועה לא נכונה חש בכאב עז ברגלו השמאלית ובחוסר יכולת להרים את כף הרגל" (ההדגשות במקור, ר.ר.).
בית הדין דחה את הסבר המערער כי תיאור האירוע שמסר לא נרשם כדבעי, בציינו כי גם במסגרת המסמכים אותם המערער עצמו מילא לא צוינה הגרסה המשופצת שהועלתה לראשונה בתצהירו, לפיה בשל תנועה לא נכונה שביצע חש בכאב עז ברגלו. נוכח זאת, העדיף בית הדין "את גרסתו הראשונית של המערער כפי שהועלתה בפני הרופא שקיבל אותו, במסגרת טופס התביעה לדמי פגיעה, במסגרת מכתבו מיום 30.6.2010 לפקיד התביעות, ואף במסגרת כתב התביעה שהוגש מטעמו, על פני גרסתו המאוחרת והמשופצת לפיה בשל תנועה לא נכונה חש בכאב עז".
בית הדין אף לא מצא את עדותו של העד מטעם המערער, מר ישראל טופז, משכנעת (להלן: מר טופז). תצהירו של מר טופז הוגש באיחור רב, והמערער כלל לא ציין את שמו של טופז כמי שהיה עד לאירוע הפגיעה, אלא ציין את שמם של שני עדים אחרים אשר לא באו להעיד מטעמו. לפיכך, יש להסיק כי לו היו עדים אלה מגיעים לעדות, הייתה גרסתו של המערער נסתרת. המערער הציג לפני בית הדין את יומן המבצעים של התחנה, שממנו לטענתו, ניתן ללמוד ממנו על קרות האירוע הנטען. ביומן המבצעים נכתב כי "כץ בתחנה לאחר משמרת ועוד לא יצא הביתה עם כאבים חזקים ברגל שמאל", וכן "ישראל עם דגון 43 יצא לקחת את כץ לקופ"ח". בית הדין קבע שלא ניתן ללמוד על קרות אירוע תאונתי למערער מן הכתוב ביומן, אלא רק כי הוא סבל מכאבים ברגלו.
בית הדין הוסיף עוד, כי מתיקו הרפואי של המערער עולה כי סבל בעבר מכאבים בכף רגלו השמאלית וביום 21.5.2008 אף ביקר אצל רופא המשפחה והתלונן על כאבים בעקב שמאל ללא חבלה. אשר לאסמכתא אותה צירף המערער (ב"ל (באר שבע) 46424-02-11 אוחנה – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 14.2.2012) ממנה לכאורה ניתן ללמוד כי ניתן להכיר בפגיעה שהתרחשה כתוצאה מתנועה לא נכונה במהלך העבודה כתאונת עבודה זו אינה רלוונטית משום שכלל לא הוכח שהמערער אכן ביצע תנועה לא נכונה אשר הביאה לפגיעה הנטענת ברגלו. משכך נקבע כי המערער לא הוכיח את קרות האירוע הנטען, והתביעה נדחתה.
הערעור
- לאחר דיון "קדם ערעור" ניתנה החלטת בית הדין לפיה הדיון בערעור יתנהל על דרך של סיכומים בכתב. אשר על כן, פסק הדין ניתן על יסוד סיכום טענות הצדדים בכתב.
תמצית טענות הצדדים
- לטענת המערער, פגיעתו ביום האירוע אירעה עקב תנועה לא נכונה שביצע ברגלו. המערער הגיע לעבודתו ועלה לרכב כשהוא בריא, וירד ממנו חבול עם רגל נפוחה. לגישתו, "תנועה לא נכונה" אינה צריכה להיות תנועה חריגה, ודי בזווית לא נכונה של הרגל כדי שייחשב האירוע לאירוע תאונתי. המערער פנה לטיפול רפואי כשעה לאחר פגיעתו בעבודה, וסיפר לרופא המטפל שנפגע בעבודתו. די באמור בתיעוד הרפואי, לפיו אירע לו אירוע טראומטי, כדי לקבל את הטענה שהמערער נפגע בעבודתו. נוסף על כך, המערער מסר בשיחת טלפון לפקידת התביעות כי מדובר באירוע טראומטי ופרטים נוספים על קרות האירוע, ואולם, תוכן שיחה זו לא תועד על ידי המוסד לביטוח לאומי. מעבר לפגם המנהלי שנפל, לשיטתו, בכך שהליך בירור תביעה מתנהל ללא תיעוד ובדרך בה מכביד המוסד על בירור ההליך, גרסתו זו של המערער לא נסתרה בבית הדין ונתמכת, כאמור, בתיעוד הרפואי שהוגש בתיק.
אשר לעדותו של מר טופז נטען, כי עדותו גובתה ביומן המבצעים של התחנה, בו הוזכר כמי שלקח את המערער לטיפול רפואי. מר טופז אף טיפל במערער בקרח. המערער מבהיר כי תצהירו של מר טופז הוגש באיחור משום שהוא נעדר מעבודתו. העדים אותם רשם בטופס התביעה לא ראו את הפגיעה אלא רק ראו אותו לאחר פגיעתו, ועל כן, עדותם לא הייתה יכולה להוסיף לבירור עצם קרות האירוע. בעדותו של מר טופז לא נמצאו סתירות או פגם אחר, ועל כן לא היה מקום לקבוע שעדותו של מר טופז אינה משכנעת על יסוד נימוקים פרוצדוראליים גרידא. המערער מציין עוד כי לא היה מקום לדון בחומר הרפואי שבתיק ולקבוע שמערער התלונן בעבר על כאבים בכף הרגל, משום שעניין זה הוא בתחום מומחיותו של המומחה היועץ הרפואי שמתמנה מטעם בית הדין.
המערער מוסיף, כי בתי הדין לעבודה קיבלו את ההנחה לפיה ניתן להכיר בפעולה שמבוצעת במסגרת עבודתו הרגילה של המבוטח כתאונה בעבודה, וקיימת סבירות כי במקרה זה הייתה פעולה חריגה, שכן, אם לא כך הייתה אמורה הפגיעה להתרחש בכל פעם שירד המערער מרכב הכבאית. לאור האמור נטען כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי המערער נפגע בעבודתו.
- מנגד טוען המוסד לביטוח לאומי כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. הערעור מתמקד בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי ובשאלת מהימנות העדים שהופיעו בפניו, ויוצא כנגד התרשמותו של בית הדין מן העדויות. לגופו של עניין נטען, כי המערער לא הביא כל ראיה בדבר קיומו של אירוע תאונתי, אשר שונה מההתנהלות הרגילה והשגרתית בעבודתו, כלומר, אירוע שונה מטיפוס על מדרגות משאית וירידה מהן, פעולה שמבצע המערער פעמים רבות בעבודתו. משכך, המערער לא הוכיח כי בוצעה על ידו "תנועה לא נכונה", אשר מהווה תאונה בעבודה בשל היותה שונה, חדה ופתאומית ולאחריה הופיע הנזק. לשיטת המוסד, ירידה במדרגות לכשעצמה אינה משום ירידה לא נכונה או תנועה לא נכונה. נוסף על כך, המערער לא סיפק הסבר משכנע לסתירה המהותית בין האמור במסמכים השונים ואף בחקירתו הנגדית, ובין האמור בתצהירו. על כן מבקש המוסד כי הערעור ידחה.
דיון והכרעה
- לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. זאת, מן הטעמים כמפורט להלן.
- בית הדין האזורי הגיע למסקנה בדבר דחיית התביעה, נוכח מה שנראה היה בעיניו סתירה שנמצאה בתיאור האירוע מפי המערער בהזדמנויות שונות, ובעיקר נוכח "גרסה מאוחרת ומשופצת" של המערער בדבר "תנועה לא נכונה" שביצע במהלך הירידה ממדרגות הכבאית, אותה העלה בתצהירו לראשונה, ואין לה זכר בגרסאות קודמות. גרסה אחרונה זו של המערער נדחתה על ידי בית הדין האזורי בהעדיפו על פניה כמקשה אחת את כל מה שנראה בעיניו יתר הגרסאות של המערער, בהן לא הוזכרה תנועה לא נכונה. על כן, בהעדר "תנועה לא נכונה" שהיה בה כדי לבסס קביעה בדבר קרות אירוע תאונתי למערער, נדחתה התביעה.
עיון במה שנראה היה בעיני בית הדין האזורי כגרסאות סותרות, ובעיקר נושא ה"תנועה הלא נכונה" שלא נמצאה לו תמיכה בהתייחסויות קודמות של המערער, הביא אותנו לכלל מסקנה כי לא היה מקום לדחות את התביעה וכי עלה בידי המערער להוכיח קרות לו אירוע תאונתי, המצדיק מינוי מומחה יועץ רפואי, לבחינת הקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי לבין אותו אירוע. על הטעמים לכך נעמוד להלן.
- דומה שאין מחלוקת על הגרסה העובדתית של המערער כפי שהיא עולה מטופס התביעה, ממכתב המערער למוסד מיום 30.6.2010, ומכתב התביעה, בהם לא תואר כל אירוע מיוחד אצל המערער, ומהם עולה כי בסיימו ירידה ממדרגות הכבאית, מהצעד הראשון, לא יכול היה המערער לדרוך על רגל שמאל עקב כאבים קשים. אף אין חולק כי בו ביום בו החלו הכאבים פנה המערער מיידית לטיפול רפואי. בתעודה הרפואית מיום 12.7.2009, הוא מועד האירוע, נרשם: כאבים בשוק שמאל שהופיו [כך במקור, ר.ר.] במהלך עבודתו בזמן הליכה TRAUMA – תאונת עבודה".
נציין כבר כאן כי לטעמנו, בשוני בתיאור הדברים שבתעודה הרפואית אין כדי לשלול את הגרסה המפורטת כפי שמסר המערער בכל ההזדמנויות לאחר מכן, בדבר הופעת כאב ברגל שמאל בסיום הירידה מן הכבאית, בדריכה על הקרקע. מרישום המילה 'טראומה' בתעודה הרפואית עולה כי היה ברור לרופא רושם התעודה כי אין מדובר בהליכה שגרתית שבמהלכה הופיעו הכאבים. משהדברים נרשמו באופן מובהק על דרך הקיצור, ובהעדר כל פירוט מצד הרושם למהות ה"טראומה", לא ניתן, בהסתמך עליהם לשלול את הגרסה המפורטת יותר, כפי שניתנה במועדים מאוחרים יותר על ידי המערער. לכל היותר, ניתן לומר שהרישום בתעודה זו הינו רישום חסר בדומה ל"אנמנזה שותקת", להבדיל מ"אנמנזה סותרת" (ראו והשוו: עב"ל 16656-03-11 צבי בן חיים – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 2.10.2011 בפסקה 9 וההפניות שם; עב"ל 13366-02-12 יורי קוברינסקי – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 11.12.2012 בפסקה 13(ד) וההפניות שם).
לא למותר הוא לציין כי לאמיתו של דבר, המוסד לביטוח לאומי לא חלק על הגרסה בדבר הופעת הכאבים בסמוך לירידה במדרגות, ואף בית הדין האזורי למעשה קיבל גרסה זו, ומה שהכריע את הכף לדחיית התביעה הוא כאמור הטענה בדבר "תנועה הלא נכונה" שהופיעה לראשונה בתצהיר.
- משעמדנו על עניין הרישום הרפואי מיום 12.7.2009, ובהעדר מחלוקת למעשה אודות הופעת כאבים חזקים ברגל שמאל, מיד בסמוך לסיום הירידה ממדרגות הכבאית, ועם הדריכה ברגל שמאל על הקרקע, וצעידה עליה, אנו סבורים כי הוכח קרות אירוע תאונתי למערער. במה דברים אמורים?
- נמצאנו למדים כי קבינת תא הנהג בכבאית הינה בגובה של מטר לפחות, כשלרכב שתי מדרגות בלבד. משמע, המערער ירד שתי מדרגות שגובהן כחצי מטר כל אחת. מדובר במדרגות מיוחדות, בגובה חריג. ירידה במדרגות מסוג זה אינה ירידה במדרגות רגילות, וזאת אף אם היא מבוצעת בשגרת העבודה. הירידה במדרגות מעין אלה על גובהן החריג כרוכה מעצם טיבה בתנועה לא סטנדרטית, לא נוחה ולא שגרתית. אין הדברים דומים למקרה של דריכה נורמאלית ושבלונית שלא תוכר כתאונה בעבודה אלא אם תוכח שקדמה לה "תנוחה לא נכונה, על זווית לא נוחה, על ירידה מבוהלת או כושלת מהאוטובוס, על מכשול, על איבוד נעל" (ראו דב"ע מד/0-90 שפיר – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע ט"ז בע' 97 , להלן: עניין שפיר, ועב"ל 36470-04-11 דן סקוירסקי – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 8.12.2011). הדברים יותר דומים למצב בו המבוטח נדרש ל"מרחק בלתי-רגיל בין האוטובוס והמדרכה, על גובה חריג של כבש האוטובוס וכיוצא באלה דברים" (ראו שם בעניין שפיר. ההדגשה שלי, ר.ר.), בהם יוכר אירוע כתאונה בעבודה נוכח היותה של התנועה המדוברת בלתי שגרתית. יפים לענייננו בשינויים המחויבים גם הדברים הבאים מפסק הדין בעניין אבוטבול מן הזמן האחרון בהם הובהר כי: "במהלך הליכתו הרגילה עולה ויורד אדם מדי פעם מכביש למדרכה ולהפך. האם נניח שכל עליה על מדרכה היא סיכון דרך, בהנחה שהמדרכה אינה משובשת או לא גבוהה במיוחד. הנחה זו היא בלתי סבירה לחלוטין" (עב"ל 60596-10-10 סוזן אבוטבול – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 9.6.2013, בפסקה 11. ההדגשה שלי, ר.ר.).
- הנה כי כן, בהעדר מחלוקת כי המערער ירד ממדרגות בגובה חריג, ונוכח הופעת הכאב עם סיום ביצוע התנועה הלא שגרתית, בבואו לדרוך על הקרקע ולצעוד על רגלו השמאלית, מקובל עלינו כי אירע למערער אירוע תאונתי המצדיק מינוי מומחה יועץ רפואי, אשר יקבע האם ישנו קשר סיבתי בין קרות האירוע התאונתי למערער ובין הליקוי ממנו הוא סובל ברגלו. סוף דבר
נוכח כלל האמור לעיל, הערעור מתקבל. התיק יוחזר לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה יועץ רפואי בהתאם לתשתית העובדתית שנקבעה.
המוסד לביטוח לאומי ישא בהוצאות המערער בסך 2,500 ש"ח.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
כך קבע בית הדין הארצי לעבודה ב-עבל 25130-01-11, עקב ערעור שהגיש עו"ד מיכאל לנג ממשרד עו"ד מרקמן טומשין.
בית הדין קיבל את הערעור על פסק הדין של ביה"ד האזורי בו נדחתה תביעת המערער, להכיר בליקויים בגבו כ"פגיעה בעבודה" לפי תורת המיקרוטראומה.
ביה"ד הארצי פסק כי הפרדת שני סוגי העבודות בהם הועסק המערער במהלך היום – כנהג מלגזה וכסבל – ובידוד התנועות הרלוונטיות לאותן עבודות, מצביע על פעולות חוזרות ונשנות ההולמות את תורת המיקרוטראומה, ולפיכך במקרה דנן יש למנות מומחה רפואי.
בבית הדין הארצי לעבודה
עבל 25130-01-11 |
ניתן ביום 17.6.2012
XXXXXXXXXX המערער
–
המוסד לביטוח לאומי המשיב
בפני: הנשיאה נילי ארד, סגן הנשיאה יגאל פליטמן, השופט עמירם רבינוביץ
נציג ציבור(עובדים) מר אליעזר ויץ, נציג ציבור (מעבידים) מר יצחק דויטש
בשם המערער– עו"ד מיכאל לנג
בשם המוסד- עו"ד וויויאן קליין-בנימין
פסק דין
השופט עמירם רבינוביץ
פתח דבר
- זהו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (בל 3397-09; השופטת שרה מאירי), בו נדחתה תביעת המערער להכיר בליקויים בגבו כ"פגיעה בעבודה" לפי תורת המיקרוטראומה.
התשתית העובדתית ופסק דינו של בית הדין האזורי
- המערער, יליד 1949, עבד כנהג מלגזה וכסבל בבסיס ציוד. בחודש מרץ 2008 פנה המערער למשיב (להלן: המוסד) בתביעה להכיר בליקויים בגבו כ"פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. בטופס התביעה שהוגש למוסד טען המערער כי "במהלך שנות עבודתי כנהג מלגזה נהגתי בממוצע לפחות ארבע שעות מידי יום עבודה במלגזה כשהיא
קופצת ורועדת וגרמה לי לזעזוע לגב. בנוסף עבדתי כסבל כאשר אני מרים משאות כבדים תוך כדי כיפוף הגב ואימוצו".
- תביעתו של המערער למוסד נדחתה בנימוק, שלא הוכח אירוע תאונתי או אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתו של המערער על פי תורת המיקרוטראומה. עוד צוין, כי "מחלתך הינה מחלה טבעית והשפעת העבודה עליה, אפילו אם הייתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים".
- בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי טען המערער, כי נוכח הפעולות שפורטו לעיל אשר ביצע במהלך עבודתו, הוכח קיומם של אירועים תאונתיים, ולכן יש למנות מומחה יועץ רפואי לצורך בחינת הקשר הסיבתי בין הפעולות האמורות לליקויים בגבו, וזאת בהתאם לתורת המיקרוטראומה.
- בית הדין האזורי דחה תביעת המערער בנימוק שלא הוכחו פעולות חוזרות ונשנות שביצע המערער תוך כדי עבודתו. על פי קביעת בית הדין האזורי, "עסקינן במגוון רב של עבודות, הגם עבודות פיזיות – אך אין עסקינן ברצף תנועות זהות או דומות, שפעלו על אותו מקום בגוף ובהתאם לפעולות שגרמו לנזק הנטען. התובע מתאר הרמה, פריקה, נשיאה, קשירה, הליכה ללא ציוד, הליכה עם ציוד, נהיגה, נהיגה במלגזה כבדה בעפר, במלגזה קטנה בתוך מחסן, במלגזת צד וכדומה. כ"א מהעבודות שפירט, לא בוצעה באופן אחיד ורצוף וממילא, בוצעו ברצף שונה, הגם שחזרו על עצמן בשנות עבודתו (עצם הפעולות) – אך לא במהלך יום ביומו, ביצע את כולן, או את כולן באותו סדר! … אין "להסתפק" בעצם קיומה של עבודה פיזית קשה ומאומצת אלא יש להוכיח רצף פעולות זהות/דומות האחת לרעותה, שכ"א מהן גרמה לנזק זעיר שבהצטברותם – נגרמה הפגיעה. בפנינו כאמור, עסקינן ב"רצף" פעולות שונות במהות, בצורה, בהשפעתן ובמיקומן – ומשכך, אין עסקינן בפגיעה עפ"י תורת הפגיעות הזעירות".
הטענות בערעור
- בערעור שהגיש שב וטען המערער, כי עבודתו כנהג מלגזה מטיבה וטבעה כרוכה בפעולות קבועות חוזרות ונשנות של נהיגה במלגזה, ועבודתו כסבל כוללת ביצוע פעולות חוזרות של פריקת והעמסת ציוד תוך כיפוף עמוד השדרה, באופן בו נגרם נזק לעמ"ש מתני. המערער הוסיף, כי בית הדין האזורי, התעלם ממכתב רופאת התעסוקה, אשר ביקרה במקום עבודתו, ואסרה עליו להמשיך בעבודה שכללה כיפופי עמ"ש מתני רבים, מחשש להמשך
יצירת נזק בעמ"ש מתני. לטענתו, די בכך שהתנועות "זהות במהותן" לצורך החלת הלכת המיקרוטראומה, ודי בכך שהעבודה כרוכה בביצוע נהיגה משך שעות מידי יום כדי להקים תשתית עובדתית לעניין מיקרוטראומה.
- המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי והדגיש, כי לצורך הפעלת תורת המיקרוטראומה יש לאבחן בין רצף של תנועות זהות או דומות לבין תנועות שונות ומגוונות חסרות רצף, וכי במקרה הנוכחי לא ביצע המערער רצף של תנועות זהות. לעניין העבודה על מלגזה טען המוסד, כי לא מדובר בנהיגה ממושכת של שעות, וכי חלק ניכר מהעבודה הייתה במחסן – כך שלא מדובר בנהיגה בדרכים משובשות.
דיון והכרעה
- ראשית דבר, אנו מוצאים מקום להביא כלשונו של בית הדין האזורי את התשתית העובדתית כפי שהיא מלוקטת מדברי המערער במסמכים השונים (כתבי טענות, תצהירים, עדויות בבית הדין והודעה לחוקר המוסד) כדלקמן:
א. "התובע, יליד 1949, נהג מלגזה וסבל בבסיס ציוד, נהג מדי יום 4 שעות במלגזות מיושנות וללא כסאות אורטופדיים/פניאומאטיים.
בשל אופי עבודתו/קפיצות המלגזה נגרמו לו רעד, זעזוע ורטט בלתי פוסקים בע"ש. בנוסף, במשך מספר שעות מדי יום עסק בעבודת סבלות, בה הרים ופרק ציוד כבד, תוך כיפוף הגב ואימוצו.
טוען התובע כי הוא סובל מכאבים והגבלה בעש"מ והפחתה בתחושה ברגלו.
…
ב. בתביעה למל"ל טען כי כנהג מלגזה נהג בממוצע לפחות 4 שעות מדי יום ובנוסף כסבל שהרים משאות כבדים תוך כדי כיפוף הגב ואימוצו.
ג. בהודעה לחוקר המל"ל מ- 24.3.08 הסביר התובע כי פרש מעבודתו ב- 1.10.07 כי עבודתו כללה גם עבודת כפיים (להרים ציוד ולסדרו) ועבודה על מלגזה.
לטענתו, שנתיים אחרי שהחל בעבודתו, בערך בשנים 5 – 1984, החל להרגיש כאבים בגב תחתון, ואף פנה לקופ"ח, טופל בתרופות שהיטיבו, וכך נמשך המצב עד אשר ב- 3-4 שנים אחרונות הכאבים הקרינו גם לרגל שמאל בעיקר ומעט לרגל ימין. עבודתו כללה הרמה של ציוד ודברים כבדים (לא קיבל איזושהי מכה), עבודת כפיים, גם נסע על מלגזה (ולא על
כביש ישר וחלק), על עפר ובורות, הרבה קפיצות, מלגזות גדולות 8 טון-קטרפילר.
לבד מעבודתו על מלגזה היה מרים עם אדם נוסף אדני רכבת, (לא יודע המשקל), ציוד בונקרים, ציוד ברזל של גשרים, אוהלים, קרטונים עם ציוד אב"כ ועוד הרבה דברים כבדים שאינו יודע משקלם. מה שהיה כבד – הרים עם עוד שאר העובדים וחלק הרים לבד.
ד. בתצהירו טען כי עבד עם מלגזה במחסן ומחוץ למחסן, כ- 4 שעות ויותר מדי יום, בדרכי עפר שבהן הטלטל הגב, מלגזה ללא כסא הידראולי/בולם זעזועים.
ביתר הזמן, כ- 4 שעות מדי יום, עסק בסבלות – הרמת קרטונים כבדי משקל וסידורם על משטחים (למלגזה) תוך אימוץ עמ"ש מותני וכיפופו מאות פעמים ביום.
סידור הציוד במחסנים, ציוד הפרוס על הקרקע, הרמתו, נשיאתו עשרות מטר, מדובר בפעולות כיפוף רבות ביום.
ה. בעדותו אישר כי עבודתו כאמור בוצעה עד 2005 (עת הוגבלה עבודתו, לפי הוראת רופא תעסוקתי).
המשאית פרקה בשטח ציוד כבד שהניחו על המלגזה, בשטח לא מרוצף, כמו בחצר בי"ס. לא הרבה ימים לא עבד על המלגזה. היו ימים שעבד במחסן עם המלגזה הקטנה והקרטונים במלגזה בשטח עבד חצי מהיום.
בשטח העבודה על חול, במחסן על אספלט.
התובע פרק מהמשאית, בפריקת המשטח, ביושבו על המלגזה, ועמו עובדים שהניחו הציוד על המשטח. כשהוא במשאית ומסדר הציוד על משטח, מישהו אחר יושב על המלגזה. הציוד במשאית הוא במדפים והרים ידיים לגובה כדי להוריד הציוד. על ארגז המשאית הגיע בעלייה במדרגות שעל המשאית. כשהיה ציוד כבד הורידו אותו ושמו על משטח, לפחות שניים יחדיו. הארגזים היו במשקלים שונים; 10 – 15/20 ק"ג הרים לבדו, מעבר לזה – עם עוד מישהו.
העמסת משאית עשה תמיד באמצעות מלגזה.
במחסן הציוד היה עד לתקרה, פי 4-5 מאולם ביה"ד, בערך בגובה 10 מ' ואז היה נעזר במלגזת צד, בה הוא יושב ומוריד משטח (וכלל בזמן השימוש היומי במלגזה), כשהציוד היה בגובה החזה – לא נעזר במלגזה
אלא מוריד לעגלה ידנית, גובה השטח חצי מטר, היה עורֵם 3-4 קרטונים, ובקרטון ¾ לא היה צריך להתכופף.
העבודה במלגזה במחסן, 4 השעות לא היו רצופות.
עם עגלה ידנית (מלגזה ידנית) היה צריך למשוך ואח"כ לדחוף אותה עשרות מטרים לתוך המחסן.
אוהלים היו מניחים 6-7, קושרים עם ניילון ושמים על מדפים – עבודה שעשו 2-3 יחד, ומניחים על הרצפה/השטח/משטח – לא הרים לבד – חלק היו מתכופפים חלק מעל הראש חלק על מלגזה/על משטח. העמסה על משטח בתחילה זה כיפוף ואח"כ לאט לאט עד שצריך להרים את הידיים (גובה יותר מהאדם) חלק מהעבודה זה גם הליכה, ללא משא, לבדוק, להביא ציוד, עם עגלה. המחסן גדול".
נזכיר תחילה מושכלות ראשונים: הלכה פסוקה היא לעניין הוכחת יסודות תורת המיקרוטראומה, כי יש צורך בין היתר, בהוכחת קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר, שלא ניתן לאבחון, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע (עב"ל 266/98 מזרחי – המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם (ניתן ביום 11.1.2000; דב"ע מו/0-64 מיכאלי – המוסד לביטוח לאומי, לקט 53.88). כפועל יוצא מכך, על הנפגע להוכיח קיומן של תנועות חוזרות ונשנות זהות או דומות במהותן במהלך יום העבודה (עב"ל 1012/00 שבח – המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם (ניתן ביום 28.7.2002). בנוסף הובהר בפסיקה, כי התנועות צריכות אמנם להיות זהות, אך אין צורך בזהות מוחלטת אלא די בכך שהתנועות היו "זהות במהותן", דהיינו דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר בגוף עד שבסוף נוצר נזק ממשי (בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי – בית הדין הארצי לעבודה, נג(2)תשנט(1999) 529, 541-542; עב"ל 313/97 המוסד לביטוח לאומי – יניב, פד"ע, כרך לה, תש"ס 2000, 529, 533-534 (להלן – עניין יניב)). כן נקבע בפסיקה בנוגע לתדירות הפעולות החוזרות, כי "תדירותן אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע" (עניין יניב, עמוד 533), וכי הפעולות החוזרות ונשנות אינן חייבות להיעשות ברציפות, ללא הפסקות
ביניהן, אלא ניתן לבודד פעולות אילו אצל העובד ממכלול הפעולות שהוא מבצע במהלך יום עבודתו (עב"ל 465/07 יהודאי – המוסד לביטוח לאומי).
- בהתאם לתשתית העובדתית שהונחה בבית הדין האזורי שהובאה לעיל, המערער עסק כמחצית מזמן עבודתו בכל יום, כארבע שעות, בנהיגה על מלגזה, וכמחצית היום, כארבע שעות, בעבודות פיזיות של סבלות (פריקת ציוד וסידורו). אשר על כן, יש לבחון כל אחד משני סוגי העבודות הללו בנפרד, לעניין מענה לשאלה, האם הוכחה לכאורה קיומה של מיקרוטראומה המצדיקה מינוי מומחה לבדיקת שאלת הקשר הסיבתי שבין הפגיעות לעבודה.
- לעניין פעולות הסבלות, עולה מחומר הראיות, כי המערער העמיס מדי יום קרטונים כבדי משקל על משטחים למלגזה. כמו כן, נדרש לבצע סידור ציוד במחסנים או ציוד הפרוס על הקרקע. כל עבודות הסבלות דרשו למעשה פעולות של הרמה, נשיאה, ופריקה. כשמדובר בציוד במשקל שבין 5 ק"ג – 20 ק"ג, המערער היה מרים את הציוד לבדו, אך מעל למשקל זה, היה מבצע את פעולת ההרמה עם עובד או עובדים נוספים. עבודות הסבלות נמשכו לדברי המערער כ-4 שעות כל יום, בהן נדרשו לבצע פעולות אלו של הרמה, נשיאה ופריקה, פעם אחר פעם, תוך אימוץ הגב וכיפופו מאות פעמים ביום. כל הפעולות הללו, על פניהן, דומות במהותן, וחזרו על עצמן זמן ממושך מדי יום. הבוחן את הפעולות שביצע המערער צריך להגיע למסקנה שפעולות אלה מעצם טבען צריכות להיות רצופות, באשר זו מהותה של עבודת הסבלות כפי שתוארה על ידו. זו הנחה שבהיגיון, והמבקש לסתור הנחה זו עליו הראיה. ראיה כזו לא הובאה. גם אם היו קיימות הפסקות קצרות בין פעולות אלה, הן באו לידי ביטוי בפעולות אחרות כמו קשירה, הליכה עם ציוד, כאשר, זולת פעולות אלה, שהיו בעיקרן טפלות לעיקר פעולות הסבלות, שאר פעולות הסבלות היו רצופות, באשר זו הייתה טיבה של עבודת הסבלות בה עסק.
- לעניין הנהיגה במלגזה, תיאר המערער בעדותו, שגם היא לא נסתרה, ולא הובאה עדות אחרת בפני בית הדין האזורי לעניין זה, כי נהג מדי יום כארבע שעות, לא תמיד רצופות במלגזות מיושנות, ללא כסא אורטופדי או כסא הידראולי (בולם זעזועים), כאשר קפיצות המלגזה גרמו לו לזעזועים ולרטט בלתי פוסק בעמוד השדרה. לדברי המערער, הנהיגה במלגזה הייתה בדרכי עפר שבהן הטלטל הגב, או בשטח לא מרוצף, או בשטחי חול, ולעתים גם בתוך מחסני הציוד המרוצפים אספלט. כן ציין המערער כי בתקופה בה עבד בצריפין (במשך כשש עשרה שנה),להבדיל מתקופת תל השומר האחרונה בת שמונה שנים, הנסיעה במלגזה הייתה גם על משטחים עם מהמורות. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. במקרה הנוכחי בהעדר ראיה לסתור, אלה הדברים שהוכחו. פירושם של הדברים כפשוטם, אכן מצביעה על תשתית של פגיעות, אומנם לא תמיד רצופות,של נהיגה במלגזות באופן העלול לכאורה לגרום לפגיעה בגב. יודגש, כי לא מצאנו כל סתירה בין כל הדברים הללו, לבין הנטען על ידי המערער בהודעתו למוסד או בתביעתו למוסד כפי שהובאו גם לעיל.
- בית הדין האזורי תיאר בפסק דינו תנועות רבות שביצע המערער בעבודתו, ואותן הגדיר כתנועות מגוונות ושונות, אשר אינן עונות על התנאי של פעולות חוזרות ונשנות בתורת המיקרוטראומה. אך אנו סבורים, כי על פי חומר הראיות אכן ניתן לאתר בעבודת הסבלות פעולות רצופות דומות וממושכות של הרמת ידיים נשיאת משקל כיפוף הגב, כאשר גם אם מדי פעם היו הפסקות ביניהן, הן באו לידי ביטוי בפעולות אחרות כמו קשירה, הליכה עם ציוד, אין בחומר הראיות עדות למשכן של אותן הפסקות, ומכל מקום הפסקות אלה הן כאמור קטנות לעומת עיקר העבודה בסבלות, כפי שהיא מתוארת על ידי המערער בראיות השונות. כאמור תיאור עבודת המערער בסבלות מגלה עבודה שבעיקרה מעצם טבעה רצופה, כאשר שאר העבודות היו טפלות לה. לאור מצב ראייתי זה, היה על המוסד להוכיח, שהפסקות אלה פגמו ברציפות, אך הוא לא עמד בנטל הנדרש להוכיח זאת.
את עבודת המלגזה יש לבודד מעבודת הסבלות. זה עיסוק שונה, בה עסק המערער כמחצית היום, אם כי לא תמיד ברציפות. לפי תיאורו, הנהיגה עצמה בתקופת צריפין, שנמשכה כשש עשרה שנה, ושהייתה במלגזות ללא אביזרים, המונעים את עוצמת הטלטולים, ובדרכים שאינן לגמרי סלולות, היא זו שגרמה את הפגיעות בגבו. הפרדת שני סוגי העבודות בהם הועסק המערער במהלך היום, ובידוד התנועות הרלוונטיות לאותן עבודות, במבט רחב מצביע על פעולות חוזרות ונשנות ההולמות את תורת המיקרוטראומה. אשר על כן הגענו למסקנה כי יש במקרה זה למנות מומחה רפואי.
- לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל. עניינו של המערער יוחזר לבית הדין האזורי שישאל שאלות הרלוונטיות להכרה בפגיעה בגבו של המערער מעבודת הסבלות והנהיגה במלגזה כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה.
- ההוצאות יפסקו בהתאם לתוצאות בבית הדין האזורי.
ניתן היום, כ"ז בסיון תשע"ב ( 17 ביוני 2012) בהעדר הצדדים וישלח אליהם.
עמירם רבינוביץ
נילי ארד,
הנשיאה |
יגאל פליטמן,
סגן הנשיאה |
עמירם רבינוביץ,
שופט |
מר אליעזר ויץ
נציג ציבור (עובדים) |
מר יצחק דויטש
נציג ציבור (מעבידים) |
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
לאחר תביעה שהגיש משרדנו כנגד המל"ל להכרה כתאונת עבודה לנהג רכב כבד בחברת "דן" אשר טען כי עבד בחשיפה לרעש מזיק וכתוצאה מכך לקה בשמיעתו. קבע בית הדין האזורי לעבודה ב-בל (ת"א) 2198-07, כי בהתאם לחוו"ד המומחה הרפואי ותשובותיו לשאלות בית הדין, ליקוי השמיעה וכן הטנטון מהם סובל התובע, הינם בגדר פגיעה בעבודה, שבאה כתוצאה מחשיפתו לרעש מזיק ורעש בין 75-80 דציבל בעבודתו.
המומחה לא שלל את תלונותיו של התובע על הטנטון, ובאין ראיה-סותרת מטעם הנתבע, קבע בית הדין, שגם הטנטון מקורו ברעש שסבל התובע בעבודתו ועל כן הטנטון הוא בגדר פגיעה בעבודה.
התיק נוהל ע"י עורך הדין בועז דרנס.
בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו | |
17 יוני 2010 | |
ב"ל 2198-07 XXXX נ' המוסד לביטוח לאומי |
בפני | כב' השופטת אהובה עציון – אב"ד
נ.צ. גב' ניצה בראל (ע) נ.צ. מר יצחק אלדר (מע) |
|
התובע: | XXXX
ע"י ב"כ עו"ד בועז דרנס |
|
נגד | ||
הנתבע: | המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד רועי הררי |
|
פסק דין |
- לפנינו תביעה להכיר בליקוי שמיעה וטנטון מהם סובל התובע – כפגיעה בעבודה.
התובע עבד כנהג רכב כבד בחברת "דן" משנת 1968 וטען כי נחשף בעבודתו לרעש מזיק וכתוצאה מכך לקה בשמיעתו.
- לאחר שהתובע הגיש לאימות העובדות הצריכות לעניין, הודיעו ב"כ הצדדים כי הסכימו על העובדות דלהלן וביקשו כי ימונה מומחה-יועץ רפואי לעניין נזקי מיקרוטראומה.
- העובדות שהוסכם עליהן כאמור לעיל:
"התובע יליד שנת 1944. עובד כנהג אוטובוס בחברת "דן" משנת 1968. במסגרת עבודתו נחשף התובע לרעש מזיק ב עוצמה של 86.7 דציבל כל אימת שהאוטובוס האיץ (כגון יציאה מהתחנה או תחילת נסיעה בצומת מרוזמר) ולרעש נמוך מרעש מזיק, בן 75 ל-80 דציבל בעת עמידה של האוטובוס או נסיעה רגילה" (ראה פרוטוקול הדיון מיום 09/04/08).
- בית הדין מינה את ד"ר משה גולדשר לשמש מומחה-יועץ רפואי ולהלן השאלות שנשאל ותשובותיו:
א. מהי מחלתו או פגימתו של התובע בתחום השמיעה?
ב. אם התובע סובל מירידה בשמיעה? אם כן, באילו רמות ירידה בשמיעה הוא סובל?
תשובת המומחה לשתי השאלות:
התובע סובל מליקוי שמיעה דו-צדדי, תחושתי-עצבי, בדרגת חומרה בינונית.
ג. האם התובע סובל מטנטון?
תשובת המומחה: התובע מתלונן על טנטון.
ד. האם התקיימו בתובע התנאים להכיר בנזק לשמיעתו ובטנטון כ"מחלת מקצוע" לפי רשימת מחלות מקצוע אשר בתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי?
תשובת המומחה: לא נתקיימו בתובע התנאים להכיר בנזק לאוזניו כ"מחלת מקצוע".
ה. האם ישנו קשר סיבתי בין הירידה בשמיעה והטנטון אצל התובע לבין חשיפתו לרעש מזיק בעבודתו, באופן שיש לומר כי החשיפה לרעש גרמה אצלו נזקים זעירים לא מוחשיים חוזרים ונשנים ומצטברים (מיקרוטראומה)?
תשובת המומחה: חשיפתו של התובע לרעש בעבודה גרמו לו לפגיעות זעירות, חוזרות ודומות, בעלות אופי בלתי הפיך שהביאו לחלק מהמצב הקיים.
ו. רק אם התשובה לשאלה (ה) חיובית, מתבקש המומחה לומר: האם השפעת תנאי עבודתו של התובע על מצבו הרפואי לעניין השמיעה והטנטון, היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, כגון מצב בריאותו הקונסטיטוציונלי?
תשובת המומחה: אצל התובע ניכרת גם השפעה של תהליך תחלואי-טבעי. שני הגורמים: החשיפה לרעש והתהליך התחלואי השפיעו יחד משך השנים והביאו למצב הקיים. לדעתי, כ- 50% מהנזק מקורו בחשיפה לרעש בעבודה וכ- 50% מהנזק מקורו בתהליך התחלואי הטבעי.
- לאחר שעיינו בכל החומר שבתיק, לרבות חוו"ד המומחה הרפואי וסיכומי הטענות של הצדדים, אנו פוסקים כדלקמן:
א. בהתאם לחוו"ד המומחה הרפואי ותשובותיו לשאלות בית הדין, אנו קובעים כי ליקוי השמיעה וכן הטנטון מהם סובל התובע, הינם בגדר פגיעה בעבודה, שבאה כתוצאה מחשיפתו לרעש מזיק ורעש בין 75-80 דציבל בעבודתו.
ב. המומחה לא שלל את תלונותיו של התובע על הטנטון, ובאין ראיה-סותרת מטעם הנתבע, אנו קובעים, כאמור לעיל, שגם הטנטון מקורו ברעש שסבל התובע בעבודתו ועל כן הטנטון הוא בגדר פגיעה בעבודה.
ג. לאמור בסעיף 5 לסיכומי הנתבע: המומחה ענה על 6 שאלות ולא על 5: תשובה ראשונה היתה על שאלות א' ו- ב'.
ד. אין זה מתפקידו של המומחה הרפואי "לפרט את מנגנון הפגיעה הזעירה": מיקרוטראומה נקבעה כפסיקה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה והוא אשר הניח את התשתית העובדתית והמשפטית הנדרשת להכרה בפגיעה מסוג זה.
תשתית זו הוכרה לפני שנים רבות ובית הדין הרצי חזר עליה כהלכה מחייבת אין ספור פעמים. על כן אנו דוחים טיעוני ב"כ הנתבע בסעיף 9 לסיכומיו.
ה. משקבע המומחה כי "50% מהנזק מקורו בחשיפה לרעש בעבודה" – משמע שלא מדובר בפגיעה פחותה בהרבה מהשפעת הגורם התחלואי (שהיווה 50% בגרימת הנזק) ועל כן מדובר בפגיעה בעבודה ואין מקום ל"הסתייגות" של ב"כ הנתבע בסעיף 10 לסיכומיו.
ו. סוף דבר: התביעה מתקבלת.
ליקוי השמיעה והטנטון מהם סובל התובע הינם בגדר פגיעה בעבודה.
- הנתבע ישלם לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
ניתן היום, ה' תמוז תש"ע, 17 יוני 2010, בהעדר הצדדים.
ניצה בראל, עובדים | אהובה עציון, שופטת | יצחק אלדר, מעבידים |
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
תביעה שהגיש אזרח נהג טנק בצה"ל על ידי משרדנו להכרה בתאונת עבודה בגין פגיעה בכפות הידיים, הוכרה בהצלחה בבית הדין האזורי לעבודה.
ב-בל 2045/08 מצדד בית הדין בחוות דעת המומחה הרפואי שמטעם התובע, אשר קבע כי קיים קשר סיבתי בין השינויים הניווניים במפרקי כף היד של התובע לבין תנאי עבודתו. המומחה הבהיר כי שינויים ניוונים במפרקי כף היד הם מחלה נדירה, זאת לעומת שינויים ניווניים במפרקים נושאי משקל כמו מפרק הברך או הירך.
המומחה סבר כי החזקת ההגה בדרכים משובשות, תוך רעידה מתמדת של פרקי היד גורמת לאי יציבות של פרקי כף היד, אשר בעקבותיה נשחק הסחוס ונוצרים שינויים ניווניים, כפי שארע אצל התובע.
התיק נוהל ע"י עורך הדין בועז דרנס.
בית הדין האזורי לעבודהבבאר שבע |
בל 2045/08 |
||
בפני: | כבוד השופט אילן סופר | 30/09/2009 | |
בעניין:XXXXXX | |||
ע"י ב"כ עו"ד | בועז דרנס | התובע | |
נ ג ד | |||
המוסד לביטוח לאומי | |||
ע"י ב"כ עו"ד | ילנה צ'וקלר | הנתבע |
פסק דין
- התובע הגיש תביעה להכיר בפגיעות בכפות ידיו כ"תאונת עבודה" על פי תורת המיקרוטראומה.
- התובע הינו יליד 1954.
- החל מ-1977, התובע הינו אזרח עובד צה"ל, המשמש כנהג מוביל טנקים. עבודת התובע נמשכת כ-14 שעות בממוצע מדי יום, חמישה ימים בשבוע.
- הצדדים הסכימו, כי קיימת פעולה אותה התובע ביצע באופן תדיר וחוזר שיש בה תשתית עובדתית לקיומה של מיקרוטראומה:
מדובר בפעולת הנהיגה הכרוכה בהחלפת הילוכים באמצעות כף יד ימין וכן משיכת ההילוך והזזתו תוך אימוץ מפרק שורש כף היד. כמו כן, במהלך הנסיעות התובע לפת את ההגה בחוזקה בשתי כפות ידיו, באופן שגרם להן לרעד ורטט במיוחד בשטחים משובשים.
- בתאריך 1.1.2009, מינה בית הדין את ד"ר חיים צינמן כמומחה רפואי מטעמו, אשר התבקש להשיב על השאלות הבאות:
5.1 ממה סובל התובע בכפות ידיו?
5.2 האם קיים קשר סיבתי על דרך החמרה או גרימה בין עבודתו של התובע לבין התסמונות מהן התובע סובל בכפות ידיו?
5.3 האם עבודתו של התובע בנהיגה שכללה פעולות חוזרות ונשנות, גרמו לנזק זעיר שהצטברותם הביאה לתסמונת בכפות ידיו של התובע?
- בתאריך 11.2.09, מסר המומחה הרפואי את חוות דעתו כלדקמן:
"1. התובע סובל מ- Osteoarthrosis Bilat.. בתאור הצילום ע"י אורתופד מיום 17.11.05 נרשם שנראים שינויים ניווניים ניכרים עם ציסטות מרובות בפרק כף היד.
2. קיים קשר סיבתי של גרימה בין עבודתו של התובע לבין השינויים הניווניים שהתפתחו.
- עבודתו של התובע כפי שתוארה בפרק העובדות גרמה לנזק זעיר שהצטברותם הביאה לשינויים הניווניים בכפות ידיו."
- בתאריך 20.5.09, הוצגה בפני המומחה הרפואי שאלת הבהרה כדלקמן:
"לנוכח האמור בחוות דעתך, נבקשך להוסיף ולפרט כיצד התנועות של לפיתת הגה המוביל בעת נהיגה, וכן החלפת הילוכים, גרמו לתובע פגיעות זעירות חוזרות ונשנות?
יצויין כי זו התשתית העובדתית שהיתה הבסיס למינוי המומחה (סעיף 4 להחלטה מיום 1.1.09), ולא עובדות אחרות שהופיעו בהחלטה, ונשללו כיסודות של מיקרוטראומה במובנן המשפטי."
- המומחה הרפואי השיב לשאלות ההבהרה כדלהלן:
"שינויים ניווניים במיפרקי כף היד הנם מחלה נדירה מאוד מאוד לעומת מיפרקים נושאי משקל כמו מיפרק הברך או מיפרק הירך ששם השינוי הניווני שכיח ונגרם גם עקב זוית לא פיזיולוגית של המיפרקים. מצב זה לא קיים בפירקי כף היד.
לא מצאתי בחומר הרפואי מחלה שתגרום למחלה ניוונית בפרקי כף היד פרט לאופי עבודתו כפי שתוארה בפרק העובדות.
החזקת הגה ברכב מוביל טנקים ובעיקר בעת הנסיעה בדרכים משובשות גורמת לרעידה מתמדת בפרקי כף היד, דבר שיכול להביא לאי יציבות של פרקי כף היד, שחיקת הסחוס והיווצרות שינויים ניווניים בעקבותיה."
- הכרעה
על פי הפסיקה, קביעת קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה לבין הפגיעה הנטענת בעבודה או שלילת קיומו של קשר כאמור, הינה קביעה משפטית המושתתת על חומר הראיות. אלא שבקביעה זו, בית הדין מייחד משקל מיוחד לחוות דעת שמוגש על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים.
ראה: דב"ע תשן/48-0 המוסד נ' עמירם פיאלקוב, פד"ע כב', 321.
דב"ע לו/8-0 סימון דוידוביץ – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז', 374.
- בית הדין יסמוך את ידו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן.
ראה: דב"ע נו/244-0 המוסד נ' יצחק פרבר, (לא פורסם).
בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות הדעת של מומחה מטעם בית הדין וזאת מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין.
ראה: דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נ' המוסד, ניתן ביום 2.11.99.
- לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה.
במקרה הנוכחי, לא ניתן לומר שחוות דעת המומחה אינה מפורטת ומנומקת, או שאין בה מענה לשאלות שהופנו אליו, גם אין בה פגמים נגלים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה.
- המומחה הרפואי קבע כי קיים קשר סיבתי בין השינויים הניווניים במפרקי כף היד של התובע לבין תנאי עבודתו. המומחה הבהיר כי שינויים ניוונים במפרקי כף היד הם מחלה נדירה, זאת לעומת שינויים ניווניים במפרקים נושאי משקל כמו מפרק הברך או הירך.
המומחה סבר כי החזקת ההגה בדרכים משובשות, תוך רעידה מתמדת של פרקי היד גורמת לאי יציבות של פרקי כף היד, אשר בעקבותיה נשחק הסחוס ונוצרים שינויים ניווניים, כפי שארע אצל התובע.
- לטענת הנתבע המומחה לא השיב לשאלות ההבהרה באופן מפורט דיו. הנתבע טוען כי מסקנת המומחה מבוססת על כך שלא מצא בחומר הרפואי של התובע עדות לגורם אחר לתופעה.
אין בידינו לקבל את טענת הנתבע. המומחה אמנם מציין כי אין בחומר הרפואי עדות למחלה אחרת שיכולה לגרום לתסמונת ממנה סובל התובע, ויש להניח כי שעה שמדובר בתסמונת נדירה גם לעובדה זו יש משקל במסקנה הסופית של המומחה. אולם, המומחה מוסיף ומציין מדוע הוא רואה בעבודת התובע כגורם למחלתו, תוך שהוא מפרט כי הפגיעות הזעירות במפרקי התובע יסודן בהחזקת ההגה ברכב מוביל טנקים, ובעיקר בעת נסיעה בדרכים משובשות. פעולות אלו גורמות לרעידה מתמדת ואי יציבות בפרקי כף היד, ולשחיקת הסחוס והיווצרות שינויים ניווניים בעקבותיה.
