דלג לתוכן המרכזי
כיצד נוכל לעזור לך?
כיצד נוכל לעזור לך? *8332

סיפורי הצלחה

המשרד יצג ומייצג אלפי מבוטחים ונפגעים מכל רחבי הארץ במטרה להביא למימוש זכויותיהם מול הגופים השונים.

פטור ממס הכנסה
בית המשפט קיבל את טענת המערער שיוצג ע"י המשרד, וקבע כי לצורך פטור ממס הכנסה יש לבחון אצל מומחה האם קיימת נכות בגין אין אונות

בית המשפט קיבל את ערעורו של לקוח – שיוצג על ידי המשרד – על החלטת הועדה שמטעם הביטוח הלאומי (פטור ממס הכנסה), וקבע כי בטרם החליטה הועדה בעניינו היה עליה לומר ללקוח (שלא יוצג ע"י עורך דין), כי עליו לצרף חוות דעת מומחה.

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב
  על"ח 1122-08-19

21 ינואר 2021

לפני:

סגנית הנשיאה, השופטת רוית צדיק

 
 
המערער  XXXXXXX

ע"י ב"כ: עו"ד מיכאל לנג

המשיבה מדינת ישראל

ע"י ב"כ: עו"ד איריס אגסי מימון

פסק דין

  1. לפני ערעור כנגד החלטת הועדה הרפואית לעררים לפי פקודת מס הכנסה אשר התכנסה ביום 24.5.2019 , וקבעה למערער נכות בשיעור של 85.81%.

רקע עובדתי

  1. המערער, יליד 1960, סובל מפגימות שונות אשר בגינן ביקש פטור ממס הכנסה בהתאם לסעיף 9(5)(א) לפקודת מס הכנסה. ביום 19.2.18 נקבעו למערער נכות בשיעור של 83.4%.
  1. על החלטה זו הגיש המבקש ערר לוועדה, אשר התכנסה לדון בעניינו ביום 24.5.19. בתלונות המערער לפני הועדה נכתב:

"קשיי נשימה ועייפות כל הזמן, לחצים בחזה, קושי בהליכה ובעליה במדרגות מבחינת הלב, סכרת מטופל בכדורים, יובש בפה, סחרחורות מידי פעם, צרבות – גסטרוסקופיה לפני חצי שנה, צפוי לעבור קולונסקופיה…לפוליפים לפני 9-10 חודשים."

סיכום בדיקת הועדה:

"מצב תזונתי שמור, ראש, עיניים תקינים, ללא גודש רב בשכיבה של 45 מעלות, …נשימה בועית. לב קולות ברורים ללא איוושות, בטן רכה, כבד וטחול לא..,… ללא בצקות. הוועדה עיינה בתיק של המערער לא נמצאה תשובת גסטרוסקופיה אך נמצא ציטוט מרופא א.ק.ג אשר ראה סימני ריפלוקס. הועדה לא מצאה את בדיקת אקו לב אשר מפנה פרופ' רביב … לכן נאלצת להסתמך על הציטוט של פרופ' רביד.

אבחנות: ריפלוקס וסכרת "

 

סיכום ומסקנות הועדה:

" מבחינת הלב הועד דוחה את הערר מאחר וקיבל נכות בצורה מתאימה לספר התקנות בדרג הראשון. מבחינת הריפלוקס ניתנו 5% לפי סעיף 10(2) ב' 1 ו 2 מותאם מ 1.1.17. מבחינת סכרת 10% לפי 4(4) מ 1.1.09. "

 

טענות המערער

  1. המערער סובל שנים רבות מהפרעות בתפקוד המיני ללא שיפור באמצעות טיפול תרופתי בעוד הועדה לא קבעה בהחלטה האם סובל הוא  מבעיית אין אונות. כמו כן היה על הוועדה לדרוש מהמערער לבצע את בדיקת NPT ככל שסברה שיש בה כדי להשפיע על אחוזי נכותו.
  1. אשר לקביעת הוועדה ביחס לנכות הלבבית , הועדה הרפואית לא נימקה את קביעתה לתפקוד לבבי ברמה 2 ולא ברמה 3 וזאת חרף קביעתו של פרופ' רביד שציין נכות בשיעור של 30%.
  1. עוד טען המערער כי ההחלטה בעניין דיון מחודש בנכות בגין אין אונות ונכות לבבית עלולה להשפיע על מסקנות הועדה בנושא הסכרת.