- אשר על כן, התביעה מתקבלת.
- הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 1,500 ₪, אשר ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.
אילן סופר
ניתן היום 30 בספטמבר, 2009 (י"ב בתשרי תש"ע) בהעדר הצדדים.
אילן סופר – שופט |
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
בעקבות תביעה שהגיש משרדנו, בית הדין לעבודה ב-בל 1849/07 קבע כי די בקביעה כי חלק מהנזק נגרם כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, בכדי לקבוע כי פגיעתו של התובע נגרמה כתוצאה מתנאי עבודתו.
התיק נוהל ע"י עורך הדין בועז דרנס.
בתי הדין לעבודה
בית הדין האזורי לעבודהבבאר שבע |
בל 1849/07 |
||
בפני: | כבוד השופט אילן סופר | 29/05/2008 | |
בעניין:XXXX | |||
ע"י ב"כ עוה"ד | בועז דרנס | התובע | |
נ ג ד | |||
המוסד לביטוח לאומי | |||
ע"י ב"כ עוה"ד | פסה מרקוביץ | הנתבע |
פסק דין
- עניינה של התביעה שבנדון, היא להכיר בליקוי השמיעה של התובע כ"תאונת עבודה".
- התובע יליד שנת 1948, אזרח עובד צה"ל, עובד כאיש אחזקה מסגרות ואלומיניום בבסיס נבטים, ,החל משנת 1983.
- יום עבודתו הממוצע של התובע הוא כבן 8 שעות, ובמהלכו הוא חשוף לרעש מזיק.
- מצבו הרפואי של התובע כרשום בחומר הרפואי שמצ"ב בזה.
- הצדדים הסכימו למינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין.
- בתאריך 10.12.2007, מינה בית הדין את ד"ר דן ניר, כמומחה מטעמו למתן חוות דעת כדלקמן:
6.1 מה המחלה ממנה סובל התובע באוזניו?
6.2 האם קיים קשר סיבתי בין מחלתו באוזניו וחשיפתו לרעש מזיק בעבודתו, כאיש
אחזקה?
6.3 האם בדיקות השמיעה מלמדות על ירידה בכושר השמיעה של 20 דציבל, באלו תדירויות בכל אחת מהאוזניים וממתי?
- בתאריך 17.2.2008, הגיש ד"ר ניר את חוות דעתו וממצאיו כדלקמן:-
"1. מה המחלה ממנה סובל התובע באוזניו?
התובע סובל מליקוי שמיעה דו צדדי בתדרים הגבוהים, יותר מימין, והוא מתלונן על טנטון. תלונת הטנטון אינה מגובה במדדי אפיון טנטון במעמד הבדיקה בבי"ח "שניידר" ב- 4/5/06, נתון המעורר ספק לגבי אמינות התלונה או הקשר שלה לפגיעה מרעש.
- האם קיים קשר סיבתי בין מחלתו באוזניו וחשיפתו לרעש מזיק בעבודתו כאיש אחזקה?
כן, חלקית. התובע נחשף במהלך 24 שנות עבודתו לרעש חזק ומזיק, וכעת יש לו ליקוי שמיעה בתדרים הגבוהים עם עדות (בבדיקת הדים קוכליאריים) לפגיעה בתאי השיער באוזן הפנימית ותחושת טנטון תמידי, כצפוי בנזק מושרה-רעש. עם זאת, יש להדגיש כי במועד ביצוע הבדיקות היה התובע בן 58-57 שנים והליקוי הקיים בתדרים הגבוהים יכול לנבוע מהגיל. כאמור לעיל – אמיתות תלונת הטנטון אינה מחוזקת ע"י מדדי אפיון טנטון בבדיקה מ-4/5/06.
- האם בדיקות השמיעה מלמדות על ירידה בכושר השמיעה של 20 ד"ב, באלו תדירויות בכל אחת מהאוזניים וממתי?
לפי בדיקת השמיעה מ-21/7/05 קיים ליקוי שמיעה של 20 ד"ב או יותר בכל התדרים דו צדדית. בדיקת השמיעה מ-4/5/06 מראה מימין סף להולכת עצם (הרלוונטי לעניין פגיעה מרעש) של 15 ד"ב בתדרים 250 עד 2000 הרץ (כולל), עם ירידה ל-20 ד"ב ויותר ב-3 קילוהרץ ומעלה. משמאל מראה הבדיקה מ-4/5/06 סף של 15 ד"ב עד 4 קילוהרץ (כולל) עם ירידה ל-30 ול-40 ד"ב ב-6 ו-8 קילוהרץ (בהתאמה). מכיוון שליקוי שמיעה תחושתי-עצבי אינו נוטה להשתפר, יש להאמין לערכי הסף בבדיקה האחרונה. במיוחד לאור העובדה שערכים אלו מגובים ע"י בדיקת הדים קוכליאריים מאותו מועד, המראים (ב-DPOAE) תגובות תקינות עד 3 קילוהרץ (כולל) מימין ועד 4 קילוהרץ (כולל) משמאל. הירידה בכושר השמיעה בתדרים הגבוהים מתועדת כבר בבדיקת השמיעה מ-21/7/05."
הכרעה
- על פי הפסיקה, קביעת קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה לבין הפגיעה הנטענת בעבודה או שלילת קיומו של קשר כאמור, הינה קביעה משפטית המושתתת על חומר הראיות. אלא שבקביעה זו, בית הדין מייחד משקל מיוחד לחוות דעת שמוגש על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים.
ראה: דב"ע תשן/48-0 המוסד נ' עמירם פיאלקוב, פד"ע כב', 321.
דב"ע לו/8-0 סימון דוידוביץ – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז', 374.
- בית הדין יסמוך את ידו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן.
ראה: דב"ע נו/244-0 המוסד נ' יצחק פרבר, (לא פורסם).
בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות הדעת של מומחה מטעם בית הדין וזאת מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין.
ראה: דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נ' המוסד, ניתן ביום 2.11.99.
- לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה.
במקרה הנוכחי, לא ניתן לומר שחוות דעת המומחה אינה מפורטת ומנומקת, או שאין בה מענה לשאלות שהופנו אליו, גם אין בה פגמים נגלים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה.
- לאחר שהמומחה עיין בעובדות המקרה ובמסמכים שהועברו לידיו קבע, כי התובע סובל מליקוי שמיעה דו צדדי בתדרים הגבוהים, יותר מימין והוא מתלונן על טנטון, אשר אינה מגובה במדדי אפיון הטנטון במעמד הבדיקה בבי"ח "שניידר" ביום 4.5.06. דבר, המטיל ספק לגבי אמינות התלונה.
עוד קבע המומחה, כי קיים קשר סיבתי חלקי בין מחלתו באוזניו וחשיפתו לרעש מזיק בעבודתו כאיש אחזקה. שכן, התובע נחשף במהלך 24 שנות עבודתו לרעש מזיק וחזק ועתה יש לו ליקוי שמיעה בתדרים הגבוהים, עם עדות לפגיעה בתאי השיער באוזן הפנימית ותחושת טנטון תמידי. יחד עם זאת, מדגיש המומחה כי התובע במועד ביצוע הבדיקות היה בן 58-57, והליקוי הקיים בתדרים הגבוהים יכול ונבע מהגיל.
- די בקביעה כי חלק מהנזק נגרם כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, בכדי לקבוע כי פגיעתו של התובע נגרמה כתוצאה מתנאי עבודתו. דרגת הנכות המתאימה לחשיפה לרעש מזיק תיקבע על ידי הוועדה הרפואית שתדון בעניינו של התובע. ככל שהועדה תמצא כי יש לזקוף חלק מן מהירידה בשמיעה למצב קודם, תערוך חשבון עובר ושב, ותקבע את דרגת הנכות בניכוי מצב קודם. הועדה תדון גם בתלונות התובע לגבי טנטון.
- אין בידינו לקבל את טענת הנתבע כי משלא נקבעה ירידה בשיעור של 20 דציבל בשמיעתו של התובע בתדירויות הדיבור, יש לדחות את תביעתו. כבר שנינו כי דעתנו היא כי די בירידה של 20 דציבל בתדירויות הגבוהות בכדי להכיר בפגיעה כפגיעה בעבודה, וזאת בהסתמך על לשון החוק.
- אשר על כן, התביעה מתקבלת.
- הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח, אשר ישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלום בפועל.
אילן סופר
ניתן היום 29 במאי, 2008 (כ"ד באייר תשס"ח) בהעדר הצדדים.
אילן סופר – שופט |
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
תביעה שהגיש משרדינו להכרה כתאונת עבודה – עקב התפרצות של סכרת נעורים כתוצאה מדחק נפשי בעבודה – הוכרה בית הדין האזורי לעבודה ב-ב"ל 45806-11-16.
בית הדין קבע כי בנסיבות בהן האירוע שחווה התובע הוכר כאירוע חריג והמומחה מטעם ביה"ד קבע שקיים קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין הדחק הנפשי לבין התפרצות מחלת סוכרת הנעורים, די בכך כדי שתביעת התובע להכיר בהתפרצות המחלה כתאונת עבודה, תתקבל.
התיק נוהל ע"י עורך הדין עמוס כהן.
בית הדין האזורי לעבודה תל אביב | |
ב"ל 45806-11-16 |
26 פברואר 2020
לפני: | ||
כב' השופטת יפית מזרחי-לוי | ||
התובע | פלוני
ע"י ב"כ: עו"ד עמוס כהן |
|
– | ||
הנתבע | המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד עדי גלם |
|
פסק דין |
לפנינו תביעה להכרה בהתפרצות מחלת סוכרת מסוג 1, הנקראת גם סוכרת נעורים, כתאונת עבודה על פי משמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (החוק).
הרקע הצריך לעניין
- ביום 24.6.19 הודיעו הצדדים על הסכמתם ביחס לתשתית העובדתית. על סמך הסכמת הצדדים מונה ביום 25.6.19 פרופ' שמעון גליק מטעם בית הדין לשמש יועץ רפואי בעניינו של התובע (להלן – המומחה).
- העובדות המוסכמות:
א. התובע יליד שנת 1974 בעלים של חברת בוטיק המספקת שירותי פיתוח תוכנה.
ב. עבודתו השגרתית של התובע משרדית בעיקרה והיא כללה פיתוח תוכנות על פי דרישת הלקוחות.
ג. במועדים הרלוונטיים דובר על חברה קטנה שפעלה בפיתוח תוכנות וביסוס פעילותה העסקית במטרה להגיע ללקוחות קבועים.
ד. מאחר שהתובע ביצע מו"פ לחברות בינלאומיות באותם מועדים הוא היה זכאי להטבת מס משמעותית דרך המדען הראשי, זאת לאחר מאמצים לקבלת הטבה זו.
ה. בתחילת חודש נובמבר, רואה החשבון צלצל לתובע ומסר לו שמס הכנסה רוצים לאמת את הטבות המס שקיבל מהמדען הראשי ותואמה ביקורת של מס הכנסה במשרדי החברה.
ו. ביום 23.11.14 מס הכנסה קיים ביקורת בבית העסק. במעמד הביקורת שהיה בנוכחות 3 נציגים ממס הכנסה, התובע ורואה החשבון – הובן מאמירות פקידי השומה ואף מדברי רואה החשבון – שכוונתם להודיע לתובע על ביטול ההטבה. במהלך הביקורת התקיים עימות בין התובע והמפקחים בדבר עמידת החברה בקריטריונים לאישור המדען. התובע ניסה שוב ושוב לטעון שהוא עומד בקריטריונים, אך ללא הצלחה.
ז. מדובר בהחזרת ההטבה הכספית בגין תקופת העבר – בתוספת ריבית והצמדה מספר שנים אחורה וכן בביטול ההטבה לעתיד. כך אף התובע חשש מהנשק המצטבר לעבר ולעתיד שעשויים להעמיד עתיד החברה בספק.
ח. בעקבות האירוע התובע הרגיש לחץ. ולא ידע איך להתמודד עם גזרה הכלכלית ועוד עם חובות כספיים שצפויים לבוא. באותו לילה לא הצליח להירדם והמחשבות אף לא עזבו אותו בימים לאחר מכן.
ט. לאחר הביקורת, במהלך חודש דצמבר, התקבלה תשובה רשמית כפי שנמסר בביקרות והטבת המס בוטלה תוך דרישה להחזיר סכומים משמעותיים.
י. בהמשך התובע החל להרגיש פחות טוב, ירד במשקל והרגיש שהראייה שלו הולכת ונפגעת.
יא. ביום 25.01.16 התובע ניגש לרופא עיניים ששלח אותו עם מרשם חדש למשקפיים וכשניגש לחנות האופטומטריסט נאמר לו שכזה שינוי במספר לא נובע מירידה בראייה.
יב. ביום 28.01.15 ביצע התובע בדיקת דם ובהמשך אובחנו מחלותיו.
- השאלות שהופנו למומחה ותשובותיו מיום 14.7.19:
א. מהו הליקוי ממנו סובל התובע?
המומחה ענה כך – "התובעת סובלת [הטעות במקור] מסוכרת מסוג 1, בנוסף לעוד כמה מחלות-יתר פעילות של בלוטת התריס, מיאסתניה גראביס וחסר ל-IgA. אבל אתייחס רק לסוכרת שעליו מבוססת התביעה".
ב. האם קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה המתואר בעובדות המקרה לבין הופעת מחלת התובע?
המומחה ענה כך – "סביר להניח שקיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה המתואר בעובדות המקרה לבין הופעת הסוכרת. ההתפרצות הייתה דרמטית והתרחשה זמן קצר לאחר האירוע הקשר שעבר התובע".
ג. ככל שהמומחה ישיב בחיוב לשאלה הקודמת, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה:
האם לדעתך סביר יותר להניח כי הופעת המחלה היתה מתרחשת בפרק הזמן בו הופיעה בפועל גם אלמלא האירוע בעבודה; או שסביר יותר להניח שאלמלא האירוע בעבודה מועד הופעתה היה נדחה לפרק זמן מאוחר יותר?
המומחה ענה כך – "סביר להניח שאלמלא האירוע בעבודה, הופעת המחלה הייתה נדחת לפרק זמן מאוחר יותר…".
- ביום 3.10.19 ביקש הנתבע להפנות שאלות הבהרה למומחה. התובע התנגד להצגת מקצת מן השאלות ולניסוחן של השאלות האחרות. בין היתר ביקש התובע להעביר מסמכים רפואיים חלף מתן פירוט בגוף הבקשה. פירוט שלטענתו עשוי להטעות.
- ביום 12.11.19 הוחלט לקבל את עיקר שאלות הנתבע לצד עריכת שינויים הנובעים מהערות התובע והוספת חומרים שצורפו על ידו.
- להלן שאלות ההבהרה שהופנו למומחה ותשובותיו מיום 2.12.19:
א. לאור תשובתך כי: "ההתפרצות הייתה דרמטית והתרחשה זמן קצר לאחר האירוע הקשה שעבר התובע", והעובדה כי האירוע הנדון אירע ביום 23.11.14 , נא הבהרתך מהו הזמן הנדרש בין אירוע חריג לבין הופעת סוכרת מסוג 1?
המומחה ענה כך – "אי אפשר לתת תשובה חד משמעית… לפעמים זה יכול להופיע כמעט בזמן הדחק, למשל בזיהום חריף, לפעמים לאחר ימים, שבועות או אפילו חודשים".
ב. האם נכון כי הבדיקות הראשונות שהעידו על סוכרת בוצעו בתאריך 28.1.15?
המומחה ענה כך – "כן – לפחות ממה שהובא לי".
ג. האם נכון כי התוצאות בדיקה זו מיום 28.1.15 העידו על הסוכרת היו: hbA1c=9.4 ו glucose=290, למחרת נמדד glucose=490. וכי על פי התיק הרפואי לא בוצעו בדיקות דם לרמת הסוכר בין מתאריך 6.11.12 ועד 28.1.2015?
המומחה ענה כך – "איני יודע אם בוצעו בדיקות דם בין 6.11.12 עד 28.1.15. לא הובאו אלי תוצאות בדיקות בין התאריכים שצוינו".
ד. האם נכון שרמת HBA1C משקפת רמת סוכר ממוצעת לתקופה של שלושה חודשים לפני אותה בדיקה?
המומחה ענה כך – "כן – רמת סוכרת ממוצעת – אבל לא מדובר בתקופה בדיוק של 3 חדשים – אלא בערך כשלושה חדשים".
ה. האם האתה יכול לקבוע תאריך משוער להופעת הסוכרת?
המומחה ענה כך – "לא – רק בערך".
ו. האם נכון שרמה כה גבוהה של HBA1C אינה משקפת סוכרת לא מאוזנת ארוכת טווח לכל הפחות לתקופה העולה על שלושה חודשים?
המומחה ענה כך – "לא נכון".
ז. האם נכון כי מחקרים אפידמיולוגיים הצביעו על אפשרות של התפתחות סוכרת מסוג 2 אצל מבוגרים, רק לאחר סטרס קשה וכאשר התפתח PTSD וכי אין כל ספרות מקצועית אפידמיולוגית המצביעה על קשר עם סוכרת סוג 1 אצל מבוגרים. נא הפנה לספרות מקצועית בעלת ערך אפמידמיולוגי, התומכת בעמדתך. האם המחקרים המצורפים תומכים בעמדתך? נא הבהר.
המומחה ענה כך – "קיימת אפשרות של התפתחות סוכרת מסוג 2 אצל מבוגרים אחר סטרס קשה. אבל זה פשוט לא נכון שאין קשר להתפרצות סוכרת מסוג 1 אצל מבוגרים. כפי שהסברתי בחוות דעתי הקודמת, לסוכרת מסוג 1 יש קשר אימונולוגי מתפתח באופן תת קליני במשך זמן רב עד שמספר התאים המייצרים אינסולין יורדים מתחת לסף מסוים ואז מתפתח סוכרת קלינית. עיתוי התפתחות סוכרת קלינית לפעמים נקבעת על ידי גורם דחק כמו זיהום או כמו דחק נפשי חזק כמו במקרה של התובע. זה מקובל על ידי כל המומחים בשטח ובכל הספרים על סוכרת".
ח. האם נכון כי על פי תיקו הרפואי של התובע ידוע כי התובע סובל ממחלות אימונולוגית (מחלה נוירולוגית – מיאסתניה גרוויס – ומחלת בלוטת התריס – מחלת גרייבס)?
המומחה ענה כך – "כן".
ט. נא הבהר מתי התפרצו המחלות האמורות ביחס לסוכרת, והאם נכון יהיה להסיק כי פיתח גם מחלה אוטואימונית כנגד תאי בטא בלבלב (סכרת מסוג LADA) ללא קשר כלל עם סטרס, או להיפך, הארוע או הופעת הסוכרת השפיעו על הופעת המחלות?
המומחה ענה כך – "כפי שהסברתי במכתבי הקודם וגם בסעיפים הקודמים כאן, מחלת סוכרת מסוג 1 מתפתחת במשך זמן רב במצב תת קליני. החלק הזה לא קשור לסטרס, אבל ההתפרצות כן יכולה להיות נגרמת על ידי הדחק.
לא ידוע לי שהופעת סוכרת קלינית היא משפיע באופן משמעותי על התפתחות מחלות אוטואימוניות אחרות. גם אין אחידות דעות על קשר בין מחלת גרייבס או מיאסתניה גרוויס ודחק".
דיון והכרעה
תשתית נורמטיבית
- המושג "תאונת עבודה" מוגדר בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי כ-"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו".
- בענייננו הסכימו הצדדים על העובדות שעמדו ברקע להופעת מחלת הסוכרת אצל התובע. הצדדים גם הסכימו על כך שהלך הדברים, כפי שהתרחש, גרם לתובע לדחק נפשי. המומחה שמונה נדרש לבחון את הקשר הסיבתי שבין הדחק הנפשי שנגרם לתובע לבין הופעת מחלת הסוכרת אצלו. מחוות הדעת של המומחה עולה באופן שאינו משתמע לשתי פנים שמחלת הסוכרת של התובע נגרמה כתוצאה מהאירוע שהתרחש במהלך ועקב עבודתו.
- הלכה פסוקה היא כי חוות דעת המומחה הרפואי משמשת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי וככלל: "בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין" (עב"ל (עבודה ארצי) 315/06 יוסף מיכאלי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (5.2.09)).
- עוד נקבע בפסיקה כי בית הדין ייתן משקל מיוחד לחוות דעת המומחה אשר מונה כדי לייעץ לבית הדין בתחום הרפואי, ולא לא יסטה ממנה אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. זאת כל עוד אין בחוות הדעת פגמים גלויים לעין ואין היא בלתי סבירה על פניה (ר' עב"ל (ארצי) 389/09 לגזיאל שמואל – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (14.2.11)); ר' עוד דב"ע נו/0-244 המוסד לביטוח לאומי – יצחק פרבר [פורסם בנבו] (26/2/1997); עב"ל 1608/04 שלום אזולאי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (27/1/2010); עב"ל (ארצי) 315/06 יוסף מיכאלי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (5.2.2009); דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (2.11.1999); עב"ל 341/96 שמעון מליחי – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע לד 377; עב"ל (ארצי) 615/08 ישראל גרינהיים – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (22.3.2009); עב"ל 1035/04 דינה ביקל – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (6.6.2005)).
- בענייננו, עיון בחוות הדעת, לרבות תשובות המומחה לשאלות ההבהרה, מעלה כי המומחה קרא את החומר הרפואי שעמד בפניו בעיון רב, ענה בצורה מנומקת, מפורטת, בהירה וברורה, תוך שיקול דעת מעמיק והתייחסות לכל אישור רפואי ולכל עובדה אשר הוצגה בפניו, ועל כל השאלות שנשאלו.
- המומחה היה מודע למכלול הנתונים הרפואיים והנתונים העובדתיים בעניינו של התובע וניכר כי רק לאחר מחשבה מעמיקה הגיע למסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי רפואי.
- עם זאת יש לציין, בין הצדדים נפלה מחלוקת בנושא היתכנות הקשר הסיבתי בין סוכרת מסוג 1 (הנקראת גם סוכרת נעורים) לבין התרחשותו של אירוע חריג שגרם לדחק נפשי. עמדת הנתבע הייתה שלא קיימת אסכולה רפואית המכירה בקשר שכזה.
הנתבע הצביע על כך שהמומחה לא הפנה לספרות רפואית מסוימת עת התבקש להציג ספרות רפואית שתתמוך בקיומו של הקשר הסיבתי.
התובע מנגד סמך ידו על חוות הדעת בתיק ובסיכומיו הפנה להליכים נוספים שנידונו בבית הדין האזורי לעבודה בהם הוכר הקשר הסיבתי האמור.
להלן נעבור לדון בשאלת היתכנות ההכרה בדחק נפשי כגורם להתפרצות או החמרת מחלת הסוכרת.
דחק נפשי כגורם למחלת הסוכרת
- אכן קיימת מחלוקת באשר לקיומה של אסכולה רפואית התומכת בקשר הסיבתי בין סוכרת בכלל לבין דחק נפשי. מחלוקת זו קיבלה ביטוי בפסיקתו של בית המשפט העליון אשר דן בתביעות חיילים לקצין התגמולים להכרה בפגיעה שנגרמה עקב תנאי השירות. כך, ברע"א 471/06 ר. פ. נ' משרד הביטחון אגף השיקום קצין התגמולים [פורסם בנבו] (13.9.06)) כב' השופט (בדימוס) רובינשטיין העיר כי "לכאורה עסקינן בשאלה, שלגביה ניתנו הכרעות סותרות בועדות ערעור שונות. אעיר, כי מצב זה אינו ראוי; אין המדובר כמובן באפליה על בסיס גיאוגרפי, אך על פני הדברים אין השוני נעוץ רק בנסיבות הספציפיות של המקרים אלא גם בגישה קונצפטואלית שונה" (ר' בנוסף רע"א 8495/09 חנן בן אסייג נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון [פורסם בנבו] (12.1.10) שם מצדד כב' השופט (בדימוס) דנציגר בהערתו של השופט רובינשטיין).
- מאז ועד היום חלו התפתחויות רבות בפסיקה ובספרות הרפואית בכל הנוגע להכרה בקשר הסיבתי שבין אירוע דחק לבין סוכרת. נראה כי הדעה השולטת היום היא שניתן להכיר בקשר כאמור בנסיבות המתאימות. תיאור התפתחות הדעות הרפואיות בעניין נפרשה בהרחבה בפסק דינו של בית משפט השלום, בשבתו כוועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, בהליך ע"נ (שלום חי') 496-02-17 א. מ. נ' קצין [פורסם בנבו] (19.8.19) (להלן – עניין א.מ.). עקב חשיבות הדברים ולאור עמדתו של הנתבע בעניין נביא את הדברים במלואם:
"אסכולה רפואית
- בחודש יולי 1996 הוגש דו"ח של הוועדה לבחינת הקשר הסיבתי בין סוכרת לשירות צבאי, בו השתתפו תשעה מבכירי המומחים לסוכרת בישראל, והיא נודעה בשם’ועדת רז‘, על שם יושב-ראש הוועדה פרופ' איתמר רז. הוועדה קבעה כי אין הוכחה מדעית חד משמעית לכך שמצבי לחץ נפשי גורמים להתפתחות סוכרת מסוג 1, וכי לא ברור אם היעדר הוכחה נובע מחוסר קשר או מהקושי המתודולוגי להוכחת קשר כזה בבני אדם.הוועדה המליצה להכיר בקשר סיבתי בשני תסריטים: האחד, כאשר אצל חייל המשרת בצבא התגלתה סוכרת לאחר שלוש שנים מתחילת שירותו, לא ניתן לשלול שהגורם להתפתחותה נובע מאירוע שהתרחש במהלך השירות. השני, באם חייל עבר אירוע רפואי או נפשי קשה בסמוך מאוד להתגלות הסוכרת, ניתן לייחס לאירוע תפקיד של גורם לחשיפת הסוכרת וגורם להאצת תהליך הרס הלבלב. צוין כי ’מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, במידה והסוכרת תתגלה תוך 3 חדשים מהאירוע, יש לקבוע כי יש לקשר בין שני האירועים‘.
- ברע"א 471/06ר. פ. נ' משרד הביטחון – אגף השיקום (קצין התגמולים) (פורסם בנבו, 13.9.2006) (להלן: עניין ר. פ.) נדון עניינו של חייל בשירות חובה, אשר לאחר שלושה חודשים בהם היה מדריך בכיר בקורס מאבחנים, וסבל מעייפות, חולשה, ירידה במשקל וכאבים ברגליו, אובחן כסובל מסוכרת מסוג 1. השופט רובינשטיין ציין כי מאחר ובשאלת קיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי לפריצת סוכרת מסוג 1 ניתנו הכרעות סותרות בוועדות ערר שונות, ’יש מקום כי תקום ועדה רפואית ברמה גבוהה, שמטעמי נקיון הדעת ומבלי לפגוע ראוי כי תוקם על דעת המנהל הכללי של משרד הבריאות ותכלול מומחים שאינם מחוים דעה לבקשת צד בתיקים אלה, אשר תחווה דעתה העדכנית בשאלה רפואית כללית זו, העתידה לעלות גם במקרים אחרים‘. ברע"א 8495/09 בן אסייג נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון (פורסם בנבו, 12.1.2010) (להלן: עניין בן אסייג) נדון עניינו של חייל שבתום תורנות לילה שמע נקישה בדלת, קם ממיטתו וכשפתח את הדלת אחזה בו בהלה למראה כלב שניסה לקפוץ לעברו, ולמחרת אובחנו אצלו סימנים של סוכרת מסוג 1. השופט דנציגר הצטרף להמלצתו של השופט רובינשטיין בעניין ר. פ., וקבע כי יש ליישמה בהקדם האפשרי, לאור הכרעות סותרות של וועדות רפואיות ושל ועדות ערעור עליונות בשאלה אם אירוע דחק מהווה גורם להופעת סוכרת. אף ברע"א 7271/10 אדרי נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון (פורסם בנבו, 2.1.2011) (להלן: עניין אדרי), בו נדונה החלטת קצין תגמולים לדחות תביעה להכרה בקשר סיבתי בין סוכרת מסוג 1 לבין אירוע דחק נפשי אליו נחשף המבקש בעת שירותו במשטרה, שב השופט דנציגר וציין כי יש צורך בקבלת הכרעה עקרונית בשאלת הקשר הסיבתי, לאחר שתוקם ועדה מקצועית שתכריע בעניין. הוא אף הורה לקצין התגמולים לעדכן את בית המשפט אם הקים ועדה כזו ובאיזה שלב מצויים הדיונים בה.
- שלושה חודשים לאחר מכן, ברע"א 1696/11מלישב נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון (פורסם בנבו, 24.3.2011) (להלן: עניין מלישב), בו נדון ערעורו של חייל שאובחנה אצלו סוכרת לאחר ארבע שנות שירות ואשר טען כי היא נגרמה מהדחק הנפשי אליו נחשף, כתב השופט דנציגר (בפסקה 11) (ההדגשות הוספו – א"ג):
’במסגרת ניהול ההליכים בעניין אדרי, ובהמשך להמלצתו של השופט א' רובינשטיין ברע"א 471/06 פלורנטין נ' קצין התגמולים (לא פורסם, [פורסם בנבו], 13.9.2006) ולהחלטתי בעניין בן אסייג, הוריתי לקצין התגמולים להגיש הודעה בה יודיע האם יושמה המלצתו החוזרת של בית משפט זה להקים פאנל מומחים בלתי תלוי שידון בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין חשיפה לאירוע דחק נפשי לבין התפרצות סכרת נעורים. ביום 5.1.2011 הוגשה הודעת העדכון מטעם קצין התגמולים. מההודעה עולה כי ביום 24.8.2008 הוקם פאנל מומחים במינוי מנכ"ל משרד הבריאות. מסקנותיו של הפאנל המקצועי היו כי אין אסכולה רפואית מוכחת המכירה בקשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות סכרת נעורים, אולם קשר סיבתי כאמור עשוי להתקיים במקרים פרטניים ומשכך יש לבחון כל מקרה לגופו. מסקנותיו של פאנל מקצועי זה מתיישבות עם מגמת הפסיקה כאמור לפיה אין בהיעדר אסכולה רפואית מוכחת כדי לחסום את דרכו של תובע קונקרטי מלהוכיח קיומו של קשר סיבתי בנסיבותיו הפרטניות‘.
- ועדה מקצועית נוספת בראשותו של פרופ' מיכה רפופורט מונתה בשנת 2016 על-ידי המועצה הלאומית לסוכרת. בדו"ח ועדת רפופורט מיום 7.6.2016 נכתב כי דחק נפשי אינו מהווה את המחולל הראשוני למחלת הסוכרת, וכי הוועדה עסקה בתפקידו של דחק נפשי מקדים כ'גורם הדק' לפריצת סוכרת. בפרק הסיכום ציינה הוועדה כי בנסיבות מסוימות יכול דחק נפשי מקדים לשמש כגורם 'הדק' (להבדיל מגורם מחולל ראשוני) לפריצה של סוכרת או להחמרתה. עוד נכתב כי ספרות רפואית איכותית ועדכנית מצביעה בבירור על קשר חזק מדרגהA (קשר לשיבוש רמות סוכר) או B (קשר להתפרצות סוכרת) בין דחק נפשי מקדים ופריצת סוכרת מסוג 1. עם זאת, הוועדה הדגישה כי קשר אסוציאטיבי אינו מהווה בהכרח קשר סיבתי, ועל כן כדי להעריך נכונה את תפקידו היחסי של דחק נפשי מקדים כ'גורם הדק' בפריצת סוכרת יש להעריך בזהירות רבה ביותר כל מקרה לגופו, תוך שקילת מכלול הגורמים המעורבים. הוועדה קבעה שמידת הקשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת מחלת הסוכרת קשורה למאפיינים אישיים ונסיבות האירועים של כל חולה וחולה. קביעה פרטנית מבוססת של קשר זה מבוססת על בירור הנסיבות, שחייב לכלול: (א) שלילת נוכחות סוכרת קודמת; (ב) שלילת גורמי הדק אחרים לפריצת המחלה; (ג) נוכחות או היעדר גורמי סיכון נוספים לפריצת סוכרת; (ד) הערכה של עוצמת הדחק האובייקטיבית והסובייקטיבית; (ה) סמיכות בזמן בין תקופת הדחק לפרוץ המחלה.
ועדת עררים לפי חוק תגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970, בראשות השופטת (בדימוס) ז' אגי, התייחסה לדו"ח ועדת רפופורט בפסק דינה בו"ע (מחוזי ת"א) 60874-05-13 ג.ג. נ' ביטוח לאומי והרשות המאשרת לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (פורסם בנבו, 21.2.2019) (להלן: עניין ג.ג.), בו נדונה השאלה אם המערערת, תושבת כפר ורדים בזמן מלחמת לבנון השנייה, חוותה חרדה ולחץ קיצוני כתוצאה מנפילת עשרות טילים ברחבי הישוב, אשר גרמו לאבחונה כלוקה בסוכרת מסוג 1. בפסק דינה של הוועדה נכתב, בין היתר (ההדגשה הוספה – א"ג):
’בשנת 2016 התכנסה ועדה נוספת מטעם המועצה הלאומית לסוכרת לבחינת הקשר בין דחק נפשי מקדים לפריצה ו/או החמרת מחלת הסוכרת מסוג 2 ומסוג 1, הידועה כ'ועדת רפופורט' … הרכב הוועדה היה מהרמה המקצועית הגבוהה ביותר המצויה בישראל והצורך בה התעורר לאור החומר הרפואי המדעי הרב שהצטבר בספרות הרפואית מאז כינונה של ועדת רז בשנת 1996 …. והיום ניתן לקבוע, על יסוד חוות הדעת של שני הצדדים שהשתקפו גם בחקירותיהם ובסיכום מסקנות ועדת רפופורט, בה היו שניהם שותפים, כי הספרות הרפואית מכירה בדחק נפשי כגורם הדק להתפרצות סוכרת מסוג 1 בנסיבות מסוימות‘".
- בהמשך הדיון בעניין א.מ., לאור הסקירה שלעיל ולאחר דיון בחוות הדעת מצד הצדדים שם, הגיעה הוועדה בראשותו של כב' השופט אורי גולדקורן למסקנות הבאות:
"בשאלת קיומה של אסכולה רפואית המכירה בקשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות סוכרת מסוג 1 אנו מאמצים את עמדת פרופ' וייס, המומחה מטעם המשיב, השולל קיומה של אסכולה כזו. עמדתו מתיישבת עם מסקנות הוועדות והפאנלים של טובי המומחים הרפואיים בישראל בתחום זה, ובמיוחד עם דו"ח ועדת רפופורט, אשר, נכון להיום, הינו ’המילה האחרונה‘ בתחום. ועדת רז קבעה עוד לפני 23 שנים כי אין הוכחה חד משמעית להיות דחק נפשי גורם להתפתחות המחלה. כפי שתואר בפסקה 10 לעיל, בית המשפט העליון היה ער לכך שבשאלה האמורה ניתנו הכרעות שיפוטיות ומעין-שיפוטיות סותרות מחמת העובדה שאין דעה מקצועית אחת השולטת בכיפה ומהווה אסכולה רפואית מוכרת, ושב ודרש מהמשיב למנות ועדה מקצועית שתכריע בעניין. משהוקם לבסוף פאנל מקצועי בשאלה זו, הבהיר בית המשפט העליון בעניין מלישב כי מסקנותיה היו שאין אסכולה רפואית מוכחת המכירה בקשר הסיבתי. דו"ח ועדת רפופורט משנת 2016 כולל אמירות שונות, שיש לראותן כמכלול. הוועדה ציינה כי בנסיבות מסוימות דחק נפשי עשוי לשמש כגורם הדק לפריצת הסוכרת, כי הספרות הרפואית מצביעה על קשר בין דחק לפריצה כזו, והדגישה כי קשר אסוציאטיבי אינו מהווה בהכרח קשר סיבתי. (כאמור לעיל, אף פרופ' רפופורט כתב בחוות דעתו כי הוועדה הכירה ב’קשר עקרוני‘). המסקנה העיקרית של הוועדה, לפיה יש לדון בכל מקרה לגופו, מצביעה על הזהירות בה היא נקטה, כשנמנעה מלקבוע באופן חד-משמעי שה’קשר‘ האמור הינו קשר סיבתי, להבדיל מ’קשר‘ שאינו כזה".
- עם זאת, ולצד האמור, קיבלה הוועדה את הערעור והגיעה "למסקנה שהוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי של המערער במלחמת לבנון השנייה לבין התפרצות מחלת הסוכרת מסוג 1 בגופו". מסקנה זו הושתתה על שלושה אדנים:
- האחד, נקבע כי ניתן להוכיח קשר סיבתי אף ללא קיומה של אסכולה רפואית המכירה בקשר כאמור. בהקשר זה נפסק כך (רעא 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון, פ"ד נ(1) 529 (29.9.95)):
"כדי שאסכולה רפואית תוכל לזכות שוטר או חייל, או את בני משפחותיהם, בתגמולים לפי החוק, בגין מחלה שנגרמה או שהוחמרה בתקופת השירות, צריך שהאסכולה תקיים שני תנאים: הראשון – בנוגע למהות הקשר הסיבתי בין המחלה לבין השירות; השני – בנוגע לעוצמת הקשר.
בנוגע למהות הקשר הסיבתי, צריך שהאסכולה תגדיר בפירוט סביר את מהות האירוע או המצב הגורמם למחלה או מחמירים אותה. נניח, לדוגמה, שאסכולה תקבע כי יש קשר סיבתי בין מתח נפשי לבין מחלת לב כלילית, זאת ולא יותר. האם די יהיה בכך כדי לשמש הוכחה כי כל מי שלקה במחלה זאת בתקופת שירותו ושיש בידו להוכיח כי במהלך תקופה זאת היה נתון במתח נפשי, לקה במחלה עקב השירות, יהיו רמת המתח, סוג המתח ומשך המתח אשר יהיו? אכן, אסכולה כזאת תספיק אולי כדי לשמש הוכחה במקרה קיצוני של מתח רב ומתמשך הנובע מתנאי שירות מיוחדים. אך לגבי מקרים אחרים, כגון מקרה של מתח נפשי במשך תקופה קצרה או מתח נפשי שאינו נובע מתנאי שירות מיוחדים, יהיה מקום לומר כי האסכולה כללית ומעורפלת מכדי לבסס קשר סיבתי מספיק בין תנאי השירות לבין המחלה.
התנאי השני נוגע לעוצמת הקשר, כלומר, לדרגת ההסתברות שהשירות גרם למחלה או החמיר אותה. שהרי ייתכן כי אסכולה רצינית תצביע על קשר סיבתי בין אירוע מסוים או מצב מסוים לבין מחלה מסוימת, אך הקשר יהיה בדרגה נמוכה של הסתברות. למשל, ייתכן כי אסכולה תקבע שקיימת אפשרות שמצב מסוים מחמיר מחלה מסוימת, אך זוהי אפשרות רחוקה, במובן זה שהיא מתרחשת רק לגבי חלק קטן מן המצויים במצב זה. האם די בקשר סיבתי בדרגה כזאת כדי לזכות בתגמולים כל מי שמצוי במצב כזה? שאלה דומה מתעוררת לגבי דרגת ההסתברות שאירוע מסוים או שרשרת של אירועים מסוימים גרמו למחלה מסוימת או החמירו אותה. השאלה התעוררה גם בפרשת רוט [1] . שם אימץ הנשיא שמגר, בעמ' 215, דברים שאמר השופט בך בר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [פורסם בנבו] [2] , בעמ' .366 וכך אמר השופט בך:’…מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה‘. לדעתי, דברים אלה, אם הם מגיעים כדי הלכה ואם לאו, יפים גם לעניין אסכולה רפואית. כלומר, כדי שאסכולה רפואית תספיק לקביעת קשר סיבתי, אין די בכך שהיא תאמר כי קיימת אפשרות שנסיבות מסוימות יגרמו למחלה מסוימת או יחמירו אותה. לקביעת קשר סיבתי, כפי שנדרש על-ידי החוק, צריך שהאסכולה תקבע כי "מתקבל מאד על הדעת" שנסיבות כאלה יגרמו למחלה או יחמירו אותה.
.10אכן, אסכולה רפואית אינה משמשת הוכחה נחרצת, לכאן או לכאן, אלא רק הוכחה לכאורה. הוכחה כי קיימת אסכולה מבוססת וכי התובע מקיים את התנאים לפי האסכולה מספיקה כדי להעביר את נטל הראיה. כלומר, אם התובע הוכיח שקיימת אסכולה מבוססת הקובעת קשר סיבתי בין אירוע מסוים או מצב מסוים לבין מחלה מסוימת, בדרגה של מתקבל מאוד על הדעת, או אז עובר אל קצין התגמולים הנטל להביא ראיות כי על-אף אסכולה זאת מחלתו של התובע לא נגרמה ולא הוחמרה עקב אותו אירוע או אותו מצב. וכך גם להפך. אם הוכח לבית המשפט שאין אסכולה רפואית מבוססת הקובעת קשר סיבתי כזה, או כי האסכולה המקובלת אומרת שקיים קשר סיבתי כזה בדרגת הסתברות נמוכה, שאינה מגיעה לדרגה של מתקבל מאוד על הדעת, עדיין פתוחה הדרך לפני התובע להוכיח כי במקרה שלו המחלה נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות. כך או כך, נטל ההוכחה שמחלת התובע נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות נשאר רובץ על התובע".
- השני, הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הדחק לבין הסוכרת. בהקשר זה נקבע כי קיים רצף עובדתי הדוק בין הדחק לבין התפרצות המחלה – "אם אירוע היה גורם או אחד הגורמים לתוצאה (causa sine qua non), אזי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין האירוע שאירע לחייל (או תנאי השירות בהם היה נתון) לבין תוצאה פלונית (מצבו הרפואי). בשל המימד המקצועי-רפואי של שאלה זו נקבע כי היא נבחנת בעיקרה על סמך חוות דעת של רופאים מומחים, הקושרים מבחינה סיבתית-עובדתית בין אירוע מסוים או תנאי שירות לבין המחלה, החמרתה או החבלה, ועל כן לעתים נקרא רכיב זה ’קשר סיבתי-רפואי‘" (עניין מ.א.); לא היו גורמי סיכון משמעותיים חלופיים; ומדובר בדחק נפשי חריג (בפסק הדין בעניין מ.א. נסקרו פסקי דין רבים בהם הוכרו מצבי דחק נפשי כחריגים, אצל חיילים בשירות; ביחס לדרישת הוכחת קיומו של אירוע חריג בהקשר זה ר' ע"א (מחוזי ת"א) 7386-09-13 עמי מיטרני בע"מ נ' עופר משולם [פורסם בנבו] 25.6.15);
- השלישי, הוכח קיומו של קשר סיבתי-משפטי – "על מנת להוכיח שמתקיים קשר סיבתי משפטי לגבי מחלה קונסטיטוציונלית שהתפרצה במהלך השירות, על המערער להוכיח כי ניתן לסווגה לאחד משלושה סוגי מצבים שנקבעו בהלכת אביאן, בהתאם ל’הדיקותו ועוצמתו של הקשר בין תנאי השירות, לבין התפרצות אותה מחלה‘. אלו פורשו מאוחר יותר ברע"א 8138/07 פאר נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 21.6.2011) (להלן: עניין פאר). בעניין פאר הובהר שבהלכת אביאן נקבע כי לצורך הכרה בקשר סיבתי-משפטי בין התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית לבין השירות יש להוכיח שני יסודות: יסוד אובייקטיבי ויסוד סובייקטיבי. היסוד האובייקטיבי הינו גורם חיצוני שהביא לפריצת המחלה הקונסטיטוציונלית הקשור בדרך זו או אחרת לשירות הצבאי, ואילו היסוד הסובייקטיבי מתרכז במאפייני החייל הקונקרטי. ברע"א 6270/98 פוטשניק נ' קצין התגמולים, פ"ד נד(3) 721 (2003) קבע כי יסוד זה עניינו ברגישותו המיוחדת של הניזוק ('הגולגולת הדקה'), אותו על הצבא לקבל כמו שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו" (ר' עניין מ.א.);
כן נקבע כי מחלת הסוכרת הוכרה כמחלה קונסטיטוציונלית בפסיקה (ר' רע"א 1483/12 ה.מ. נ' קצין התגמולים [פורסם בנבו], פסקה 6 (28.3.12); רע"א 4984/11 סטניסלב נ' קצין התגמולים [פורסם בנבו], פסקה 8 (27.1.11)).
- פסק דינה של הוועדה בעניין מ.א. יפה גם לעניינינו. אם נתאים את ההלכות המשפטיות והמסקנות הרפואיות שהובאו שם לסביבה הנורמטיבית לפגיעה בעבודה, נוכל ללמוד ולהקיש מהאמור גם למקרה זה.
- ראשית, החשוב בענייננו, הוא שהאירוע שהתרחש עובר להתפרצות מחלת הסוכרת אצל התובע, הוא בגדר אירוע חריג. זו הייתה הסכמת הצדדים ועל סמך העובדות המוסכמות ביניהם הופנה עניינו של התובע לבחינת מומחה מטעם בית הדין. מומחה שיבחן את הקשר הסיבתי-רפואי בהינתן שמדובר באירוע חריג.
- המומחה מטעם בית הדין קבע שמתקיים קשר סיבתי רפואי. להבדיל מהליכים לפי חוק הנכים בו מביאים הצדדים מומחים מטעמם להוכחת טיעוניהם במישור הרפואי, בתביעה להכרה בתאונת עבודה בבית הדין לא מתקיים הליך כזה. המומחה מטעם בית הדין הוא זה שלבדו קובע אם כפות המאזניים נוטות אל עבר הכרה בקשר הסיבתי אם לאו.
- עיקר טיעונו של הנתבע, כפי שהשתקף מסיכומיו, היה שלא קיימת אסכולה רפואית המכירה בקשר הסיבתי האמור. אלא שבנסיבות בהן האירוע שחווה התובע הוכר כאירוע חריג והמומחה מטעם בית הדין קבע שקיים קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין הדחק הנפשי לבין מחלת הסוכרת, די בכך כדי שהתביעה תתקבל. כאמור, לא נדרשת קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקיומו של הקשר האמור. בנקודה זו, הנטל הוא על הנתבע להוכיח שלא מתקיים קשר סיבתי על אף עמדתו של המומחה. זאת לא נעשה. הנתבע לא סתר את עמדת המומחה.
- זאת ועוד, כאמור, ההכרה בקשר הסיבתי בין אירוע דחק לבין סכרת הוכרה גם בפסיקתו של בית דין זה. כך, בבל (ת"א) 31634-11-15 יואב איזק – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (22.6.19) שם הוכרה מחלת סוכרת מסוג 1 כתוצאה של דחק נפשי שנגרם עקב פיטורים (הנתבע לא ערער על קביעה זו);
גם בב"ל 53945-02-16 פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (17.1.20) הוכרה מחלת סוכרת מסוג 1 כתוצאה של דחק נפשי ובנוסף לכך התייחסה המומחית מטעם בית הדין לוועדת רפופורט. בהתייחס לחוות דעת המומחית נכתב כך – "המומחית קבעה, כי גם על פי המלצות ועדת רז וגם על פי המלצות ועדת רפופורט משנת 2016 ’במקרים פרטניים עשוי להתקיים קשר סיבתי בין דחק נפשי להתפתחות סוכרת‘ ולאחר שעיינה בתיקה הרפואי של התובעת קבעה, כי עניינה של התובע הוא אחד מאותם מקרים בהם אירוע הדחק היה חריג והשפיע על מצב בריאותה ועל התפתחות הסוכרת". בהמשך נכתב כי "המומחית ציינה בבירור כי במסקנות של ועדת רפופורט משנת 2016 סוכם שרוב הספרות בנושא הקשר בין סטרס ולסוכרת מדברת על דחק מתמשך ולא על אירוע נקודתי. מאידך, דרוש דיון וניתוח של כל מקרה לגופו תוך כדי התייחסות לנסיבות האירוע ומכלול הגורמים המעורבים…".
בתיק ב"ל 53945-02-16 פלונית נ' הביטוח הלאומי [פורסם בנבו] (17.1.20) הובאה חוות דעת של יועץ רפואי מטעם הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), עליה ביססה הוועדה את החלטתה. עקב חשיבות הדברים נביא את הדברים במלואם:
"עיינתי בפניות המערער מ-13.12.17 במכתבים של רופא מרפאת הסוכרת קופת מאוחדת מ-26.5.16 ומכתב של רפואה ראשונית ד"ר בייליין מיכאל מיום 27.3.16. המערער עבר ת.ד ביום 17.4.15. ביום 27.3.16 פונה לראשונה לרפואה ראשוני עם תסמיני סוכרת והרופא הבודק מציין "אין בדיקה להשוואה". במועד זה הוחל טיפול בסוכרת והאדון הופנה למרפאת סוכרת בקהילה. כבר בשלב זה יש לשים לב למרווח הזמנים של כשנה בין התאונה ובין אבחון הסוכרת שהינו לצרכינו סוכרת סוג 2. מקובל בספרות הרפואית שחולפות בממוצע 6 שנים מתחילת המחלה ועד לביטוייה הקליני של המחלה. מבחינה רגולטורית הפסיקה היא שהמחלה התפרצה (הוחמרה) ביום ביטויה הקליני בו נעשתה האבחנה. 2 ועדות רגולטוריות התייחסו לקשר בין דחק בהתפרצות סוכרת: ועדת רז ב-1996 קבעה שיש להכיר בדחק כגורם להתפרצות רק במידה והיה אירוע פחות מ-3 חודשים מאבחנת המחלה – מה שאינו נכון למקרה זה. ועדה נוספת היא ועדת רפופורט אשר מונתה לדיון בסוגיה זו על ידי ’המועצה הלאומית לסוכרת‘ וקבעה כי במקרים מסוימים דחק יכול לגרום לחשיפת סכרת. אולם מאחר וועדת רפפורט (קבעה) קריטריונים לעוצמת הדחק ולא קבעה קריטריונים לזמן החביון בין הדחק והסוכרת, המועצה הלאומית לסכרת לא קיבלה את המלצות וועדת רפפורט וטענה כי יש להקים ועדת המשך שתיקבע את שני הפרמטרים הללו. משום כך מסקנות ועדת רפופורט אינן ישימות לערר שלפנינו. אבחנה: סוכרת סוג 2, ללא קשר לתאונה. לסיכום – סוכרת שאובחנה לאחר התאונה לא נגרמה ואף לא הוחמרה בעקבות התאונה. אין קשר סיבתי בין הסוכרת לבין התאונה".
יושם אל לב שבעניין לאון חלפה כמעט שנה בין האירוע החריג לבין הופעת מחלת הסוכרת. לבסוף נקבע שם כי עניינו של לאון יושב לוועדה לבחינה נוספת לאחר שלא נמצאה התייחסות "לטענות המערער כי היעדר תורשה ותסמיני סוכרת עובר לתאונה תומכים בקיומו של קשר סיבתי בין התפרצות הסוכרת לתאונה" ולחוות דעת רפואית של התובע.
וכן, בתיק בל (חי') 6811-04-13 אברהם חורש – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] הובאה חוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין שאמר כי "מספר עבודות הראו קשר בין סטרס ואיזון הסוכרת הן בסוכרת נעורים והן בסוכרת סוג 2" (דעה דומה הובאה גם ב–בל (ב"ש) 25245-04-13 עודד הראל נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פס' 16 (31.12.15)).
- להשלמת התמונה הנורמטיבית הנדרשת לדיוננו מצאנו לנכון להביא גם את החלקים הרלבנטיים ממסקנות וועדת רפופורט על מנת לחדד את הבחינה העובדתית-רפואית הנדרשת בתיקים מסוג זה, ולתמיכה בקביעתנו כי בחינה כאמור נעשתה בענייננו:
"מחלת הסוכרת מתפרצת עקב צרוף של נטייה מולדת (גנטית, משפחתית ולעיתים רבות לא ידועה) יחד עם גורם סביבתי נוסף המשמש כגורם הדק המביא להאצת ההליך ולהתפרצות המחלה. גורם זה יכול גם לשבש את איזון רמות הסוכר במחלת סוכרת ידועה. אין מחלוקת שדחק גופני כמו טראומה, הריון, מחלה זיהומית/דלקתית, תרופות מסוימות, הפסקת פעילות גופנית ו/או עלייה ניכרת במשקל יכולים לשמש גורם הדק לפריצת סוכרת או שיבוש באיזון רמות הסוכר. הקשר בין דחק נפשי לשיבוש באיזון סוכרת ידוע ומוסכם גם הוא. יחד עם זאת הקשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת סוכרת מסוג 1 ו 2 עדיין מצוי במחלוקת. אחת הסיבות היא היותו של דחק נפשי מצוי בתחום האפור הסובייקטיבי והקושי המובנה לערוך מחקרי עוקבה התערבותיים מבוקרים בבני אדם…
מסקנת הוועדה באשר לקשר בין דחק נפשי במהלך שרות צבאי כ"גורם הדק" לפריצת סוכרת הייתה שיש להכיר בקשר סיבתי בשני "תסריטים": האחד אירוע דחק קשה שארע במהלך 3 חודשים קודם לפרוץ הסוכרת מסוג 1 .השני קשר בין משך השרות הצבאי לפרוץ סוכרת גם בהעדר אירוע חריג ממוקד. מסקנות דומות אם כי פחות חזקות הוסקו גם באשר לסוכרת סוג 2 .ועדת רז ציינה אז שהמסקנות הן לפי מיטב ההבנה של ועדת המומחים ואינה מפרטת מקורות בספרות הרפואית…
*הבהרה: דחק נפשי אינו מהווה את הגורם המחולל הראשוני למחלת הסוכרת. וועדה זו עסקה בתפקידו של דחק נפשי מקדים כ "גורם הדק" לפריצת/החמרת סוכרת…
הושגה הסכמה פה אחד באשר לשאלה העקרונית הראשונה קרי "האם בנסיבות מסוימות יכול דחק נפשי מקדים לשמש כגורם "הדק" (להבדיל מגורם מחולל ראשוני מ.ר. (לפריצה) או חשיפה קלינית/האצת הליך) של מחלת הסוכרת לסוגיה השונים ו/או החמרה שלה". פרופ' קרסיק חזר והדגיש כי אמנם במקרים חריגים שבחריגים אכן מצב כזה מתאפשר אך הוא רואה בכך יוצא מהכלל שולי שבשולי שלמיטב הבנתו אינו יכול להוות מסקנה…
סיכום ומסקנות:
נבדקו שתי שאלות:
1 .האם בנסיבות מסוימות יכול להתקיים קשר סיבתי בין דחק נפשי מקדים
ופריצת ו/או החמרת מחלת הסוכרת לסוגיה השונים : סוג 1 וסוג 2?
ספרות רפואית איכותית ועדכנית מצביעה בברור על קשר חזק מדרגה A או B (ראה פרוט למטה) בין דחק נפשי מקדים ופריצת סוכרת מסוג 1 או 2 ו/או שיבוש באיזון סוכרת קיימת.
ספרות זאת כוללת עבודות מחקר רטרוספקטיביות, פרוספקטיביות, מנגנוניות ומוצאת ביטוי בניירות עמדה וספרי לימוד. רוב הספרות מדברת על דחק מתמשך ולאו דווקא נקודתי.
הוועדה גורסת שבנסיבות מסוימות יכול דחק נפשי מקדים לשמש כגורם "הדק" (להבדיל מגורם מחולל ראשוני מ.ר. (לפריצה) או חשיפה קלינית/ האצת הליך) של מחלת הסוכרת לסוגיה השונים ו/או החמרה שלה. יחד עם זאת חשוב להדגיש כי קשר אסוציאטיבי אינו מהווה בהכרח קשר סיבתי ועל כן כדי להעריך נכונה את תפקידו היחסי של דחק נפשי מקדים כ’גורם הדק‘ סיבתי בפריצת/החמרת סוכרת יש להעריך בזהירות רבה ביותר כל מקרה לגופו תוך כדי שקילת מכלול הגורמים המעורבים.
- קשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת ו/או החמרת סוכרת:
…
- כיצד קובעים מבחינה מעשית את עוצמת הקשר הסיבתי בין דחק נפשי מקדים ופריצה/החמרה במחלת הסוכרת בכל מקרה לגופו?
מידת הקשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת מחלת הסוכרת ו/או שיבוש איזון, קשורה למאפיינים אישיים ונסיבות האירועים של כל חולה וחולה. קביעה פרטנית של קשר זה מבוססת על ברור הנסיבות שחייב לכלול:
א. שלילת נוכחות סוכרת קודמת.
ב. שלילת גורמי הדק אחרים לפריצת המחלה או לשיבוש באיזון.
ג. נוכחות ו/או העדר גורמי סיכון נוספים לפריצת סוכרת או שיבוש באיזון. ד. הערכה של עוצמת הדחק האובייקטיבית והסובייקטיבית.
ה. הסמיכות בזמן בין תקופת הדחק לפרוץ ו/או שיבוש המחלה.
אין בספרות דרך מוכחת להערכת עוצמת הקשר במקרה ספציפי.
הנחיות: הערכת חוזק הקשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת/החמרת סוכרת מבוססת רק על הערכת המומחה ולכן – דרגה E ".
- בהמשך לכך, ביום 8.9.16, פורסם סיכום ישיבת המועצה הלאומית לסוכרת מיום 6.9.16 (פורסם באתר משרד הבריאות: https://www.health.gov.il/Services/Committee/
NationalCouncils/Diabetes/Documents/committee_06092016.pdf) בו נאמר כך:
"1. דוח הועדה לבחינת הקשר בין דחק נפשי מקדים לפריצת ו/או החמרת מחלת הסוכרת מסוג 2 וסוג 1…
א. יש קשר חזק בין דחק נפשי מקדים ופריצת מחלת הסוכרת.
ב. חוזק הקשר קשור למאפיינים אישיים ונסיבות האירועים של כל חולה וחולה, ועל הרופא לברר את הנסיבות מראש מול החולה, וחוזר הקשר יקבע על פי דעת מומחה – E (ובכלל זה: שלילת ו/או נוכחות סוכרת קודמת, או גורמי הדק אחרים, שיבוש באיזון, הערכה של עוצמת הדחק – האובייקטיבית והסובייקטיבית, והסמיכות בזמן בין תקופת הדחק, לפרוץ ו/או שיבוש המחלה).
לאחר דיון במועצה, יש קונצנזוס בקרב החברים שעבודת הוועדה בנושא הדחק חשובה ונעשתה ברמה גבוהה. יחד עם זאת חשוב להיות זהירים ולא ליצור מצב בו מטופלים שחוו מצב דחק קל יסתמכו רק על מסקנות כלליות אלו בתביעתם את הביטוח הלאומי. לפיכך המועצה ממליצה להקים ועדת המשך משותפת עם הגופים הרלבנטיים, שתכמת את עצמת הדחק ומועדו ביחס להתפתחות הסוכרת, באופן המצדיק שיוכר כקשור להופעת המחלה".
- בהקשר לנסיבות המיוחדות של תיק זה יש לציין שהמומחה התייחס לעניינו של התובע כאירוע שנגרם על רקע אירוע נקודתי. זאת להבדיל מאירועי דחק נמשכים. כך, במענה לשאלות ההבהרה ציין המומחה שכאשר מדובר באירוע דחק נקודתי הדעה המקובלת היא שקיים קשר סיבתי בינו לבין הופעת מחלת הסוכרת מסוג 1 – "כפי שהסברתי בחוות דעתי הקודמת, לסוכרת מסוג 1 יש קשר אימונולוגי מתפתח באופן תת קליני במשך זמן רב עד שמספר התאים המייצרים אינסולין יורדים מתחת לסף מסוים ואז מתפתח סוכרת קלינית. עיתוי התפתחות סוכרת קלינית לפעמים נקבעת על ידי גורם דחק כמו זיהום או כמו דחק נפשי חזק כמו במקרה של התובע. זה מקובל על ידי כל המומחים בשטח ובכל הספרים על סוכרת". עמדה זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה והוועדות הרפואיות שדנו בסוגיה. ביחס לאירועי דחק נמשכים הדעה הרפואית, כעולה מוועדת רז ומוועדת רפפורט (לעיל) הקשר הסיבתי למחלת הסוכרת חזק יותר לעומת אירוע דחק נקודתי. עם זאת, הובהר כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות לו. מכאן שעמדת המומחה אשר התרשם שהאירוע החריג שעבר על התובע היה משמעותי דיו כדי לגרום להתפרצות סוכרת מסוג 1, אינה מנותקת מהממצאים הרפואיים בתחום.
- כן, המומחה נתן משקל לכך שחלף זמן קצר יחסית, של כ-3 חודשים, בין האירוע החריג לבין התפרצות הסוכרת אצל התובע והוא לא סבר שקיימים גורמים חלופיים משמעותיים נוספים שהיו עשויים לגרום להתפרצות המחלה (ר' בתשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה מטעם הנתבע). קריטריונים אלו עולים אף הם בקנה אחד עם הקריטריונים שוועדת רפופורט קראה לבחון טרם קביעת הקשר הסיבתי.
- נזכיר עוד כי מדע הרפואה אינו מדע מדויק (ר' עב"ל (ארצי) 8653-08-15 המוסד לביטוח לאומי – מיכל חזוט, [פורסם בנבו] פס' 26 (16.11.17). בעניין ההבחנה בין קשר סיבתי רפואי לבין קשר סיבתי משפטי – "ייתכנו מקרים בהם על אף העדרה של חוות דעת רפואית הקובעת קיומו של קשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודה למחלה מסוימת – ניתן יהא להכיר, בנסיבות חריגות ומתאימות, בקיומו של קשר סיבתי משפטי"; וכן בל (ת"א) 1315-09 פלוני – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (6.11.12)). מסקנות המומחה אינן מתבססות על מידע שגוי או מוטעה. מדובר במסקנות רפואיות אליהן הגיע על סמך מסד עובדתי מוסכם, לרבות האמור במסמכים הרפואיים. הנתבע לא הצביע על כל סיבה משפטית המצדיקה את העדפת מסקנותיו הרפואיות של רופא המוסד על פני המומחה מטעם בית הדין.
- 5129371לאור כל האמור, לא מצאנו הצדקה עובדתית או משפטית שלא לקבל את חוות דעת המומחה. משנמצא בחוות הדעת כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודתו לבין מחלת הסוכרת מסוג 1.
סוף דבר
- התביעה מתקבלת.
- הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך 8,000 ₪.
ניתן היום, א' אדר תש"פ, (26 פברואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
בעקבות עבודה יסודית וממושכת של משרדינו, בית הדין הארצי לעבודה ב-עב"ל 1004-10-12 הכיר "בטנטון" כפגיעה בעבודה. זאת לאחר שהמערער התלונן על כך במשך השנים בהם עבד במקום השורר בו רעש. כמו כן הכיר בית המשפט בתלונה רפואית ישנה של המערער בגין טנטון כתוצאה של רעש בעבודה, וראה בה כתלונה אוטנטית אשר מצטרפת לתלונותיו האחרונות בגין הטנטון. בית המשפט קבע כי תלונותיו אלו עומדות בתנאי החוק לפיו על הפניות להיות "פניות חוזרות ונשנות".
התיק נוהל ע"י עורך הדין עמוס כהן.
בית הדין הארצי לעבודה |
|
עב"ל 1004-10-12 |
ניתן ביום 16 אוגוסט 2015
##### | המערער | |
– | ||
המוסד לביטוח לאומי | המשיב
|
|
בפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופטת יעל אנגלברג שהם
נציג ציבור (עובדים) מר ראובן בוימל, נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון גדעון בשם המערער – עו"ד עמוס כהן בשם המשיב – עו"ד רולן ספז |
||
פסק דין |
השופטת יעל אנגלברג שהם
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב יפו מיום 27.8.12 (השופטת הדס יהלום ונציגי הציבור מר יוסף גרשונוביץ והגב' נילי מאיר; ב"ל 26658-10-11) [פורסם בנבו] שבו נדחתה תביעת המערער להכרה בפגיעתו בטנטון כ"פגיעה בעבודה".
רקע עובדתי
- המערער יליד 1945; עובד שנים ארוכות כקצין מבצעים באל-על ונחשף במסגרת עבודתו לרעש מזיק של מנועי המטוסים.
- תביעת המערער שהוגשה ביום 10.8.08 למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") להכיר בליקוי השמיעה ממנו הוא סובל כ"פגיעה בעבודה", נתקבלה. אולם, תביעתו להכיר בטנטון כ"פגיעה בעבודה", נדחתה. כנגד דחיית המוסד הגיש המערער תביעתו לבית הדין האזורי.
המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה – האם התקיימו במערער תנאי סעיף 84א(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") – "פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי שתועדו ברשומה רפואית".
- הצדדים הסכימו כי התשתית העובדתית תכלול חמש פניות. פנייה מיום 13.12.99 ופניות מיום 6.5.08, 13.5.08, 28.5.08 ו-21.7.08. עוד הסכימו הצדדים, כי התביעה תידון על סמך סיכומים בכתב.
- בית הדין האזורי לאחר עיון בטענות הצדדים דחה את התביעה בקובעו כי אין די בפניות התובע בתלונות על הטנטון כדי לעמוד בתנאי סעיף 84א(3) לחוק הביטוח הלאומי. בית הדין האזורי קבע כי אין לקחת בחשבון את הפנייה הראשונה של המערער בשנת 1999 משזו לא לוותה בפנייה נוספת ואילו יתר הפניות היו כולן במועדים סמוכים ביותר להגשת התביעה ולא נעשה כל מעשה אופרטיבי כגון הפנייה לבדיקת שמיעה אלא רק אבחון של טנטון. מכאן, קבע בית הדין האזורי, כי אין התלונות עומדות בתנאי סעיף 84א(3) לחוק.
טענות הצדדים בערעור
- לטענת המערער, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו כאשר בין הגורמים ניתן למנות את מספר הפניות, עיתוין, מהותן, תיאור התלונה ופעילותו של המערער בעניין והמשותף לכולם הוא התחקות אחר אמיתות התלונה אשר תסייע להחליט האם המבוטח אכן סובל מטנטון. לדבריו, פנייתו משנת 1999 מצביעה על אמינות תלונתו ואילו תלונותיו מחודש מאי 2008 וחודש יולי 2008 מחזקות את תלונותיו כך שיש להכיר בפניות כחוזרות ונשנות עוד בטרם הוגשה תביעתו למוסד ומכלול הפניות מעידות על מהימנותם. עוד מציין המערער, כי בסיכומיו בבית הדין האזורי הסכים המשיב לשתי בדיקות ודי בכך כדי להקים תשתית עובדתית כנדרש.
- לעמדת המוסד, הפניות משנת 2008 נעשו לאחר שהמערער חדל לעבוד בחשיפה לרעש ועל כן אין הפניות עומדות בתנאי סעיף 84א(ב)(2); אין לראות בפנייה משנת 1999 פנייה מהימנה שכן במשך שנים רבות לא הייתה פנייה נוספת; בבדיקה בשנת 2004 לא התלונן המערער על קיומו של טנטון; אף שהוסכם בעניין שתי פניות (מיום 6.5.08, ומיום 13.5.08), שתי הפניות קרובות זו לזו ויש מקום לחזור ולבחון האם ניתן לראות בהן כשתי פניות נפרדות והאם בכלל די בשתי פניות נפרדות.
- הצדדים ביקשו כי פסק הדין יינתן על ידי מותב על יסוד הודעת הערעור והטענות שהועלו בעל פה במסגרת קדם הערעור אשר ישמשו כסיכומים בפני המותב.
הכרעה
- לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת החומר שבתיק מצאנו כי דין הערעור להתקבל. ונפרט.
- סעיף 84א(ב) לחוק קובע כי טנטון יוכר כ"פגיעה בעבודה" בתנאים הבאים:
"84א(ב) רעש תמידי באוזניים (להלן – טנטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בס"ק (א) וכן כל אלה –
(1) כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; לעניין זה, "תדירויות גבוהות" – תדירויות של 3000 ו-4000 מחזורים בשניה:
(2) הטנטון תועד לראשונה ברשומה רפואית, לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק:
(3) הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית".
התנאים להכרה בטנטון הם שלושה – ירידה בכושר השמיעה בשיעור 25 דציבל בתדירויות הגבוהות; תיעוד הטנטון לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק; ופניות חוזרות ונשנות.
- ההלכה הפסוקה לעניין הכרה בטנטון כ"פגיעה בעבודה" מבוססת על העיקרון המנחה כי לאור העובדה שמדובר בתלונה סובייקטיבית שקשה לעמוד על טיבה במבחן אובייקטיבי, אמות המידה לבחינתה מטרתן לברר עד כמה שניתן את מהימנות התלונה. על רקע עקרון יסוד זה נקבעו בחוק כי לצורך הכרה בטנטון כ"פגיעה בעבודה" יש לעמוד בתנאי סף של ירידה בשמיעה (סעיף 84א(ב)(1)), תיעוד קודם להפסקת העבודה בחשיפה לרעש מזיק (סעיף 84א(ב)(2)) וכן יש להצביע על פניות חוזרות ונשנות של תלונות בנוגע לטנטון (סעיף 84א(ב)(3)).
ההלכה הפסוקה קבעה את אמות המידה על פיהן יש לבחון את תנאי סעיף 84א(ב)(3) לחוק הדורשות קיומן של פניות חוזרות ונשנות כאשר העיקרון העומד בבסיסן הוא כאמור בחינת אותנטיות התלונות החוזרות ונשנות. וכך נקבע בפרשת גנאים:
- אין להתחשב בפניות לרופא לאחר הגשת התביעה למוסד.
- די בשתי פניות בלתי תלויות זו בזו עקב תלונת הטנטון כאשר פניית מבוטח לרופא, הפנייתו לבדיקה, ביצוע הבדיקה וחזרה לרופא עם תוצאות הבדיקה יחשבו כולם כפנייה אחת.
- אין לקבוע פרק זמן פורמאלי שבמסגרתה או על פיה ייחשב מבוטח כעומד בתנאים הן ביחס להגשת התביעה הן ביחס לתקופות שחלפו בין מועד פנייה אחת לחברתה שכן אין במרחק הזמן כשלעצמו כדי להעיד על מהימנות התלונה ועל הדבר להבחן במכלול נסיבות אותו העניין המובא בפני המוסד או בית הדין.
- על בית הדין שהעניין מובא בפניו לשקול לקיים דיון הוכחות לבחינת טענות הצדדים לעניין עמידה בתנאי של פניות חוזרות ונשנות. ככל שקיים קושי לקבוע את אותנטיות התלונות החוזרות ונשנות, עליו לשקול מינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי שבין הטנטון לבין הרעש המזיק ויכול שבתשובת המומחה יהא כדי לסייע בבחינת השאלה לעניין עמידה בתנאי בדבר אותנטיות התלונות (עב"ל (ארצי) 31583-06-13 המוסד – גנאים פהד, [פורסם בנבו] ניתן ביום 27.6.12; להלן: "פרשת גנאים").
עוד נקבע כי את בחינת התנאי של קיומן של פניות חוזרות ונשנות יש לבצע באופן גמיש שיביא לידי ביטוי את המטרה האמיתית של קביעת התנאים להכרה בטנטון, והיא אותנטיות התלונות (פרשת גנאים וכן עב"ל(ארצי) 39707-03-12 אמיל כהן – המוסד, [פורסם בנבו] ניתן ביום 25.2.14).
- תכלית התנאים הנדרשים להכרה בטנטון כנובעת מליקוי שמיעה שהוכר כ"פגיעה בעבודה" היא שהוכח שהטנטון הוא תוצאה מחשיפה לאותו רעש מזיק.
במקרה שלפנינו, לא חלקו הצדדים שלמערער ליקוי שמיעה שהוכר כ"פגיעה בעבודה". אין גם מחלוקת כי פניית המערער בתלונה על קיומו של טנטון בשנת 1999 נעשתה בעודו עובד בחשיפה לרעש מזיק. המחלוקת היחידה בין הצדדים נוגעת לשאלה האם ניתן לראות בפניותיו פניות חוזרות ונשנות כנדרש בסעיף 84א(ב)(3) כאשר למעט הפנייה משנת 1999, נעשו כל יתר הפניות בסמוך להגשת תביעתו למוסד.
- טענת המוסד כי אין לראות בפנייה משנת 1999 כפנייה רלוונטית לעמידה בתנאי הוראות סעיף 84א(ב)(3) הנ"ל – אין לקבלה. משתכלית הוראות החוק היא בחינה של אמינות התלונות, הרי שדווקא הפנייה בשנת 1999 נעשתה שלא על מנת לקבל דבר אלא בתלונה אמיתית על בעיה רפואית המצריכה טיפול ואין סיבה להטיל ספק במהימנותה ולא ללקחה בחשבון כאחת הפניות (ראו גם עב"ל 535/08 המוסד – מיכאל קנטור, [פורסם בנבו] ניתן ביום 10.3.10).
העובדה שבסמוך לה לא חזר המערער על תלונותיו, אין בה כדי להעיד כי אינה מהימנה ואין כל דרישה כי הפניות החוזרות ונשנות תעשנה בסמיכות זמנים דווקא. יוזכר בעניין זה, כי מטופלים רבים המבקשים מזור לבעיית הטנטון נענו בעבר כי אין טיפול לבעיה זו ועל כן מיעטו לחזור על תלונותיהם. אין בעובדה זו כדי להפחית ממהימנות התלונה הראשונה או בכדי לאיינה כפי שאין בתלונות הסמוכות בזמן זו לזו כדי להעיד בהכרח על מהימנותן. על הדברים להיבחן בנסיבות העניין הספציפי המובא בפני בית הדין ולא מצאנו מקום שלא לקבל את התלונה משנת 1999 כאותנטית. ענייננו שונה מפרשת אריה סלומון (עב"ל 51863-0511, המוסד – אריה סלומון, ניתן ביום 19.11.1) שם לא הוכרה הפנייה המוקדמת שנעשתה שנים רבות לפני הפנייה למוסד וזאת הן בשל העובדה כי לא היתה תלונה מפורשת על טנטון, הן בשל העובדה כי לאורך כל התקופה היו פניות לקבלת טיפול רפואי בנוגע לירידה בשמיעה אך לא היו כל תלונות על טנטון. בענייננו, לא הצביעו הצדדים על פניות חוזרות ונשנות לקבלת טיפול רפואי בנוגע לירידה בשמיעה אף שאין חולק כי היתה כזו ומכאן כי אין ללמוד על העדר פנייה בעניין הטנטון כי התלונה בשנת 1999 לא היתה אותנטית.
- באשר לפניות בחודש מאי 2008, אכן, פניות אלה נעשו לאחר סיום עבודתו של המערער אלא שהמוסד הסכים לקבלן וכל שטען הוא כי מדובר בפניות סמוכות זו לזו שאין די בהן. בפרשת גנאים קבע בית הדין כי "די בשתי פניות בלתי תלויות זו בזו עקב תלונת הטנטון כדי שהמבוטח ייחשב כמי שעמד בדרישות הסעיף".
בית הדין האזורי קבע כי כל שמופיע בתיעוד הרפואי הוא תיעוד הטנטון ואבחון של טנטון ורק ביום 28.5.08 ציין ד"ר מילט כי התובע אינו יכול לשהות בסביבת רעש. בית הדין האזורי קבע כי משלא הסביר התובע מדוע נעשו הפניות במועד שבו נעשו ומשנעשו במועד סמוך לתביעה, הרי שלא נעשו מחמת צורך אמיתי אלא לצורך התביעה בלבד ועל כן אין לראותן כעומדות בתנאי החוק.
- דומה כי בית הדין האזורי נקלע לכלל שגגה. עיון בפניות מעלה כי המערער פנה ביום 6.5.08 לרופא מומחה לאף, אוזן, גרון בתלונה על קיומו של הטנטון, הופנה לבדיקות שמיעה וחזר ופנה בחודש זה עוד שלוש פעמים. לדברי ב"כ המערער, הפנייה בחודש יולי 2008 נעשתה לאחר קבלת ייעוץ משפטי, אך הפניות בחודש מאי נעשו עוד קודם לכן ואין כל סיבה להטיל בהן ספק.
- דעתנו היא, כי משבחר המוסד שלא לחקור את המערער לעניין מועד פניותיו הרי שטענות המערער לא נסתרו ולא ניתן לקבוע כי אין הן משקפות תלונות אותנטיות. כאמור וכעולה מפרשת גנאים "מבחן פורמליסטי של פערי זמן בין הפניות והתביעה למוסד… ראוי קודם כל שהמוסד יברר עם מגיש התביעה את הסיבה להגשתה במועדה ונסיבות הפניות הקודמות למומחים בעטיה" (פרשת גנאים).
משקיימת בפנינו בדיקה משנת 1999 המעידה על קיומו של טנטון ומשבפנייה מיום 6.5.08 צוין כי מזה "שש-שבע שנים לפחות צפצופים באוזניים. עד לפני 3 שנים חשוף לרעש. השמיעה יורדת" והפניות נעשו עוד בטרם פנה המערער לייעוץ משפטי, משתוצאות הפנייה בחודש מאי 2008 תומכות ברישום הרפואי משנת 1999 ולא הוכח כי הפנייה בחודש מאי 2008 אינה משקפת תלונה אמיתית, הרי שלאור תכלית התנאים המגבילים של סעיף 84א(ב)(3) שעניינם סינון תלונות לא מהימנות, יש מקום להכיר בפניות המערער משנת 1999 ומחודש מאי 2008, כפניות חוזרות ונשנות העומדות בתנאי סעיף 84א(ב) לחוק.
- המוסד ביקש כי בית דין זה יחזור ויבחן האם די בשתי פניות כדי לעמוד בתנאי סעיף 84א(ב)(3) לחוק הדורשת קיומן של "פניות חוזרות ונשנות". בפרשת גנאים נקבע כי די בשתי פניות. משעולים הדברים בקנה אחד עם הכלל "מיעוט רבים – שניים" (ירושלמי, יומא, ב, ד), יפים הדברים אף בענייננו ולא מצאנו כי יש מקום לחזור ולבחון סוגיה זו בשנית.
סוף דבר
- דין הערעור להתקבל. משניתן לראות בפניות המערער כעומדות בתנאי "פניות חוזרות ונשנות" ומשאין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לקיומם של יתר תנאי סעיף 84א(ב) לחוק, יוכר הטנטון ממנו סובל המערער כ"פגיעה בעבודה".
- המוסד יישא בהוצאות המערער בסך של 4,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום, א' אלול תשע"ה (16 אוגוסט 2015) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
יגאל פליטמן,
נשיא, אב"ד |
ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא |
יעל אנגלברג שהם,
שופטת |
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
הלכת סומך – ניתנה ע"י בית הדין הארצי בשנת 2021 וקבעה כי בפגיעות מסוג מחלות מקצוע/מיקרוטראומה לא ניתן יהיה להפחית מנכותו של מבוטח עבור גורמי סיכון, אלא אם הוכח שהם התממשו לכדי נכות.
תביעתו של מר סומך להכרה בפגיעת הדליות ברגליו מהן סובל, כתוצאה מעבודתו שבוצעה בעמידה על הרגליים במשך שנים ארוכות, נדחתה ע"י המל"ל. לאחר שניהלנו הליך הוכחות בבית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע, הוכרה פגיעתו, אולם הועדה הרפואית לעררים הפחיתה מחצית משיעור נכותו בנימוק שהיא נגרמה כתוצאה מגורם סיכון הקיים בגופו – פגם מבני בורידי הרגליים שתרם לפגיעתו ואינו קשור לעבודתו.
החלטה זו של הועדה הרפואית להפחית מנכות בשל גורמי סיכון התבססה על הלכה קודמת של בית הדין הארצי – הלכת יונס סואעד משנת 2012, שם נקבע כי ניתן להפחית מנכות שנקבעה עבור מחלת ריאות בגין גורם סיכון – עישון.
בשנים שלאחר מכן הצלחנו לבטל את הלכת סואעד ולהוכיח, באמצעות שני תיקים בהם ערערנו לבית הדין הארצי, כי בתיקי מחלת מקצוע ומיקרוטראומה, אין להפחית מנכות רפואית שקבעה הועדה בשל גורמי סיכון, למעט במצבים מסויימים (המדובר בהלכת חירותי שעסקה בפגיעת קדרית בכפות הידיים והלכת מילברג שעסקה בפגיעת גננת במיתרי הקול – צרידות).
בפרשת סומך הצלחנו להשלים את המהפכה הפסיקתית בסוגייה משפטית זו, כאשר בית הדין הארצי שיכלל את המבחנים והקריטריונים (שנקבעו כאמור במילברג וחרותי) מתי וכיצד ניתן יהיה להפחית משיעור הנכות בשל גורמי סיכון, כשהוא מקבל את עמדתנו, מדגיש ומחדד שניתן יהיה לעשות זאת רק כאשר הוכח שגורמי הסיכון התגבשו לכדי נכות ולכן אף אם פעלו במבוטח גורמי סיכון נוספים, הרי שאם ימצא כי אלמלא תנאי העבודה, גורמי הסיכון לא היו מתממשים לכדי נכות – יש לשייך את כל הנכות לפגיעה בעבודה. במידה ויוכח לועדה כי אלמלא תנאי העבודה גורמי הסיכון התממשו לכדי נכות – על הוועדה לקבוע את שיעור ההשפעה היחסי שלהם.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
לאחר מאבק משפטי בין 9 שנים, התקף לב של תושב אשדוד הוכר כתאונת עבודה וזאת על אף שהתקף הלב אירע בביתו לאחר שעות העבודה. רטרואקטיבית הוא קיבל תשלום של יותר ממיליון ₪ ויזכה לקצבה חודשית קבועה של 10,000 ש"ח נטו מהביטוח הלאומי למשך כל ימי חייו ללא תלות ביתר הכנסותיו.
העובד, כיום בן 69, עבד כמכונאי ובמסגרת עבודתו האחריות עליו הייתה כבדה מאוד. הוא היה מופקד על צוות עובדים והוא נדרש לחתום על כשירות העבודה. תפקידו של העובד היה כרוך בלחץ ואחריות רבה, וכשל בשיקול דעתו יכול היה לעלות בחיים רבים. בחודש ינואר 2003 במהלך משמרת עמוסה במיוחד התפתח אצל העובד לחץ עבודה חריג. במהלך המשמרת חש העובד ברע, הוא סיים את עבודתו, שב לביתו ורק בלילה, לאחר שהמשיך לחוש ברע, פנה לבית החולים "קפלן" שם אובחן כי הוא סובל מאוטם בשריר הלב.
העובד הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי על מנת שהתקף הלב יוכר כתאונת עבודה (פגיעה בעבודה), תביעתו נדחתה ומשכך הוא פנה באמצעות משרד עורכי הדין מרקמן את טומשין מאשדוד אשר מתמחה בתביעות לנזקי גוף ופגיעות ומחלות כתוצאה מעבודה, בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה על מנת לערער על החלטת המוסד לביטוח לאומי בכדי שיכירו במחלתו כתאונת עבודה. תחילה דחה בית הדין את התביעה, בהסתמכו על חוות דעת מומחה רפואי שקבע כי אין קשר רפואי בין אוטם שריר הלב לבין האירוע החריג בעבודה. רק לאחר תשע שנים וניהול הליכים שהגיעו לבית הדין הארצי לעבודה הוכר התקף הלב שארע לעובד בביתו כתאונת עבודה.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
עתירה שמשרדנו הגיש לבג"ץ נגד תקנות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי.
בעקבות עתירה שמשרדנו הגיש לבג"ץ המוסד לביטוח לאומי נדרש לשנות את תקנות ההיוון לפיהן מחושב הסכום שנפגע עבודה יוכל לקבל אם ברצונו להוון את קצבתו. מדובר בהליך שהיו לו השפעות עמוקות על ההיוון, והגשתו הביאה למינוי ועדת וינוגרד.
הליך זה סייע לציבור לקבל סכומי עתק ושינה סדרי עולם שהיו נהוגים במשך עשרות שנים.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
פסק דין חשוב שניתן בנושא ניכוי גורמי סיכון בדליות בתיק שטופל על ידי עורכת הדין רותם ברק ועורך הדין תומר דור.
בפסק דין עקרוני זה, נקבע כי אין לגרוע מזכויותיו של נכה עבודה, אשר סובל מדליות ברגליים עקב עבודתו, גם אם היה לו פגם גנטי שהיווה גורם סיכון להיווצרות הדליות.
וכך קבע השופט:
"מקובלת עליי בהקשר זה טענת המערער כי הגם וקיים פגם גנטי כלשהו, הרי המדובר בנטייה טבעית, כך על פי פרופ' אדר, כך שהפגם הגנטי כשלעצמו לא מצדיק ניכוי בנסיבות העניין, ובוודאי כשהוועדה אינה מנמקת ואינה מסבירה האם הפגם הגנטי התממש בנסיבות העניין, ומה היא תרומתו. יצוין שוב כי על פי חוות דעת המומחה מטעם בית הדין, הרי המדובר בנטייה מולדת שיש לה "קרוב לוודא רקע גנטי", ואין בנטייה זו כשלעצמה בכדי להצדיק ניכוי בגין אותו פגם".
קביעה זו מנעה מהמוסד לביטוח לאומי לפגוע בגובה התגמול אשר הגיע ללקוח, והוא זכה למלוא התגמולים הנובעים ממצבו הרפואי.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
פסק דין
- לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 16.8.20, אשר קבעה כי אין מקום להפעיל בעניינו של המערער את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "תקנה 15") (להלן: "הוועדה").
רקע עובדתי
- המערער הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה בגין פגיעתו בגב התחתון, אשר הוכרה כפגיעה בעבודה על פי הלכת המיקרוטראומה.
— סוף עמוד 2 —
- ועדה רפואית לעררים אשר התכנסה לדון בעניינו של המערער ביום 5.11.17 וסיכמה את דיוניה ביום 8.4.18, קבעה למערער נכות רפואית צמיתה בשיעור 58% החל מיום 8.5.13. עוד קבעה אותה ועדה, כי אין מקום ליישם בעניינו של המערער את תקנה 15.
- על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 8.4.18 הגיש המערער ערעור לבית הדין. הערעור נדון בתיק ב"ל 21577-06-18 ובמסגרתו ניתן ביום 27.3.19 תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים שלפיה:
"עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) באותו הרכב, מאחר שנכותו של המערער שונה והיא כעת עומדת בשיעור של 58%, על מנת שזו תשקול להיוועץ עם ועדת הרשות לעניין תקנה 15. כמו כן, תתייחס הוועדה לאישור הרופא התעסוקתי מיום 19.3.09. תשומת לב הוועדה שאין בעובדה שהמערער פרש בסמוך לגיל 67 בכדי למנוע דיון בתקנה 15, לגופו של עניין. המערער ובא כוחו יוזמנו לטעון בפני ועדת הרשות ובפני הוועדה הרפואית לעררים" (להלן: "פסק הדין").
- בעקבות פסק הדין, התכנסה ביום 24.9.19 ועדת רשות לדון בעניינו של המערער. ועדת הרשות קבעה כדלקמן:
"… הוועדה עיינה בפס"ד מיום 27.03.19, בפרוטוקול הועדות הרפואיות ובמסמכים הרפואיים לרבות אישור רופא תעסוקתי מיום 19.03.19 (צ"ל: "19.03.09"- ר.ג.) ואישור המעסיק בגין פרישה מוקדמת בתנאי גיל 67 מיום 01.01.13.
לצורך המשך דיון ועדת הרשות מבקשת אישור בגין פסילת רשיון נהיגה כנהג טנקים (כולל מועד פסילה), אישור מטעם המעסיק בגין תפקיד, היקף ואופי עבודת המבוטח טרם אישור הרופא התעסוקתי (19.03.09) ולאחריו".
ביום 9.6.20 לאחר קבלת המסמכים שהתבקשו על ידי ועדת הרשות, התכנסה ועדת הרשות בשנית, וקבעה:
"… עפ"י אישור המעסיק מיום: 10.12.14 המבוטח גוייס לצה"ל כנהג מוביל בתאריך 08.11.80.
בשנת 1996 העובד נפגע בתאונת עבודה (שאינה קשורה לתאונה הנדונה) והפסיק לתפקד כנהג מוביל, לציין כי תחולת הנכות שנקבעה בתיק בגין הגבלה קלה בתנועות ע"ש מותני הינה מיום 01.04.01 לאחר כ5 שנים ממועד הפסקת עבודתו כנהג מוביל.
— סוף עמוד 3 —
משנת 1996 שימש העובד כמפעיל מלגזה ואחראי מחסן צמיגים בסדנא, החל משנת 2000 שימש כחונך נהגים בפלוגת ההכשרות ומשנת 2009 ועד יציאתו לפנסיה (ב02/13) שימש כעובד ניקיון במטבח.
תחולת הנכות שנקבעה למבוטח בגין כאבי גב תחתון עם תסמונת היצרות תעלה ספינלית בצורה קשה וקושי בהליכה הינה מיום: 08.05.13 לאחר מועד פרישת המבוטח לגמלאות.
לאור זאת המבוטח הוכיח מסוגלות להמשיך בעבודתו ערב הפגיעה כחונך נהגים ממועד תחולת הנכות לראשונה 04/01 ועד לשנת 2009 שרק אז עבר לשמש כעובד נקיון במטבח וכאמור ההחמרה במצבו שחלה ב- 05/13 הינה לאחר פרישתו לגמלאות בגיל 67 (02/13) ועל כן הפסקת עבודתו נבעה עקב גילו ולא עקב מצבו הרפואי".
- הוועדה הרפואית לעררים אשר התכנסה ביום 16.8.20 בעקבות פסק הדין, קיבלה את המלצת ועדת הרשות וקבעה:
"הוועדה הקשיבה לבא כוחו של התובע וקראה בעיון רב את מסקנות ועדת הרשות ומקבלת אותם, כיוון שהוועדה לא מצאה סיבה רפואית להפסקת עבודתו בגיל 67.
נכותו כפי שנקבע בפרוטוקול מיום 8.4.18
30% 37 (7)(ג)
40% 32 (1)(א) III".
על החלטה זו הוגש הערעור דנן.
טענות הצדדים
- לטענת המערער, הוועדה טעתה משלא קיימה את פסק הדין ולא התייחסה לאישור הרופא התעסוקתי מיום 19.3.09 שלפיו המערער אינו כשיר לעבודה, וכפועל יוצא מכך איבד את מקצועו בתחום הובלת הטנקים. זאת ועוד, הוועדה לא דנה כלל בסוגיית הפעלת תקנה 15 כפי שנדרשה לעשות בפסק הדין. הוועדה אימצה כחותמת גומי, שלא כדין, את המלצת ועדת הרשות. הוועדה וועדת הרשות טעו בקביעתן שלפיה המערער הפסיק לעבוד עקב גיל (67 בשנת 2013) ולא עקב מצבו הרפואי. בניגוד לקביעה זו, המערער כלל לא הפסיק לעבוד בגיל 67, אלא המשיך לעבוד לאחר מכן, כפי שקבעה ועדת הרשות עצמה בהחלטתה מיום 10.11.16 (בהיות המערער בן 69), שם מצאה כי חלה ירידה של 79% בהכנסתו (העתק ועדת הרשות- חישוב הכנסות מיום 10.11.16 צורף כנספח ה' לנימוקי הערעור). בהתאם להלכה הפסוקה, יש לדון בתקנה 15 גם לאחר הגיעו של המבוטח לגיל 67 ועל אחת כמה וכמה במקרה דנן, עת המערער המשיך לעבוד בפועל לאחר הגיעו לגיל 67, אולם חלה ירידה ניכרת בהכנסתו עקב מוגבלותו הגופנית. לעניין זה מפנה המערער לדיון מס' לז/ 01-491 שרגא
— סוף עמוד 4 —
שפר נ' המל"ל ולפסקי דין אזוריים ב"ל (חיפה) 1035/05 יעקב מנו נ' המל"ל, ב"ל (חיפה) 1697/05 דוד לוי נ' המל"ל ו- ב"ל (ב"ש) 2217/03 אדריאן נ' המל"ל.
בנסיבות העניין, טוען המערער כי הוועדה טעתה עת לא בחנה האם נכותו כתוצאה מפגיעתו מכבידה במיוחד על כושר עבודתו בשים לב למקצועו, כושרו להשתכר וגילו. המערער טוען, כי אלמלא פגיעתו הקשה בגב, הוא היה בוודאות ממשיך לעבוד לאחר גיל 67 בשכר גבוה והראיה לכך היא שחרף נכותו הקשה, הוא המשיך לעבוד במקצוע אחר.
לאור האמור, משהוועדה לא קיימה אחר הוראות פסק הדין, מבקש המערער להורות על השבת עניינו לוועדה בהרכב אחר על מנת שתשקול מחדש את הפעלת תקנה 15.
- לטענת המשיב, הוועדה יישמה אחר הוראות פסק הדין ככתבן וכלשונן, עיינה במסמך של הרופא התעסוקתי מיום 19.3.09 וקבעה כי המערער הפסיק עבודתו עקב גילו ולא עקב מצבו הרפואי. הוועדה קבעה כי היא מאמצת את כל הנימוקים של ועדת הרשות ולא חלה עליה כל חובה לשוב על נימוקי ועדת הרשות. הוועדה קובעת באופן מפורש כי היא לא מצאה סיבה רפואית להפסקת עבודת המערער בגיל 67. בנסיבות העניין, אין בערעור נימוק משפטי המצדיק את התערבות בית הדין בהחלטת הוועדה; ומשכך, אין להתערב בה ודין הערעור להידחות.
הכרעה
- החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בפני בית הדין האזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995. עוד נפסק, כי קביעת דרגת נכות היא בסמכותה של ועדה רפואית ולא בסמכות בית הדין.
- בית הדין, במסגרת סמכותו לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן האם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד נ' המוסד , פד"ע ל"ד 213).
היינו, בית הדין נעדר סמכות לדון ולהכריע בהיבט הרפואי של קביעת הנכות.
- משהוחזר עניינו של המערער על ידי בית הדין לוועדה לעררים בצירוף הוראות, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין, ואל לה לוועדה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה (ראו דב"ע נא/29-0, פרנקל נ' המל"ל, פד"ע כ"ד, 160).
- לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בפסק הדין ובהחלטת הוועדה, שוכנעתי, כי דין הערעור להתקבל בחלקו, באופן שעניינו של המערער יוחזר לבחינה מחודשת של הוועדה באותו הרכב. להלן אפרט את הנימוקים להחלטה זו.
— סוף עמוד 5 —
- תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956, (להלן – "תקנות הנכות") קובעת כי –
"(א) הוועדה רשאית לקבוע דרגת נכות יציבה גדולה עד מחצית מזו שנקבעה לצד המבחנים או מזו שנקבעה מכוח תקנה 14 או 31 (ב) בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע, ובלבד שדרגת הנכות היציבה כתוצאה משינוי זה לא תעלה על 19% אם דרגת הנכות פחותה מ- 20%, ובכל מקרה אחר לא תעלה על 100%.
(ב) הוועדה תתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לדעתה הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו והנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו".
- בתקנה 15(א) הוסמכו הוועדות הרפואיות לקבוע דרגת נכות יציבה גדולה עד מחצית מזו שנקבעה במבחני הנכות, בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע. תקנה 15 הותקנה כהשלמה לשיטת קביעת דרגת הנכות בענף ביטוח נפגעי עבודה, המושתת על הנכות הפיזיולוגית האובייקטיבית. תקנה 15 הנ"ל "נועדה להסיט את אלומת אורו של הזרקור מן הנכות אל הנכה, מן הנזק השווה לכל גוף, לאותו ניזוק הטוען לנזק מיוחד. לשון אחר – מן האובייקטיבי לסובייקטיבי" (ראו: דב"ע נו/42-01 המוסד לביטוח לאומי – עדה פנץ, פד"ע ל 321; דב"ע לא/25-0 המוסד לביטוח לאומי – אילנה לאור (לא פורסם)). הלכה למעשה, בבואה לשקול אם להפעיל את תקנה 15, על הוועדה להתייחס באופן ספציפי למקצוע שבו עסק הנפגע הספציפי ולשקול אם הוא מסוגל לעסוק באותו מקצוע, ובאיזו מידה משפיעה נכותו על כושרו להשתכר, בהתחשב במקצועו ובגילו.
כמו כן, על הוועדה לשקול, האם הביאה הנכות לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו של הנפגע.
- מכאן, שהשאלה שעל הוועדה לשאול את עצמה הינה, עד כמה הנכות שנקבעה בגין הליקוי שהוכר כ"פגיעה בעבודה"- משפיעה על יכולתו של המערער להמשיך לעבוד באותו מקום עבודה, או לעסוק במקצועו במקום עבודה אחר, מבלי שתפגע הכנסתו במידה ניכרת בהתחשב במקצועו ובגילו. לעניין זה, על הוועדה לשקול האם אלמלא נכותו של המערער, היה המערער יכול להמשיך לעבוד באותו מקום עבודה או לעסוק במקצועו במקום עבודה אחר.
- בהתאם להלכה הפסוקה, העובדה שאדם יצא לגימלאות, אינה מהווה הצדקה מספקת שלא להפעיל את תקנה 15, מאחר ועצם היותו של אדם בגיל שלאחר גיל פרישה לפנסיה, או עצם קבלת פנסיה, אין בהם כדי להעיד על מסוגלות לעבודה. על הוועדה לבחון רק אם הנכות שנותרה מכבידה על הנכה בשים לב למקצועו, לגילו ולמינו:
— סוף עמוד 6 —
"הפרישה לגמלאות, בגיל פרישה, אינה מעידה, לכשעצמה, על היות הפורש מסוגל, או בלתי מסוגל לעבוד במקצועו, וקבלת פנסיה מירבית אינה מעידה על כושר עבודה מלא ובלתי פגום. מה שהוועדה צריכה לשקול, בבואה ליישם תקנה 15, הוא:
"על הוועדה לשאול את עצמה, אם הנכות שנותרה מכבידה במיוחד על הנכה שבו דנים, בשים לב למקצועו, לכושרו להשתכר ולגילו" (ראו דב"ע לז/ 491-01 שרגא שפר נ' המל"ל, פד"ע ט', 145, 147).
- לאור האמור, בענייננו, היה על הוועדה לשקול בהתחשב בגילו של המערער, במקצועו ובמינו, האם הנכות שנגרמה לו בגבו התחתון, כתוצאה מהעבודה, מכבידה על יכולתו ועל כושרו לעסוק במקצועו ומשפיעה על כושרו להשתכר. בעניין זה, היה על הוועדה לתת דעתה לטענות המערער שלפיהן מדובר בנכויות אורטופדיות ונוירולוגיות קשות, כי כתוצאה מנכויותיו אלה, הוא אינו יכול להמשיך בעבודתו וכי אלמלא אותן נכויות, הוא היה ממשיך לעבוד. ויובהר, על הוועדה היה לבחון את טענת המערער שלפיה הוא היה יכול להמשיך לעבוד חרף הגיעו לגיל פרישה וכי הדבר נמנע ממנו בשל נכותו. בעניין זה, על הוועדה אף לתת דעתה לטענת המערער שלפיה בפועל הוא עבד גם לאחר שפרש לגימלאות.
- עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה, כי הוועדה קבעה כי היא לא מצאה סיבה רפואית להפסקת עבודתו בגיל 67; ואולם, הוועדה לא נימקה ולא הסבירה קביעה זו. הוועדה לא התייחסה לנכויותיו האורטופדיות והנוירולוגיות של המערער ולא ערכה כל דיון בשאלת מסוגלותו של המערער לעבודה בעקבות נכויותיו. הוועדה אף לא התייחסה לאישור הרופא התעסוקתי מיום 19.3.09, אליו נדרשה באופן מפורש להתייחס בהתאם לפסק הדין. למעשה, הוועדה הסתפקה בקביעת ועדת הרשות שלפיה ההחמרה במצבו של המערער חלה לאחר פרישתו לגמלאות בגיל 67 ומכך הסיקה, כי הפסקת עבודתו נבעה עקב גילו ולא עקב מצבו הרפואי.
- בנסיבות העניין, שוכנעתי, כי יש מקום להשיב את עניינו של המערער לוועדה, על מנת שתשקול בשנית את סוגיית הפעלת תקנה 15 בעניינו של המערער. הוועדה תשקול ותנמק האם בשים לב לגילו, למקצועו, לעברו התעסוקתי ולנכויותיו של המערער, הוא יכול להשתלב במעגל העבודה ולעסוק במקצועו. הוועדה תתייחס באופן ענייני ומנומק לטענת המערער שלפיה הוא היה יכול להמשיך לעבוד חרף הגיעו לגיל פרישה וכי הדבר נמנע ממנו בשל נכותו. לעניין זה, הוועדה תתייחס גם לטענת המערער שלפיה הוא המשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה. כמו כן, הוועדה תתייחס באופן מפורש לאישור הרופא התעסוקתי מיום 19.3.09 במסגרתו נקבע כי התובע אינו כשיר לעבודה.
- אשר להרכב הוועדה, הכלל הוא כי דרך המלך להחזרת עניינו של מבוטח לועדה רפואית היא החזרתו לוועדה המקורית שבדקה את המבוטח, ורק במקרים נדירים, בהם עולה חשש של ממש כי הוועדה תהא 'נעולה' על החלטתה הקודמת, או שהרכבה אינו נאות מוחזר הענין לועדה בהרכב אחר (ראו דב"ע (ארצי) לב/ 28-0 שלמה בוסקילה נ' המוסד לביטוח לאומי, פב"ל יב, 166; עב"ל (ארצי) 282/99 אבן חן נ' המוסד (פורסם בנבו)).
— סוף עמוד 7 —
- בנסיבות העניין, לא מצאתי לקבל את טענת המערער שלפיה יש להחזיר את עניינו לוועדה בהרכב אחר. אמנם, מדובר בוועדה אשר התכנסה לאחר שכבר ניתן פסק דין בעניינו של המערער. עם זאת, שוכנעתי, כי לא הועלה טעם בדין שיצדיק את החזרת הענין לוועדה בהרכב שונה וכי ניתן להסתפק, בשלב זה, במתן הוראות ברורות לוועדה (כאמור לעיל) וכי חזקה עליה כי תעשה מלאכתה נאמנה, ללא משוא פנים ותפעל על פי ההנחיות של בית הדין.
סוף דבר
- לאור האמור לעיל,עניינו של המערער יוחזר לוועדה באותו הרכב, על מנת שתשקול בשנית את סוגיית הפעלת תקנה 15 בעניינו של המערער. הוועדה תשקול ותנמק האם בשים לב לגילו, למקצועו, לעברו התעסוקתי ולנכויותיו של המערער, הוא יכול להשתלב במעגל העבודה ולעסוק במקצועו. הוועדה תתייחס באופן ענייני ומנומק לטענת המערער שלפיה הוא היה יכול להמשיך לעבוד חרף הגיעו לגיל פרישה וכי הדבר נמנע ממנו בשל נכותו. לעניין זה, הוועדה תתייחס גם לטענת המערער שלפיה הוא המשיך בפועל לעבוד לאחר גיל הפרישה. כמו כן, הוועדה תתייחס באופן מפורש לאישור הרופא התעסוקתי מיום 19.3.09 בו נקבע כי המערער אינו כשיר לעבודה.
המערער ובא כוחו יוזמנו לטעון טענותיו בעניינים הנ"ל בפני הוועדה.
החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.
- משהתקבל הערעור, המשיב יישא בהוצאות המערער בסכום של 1,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.
- הערעור על פסק הדין הוא ברשות. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
פסק דין
|
- תביעה זו הוגשה נגד החלטת פקיד התביעות (מיום 9.8.17), על פיה נדחתה תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה בגין קרע במניסקוס ברך שמאל, משלא הוכח כי היא תוצאה של 'תאונת עבודה' (על פי תורת המיקרו-טראומה) או 'מחלת מקצוע' על פי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי.
- הנתבע טען בכתב ההגנה כי התובע לא הניח תשתית עובדתית להכרה בפגיעתו במסגרת תורת המיקרו-טראומה. לחילופין נטען כי אין קשר סיבתי בין מחלת התובע בברך שמאל לבין תנאי עבודתו, ואף אם קיימת השפעה כלשהי, הרי שהיא פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. מחלת התובע הופיעה אצלו על רקע מצב תחלואתי טבעי או קודם.
-
— סוף עמוד 1 —
בהחלטת בית הדין מיום 24.5.20, נקבעו עובדות אלה, ועל יסודן הוחלט על מינוי מומחה רפואי, לבחינת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין הליקוי בברכו השמאלית:
א. התובע, יליד 1959, עובד במחלקת תשתיות של חברת "בזק" משנת 1987 במשרה מלאה, חמישה ימים בשבוע, תשע שעות ביום וכן עבודה בשעות נוספות בהתאם לצורך.
ב. בעשר שנות עבודתו הראשונות ביצע התובע תלייה ומתיחה של כבלים בגובה. בעבודה זו, עלה התובע על דוקרנים וביצע את התלייה והמתיחה של הכבלים תוך שליחת ידיו ימינה ושמאלה באופן חוזר ונשנה. פעולות אלה הצריכו כפיפות קלות של הברכיים וגרמו להטיית גופו של התובע באופן חוזר ונשנה, באופן שיצר תנועות לטרליות קצרות, חוזרות ונשנות של ברכיו וכיפופים של הברכיים. לאחר מכן, ביצע התובע התקנת חיווט על סולם, כאשר ברכיו נשענו על שלב הסולם שמעל לשלב שעליו עמדו רגליו. גם בשלב זה התובע ביצע הטיות של גופו לכיוונים שונים, תוך שפשוף הברכיים על השלב של הסולם עליו נשענו.
ג. מעבר לעבודה זו, שבוצעה בעשר שנות עבודתו הראשונות של התובע, בכל תקופת עבודתו, ביצע התובע עבודה של החלפה ותיקון תיבות "פילרים", כאשר בממוצע, במשך שלוש שעות ביום, הוא ביצע את העבודה תוך רכינה על ברכיו. גם פעולה זו דרשה ביצוע חוזר ונשנה של הטיות של פלג גופו העליון ימינה ושמאלה לגבהים שונים, או של הרמה והנחה של ברכיו. בין אותן תנועות חוזרות ונשנות של הטיית גופו תוך רכינה או שינוי מיקום, התובע ביצע פעולה של חיבור חוטים לתיבה.
- ד"ר סמיון קרסניאנסקי מונה כמומחה יועץ-רפואי לבית הדין בתחום האורתופדיה, ועל יסוד התשתית העובדתית הנ"ל התבקש לחוות דעתו בשאלה אלה:
א. מה הליקוי ממנו סובל התובע בברך שמאל?
ב. האם ניתן לקבוע שסבירה יותר המסקנה שלתנאי עבודתו של התובע הייתה תרומה כלשהי להתפתחות ולהחמרת הליקוי, מן המסקנה שלא הייתה להם כל תרומה כזו?
ג. אם הנך סבור שסביר יותר לקבוע שלתנאי עבודתו של התובע הייתה תרומה כלשהי להתפתחות או להחמרת הליקוי- האם זו הייתה תרומה משמעותית? לעניין זה "תרומה משמעותית"- מתוך כלל הגורמים
— סוף עמוד 2 —
שהביאו להתפתחות או להחמרת הליקוי ניתן לייחס לפחות 20% לתנאי עבודתו של התובע?
ד. ככל שהתשובה לשאלה הקודמת היא בחיוב- האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי ליקוי התובע נגרם על דרך של פגיעות זעירות, כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה לליקוי (כדוגמת טיפות המים המחוררות חור באבן עליהן הן נוטפות)?
- ד"ר קרסניאנסקי קבע בחוות דעתו הרפואית מיום 14.5.21, כלהלן:
א. מהו הליקוי ממנו סובל התובע בברך שמאל?
עברתי בקפדנות רבה על תיקו הרפואי של מר רמי אליהו לוי, ת.ז. xxxxxxxxx, שהוצג בפניי ומצאתי כי מבחינה אורתופדית קיימים בו הנתונים הבאים:
לראשונה אזכור על כאבי ברכיים וקרסוליים הופיע בביקור אצל רופא משפחה בתאריך 3.6.2010: "כאבי ברכיים וקרסוליים בעקבות עבודה מאומצת". החל מתאריך 23.11.2011 ולאורך שנים מספר, תוך כדי מעקב וטיפול אצל נוירולוג, הופיע רשום על RESTLESS LEG SYNDROM .
14.7.2014: "בשנה האחרונה הרגליים קופצות כל הזמן, לעיתים יש זרמים חשמליים לאורך הרגל ולעיתים יש ממש קפיצות של הרגל, נראה כמיוקלוניה, EMG– תקין".
בתאריך 5.6.2016, בביקור אצל רופא משפחה מופיע רישום על "כאבי ברך שמאל מזה כמה ימים, לא ידוע על חבלה, בבדיקה פיזיקלית של ברך- ללא הגבלה בתנועות וללא נפיחות…"
13.11.2016: "הנ"ל עבר ניתוח MENISCECTOMY MEDIAL, בברך שמאל בתאריך 10.11.2016".
ביקורים אצל אורתופד:
20.6.2016, לראשונה: "כאבי ברך שמאל כחודש ימים, בכיפוף מירבי יש נעילה ואז קליק ושחרור,
צילום- הצרות בינונית של מרווח מפרקי".
6.7.2016- אזכור לגבי מיפוי עצמות- ספקט ברכיים: שינוים ארטריטיים קלים וקרע של MN בברך שמאל".
— סוף עמוד 3 —
14.7.2016- אזכור לגבי תוצאות בדיקת תהודה המגנטית MRI של ברך שמאל: קרע הוריזונטלי אלכסוני בקרן האחורית של המניסקוס המדיאלי, … בצקת גרמית של הטיביה המדיאלית הצמודה"…
26.7.2016- תוצאות בדיקת MRI: קרע הוריזונטלי אלכסוני בקרן האחורית של המניסקוס המדיאלי, … בצקת גרמית של הטיביה המדיאלית הצמודה.
15.8.2016- הפניה למרפאת ברך.
20.10.2016- הפניה לאשפוז יום.
10.11.2016 – דוח ניתוח ARTHROSCOPY LT KNEE: נמצאו- TEAR OF MEDIAL MENUSCUS AND CHONDROMALATTA MFC.
16.11.2016, 2.3.2017- ביקור במרפאת ברך של ה"צ: "בן 58 עבר ארטרוסקופיה והטרייה חלקית של מניסקוס המדיאלי, כמו כן נמצא CM OF MFC דרגה II.
23.1.2017- "עבר ניתוח מניסקוס, לא מרוצה".
13.3.2018- "משמאל לאחר ניתוח מניסקוס MM , לאחרונה כאב ברך ימין, כאבים בכריעה ובמדרגות".
8.4.2018- אזכור לגבי תוצאות מיפוי עצמות: "נצפתה קליטה מוגברת קלה פוקלית בברך שמאל, בסדק מפרקי ברך שמאל, חשד לקרע חלקי של MM משמאל".
10.4.2018- טיפול בארקוקסיה.
5.6.2018- "כאבי ברך חוזרים, יחזור להזרקות, לשקול מדרסים".
22.11.2018- הזרקת ארטריז לרגל שמאל.
12.11.2019, 10.9.2019- כאבי ברכיים, עבר הזרקות ARTHREAESE+ דיפרוספן בשתי ברכיים.
27.12.2020- רופא תעסוקתי: "ישנן שתי בעיות מרכזיות, אשר עליהן מלין המטופל:
- בעיה בברכיים…
- סובל מכאבי גב…
לאור האמור לעיל, ניתן לומר כי בשנת 2016 החל התובע לסבול מכאבי ברך שמאל, בעקבות כך עבר בירור מקיף שכלל מיפוי עצמות ו-MRI ברך שמאל, אובחן כסובל מקרע של המניסקוס המדיאלי ושינויים ניווניים שחיקתיים מדרגה 2 של MFC.
ב.
— סוף עמוד 4 —
האם ניתן לקבוע שסבירה יותר מסקנה שלתנאי עבודתו של התובע הייתה תרומה כלשהי להתפתחות ולהחמרת הליקוי, מן המסקנה שלא הייתה להם כל תמורה כזו?
בתשתית עובדתית צוין כי התובע החל את עבודתו ב-1987 ובמהלך העשור הראשון (עד 1997) ביצע את העבודות שתוארו שם היטב. התלונות על כאבי ברכיים החלו ב-2016, זאת אומרת, כ-20 שנה לאחר התקופה שתוארה.
נתוני צילום ברכיים עם ציון של הצרות בינונית של סדק מפרקי+ אופי הקרע הוריזונטלי אלכסוני, אשר תואר בתוצאות בדיקת MRI משנת 2016, מעידים על DEGENERATIVE MENISCAL TEAR KNEE.
לאור כל האמור לעיל, אינני רואה קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע כפי שמתוארים בתשתית עובדתית לבין הליקוי ממנו הוא סובל. כמו כן, אינני רואה תרומה כלשהי של תנאי העבודה של התובע בעשור הראשון של עבודתו לליקוי שהופיע כעשרים שנה לאחר מכן".
- לבקשת התובע ובהיעדר התנגדות הנתבע הועברו למומחה הרפואי שאלות ההבהרה הבאות (החלטה מיום 12.7.21):
א. בסעיף 3.ג. להחלטה מיום 6.4.21 נקבע בעניין תנאי עבודתו של התובע:
"מעבר לעבודה זו, שבוצעה בעשר שנות עבודתו הראשונות של התובע, בכל תקופת עבודתו, ביצע התובע עבודה של החלפה ותיקון תיבות "פילרים", כאשר בממוצע, במשך שלוש שעות ביום, הוא ביצע את העבודה תוך רכינה על ברכיו. גם פעולה זו דרשה ביצוע חוזר ונשנה של הטיות של פלג גופו העליון ימינה ושמאלה לגבהים שונים, או של הרמה והנחה של ברכיו. בין אותן תנועות חוזרות ונשנות של הטיית גופו תוך רכינה או שינוי מיקום, התובע ביצע פעולה של חיבור חוטים לתיבה".
המומחה מתבקש להשיב בצורה מנומקת ומפורשת לשאלות שהופנו אליו בסעיפים 4.ב. – 4.ד. להחלטה מיום 6.4.21 כדלהלן:
ב. האם ניתן לקבוע שסבירה יותר המסקנה שלתנאי עבודתו של התובע הייתה תרומה כלשהי להתפתחות ולהחמרת הליקוי, מן המסקנה שלא הייתה להם כל תרומה כזו?
ג. ככל שהתשובה הקודמת בחיוב- האם לתנאי עבודתו של התובע הייתה תרומה "משמעותית"? לעניין זה תרומה "משמעותית"- מתוך כלל הגורמים שהביאו להתפתחות או להחמרת הליקוי ניתן לייחס לפחות 20% לתנאי עבודתו של התובע?
ד.
— סוף עמוד 5 —
ככל שהתשובה לשאלה הקודמת היא בחיוב- האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי ליקוי התובע נגרם על דרך של פגיעות זעירות, כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה לליקוי (כדוגמת טיפות המים המחוררות חור באבן עליהן הן נוטפות)?
- בתשובותיו לשאלות ההבהרה השיב ד"ר קרסניאנסקי ביום 25.9.21, כדלהלן:
"להלן תשובותיי לשאלות ההבהרה:
בחוות הדעת כתבתי (אני מצטט): "בתשתית עובדתית צוין כי התובע החל את עבודתו ב-1987 ובמהלך העשור הראשון (עד 1997) ביצע את העבודות שתוארו שם היטב. התלונות על כאבי ברכיים החלו ב-2016, זאת אומרת, כ-20 שנה לאחר התקופה שתוארה.
נתוני צילום ברכיים עם ציון של הצרות בינונית של סדק מפרקי+ אופי הקרע הוריזונטלי אלכסוני, אשר תואר בתוצאות בדיקת MRI משנת 2016, מעידים על DEGENERATIVE MENISCAL TEAR KNEE".
בנוסף לכל האמור לעיל, עלי לציין כי על פי הספרות שמובאת בהמשך, נזק מניסקאלי הינו תופעה ידועה בברכיים עם שינויים נוונים. במקרים בהם אנשים הסובלים מקרע במניסקוס על רקע זה מקבלים טיפול כירורגי, הם בדרך כלל ממשיכים לסבול מכאבים, בדיוק כמו שקורה עם התובע.
אני חוזר על המסקנה שלי כי אינני רואה קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע, כפי שמתוארים בתשתית עובדתית, לבין הליקוי ממנו הוא סובל. כמו כן, אינני רואה תרומה כלשהי של תנאיי העבודה של התובע בעשור הראשון של עבודתו לליקוי שהופיע כעשרים שנה לאחר מכן. מדובר בתהליך תחלואה טבעית אשר שכיחה בגלאים 50+.
להלן מובאים מאמרים התומכים בדעתי..".
- התובע הגיש בקשה למינוי מומחה אחר או נוסף. הבקשה התקבלה חרף התנגדות הנתבע (החלטה מיום 27.1.22), ובהתאם לכך מונה ד"ר יבגני שויחטמן כמומחה רפואי נוסף (החלטה מיום 9.3.22 במסגרתה פורטו העובדות, השאלות והחומר הרפואי כמפורט בהחלטה מיום 6.4.21).
- ד"ר שויחטמן קבע בחוות דעתו הרפואית כי קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין הקרע במניסקוס ברך שמאל (חוות דעתו הרפואית מיום 7.4.22):
"…
מפרשת המקרה:
— סוף עמוד 6 —
התובע יליד 1959, עובד במחלקת תשתיות של חברת "בזק" משנת 1987 תשע שעות ביום, 5 ימים בשבוע. בעשר שנות עבודתו ביצע תליה ומתיחה של כבלים בגובה, לאחר מכן ביצע התקנות חיווט על סולם. בנוסף, בכל תקופת עבודתו ביצע התובע החלפה ותיקון תיבות "פילרים".
פעילויות אלה הצריכו כפיפות קלות של הברכיים, שפשוף של ברכיים על שלבים של סולם תוך הטיית פלג גוף עליון ימינה ושמאלה באופן חוזר ונשנה.
לפי תיקו הרפואי ב-5.6.2016, בהיותו כבן 57, התלונן לראשונה על כאבים בברכו השמאלית, בהמשך עבר בדיקת MRI של הברך אשר הדגימה קרע במניסקוס מדיאלי ונזק סחוסי.
בתאריך 10.11.2016 עבר התובע ניתוח PARTIAL MENISCECTOMY (הטריה חלקית של המניסקוס הפנימי) בברכו השמאלית. בנוסף נמצא בניתוח נזק סחוסי ב-MFC דרגה 2.
המשיך להתלונן על כאבים בברך שמאל ואף גם בברך ימין. עבר מספר פעמים הזרקות סטרואידים וחומצה היאלורונית עם שיפור חלקי וזמני.
דיון:
מדובר בגבר כבן 63 אשר סובל מקרע חלקי במניסקוס מדיאלי ותהליך שחיקתי בדרגה 2 של MFC. בברכו השמאלית אשר אובחנו בהיותו כבן 57, ללא תיעוד של אירוע טראומתי/חבלתי טרם לכך.
מניסקוס הינה רקמה סחוסית המרפדת את מפגש עצם הירך עם עצם השוקה במפרק הברך ונקראת בעברית "סהרון" בגלל צורתה הקשתית הדומה לאות הלועזית C.
בכל מפרק ברך קיימות שתי יחידות סהרונים: מניסקוס חיצוני (Meniscus lateralis) ומניסקוס פנימי (Meniscus medialis) ותפקידם העיקרי הוא לספוג ולבלום זעזועים ועומסים הפועלים על המפרק בעת עמידה, הליכה, ריצה וקפיצה, כמו כן תורם המניסקוס ליציבות מפרק הברך וליציבות הגוף כולו.
MFC– Medial Femoral Condyle– חלק התחתון של עצם הירך בחלק הפנימי שמכוסה סחוס בתוך מפרק הברך, נמצא מעל מניסקוס מדיאלי.
קרע במניסקוס יכול לנבוע מכל פעילות הכרוכה בפיתול וסיבוב אגרסיביים של הברך. גם כריעה, כפיפה עמוקה או הרמת משקל כבד יכולים לפעמים להוביל לקרע במיניסקוס. שינויים ניווניים המתרחשים בברכיים עם הגיל מגבירים גם הם את הסיכון לקרע במיניסקוס:
— סוף עמוד 7 —
"A Torn meniscus can result from any activity that causes you to forcefully twist or rotate your knee, such as aggressive pivoting or sudden stops and turns. Even kneeling, deep squatting or lifting something heavy can sometimes lead to a torn meniscus.
In older adults, degenerative changes of the knee can contribute to a torn meniscus with little or no trauma." (2)
מחלה שחיקתית (אוסטיוארטריטיס) של הברכיים קשורה בעיקר בנטייה תורשתית, ציר הגפה התחתונה, גיל ומצבים לאחר טראומה. בנוסף, פעילות מאומצת, תנועות ברכיים תחת עומס והטיה לצדדים מהווים גורמי סיכון להתפתחות שחיקת סחוסים.
חלק מהמצבים הנ"ל עשוי לגרום לשינויים בקינמטיקה תקינה של הברך ולהוביל להתחלה ולהתקדמות של תהליכים ניווניים התואמים עם אוסטיוארטריטיס בברך:
Alterations in normal knee kinematics shift loading from those cartilage regions adapted for loading to regions less well suited. This leads to the initiation and progression of degenerative processes consistent with knee OA." (3)
תנאי עבודתו של התובע בהחלט נכללים לתוך רשימה ארוכה של גורמי סיכון המזוהים עם קרע במניסקוס/מחלה שחיקתית. לציין, כי לא ניתן לקבוע מה קדם למה, יכול להיות שהשחיקה התפתחה בעקבות הקרע המניסקאלי או להיפך, הקרע התרחש על רקע מחלה שחיקתית. כך או כך תקופה ארוכה בה הברכיים היו תחת עומס בעבודה בה עסק השפיעה על התפתחות הנזק ממנו סובל כיום.
לאור האמור לעיל, בנתונים שעמדו בפני, להלן תשובותיי לשאלות עליהן נתבקשתי לענות:
- ליקוי של התובע: קרע חלקי במניסקוס מדיאלי ואוסטיוארטריטיס של ברך שמאל אשר מתבטא בתהליך שחיקתי של MFC.
- לתנאי עבודתו של התובע הייתה תרומה להתפתחות הליקוי הנ"ל
-
— סוף עמוד 8 —
ניתן להעריך כי מדובר בתרומה מעל 20%- תרומה משמעותית".
- למומחה הרפואי הנוסף, ד"ר שויחטמן, הופנו שאלות הבהרה בהתאם להחלטה מיום 2.10.22, כדלהלן:
א. בחוות דעתך כתבת: "תנאי עבודתו של התובע בהחלט נכללים לתוך רשימה ארוכה של גורמי סיכון המזוהים עם קרע במיניסקוס/ מחלה שחיקתית".
1.1 מהם אותם תנאי עבודה אליהם התכוונת?
1.2 האם בהחלפת הפילרים (תוך רכינה על הברכיים) יש משום עומס על המדור הפנימי או שהעומס הוא על המדור הקדמי בלבד?
ב. בחוות דעתך כתבת כי מדובר בקרע חלקי במיניסקוס של ברך שמאל. האם אתה מסכים שהעומס על הברכיים בהחלפת הפילרים היה שווה וכי תנאי העבודה של התובע פעלו על שתי הברכיים באותה מידה? כיצד, אפוא, תסביר את השפעת העבודה על הקרע בברך שמאל דווקא?
ג. האם אתה מסכים שגילו של התובע ו-BMI (כעולה מהמסמכים הרפואיים) מהווים גורמי סיכון לקרע החלקי במניסקוס המדיאלי?
ד. האם מסקנתך בחוות דעתך, לפיה לתנאי עבודת התובע השפעה משמעותית על התפתחות הליקוי, משתנה, נוכח גורמי הסיכון הטמונים בתובע והעובדה שעבודתו כללה רק בחלקה כריעה שהשפיעה על הברכיים באופן שווה?
ה. האם נוכח כל האמור לעיל, תוכל לקבוע בסבירות של 50% לפחות, כי הליקוי בברך שמאל קשור בעבודת התובע?
- בתשובותיו לשאלות ההבהרה השיב ד"ר שויחטמן (תשובותיו מיום 1.10.22, שהוגשו לתיק ביום 17.11.22) כי:
א. .
1.1- תליה ומתיחה של כבלים בגובה, התקנות חיווט על סולם, החלפה ותיקון תיבות "פילרים"- עבודות אלו מלוות בתנועות ברכיים תחת עומס, כפיפות, פיתול, סיבוב כריעה והטיה לצדדים.
1.2- גם על המדור הפנימי
ב. לא מסכים בשום אופן עם הסברה שמדובר בעומס שווה על הברכיים במהלך עבודה דינמית (גם אם לעמוד ללא תנועה העומס לא יהיה שווה). העומס אף פעם לא שווה, השחיקה לא מתפתחת ולא מתקדמת בצורה שווה.
ג.
— סוף עמוד 9 —
גיל ועודף משקל (BMI מעל 25) אכן מהווים גורמי סיכון, הדבר גם צוין בחוות דעתי מיום 7.4.22. לא נתבקשתי (וגם אין באפשרותי) להעריך מה שיעור ההשפעה של גורמים אלו על מצבו של התובע.
ד. תנאי עבודתו של התובע כללו, פרט לכריעה (עם השפעה לא שווה על שתי הברכיים), תנועות חוזרות של כפיפה, פיתול, סיבוב, הטיה- תנועות אלו תורמות להתפתחות מחלה שחיקתית וקרעים מניסקיאלים. לא טענתי שהתרומה של הפקטורים הללו היא אבסולוטית (100%), אלא חלקית, אותה הערכתי בשיעור מעל 20%. לאור האמור, אין שינוי במסקנות חוות דעתי מיום 7.4.22.
טענות הצדדים
- להלן טענות התובע בסיכומיו:
א. בית הדין מינה את ד"ר קרניאנסקי כמומחה רפואי, ואולם בחוות דעתו הוא לא התייחס לאופי עבודת התובע לאורך כל תקופת העבודה, אלא לעשור הראשון בלבד, בניגוד לעובדות שנקבעו בהחלטה בדבר מינויו. אף בתשובותיו לשאלות ההבהרה התייחס ד"ר קרניאנסקי לאופי עבודת התובע בעשור הראשון לעבודתו. על כן, בית הדין קיבל את בקשת התובע למינוי מומחה נוסף.
ב. ד"ר שויחטמן מונה כמומחה רפואי נוסף בהליך. בחוות דעתו הרפואית הוא קבע, כי התובע סובל מקרע חלקי במיניסקוס מדיאלי ואוסטיוארטריטיס של ברך שמאל, המתבטא בתהליך שחיקתי של MFC. כן קבע ד"ר שויחטמן כי קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודת התובע לבין פגיעתו בברך שמאל, וכי לתנאי העבודה תרומה משמעותית (מעל 20%) לפגיעה בברך שמאל. ד"ר שויחטמן ענה על מלוא שאלות ההבהרה שהופנו אליו, וקבע פעם נוספת כי מתקיים קשר סיבתי ברור בין תנאי עבודת התובע לבין פגיעתו בברך שמאל, וכי תנאי העבודה תרמו לנזק בשיעור העולה על 20%. ד"ר שויחטמן לא שינה את מסקנתו הרפואית, בתשובותיו לשאלות ההבהרה. ד"ר שויחטמן התייחס בחוות דעתו למלוא התשתית העובדתית שהועברה אליו, בניגוד לד"ר קרניאנסקי שהתייחס בחוות דעתו לאופי עבודת התובע בעשור הראשון של תקופת עבודתו.
ג. חוות דעתו של ד"ר שויחטמן הינה ברורה, חד משמעית ואינה מותירה מקום לספקות. יש לאמץ את חוות הדעת של ד"ר שויחטמן ולא לסטות ממנה בהיעדר הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן.
- להלן טענות הנתבע בסיכומיו:
א.
— סוף עמוד 10 —
ד"ר קרניאנסקי, המומחה הרפואי הראשון שמונה, קבע בחוות דעתו כי התובע סובל מקרע של המיניסקוס המדיאלי ומשינויים ניווניים שחיקתיים מדרגה 2 של MFC, ושלל את הקשר הסיבתי בין הליקוי ובין תנאי עבודתו של התובע: "אינני רואה קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע כפי שמתוארים בתשתית העובדתית לבין הליקוי ממנו הוא סובל. כמו כן, אינני רואה תרומה כלשהי של תנאי העבודה של התובע בעשור הראשון של עבודתו לליקוי שהופיע כעשרים שנה לאחר מכן".
ב. גם בתשובותיו לשאלות ההבהרה חזר המומחה הרפואי הראשון על מסקנתו בחוות דעתו: אני חוזר על המסקנה שלי כי אינני רואה קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע כפי שמתוארים בתשתית העובדתית, לבין הליקוי ממנו הוא סובל"… "מדובר בתהליך תחלואה טבעית אשר שכיחה בגילאים 50+".
ג. על רקע אי שביעות רצון התובע מחוות דעתו הרפואית ותשובותיו של ד"ר קרניאנסקי, ביקש התובע למנות מומחה אחר או נוסף. זאת, אף שחוות דעתו של ד"ר קרניאנסקי הינה קוהרנטית, מנומקת ומבוססת על מלוא התשתית העובדתית שהועברה אליו ובוארה שנית בשאלות ההבהרה שהופנו אליו. חוות הדעת קבעה באופן חד משמעי, כי לא מתקיים קשר סיבתי בין תנאי עבודת התובע לבין הפגיעה בברכו השמאלית, המתאימה לתהליכי תחלואה טבעיים התואמים את גילו.
ד. בית הדין מינה את ד"ר שויחטמן כמומחה רפואי נוסף (להלן- "המומחה השני"). בחוות דעתו הרפואית של המומחה השני נקבע כי התובע סובל מקרע חלקי במיניסקוס מדיאלי ותהליך שחיקתי בדרגה 2 של MFC.
ה. המומחה השני הסביר כי "קרע במיניסקוס יכול לנבוע מכל פעילות הכרוכה בפיתול וסיבוב אגרסיביים של הברך". לטענת הנתבע, התובע לא ביצע תנועות הכרוכות בפיתול או סיבוב אגרסיבי של הברך.
ו. כן הסביר המומחה השני כי "גם כריעה, כפיפה עמוקה או הרמת משקל כבד יכולים לפעמים להוביל לקרע במיניסקוס" (ההדגשה אינה במקור). לשון חוות הדעת של המומחה אינה חד משמעית, אלא מביעה ספק.
ז. לבסוף קובע המומחה השני כי "לתנאי עבודתו של התובע הייתה תרומה להתפתחות הליקוי הנ"ל" "ניתן להעריך כי מדובר בתרומה מעל 20%- תרומה משמעותית".
ח. בענייננו, חוות הדעת של המומחה השני לא סייעה לבית הדין להכריע בגורל התביעה, שכן היא אינה מבססת מידת הוודאות הנדרשת.
— סוף עמוד 11 —
המומחה השני לא השיב על חלק ניכר מהשאלות שהופנו אליו בהחלטה מיום 9.3.22, לרבות התייחסות לספרות מקצועית עליה הסתמך המומחה הראשון. חוות הדעת של המומחה השני אינה מנומקת או מוסברת באופן המניח את הדעת על מנת שניתן יהיה להבין כיצד הגיע המומחה לקביעתו.
י. חוות הדעת של המומחה השני הינה לאקונית, ללא דיון מעמיק, הסבר או נימוק מדוע יש לקשור בין הליקוי ממנו סובל התובע לבין תנאי עבודתו. הדיון במצבו הרפואי של התובע אינו חד משמעי, ולכן אף הקביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודת התובע לבין מצבו הרפואי אינה חד משמעית.
יא. המומחה השני נעול בדעתו. קביעותיו אינן מבוססות על ספרות מקצועית כלשהי, ומתעלמות מהנחיות, פסיקות וקביעות.
יב. לטענת הנתבע- בענייננו אין הצדקה לקבל את חוות הדעת של המומחה השני המיטיבה עם התובע, שכן מדובר בחוות דעת לאקונית נעדרת הסבר, בעוד חוות הדעת של המומחה השני הנה מנומקת ומפורטת. כן יש להעדיף את חוות הדעת של המומחה הראשון שכן היא נערכה על ידי רופא אורתופד במרפאה מקצועית, המכהן כפוסק בוועדות לנפגעי עבודה בביטוח לאומי, לעומת חוות הדעת של המומחה השני שנערכה על ידי רופא אורתופד ללא זיקה להתמחות בתעסוקה.
יג. בענייננו קיימת הצדקה משפטית לסטות מחוות הדעת של המומחה השני, נוכח התבצרותו ללא הסבר ענייני. בתשובותיו לשאלות ההבהרה (מיום 12.5.21) – העבודה הפיזית שביצע התובע ב-10 השנים הראשונות חולשות על כל תקופת עבודתו; העומס על הברכיים זהה בתנאי העבודה הסב את הליקוי בברך שמאל, ללא הסבר מדוע לא הופיע גם בברך ימין.
יד. נוכח האמור, מתבקש בית הדין לאמץ את חוות הדעת של המומחה הראשון, לסטות מקביעותיו של המומה השני ולדחות את התביעה. לחילופין, מבוקש לפסול את חוות הדעת של המומחה השני ולמנות מומחה אחר- תעסוקתי.
- להלן טענות התובע בסיכומי תשובתו:
א. הנתבע מבקש לחרוג מהלכות ידועות, מבלי שהצביע על כל פגם שנפל בחוות דעתו של ד"ר שויחטמן, והכל בהסתמך על טענות בלתי מבוססות ומוטעות. כך למשל, טוען הנתבע כי ד"ר שויחטמן השיב כי העומס על הברכיים זהה בתנאי העבודה של התובע, בניגוד גמור לתשובתו לפיה: "לא מסכים בשום אופן עם הסברה שמדובר בעומס שווה על הברכיים…".
— סוף עמוד 12 —
בניגוד לטענות הנתבע, ד"ר שויחטמן השיב בתשובותיו לשאלות ההבהרה כי העומס על הברכיים אף פעם אינו שווה.
ב. משעה שמדובר בטענות בלתי מבוססות ומנגד בפני בית הדין חוות דעת שנייה שהינה מלומדת, מנומקת וחד משמעית, הרי שאין כל ספק שיש לאמץ אותה ולהכיר בפגיעתו של התובע כתאונת עבודה.
ג. בית הדין החליט למנות מומחה נוסף לאחר שהמומחה הראשון, ד"ר קרניאנסקי, התייחס בחוות דעתו רק ל"עשור הראשון של עבודתו של התובע". משכך, ובשים לב לכך שד"ר קרניאנסקי לא התייחס למכלול העובדות שהועברו אליו, אין מקום להסתמך על חוות דעתו.
ד. מעבר לכך, גם אם חוות הדעת הראשונה הייתה מתייחסת לתנאי עבודתו של התובע לאורך כל תקופת עבודתו (ולא כך הדבר בענייננו כאמור), הרי שעדיין יש מקום לאמץ את חוות הדעת השנייה המכירה בפגיעה כתאונת עבודה, וזאת בשים לב לפסיקה לפיה יש להעדיף את חוות הדעת המיטיבה עם המבוטח.
ה. אין מקום לחרוג בעניינו מההלכה הידועה לפיה, בית הדין לא יסטה בנקל מחוות דעתו של המומחה הרפואי בהיעדר הצדקה רפואית, משפטית או עובדתית לעשות כן. בענייננו לא מתקיימת כל הצדקה לסטות מחוות דעתו הרפואית של ד"ר שויחטמן ולפיכך אין לסטות ממנה.
ו. לפיכך מבוקש להכיר בפגיעתו של התובע כתאונת עבודה ולפסוק לטובתו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
הכרעה
- לאחר שבית הדין עיין בחוות הדעת של המומחים ובטענות הצדדים, בית הדין מחליט לקבל את תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה בגין הפגימה בברך שמאל, על יסוד חוות דעתו הרפואית של ד"ר שויחטמן לפיה מתקיים קשר סיבתי בין תנאי עבודת התובע לבין פגימה זו, כאשר לתנאי עבודתו תרומה משמעותית להתפתחות הפגימה.
- בית הדין תמים דעים עם התובע כי חוות דעתו של ד"ר קרניאנסקי אינה ברורה דיה, ומעלה ספקות בהיעדר התייחסות למלוא העובדות שהועברו אליו. ד"ר קרניאנסקי שלל קשר סיבתי בין תנאי עבודת התובע לבין הפגימה בברך שמאל, וקבע כי לתנאי העבודה בעשור הראשון לעבודת התובע אין תרומה כלשהי לפגימה שהופיעה כעשרים שנה לאחר מכן. מכאן משתמע לכאורה, כי ד"ר קרניאנסקי סבור כי פער זמנים ארוך בין אבחון הפגימה לבין הפסקת תנאי העבודה כמתואר ב"עשור הראשון", מנתק את הקשר הסיבתי. ואולם
— סוף עמוד 13 —
בתשתית העובדתית שהועברה לד"ר קרניאנסקי, פורטו העבודות בהן עסק התובע בעשור הראשון בלבד ("תליה ומתיחה של כבלים"), ובנוסף -עבודות נוספות שביצע התובע לאורך כל תקופת עבודתו (החלפה ותיקון תיבות "פילרים"; חיבור חוטים לתיבה), אליהן כלל לא התייחס בחוות הדעת. בנסיבות אלה, חוות דעתו הרפואית של ד"ר קרניאנסקי בעניין שאלת הקשר הסיבתי היא חלקית בלבד, ולא ניתן לבסס עליה הכרעה משפטית נכונה וצודקת. מדובר בנסיבות המצדיקות סטיה מחוות דעתו הרפואית מטעמים עובדתיים ומשפטיים. הטעמים העובדתיים הנם –היעדר התייחסות המומחה למלוא העובדות שפורטו בעניין תנאי עבודת התובע לאורך כל תקופת העבודה. הטעמים המשפטיים הנם- הסקת מסקנה רפואית על יסוד תשתית עובדתית חסרה ובנוסף- היעדר הנמקה והיעדר מתן תשובות מפורשות בעניין שאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודת התובע לאורך כל תקופת עבודתו (ולא רק בעשור הראשון) לפגימה ממנה סובל בברך שמאל, במסגרת תשובותיו לשאלות הבהרה. חלף מתן תשובות מפורשות ומנומקות ביחס לתנאי עבודת התובע לאורך כל תקופת העבודה, ציטט ד"ר קרניאנסקי את חוות דעתו, והוסיף וקבע כי "מדובר בתהליך תחלואה טבעית השכיחה בגלאים 50+".
- מנגד בפני בית הדין קיימת חוות דעת רפואית של ד"ר שויחטמן המכירה בקשר סיבתי בין תנאי עבודת התובע לבין הפגימה בברך שמאל. חוות הדעת הנה ברורה, מנומקת ומבוססת על תשתית עובדתית מלאה.
- לטענת הנתבע אין לקבל את חוות הדעת של ד"ר שויחטמן, שכן לפי הסברו קרע במניסקוס יכול לנבוע מכל פעילות הכרוכה בפיתול או סיבוב אגרסיבי של הברך, אך פעילות זו לא תאמה את תנאי עבודת התובע. טענה זו אינה משכנעת, הנתבע לא עימת את המומחה עם הפירוש המקובל בספרות הרפואית של המונח "פיתול" או "סיבוב" אגרסיבי של הברך, ומסתבר על פי התשתית העובדתית שנקבעה, וכפי שציין ד"ר שויחטמן, כי תנאי עבודת התובע נופלים בגדר מונח זה.
- בית הדין אינו מקבל את טענת הנתבע לפיה לשון חוות הדעת של ד"ר שויחטמן אינה חד משמעית, אלא מביעה ספק ("גם כריעה, כפיפה עמוקה או הרמת משקל כבד יכולים לפעמים להוביל לקרע במניסקוס"). מדובר בפירוט מצבים מעוררי סיכון (או גורמי סיכון), אשר כל אחד מהם, כשלעצמו, עשוי להוביל לקרע במניסקוס. מקריאת חוות הדעת כמכלול, ניתן להבין את כוונת המומחה והלך מחשבתו, כי תנאי עבודה הכוללים מספר תנועות פיזיות המהוות "גורמי סיכון", כשהן חוזרות ונשנות בתדירות מסוימת לאורך תקופה ארוכה, הם
— סוף עמוד 14 —
עשויים לגרום או לתרום לתהליך שתוצאתו קרע במניסיקוס, כפי שסיכם המומחה בהמשך חוות הדעת: "תנאי עבודתו של התובע בהחלט נכללים לתוך רשימה ארוכה של גורמי סיכון המזוהים עם קרע במניסקוס/מחלה שחיקתית".
- בניגוד לטענות הנתבע, חוות הדעת של ד"ר שויחטמן אינה לאקונית והיא מבוססת על מאמרים רפואיים. טענת הנתבע לפיה, חוות הדעת "מתעלמת מהנחיות, פסיקות וקביעות" אינה משכנעת, בהיעדר פירוט.
- אין גם מקום לקבל את טענת הנתבע לפיה יש מקום להעדיף את חוות הדעת של ד"ר קרניאנסקי, על פני חוות דעתו של ד"ר שויחטמן, שכן ד"ר קרניאנסקי הנו רופא אורתופד המכהן כפוסק בוועדות רפואיות של המוסד לביטוח הלאומי ואילו ד"ר שויחטמן הנו רופא אורתופד ללא זיקה להתמחות בתעסוקה. בית הדין תמה על ההיגיון שבבסיס טיעון זה.
- על יסוד האמור לעיל ובהיעדר הצדקה משפטית או עובדתית שלא לעשות כן, בית הדין מאמץ את חוות דעתו של ד"ר שויחטמן המכירה בקשר סיבתי בין הקרע החלקי במניסקוס ברך שמאל המתבטא בתהליך שחיקתי של MFC, לבין תנאי עבודת התובע.
סוף דבר
- מתקבלת תביעת התובע להכרה בקרע במניסקוס ברך שמאל כפגיעה בעבודה לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי ולתשלום דמי פגיעה בגינה.
- 5129371בנסיבות שבהן נדרש התובע לנהל הליך הוכחות לביסוס קיומה של תשתית עובדתית מיקרוטראומטית, בית הדין מחליט לחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ₪.
- 54678313זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
פסק דין
|
- הוגשה תביעה בעקבות החלטת המוסד לביטוח לאומי לדחות את תביעת התובעת להכיר במחלת דליות, כפגיעה בעבודה כמשמעה בחוק.
- התיק טופל על ידי מותב בראשות כב' השופטת דגית ויסמן ולקראת פרישתה, הועבר לטיפול המותב הנוכחי (החלטה מיום 31/10/22). בהתאם להסכמת הצדדים, ניתן בזאת פסק דין על ידי המותב הנוכחי, בהתאם לכלל החומר המצוי בתיק.
- לאחר שנשמעו עדויות, ניתנה החלטת המותב המקורי, מיום 21/10/21, בדבר קיומה של תשתית עובדתית לצורך מינוי מומחה.
- בית הדין מינה כמומחה יועץ רפואי את פרופ' יהודה וולף.
להלן העובדות שהועברו למומחה:
א. התובעת, ילידת 1953, עבדה שנים רבות כמורה. תחילה כמורה לאופנה והחל משנת 1995 כמורה לספרות ומחנכת.
ב. להלן פירוט מקומות העבודה על פי שנים והיקפי העבודה:
(1) 1974 -1976 – נעמת, חמישה ימים בשבוע, 5 עד 8 שעות ביום;
— סוף עמוד 1 —
(2) 1976 – 1978 – בית חינוך מיוחד, חמישה ימים בשבוע, 32 ש"ש;
(3) 1978 – 2003 בי"ס רוגוזין באור יהודה – חמישה ימים בשבוע 24 ש"ש;
(4) 1996 -2003 ברנקו וייס – שיעורי תגבור – 4 ימים בשבוע, שמונה ש"ש;
(5) 2003 – 2004 בי"ס בן צבי בקרית אונו, יומיים בשבוע, 10 ש"ש;
(6) 2005 -2009 בי"ס רמז בני ברק, חמישה ימים בשבוע 10 ש"ש;
(7) 2008 -2010 – בי"ס צייטלין, 8 – 24 ש"ש.
ג. כמורה לאופנה, התובעת לימדה בסדנא כשהיא עומדת ליד הלוח, לצורך שרטוט או כתיבת הסברים על הלוח.
התובעת לימדה שעתיים רצופות, עם הפסקה קצרה ביניהן, כעשר דקות. לעיתים ניגשה לשולחן עליו התלמידים עבדו, על מנת לחדד הסברים או לעקוב אחר פעולותיהם (גזירה או שרטוט).
ד. לתובעת היה כיסא, אך כמעט לא ישבה עליו.
ה. כאשר התובעת לימדה ספרות, היא עמדה בעיקר מול התלמידים בכיתה. אם נדרשה, ניגשה אל תלמיד מסוים, אך לרוב עמדה מול התלמידים.
ו. כמורה לספרות התובעת לעיתים לימדה שעתיים ברצף באותה כיתה או שבין השיעורים היה עליה לעבור במהירות בין כיתות, כיוון שלא היתה הפסקה בין השיעורים.
ז. ההפסקות היו כל שעתיים (היינו בין השיעור השני לשלישי ובין השיעור הרביעי לחמישי).
להלן השאלות שהופנו למומחה:
א. מהו ליקוייה הרפואי של התובעת בתחום כלי דם?
ב. האם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת ובין הליקוי בו לקתה או החמרתו?
תשומת לב המומחה כי על פי הפסיקה, על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו, דהיינו יותר סביר לקבוע שתנאי העבודה השפיעו על הופעת הליקוי או החמרתו, לעומת המצב ההפוך שתנאי העבודה לא השפיעו.
ג. אם התשובה לשאלה ב' לעיל היא חיובית – האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי המחלה של התובעת עקב עבודתה נגרמה או הוחמרה על דרך של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לה נזק זעיר בלתי הדיר עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה או החמירה גם כן את מחלתה (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות)?
ד. אם התשובה לשאלה ג' לעיל היא חיובית – האם לתנאי העבודה השפעה משמעותית על הליקוי (השפעה משמעותית היא בשיעור של 20% ומעלה)?
- ביום 18/1/22 התקבלה לתיק חוות דעת המומחה:
— סוף עמוד 2 —
דיון: קיימת כאן החמרה ברורה לאורך זמן של מחלה ורידית שטחית ברגליים. אמנם עיסוק של מורה איננו מחייב עמידה בלתי פוסקת אבל אינני יכול לשלול שב- 30 השנים הראשונות, עד 2003 לא היתה תרומה של אופי העיסוק על גירמת הבעיה הורידית. בתקופה שלאחר 2003, אז חלה החמרה משמעותית של הדליות בשתי הרגליים. היקף העבודה הצטמצם ל- 10 שעות שבועיות וכבר היה מדובר במצב לאחר טיפול חלקי בדליות על ידי הזרקות. בשלב זה העיסוק לא גרם להחמרה של מחלת הורידים.
לסיכום: עיסוקה של גב' זלוטו תרם לגרימת הדליות הורידיות ברגליים. ההחמרה המשמעותית במחלת הורידים התרחשה במועד מאוחר יותר, כאשר מספר שעות העמידה היה קטן בהרבה.
א. אי ספיקת ורידית שטחית בשתי הרגליים ודליות.
ב. תנאי העבודה השפיעו על הופעת הליקוי.
ג. אינני יודע.
ד. לא.
- ביום 31/10/22 הועברו למומחה שאלות הבהרה.
תשובות המומחה התקבלו ביום 28/11/22.
להלן יובאו השאלות והתשובות:
1.ש. בחוות דעתך קבעת כי במהלך השנים חלה החמרה במצבה של התובעת. בהתאם למפורט בחוות דעתך – החמרה זו החלה בסוף שנות ה- 90, עת אובחן כי התובעת סובלת מאי ספיקה בוורידי הספנה הגדולים דו"צ, ובעקבות זאת היא החלה בטיפול בזריקות. בהמשך חוות דעתך קבעת כי בשנת 2003 חלה החמרה נוספת במצבה.
האם ניתן לומר כי לתנאי עבודתה של התובעת תרומה בשיעור 20% או יותר על התפתחות הליקוי שהודגם בשנת 1990 והוחמר עד השנים 1999-2000?
1.ת. כן, זו היתה דעתי.
2.ש. שאלה מס' 2 – בחוות דעתך קבעת כי העיסוק לא גרם להחמרה שהייתה בשנת 2003, בנימוק כי התובעת הפחיתה את היקף משרתה דווקא עובר להחמרה. עם זאת, הנך מופנה לרשימת העובדות, לפיהן התובעת דווקא לא הפחיתה את היקף משרתה עובר להחמרה, אלא דווקא עבדה בהיקף משרה מלא, בשני מקומות – בי"ס רוגוזין וברנקו וייס.
לפיכך, האם ניתן לומר כי לתנאי העבודה של התובעת תרומה בשיעור 20% גם על ההחמרה שהודגמה בשנת 2003?
2.ת. כנראה שכן.
3.ש. שאלה מס' 3 – תשומת ליבך כי אינך נדרש לקבוע אם תנאי העבודה גרמו להחמרה, אלא די בכך שהם תרמו בשיעור 20% ומעלה להתפתחות הליקוי או להחמרתו. האם לדעתך ניתן לומר כי תנאי
— סוף עמוד 3 —
עבודתה של התובעת כמורה, בעמידה ממושכת במשך כ- 32 שעות מידי שבוע, במשך כ- 30 שנות עבודה עד החמרת הליקוי בשנת 2003, תרומה בשיעור 20% ומעלה על התפתחות הליקוי או החמרתו?
3.ת. בסדר. אני מסכים. (למרות שאין לזה שום ביסוס).
4.ש. האם לדעתך התהליך של אי ספיקת ומסתמים של ורידי הגפיים התחתונות הוא תהליך קונסטיטוציונלי ועל בסיס גנטי?
4.ת. יש בו מרכיב משפחתי.
5.ש. מהו המנגנון הפתופיזיולוגי עליו התבססת בעת קביעתך שהעמידה לסירוגין כפי שמתוארת על ידך במסגרת עבודתה של התובעת כמורה, הוא הגורם להחמרת מחלת הוורידים ממנה התובעת סובלת?
5.ת. אני הסתמכתי על מאמרים של שכיחות מחלה ועמידה מושכת, אין לזה שום קשר למנגנון פתופיזיולגי.
6.ש. האם תהליך של הופעת הדליות ברגליים היה יכול להתרחש גם אילו התובעת לא היתה עובדת בעבודה זאת?
6.ת. כן.
7.ש. האם בעת עריכת חוות דעתך התייחסת גם לעובדה שהתובעת עברה 3 לידות במהלך חייה. האם יש בעובדה זו כדי לשנות מהאמור בחוות הדעת. אנא נמק תשובתך.
7.ת. כן. לא נראה לי שזה אמור לשנות את התמונה הכללית.
- בהתאם להחלטה בתיק, הוגשו סיכומי התובעת ביום 20/11/22.
- ביום 21/1/23 הגיש הנתבע בקשה למינוי מומחה אחר ולחלופין, למינוי מומחה נוסף. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 9/2/23.
הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
- לאחר עיון בכל החומר שבתיק, להלן פסק הדין.
- המומחה פרופ' וולף קבע כי קיים קשר סיבתי בין מחלת התובעת לבין עבודתה בהוראה, על בסיס החמרת מצב. לדבריו"קיימת כאן החמרה ברורה לאורך זמן של מחלה ורידית שטחית ברגליים".
— סוף עמוד 4 —
המומחה התייחס לכך שההחמרה המשמעותית במחלת הוורידים, התרחשה בתקופה שבה שעות העמידה הן פחותות בהרבה, אולם עובדה זו לא שללה את מסקנתו בדבר קשר סיבתי בשעור הנדרש.
בתשובה לשאלות הבהרה המומחה נשאל האם ניתן לומר כי לתנאי העבודה של התובעת יש תרומה בשעור 20% או יותר על התפתחות הליקוי, שהודגם בשנת 1990 והוחמר בשנים 1999-2000. על כך השיב המומחה בחיוב. כך ענה גם ביחס להחמרה שהודגמה בשנת 2003.
על השאלה האם ניתן לומר שתנאי עבודתה של התובעת כמורה, בעמידה ממושכת של 32 שעות מי שבוע במשך 30 שנה עד להחמרת הליקוי בשנת 2003, תרומה בשעור 20% ומעלה על התפתחות המחלה, השיב בחיוב, אך באופן מאולץ: "בסדר. אני מסכים. (למרות שאין לזה שום ביסוס)".
אלא – שדי לנו בתשובות הברורות שנתן לשאלות הבהרה 1 ו- 2, כדי לקבוע קיומו של קשר סיבתי ברמה הנדרשת.
המומחה התייחס למרכיב המשפחתי והתייחס לכך שהתובעת היתה בהריון שלוש פעמים, אולם לא מצא בעובדות אלה כדי לשנות מחוות דעתו.
- המומחה קבע כי מחלתה של התובעת היתה מתפרצת גם ללא העבודה בעמידה, אולם תשובה זו מתכתבת עם קביעתו כי לא קיים קשר סיבתי של גרימה, אלא קשר סיבתי של החמרת מצב. דהיינו – לפי קביעת המומחה המחלה היתה מתרחשת בכל מקרה, גם ללא עבודה בעמידה, אלא שהעבודה בעמידה החמירה את המחלה, ברמה הנדרשת בפסיקה לצורך קביעת קשר סיבתי.
- לאור האמור, יש לקבל את התביעה בהסתמך על חוות דעת המומחה.
התביעה מתקבלת.
הנתבע ישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
פסק דין
|
לפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (צירוף נכויות) מיום 7.2.2022 אשר התכנסה בעקבות פסק דין (להלן: "ועדת הערר").
הרקע העובדתי
- המערער, יליד שנת 1959 ופיזיותרפיסט במקצועו, סובל מליקויים בגב, בכף יד ימין, בראש ובצוואר אשר הוכרו כפגיעות בעבודה במועדים שונים.
- בעקבות ערעור שהגיש לבית הדין לעבודה על החלטה שלא לצרף את נכויותיו, הגיעו הצדדים להסכמות להם ניתן ביום 10.10.2021 תוקף של פסק דין, כדלקמן (ב"ל 61273-05-21, להלן: "פסק הדין המחזיר"):
"בנסיבות אלה מוסכם על המשיב כי עניינו של המערער יוחזר אל הוועדה באותו הרכב, על מנת שזו תשקול מחדש את קביעתה לעניין צירוף הנכויות. הוועדה תשקול ותנמק האם כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צמצם המערער בדרך קבע את
— סוף עמוד 1 —
הכנסתו מעבודה או ממשלח יד ב 50% או יותר לעומת הכנסתו הממוצעת כפי שמפורט בתקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956".
- ביום 7.2.2022 התכנסה ועדת הערר בעקבות פסק הדין המחזיר וקבעה כדלקמן:
"הוועדה הרפואית החליטה לא לקבל את בקשתך לצרוף נכויות. הסיבה להחלטה: קיימת הטבה.
נימוק ההחלטה: הוועדה התכנסה לפי החלטת בית הדין כדי שתשקול ותנמק האם כתוצאה מאופי המצטבר של הנכויות צמצם המערער בדרך קבע את העבודה ב-50 אחוז או יותר לעומת ההכנסה. הוועדה מדגישה שלעניין צירוף נכויות צריך להתקיים התנאי שמעבר לירידה בהכנסות בשיעור 50% כפי שמקובל. הרי שקיים חייב להתקיים תנאי נוסף והוא תנאי רפואי שלפיו לא חל שינוי במצב בריאות או נכותו של התובע מאז שנקבעה הנכות. וכאשר חלה הטבה או החמרה במצבו יש לדון תחילה בהטבה ורק בהתאם לכך לשקול נושא צירוף הנכויות. התובע נבדק בדיקה פיזיקלית ע"י הוועדה נושא הבדיקה הינו חשוב ביותר לעניין קביעת הנכויות. הוועדה לאחר שבדקה את התובע התרשמה לעניין גב תחתון ופרק יד ימין שהנכויות שקיבל בשעתו בגין הפגימות באיברים אלו אינם תואמות למצבו כעת. ולכן התובע לדעת הוועדה אינו עונה על הקריטריון השני ואין אפשרות לצירוף נכויות במקרה זה".
- על החלטה זו נסוב ערעור זה.
תמצית טענות הצדדים
- המערער טוען, כיהוא עומד בתנאי תקנה 12 וכי ועדת הערר התעלמה מהוראות פסק הדין ולא קיימה דיון לגופו של עניין בשאלה עליה נדרשה לתת את הדעת. על פי פסק הדין המחזיר היה על ועדת הערר לבחון האם אופיין המצטבר של הפגימות הוביל לירידה בהכנסתו. אף אם מצאה הוועדה כי חלה הטבה באחת מהפגיעות, היה עליה לדון ולאחד את הנכויות אשר אינן שנויות במחלוקת.
- המשיב טוען, כי תנאי לצירוף נכויות לפי תקנה 12 הוא כי לא חל שינוי במצב בריאותו של המערער מאז שנקבעה נכותו. אם חלה הטבה, על ועדת הערר לדון בכך ורק לאחר מכן לשקול את צירוף הנכויות, גם במקרים בהם חלה ירידה של 50%. ועדת הערר בקשה את המערער ומצאה שינוי בפגימות בגב התחתון והפרק יד ימין. הנכויות שנקבעו בשעתו בגין פגימות אלה אינן תואמות את מצבו כיום, ומשכך לא נפל פגם בהחלטת ועדת הערר כי אין מקום לצירוף נכויות.
דיון והכרעה
-
— סוף עמוד 2 —
במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד, ולבחון האם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, שקלה שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה.
ראו: עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד, 213 (1999).
בהתאם לכך נפסק, כי בית הדין לעבודה נעדר סמכות לדון בהיבט הרפואי של קביעת הנכות קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה.
ראו: עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי (22.6.2006).
- עוד נפסק, כי כאשר עניינו של מבוטח מוחזר לוועדה לדיון מחודש בעקבות פסק דין, על הוועדה להתייחס רק לאמור בפסק הדין ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו בו. ביקורתו השיפוטית של בית הדין על החלטת הוועדה, במקרה כזה, מוגבלת לבחינת השאלה האם מילאה הוועדה אחר מצוות פסק הדין.
ראו: עב"ל (ארצי) 114/07 אבנר עורקבי – המוסד לביטוח לאומי (8.1.2008);עב"ל (ארצי) 53609-12-10 זכריה עודי – המוסד לביטוח לאומי (17.02.2014); בר"ע (ארצי) 55758-02-23 נטלי מאי רפאל – המוסד לביטוח לאומי (21.3.2023).
- בענייננו, לאחר עיון בפרוטוקול ועדת הערר ובמסמכים המצורפים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. ואפרט.
- עניינו של המערער הוחזר לוועדת הערר על מנת שתשקול שנית את קביעתה לעניין צירוף נכויות, ותנמק האם כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צמצם המערער הכנסתו ב-50% או יותר, בהתאם להוראות תקנה 12 לתקנות בית הדין לעבודה (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956 הקובעת כדלקמן:
"12. הנסיבות שלפיהן תובא בחשבון נכות מעבודה קודמת לצורך הגדלת דרגת נכות מעבודה של נכה עבודה לפי סעיף 121 לחוק (להלן – דרגת הנכות המצטברת) הן אלה:
(1) כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צמצם נכה מעבודה בדרך קבע את הכנסתו מעבודה או ממשלח-יד ב-50% או יותר לעומת הכנסתו הממוצעת ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה עקב הפגיעה בעבודה האחרונה או ליום שבו חלה לאחרונה לפי סימן ג' החמרה בדרגת הנכות שעליה הוגשה התביעה לצירוף הנכויות; בפסקה זו, "הכנסה" – כמשמעותה בסעיף 98(ב) לחוק;
(2) צירוף דרגות הנכות מעבודה עשוי לזכות את הנכה באחת מאלה:
(א) קיצבה במקום מענק
— סוף עמוד 3 —
(ב) דרגת נכות כאמור בתקנה 16."
- המערער נפגע, כאמור, במועדים שונים ופגיעותיו הוכרו כפגיעות בעבודה. בגין הפגיעות נקבעו לו נכויות יציבות בגב, ביד ימין, בראש ובצוואר בשיעורים שונים, שאותם ביקש הוא לצרף בהתאם להוראות תקנה 12.
- נכונה טענת המשיב, לפיה, ככלל, מקום שבו דנה ועדת ערר בבקשה לצירוף נכויות היא רשאית לבדוק את המבוטח. זאת, על מנת לעמוד על מצבו הרפואי כאשר קיימת הצדקה עניינית לכך.
ראו: בר"ע (ארצי) 60470-12-17 בצלאל חג'בי – המוסד לביטוח לאומי (28.1.2018).
- עם זאת, עניינו של המערער כאן הוחזר לוועדת הערר לאחר פסק דין, אשר הורה כי : "הוועדה תשקול ותנמק האם כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צמצם המערער בדרך קבע את הכנסתו מעבודה או ממשלח יד ב 50% או יותר…". פסק הדין לא הורה לוועדת הערר לבחון מחדש את שיעור הנכות הרפואית, ולפיכך לא הייתה הצדקה לדיון בבדיקה הקלינית דווקא בשלב זה.
- לכך יש להוסיף כי ועדת הערר לא יצאה ידי חובת ההנמקה, משום שאף אם מצאה כי חלה הטבה בחלק מן הנכויות, אין הדבר פוטר אותה מלהפעיל שיקול דעת, לבחון ולנמק האם גם במצב דברים זה קיים קשר סיבתי בין הנכויות שבהן לא חלה הטבה לירידה בהכנסות, ולדון בצירופן.
- אין בכך כדי לגרוע מסמכותה של ועדת הערר לקבוע כי ליקוי מסוים אינו פוגע בכושר השתכרותו של המערער ומשכך אין להביאו בחשבון בצירוף הנכויות, אולם ועדת הערר לא דנה כלל בסוגיה זו, אף שזו הובאה לפתחה שנית.
- מעיון בהחלטת ועדת הערר עולה עוד, כי התרשמותה שחלה הטבה בנכות בגב התחתון ובפרק יד ימין אינה מנומקת. בהקשר זה יוזכר, כי נכויותיו השונות של המערער נקבעו במועדים שונים, בנסיבות שונות. משכך היה מקום כי ועדת הערר תידרש לפריטי הליקוי השונים ותנמק החלטתה ביחס לכל אחת מן הפגימות באופן שניתן יהיה להתחקות אחר הלך מחשבתה.
- בנסיבות אלה, בהן סטתה ועדת הערר מהוראות פסק הדין ולא נימקה החלטתה כראוי, מתעורר חשש ממשי כי הוועדה התקבעה בהחלטתה המקורית. משכך,
— סוף עמוד 4 —
אין טעם להשיב את עניינו של המערער לוועדה באותו הרכב לדיון שלישי, ויש מקום להחליף את הרכב ועדת הערר לצירוף נכויות.
- סיכומו של דבר, הערעור מתקבל.
עניינו של המערער יושב לוועדה רפואית לעררים (צירוף נכויות) בהרכב חדש, על מנת שתדון בערר המערער בעניין צירוף נכויות. בפני הוועדה בהרכבה החדש לא יונחו פרוטוקולים קודמים של ועדת הערר.
- המשיב יישא בשכ"ט עו"ד המערער בסך 3,000 ₪.
5129371
54678313על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלתו בידי הצד המבקש לעשות כן.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
פסק דין
התובע עתר לבית הדין בתביעה להכיר בפגיעה בגבו התחתון כ"פגיעה בעבודה" בעילת מיקרוטראומה
כאמור בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה – 1995.
רקע עובדתי
- עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מיום1.6.22 ועל פיהן:
א. התובע יליד שנת 1965, עובד כרצף עצמאי משנת 1995 ועד היום. התובע עובד 5 ימים בשבוע.
ב. במסגרת עבודתו מבצע התובע עבודת ריצוף וכן עבודת חיפוי קרמיקה בחדרי אמבטיה ושירותים.
ג. עבודת התובע בריצוף מתבצעת כאשר הוא ישוב על ברכיו ומבצע תנועות כיפוף ויישור קטנות הן לצורך הנחת המרצפות והן לצורך ישורן ואיזונן. כמו כן מבצע התובע פעולות כיפוף ויישור הגב בעת שהוא זז על ברכיו ממרצפת למרצפת.
ד. בעבודת חיפוי הקירות מבצע התובע תנועות כיפוף ויישור לצורך הרמת הקרמיקה והדבקתה אל הקיר.
— סוף עמוד 1 —
ה. התובע עוסק בעבודת הריצוף והחיפוי כ-5 שעות נטו ביום כאשר כ-60% מהעבודה היא בריצוף ו-40% מהעבודה היא בחיפוי הקירות בקרמיקה.
ו. מצבו הרפואי של התובע הוא כמפורט במסמכים הרפואיים.
- תביעת התובע להכיר בפגיעה בגבו התחתון כ"פגיעה בעבודה", נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי בטענה, כי"על פי מסמכים שבידינו לא הוכח קיום אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עיסוקך במשלח ידך, ואשר הביאו להתפתחות מחלתך בגב התחתון. מבחינה רפואית לא הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלתך לבין תנאי עבודתך. מחלתך התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה והשפעת העבודה על הופעתה, אף אם היתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. לפיכך, אין לראות במחלתך כפגיעה בעבודה".
- הצדדים הסכימו למינוי מומחה רפואי וד"ר רון בשוראי מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין כאשר הוא נתבקש להשיב על השאלות המקובלות באשר לקשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודתו של התובע, לבין המצב הקיים בגבו התחתון של התובע.
- ד"ר בשוראי קובע בחוות דעתו:
"ש. מהו הליקוי ממנו סובל התובע בגב התחתון?
ת. לתובע מחלת ע"ש ניוונית שחיקתית של ע"ש מתני, הקשורה לגיל ולתורשה. מתבטאת בכאבי גב תחתון שהחלו בשנת 2012. הכאבים קורנים לרגל ימין. בCT ישנם שינויים ניווניים מפושטים בע"ש מתני הכוללים בלטים ובקעי דיסק.
ש. האם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע ובין הליקוי בו לקה או החמרתו? כאמור, על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו, דהיינו יותר סביר לקבוע שתנאי העבודה השפיעו על הופעת הליקוי או החמרתו, לעומת המצב ההפוך שתנאי העבודה לא השפיעו.
ת. להערכתי ישנו קשר בין עבודתו של התובע לליקוי, קשר של החמרת מצב וזאת בסבירות שהיא למעלה מ-50%.
ש. ככל שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית – האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי המחלה של התובע עקב עבודתו נגרמה או הוחמרה על דרך של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה או החמירה גם כן את מחלתו (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות).
— סוף עמוד 2 —
ת. השפעת עבודתו להחמרת הליקוי הייתה בדרך של פגיעות זעירות, מיקרוטראומה, כמתואר בגוף השאלה, ובעובדות – תנועות חוזרניות של הגב המתני משך 5 שעות ביום עבודה.
ש. ככל שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית – האם לתנאי העבודה השפעה משמעותית על הליקוי (השפעה משמעותית היא בשיעור של 20% ומעלה)?
ת. עקב החשיפה הממושכת למיקרוטראומה, 27 שנים, חלק ניכר מחייו הבוגרים, אני מעריך שהשפעת עבודתו של הליקוי היא משמעותית, ועולה על 20% הנדרשים לפי הפסיקה".
- הנתבע ביקש להפנות שאלות הבהרה לד"ר בשוראי. בהחלטה מיום30.8.22 אושרה בקשתו, למומחה הועברו שאלות הבהרה והוא מסר תשובותיו כדלקמן:
"ש. בחוות דעתך קבעת כי לתובע מחלת ע"ש ניוונית שחיקתית בע"ש מתני הקשורה לגיל ולתורשה.
אנא עיין במאמרים שלהלן:
- .Nachemson & Vingard, acahapter 4 in: Nachemson & Jonsson, Neck and Back Pain: the Scientific Evidence of Causes, Diagnosis and Treatment. Lippincott & Wilkins, 2000.
מדובר בספר לימוד.
- Wiesel, A Study of Computer-Assisted Tomography: I. The Incidence of Positive CAT Scans in an Asymptomatic Group of Patients Spine 9(6) pp 549-551, 1984.
מצ"ב ומסומן 1.
- Boden et al, Abnormal magnetic-resonance scans of the lumbar spine in asymptomatic subjects. A prospective investigation. J Bone Joint Surg. 72(3) PP 403-408, 1990.
J Bone Joint Surg Boden et al' Abnormal magnetic resonance scans of the cervical spine in asymptomatic subjects 1990
מצ"ב ומסומן 2.
- Battie et al, Determinants of Lumbar Disc Degeneration, A Study Relating Lifetime Exposure and Magnetic Resonance Imaging in Identical Twins, Spine 20 (24) pp 2601-2612, 1995.
מצ"ב ומסומן 3.
- Sambrook, P.N. et al, Genetic Influence on Cervical and Lumbar Disc Degeneration, Arthritis & Rheumatism 42(2) pp 366-372, 1999.
מצ"ב ומסומן 4.
-
—סוף עמוד 3 —
Williams & Sambrook, Neck and Back Pain and Intervertebral Disc Degeneration: Role of Occupational Factors, Best Practice and Research Clinical Rheumatology 25 pp 69-79 2011.
מצ"ב ומסומן 5.
- Battie & Videman, Lumbar Disc Degeneration: Epidemiology and Genetics, The Journal of Bone and Joint Surgery, 2006
מצ"ב ומסומן 6.
- Kwon et al, Systematic Review: Occupational Physical Activity and Low Back Pain, Occupational Medicine 61 pp 541-548, 2011.
מצ"ב ומסומן 7.
האם יש בספרות הרפואית המפורטת לעיל קביעה שלפיה למרכיב הגנטי השפעה כמעט מוחלטת על קיומם של שינויים ניווניים בגב התחתון?
אם לא – נא פרט מהו שיעור ההשפעה הגנטית ומהו שיעור ההשפעה התעסוקתית כעולה מהמחקרים הללו וכיצד בא הדבר לידי ביטוי בעניינו של התובע.
אם כן – כיצד קבעת כי במקרה הנדון ישנו קשר סיבתי של החמרת מצב בסבירות של למעלה מ– 50%? האם יש בכך כדי להשפיע על חוות דעתך. נא נמק ופרט תשובתך
תוך התייחסות למחקרים המובאים לעיל?
ת. עיינתי במאמרים שחלקם צורפו. כללית – יש כאן התפרצות לדלת פתוחה. כתבתי בחוות דעתי שמחלת הגב של התובע מקורה בשינויים ניווניים הקשורים לגיל ותורשה. המאמרים, חלקם קשורים לעניין וחלקם פחות, מראים שהשפעת התורשה רבה מהשפעת הסביבה. "כמעט מוחלטת" היא האינטרפרטציה של שואלי שאלת ההבהרה. בעניינו של התובע – המחלה קשורה אמנם לתורשה, הוחמרה ע"י עבודתו, באופן משמעותי. הסבירות לכך עולה על 50% מכיוון שהתובע היה חשוף למיקרוטראומה. שיעור ההשפעה עולה על 20% מכיוון שמשך החשיפה למיקרוטראומה היה ממושך מאוד – 27 שנים, חלק ניכר מחייו הבוגרים.
ש. אנא אשר כי בהתאם לכללים המקובלים בסטטיסטיקה הרפואית והתייחסות למאמרים מקצועיים, לצורך דיון מספרי משתמשים החוקרים בסיכון יחסי (Relative Risk, Risk Ratio, RR)? במידה ולא אנא נמק; האם כאשר מתייחסים ל-OR/RR יש לחשב נכונה את AR (attributable risk ) לכל גורם? האם במקרה הנדון היה צורך לחשב מרכיב גנטי, וגורמים נוספים המשפיעים לתחלואה ולרבות גילו של החולה ופעילותיו בעבודתו המפורטת בעובדות המקרה? במידה ולא – אנא נמק תשובתך; האם חישוב AR (attributable risk)
— סוף עמוד 4 —
מתבצע לפי נוסחה מתמטית Single AR = (RR-1)/RR (RR=relative risk) (גורם 1-עבודה, 2 גיל, 3 מחלות רקע, משקל גוף)? איזה אחוז השפעה ייחסת לכל אחד מהגורמים אצל התובע? וכיצד קבעת אחוז זה?
ת. יש כאן שיעור בביוסטטיסטיקה ואפידמיולוגיה, העוסק בקביעת סיבתיות וגורמי סיכון כפי שהם מחושבים באוכלוסיות, ואין להם כל נגיעה רלבנטית למקרה הבודד.
ש. כיצד חישבת את השפעת עבודתו של התובע בהחמרת הליקוי הגבי (בסבירות מעל 20%) וזאת בהתאם לכללים המקובלים באפידמיולוגיה רפואית ולהלכת סיטרוק. אנא הפנה לספרות רפואית התומכת בתשובתך.
ת. להלן חישוב מקורב של השפעת עבודתו:
התובע היה חשוף ל-37 שנים של גיל ותורשה (מגיל 20, מועד סוף גדילה והתפתחות השלד). התובע היה חשוף ל-27 שנות מיקרטראומה. 37 ועוד 27 – סה"כ שנות גורמים מזיקים: 64. 27 לחלק ל-64 הם השפעת עבודתו – 42%.
יוצא מכאן שהשפעת הגיל והתורשה היא רבה יותר מהשפעת העבודה, אך השפעת העבודה היא משמעותית, מכיוון שהיא עולה על 20% הנדרשים על פי הפסיקה. אגב – השואלים התבלבלו בהבנת הלכת סיטרוק, הסבירות היא מעל 50% (ולא 20%) והתרומה של עבודתו היא מעל 20%. הדרישה כי אפנה את השואלים לספרות רפואית היא הגררות להתפלמסות ולהכבדה על המומחה, ונוגדת את פסיקת בית הדין הארצי בתיק:
(דב"ע לו-0-4 המוסד לביטוח לאומי – מחוביב, פד"ע ז' 368)
'בית הדין מונחה להתיר הצגת שאלות למומחה 'כל אימת השאלה היא רלוונטית ומכוונת להבהיר את חוות הדעת או להשלימה, ואין היא מהשאלות הבאות לבחון את מומחיותו של הרופא או מקורות מדעיים למסקנתו".
ש. לאור האמור לעיל, האם חל שינוי בחוות דעתך?
ת. אינני סבור שיש מקום לשנות את חוות דעתי" (הדגשות – במקור).
טענות הצדדים
- לטענת התובע, קבע המומחה הרפואי קשר סיבתי בין עבודתו לבין המחלה הניוונית שחיקתית שממנה הוא סובל בגבו וזאת מכוח הלכת המיקרוטראומה. התובע טוען, כי על בית הדין לסמוך ידיו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו, ומשחוות הדעת ברורה, מפורשת ומבוססת על התיק הרפואי אין סיבה לסטות ממנה.
— סוף עמוד 5 —
7. לטענת הנתבע, עבודת התובע אינה מקימה תשתית מיקרוטראומטית ביחס לגב ועל כן דין התביעה להידחות ללא קשר לחוות הדעת הרפואית. אשר לחוות דעת המומחה מדובר בחוות דעת כללית ותמציתית מבלי הפנייה לספרות רפואית מתאימה או הנמקה מספקת לקביעת הקשר הסיבתי והשפעת העבודה במקרה דנן. הנתבע טוען, כי מחוות הדעת לא ניתן ללמוד מה הוא אחוז ההשפעה שמייחס המומחה לגיל ולתורשה ומשמדובר בחוות דעת לקונית, יש להפנות את המומחה למלוא המאמרים ולהורות לו להשיב על שאלות באופן מפורט אלא שלשאלות שהופנו על ידי בית הדין למומחה, נתן המומחה תשובות חלקיות מבלי שהוא התמודד עם המאמרים הרפואיים ומבלי שהוא מנמק את קביעותיו לקיומה של החמרה.
הנתבע טוען, כי משקביעות המומחה לעניין הסבירות והשפעת העבודה נשארו סתומות משמתחמק המומחה ממתן תשובות לבית הדין, יש לפסול את חוות דעתו ולמנות מומחה אחר תחתיו. הנתבע מציין, כי למומחה אין מקור מדעי מעולם הרפואה המסביר את אופן החישוב שעשה במקרה פרטני זה.
הנתבע טוען, כי חוות הדעת היא לקונית, אינה מתמודדת עם הבעיות העלה הנתבע, מתחמקת משאלות מהותיות וכאשר מדובר בתובע כבן 57 אשר סובל ממחלה הקשורה לגיל ותורשה ואשר קיימים אנשים רבים הסובלים ממחלה דומה מבלי שביצעו עבודה כדוגמת זו של התובע, לא הוכח הקשר הסיבתי לעבודה.
הנתבע מבקש לדחות את התביעה או לשוב ולפסול את חוות דעת המומחה ולמנות מומחה נוסף תחתיו.
הכרעה
- הלכה פסוקה היא כי –
"אין המומחה-היועץ הרפואי בא במקום בית הדין לפסיקה. אך הפוסק הוא בית הדין וחוות-הדעת אינה באה אלא להדריך ולייעץ בתחום שאינו בידיעתו המקצועית של המשפטן, היינו בתחום ידיעתו המקצועית של הרופא. לפי שיטת המשפט בישראל חוות-דעת כזאת אף היא בבחינת ראיות ויש להתייחס אליה בהתאם לכך. השוני העיקרי שבין חוות-דעת רפואית מטעם מומחה-יועץ רפואי הפועל מטעם בית-הדין לבין חוות-הדעת של רופא המעיד מטעם צד להתדיינות, הוא במשקל אשר בית-הדין ייחס לחוות הדעת. אך טבעי הדבר שבית-הדין ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים". (דב"ע לו/0-8 סימון דוידוביץ – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 374) (ההדגשה שלי י.א.ש.).
— סוף עמוד 6 —
- מעיון בחוות דעתו של המומחה עולה, כי הוא סבור באופן חד משמעי שקיים קשר סיבתי רפואי בין עבודתו רבת השנים של התובע לבין החמרת מצבו הרפואי בגב. טענת הנתבע כי התובע לא הוכיח תשתית מיקרוטראומטית של תנועות חוזרות ונשנות אינה עולה בקנה אחד עם קביעות בית הדין ואין לה יסוד. גם הטענה שהמומחה לא התייחס למאמרים שהוצגו בפניו אינה מדוייקת שכן המומחה התייחס אלא שסבר שהם כלליים, חלקם אינם רלוונטיים והם אינם מסייעים בעניינו של התובע.
כאמור, המומחה סבר שמצבו של התובע הוחמר עקב עבודתו באופן משמעותי. היות שהיה חשוף למיקרוטראומה תקופה ממושכת (27 שנים) המהווה חלק ניכר מחייו הבוגרים. חוות דעת המומחה סדורה, מנומקת, מבוססת ועולה בקנה אחד עם התשתית העובדתית שהוצגה בפניו. משכך, מצאתי כי יש לאמצה.
- לאור כל האמור, משלא מצאתי כל עילה לסטות מהאמור בחוות הדעת, מתקבלת חוות דעתו של ד"ר בשוראי והנני קובעת, כי הפגיעה בגבו של התובע נובעת מתנאי עבודתו ומהווה "פגיעה בעבודה".
הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך של 9,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
פסק דין
|
מונחת לפנינו תביעת התובע להכרה בליקוי CTS דו"צ כפגיעה בעבודה.
רקע:
- התובע רופא שיניים.
- התובע הגיש לנתבע הודעה על פגיעה בעבודה, להכיר בתסמונת התעלה הקרפאלית בשתי ידיו, כפגיעה בעבודה.
- ביום 25.06.2020 דחה הנתבע את התביעה וקבע כי אין קשר סיבתי בין הליקוי הנטען לבין תנאי עבודת התובע.
- התובע הגיש תובענה זו כנגד החלטת הנתבע. לאחר הגשת תצהירי התובע, הגיעו הצדדים להסכמה למינוי מומחה רפואי.
-
— סוף עמוד 1 —
ביום 22.02.2022, מונה ד"ר אלון קובו, מומחה בתחום כירורגיה אורתופדית, (להלן – "המומחה"), לבחינת הקשר הסיבתי בין הליקוי הנטען לתנאי עבודתו של התובע, על יסוד התשתית העובדתית המוסכמת שלהלן –
א. התובע יליד שנת 1975, עובד כרופא שיניים-כירורגיה פה ולסת החל משנת 2004.
ב. עבודת התובע לאורך השנים בוצעה באופן הבא:
א. בין השנים 2004-2007 – רופא שיניים בביה"ח הדסה עין-כרם במשרה חלקית, פעמיים בשבוע, 6 שעות ביום.
ב. בין השנים 2007-2012 – רופא שיניים בביה"ח רמב"ם במשרה מלאה, 5 ימים בשבוע, החל משעה 7:00 ועד השעה 15:00. נוסף לכך, עבד כתורן במיון 9 פעמים בחודש, כאשר התורנות התחילה בתום המשמרת בשעה 15:00 ונמשכה עד לשעה 10:00 בבוקר שלמחרת.
נוסף לכך, עבד התובע בתקופה זו ככירורג פה ולסת בקופ"ח כללית-סמייל, 1-2 פעמים בשבוע, במשך 6 שעות.
ג. בין השנים 2012-2014 – כירורג פה ולסת בכיר בביה"ח רמב"ם במשרה מלאה 5 ימים בשבוע, החל משעה 7:00 ועד השעה 15:00. בנוסף לכך, ביצע התובע 6 כוננויות מידי חודש (בימי שישי או שבת), כאשר כל כוננות נמשכה כ-24 שעות.
ד. בין השנים 2014-2015 – כירורג פה ולסת במרפאה הפרטית במשרה מלאה. נוסף לכך, העניק שירות רפואי למרפאות שיניים אחרות.
ה. החל משנת 2015 ועד היום – משמש כאחראי מחלקת פה ולסת בביה"ח אסותא רמת החייל, פעמיים בשבוע, משעה 10:00 ועד השעה 14:00. נוסף לכך, מבצע התובע ניתוחים, אשר נמשכים מספר שעות. כמו כן, בבעלותו שתי מרפאות פרטיות בחיפה ובת"א והוא עובד בהן בשאר ימות השבוע נוסף לעבודתו בבי"ח אסותא. מלבד זאת, מבצע התובע שירותים רפואיים למרפאות חוץ.
ג.
— סוף עמוד 2 —
במסגרת עבודתו, נדרש התובע לביצוע טיפולי שיניים מדי יום עבודה, תוך שימוש בשתי כפות ידיו (יד ימין דומיננטית) ובכלי עבודה של רופאי שיניים.
ד. כלי העבודה עמם עובד התובע כוללים: מקדחות רטט, SCALER, פוצרים, דוחסים, פינצטות, דוחסי אמלגם, גלפים, כפיות לגילוף ועוד.
ה. המקדח וה-SCALER הינם כלים רוטטים, שבהם אוחז התובע, כמו אחיזת עפרון ביד ימין, עם כיפוף חוזר ונשנה של שורש כף היד, האגודל והאצבעות, תוך שהוא סופג רעד ורטט לשורשי כפות הידיים, האגודלים והאצבעות. במקביל, אוחז התובע ביד שמאל, באחיזת עפרון, ידית של מראה קטנה לצורך הזזת רקמות רכות והגנה עליהן. האחיזה ביד שמאל הינה אחיזה שמתבצעת, כאשר שורש כף יד שמאל מכופף תמידית, תוך אימוץ של האגודל וביצוע תנועות חוזרות ונשנות שלו.
השימוש ביתר כלי העבודה הוא בעזרת האצבע והאגודל, כששורש כף היד נע כל הזמן בכיפוף, באופן חוזר ונשנה, תוך אימוץ של האגודלים.
מצבו הרפואי של התובע כפי שעולה מתיקו הרפואי.
- ביום 25.04.2022 התקבלה חוות דעתו של המומחה כלהלן –
לשאלה הראשונה – אם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע ובין הליקוי בו לקה או החמרתו? כאמור, על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו – ענה המומחה:
על פי בדיקת ההולכה העצבית, שביצע בשנת 2018, התובע סובל מתסמונת התעלה הקרפאלית בידו הימנית.
תסמונת התעלה הקרפאלית-
נגרמת עקב עליה בלחץ בתעלה, הנמצאת בשורש כף היד (התעלה הקרפאלית) ואשר דרכה עוברים לכף היד גידי השרירים המכופפים, של האצבעות והאגודל והעצב המדיאני. העצב המדיאני מעצבב תחושתית את האגודל, אצבע שניה, שלישית וחצי מהאצבע רביעית, וכן הוא מעצבב מוטורית מספר שרירים בכף היד. ברוב המקרים, הסיבה לתסמונת התעלה הקרפאלית (CTS), קשורה במבנה האנטומי של התעלה, דהיינו בנטייה
— סוף עמוד 3 —
גנטית. באנשים בעלי מבנה אנטומי צר של התעלה, הסיכוי לפתח את תסמונת התעלה הקרפאלית גבוהים יותר.
קיימים גורמים נוספים המסייעים לעליית הלחץ והקשורים להתפתחות תסמונת התעלה הקרפאלית:
- השמנה– הוכח שהשמנה, בפרט בגיל הצעיר מהווה גורם סיכון.
- עבודות מאומצות וממושכות של הידיים– תסמונת התעלה הקרפאלית מוכרת כמחלת עבודה בקרב אנשים אשר עבודתם כרוכה במאמצים פיזיים, ממושכים, בתנועה חדגונית בידיים או עבודה במנח מאולץ של שורש כף היד בכיפוף או ביישור יתר וכן עבודה עם כלים רוטטים. פועלים בקו ייצור במפעל או לוטשי יהלומים נמצאו כסובלים משכיחות מוגברת לסבול מהתסמונת.
- מצבים הגורמים לבצקות, כגון: הריון, תת פעילות של בלוטת התריס וכו'.
- מצבים אשר ידועים כגורמים לפגיעה עצבית, כגון: סכרת מצבים הורמונליים.
- חסר בויטמין B12 ידוע כגורם לנוירופטיה אקסונאלית סנסורית ומוטורית, כפי שנצפה בבדיקת NCS
- תרופות (כמפורט בחוו"ד – ס.א.)
יצוין, כי תסמונת התעלה הקרפאלית שכיחה יותר בקרב נשים, והיא שכיחה יותר ביד הדומיננטית.
לעיתים קרובות תסמונת התעלה הקרפאלית מופיעה דו צדדית.
עלית הלחץ בתוך התעלה הקרפאלית גורמת להפרעה בזרימת הדם בתוך כלי הדם הקטנים המזינים את העצב המדיאני. כתוצאה ממצוקה זו, נוצרת בעצב פעילות חשמלית לא תקינה, הגורמת לסימפטומים תחושתיים: נימול, זרמים, רדימות של כף היד. כמו כן, נגרם נזק למעטפת המיאלין- המעטפת השומנית המבודדת שעוטפת את סיבי העצב- ובהמשך נגרם נזק גם לתא העצב עצמו (נזק לאקסון).
אין בתיעוד הרפואי שעמד לרשותי, אף בדיקה של מומחה כף יד / אורתופד שבדק את התובע ורשם את הממצאים הקליניים. עלי להסתמך על פענוח בדיקת הולכה עצבית, שבוצעה בתאריך 18.05.2018. ממצאי הבדיקה מראים חביון מוטורי מוארך מימין
— סוף עמוד 4 —
– 4.6 מוטורי ו 3.3 סנסורי. משמאל, חביון מוטורי 3.7 וסנסורי 2.8.
ערכים אלו מתאימים ל CTS ימני קל (חביון מוטורי גדול מ 4.4). משמאל, הערכים מתאימים לבדיקה תקינה עם חביון מוטורי נמוך מ 4 וסנסורי נמוך מ 3.4.
התובע עוסק בטיפולי שיניים למשך זמן ניכר ולאורך שנים. ידוע בספרות על קשר בין עבודה בטיפולי שיניים ושכיחות מוגברת של תסמונת התעלה הקרפאלית. עבודה עם כלים רוטטים, תנוחה לא נוחה של היד הדומיננטית, בעת ביצוע הפעולות ופעולות חוזרות ונשנות, מגבירות את הלחץ על מפרק שורש היד ומגבירות את השכיחות של התסמונת.
לתובע גורם סיכון תחלואתי נוסף-השמנת יתר, אך ניתן לקבוע כי מידת ההשפעה של תנאי עבודתו הינה גורם מכריע יותר להתפתחות הליקוי בידו הימנית. ניתן, לכן, לקבוע בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו, על התפתחות הליקוי.
לשאלה השניה – האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי המחלה נגרמה או הוחמרה על דרך של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה או החמירה גם כן את מחלתו – ענה המומחה כך:
ניתן לקבוע כי, כי תנאי עבודתו של התובע, עבודה עם כלים רוטטים ותנועות חוזרות ונשנות בשורש היד הימני, גרמו להופעה של מחלתו על דרך של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר עקב הצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה.
לשאלה השלישית – האם לתנאי העבודה השפעה משמעותית על הליקוי (בשיעור של 20% ומעלה) – ענה המומחה כך:
ניתן לקבוע שלתנאי עבודתו של התובע השפעה משמעותית על הליקוי בידו הימנית. גורמי הסיכון התחלואתיים הינם בעלי השפעה פחותה משמעותית. עדות נוספת לכך היא בדיקת ההולכה העצבית התקינה ביד שמאל, שמושפעת גם היא מהתנאים התחלואתיים.
-
— סוף עמוד 5 —
ביום 15.05.2022, הודיע הנתבע כי נוכח חוות הדעת, הוא מסכים להכיר בליקויCTS כפגיעה בעבודה – לגבי יד ימין בלבד.
- הנתבע עמד על הדחייה בנוגע ליד שמאל, לגביה קבע המומחה כי על פי בדיקת הולכה עצבית הממצאים ביד זו תקינים.
- ביום 01.06.2022 העביר בית הדין, בהסכמת הנתבע, בדיקת EMG שביצע התובע ביום 18.05.2022 ושאל את המומחה, אם יש בממצאי הבדיקה כדי לאבחן CTS גם ביד שמאל.
- ביום 17.07.2022 השיב המומחה כלהלן –
בדיקת ההולכה העצבית מתאריך 18.05.2022, אשר לא עמדה לפני בעת כתיבת חוות דעתי, מדגימה ממצאים אלקטרופזיולוגיים, שמתאימים לתסמונת התעלה הקרפאלית משמאל.
- ביום 10.08.2022 הועברו למומחה שאלות הבהרה נוספות בגין הליקוי ביד שמאל –
א. האם ניתן לשלול קיומו של קשר סיבתי בסבירות העולה על 50% בין תנאי עבודת התובע לבין תסמונת התעלה הקרפאלית ביד שמאל שאובחנה על ידך בתשובתך מיום 17.7.2022?
ב. בהנחה ותשובתך לשאלה הקודמת חיובית, האם עצם קיום תסמונת התעלה הקרפאלית ביד שמאל, מעיד על השפעה גדולה יותר לגורמי הסיכון בגרימת המחלה מאשר לעבודת התובע המפורטת ברשימת העובדות?
- ביום 06.10.2022, השיב המומחה כלהלן –
לאור העובדה כי בבדיקת הולכה עצבית, משנת 2022, קיימת עדות אלקטרופיזיולוגית לתסמונת תעלה קרפלית משמאל, לא ניתן לשלול [ההדגשה במקור] קיומו של קשר סיבתי, בסבירות העולה על 50%, בין תנאי עבודת התובע לבין תסמונת התעלה הקרפלית ביד שמאל, זאת על פי תיאור תנאי עבודתו, בסעיף העובדות, בכתב ההחלטה מיום 22.02.2022. על פי כתב ההחלטה מצויין שהתובע הפעיל גם את ידו השמאלית במנחים מאולצים
— סוף עמוד 6 —
לאורך זמן, פעמים רבות ביממה, לאורך שנות עבודתו. השפעת גורמי הסיכון הינה פחותה מהשפעתם של תנאי עבודתו בגרימת הליקוי.
- לאחר דחיית בקשת הנתבע להעברת שאלות הבהרה נוספות (ראו החלטה מיום 29.11.2022), הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.
- מהלך כתיבת פסק הדין התעוררו שאלות שדרשו הבהרות. אי לכך, זומנו הצדדים לדיון נוסף לבירור נוסף של הסוגיה.
- ביום 08.03.2023 נערך דיון בנוכחות באי כוח הצדדים.
- ביום 15.03.2022 הודיע התובע כי הוא מסכים לבחינת עניינו לפני רופא המוסד, לפי הצעה שהועלתה בדיון; ביום 19.03.2022 הסכים לכך גם הנתבע. ביום 02.04.2022 הודיע הנתבע כי הוא עומד על דחיית תביעת התובע לגבי יד שמאל.
- ביום 10.04.2023, לאחר קבלת עמדת הצדדים, הועברו למומחה שאלות הבהרה נוספות בעילת מחלת מקצוע. שאלות ההבהרה ותשובות המומחה, יוצגו בהמשך.
- לאחר קבלת תשובות המומחה, ניתנה לצדדים האפשרות להשלים את סיכומיהם.
טענות הצדדים
- התובע נסמך על חוות דעתו של המומחה וטוען כי בניגוד לטענת הנתבע, יש תנועות חוזרות ונשנות לגבי יד שמאל, ולא מדובר במנח סטטי, כנטען על ידי הנתבע. כן מבהיר בסיכומיו, שלגבי מחלת מקצוע, אין דרישה לביצוע תנועות חוזרות ונשנות. לטענתו, חוות הדעת בהירה, מנומקת ומבוססת על הספרות הרפואית. משכך אין הצדקה לסטות ממנה.
- מנגד טוען הנתבע כי המומחה לא קבע קשר סיבתי. לפי הפסיקה, הביטוי 'לא ניתן לשלול' הוא הבעת זהירות שבאה לומר כי לא ניתן לשלול בוודאות קשר סיבתי אך יחד עם זאת לא ניתן גם לקבוע קיומו של קשר כזה. מכאן אין קביעה חד־משמעית לגבי הקשר הסיבתי כנדרש. עוד הוסיף כי מנח העבודה של ידו השמאלית של התובע, אינו יכול לבסס תשתית לפגיעה מיקרוטראומטית, היות ואינו מקיים את התנועתיות הנדרשת לעניין זה.
— סוף עמוד 7 —
דיון והכרעה
- נקדים את המאוחר – יש לקבל את התביעה ואת עמדת המומחה לפיה יש קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין הליקוי בידו השמאלית נכון למועד הבדיקה מיום 18.05.2022.
- חוות דעתו של המומחה מטעם ביה"ד היא בבחינת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי וככלל, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו ע"י המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיה אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן (ראו: עב"ל 1035/04 דינה ביקל – המוסד לביטוח לאומי (6.6.2005).
- ביום 25.04.2022 קבע המומחה כי בהתאם לבדיקת הולכה עצבית בתאריך 18.05.2018, נמצאו ערכים תקינים ביד שמאל. אשר על כן נכון לאותו מועד, אין ליקוי CTS ביד שמאל, על כן יש לדחות את התביעה לגבי יד שמאל כפי שזו הוגשה לנתבע והוחלט לגביה בהחלטה מושא התביעה דנן.
- לאחר קבלת חוות הדעת, החליט התובע לבצע בדיקת EMG נוספת. הבדיקה העדכנית מתאריך 18.05.2022 (בחלוף 4 שנים מהבדיקה הקודמת), הועברה לעיון המומחה והוא התבקש לקבוע האם לפי ממצאי הבדיקה קיימת אבחנה של CTS ביד שמאל.
ביום 17.07.2022 השיב המומחה, כי בדיקת ההולכה העצבית מתאריך 18.05.2022 מדגימה ממצאים אלקטרופזיולוגיים, שמתאימים לתסמונת התעלה הקרפאלית משמאל.
בהתאם לתשתית העובדתית המוסכמת כפי שהועברה למומחה, האחיזה והעבודה עם המכשירים הרוטטים (מקדחות ו- SCALER) מבוצעות ביד ימין הדומיננטית. המומחה התייחס בחוות דעתו לאפשרות קיומו של קשר סיבתי לפי הספרות הרפואית בין עבודה בטיפולי שיניים והופעת תסמונת התעלה הקרפאלית. לדעת המומחה – "עבודה עם כלים רוטטים, תנוחה לא נוחה של היד הדומיננטית, בעת ביצוע הפעולות ופעולות חוזרות ונשנות, מגבירות את הלחץ על מפרק שורש היד ומגבירות את השכיחות של התסמונת."
לגבי יד שמאל הוסכם כי "במקביל, אוחז התובע ביד שמאל, באחיזת עפרון, ידית של מראה קטנה לצורך הזזת רקמות רכות והגנה עליהן. האחיזה ביד
— סוף עמוד 8 —
שמאל הינה אחיזה שמתבצעת, כאשר שורש כף יד שמאל מכופף תמידית, תוך אימוץ של האגודל וביצוע תנועות חוזרות ונשנות שלו."
מסיכומי הצדדים עולה כי פרשנותם לעובדה המוסכמת לעיל היא שונה. התובע טען בסיכומיו (סע' 23) כי שורש כף היד נע כל הזמן בכיפוף באופן חוזר ונשנה תוך אימוץ ותנועות חוזרות של האגודל. מנגד טוען הנתבע בסיכומיו (סע' 16) כי עבד התובע בתנוחה מאולצת של כף יד שמאל ללא פעולות רציפות חוזרות ונשנות.
- התובע ויתר על טענתו לפגיעה בעילת מיקרוטראומה בכף יד שמאל,[1] וביקש לשנות את שאלות הנתבע למומחה לפי עילה זו, לשאלות בעילת מחלת מקצוע, לכן, מתייתר הדיון בשאלה אם העובדות המוסכמות מקימות תשתית עובדתית בעילת מיקרוטראומה ביד שמאל.
- נוכח ממצאי הבדיקה העדכנית ממאי 2022, אשר שונים מהערכים התקינים בבדיקה הקודמת, שינה המומחה את עמדתו לגבי ליקוי CTS בכף יד שמאל שאובחן בבדיקה האחרונה ולגביו קבע כי לא ניתן לשלול קיומו של קשר סיבתי עם תנאי העבודה.
- השאלה שעומדת במחלוקת – האם יש להכיר בפגיעה בכף יד שמאל מיום 18.05.2022 כמחלת מקצוע ולפי איזה פריט ברשימה.
- בכתב התביעה טען התובע למחלות מקצוע לפי פריטים 26, 13 ו- 14 לרשימת מחלות מקצוע בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954 –
חלק א'
26) דלקת של גידים ותיקיהם או דלקת עבודות המחייבות תנועות חד-גוניות של
במקומות חיבור שרירים לעצמות, האצבעות, כף יד או מרפק, לפי הענין,
הכל בכף היד או במרפק החוזרות ונשנות ברציפות.
חלק ב'
13) שיתוקים של עצבים עבודה הכרוכה בלחץ ממושך על העצב
פריפריים הנגרמים על ידי
לחץ ממושך
14) מחלות עצמות, פרקים, עבודה ממושכת עם מכשירים רוטטים
— סוף עמוד 9 —
שרירים, כלי דם או עצבים
של הגפיים – הנגרמות על ידי
עבודה במכשירים רוטטים
- אולם בשאלות ההבהרה לא נשאל המומחה לגבי מחלה ספציפית ברשימה ואם התנאים שלה מתקיימים לגבי התובע. השאלה שהוסכמה בין הצדדים אם אפשר לשלול קיומו של קשר סיבתי ותו לא.
- עניין זה לא הובהר והמומחה לא נשאל על כך; נוסיף כי המחלה הופיעה כארבע שנים לאחר המועד שבו נערכה הבדיקה שעמדה ביסוד החלטת הנתבע ביסוד התביעה דנן ובמנותק ממנה; המומחה קבע בחוות דעתו מיום 24.4.2022 (נסרקה לתיק ב- 25.04.22) "ניתן לקבוע שלתנאי עבודתו של התובע השפעה משמעותית על הליקוי בידו הימנית. גורמי הסיכון התחלואתיים הינם בעלי השפעה פחותה משמעותית. עדות נוספת לכך היא בדיקת ההולכה העצבית התקינה ביד שמאל, שמושפעת גם היא מהתנאים התחלואתיים." היינו, היעדר הפגיעה ביד שמאל היווה נימוק משמעותי בהערכת מידת השפעת הסיכון התחלואתי, דבר שלא הייתה שום התייחסות אליו בתשובותיו האחרונות.
- העדר התייחסות למחלת מקצוע ספציפית הביא להתלבטות מצדנו באם להמשיך במסגרת הליך זה בבחינת קיומה של מחלת מקצוע בכף יד שמאל שאובחנה בתאריך המאוחר כארבע שנים מהבדיקה שעמדה לפני הנתבע והייתה מושא התביעה לפנינו, או לדחות את התביעה כפי שנפתחה לפנינו ולהחזיר לפקיד התביעות לבחינה מחדש את ההכרה לפי ממצאי הבדיקה ממאי 2022.
- נוכח קשיים אלו הזמין בית הדין את הצדדים לדיון נוסף והציף את השאלות שנותרו ללא מענה והוצעו הצעות להמשך ההליך. עמדות הצדדים הוגשו לתיק.
- לאחר שניתנה לנתבע הזדמנות לבחינת הזכאות מחדש, החלטנו לדון גם בכף שמאל לפי הממצאים העדכניים. מה שהכריע את הכף להמשך הדיון הסכמת הנתבע להעביר את הבדיקה העדכנית לעיון המומחה כולל שאלות ההבהרה בעילת מחלת מקצוע.
- בהיעדר תשובות מצד המומחה לגבי מחלת המקצוע הרלוונטית ואם אכן התקיימו התנאים לגביה, ניתנה החלטה ביום 10.04.2023 להעברת שאלות הבהרה נוספות למומחה לגבי מחלת המקצוע בפריט 13 – שיתוקים של
— סוף עמוד 10 —
עצבים פריפריים הנגרמים על ידי לחץ ממושך בעבודה הכרוכה בלחץ ממושך על העצב.
- בהחלטה נפרדת באותו תאריך הועברו למומחה שאלות ההבהרה הבאות, להן השיב המומחה ביום 09.05.2023 :
א. האם המחלה ממנה סובל התובע בכף יד שמאל, נכללת בגדר פריט 13 לרשימת מחלות המקצוע בתוספת השניה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד -1954, המתייחסת ל-"שיתוקים של עצבים פריפריים הנגרמים על ידי לחץ ממושך כתוצאה מעבודה הכרורכה בלחץ ממושך על העצב"?
תשובת המומחה:
המחלה ממנה סובל התובע בכף ידו השמאלית נכללת בפריט 13, לרשימת מחלות המקצוע לפי תקנות הביטוח הלאומי.
ב. ככל שהתשובה חיובית, האם סביר יותר לקבוע שאין קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין המחלה בפריט זה ממנה הוא סובל בכף יד שמאל? כלומר, האם הנך יכול לשלול בסבירות של מעל 50 אחוז שתנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו?
תשובת המומחה:
כפי שעניתי בשאלות ההבהרה מיום 11.08.2022, לאור הממצאים בבדיקת ה EMG משנת 2022, שהדגימה עדות אלקטרופזיוולוגית ל CTS, אשר לא עמדה לעיוני בכתיבת חוות דעתי הראשונית ולאור הקביעה בסעיף העובדות, מכתב ההחלטה הראשון, שבו נכתב שהתובע הפעיל את ידו השמאלית במנח מאולץ בכיפוף שורש כף היד, לא ניתן לשלול בסבירות שעולה על 50% שתנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו.
ג. המומחה יתייחס בין היתר לתשובתו בחוות דעתו מיום 24.4.2022 (נסרקה לתיק ב- 25.04.22) לפיה "ניתן לקבוע שלתנאי עבודתו של התובע השפעה משמעותית על הליקוי בידו הימנית. גורמי הסיכון התחלואתיים הינם בעלי השפעה פחותה משמעותית. עדות נוספת לכך היא בדיקת ההולכה העצבית התקינה ביד שמאל, שמושפעת גם
— סוף עמוד 11 —
היא מהתנאים התחלואתיים." ואיך ממצאי הבדיקה המאוחרת מיום 18.05.2022 משליכים על משקל הגורמים האחרים לגבי יד שמאל בלבד. (הפגיעה ביד ימין אושרה בהתאם לתשובותיך בחוות דעתך)
תשובת המומחה:
ההבדלים בין שתי בדיקות ה EMG הינו מהותי. בבדיקה משנת 2018, לא נצפו ערכים מתאימים לתסמונת ביד שמאל אלא ביד ימין בלבד. בבדיקה משנת 2022 נצפו ערכים מתאימים לתסמונת התעלה הקרפאלית גם מימין וגם משמאל. בדיקות ה EMG הינן בדיקות תלויות מבצע ותלויות בגורמים סביבתיים נוספים. עשויה להיות טעות מדידה באחת משתי הבדיקות. בנוסף, חלף פרק זמן של כ 4 שנים בין הבדיקות והתובע ממשיך בעבודתו כרופא שיניים מנתח. יד שמאל לא חוותה רטט כפי שאירע ביד ימין וידוע בספרות מדעית, שהופעת התסמונת בד"כ מתרחשת ביד דומיננטית ראשונה. התיעוד הרפואי של התובע מסתיים בשנת 2018 ואין לכן אפשרות להתייחס לשינויים במצבו הבריאותי הכללי ובין היתר בגורמיה הסיכון להופעת התסמונת.
- איננו מסכימים עם טענת הנתבע כי בשל השימוש במונח – "לא ניתן לשלול.." בחוות הדעת מיום 06.10.2022, ניתן ללמוד כי הביע המומחה זהירות בניסוח תשובתו לשאלת ההבהרה האחרונה, שאין בה כדי לקיים את הוודאות הנדרשת לקיומו של קשר סיבתי.
- נזכיר כי התובע ביקש להתאים את נוסח שאלות ההבהרה, שביקש הנתבע להעביר למומחה, לשאלות בעילת מחלת מקצוע לגביה קיימת חזקה, והשאלות נועדו לאפשר לנתבע לסתור אותה. וזאת במקום שאלות על פי תורת המיקרוטראומה. בהסכמת הנתבע הועברו השאלות כבקשת התובע.
- נזכיר כי השאלה שהועברה למומחה היא – "האם ניתן לשלול קיומו של קשר סיבתי בסבירות העולה על 50% בין תנאי עבודת התובע לבין תסמונת התעלה הקרפלית ביד שמאל שאובחנה על ידך בתשובתך מיום 17.7.2022? המומחה השיב בהתאם לנוסח השאלה – לא ניתן לשלול. כלומר, התשובה לא הייתה מהמקום של הבעת זהירות רפואית אלא הותאמה לנוסח השאלה שהועברה למומחה.
-
— סוף עמוד 12 —
תשובות המומחה לשאלות ההבהרה האחרונות הן חד משמעיות לגבי אבחנת מחלת התובע ביד שמאל לפי פריט13 לרשימת מחלות המקצוע והתפתחותה עקב תנאי עבודתו.
- כזכור, חוות דעת המומחה מטעם בית הדין היא ה"אורים והתומים" בענייני רפואה. לא מצאנו הצדקה עובדתית או משפטית לסטות מממצאי חוות הדעת.
- משכך יש לקבל את התביעה ולקבוע כי קיים קשר סיבתי בין הליקוי בכף יד שמאל של התובע לבין תנאי עבודתו, וזאת נוסף על קבלת התביעה לגבי כף יד ימין.
- דחיית הנתבע להכרה במחלה בכף יד שמאל במועד שבו ניתנה הייתה כדין, והמשך בדיקת ההכרה בכף יד זו התאפשרה בהסכמת הנתבע נוכח ממצאי בדיקה עדכנית ממאי 2022 ללא שום קשר לתביעה שעמדה בפני הנתבע.
- הנתבע ישלם לתובע הוצאותיו בסך 3,500 ₪.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
פסק דין
התובע עתר לבית הדין בתביעה להכיר ברעד בידיו כ"פגיעה בעבודה" כאמור בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה – 1995, בעילת המיקרוטראומה.
רקע עובדתי
- עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מיום17.1.22 ועל פיהן:
א. התובע, יליד 1958, עבד במקומות עבודה שונים כאיש אחזקה ומכונאי ציוד כבד וציוד חקלאי.
— סוף עמוד 1 —
ב. בין השנים 1980-1984 עבד התובע לסרוגין בחברת "אוליצקי בע"מ" כמכונאי טרקטורים. בשנים 1982-1983 עבד במשך מספר חודשים ב"חברה הישראלית לטרקטורים" כמכונאי טרקטורים.
בין השנים 1985-1989 עבד בחברת "הגביע" כאיש אחזקה של המכונות.
בין השנים 1989-1998 עבד התובע בחברת "מירומית" כאיש תחזוקה למכונות.
החל משנת 1998 ועד היום עובד בתובע בחברת "הזרע" כאחראי לתחזוקת ציוד המפעל. בחברה זו עבד התובע 5 ימים בשבוע, לפחות 9 שעות ביום. לעיתים עבד התובע גם בימי שישי.
ג. בין השנים 1980-1998 (במשך כ-18 שנים) הפעיל התובע כלים רוטטים בממוצע לפחות במשך שעה ביום עבודה; בעבודתו בחברת "הזרע" (במשך כ-19 שנים) הפעיל התובע כלים רוטטים במשך כ-3-4 שעות מידי יום.
ד. בעבודתו בחברת הזרע, נדרש התובע לתיקון מרססים, מכונות חיטוי, ומשאבות דשן המכילים חומרים שונים ובהם חומרי הדברה. התובע נחשף לחומרים אלה הן במגע והן בנשימה. חשיפת התובע היתה בהיקף של רבע מזמן עבודתו.
ה. בין החומרים אליהם נחשף התובע מצויים גם לאנט 90, טמיק מקבוצת הקרמבנטים, דיזיקטיל, מתיל ברומיד, נתרן היפוכלוריט (אקונומיקה), ראוונד – אפ, מנבגן, דו קטלון, כלור (נתרן היפוכלוריד בריכוז 10-12%), צבעים, בנזן, חומצות גופרתיות, פרתיון, ספסן 10, אקסלון, חומצות ועוד. זרעים שאוכסנו לטווח ארוך ואובקו ב-DDT וכן אורגנוכלורנים ששימשו לשימור בעת אחסון הזרעים, מיונם, שינועם ובכל שלבי הטיפול. מידת החשיפה לכל אחד מהחומרים אינה ידועה ואולם החשיפה לא הייתה אקראית אלא יום יומית לחומר זה או אחר.
ו. בעת שעבד התובע בחברת הזרע ונחשף לחומר מסוג כלור, התעלף התובע וקיבל טיפול רפואי. התעלפות כזו אירעה לפחות פעמיים.
ז. מצבו הרפואי של התובע הוא כמפורט במסמכים הרפואיים.
ח. בין הצדדים קיימת מחלוקת בעניין רישום בתיק הרפואי של התובע המציין שאביו ואחיו של התובע סובלים מרעד כאשר לטענת התובע מדובר ברישום שגוי. מצ"ב גם התיקים הרפואיים של האב והאח ומבוקש כי המומחה יבחן סוגיה זו (קיום רישום רפואי בתיקים אלה בדבר רעד שממנו סובלים האב והאח) טרם הסתמכותו על הרישום בתיק הרפואי של התובע. ככל שלא יימצא רישום רפואי בתיקים הרפואיים של האב והאח הקובע כי הם סובלים מרעד, על המומחה להתעלם מרישום זה בתיקו הרפואי של התובע.
- תביעת התובע להכיר ברעד בידיו כ"פגיעה בעבודה", נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי בטענה, כי"מבחינה רפואית לא הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלתך לבין תנאי עבודתך. מחלתך התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה. לפיכך, אין לראות במחלתך כתאונת עבודה".
— סוף עמוד 2 —
3. הצדדים הסכימו למינוי מומחה רפואי ופרופ' אבינועם רכס, מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין כאשר הוא נתבקש להשיב על השאלות המקובלות באשר לקשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודתו של התובע, לבין הרעד ממנו סובל התובע בידיו.
- פרופ' רכס קובע בחוות דעתו:
"ש. מהו הליקוי ממנו סובל התובע בידיים?
ת. על פי התיעוד הרפואי התובע סובל מרעד ראשוני ((Essential Tremor אשר החל ככל הנראה עוד בילדותו והחמיר, במהלך הצפוי של רעד כזה, עם השנים.
על פי הרישום הרפואי פרטים ספציפיים במשפחה "אח קטן סבתא ואבא" לקו גם ברעד כזה. רישום זה נראה לי מהימן משום שלרעד מסוג ET יש בחלק מהמקרים אנמנזה תורשתית משפחתית מובהקת. העובדה כי ננקב בזהות אנשים ספציפיים במשפחה מוסיפה מהימנות לרישום. העובדה כי אין בתיקים הרפואיים של האח והאבא כל רישום בדבר רעד כזה מעידה רק שהם לא הגיעו לבדיקה בשל רעד זה ואין הדבר שולל את עצם קיומו באותם בני משפחה.
ש. האם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע ובין הליקוי בו לקה או החמרתו? כאמור, על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו, דהיינו יותר סביר לקבוע שתנאי העבודה השפיעו על הופעת הליקוי או החמרתו, לעומת המצב ההפוך שתנאי העבודה לא השפיעו.
ת. המנגנון הפתופיזיולוגי של רעד ראשוני אינו ידוע אך אין אסכולה ברפואה הגורסת כי חשיפה לעבודה במכשירים רוטטים או חשיפה לכימיקלים מסויימים גורמת לרעד ראשוני.
גישת ה"מיקרוטראומה" היא יצירה משפטית שאינה עומדת במבחן הקליני ובתרבות של רפואה נסמכת עובדות EBM והיא אינה רלוונטית למקרה הנוכחי.
אין לדעתי כל קשר סיבתי, במידה זו או אחרת, בין תנאי עבודתו של התובע והרעד המשפחתי בו לקה עוד בילדותו.
לתנאי עבודתו של התובע לא הייתה כל השפעה, לא ביצירת ולא בהחמרת הרעד הראשוני" (הדגשה שלי – י.א.ש.).
- משהוצגו בפני פרופ' רכס שאלות ההבהרה המבוקשות ובמסגרתן צורפנה חוות דעת של מומחה מטעם התובע, ביקש להחזיר את תיקו של התובע ולמנות מומחה אחר משנוכח כי
— סוף עמוד 3 —
קיים ניגוד עניינים בינו לבין המומחה מטעם התובע. הנתבע השאיר לשיקול דעת בית הדין את עניין המומחה וביום26.5.22מונה ד"ר ארנון קרני כמומחה נוסף מטעם בית הדין.
- ד"ר קרני קובע בחוות דעתו:
"דיון
מר זורסקי החל לסבול מרעד מילדות בהתאם לד"ר ליאו רוולצ'ק ב-2003 וכן ד"ר זיוה דימיטרוב ב-2009. היה חשוף במסגרת עבודות לחומרים כימיים שונים ביניהם חומרי הדברה באופן קבוע ומתמשך אשר ידוע לגביהם שהם מהווים גורם סיכון להפרעת נוירולוגיות שונות וביניהם גם רעד. ראוי לציין כי ב-2 הזדמנויות שונות על ידי 2 רופאים שונים נכתב בתיק הרפואי של התובע כי לסבתו, אביו ואחיו יש רעד דומה, לא מצאתי ברישומים הרפואיים של האב והאח שאכן סבלו מרעד, אולם יש מקום לציין כי החומר הרפואי שהועבר לגבי האב רק מאז שהיה בן 71 וסבל ממגוון מחלות ובעיות רפואיות. כך שלא מן הנמנע שהבעיה כמו רעד שהחלה אצלו בגיל צעיר ולא הצריכה התערבות טיפולית לא קיבלה התייחסות כאשר העניין הרפואי היה במחלות פעילות כמו שבץ מוחי ועוד. הרושם שמתקבל הינו כי התובע סבל מרעד עוד מגיל צעיר, אך לא מן הנמנע שהחשיפה בעבודה החמירה את הרעד והובילה למצב שהוגדר ב-2016 כרעד שמשבש את שגרת חייו. לכן אין זה סביר שתנאי העבודה הובילו לליקוי היות שזה החל מילדותו – לפני שעבד. אולם קיימת סבירות שתנאי העבודה החמירו את הרעד ממנו סבל. כפי שהתלונן על החמרה ב-2009, 2015 ו-2016. קיימת סבירות שהחשיפה בעבודה הובילה להחמרה של מצב קיים שלרעד שהחל עוד לפני החשיפה
ש. מהו הליקוי ממנו סובל התובע בידיים?
ת. התובע סובל מרעד מסוג essential tremor
ש. האם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע ובין הליקוי בו לקה או החמרתו? כאמור, על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו, דהיינו יותר סביר לקבוע שתנאי העבודה השפיעו על הופעת הליקוי או החמרתו, לעומת המצב ההפוך שתנאי העבודה לא השפיעו.
ת. אין קשר סיבתי בין תנאי עבודתו לבין קיום עצם הליקוי אצל התובע, אולם קיים קשר סיבתי בין תנאי העבודה והחמרת הרעד שדווחה. מהחומר הרפואי מתקבל הרושם כי למרות שהרעד היה
— סוף עמוד 4 —
מילדותו, עיקר התלונות והחמרה היו לאחר שנחשף לאורך שנים לחומרים שהם גורמי הסיכון שצוינו.
ש. ככל שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית – האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי המחלה של התובע עקב עבודתו נגרמה או הוחמרה על דרך של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה או החמירה גם כן את מחלתו (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות).
ת. המחלה הוחמרה בדרך של פגיעות זעירות לאורך זמן כך שקרוב לוודאי הצטברותם הובילה להחמרה של הרעד.
ש. ככל שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית – האם לתנאי העבודה השפעה משמעותית על הליקוי (השפעה משמעותית היא בשיעור של 20% ומעלה)?
ת. לתנאי העבודה השפעה משמעותית על ההחמרה בליקוי" (הדגשה שלי – י.א.ש.).
- הנתבע ביקש להפנות שאלות הבהרה לד"ר קרני. בהחלטה מיום6.10.22 אושרה בקשתו, למומחה הועברו שאלות הבהרה והוא מסר תשובותיו כדלקמן:
"ש. בחוות דעתך ציינת, כי התובע סובל מרעד מסוג ESSENTIAL TREMOR , האם נכון כי מדובר ברעד מסוג רעד ראשוני?
ת. הגדרה של essential tremor הינה פנומנולוגית – מבוססת על הביטוי הקליני ולא על הגורם, אכן דובר בהפרעה ראשונית.
ש. האם ברעד מהסוג שאבחנת לתובע, באחוז גבוה הסיבה לרעד היא גנטית?
ת. בחלק ניכר מהמקרים הפרעה גנטית אך במקרים רבים אחרים הסיבה הינה אחרת ויכולה להיות מסיבות טוקסיות או מסיבה שאינה ידועה ואין סיפור משפחתי חד משמעי.
ש. האם קיים מרכיב גנטי משמעותי אצל התובע ומשפחתו?
ת. מבחינה משפחתית, בתיקו הרפואי של התובע רשום ב-16.11.2003 ע"י ד"ר ליאו רוולצ'ק (נוירולוג) – כי מגיל ילדות יש לו רעידות בידיים ושסבתא מצד אבא סבלה מרעד חזק. לא מצאתי תעוד ברור להפרעה שכזו בחומר של בני המשפחה שצורף. כפי שהתייחסתי בחוות דעתי החומר שצורף היה מוגבל בכך שהחומר הרפואי לגבי האב היה רק מגיל 71 ואילך ולא צורפו הרשומות הרפואיות של סבתו מצד אבא. לא מצאתי שאחיו סבל מרעד.
ש. האם נכון שהקשר בין חומרי הדברה לרעד ראשוני הוא דל?
ת. העדויות אינן דלות.
— סוף עמוד 5 —
ש. האם נכון שלא קיים קונצנזוס לגבי משמעות החשיפה לחומרי הדברה בחולים עם רעד ראשוני?
ת. הסיכום של מאמר הסקירה של Lucchini ו-Hashim מ-2015 מבטא את הדעה הרווחת שבמקרים רבים של ET – essenitial tremor נגרמים מחשיפה כרונית לגורמים סביבתיים.
"The traditional view of ET as having no underlying etiology is graduatty being replaced by the notion that many of these tremors may be caused by chronic enviromental exposures in addition to genetic susceptibility"
ראוי לציין כי גם מבחינה גנטית התמונה אינה בהירה ולמרות שבמקרים רבים התורשה נראית מהסוג של איטוזומלי דומיננטי (שמספיק גן אחד פגום אצל הורה, כדי להעביר את ההפרעה לדור הבא), הרי שעד כה לא נמצא גן כלשהו שהמוטציה בו גורמת לרעד מסוג של ET.
ש. נא עיין במאמר של LOUIS וחבריו ב-REVIEW 2008. האם סוכם שם כי יש עדיין צורך במחקרים מקיפים כדי לאשר את הקשר שבין רעד לבין חשיפה לחומרים? האם מוכרים לך מחקרים מאוחרים יותר? נא פרט תשובתך.
ת. אכן מאמרו של לואיס מ-2008 ציין כך. אולם מאמר סקירה של Hopfher ו-Helmich מ-2018 מסכם כי הסיבות לרעד אסנציאלי הינם שילוב של גורמים גנטיים וסביבתיים. מאמר הסקירה של Ohg ,Deng ו-Tan מצטט מחקר סיני מ-2015 ומחקר פורטוגזי מ-2017 שמעידים על סיכון מוגבר לרעד אסנציאלי בחשיפה לחומרי הדברה.
ש. האם יש בחומר הרפואי תיעוד סותר לגבי מועד תחילת הרעד של התובע? האם יש בחומר הרפואי תיעוד מזמן אמת (מילדותו) לרעד? נא הפנה לתיעוד.
ת. החומר הרפואי המוקדם ביותר שעמד לפני הינו 1.9.2002, כלומר מגיל 44. לאחריו התעוד מ-16.11.2003. כאשר בחוות דעתי רשום ב-16.11.2003 ע"י ד"ר וולצ'ק כותב כי "מגיל ילדות רעדות בידיים סבתא מצב האב סבלה מרעד חזק לציין רמת VIT B12 117 – צמחוני". התעוד הרפואי שהתקבל אלי היה החל משנת 2002 כך שלא ניתן להתייחס לשאלה באם יש תעוד בילדות ב-1.7.2015 ד"ר וולצ'ק כותב שהרעד מזה כ-10 שנים. אמנם אין התאמה בין הדווח הזה לדווח מ-2003. אולם ברור שאם נכתב ב-2003 שהרעד מילדות
— סוף עמוד 6 —
הרי שהוא לא החל כ-10 שנים לפני 2015. הכתיבה האנמנסטית בתעוד של 2003 הן למועד ההתחלה והן לרקע המשפחתי. בדווח ב-1.7.2015 הכתיבה מרושלת וחסרת מובן:"כ-10 שנים רעד בידיים שהחמיר לאחרונה. התחיל רעד אצל הרעד" (ההדגשה שלי ולא במקור, כדי להסב תשומת לב על הרישול שבכתיבה) אני מבין את התאור "כ-10 שנים" שכוונתו היתה שהרעד לא החל לאחרונה ובביקור זה הוא לא ניסה לדייק מתי החל כמו גם בשאר התאור. ב-16.2.2006 ד"ר אלי בן ואליד כותב: "נבדק ע"י פרופ' מרטין רביי עקב רעד קשה ומטריד זמן רב". ב-6.7.2007 שוב כותב ד"ר בן ואליד: "רעד גס שנים רבות – עבר בירור נוירולוגי ללא ממצא לא נוטל טיפול קבוע".
ש. במידה שאין מסמך מילדות, כיצד יש בכך כדי להשליך על שאלת הקשר סיבתי ושאלת ההשפעה של חשיפתו התעסוקתית של התובע על מחלתו?
ת. מהחומר שקיבלתי אני מתרשם שהתובע סבל מרעד שהוגדר כגס מגיל צעיר, כנראה בילדות. אכן אין בנמצא תעוד ממועד התחלת הרעד, ההתרשמות שלי הינה שהרעד החל מגיל צעיר ושהינו קודם לתחילת עבודתו ב"הזרע" ב-1998. כמו כן לאורך הרשום קיימת התייחסות לכך שהרעד הינו גס זמן רב, כך שאין וודאות מלאה, עד כמה לאורך השנים בעבודה חלה ההחמרה ממשית ברעד. הרושם שלי היה לראות בדווחים על החמרה ב-3.2.2011, 16.12.2015, 8.1.2016 כמשמעותיים. לכן אני סובר כי תנאי העבודה החמירו ליקוי שהיה קיים (הרעד).
ש. האם נכון שהקביעות בתשובותיך לעיל רלוונטיות לגרימת המחלה אך גם להחמרתה?
ת. נכון.
ש. ככל שקיים מרכיב גנטי – מה היחס שבין שיעור השפעתו לבין שיעור ההשפעה במסגרת האפשרות להחמרת רעד מולד כתוצאה מחשיפה לחומרי הדברה?
ת. הספרות מדווחת על הקשר בין חשיפה לחומרי הדברה והסיכון להתפתחות רעד. אינני מכיר עבודות אודות הסיכון להחמרת רעד קיים לאחר חשיפה לחומרי הדברה. לאור הדווחים של התובע על החמרות משמעותיות ברעד במועדים שציינתי לעיל, אני מסיק כי לחשיפה הייתה תרומה מעבר למהלך הטבעי של הרעד שקדם.
ש. לאור תשובותיך לעיל, מה שיעור ההשפעה של תנאי העבודה על ההחמרה בליקוי (פחותה או גבוהה מ-20%)?
ת. אני סבור כי תרומת החשיפה לחומרי ההדברה תרמה במידה מעל 20% להחמרה שחלה ברעד" (הדגשה שלי – י.א.ש.).
— סוף עמוד 7 —
טענות הצדדים
- לטענת התובע, עבד במקומות שונים כאיש אחזקה ומכונאי ציוד כבד וציוד חקלאי. לדבריו, במסגרת עבודתו הפעיל כלים רוטטים במשך עשרות שנים ונחשף הן במגע והן בנשימה לחומרים מזיקים שונים ובהם חומרי הדברה. התובע טוען, כי הוכיח שאין לו רקע גנטי ובני משפחתו לא סבלו ואינם סובלים מרעידות כאשר הרישום הרפואי המציין אחרת הוא שגוי.
התובע ביקש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' קרני התומכת בחוות דעתו של פרופ' פינקלשטיין. לדבריו, המומחה עבר על כל החומר הרפואי שהועברה אליו וקבע כי הוא סובל מרעד מסוג essential tremoer (ET) וכי קיים קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין החמרת הרעד באופן שאלו השפיעו השפעה משמעותית להחמרת הליקוי. התובע חוזר ומציין כי לא סבל מרעד בילדותו וכי המומחה קבע שאין מדובר ברעד שמקורו בגנטיקה וממילא לא מצא תיעוד ברור להפרעה מסוג שהתובע סובל ממנה בחומר הרפואי של בני המשפחה. התובע ביקש לאמץ את חוות דעת המומחה וטען כי הוא נסמך על ספרות מקצועית רחבה ומהימנה.
אשר לחוות דעתו של פרופ' רכס – טוען התובע כי זו רצופה פגמים מהותיים שכן פרופ' רכס סטה מהתשתית העובדתית ובניגוד להחלטת בית הדין לא התעלם מהרישום השגוי בתיקו הרפואי לעניין ההשפעה המשפחתית ואף העניק לה משקל רב על אף שלא נמצא כל תיעוד להפרעה דומה בתיקים הרפואיים אצל בני משפחתו של התובע. עוד מציין התובע, כי המומחה לא הפנה לכל ספרות רפואית שהיא ולקביעותיו לא צורפה כל אסמכתא כאשר הוא גם דוחה את גישת המיקרוטראומה. התובע טוען, כי מדובר בפגם מהותי היורד לשורשו של עניין והמצביע על כך שהמומחה דוגל באסכולה המנוגדת לפסיקה על כן יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' קרני. עוד מציין התובע, כי פרופ' רכס לא התייחס לחוות הדעת של המומחה מטעמו עקב חשש לניגוד ענינים ועל כן לא ניתן היה להציג בפניו שאלות הבהרה. התובע טוען, כי כאשר קיימות שתי חוות דעת יש להעדיף ולקבל את זו המטיבה עם המבוטח.
- לטענת הנתבע, יש לאמץ את חוות דעתו של פרופ' רכס. לדבריו, העובדה שלא קיים רישום בדבר רעד בתיקים הרפואיים של אביו ואחיו של התובע, אין משמעה שלא קיים רעד שכזה אלא רק שלא הגיעו לבדיקה בשל כך. הנתבע טוען, כי הרישום בתיקו הרפואי של התובע נעשה במסגרת האנמנזה שנעשתה לתובע. לדבריו, פרופ' רכס התייחס לתשתית העובדתית שהונחה בפניו, ענה לשאלות תוך מתן הנמקות ברורות וקבע כי אין אסכולה רפואית הגורסת שחשיפה לעבודה במכשירים רוטטים או חשיפה לכימיקליים מסויימים גורמים לרעד ראשוני.
לטענת הנתבע, חוות דעתו של פרופ' רכס היא אובייקטיבית וניתנה כאשר הוא לא היה ער לחות דעתו של המומחה מטעם התובע ועל כן לא ניתן לומר כי היא מונעת מניגוד עניינים.
— סוף עמוד 8 —
הנתבע טוען, כי אין חובה שחוות הדעת תעוגן במאמר, מחקר או ספרות רפואית אלא אם המומחה נשאל על כך מפורשות וכן אין יסוד לטענה כי המומחה דוחה את טענת המיקרוטראומה שכן כל שקבע המומחה היא שגישת המיקרוטראומה אינה רלוונטית למקרה הנוכחי. עוד לדברי הנתבע, חוות דעתו של המומחה מטעם התובע היא חוות דעת פרטית, היא אינה אובייקטיבית ואין ליתן לה משקל.
אשר לחוות דעתו של פרופ' קרני – טען הנתבע, כי המומחה קבע שאין קשר סיבתי בין תנאי העבודה לעצם קיום הליקוי אלא רק להחמרה שדווחה. לעמדת הנתבע, התייחס המומחה אך ורק להשפעת חומרי ההדברה ולא הזכיר כל תרומה לשימוש שעשה התובע בכלים רוטטים. בכך, טוען הנתבע סטה המומחה מהתשתית העובדתית שהונחה בפניו. הנתבע טוען, כי דווקא מומחה זה מצא שהתובע החל לסבול מרעד עוד בילדות והמומחה עצמו ציין כי לא קיימים כל הרישומים הרפואיים של אביו של התובע, כך שלא ניתן לשלול קיומו של הרעד כרעד גנטי.
הנתבע טוען, כי פרופ' קרני לא יכול היה לקבוע בסבירות שמעל 50% כי תנאי עבודתו של התובע הביאו להחמרה ברעד ממנו הוא סובל וכי קביעותיו לגבי שאלת הקשר הסיבתי נעשו במילים שאינן החלטיות והססניות כאשר לא הסביר או נימק את מסקנותיו, התחמק ממתן תשובות לשאלות ההבהרה. הנתבע טוען, כי בחוות דעת עולות סתירות כאשר מחד טוען המומחה, שאין סיפור משפחתי חד משמעי ומנגד קובע שלא ניתן לשלול שמדובר ברעד גנטי כאשר הוא התחמק ממתן תשובה חד משמעית לשאלה האם קיים מרכיב גנטי משמעותי אצל התובע ומשפחתו.
הנתבע מוסיף וטוען שהמומחה השיב לשאלות באופן לקוני ותשובותיו היו מתחמקות כאשר הוא הפנה למאמרים שמהם עולה, שהרעד מהסוג שממנו סובל התובע הוא שילוב של גורמים גנטיים וסביבתיים. הנתבע מבקש להפנות לעובדה שהחומר הרפואי שעמד בפני המומחה הוא רק משנת 2002 כאשר התובע בן 44 ומתשובת המומחה עולה כי התובע סובל מרעד כבר מגיל צעיר אלא שהוא מסיק מסקנות מופרכות כי תנאי העבודה החמירו את הרעד וזאת על בסיס דיווחים על החמרה משנת 2011, 2015 ו-2016. הנתבע טוען, כי מסקנות המומחה אינן מעוגנות בחומר הרפואי או המחקרי ותשובותיו לשאלות ההבהרה הנוספות היו מתחמקות ולא מבוססות.
הנתבע חוזר ומציין, כי חוות דעת המומחה אינה כוללת קביעות חד משמעיות והוא נוקט בלשון של "ייתכן" "סבור" "מסיק" וזאת בניגוד לחוות דעתו של פרופ' רכס המסבירה באופן חד משמעי מדוע לא קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין הרעד שממנו הוא סובל. הנתבע טוען, כי משחוות דעת המומחה ותשובותיו לשאלות ההבהרה בעלות פגמים ברורים, לא ניתן להסתמך על תשובותיו ויש להפנות אליו שאלות הבהרה נוספות או לחילופין משמדובר בשתי חוות דעת סותרות, יש למנות מומחה שלישי.
— סוף עמוד 9 —
הכרעה
- הלכה פסוקה היא כי –
"אין המומחה-היועץ הרפואי בא במקום בית הדין לפסיקה. אך הפוסק הוא בית הדין וחוות-הדעת אינה באה אלא להדריך ולייעץ בתחום שאינו בידיעתו המקצועית של המשפטן, היינו בתחום ידיעתו המקצועית של הרופא. לפי שיטת המשפט בישראל חוות-דעת כזאת אף היא בבחינת ראיות ויש להתייחס אליה בהתאם לכך. השוני העיקרי שבין חוות-דעת רפואית מטעם מומחה-יועץ רפואי הפועל מטעם בית-הדין לבין חוות-הדעת של רופא המעיד מטעם צד להתדיינות, הוא במשקל אשר בית-הדין ייחס לחוות הדעת. אך טבעי הדבר שבית-הדין ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים"(דב"ע לו/0-8 סימון דוידוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 374) (ההדגשה שלי י.א.ש.).
- עיינתי בחוות דעת שני המומחים ומצאתי כי יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר קרני. ואבהיר.
מעיון בחוות דעתו של פרופ' רכס עולה כי הוא נתן משקל משמעותי לרישום בדבר הרעד אצל בני משפחתו של התובע כמופיע באנמנזה של התובע. דא עקא, המומחה נדרש לבחון את קיומו של הרעד אצל האב והאח באופן עצמאי כאשר לרשותו הועמדו התיקים הרפואיים של השניים. אין חולק כי בתיקים הרפואיים של האב והאח לא נמצא רישום המצביע על קיומו של רעד. פרופ' רכס סבר שאין ליתן משקל להעדר רישום של רעד היות שמדובר ברעד שמקורו גנטי ולאור העובדה שבאנמנזה של התובע נרשמו אנשים ספציפיים. לדבריו "העובדה כי אין בתיקים הרפואיים של האח והאבא כל רישום בדבר רעד כזה מעידה רק שהם לא הגיעו לבדיקה בשל רעד זה ואין הדבר שולל את עצם קיומו באותם בני משפחה".
דא עקא, בחוות דעתו של ד"ר קרני צויין כי כעולה מהתיקים הרפואיים של האב והאח שהונחו בפניו, לאח נערכה בדיקה נוירולוגית מלאה וגם לאב נערכה בדיקה שכזו עקב שבץ שבו לקה ולגבי איש מהם לא צויין כי הוא לוקה ברעד. ניתן להניח בוודאות כמעט מוחלטת שלו היה סובל אחד מהם מרעד, היה מקום לציין זאת במסגרת בדיקה נוירולוגית שנערכה להם וזאת להבדיל ממצב שבו לא נערכה כל בדיקה ועל כן אין בנמצא רישום. מכאן, מתחזקת המסקנה כי הן האב והן האח לא סבלו מרעד.
— סוף עמוד 10 —
עוד נקבע במסגרת התשתית העובדתית שהופנתה למומחים (סעיף 1.ח לעיל) כי ככל שלא יימצא ממצא של רעד בתיקים הרפואיים של האב והאח, יש להתעלם מרישום זה בתיקו של התובע. פרופ' רכס לא התעלם מהרישום ובכך נפלה טעות בבסיס חוות דעתו.
- 12. אשר לחוות דעתו של ד"ר קרני –ד"ר קרני אינו מתעלם מהאפשרות שמקור הרעד הוא גנטי ואולם הוא סבור כי לחשיפת התובע לחומרי הדברה ישנה השפעה משמעותית. המומחה מציין כי אין כל ראיה לקיומו של רכיב גנטי כגורם לרעד, אם כי הוא מציין שככל הנראה, החל הרעד עוד קודם לתחילת עבודתו של התובע בחשיפה לחומרי ההדברה ואולם לא במידה חמורה ובוודאי שלא כזו שהצריכה פנייה לטיפול.
המומחה מפנה לספרות רפואית הקובעת כי חשיפה לחומרי הדברה יכולה לגרום לרעד וכי רעד יכול להיות תוצאת שילוב של גורמים גנטיים וסביבתיים. המומחה מסיק מכך כי חשיפה יכולה גם להחמיר רעד קיים. מסקנה המומחה היא הגיונית ועולה בקנה אחד עם קביעתו המבוססת על הספרות הרפואית על פיה, חשיפה לחומרי הדברה מגבירה את הסיכון ללקות ברעד ועם העובדה כי טענות התובע להחמרה, החלו למעלה מ-10 שנים לאחר שנחשף לחומרי ההדברה.
העובדה כי המומחה אינו מייחס כל השפעה לשימוש בכלים רוטטים אינה גורעת מחוות דעתו בדבר הקשר בין החשיפה לחומרי ההדברה לבין הרעד שממנו סובל התובע.
- לאור כל האמור, משלא מצאתי כל עילה לסטות מהאמור בחוות דעתו של ד"ר קרני בעוד חוות דעתו של פרופ' רכס סטתה מהנחיות בית הדין בכל הנוגע להתחשבות ברישומים הנוגעים לאב ולאח, ועל רקע פסיקת בתי הדין שלפיה, כאשר מונחות בפני בית הדין חוות דעת המטיבה עם המבוטח וחוות דעת הגורסת אחרת, יש להעדיף את חוות דעת המטיבה, מתקבלת חוות דעתו של ד"ר קרני והנני קובעת, כי הרעד שממנו סובל התובע הוחמר כתוצאה מתנאי עבודתו ויש לראותו כ"פגיעה בעבודה".
אשר על כן, התביעה מתקבלת.
- הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך של9,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לשלום המלא בפועל.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
פסק דין
|
בהתאם להסכמת הצדדים כאמור בפרוטוקול הדיון עניינה של המבקשת מוחזר לוועדה באותו הרכב, על מנת שתדון מחדש בדרגת הנכות של המבקשת, בהתאם להלכה שנפסקה בעניין סומך [בר"ע (ארצי) 74509-06-20 יואב סומך – המוסד לביטוח לאומי (25.4.2021)], תוך שמובהר כי נטייה גנטית כשלעצמה אינה מצדיקה הפחתת דרגת הנכות ככל שלא התקיימו התנאים כמפורט בהלכת סומך.
לפיכך, בהתאם להלכת סומך תבחן הוועדה את עניינה של המבקשת כמפורט להלן:
"א. מהו שיעור הנכות שיש למבוטח בגין הליקוי שהוכר (להלן – הנכות הנוכחית)? למען הסר ספק, הנכות הנוכחית תקבע ללא תלות במצב קודם או בשאלות של קשר סיבתי.
ב. האם למבוטח היה בהתאם להלכת מרגוליס "מצב קודם" בליקוי שהוכר (להלן – נכות קודמת)? אם כן, מהנכות הנוכחית (הנכות לפי סעיף א') יש להפחית את הנכות הקודמת.
ג. באשר לנכות שנותרה לאחר סעיף ב' (להלן – הנכות הנותרת), יש לבחון האם תנאי העבודה פעלו כגורם יחיד ליצירתה או שמא היו גורמי סיכון נוספים שעל יסוד נתונים מוכחים והידע הרפואי ניתן להגיע למסקנה כי התממשו בפועל.
(1)
— סוף עמוד 1 —
ככל שהוועדה סבורה כי תנאי העבודה היו גורם יחיד ליצירת הנכות הנותרת זו תשוייך כולה לפגיעה בעבודה.
(2) ככל שהוועדה סבורה כי פעלו במבוטח גורמי סיכון נוספים על הוועדה לבחון איזה מבין המצבים הבאים הוא המתאים למקרה:
(א) אלמלא תנאי העבודה גורמי הסיכון לא היו מתממשים לכדי נכות – אם כך הוא, אזי על הוועדה לשייך את כל הנכות לפגיעה בעבודה.
(ב) גם אלמלא תנאי העבודה גורמי הסיכון התממשו לכדי נכות – אם כך הוא, על הוועדה לקבוע את שיעור ההשפעה היחסי – קרי, מה מידת הנכות שהיא תוצאה של הפגיעה בעבודה (וממילא מה מידת הנכות שהיא תוצאה של התממשות גורמי הסיכון הנוספים). יובהר כי שיעור ההשפעה יכול וייקבע על ידי הוועדה בצורה אחוזית, דהיינו כמה אחוזים מתוך הנכות הנותרת משוייכים לפגיעה בעבודה וכמה לגורמי הסיכון שהתממשו.
מובהר ולו למען הסר ספק, כי קביעות הוועדה במענה לשאלות דלעיל צריכות להיות מנומקות וברורות גם למי שאינו רופא".
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
פסק דין
|
- התובע הגיש את תביעתו לפנינו כנגד החלטת הנתבע מיום 20/6/19, לדחות את תביעתו להכרה בליקוי בגבו ככזה שנגרם מעבודתו.
- בתאריך 24/3/21 התקיימה ישיבת הוכחות שלאחריה הגישו הצדדים את סיכומיהם.
- בתאריך 11/7/21 נתן בית הדין החלטה במסגרתה קבע כי התובע הוכיח את התשתית העובדתית הנדרשת לפי תורת המיקרוטראומה ובהתאם לכך ניתנה, במועד הנ"ל, החלטה נפרדת במסגרתה מונהד"ר אברהם ששון (להלן – המומחה) על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין הליקוי ממנו סובל התובע בגבו לבין תנאי עבודתו משנת 1981 בחקלאות, הן בקטיף והן כמגדל עופות לפטם ולהטלת ביצים וזאת בהתאם לתורת המיקרוטראומה.
- בתאריך 27/7/21 התקבלה חוות דעתו של המומחה והיא הועברה לצדדים.
- בתאריך 11/10/21, לאחר ארכות שהתבקשו וניתנו, הגיש התובע בקשה להפניית שאלות הבהרה למומחה.
— סוף עמוד 2 —
- בתאריך 11/11/21, הגיש הנתבע את תגובתו לבקשה במסגרתה הבהיר מדוע הוא מתנגד לבקשה למעט ביחס לאחת השאלות.
- בתאריך 24/11/21 לאחר שהתובע בחר לא להתייחס לתגובת הנתבע חרף ההזדמנות שנתן לו בית הדין במסגרת החלטתו מיום 11/11/21, ניתנה ההחלטה הבאה:"בזיקה להחלטה מיום 11/11/21 והואיל ועד היום לא התייחס אליה התובע, רואה אותו בית הדין כמי שאינו מעוניין להוסיף על הבקשה שהוגשה ביום 11/10/21 , ולכן תוכרע בקשה זו בהקדם האפשרי".
- בתאריך 24/11/21 קבע בית הדין כי יש להפנות אל המומחה את כל שאלות ההבהרה שביקש התובע (אך לא תמיד בנוסחן המקורי) ובהתאם לכך הועברו אל המומחה שאלות ההבהרה.
- בתאריך 9/12/21התקבלו בבית הדין תשובות המומחה לשאלות ההבהרה והן הועברו לצדדים.
- בתאריך 3/1/22 הגיש התובע בקשה למינוי מומחה רפואי אחר או נוסף.
- 11. בתאריך 30/1/22 הגיש הנתבע את תגובתו לבקשה הנ"ל במסגרתה הסביר מדוע אין להעתר לבקשה.
- התובע אשר ניתנה לו הזדמנות להתייחס לתגובה בחר שלא לעשות כן, חרף הזדמנות שניתנה לו על ידי בית הדין במסגרת החלטתו מיום 30/1/22 ולכן, בתאריך 10/2/22 קבע בית הדין כי הוא יכריע בבקשה בהקדם האפשרי, כפי שאכן עשה במסגרת החלטתו מיום 14/2/22 – החלטה במסגרת דחה את בקשת התובע למינוי מומחה אחר או נוסף.
במסגרת החלטתו הנ"ל איפשר בית הדין לתובע להגיש סיכומים וכן קבע שאם לא יעשה כן תידחה תביעתו וזאת בשים לב לחוות דעתו של המומחה ולתשובותיו לשאלות ההבהרה.
- 13. בתאריך 9/3/22, לאחר ארכה שהתבקשה וניתנה, הגיש התובע את סיכומיו, במסגרתם חזר וביקש כי בית הדין ימנה מומחה אחר נוסף, תוך שציין, במסגרת
— סוף עמוד 3 —
סעיף 7 לסיכומיו כי:"הנימוקים שלהלן כוללים את הנימוקים אשר הוגשו בבקשה למינוי מומחה אחר/נוסף ונימוקים נוספים לאחר עיון בהחלטת בית הדין".
- בתאריך 23/3/22, מימש הנתבע את ההזדמנות שניתנה לו עת הגיש סיכומים מטעמו ולכן הגיעה העת ליתן את פסק דיננו.
- להלן העובדות הרלוונטיות כפי שהן הועברו למומחה:
א. התובע, יליד 1959, חקלאי מעל 40 שנה.
ב. התובע עובד 7 ימים בשבוע, שעות רבות מידי יום, בין 12 שעות ל – 18 שעות כאשר במהלך עבודתו הוא גם נוסע על כלים חקלאיים – פעולה אותה הוא מבצע בין שעתיים לארבע שעות ביום (לא ברצף) ובעיקר על כביש כורכר ובנסיעה איטית.
ג. משנת 1981 ועד לשנת 2000 עסק התובע בגידול עופות הן לפטם הן להטלת ביצים וכן עסק בעיבוד מטעים (שזיפים ותפוחים).
ד. משנת 2000 המשיך התובע לעסוק בגידול עופות כאשר עד שנת 2013 העופות גודלו הן לפטם והן לביצים וכאשר מאז חודש מאי 2018 התובע לא עובד כבר בעבודה פיזית (בשל ניתוח שעבר).
ה. הלול הפרטי של התובע מונה כ – 15,000 עופות.
ו. בין השנים 1988 ל – 2013 התחיל התובע לעבוד גם כעצמאי בתחום העופות וזאת בשלושת הלולים של קיבוץ צבעון (לולים המונים כ -23,000 עופות בכל לול) וזאת מעבר לעבודתו בלול הפרטי שלו.
ז. התובע ביצע את כלל עבודתו באופן עצמאי תוך שלעיתים נעזר בעובדים/עוזרים/פועלים.
ח. במהלך כל יום עבודה ביצע התובע פעולות חוזרות ונשנות של כיפוף ויישור הגב וזאת כמפורט להלן:
- כדי להרים אפרוחים מתים – פעולות שביצע 4-5 שעות ביום במהלכן חיפש בשטח של 4.5 דונמים אפרוחים מתים, התכופף, הרים והכניס לתוך שקית 100 עד 120 אפרוחים ביום.
- כדי לבדוק תקלות ולבצע עבודות תחזוקה (מתקני שתיה ואוכל, רשתות ועוד) – פעולה שביצע כשעה שהתפרסה על כל היום.
- בכל הקשור לגידול עופות לפטם– כל תקופת גידול עופות (להלן – מדגר) אורכת 45 יום כאשר בכל שנה יש 7 מדגרים (שבכל אחד כ – 70,000 אפרוחים) וכאשר בין מדגר אחד לשני מכין התובע
— סוף עמוד 4 —
את הלול, הכנה שאורכת 4-6 ימים, במהלכן, הוא מבצע בין היתר את הפעולות הבאות:
– מוציא זבל מהלול באמצעות בבוקט.
– במשך יומיים רצופים כמעט –
מעמיס 400 שקי נסורת על הטרקטור (כאשר כל שק שוקל 18 ק"ג) ומפזר באופן ידני של הנסורת (פעולות שגם במהלכן התכופף והתיישר התובע מספר רב מאוד של פעמים).
מפזר מצע ותערובת אוכל לאפרוחים (שוב תוך ביצוע פעולות של כיפוף ויישור, כך מספר רב של פעמים).
– אחרי שהלול מוכן ובמשך מספר שעות בכל לול, מכניס התובע (עם עזרת פועלים על פי רוב) 700 מאות ארגזים מלאים אפרוחים במשקל של 10-15 ק"ג, אשר נמצאים על עגלת הטרקטור כאשר פיזור האפרוחים נעשה באופן ידני (ומחייב אף הוא פעולות רבות של כיפוף ויישור הגב).
- בכל הקשור לשיווק הפטם – במשך שבוע שלם התכופף והתיישר שוב ושוב כדי לאסוף מהרצפה את העופות הגדולים ולהכניסם לתוך כלובים שהועמסו (הן על ידו והן על ידי פועלים שעזרו לו) בעזרת מלגזה על גבי משאיות.
- בכל הקשור לעבודת התובע בגידול לול המטילות (הלול הפרטי שלו ובו 15,000 מטילות), הוא נדרש לביצוע הפעולות הבאות:
לאסוף ביצים לתבניות (פעולה בה עוזרים לו גם ילדיו).
אחרי מילוי של 6 תבניות (משקל של כ – 12 ק"ג), להרימן למחסן (כך במשך עשרות פעמים ביום).
להעמיס את העגלות עם התבניות לעגלת הטרקטורים והובלתן למחסן הראשי.
לפרוק את העגלות ששוקלות כ – 400 ק"ג, במחסן הראשי.
לפזר 20 שקי סידנית, במשקל של כ – 15 ק"ג, כל שק, לכלי האוכל של התרנגולות (מתבצע פעם בשבוע).
- בכל הקשור לעבודת התובע בגידול המטעים, עבודה שביצע בעיקר בעונת הקטיף (חודשים יולי עד אוקטובר) ורק בין השנים
— סוף עמוד 5 —
1981 עד 2000 וזאת במקביל לעבודתו בלולים, הוא ביצע את הפעולות הבאות:
העמיס ארגזי פרי במשקל של בין 15 ק"ג לבין 18 ק"ג, מהקרקע לעגלת הטרקטור (פעולה שחייבה התכופפויות חוזרות ונשנות).
הוביל את התוצרת החקלאית, באמצעות הטרקטור, לבית האריזה.
פרק ארגזי הפירות בבית האריזה (פעולה שגם היא חייבה התכופפויות חוזרות ונשנות).
ביצע עבודות גיזום וריסוס.
ט. בשנת 1999 נפגע התובע בגבו, במהלך עבודתו בקיבוץ צבעון ועת נפל מגובה.
- להלן המסמכים הרפואיים שהועברו למומחה:
א. כרטיסיו הרפואיים של התובע מקופת חולים כללית.
ב. תיק רפואי של התובע ממרכז רפואי רבקה זיו.
ג. תיק רפואי של התובע ממכון מור-מאר בע"מ.
ד. החומר הרפואי שצורף לתצהיר התובע
- להלן עיקר טענות ב"כ התובע, כפי שמצאו ביטוי בסיכומיו:
א. בית הדין קבע בהחלטתו מיום 11/7/21 כי "התובע עובד 7 ימים בשבוע, שעות רבות מידי יום, בין 12שעות ל-18 שעות כאשר במהלך עבודתו הוא גם נוסע על כלים חקלאיים- פעולה אותה הוא מבצע בין שעתיים לארבע שעות ביום (לא ברצף) ובעיקר על כביש כורכר ובנסיעה איטית".
ב. לאחר שהמומחה התעלם מעובדות אלו בחוות דעתו, הוא נשאל על כך בשאלות ההבהרה אלא שהוא טעה באופן התייחסותו לנתונים אלו, כפי שיפורט להלן.
טעות ראשונה: המומחה נשאל בשאלת ההבהרה הראשונה "האם נכון שהנסיעה על כלים חקלאיים כאמור גורמת לרטט לעמוד שדרה מותני?" על שאלה זו ענה המומחה:"נכון". לאחר מכן נשאל המומחה::במידה ותשובתך שלישית – נא הסבר מדוע לא נגרם רטט" על שאלה זו ענה המומחה:"נושא הרטט הוא מינורי כאן מאחר ובשאלה זו קיימת התעלמות מוחלטת מ.." – הנה כי כן המומחה מתעלם מהשאלה
— סוף עמוד 6 —
ובמקום לענות האם נגרם רטט או לא הוא עונה תשובה אחרת שלא קשורה לרטט.
טעות שנייה: המומחה טועה בקביעתו כי הנסיעה על כביש כורכר באמצעות כלים חקלאיים אינה מהווה מרכיב עיקרי בעבודת התובע שכן מדובר בשעתיים – ארבע שעות מידי יום ובסך הכל מדובר בעשרות אלפי שעות לאורך 40 שנות עבודה ומכאן שבעבדות התובע הנסיעה הינה מרכיב משמעותי, כאשר יש לשים לב לחוות דעת שניתנה בתיק אחר – בל 36531-01-20 בה נקבע כי די בשעתיים נהיגה למשך 10 שנים בשטחים חקלאיים.
מהאמור לעיל עולה כי היה על המומחה להכיר בפגיעתו של התובע ולו בשל רכיב הרטט.
טעות שלישית: המומחה טועה בקביעתו כי אין בנסיעה על כלים חקלאיים בכבישי כורכר מרכיב של רטט שכן נסיעה על כבישי כורכר באמצעות כלים חקלאיים בהכרח תהיה כרוכה ברטט גם אם מדובר בנסיעה איטית מאחר והשטח משובש ומאחר והטרקטור גבוה וחשוף לטלטלות מה גם שנסיעה על כלים חקלאיים בדרכים משובשות כמעט תמיד תהיה איטית.
לחילופין בעובדות שצויינו על ידי בית הדין אמנם לא צויין כי הנסיעה כרוכה ברטט אולם נראה שהדברים עולים מתיאור העובדות ובכל מקרה אין למומחה סמכות לסטות מקביעות בית הדין ולהסיק על דעת עצמו שאין המדובר ברטט.
טעות רביעית, בקביעתו כי נסיעה על כלי חקלאי בדרכים משובשות היא איטית ואינה כרוכה ברטט, סותר המומחה את קביעתו בתיק אחר (35625-10-11), שם כנשאל ע"י בית הדין הנכבד האם נהיגה בטרקטור כאשר היא מבוצעת בחלקה בדרכים משובשות עלולה לחשוף את התובע לרטט כלל גופי, הוא ענה בחיוב, זאת מבלי ליתן פרשנויות שמדובר בנסיעה איטית, כפי שקבע בתיק דנן, זאת למרות שמדובר בעובדות דומות.
באותו תיק קבע המומחה שנסיעה בטרקטור, באופן חלקי ומופחת ממשך נסיעתו של התובע בענייננו נחשב כנהיגה ממושכת הכרוכה ברטט בניגוד לקביעתו בתיק דנן כי לא מדובר במרכיב עיקרי בעבודתו של התובע שלא כרוך ברטט.
— סוף עמוד 7 —
די בנימוקים אלו בכדי להביא לפסילת חוות דעתו של המומחה ולמינוי מומחה אחר ולחילופין, למינוי יועץ רפואי נוסף.
ג. בנוסף, המומחה טועה ונוקט באסכולה מחמירה, שכן הוא קבע בחוות דעתו כי "…גילוי תהליך ניווני בעמ"ש מותני מופיע בכל גיל תאורטית (סיבה גנטית?) אבל מואץ אחרי גיל 50…" ולכן, קובע המומחה, כי עבודתו של התובע לא משתווה והשפעתה לא מופחתת או מוגדלת מול תהליך ניווני שחיקתי מפוזר בגב תחתון בגיל 53 עד הובלתו של התובע לניתוח.
ד. על פי העיקרון הגורף של המומחה, שינויים ניווניים בגב לעולם לא יוכרו בפגיעה בעבודה, ובטח שלא בגילאים הדומים לאלו לשל התובע ובכך הוא שגה. לשון אחרת: המומחה נוקט באסכולה מחמירה, לפיה לעולם לא יוכרו שינויים ניווניים בגב, זאת ללא קשר לעיסוקו של התובע.
ה. המומחה טועה בקביעתו הנ"ל שכן, שינויים ניווניים עשויים להיות מוכרים כתאונת עבודה בין אם כנגרמים כתוצאה מהעבודה ובין אם מוחמרים כתוצאה מהעבודה וראייה לכך היא, הן חוות דעת של מומחים מטעם בית הדין והן הכרות כאמור ע"י המוסד לביטוח לאומי בתיקים אחרים.
ו. התובע צירף מספר חוות דעת שניתנו בתיקים דומים לתיק כאן ואשר בהם כן הוכרו שינויים ניווניים כפגיעה בעבודה למרות שהיה מדובר בתובעים בגילאי 49,61 ו-69.
ז. גם על שאלת ההבהרה הרביעית המומחה ענה:"..אין בכלל מקום להשיב על שאלה זו..", אשר מראה על האסכולה בה הוא נוקט, כאשר לכך יש להוסיף כי קיימים מחקרים נוספים המכירים בשינויים ניווניים כתאונת עבודה וגם מטעם זה יש לקבוע כי המומחה הנושט באסכולה מחמירה שגה בקביעתו.
ח. יש למנות מומחה אחר/נוסף שיתייחס לתשתית העובדתית המדויקת, כפי שנקבעה ע"י בית הדין ובמיוחד כשהנסיעה על כלים חקלאיים הינה מרכיב עיקרי בעבודתו של התובע במשך כל השנים. וכן נוכח העובדה כי המומחה הרפואי מתעלם פעם אחר פעם מהעובדות שקבע בית הדין הנכבד, מסיק מסקנות על דעת עצמו, נוקט באסכולה מחמירה ואף י נעול בדעתו.
— סוף עמוד 8 —
- להלן עיקר טענות ב"כ הנתבע, כפי שמצאו ביטוי בסיכומיו:
א. סיכומי התובע הם למעשה חזרה על בקשתו למינוי מומחה נוסף.
ב. בהחלטת בית הדין מיום 14/2/22 נדחתה בקשת התובע למינוי מומחה נוסף תוך קביעה כי לא התקיים ולו תנאי אחד מהתנאים אשר נקבעו בהנחיות המעודכנות של הנשיאה המצדיקים מינוי מומחה נוסף.
ג. בית הדין קבע בהחלטתו כי המומחה התמודד עם שאלות ההבהרה שהופנו אליו, בצורה עניינית ומקצועית ועשה אבחנה ברורה בין תיק זה לבין תיקים אחרים בהם הוא נתן חוות דעת; עוד קבע בית הדין בהחלטתו כי המומחה לא סטה מהעובדות שנדרש לבסס עליהן את חוות דעתו תוך התייחסות לנסיבותיו האישיות של התובע ולעובדה כי תלונותיו התחילו לאחר תאונת עבודה שארעה לו בסוף שנת 2015.
ד. טענת התובע כי הוא נחשף לרטט כלל גופי אינה מתיישבת עם העובדות שנקבעו על ידי בית הדין ולפיה התובע נסע בכבישי כורכר בנסיעה איטית כאשר יש לשים לב גם לכך שהתובע לא הוכיח ולא הראה שתנאי עבודתו גרמו לרטט שכזה.
ה. טענת התובע ולפיה המומחה סתר את קביעתו בתיק אחר בו נתן חוות דעת, הינה טענה לא נכונה ואף מטעה שכן בתיק האחר היה מדובר בעובדות שונות מהעובדות שלפנינו שכן שם נקבע כי התובע נהג בטרקטור כאשר בחלק מהזמם הוא נסע למטעים לצורך איסוף מיכלי פרי ובחלק מהשביליפם שהובילו למטעים הדרך היתה משובשת וגרמה לטלטלות בנהיגה וביתר הזמן הנהיגה היתה משובשת בשבילים לרבות דרכי כורכר לא משובשיפ כל זאת בניגוד לתובע שלפנינו אשר נסע בדרכי כורכר בנהיגה איטית.
ו. בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של מומחה מטעמו שכן מדובר במומחה אובייקטיבי אשר אינו מעיד מטעמו של אף אחד מהצדדים ואף אינו מקבל את שכר טרחתו מהם.
ז. אין שום הצדקה משפטית או אחרת שלא לקבל ולאמץ את חוות דעתו של המומחה.
ח. בהתאם לפסיקה אין לאפשר למבוטח לתור אחר חוות דעת שמצדדת בעמדתו.
ט. בשונה מהמקרים אליהם הפנה התובע למשל בחוות דעת של ד"ר ציון שצורפה לסיכומיו, דובר על חקלאי שעסק בעיבוד שטחים בגודל של בין
— סוף עמוד 9 —
500 דונם לבין 800 דונם כך במשך 40 שנה אשר בחלק מהן עבד על טרקטורים ישנים.
י. על יסוד חוות דעתו של המומחה יש לדחות את התביעה.
- דיון והכרעה
בכל הקשור לאימוץ חוות דעת של מומחה מטעם בית הדין, כבר נקבע בפסיקה כי:
"חוות דעתו של המומחה מטעמו היא בבחינת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי וככלל, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו ע"י המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן" (ראה לעניין זה דב"ע נו/0-244 המל"ל – יצחק פרבר, לא פורסם).
וכן נקבע בעב"ל 1035/04 דינה ביקל – המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם):
"המומחה הרפואי המתמנה על ידי בית הדין מחזיק בידיו את הכלים והמומחיות לקבוע מהו הליקוי שממנו סובל המבוטח והאם יש קשר סיבתי בין ליקוי זה לבין עבודתו. בשל כך אם לא נמצאו בחוות הדעת פגמים גלויים לעין והיא אינה בלתי סבירה על פניה, אין כל בסיס לפסילתה ויש לקבלה".
ועוד נקבע כי:
"בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין". (ראה לעניין זה דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס – המל"ל, לא פורסם וכן עב"ל 341/96 מליחי – המל"ל, פד"ע לד 377).
אשר למקרה שלפנינו –
ראשית נציין כי חלק ניכר מהדברים שנכתבו בהחלטתנו מיום 14/2/22 אשר ניתנה בקשר לבקשת התובע למינוי מומחה אחר רלוונטיים גם לפסק הדין ולכן חלקם ו/או רובם יובאו שוב להלן.
שנית, חשוב לנו לחזור ולציין כי בהתאם לפסיקה – שיטת מינוי המומחים באה לסייע בידי בית הדין בהכרעתו בסוגיה משפטית אשר מתעוררת בה שאלה
— סוף עמוד 10 —
רפואית, והשיטה לא נועדה "לתור" אחר חוות דעת רפואית מסוימת, אלא להבהיר היבט רפואי של הנושא הנדון בבית הדין.
שלישית נחזור ונדגיש כי חרף טענות התובע וחרף המדיניות (הגמישה יותר) של בתי הדין אשר למינוי מומחה אחר או נוסף הנהוגה מאז יצאו הנחיותיה של כבוד הנשיאה ורדה וירט ליבנה, לא מצאנו כי בעניינו של התובע יש מקום למנות מומחה שכזה וכן לא מצאנו שיש סיבה שלא לאמץ את עמדת המומחה.
ונבהיר –
במסגרת חוות דעתו הציע המומחה שלא להכיר במהות עבודתו של התובע כגורם למחלתו הניוונית וגם לא להחמרתה בצורה ספציפית.
וכך הקדים המומחה וכתב בחוות דעתו:
כאמור לעיל, הפנינו אל המומחה מספר שאלות הבהרה עליהן השיב בצורה ברורה.
וזו שאלת ההבהרה הראשונה אותה הפנינו אל המומחה:
א. בחוות דעתך התייחסת לעבודתו של התובע בהתכופפויות והרמת משאות, אולם לא התייחסת ספציפית לסעיף 2 ב' לרשימת העובדות לפיו עבודת התובע כחקלאי בוצעה 7 ימים בשבוע, בין 12 ל- 18שעות, כאשר הוא נוסע בין שעתיים לארבע שעות ביום עם כלים חקלאיים בכבישי כורכר זאת במשך למעלה מ- 40 שנים.
— סוף עמוד 11 —
- 1. האם נכון שנסיעה על כלים חקלאיים כאמור גורמת לרטט לעמוד שדרה מותני?
- 2. במידה ותשובתך שלילית – נא הסבר מדוע לא נגרם רטט?
- 3. במידה ותשובתך חיובית –
3.1 האם יש בכך בכדי לשנות חוות דעתך?
3.2 האם נכון שנסיעה זו החמירה את פגיעתו של התובע בגבו?
3.3 האם נכון שנסיעה זו זירזה והאיצה את השינויים הניווניים בגבו של התובע?
3.4 במידה ותשובתך לשאלות 3.1, 3.2 ו- 3.3 לעיל שליליות נא נמק מדוע.
וכך השיב המומחה על שאלה זו:
מעיון בתשובותיו הנ"ל של המומחה, עולה כי הוא לא התחמק לענות על אף תת שאלה ולא סטה מהעובדות עליהן נדרש לבסס את חוות דעתו, תוך שהוא תייחס לאשר מצא בכרטיסיו הרפואיים של התובע למשל עת ציין כי תחילת התלונות על כאבי גב וקרינה לרגל הן אחרי האירוע התאונתי בעבודה בסוף שנת 2015.
וזו שאלת ההבהרה השניה עליה התבקש להשיב כבוד המומחה:
ב. כמו כן, נבקש להפנותך לחוות דעת שנתת בתיק אחר, בעניינו של מר אליהו יעקב, שגם עבד כחקלאי ונסע במשך שעות עם טרקטור. באותו מקרה, לאחר שהובא לתשומת ליבך כי מר יעקב נוסע בטרקטור קבעת כי אכן הנהיגה חושפת אותו לרטט כל גופי וחזרת בך מחוות הדעת.
— סוף עמוד 12 —
החלטת בית הדין בענין מר אליהו וכן תשובות המומחה מצ"ב.
- האם נוכח הנתון הנוסף של נסיעה בכלים חקלאיים בכבישי כורכר, שעות ארוכות, במשך 40 שנים, יש בכדי לשנות מחוות דעתך?
- במידה ותשובתך שלילית, נא נמק מדוע.
וכך השיב המומחה על שאלה זו:
הנה כי כן, גם עת התבקש המומחה להתייחס לתיק אחר, הוא עשה זאת בצורה ברורה ותוך התמודדות אמיתית עם שנדרש – המומחה הבהיר כי בעניינו של התובע כאן, להבדיל ממר אליהו, קבע בית הדין כי נסיעתו של התובע על כביש כורכר היתה נסיעה איטית – מדובר כפי שניתן לראות מעיון ברשימת העובדות שבית הדין קבע ואשר עמדה בבסיס החלטת מינויו של התובע, בעובדה שאכן נקבעה על ידי בית הדין ואשר שכמותה או דומה לה לא נקבעה בעניינו של מר אליהו.
המומחה גם הסביר ונימק היטב את ההבדל בין עניינו של התובע כאן לבין אשר הוא עצמו קבע בעניינו של מר אליהו וכן הסביר כי בכל הקשור לכך שבענין רטט השעות אינן המרכיב העיקרי.
כאשר לכל אלה יש להוסיף כי העובדה שבענין אליהו מצא המומחה קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הליקוי, מחלישה עד מאוד את טענת התובע אודות כך שהמומחה מחזיק באסכולה מחמירה שהרי לו זה היה המצב, גם בעניינו של מר אליהו לא היה קובע כי קיים קשר סיבתי בין הליקוי לבין תנאי העבודה.
וזו שאלת ההבהרה השלישית עליה התבקש להשיב כבוד המומחה:
ג. בחוות דעתך כתבת כי התכופפויות והרמת משאות שלא בגדר המופרז לא גרמו לך להתרשם ממרכיב ספציפי כגורם לתהליך תחלואתי או החמרתו
— סוף עמוד 13 —
- האם לשיטתך, תנועות חוזרות ונשנות (גם אם אינן מופרזות) של אימוץ וכיפוף ע"ש מותני תוך הרמת משאות וללא פיתול עשויות לגרום ל-
פגיעה בעמ"ש מותני?
החמרת פגיעתו של התובע בגבו?
שינויים ניווניים בגבו של התובע?
- במידה ותשובתך חיובית – מדוע התנועות החוזרות ונשנות ועבודתו הקשה של התובע, במשך שנים כל כך רבות, לא הביאו, לדעתך, לגרימת פגיעתו של התובע או להחמרתו?
- מהי עבודה מופרזת וכיצד ניתן לקבוע מהי עבודה מופרזת? האם העמסת, למשל, 400 שקי נסורת במשקל של 18 ק"ג כפי שמופיע בסעיף ח' 3 לתשתית העובדתית אינה בגדר עבודה מופרזת? והאם
האם הכנסת 700 ארגזים מלאי אפרוחים במשקל של 10-15 ק"ג כפי שמופיע בסעיף ח' 3 לתשתית העובדתית אינה עבודה מופרזת?
במידה ותשובתך שלילית – מדוע עבודה זו אינה מופרזת?
במידה ותשובתך שלילית – אנא הפנה למחקרים וספרות רפואית הקובעת מהי עבודה מופרזת?
כך השיב המומחה לשאלה בנ"ל:
מתשובת המומחה לשאלת ההבהרה השלישית על תתי סעיפיה, עולה כי בניגוד לטענת התובע, יש מקרים של שינויים ניווניים שהמומחה ישייך לעבודה כאשר העובדה שהמומחה מייחס משקל לסוגיית גילו של התובע, אינה הופכת אותו לאוחז באסכולה מחמירה, זאת כאמור לעיל, בנוסף לעובדה שאפילו התובע עצמו התייחס למקרה אחר (עניין אליהו) בו המומחה שלנו קבע כי קיים קשר סיבתי בין הליקוי שנמצא בגבו של מר אליהו לבין עבודתו.
— סוף עמוד 14 —
יש לשים לב כי המומחה לא טען כי התובע לא עבד קשה, להיפך, הוא ציין:"אין ספק שהנ"ל עבד קשה", אלא שלכך הוסיף:"..זאת לא הסיבה שעבודה מאומצת גורמת למחלת מקצוע".
גם תשובת המומחה ולפיה בעניין קושי ודירוגו בעבודה – שהיה "מצפה מהשואל להציג תיאור הגדרה או ספרות שתשכנע אותי להפך" – בנסיבות שלפנינו ובשים לב לחוות דעתו של המומחה ולשאר תשובותיו לשאלות ההבהרה, מקובלת עלינו אמירה זו.
וזו שאלת ההבהרה הרביעית עליה התבקש להשיב כבוד המומחה:
ד. בחוות דעתך ציינת כי לגיל החולה השפעה גדולה בהרבה על פגיעתו בעבודה כפועל, אך בהינתן כי ממצאי התובע אובחנו בהיותו בן 53 וכאשר בשנת 2018 בהיותו בן 59 עבר ניתוח קיבוע בין חוליות 5L-2L, האם אין בכך כדי להוביל למסקנה כי במקרה של התובע לאלמנט עבודתו רבת השנים היתה השפעה גדולה יותר על הליקוי בגבו?
אם התשובה לשאלה הנ"ל שלילית – אנא ציין מה האחוז באוכלוסיה בגילו של התובע שנזקק לניתוח קיבוע כאמור בגיל 59 ואנא הפנה למחקרים רפואיים הקובעים כי גילו של התובע (59) הוא הגורם המשפיע על פגיעתו ובמיוחד במקרה דנן כאשר ישנם גורמים תעסוקתיים, כפי שפורט בהחלטת בית הדין.
וכך השיב המומחה לשאלה זו:
הנה כי כן, לא רק שהמומחה נתן תשובה ברורה לאשר נשאל הוא אף צירף מאמרים עליהם התבסס והפנה אליהם.
וזו שאלת ההבהרה החמישית עליה התבקש להשיב המומחה:
ה. בחוות דעתך אתה מתייחס לעקמת ניוונית עם גלישה ניוונית בחוליות 4L-3L והיצרות משנית בתעלה וקבעת שעבודתו של התובע לא גרמה לכך. יחד
— סוף עמוד 15 —
עם זאת אינך מתייחס לבדיקת MRI מיום 5/7/18 בה מפורט כי לבד משינויים אלו סובל התובע מפגיעות דיסקליות בכל הגבהים כולל פריצת דיסק ימנית עם לחץ משמעותי ב- 5L-4L ובלטי דיסק בגבהים 5L-4L ו- 3L-2L עם לחץ על השק.
- 1. האם ניתן לשלול כי פריצת ובלטי דיסק אלו, להבדיל מהשינויים הניווניים, הוחמרו כתוצאה מאופי עבודתו של התובע כפי שפורט בתשתית העובדתית?
- במידה וניתן לשלול – נא הסבר מדוע.
וכך השיב המומחה:
כלומר, המומחה נתן הסבר מקצועי למצב הרפואי שלפנינו וכן הבהיר כי בניגוד להנחה הטמונה בשאלה – לתובע כלל לא היו פריצות דיסק טראומטיות בין L2 ל – L5.
המומחה סיכם וציין כי עמדתו בתיק ניתנה על בסיס אובייקטיבי בלבד כאשר משקל ההליך הניווני תחלואתי עולה בהרבה מכל השפעה אחרת כולל השפעת עבודתו הקשה של התובע והנסיעות על כביש מכורכר כאשר לא הוכח רטט של נסיעה מהירה, שהרי ביה"ד קבע שהנסיעה היתה איטית – נתון, יש לציין, שהינו בכל משקל משמעותי.
על סמך האמור לעיל קבענו כי לא מצאנו שהתמלא ולו תנאי אחד מהתנאים אשר נקבעו בהנחיות המעודכנות של כבוד הנשיאה ורדה וירט ליבנה, ככאלו המצדיקים מינוי מומחה נוסף – התובע לא שיכנע אותנו כי המומחה אוחז באסכולה מחמירה ו/או בגישה השוללת כל אפשרות ולו תיאורטית למצב שבו שינויים ניווניים נגרמו מעבודה, אלא שבמקרה של התובע ועל סמך נתוניו האישיים/העובדות שקבע בית הדין, אשר מהן לא סטה המומחה וכן על סמך מסמכיו הרפואיים, הוא קבע, לאחר שיישם את הבנתו המקצועית ,אשר מצאה חיזוק גם במאמרים אליהם הפנה, שמשקל ההליך הניווני תחלואתי של התובע
— סוף עמוד 16 —
עולה בהרבה על כל השפעה אחרת – מדובר כאמור בקביעה ברורה הנתמכת גם במאמרים ואשר יש בה כדי להבהיר את ההיבט רפואי של הנושא שנדון בתיק זה.
על סמך כל האמור לעיל גם לא מצאנו כי יש הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן או אחרת שלא נייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה או שנסטה מקביעותיו.
- סוף דבר–
לנוכח כל האמור לעיל הרינו מאמצים את חוות דעתו של המומחה ובהתאם לה וכן בשים לב לתשובות המומחה לשאלותה הבהרה, הרינו מורים על דחיית התביעה.
- אין צו להוצאות.
- ניתן לערער על פסק דין זה, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום קבלתו.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
פסק דין |
סגן הנשיאה אילן איטח
- לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי (השופטת ערמונית מעודד; 55247-07-21) שבו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן – הוועדה). הוועדה התכנסה בהרכב חדש, בעקבות פסק דין מחזיר, וקבעה כי חישוב שיעור הנכות של המבקש בגין אובדן 16 שיניו ייעשה לפי פריט ליקוי 74(1)(ד)(ה) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן – התקנות), ויעמוד על 4%.
- משבקשת רשות הערעור סבה על אופן חישוב דרגת הנכות בגין אובדן שיניים, תפורט להלן השתלשלות העניינים בנוגע לליקוי זה בלבד.
רקע
- המבקש, יליד 1971, נפגע ביום 6.12.2009 בתאונת דרכים במסגרת עבודתו (להלן – התאונה). בחודש מרץ 2010 הכיר המשיב (להלן – המוסד) בתאונה כפגיעה בעבודה. הפגימות שהוכרו – חבלת ראש, צוואר וגב.
- בחומר התיק מצויים, בין היתר, שני מסמכים רפואיים מיום התאונה. האחד – דו"ח המחלקה לרפואה דחופה (להלן – דו"ח המלר"ד) מיום התאונה; והשני, סיכום ביקור של המבקש אצל ד"ר דן גוטמן, מומחה אף אוזן גרון (להלן – סיכום ביקור), בערבו של אותו יום.
מדו"ח המלר"ד עולה כי המבקש "קיבל מכה מההגה בפנים" ובדיקתו במלר"ד העלתה את הממצאים הבאים: "פנים ללא סימני חבלה שיניים התחתונות – יש תנועה, בקידמיות ללא סימני חבלה נוספים…". עוד צוין על גבי דו"ח המלר"ד "שיניים 31,41,42,43 ניידות דרגה ÍÍÍ לטענתו עקב התאונה נשלח לטיפול למרפ' שיניים קופ"ח".
— סוף עמוד 3 —
בסיכום הביקור כאמור תואר מצבו כך: "פה ולוע: מצב דנטלי ירוד ביותר עם תזוזת השי[מ]ניים הקדמיות".
- ביום 11.2.13 הגיש המבקש למוסד תביעה לגמלת נכות מעבודה. וביום 30.12.2013 התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון (להלן – הדרג הראשון) לדון בעניינו של המבקש. המבקש טען בפני הדרג הראשון כי בעקבות התאונה נגרמו לו ליקויים בתחום השמיעה, הטנטון ואובדן שיניים.
- בעקבות תלונותיו על פגיעה בשיניים, הפנה הדרג הראשון את המבקש לקבלת חוות דעת בתחום רפואת הפה והלסת. ביום 4.2.2014 בדק היועץ הרפואי בתחום הפה והלסת, ד"ר משה בן עמי (להלן – היועץ) את המבקש.
א. תולדות המקרה תועדו בפרוטוקול חוות הדעת כך:
"תותבות בלסת תחתונה בשיניים, וכתוצאה מכך הוריד את כל השיניים בלסת תחתונה, ומרכיב תותבת לטענתו מגיע לו נכות בשיעור 20% "
ב. בבדיקתו מצא היועץ "חוסר שיניים מלא מרכיב זוג תותבות שלמות". יחד עם זאת ציין היועץ כך: "עפ"י רישום מחדר המיון נפגעו עם ניידות דרגה ÍÍÍ שיניים 31,41,42,43 לעומת שאר השיניים שהן ללא סימני חבלה נוספים".
ג. היועץ לא סיכם את מסקנותיו בישיבה זו אלא ביקש "להמציא מכתב מ[ה]רופא המטפל מה בוצע ולמה וכן צילום המסביר ומצדיק את מה שבוצע במידה וישנם צילומים של כל הפה יש לצרפם בעיקר אלו שמלפני התאונה".
ד. ביום 18.3.2014, לאחר שלא הומצאו המסמכים המבוקשים, סיכם היועץ את מסקנותיו כך: "מאחר ואין תיעוד רנטגן והסברים/אישורים מרופאים מטפלים על מהות/סיבת הטיפול שקיבל נוכל להסתמך רק על אישור מחדר המיון בנוגע לאובדן שיניים 31, 41, 42 ו-43. נכותו צמיתה בשיעור 1% = 0.25X4 לפי סעיף 74(1)(1)()(ד)(ח) מ- 8/1/10".
- המערער הגיש ערר על החלטת הדרג הראשון. הוועדה התכנסה בשני מועדים: ביום 10.8.2014 לבדיקת המבקש וביום 7.12.2014 לסיכום ללא נוכחות. הוועדה קבעה למבקש בגין כלל ליקויו נכות רפואית משוקללת צמיתה בשיעור של 17.92%.
אשר לשיניים, מצאה הוועדה "פה מחוסר שיניים המשקמות בעזרת תותבות שלמות להוצאה. רכסים אולואולרים מעוגלים. אין בידו צילומים לפני התאונה". הוועדה קבעה קשר סיבתי בין התאונה לבין אובדן של 16 שיניים ובהתאמה קבעה למבקש נכות יציבה בשיעור 4% לפי פריט ליקוי 74(1)(ד)(ח) לתוספת לתקנות (0.25%X16). הוועדה נימקה את החלטתה כך: "מבחינת פה ולסת
— סוף עמוד 4 —
התובע נפגע בפנים אי לכך יש להניח שנפגע בשיני חזית וייתכן גם במלתעות. קשה להניח שהשיניים הטוחנות שנעקרו הינן כתוצאה מהתאונה. אי לכך יקבל נכות בגין אובדן 16 שיניים (בשתי הלסתות קדמיות ומלתעות)".
- המבקש ערער על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי (הרשמת, כתוארה אז, מרב חבקין; ב"ל 64277-01-15) [פורסם בנבו]. ערעור המבקש סב על אופן חישוב דרגת הנכות ולא על קביעת הקשר הסיבתי. בערעורו טען המבקש כי הוועדה שגתה באופן חישוב דרגת הנכות בגין אובדן שיניו, וכי לאור ממצאי הוועדה יש להתאים למצבו את פריט ליקוי 74(1)(א)(ח) לתקנות. כלומר, אובדן כל השיניים, עם אפשרות להתקנת תותבת-20% ומכך יש לנכות נכות קודמת בגין 16 שיניים בשיעור של 4% (0.25%x16), כך ששיעור נכותו הכולל בגין הליקוי בשיניו יעמוד על 16%.
- ביום 26.10.2015 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים (להלן – פסק הדין המחזיר הראשון) לפיה:
"עניינו של המערער יוחזר לוועד הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) על מנת שזו תתייחס לטענות המערער בעניין הפגיעה התפקודית בהעדר שיניים כלל, וכן תחשב מחדש את שיעור הנכות שנקבע בגין אובדן השיניים בהתאם להלכת מרגוליס, היינו תערוך למערער מבחן "עובר ושב" באופן של חישוב נכותו הכוללת בגין אובדן השיניים, ותפחית את הנכות בגין המצב הקודם. תשומת לב הועדה כי בפרוטוקול מיום 10.8.14 נקבע כדלקמן:
א. פיו של המערער מחוסר שיניים, קרי מצבו הנוכחי תואמת [צ.ל.: תואם – א.א.] נכות בשיעור של 20%.
ב. כתוצאה מהתאונה נעקרו 16 שיניים, קרי: עובר לתאונה היו בפיו של המערער 16 שיניים."
- הוועדה התכנסה בשנית ביום 7.2.2016 וקבעה כך:
"נכותו הכוללת כיום 20% לפי 74(1)(א) יחד עם זאת מצאה הוועדה כי במיון תיעדו התניידות ב-4 שיניים מס' 31,41,42,43 בלבד ולא נזק ב-16 שיניים. מכיוון שהתיק פתוח ברצונה של הוועדה לדייק בקביעותיה ולבדוק תיק מחדש למען עשיית הצדק המגיע לתובע. לכן לצורך סיכום דיון הוועדה מבקשת:
1) צילום חלל הפה מיום התאונה.
2) מעקב רופא שיניים מטפל מאז התאונה.
3) כל הצילומים של שיניים שביצע הרופא הטפל לאחר התאונה.
הוועדה תסכם את הדיון עם קבלת המבוקש ותפעל עפ"י פסק הדין המחזיר."
- המבקש לא המציא לוועדה את החומרים המבוקשים כאמור בהחלטתה מיום 7.2.2016 בטענה ש"הרופא נעלם ולא ניתן להמציא דבר". לפיכך ביום 27.10.16
— סוף עמוד 5 —
התכנסה הוועדה, ללא נוכחותו, וסיכמה את ממצאיה על יסוד החומר הקיים בתיק, כך:
"לאור פס"ד שבה הוועדה ועיינה בפרוטוקולים קודמים וכמו כן בתיק רפואי קודם ובדו"ח מיון ומצאה הוועדה כי הטיבה בקביעותיה הקודמות עם התובע שהכירה בנזק 16 שניים (הרי בדו"ח מיון צוין כי נזק ב-4 שיניים קדמיות תחתונות בלבד) יחד עם זאת לדעת הוועדה להותיר החלטתה על כנה ולא להקטין נכותו (לתקן טעות), בוודאי ולא מדובר על הגדלת אחוזי נכות כלשהם בשיניים. משכך הוועדה מותירה החלטה על כנה."
- המבקש ערער על החלטה זו לבית הדין האזורי (השופטת מיכל נעים דיבנר; ב"ל 30202-11-16) [פורסם בנבו]. בפסק דינו מיום 16.11.2017 (להלן – פסק הדין המחזיר השני) הורה בית הדין האזורי כך:
"עניינו של המערער יחזור לוועדה באותו הרכב, אשר תשקול שוב עמדתה לאור פסק הדין המחזיר, שיעמוד בפניה במלואו. ככל שהועדה תגיע למסקנה שאין מקום לקיים את הוראות פסק הדין המחזיר, שכן העובדות שקבעה בהחלטה קודמת אינן נכונות – תנמק מדוע היא סבורה שיש בסיס להחלטה לשנות את ההחלטה הקודמת, במיוחד לנוכח העובדה שהמסמכים שעמדו בפניה בהחלטתה האחרונה, הם אותם המסמכים שעמדו בפניה גם במועד קבלת החלטתה הקודמת (10.8.14)".
- הוועדה התכנסה ביום 15.2.2018 בשלישית וקבעה כך:
"הוועדה מתכנסת בשנית בעקבות פס"ד של ביה"ד לעבודה מיום 16/11/17. התובע נפצע ובמיון בזמן התאונה היו בפיו 16 שיניים, 4 מהן ניידות. עקב הספק הכירה הועדה באובדן שיניים ולכן קבעה את הנכות לפי 16 X 1/4% = 4%. זהו ההיגיון הבסיסי, הפשוט והישר ביותר שהוביל את הועדה לקבוע את אשר קבעה. באת כוח התובע מציגה עמדה שונה לפיה כיוון שאובדן כל השיניים מזכה ב-20% והיות והוועדה הכירה ב-16 שיניים ומלפני התאונה 16 האחרות לא היו בשל סיבות אחרות שאינן קשורות לתאונה. רצונו של התובע לקבל נכות כוללת 20% (חוסר כל השיניים) ומכך להפחית 4% בגין מצב קודם. הועדה אינה רואה דרך זו כדרך הגונה וזאת כיוון שבפועל ועובדתית פיו לפני התאונה היה חולה לולא כן לא היה מאבד 16 שיניים בגיל צעיר. לא זאת בלבד אלא שלאחר התאונה נמצאו רק 4 שיניים ניידות ומתוך ספק הוכרו 16 שניים. לאור כל זאת חוזרת הועדה על קביעתה הקודמת."
- גם על החלטה זו ערער המבקש לבית הדין האזורי (השופטת שרון אלקיים; 50149-04-18 [פורסם בנבו]). בערעורו טען המבקש כי התכנסויותיה הרבות של הוועדה והפגמים הרבים שנפלו בהחלטותיה מצדיקים את התערבות בית הדין בקביעת דרגת נכותו.
- בפסק דינו מיום 26.8.2019 (להלן – פסק הדין המחזיר השלישי) קיבל בית הדין האזורי באופן חלקי את ערעור המבקש והורה על השבת עניינו לוועדה באותו הרכב "על מנת שתשקול שוב את עמדתה לאור פסקי הדין המחזירים מיום
— סוף עמוד 6 —
26.10.15 ומיום 16.11.17 שיעמדו בפניה במלואם. ככל שהועדה תגיע למסקנה שאין מקום לקיים את הוראות פסק הדין המחזיר מיום 26.10.15, שכן העובדות שקבעה בהחלטה קודמת אינן נכונות – תנמק מדוע היא סבורה שיש בסיס להחלטה לשנות את ההחלטה הקודמת, במיוחד לנוכח העובדה שהמסמכים שעמדו בפניה בהחלטתה האחרונה, הם אותם המסמכים שעמדו בפניה גם במועד קבלת החלטתה הקודמת (מיום 10.8.14). למען הסר ספק – אין באמור בפסק דין זה כדי לקבוע שהועדה רשאית לשנות מקביעותיה העובדתיות הקודמות ו/או לחרוג מהוראות פסק הדין המחזיר." בתוך כך, נדחתה בקשת המבקש לקביעת הנכות על ידי בית הדין. - על פסק דין זה, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית דין זה (השופט, כתוארו אז, מיכאל שפיצר; בר"ע 57813-09-19) [פורסם בנבו]. בהחלטה מיום 25.9.2019 הוצעה לצדדים הצעה. לאחר דיון מקדמי, ולאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות ביחס להצעת בית הדין, לבקשת המבקש נמחקה בקשת רשות הערעור.
החלטת הוועדה מושא הליך זה
- ביום 9.5.2021 התכנסה הוועדה בהרכב אחר, זאת שעה שחבר הרכב קודם לא יכול היה להשתתף בהרכב הוועדה. יאמר כי עוד בבית הדין האזורי זנח המבקש טענות שעלו בקשר להחלפת ההרכב. הצדדים לא חלקו על כך, שהוועדה – על אף הרכבה החדש, מוגבלת למילוי אחר הוראות פסק הדין המחזיר השלישי.
- דברי המבקש תועדו בפרוטוקול הוועדה כך:
"אין מחלוקת על כך שהמצב היום שהוא ללא שיניים. אני מסתמך על הקביעות החלוטות הקודמות של הועדות. עובדה נוספת שכבר נקבעה בעקבות התאונה איבד 16 שיניים. הועדה הכירה בנזק כתוצאה מהתאונה לגבי 16 שיניים. למעשה יש כמה פס"ד. הו[ו]עדה אז אמרה 16 שיניים נעקרו והיא תרגמה את זה לרבע אחוז לכל שן. לפי התקנות שמדברים על מצב של אובדן שיניים מלא בפה שווה ל20% נכות אין מחלוקת על כך שהיום מצב הפה שלו הוא אובדן שיניים מלא. חלקו קשור לתאונה וחלקו לא קשור[ה] לתאונה. למעשה יש פה 16 שיניים שקשורים לתאונה ו16 אחרות שלא ק[ש]ורות לתאונה. כאשר מצב של אובדן שיניים מלא של 20% יש להפחית נכות שלא קשורה לתאונה = 16 שיניים אחרות ולטעמנו החישוב צריך להיות 20-4 = 16%. המחוקק תיקן את התקנות והוא אמר שיש פגיעה של שן בודדת המשמעות התפקודית של [כך במקור – א.א.] היא קטנה – רבע אחוז, שמדובר בפגיעה של כל השיניים בפה החישוב הוא לא 32 כפול רבע אחוז אלא 20% נכות 74 [ה-ח]. בית משפט קבע שיש למעשה פגיעה תפקודית גדולה יותר, הגדול לא שווה מסך חלקיו. הנכות צריכה להיות גבוהה יותר מאשר נכות על כל שן בנפרד. הטענות שלנו לחילופין הן 1 יש לבצע חשבון עובר ושב התאם להלכות בית דין במקרה של אירוע תאונתי כפי
— סוף עמוד 7 —
שנקבע בכל אחד מפס"ד מחזירים. לחילופין ככול והועדה סוברנ [צ.ל. סוברת – א.א.] כי האחריות למצבו של מיכאל היום היא באופן חלקי קשורה לתאונה הרי שלכל הפחות יש לקבוע כי מחצית מדרגת הנכות כלומר 10% נכות קשורה לתאונה. לסיכום – לגבי הרכב הוועדה התיק הוחזר לוועדה באותו הרכב ולא ברור לנו מדוע שונה ההרכב. לא נאמר לנו על כך מראש, מכל מקום מדובר בקביעות עובדתיות/רפואיות והמחלוקת שנותרה היא רק תרגומן המשפטי."
- הוועדה בדקה את המבקש. ממצאי בדיקתה תועדו בפרוטוקול הוועדה כך:
"בבדיקה – פתחית [צ.ל. פתיחת – א.א.] פה מלאה ותקינה. תנועות מפרקי לסת מלאות לכל הכיוונים. תנועת לשון חופשית. לסת תחתונה מחוסרת שיניים לחלוטין עם ארטרופיה כמעט מלאה. תותבת לא יציבה. לסת עליונה עם ספיגה בצורה בינונית בלבד עם תותבת מלאה שלה עם אחיזה תקינה, המראה שיניים נעקרו בעת תחתונה. על פי ספיגת לסת תחתונה השיניים נעקרו קודם."
- הוועדה סיכמה את מסקנותיה כך:
"התיק הגיע לדיון במרכז שע"ר מירושלים. ב15.2.18 התכנסה ועדת ערר בהרכב של ד"ר יעקוב, ד"ר לוסוס, ד"ר שטיאר – מומחה פה ולסת. בהת[א]ם למידע הנמסר לנו הרכב זה לא קיים בי"ם, אי לכך הועדה שלנו מתכנסת מכוח נבצרות של הפוסקים ומקיימת את הנחיות פס"ד מ26.8.19 המכתיב – להחזיר דיון לאותו הרכב על מנת שיתייחס לפס"ד ביניים מ2017 ו 2015, כמו כן יסביר וינמק את החלטת הועדות על אובדן שיניים בעת התאונה. עצם השינוי של ההרכב מסיבות אובייקטיביות מא[פ]שר לנו להתרשם מהערר מחד אך גם להתייחס [ו]לקביעות של העמיתים בדרג עררים קודמים. על פי הגיליון הרפואי בתאונה נפגעו 4 שיניים קדמיות בלסת תחתונה בלבד – הן לא נעקרו בתאונה אלא היו ניידות ומצוין בבדיקה הקלינית כי מצב שארית המשנה הוא רעוע עם ניידות והזנחה דנטלית. בשלב ראשון המוסד לביטוח לאומי הכיר באובדן 4 שיניים שהתערערו בעקבות החבלה והיו זקוק לעקירה אך בהמשך הכיר באובדן 16 שיניים – סה"כ בעקבות התאונה, וזאת ללא כל נימוק רפואי שלפיו הפוסק ייחס אובדן שיניים נוספות לתאונה הנידונה. יש לציין שבשום שלב מבדיקותיו לא הוצגו צילומי רנטגן שהן חובה על מנת לקבוע קש"ס. הועדה דנה ארוכות בטענות בא כוח התובע ושוללת גרסה שיש לקבוע נכות לפי 74[1] כלומר מבקשים להפחית מ20% נכות 16 שיניים = 4%. הועדה סבורה שלטובת התובע ועל מנת שלא לקבוע שקיימת פגיעה של 4 שיניים בלבד כפי שנבדק בחדר מיון קובעת כפי שקבעו בעבר שנפגעו 16 שיניים ועל כן הוועדה מאשרת נכות של 4% בגין 16 שיניים שנפגעו מהתאונה. לא ניתן לקובע [צ.ל. לקבוע – א.א.] חישוב לפי עובר ושב משום ששאר השיניים שאבדו לאורך השנים לא נפגעו בתאונה אלא נעקרו עקב מחלת שיניים שהייתה קיימת קודם וכפי שצוין בבדיקה ראשונה במיון לאחר התאונה. לכן לא ניתן לייחס את אובדן השיניים שהיו בפה לתאונה ולבצע חשבון עובר ושב אלא ניתן רק להעניק אחוזי נכות על פי מה שנקבע. יש לציין שהיות ועוד' והתובע טוענים כי לא בוצעו צילומים מעולם הרי זה מנוגד לחלוטין לכל היגיון רפואי ומשפטי של קש"ס לתאונה. לכן הועדה סבורה שיש להעניק לתובע 4% נכות לפי 74[1][ד][ה] אובדן 16 שיניים כפי הוכר על ידי הועדה הקודמת. הערר נדחה."
-
— סוף עמוד 8 —
בסופו של דבר, הוועדה דחתה את הערר והותירה את החלטות הוועדות הקודמות על כנן, לפיהן שיעור הנכות התואם למצבו של המבקש בגין אובדן 16 שיניים הוא 4% (16X0.25).
פסק הדין האזורי
- על החלטה זו ערער המבקש לבית הדין האזורי. בערעורו טען המבקש כי הוועדה חרגה מסמכותה כאשר התכנסה בהרכב אחר. זאת על אף שפסק הדין המחזיר השלישי הורה לוועדה להתכנס באותו הרכב, ועל כן החלטתה בטלה מעיקרה. מאחר שלא ניתן לכנס את הוועדה המקורית, על בית הדין להשתמש בסמכותו ולקבוע את דרגת הנכות של המבקש.
בנוסף, לפי הנטען הוועדה שגתה באופן חישוב נכותו בגין הליקוי בשיניו. לשיטתו, הדרך הנכונה לקביעת הנכות צריכה להתבצע בשני שלבים. בשלב הראשון, קביעת דרגת נכות תואמת את היותו מחוסר שיניים, ובשלב השני, הפחתת שיעור הנכות בגין הליקוי בשיניו, לפי הלכת מרגוליס[1]; נסיבותיו החריגות של התיק מצדיקות קביעת דרגת נכות המבקש בגין הליקוי בשיניו על ידי בית הדין עצמו, ולמצער כינוס הוועדה בהרכב אחר תוך מתן הוראות.
- בית הדין האזורי דחה את ערעור המבקש, וקבע בין היתר כך:
א. בהתאם לפסיקה, כאשר נבצר מאחד מחברי הוועדה להמשיך ולדון בעניינו של מבוטח, מחמת פרישה, מחלה, מוות או סיבה אחרת, אין כל מניעה להחליפו במומחה אחר. על כן לא נפל כל פגם בהחלטת הוועדה אשר החליפה את ד"ר שטיאר, שהפסיק את התקשרותו עם המוסד, במומחה אחר בתחום זה. בנסיבות אלו אין הצדקה לקבוע כי החלטת הוועדה בטלה וממילא המבקש זנח טענה זו.
ב. הוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר, ובדומה לקודמותיה הסבירה כי קביעת הקשר הסיבתי – בטעות יסודה. הוועדה הסבירה שבהעדר בסיס עובדתי לקביעה לפיה המערער איבד את כל שיניו כתוצאה מהתאונה, מלכתחילה לא היה מקום לקבוע כי נכותו של המבקש תואמת מצב של אבדן כל השיניים שכן המבקש נפגע ב-4 שיניים בלבד.
ג. הוועדה אינה כבולה לקביעתה לפיה המבקש נפגע ב-16 שיניים, אשר ניתנה על יסוד השערה בלבד וללא כל נימוק בדבר הקשר הסיבתי לתאונה.
ד.
— סוף עמוד 9 —
פסק הדין המחזיר לא שלל הפעלת שיקול דעת על ידי הוועדה בכפוף לכך שהוועדה תנמק את החלטתה. בנוסף, הוועדה לא הפחיתה מהנכות המיטיבה שניתנה למבקש בגין אובדן 16 שיניים.
ה. לא ניתן להקיש מעניין סיני[2], שם קבעה הוועדה כי שיני המערער בלסת התחתונה נעקרו עקב התאונה, דבר אשר לא התקיים בענייננו. שכן, קביעת הוועדה נעשתה מחמת הספק בלבד.
ו. אשר לטענה בדבר ההשפעה התפקודית של אבדן שיניים מלא המצדיקה קביעת דרגת נכות בשיעור 20% לעומת ההשפעה של אובדן שיניים חלקי – אין בטענה זו כדי לגרוע מסמכות הוועדה לקבוע את אחוזי הנכות בגין הליקוי בו הוכר קשר סיבתי לתאונה. קבלת עמדת המבקש לפי יש להעניק אחוזי נכות בשיעור של 20% לא עומדת בקנה אחד עם מטרת חוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 (להלן – החוק), ואף עשויה להוביל למצב שבו מבוטח אשר איבד כמעט את כל שיניו בתאונת עבודה יקופח למול מבוטח אשר איבד שן אחת בודדת בתאונה.
פסק דין זה הוא מושא בקשת רשות הערעור שבפנינו.
בקשת רשות הערעור
- בבקשת רשות הערעור עותר המבקש לקביעת דרגת הנכות על ידי בית הדין ולחילופין להחזרת עניינו לוועדה בהרכב חדש, עם מתן הוראות. המבקש סומך את בקשתו עם הטעמים הבאים:
א. פסק הדין המחזיר השלישי כמו גם פסקי הדין המחזירים האחרים קבעו כי על הוועדה לפעול בהתאם להלכת מרגוליס. כלומר בשלב הראשון לקבוע את שיעור נכותו של המבקש היום ולאחר מכן לבצע מבחן עובר ושב ולהפחית משיעור נכות זה את נכותו הקודמת בגין 16 שיניים. אלא שהוועדה לא פעלה בהתאם להלכת מרגוליס ולא ביצעה מבחן עובר ושב בעניינו.
ב. בניגוד לאמור בפסק הדין האזורי, המבקש אינו טוען שיש לקבוע 20% נכות בגין הליקוי בשיניו, אלא כי זוהי דרגת הנכות בה צריך להשתמש בשלב הראשון בחשבון העובר ושב. קביעה זו תואמת את מצבו היום ואת קביעת הועדה.
ג.
— סוף עמוד 10 —
הקביעה הרפואית ביחס למצבו, אף אם נעשתה מחמת הספק היא קביעה חלוטה. לפיכך, המחלוקת היא מחלוקת משפטית – האם וכיצד ניתן לבצע חשבון עובר ושב.
ד. פריט הליקוי התואם למצבו של המבקש הוא 74(1)(ח) המקנה 20% בגין אובדן כל השיניים, ולא בגין אובדן של מספר שיניים. התכלית של קביעת נכות בשיעור גבוה יותר לאובדן כל השיניים משקפת את הפגיעה התפקודית המשמעותית הנגרמת למי שאיבד את כל שיניו. בעניין זה המבקש מפנה לנפסק ברע"א פלוני[3] ובעניין דהאן[4], בנוגע לליקוי שמיעה ולליקוי ראיה. ובכל מקרה, בהינתן שתי פרשנויות שונות לאותה הוראה, ובשים לב לכך שעסקינן בתחום הביטחון הסוציאלי, יש להעדיף את הפרשנות המיטיבה עמו.
ה. בית הדין האזורי התעלם מהצעת המבקש, לפיה ככל שהוועדה סבורה כי מצבו קשור סיבתית באופן חלקי בלבד לתאונה, יש לייחס למצבו מחצית מדרגת הנכות כלומר 10% בלבד.
ו. גלגוליו הרבים של התיק והפגמים שנפלו בעבודת הוועדה, וכן העובדה שתיקון הטעות אינו מצריך שיקול דעת רפואי, מצדיקים קביעת נכות על ידי בית הדין. מדובר בחשבון עובר ושב פשוט, אשר לא מצדיק השבה נוספת לוועדה ובכוחו של בית הדין לעשות כן.
- בתגובתו לבקשת רשות הערעור טען המוסד כך:
א. דין בקשת רשות הערעור להידחות וכי ראוי פסק הדין האזורי להתאשר מטעמיו. יחד עם זאת, אם בית הדין סבור שנפלה טעות משפטית בעבודת הוועדה מסכים הוא להעביר את עניינו של המשיב לוועדה בהרכב אחר, אשר תדון רק בתחום הפה והלסת, וזאת ללא הוראות נוספות או כבילת שיקול הדעת של הוועדה.
ב. המוסד מתנגד באופן נחרץ לכך שהוועדה תידרש להוראות המבוקשות על ידי המבקש משום שיש בכך משום כבילת שיקול דעתה ומשום שיש בהוראות המבוקשות טעויות עובדתיות ומשפטיות בוטות אשר אינן עולות בקנה אחד עם הרשומות הרפואיות המעטות הקיימות בעניינו של המבקש. מכל מקום אין להטעות את הוועדה או להנציח טעויות עובדתיות, רפואיות ומשפטיות.
ג.
— סוף עמוד 11 —
כפי העולה מהמסמכים הרפואיים בתיק, לרבות מדו"ח המלר"ד ומסיכום הביקור, המבקש נפגע בתאונה בלסת התחתונה בלבד ובארבע משיניו הקדמיות בלבד. בנוסף, קיימת הודאת בעל דין (במכתב בא כוחו מיום 6.12.09) לפיו המבקש נפגע "בלסתו התחתונה".
ד. המבקש נמנע מהצגת תיעוד רפואי בנוגע לשיניו בתירוץ שהרופא נעלם ולא ניתן לאתרו. להערכת המוסד, למבקש תיק רפואי עב כרס בתחום השיניים, ולו מן הטעם שלאחר התאונה עקר את כל שיניו והוא מרכיב תותבות. על בית הדין לפרש את הימנעותו של המבקש מהצגת מסמכים כאמור, לחובתו. בנוסף, המבקש מנהל תביעה אזרחית כנגד חברת הביטוח בבימ"ש שלום, וייתכן כי תיקו שם כולל מסמכים הרלוונטיים לענייננו. לכן, המוסד מבקש לקבל את רשימת רופאי השיניים שטיפלו בו לאורך השנים, וזאת לשם הזמנת החומר הרפואי הדרוש לעניין.
ה. פסק הדין המחזיר הראשון שגוי הן מן הבחינה העובדתית – רפואית והן מן הבחינה המשפטית, ואין מקום להנציחו, באופן שיזכה את המבקש בדרגת נכות שאינה זכאי לה, בהתאם להלכת צירולניק[5].
מן הבחינה העובדתית- רפואית, הקביעה לפיה "עובר למועד התאונה היו בפיו של המערער 16 שיניים" אינה עולה מהחומר הרפואי והיא בגדר עובדה שגויה.
מן הבחינה המשפטית, פסק הדין מפנה את הוועדה לבצע חישוב בהתאם להלכת מרגוליס, אשר כלל לא רלוונטית לענייננו; פסק הדין מציג דרך חישוב מוטעית המנוגדת לדין; פסק הדין מפנה לפריט ליקוי לא רלוונטי בנסיבות העניין.
ו. תביעת נכות מעבודה הוגשה על ידי המבקש בחלוף ארבע שנים ממועד התאונה, כאשר מצבו הדנטלי היה שונה לחלוטין ממצבו בסמוך לאחר התאונה ומבלי שהוצג כל תיעוד על שארע בתקופה זו.
ז. אף אחת מהוועדות שדנו בעניינו של המבקש לא סברה שהמבקש נפגע ב-16 שיניו או שקיים קשר סיבתי רפואי בין התאונה לבין היות המבקש מחוסר שיניים.
ח. בנסיבות אלו, הוכר קשר סיבתי ביחס לאובדן ארבע שיניים בלבד, שמשמעותו שלילת קשר סיבתי ביחס ל-28 השיניים האחרות. ולכן בדין
— סוף עמוד 12 —
קבעה הוועדה את אשר קבעה. אין מקום לחשב את נכותו של המבקש אף ביחס לשיניים שלאובדנן אין כל קשר לתאונה. וממילא לא ניתן לבצע ניכוי מצב קודם שכן לפני התאונה כל שיניו של המבקש היו בפיו.
ט. הפסיקה אליה הפנה המבקש בעניין איברים זוגיים לא רלוונטית כאן, שכן לשון התקנות ביחס לאיבר זוגי קבעה באופן מפורש שיש להתחשב במצבם של שני אברים בבואה לקבוע נכות, דבר אשר לא קיים ביחס לשיניים; שיניים אינן איבר חושי ולא מתקיימים ביניהן יחסי גומלין באשר שן אחת לא מפצה על אובדן האחרת; פסיקת בג"ץ ברע"א פלוני נכונה ביחס לנכי צה"ל על רקע תחושת החובה המוסרית של החברה הישראלית כלפיהם.
י. נסיבות המקרה אינן מצדיקות קביעת נכות על ידי בית הדין, שכן שאר הסעדים במדרג הסעדים לא מוצו.
- ביום 9.1.2023 התקיים דיון בפנינו. במסגרתו שבו הצדדים על טענותיהם. וחידדו את גדר המחלוקת ביניהם. בעוד לשיטת המבקש מדובר במחלוקת משפטית אודות הפרשנות הנכונה של פריט הליקוי, לשיטת המוסד מדובר קודם כל בטעות עובדתית, הכרוכה בטעות משפטית.
- ביום 22.1.2023 הגיש המוסד בקשה דחופה במסגרתה ביקש להורות למבקש לגלות את שמות כל רופאי השיניים אשר טיפלו בו מאז התאונה ועד היום; את פרטי תיק בימ"ש בתביעת הפלת"ד וכן כל מסמך רפואי הקיים בידיו של המבקש והנוגע למצב שיניו ו/או לטיפולים שנעשו בשיניו, לכל הפחות ממועד התאונה. בבקשה ציין המוסד כי גילוי המידע המבוקש חשוב לצורך גילוי האמת, שכן התיק מתנהל ללא מסמכים רפואיים, וכי כל פניותיו בעניין זה למבקש לא צלחו. בתשובת המוסד לתגובת המבקש לבקשה זו, הוסיף בין היתר כי הוא זכאי לקבל מידע זה הן מכח היותו צד להליך משפטי והן מכוח סמכותו המנהלית וכי שיקולי מדיניות לרבות שיקולי צדק, יעילות והגינות תומכים בקבלת המבוקש.
- בתגובתו לבקשת המוסד טען המבקש כי בקשת המוסד חותרת תחת העיקרון לפיו בית הדין יתערב בשאלה משפטית בלבד; כי קבלת הבקשה עשויה להוות תקדים מסוכן שעל בסיסו יבקשו הצדדים מבית הדין להשלים חומר רפואי, ליתן צווים ועוד; כי מדובר בתיק המתנהל שנים רבות; כי הקביעה העובדתית בנוגע למצבו הרפואי של המבקש התקבלה בהסכמת המוסד, ולא שונתה בהמשך.
דיון והכרעה
-
— סוף עמוד 13 —
בהתאם להסכמת הצדדים בדיון לפנינו, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור, וזאת כאמורבתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב –1991.
- לגופו של עניין, לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים כפי שאלו הובאו בפנינו בכתב ובעל פה, ועיינו בגלגוליו השונים של התיק בבית הדין האזורי בכלל החומר שבתיק, מצאנו כי דין הערעור להתקבל. להלן נבהיר את טעמינו.
- במסגרת בקשת רשות הערעור מתעוררת מחלוקת עובדתית באשר למספר השיניים שהמבקש איבד כתוצאה מהתאונה, ומחלוקת משפטית ביחס לפרשנות של פריט ליקוי 74 לתוספת לתקנות, לפיה חושב שיעור הנכות של המבקש בגין הליקוי בשיניו. תחילה נבחן את טענות הצדדים באשר למחלוקת העובדתית ולאחריה נדרש למחלוקת המשפטית.
המחלוקת העובדתית
- פסק הדין המחזיר הראשון אשר ניתן לאחר הגשת ערעור על ההחלטה הנ"ל, נתן תוקף להסכמת הצדדים והוא נקודת המוצא לדיוננו. במסגרת ההסכמות ביניהם, ביקשו הצדדים מהוועדה לחשב את דרגת הנכות בהתאם להלכת מרגוליס, וזאת על יסוד הקביעות שנקבעו על ידי הוועדה מיום 10.8.2014, לפיהן:
"א. פיו של המערער מחוסר שיניים, קרי מצבו הנוכחי תואם נכות בשיעור של 20%.
ב. כתוצאה מהתאונה נעקרו 16 שיניים, קרי: עובר לתאונה היו בפיו של המערער 16 שיניים."
- אין מחלוקת כי מצבו של המבקש כיום תואם את הקביעה הראשונה לפיה "פיו של המבקש מחוסר שיניים". כיום, טוען המוסד נגד הקביעה השנייה, לפיה "כתוצאה מהתאונה נעקרו 16 שיניים, קרי: עובר לתאונה היו בפיו של המערער 16 שיניים". במסגרת זו אף מבקש המוסד כי נורה על גילוי מסמכים וכיוצ"ב בקשות. לא ניתן לקבל קו טיעון זה. משני טעמים: ראשית, הליך זה אינו המקום לבקשה לגילוי מסמכים. ככל שהוועדה סברה כי נדרשים לה מסמכים היא רשאית לבקשם, וכך אכן עשתה. ככל שצד סבור כי חסרים מסמכים הוא רשאי לבקשם מהוועדה. ככל שמי מהצדדים סבור כי הוועדה קיבלה החלטה מבלי שכלל המסמכים הנדרשים עמדו לפניה וכי הדבר עולה כדי שגיאה משפטית, הוא רשאי היה לטעון זאת במסגרת הערעור לבית הדין האזורי. אך אין לקבל מצב בו במסגרת בקשת רשות ערעור מועלית לראשונה בידי מי מהצדדים, במקרה זה המוסד – טענה חדשה בקשר למסמכים. שנית, קדמה לפסק הדין המחזיר הראשון
— סוף עמוד 14 —
הסכמה דיונית. לא בנקל יתאפשר לצד להשתחרר מהסכמות שכאלה[6]. לא זו אף, הסכמות אלה קיבלו תוקף של פסק דין. אין לקבל כי כיום כעבור למעלה מ- 8 שנים, לאחר מספר גלגולים, נחזור לבראשית, לעיסוק ברובד העובדתי. בהקשר זה נדגיש כי טיעונו של המוסד מתמקד למעשה במספר השיניים שאבדו כתוצאה מהתאונה (16 או 4 או כל מספר אחר). אך אין בנמצא בסיס לטענה נגד ההסכמה לפיה עובר לתאונה היו בפיו של המבקש 16 שיניים, וכפי שנראה בהמשך, עובדה זו היא המשפיעה באופן ישיר על שיעור הנכות.
- נוסיף כי לא נעלם מעינינו כי בפסק הדין המחזיר השני נפתח לכאורה הפתח לסטייה של הוועדה מההסכמות העובדתיות. אלא שסטייה זו הותנתה בהצגת נימוק לכך. יתר על כן, בפסק הדין המחזיר השלישי הובהר כי האפשרות להציג נימוק אין משמעה כי "כדי לקבוע שהועדה רשאית לשנות מקביעותיה העובדתיות". כך או כך, הוועדה לא שינתה מקביעתה לפיה כתוצאה מהתאונה אבדו 16 שיניים, ובכל מקרה כלל לא שללה את הקביעה העובדתית לפיה עובר לתאונה היו בפיו של המבקש 16 שיניים בלבד.
- לאור האמור, נבחן את המחלוקת המשפטית בשים לב למסד העובדתי לו הסכימו הצדדים בפסק הדין המחזיר הראשון לפיו עובר לתאונה היו בפיו של 16 שיניים בלבד (מחצית מ- 32 השיניים המצויים בפיו של בוגר) וכי יתרת השיניים – 16 במספר, אבדו כתוצאה מהתאונה. כך שלאחר אובדן זה, אבדו כל השיניים בפיו של המבקש באופן התואם דרגת נכות של 20% (בהנתן כי קיימת אפשרות להתקין תותבת קבועה).
- עתה נפנה לאופן חישוב הנכות לאור המצב העובדתית הנ"ל.
המחלוקת המשפטית
"(1) אבדן שיניים ללא אפשרות להתקין תותבת:
(א) כל השיניים 40%
(ב) כל השיניים של הלסת העליונה 20%
(ג) כל השיניים של הלסת התחתונה 20%
(ד) אבדן שן בודדת – 0.5%
"שן" – שן טבעית שיש לה כותרת שלמה או חלקית לרבות שן סתומה או שן מכוסה בכתר, או שן בנויה על שורש.
— סוף עמוד 15 —
(ה) באבדן מספר שיניים – אחוזי הנכות ייקבעו ע"י צירוף אריטמטי של אחוזי הנכות לפי סעיף קטן (1)(ד).
(ו) באבדן שן מלאכותית, לרבות שן בגשר או בתותבת חלקית שנאבדה ביחד עם שן או שיניים טבעיות, אחוזי הנכות ייקבעו לפי מחצית הנכות המגיעים לשן טבעית.
(ז) אבדן תותבת שלימה או חלקית, או חלק של השיניים המלאכותיות שבה, או נזק לגשר קבוע ללא אבדן שיניים טבעיות, אינו מזכה אחוזי נכות.
(ח) באבדן שיניים אם [כך במקור – א.א.] אפשרות התקנה תותבת, אחוזי הנכות ייקבעו לפי מחצית הנכות המגיעה בהתאם לסעיף קטן (1)(א, ב, ג, ד)."
כלומר, בהתאם להוראת פריט הליקוי:
אם מדובר באובדן שן בודדת – שיעור הנכות שיקבע הוא 0.5% בגין כל שן, אלא אם כן מדובר בשן אשר קיימת לגביה אפשרות להתקנת תותבת, אז שיעור הנכות יעמוד על מחצית משיעור הנכות הנקבע בגין שן בודדת, כלומר 0.25%.
אם מדובר באובדן של מספר שיניים – שיעור הנכות שייקבע הוא צירוף אריטמטי של הנכויות שנקבעו בגין כל שן.
לעומת זאת, אם מדובר באובדן כל השיניים בפה או באחת הלסתות – שיעור הנכות שיקבע הוא 40% או 20% ללסת, לפי העניין. אלא אם כן, קיימת אפשרות להתקנת תותבת אז שיעור הנכות יעמוד על מחצית משיעור הנכות בגין אובדן כל השיניים, קרי 20% או 10% ללסת, לפי העניין.
- בהתאם להסכמות הצדדים שקיבלו תוקף בפסק הדין המחזיר הראשון, מצבו של המבקש תואם נכות בשיעור של 20%. לאור ההסכמות העובדתיות ובהנתן הלכת מרגוליס קביעת הנכות בגין התאונה היא עניין פשוט. שכן מצבו לפני התאונה תאם נכות בשיעור של 4% (0.25% X 16 שאבדו עובר לתאונה), ומכאן שהנכות בגין התאונה (אובדן 16 שיניים נוספות שהביאו לכך שהמבקש נותר ללא שיניים) היא 16% (=4 – 20).
- במסגרת הדיון בבקשת רשות הערעור עלתה מצד המבקש הטענה כי גם אם היה נקבע כי עובר לתאונה היו בפי המבקש כל השיניים, היה מקום לקבוע את אותו אחוז נכות. בטענה זו נסמך המבקש על ההלכה שנפסקה ברע"א פלוני ובעניין דהאן. לאור המצב העובדתי, אין צורך להידרש לטענה זו. אך בשים לב לטיעון הנרחב פטור בלא כלום אי אפשר אם כי בנסיבות כאמור הדברים הם על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות.
- ברע"א פלוני ובעניין דהאן נדון מקרה שבו בשל פגיעה בשירות הצבאי ובשל פגיעה בעבודה, בהתאמה, נפגע אדם בעינו האחת. לפי הוראות פריט ליקוי 52 לתוספת לתקנות שדן בנכות בגין "ליקוי בכושר בראייה" הנכות בגין העין הפגועה נקבעת
— סוף עמוד 16 —
בשים לב למצבה של העין השניה. לפי הנפסק, כאשר חלה החמרה בעין השנייה שלא כתוצאה מהשירות הצבאי או מהפגיעה בעבודה יש לשוב ולבחון את הנכות בגין העין הפגועה גם אם לא חל במצבה של זו האחרונה כל שינוי. ביסוד הנפסק שם עמד העיקרון לפיו הנכות בגין פגיעה חושית צריכה להיקבע לפי הוראות התקנות בשים לב למצבו של האיבר הזוגי האחר הרלוונטי לאותו חוש.
לשלמות התמונה יצוין כי ברע"א פלוני נזכר באותו בהקשר גם פריט ליקוי 22 שעניינו הכליות, שבאחד מפריטי המשנה שלו קובע את מצב הנכות בהתחשב במצבה של הכליה האחרת. אכן, עיון בתוספת לתקנות מעלה כי במקרים שונים שיעור הנכות בגין פגיעה באיבר אחד מושפע ממצבו של האיבר הזוגי. למשל, פריט ליקוי 24 – שכולל גם נכות בגין אובדן אשך; פריט ליקוי 25 – שכולל גם נכות בגין כריתת שחלה. לעומת זאת, במקרים אחרים שיעור הנכות בגין פגיעה באיבר אחד אינו מושפע ממצבו של האיבר המקביל לו. למשל, במקרה של אובדן יד או חלק ממנה (פריט ליקוי 40). הנכות בגין היד הפגועה האחת אינה תלויה במצב היד האחרת. כך למשל הנכות בגין קטיעה של אצבע בידיים (פריט ליקוי 43). הנכות אינה מושפעת ממצבן של יתר האצבעות.
- בשונה מההוראות הנוגעות לליקוי בכושר הראייה או לליקוי בכושר השמיעה (פריט ליקוי 72), או אף ביחס לכליות, אשכים ושחלות – אין בפריט ליקוי 74 שעניינו אובדן שיניים הוראה הקובעת כי הנכות בגין אובדן שיניים מושפעת מהשאלה מה מצב יתר השיניים. נהפוך הוא. פריט משנה (ה) קובע כי "באבדן מספר שיניים – אחוזי הנכות ייקבעו ע"י צירוף אריטמטי של אחוזי הנכות לפי סעיף קטן (1)(ד)". דהיינו, כאשר אובדות שיניים כתוצאה מהתאונה – כל עוד לא אבדו כל השיניים, שיעור הנכות הוא "צירוף אריטמטי" של הנכויות של כל שן בודדת.
- כפועל יוצא מהאמור, לו המצב העובדתי היה הפוך מזה שלפנינו, דהיינו, כי עובר לתאונה היו בפי המבקש 32 שיניים, ובעקבות התאונה אבדו 16 שיניים כך שהיו נותרות בפיו 16 שיניים שגם הן אבדו אך שלא כתוצאה מהתאונה – הנכות שהיתה נקבעת בשל אובדן השיניים היתה של 4% בלבד (0.25% X 16 שאבדו בשל התאונה).
- טרם נעבור לעניינו הפרטני של המבקש נציין כי יישום פריט הליקוי עשוי לעורר קושי במקרים מסוימים בהם קיים פער בין אחוזי הנכות הנגזרים מהוראת פריט הליקוי לבין ההשפעה התפקודית של הנכות. ניטול לדוגמה מקרה בו מבוטח א' איבד בתאונה את כל שיניו באחת הלסתות (16 שיניים בסה"כ), ואילו מבוטח ב'
— סוף עמוד 17 —
איבד בתאונה 15 שיניים באותה הלסת כך שהוא נותר עם שן בודדת בלסת. הגם שמבחינה תפקודית דומה כי אין הבדל משמעותית בין השניים, יישום פריט הליקוי מוביל לכך שלמבוטח א' יקבעו 10% נכות, בעוד למבוטח ב' ייקבעו 3.75% בלבד. שוני זה מעורר תהיה לגבי האופן שבו נקבע כי במקרה של אובדן של מספר שיניים מתבצע תחשיב אריתמטי בלבד, ללא תלות במספר השיניים הנותרות. נראה שטוב ייעשה מתקין התקנות אם יתן דעתו להסדר המעוגן בפריט ליקוי 74 לתקנות, באופן ממצה ומפורט ובשים לב למורכבות שצוינה לעיל.
מן הכלל אל הפרט
- עסקינן בוועדה בהרכב חדש אשר התכנסה מכוח פסק הדין מחזיר השלישי. לפי ההלכה הפסוקה, משמוחזר עניינו של מבוטח לוועדה על פי פסק דין מחזיר, על הוועדה לקיים את הוראות פסק הדין במדויק ובמלואן, להתייחס לאמור בפסק הדין ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו בו[8]. בהתאם מוגבלת הביקורת השיפוטית על החלטת הוועדה לשאלה היחידה – האם מילאה הוועדה אחר מצוות פסק הדין המחזיר[9].
- בעניינו, פסק הדין המחזיר השלישי הורה לוועדה "לשקול שוב את עמדתה לאור פסקי הדין המחזירים מיום 26.10.15 ומיום 16.11.17 שיעמדו בפניה במלואם. ככל שהועדה תגיע למסקנה שאין מקום לקיים את הוראות פסק הדין המחזיר מיום 26.10.15, שכן העובדות שקבעה בהחלטה קודמת אינן נכונות – תנמק מדוע היא סבורה שיש בסיס להחלטה לשנות את ההחלטה הקודמת, במיוחד לנוכח העובדה שהמסמכים שעמדו בפניה בהחלטתה האחרונה, הם אותם המסמכים שעמדו בפניה גם במועד קבלת החלטתה הקודמת (מיום 10.8.14). למען הסר ספק – אין באמור בפסק דין זה כדי לקבוע שהועדה רשאית לשנות מקביעותיה העובדתיות הקודמות ו/או לחרוג מהוראות פסק הדין המחזיר."
- כעולה מהשתלשלות העניינים בתיק, הוועדה התבקשה להתייחס לשאלת ניכוי מצב קודם, כלומר "לחשב מחדש את שיעור הנכות שנקבע בגין אובדן השיניים בהתאם להלכת מרגוליס, היינו תערוך מבחן "עובר ושב" באופן של חישוב נכותו הכוללת בגין אובדן השיניים, ותפחית את הנכות בגין המצב הקודם…" הוועדה מושא הבקשה, בדומה לקודמותיה, לא ערכה ניכוי מצב קודם. אלא הצביעה על
— סוף עמוד 18 —
גורמים אחרים –"מצב שארית המשנה הוא רעוע עם ניידות והזנחה דנטלית", שהביאו לעקירת שיניו של המבקש, כקשר סיבתי חלקי ולא כניכוי מצב קודם.
- בכך, הוועדה סטתה מהוראות פסק הדין המחזיר, אשר הורה לה לדון בשאלת המצב הקודם. לאור האמור לעיל, בנסיבות המתוארות ונוכח התכנסויותיה הרבות של הוועדה בעניינו של המבקש, לרבות התכנסות וועדה בהרכב חדש, תוך שהוועדות לא מבצעות את הוראות פסקי הדין המחזירים, מצאנו כי לא יהיה זה ראוי להחזיר את עניינו של המבקש לוועדה פעם נוספת, וכי מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים חריגים בהם רשאי בית הדין לקבוע את נכות המבקש[10].
- סוף דבר – הערעור מתקבל. נכותו של המבקש בגין פריט ליקוי 74(1)(א)(ח) לתוספת לתקנות היא 16%. נכות זו תשוקלל עם נכויותיו האחרות של המבקש (10% בגין טנטון ו- 5% בגין ליקוי שמיעה) לפי החלטת הוועדה.
- המוסד ישלם למבקש הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
תביעה של חשמלאי אשר במסגרת הליך קודם בעניינו ניתנה הסכמה כי היה חשוף לרעש מזיק בעבודתו.
לאחר מספר שנים הגיש המבוטח תביעה נוספת להכרה בליקוי השמיעה ונדחה ע"י פקיד התביעות, בעקבות החלטה זו הוגשה תביעה נוספת לביה"ד האזורי , כאשר אנחנו טענו שאין צורך לקיים הליך הוכחות בתביעה על רקע ההחלטה הקודמת שאישרה כי התובע חשוף לרעש מזיק , המל"ל התנגד לכך והתיק עבר להוכחות.
על החלטה זו, הוגש בר"ע לביה"ד הארצי , וביה"ד קיבל את הבקשה וקבע כי ביה"ד האזורי שגה בכך שלא קיים דיון בטענה להשתק.
ביה"ד הארצי קבע כי התיק יוחזר לביה"ד האזורי והצדדים ידונו בטענה של ההשתק פלוגתא.
התיק נוהל ע"י עורך הדין רן וייס.
פסק דין |
סגן הנשיאה אילן איטח
- לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי תל אביב (השופטת אסנת רובוביץ ברכש; ב"ל 35853-01-23) מיום 17.8.23, שבמסגרתה נקבע התיק לדיון הוכחות בשאלת קיומה של תשתית עובדתית להכרה בליקוי השמיעה והטנטון של המבקש (להלן – הליקוי) כפגיעה בעבודה. כלומר, הוכחות בשאלה האם המבקש היה חשוף לרעש מזיק בעבודתו.
רקע וההליך בבית הדין האזורי
- המבקש, יליד 1959, אזרח עובד צה"ל המועסק כחשמלאי אחזקה בבסיס צריפין משנת 1983 ועד לתקופה הרלוונטית.
- בין המבקש למשיב (להלן – המוסד) התנהל הליך קודם להכרה בליקוי כפגיעה בעבודה (ב"ל 22195-02-18) [פורסם בנבו] (להלן – ההליך הקודם). במסגרת ההליך
— סוף עמוד 2 —
הקודם, הסכימו הצדדים כי המבקש היה חשוף לרעש מזיק בעבודתו משנת 1983 ו"עד היום" (ההסכמה הושגה ביום 16.10.18) וכי "ימונה מומחה רפואי בשאלה האם ליקוי השמיעה[1] ממנו סובל התובע קשור לעבודתו בחשיפה לרעש והאם קיימת ירידה בשמיעה של התובע של 20 דציבל בממוצע לכל אחת מהאוזניים בתדירויות הדיבור".
- בהליך הקודם חיווה המומחה הרפואי דעתו כי אצל המבקש לא נמצאה ירידה בתדירויות הדיבור בשיעור של 20 דציבל בממוצע לכל לאחת מהאוזניים, כדרישת סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק). אחר זאת, ביקש המבקש למחוק את ההליך הקודם, ובהתאם ניתן פסק דין למחיקתו.
- ביום 22.5.22 הגיש המבקש למוסד תביעה נוספת להכיר בליקוי משלטענתו לפי בדיקות שמיעה עדכניות חלה אצלו ירידה בשמיעה בשיעור של 20 דציבל בממוצע לכל אחת מהאוזניים. ביום 18.10.22 דחה פקיד התביעות את התביעה בשל כך ש"מעיון בבדיקות השמיעה, בחומר הרפואי ובהתיעצות רפואית נמצא, כי הליקוי בשמיעתך איננו תוצאה של חשיפה לרעש".
- לאור הדחיה, הגיש המבקש לבית הדין האזורי ביום 15.1.2023 תביעה נוספת להכרה בליקוי כפגיעה בעבודה. כבר בכתב התביעה ביקש המבקש מבית הדין האזורי להורות על מינוי יועץ רפואי שיחווה דעתו באשר לקשר הסיבתי שבין הליקוי לבין עבודתו, זאת על יסוד הקביעה העובדתית בהליך הקודם לפיה המבקש היה חשוף לרעש מזיק במסגרת עבודתו.
- ביום 1.6.23 הגיש המוסד את כתב הגנתו במסגרתו התנגד למינוי מומחה בעניינו של המבקש מן הטעם שהגשת תביעה נוספת לאחר שתביעתו למוסד נדחתה בשנית, עשויה לגרום לו לנזק ראייתי. לפי הנטען, כל תביעה שתוגש לאחר מספר שנים מעת הפגימה הנטענת יכולה להצביע על תוצאות רפואיות שונות. וממילא, התביעה מתייחסת לפגימה שאירעה ביום 12.9.2017 אשר התיישנה זה מכבר. המוסד הכחיש את העובדה שהמבקש נחשף לרעש מזיק (סעיף 7 לכתב ההגנה).
- ביום 5.6.23 הורה בית הדין האזורי על העברת התיק להוכחות ועל הגשת תצהירים. וכך הוחלט:
"התיק יועבר להוכחות בשאלות הבאות:
- האם כדין דחה הנתבע את תביעת התובע להכיר בליקוי שמיעה/טנטון כפגיעה בעבודה והתקיימות תנאי סעיף 84א לחוק בעניינו ובכלל זה שאלת החשיפה לרעש בעבודה.
— סוף עמוד 3 —
- האם יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי לפי ס' 84א(א)(3) לחוק.
התובע יגיש תצהיריו עד ליום 20.7.23 …."
- ביום 13.6.23 הגיש המבקש לבית הדין האזורי בקשה להורות על מינוי מומחה רפואי על יסוד הסכמת הצדדים בהליך הקודם. לחילופין, נוכח התנגדות המוסד, ליתן צו לסיכומים. בבקשתו טען המבקש כי אין מקום לניהול הליך הוכחות וממילא להגשת תצהירים.
- בתגובתו מיום 20.7.23 טען המוסד להעדר קשר סיבתי בין עבודת המבקש לליקוי, בשלו הוא מתנגד למינוי מומחה רפואי בשלב זה.
- בהחלטתו מיום 17.8.23 – ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור שבפנינו, הוחלט כך:
"שעה שלא הוגשה [צ.ל.: הושגה – א.א.] הסכמה שלא לקיים דיון ההוכחות, הדיון יתקיים כמתוכנן".
הבקשה שבפנינו
- בבקשת רשות הערעור שבפנינו עותר המבקש למינוי מומחה רפואי אשר ידון בשאלת הקשר הסיבתי שבין הליקוי לבין עבודתו, וזאת על יסוד הסכמת הצדדים בהליך הקודם. לטענת המבקש, הסכמה זו יוצרת – כך לפי המינוח של המבקש – "מעשה בית דין". אלא שלטעמנו המינוח הוא "השתק פלוגתא". מכל מקום, לטענת המבקש לאור ההסכמה העובדתית בהליך הקודם אין מקום לקיים דיון הוכחות. למצער, כך לפי הנטען, יש להורות על הגשת סיכומים, לאחריהם בית הדין האזורי יכריע האם יש מקום למנות מומחה רפואי.
- בהחלטה מיום 28.8.23 הוצע לצדדים ההסדר הדיוני הבא (להלן – ההצעה):
א. החלטת בית הדין האזורי תבוטל.
ב. הצדדים יסכמו טענותיהם בשאלה האם הסכמת הצדדים בהליך הקודם, לפיה המבקש נחשף לרעש מזיק בעבודתו, מקימה השתק פלוגתא בהליך הנוכחי?
ג. בית הדין האזורי יכריע בשאלה הנ"ל לאחר עיון בטענות הצדדים, ובהתאם להכרעתו יורה על אופן המשך ההליך.
- המבקש הסכים להצעה ואילו המוסד התנגד לה וטען כי יש לסלק את בקשת רשות הערעור על הסף ולחילופין לגופה.
למוסד שתי טענות סף (להלן – טענות הסף): הראשונה, מועד הגשת הבקשה. לפי הנטען, בקשת רשות הערעור היא למעשה השגה על ההחלטה לקבוע את התיק להוכחות. אלא שהחלטה כאמור ניתנה כבר ביום 5.6.23. בחלוף המועד להגשת
— סוף עמוד 4 —
בקשת רשות ערעור על החלטה זו מדובר בהחלטה חלוטה אשר לא ניתן להשיג על האמור בה כעת. השניה, היות ההחלטה מושא הבקשה, החלטה הנוגעת לאופן ניהול ההליך אשר בהתאם לצו בית הדין לעבודה (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשע"ח – 2017 (להלן – צו הבר"עות), לא תינתן לגביה רשות ערעור בהתאם.
לגופם של דברים טען המוסד כי התשתית העובדתית שנקבעה בהליך הקודם מתייחסת לחשיפה לרעש לתקופה שעד לשנת 2017 ולכן ממילא יש לקיים הליך הוכחות ביחס לחשיפה לרעש משנת 2017 ואילך.
- בתגובתו לתשובת המוסד הוסיף המבקש על האמור בבקשת רשות הערעור גם התייחסות לטענות הסף. להלן תמצית טענותיו:
ביחס לטענת הסף הראשונה שעניינה מועד הגשת הבקשה נטען כי החלטת בית הדין האזורי מיום 5.6.23, מיד לאחר הגשת כתב ההגנה מטעם המוסד, היא החלטה טכנית, בנוסח קבוע, אשר ניתנת בכל תיק מיד לאחר הגשת כתב הגנה. על כן לא היה מקום להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, וזאת טרם שטח המבקש את טענותיו בבקשה ספציפית.
ביחס לטענת הסף השניה שעניינה צו הבר"עות נטען כי מוקד המחלוקת הוא בשאלה האם הסכמת הצדדים בהליך הקודם מייתרת את הצורך לקיים הוכחות בהליך הנוכחי. הסוגיה האם יתקיים דיון הוכחות אם לאו היא שאלה משנית, אשר נגזרת מההחלטה בנוגע לשאלה העיקרית. נסיונו של המוסד להציב את הסוגיה המשנית כראשית ובכך להסתתר תחת צו הברע"ות אינה במקומה. הכרעת בית דין זה נדרשת ביחס לשאלה העיקרית כאמור לעיל, ואין חולק כי בית הדין האזורי הוא שייקבע את סדרי הדין בהמשך ההליך.
- בהחלטה מיום 28.8.23 התבקשו הצדדים להתייחס לאפשרות שבית הדין ידון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וזאת בהתאם לקבוע בתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן- התקנות). הגם שהצדדים לא התייחסו בעמדותיהם לאפשרות זו, ומשנחה דעתנו כי לא יהיה בכך משום פגיעה בזכויות הצדדים, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור.
הכרעה:
- לאחר שעיינו בבקשת רשות הערעור, בתשובת המוסד ובתגובת המבקש הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. להלן נפרט את הטעמים העומדים ביסוד החלטתנו.
— סוף עמוד 5 —
- תחילה נדרש לטענות הסף –
א. אשר לטענת הסף הראשונה שעניינה מועד הגשת הבקשה – אין בידנו לקבל את טענת המוסד כי מדובר למעשה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי מיום 5.6.23 אשר הוגשה בחלוף המועד הקבוע בדין להגשתה, זאת משני טעמים. האחד, בהחלטה מיום 5.6.23 הורה בבית הדין האזורי על הגשת תצהירי עדות ראשית והורה על קביעת התיק להוכחות מבלי שדן וממילא הכריע בבקשת המבקש למינוי מומחה. משכך לא ניתן לראות בהחלטה זו משום החלטה בבקשתו של המבקש לגופה.
השני, המבקש הגיש ביום 13.6.23 בקשה קונקרטית במסגרתה ביקש להורות על מינוי מומחה ובהינתן התנגדות המוסד ליתן צו לסיכומים במחלוקת. בתגובתו לבקשה זו, ולמעשה בשום שלב לאחר מכן, המוסד לא טען כי מדובר בבקשה מיותרת אשר הוכרעה זה מכבר בהחלטת בית הדין האזורי מיום 5.6.23, אלא התייחס למחלוקת גופה. משהמוסד לא טען בזמן אמת כי לשיטתו בקשת המבקש מיום 13.6.23 מיותרת נוכח החלטת בית הדין האזורי מיום 5.6.23, אין הוא יכול להעלות טענה זו כעת.
לשלמות התמונה יובהר כי אין לפנינו טענה כי המבקש אחר את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 17.8.23.
ב. אשר לטענת הסף השניה שעניינה צו הבר"עות – אין בידנו לקבל את טענת המוסד כי ההחלטה מושא הבקשה היא החלטה הנוגעת לאופן ניהול ההליך. אמנם החלטת בית הדין האזורי היא החלטה על קביעת התיק להוכחות. אולם, החלטה על קביעת התיק להוכחות היא החלטה אופרטיבית הנגזרת מהמחלוקת העומדת במוקד הבקשה. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם הסכמת הצדדים בהליך הקודם יצרה השתק פלוגתא, שעל יסודה מתייתר הצורך לקבוע את התיק מושא הבקשה להוכחות. מדובר במחלוקת מהותית, ועל כן ברי כי אין מדובר בהחלטה טכנית הנוגעת לאופן ניהול ההליך גרידא, החוסה תחת צו הבר"עות.
- משנדחו טענות הסף נפנה לגופו של עניין – כל צד העלה את טענותיו לכאן ולכאן. אולם, שעה שבית הדין האזורי כלל לא דן וממילא לא הכריע במחלוקת אין מקום שערכאת הערעור תדרש למחלוקת לראשונה. לפיכך, יש להחזיר לבית הדין האזורי את הדיון וההכרעה במחלוקת.
— סוף עמוד 6 —
- סוף דבר – דין בקשת רשות הערעור להתקבל בחלקה במובן זה שהחלטת בית הדין האזורי תבוטל. עניינו של המבקש יוחזר לבית הדין האזורי אשר יורה לצדדים לסכם טענותיהם בפניו בשאלה – האם הסכמת הצדדים בהליך הקודם, לפיה המבקש נחשף לרעש מזיק בעבודתו, מקימה השתק פלוגתא בהליך הנוכחי?
בית הדין האזורי יכריע בשאלה הנ"ל לאחר עיון בטענות הצדדים, ובהתאם להכרעתו יורה על אופן המשך ההליך.
- המוסד ישלם למבקש הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 4,000 ₪.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
למידע נוסף אודות שירותי המשרד לחצו כאן.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332*או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
התיק נוהל ע"י עורך הדין רן וייס.
ביה"ד קבע כי שעה שמדובר בתאונה שאירעה לעובד שכיר כתוצאה מגורם חיצוני אין צורך במינוי מומחה והתביעה הינה להכרה ברמה הלכאורית, אלא אם יגיש הנתבע חוות דעת רפואית של מומחה מטעמו הסבור שעצם הנפילה לא גרמה לתובע ולו לאי כושר של יום אחד.
מכיוון שלא היה בידי הנתבע להציג חוות דעת, ביה"ד הכיר בכאבים בכתף ימין, ירך ימין ובברכיים כתאונת עבודה.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
התיק נוהל על ידי עורך הדין בועז דרנס.
תובע אשר עבד כמציל בחוף שרתון והגיע למשרדנו לצורך החמרת מצב בתאונת עבודה.
המבוטח קיבל קצבה של 800 ₪ לחודש בלבד.
באותה התקופה עבד בשתי עבודות והקצבה חושבה רק לפי העבודה השולית במסגרתה נפגע.
משרדנו פנה לביטוח לאומי והעלנו ללקוח את הקצבה החודשית כמעט לסכום של 3,800 ש"ל לחודש.
מעבר לכך, ביטוח לאומי שילם לו בנוסף גם שנה רטרו בלבד כפי שמקובל.
הגשנו תביעה לביה"ד ובניגוד לתיקים דומים, מלל השתכנע לשלם לו עוד כמעט 8 שנים רטרואקטיבי החל ממועד התאונה.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
התיק נוהל ע"י עורכת הדין דנית קמרון.
תובע אשר תביעתו להכרה בטנטון כתאונת עבודה נדחתה, בנימוק כי הטנטון תועד לראשונה ברשומה רפואית לפני שהמבוטח חדל לעבוד ברעש מזיק וכי לא נמצאו פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי בשל הטנטון.
לאחר שניתנה חוות דעת ע"י מומחה מטעם ביה"ד, אשר לפיה התובע סובל מרעש תמידי באוזניים אשר נגרם עקב חשיפה לרעש מזיק וכי ברשומה הרפואית של התובע תועדה תלונות טנטון עוד בזמן שעבד, ניתן פסק דין על יסוד הודעת הנתבע כי חוזר בו מדחיית התביעה ומכיר בטנטון ממנו סובל התובע כתוצאה מתנאי עבודתו.
למידע נוסף אודות שירותי המשרד הרלוונטיים לנושא הכתבה לחצו כאן: עו"ד לתאונות עבודה, עו"ד לנזקי גוף.
אנו במשרד מרקמן טומשין ושות' – עומדים לשירותכם תמיד.
כדי להתייעץ איתנו ללא עלות וללא התחייבות ניתן: להשאיר הודעה באתר או לחייג ל 8332* או לפנות במייל: mail@mt-law.co.il
- 08-9393100
- 08-9393101
- *8332
- maxim@mt-law.co.il