 

טענות המשיב

  1. בעניין אין אונות – הנטל להוכחת פגימה מוטל על כתפי המערער, תפקיד הועדה לקבוע קיומה של נכות כאשר אין כל חובה על הוועדה להפנות את המערער לבדיקה בכלל ולבדיקת NPT בפרט. כמו כן ממסמכי התיק עולה כי המערער לא בצע בדיקת NPT  במהלך הזמן שעמד לרשותו , חרף החלטת הוועדה מדרג ראשון. המערער לא הציג בדיקת זקפה כנדרש בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי.  המערער נשאל לעניין ביצוע הבדיקה והשיב כי לא בצע את הבדיקה על כן, היה הוא מודע לצורך בבדיקה ובחר שלא לבצעה.
  1. עוד טען המשיב כי אף בפני הוועדה מושא הליך זה המערער לא ציין דבר בנושא וזאת כחודש וחצי לאחר בדיקתו על ידי היועץ האורולוגי ד"ר גורן לפיכך, המערער לא פעל בהתאם לאחריות המוטלת עליו בהתאם לתקנות. עוד נטען כי העדר ייצוג משפטי אינו עילה לאי ידיעת התקנות בפרט,  שעה שהתובע היה מצויד בחוות דעת רפואית והיה מודע לקביעת הוועדה.
  1. בעניין הנכות הלבבית טוען המשיב כי הועדה קבעה את נכות המערער, לאחר שעיינה בחוות דעתו של  פרופ' רביד ועל סמך בדיקתה הקלינית. בנוסף החלטת הוועדה תואמת את ערכי מקטע הפליטה הנזכרים בחוות הדעת מטעם המערער וקביעתו, המעניקים לדעת הוועדה ערכים אשר תואמים לנכות בגובה 25% וזאת בהתאם לסעיף 9(1)(ב)(2) לתקנות הביטוח.
  1. אין כל קשר בין הנכות הלבבית והנכות בגין הסוכרת בגינה נקבעו למערער 10% נכות ולא ברור כיצד אחוזי הנכות בגין מחלת הסוכרת יושפעו במידה והחלטת הוועדה תשתנה , בהעדר קשר כלשהו בין המחלה הלבבית ומחלת הסכרת. לאור קביעות הוועדה המבוססות על בדיקתה הקלינית ובהעדר פגם משפטי בהחלטת הוועדה יש לדחות את הערעור.

המסגרת הנורמטיבית

  1. בהתאם להלכה הפסוקה הסמכות לדון בערעורים על החלטות של ועדות לעררים מכוחפקודת מס הכנסה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה (בג"צ 7978/08  הסה נגד משרד האוצר אגף מס הכנסה (24/8/08)). בפסק דין זה נקבע כי זכות הערעור תהא בהתאם להוראות סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי.
  1. בית המשפט העליון קבע, כי בהתאם להוראתסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, מוסמך בית הדין לדון בערעורים על החלטות אלה בשאלות משפטיות בלבד.
  1. במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם נפלו פגמים בקביעת הנכות, בשיקולים שעליהם הסתמכה הוועדה, בהרכבה או באופן התנהלותה (בג"צ 570/09וינאפל נ' שר האוצר משרד האוצר,( 18.11.2009)). כמו כן, קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות, הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדי של הוועדה, ובית הדין אינו  מוסמך להתערב בה (עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, (22.6.2006))
  1. סעיף 213לחוק הביטוח הלאומי קובע זכות ערעור על החלטות של ועדה לעררים בשאלה משפטית בלבד, לפני בית דין אזורי לעבודה. ההלכה הפסוקה בעניין סמכות בית הדין בבואו לבחון את החלטת הוועדה קבעה כי  " בהליך הביקורת השיפוטית בוחן בית-הדין לעבודה האם הוועדה הרפואית לעררים "טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מההוראה המחייבת אותה" (דב"ע לג0-40/  דוזלר – המוסד לביטוח לאומי [1], בעמ' 410). הפגם המשפטי בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים יכול להתבטא בסטייה מהוראות החוק והתקנות או בפגם בסדרי עבודתה של הוועדה. בהליך הערעור לבית-הדין לעבודה אין בית-הדין מתערב במימצאים רפואיים של הוועדה הרפואית לעררים ובהחלטות רפואיות שהן בתחום מומחיותה וסמכיותיה. " (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

מן הכלל אל הפרט

  1. לאחר שעיינתי במסמכים שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, ואפרט.
  1. החלטת הוועדה ביחס לאין אונות- עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי אכן בהחלטה מדרג ראשון נשאל התובע האם בצע בדיקת NPT  אשר הייתה דרושה לצורך קביעת הנכות. אכן אין חולק כי העדר ייצוג התובע אינו פוטר מידיעת התקנות עם זאת, מקום בו הגורמים הרפואיים סברו כי מדובר בבדיקה הדרושה לסיכום קביעתם (כעולה מלשון התקנה), לא ברור מדוע לא העמידו את התובע על הצורך בביצוע הבדיקה והשפעת העדרה על קביעת הוועדה.

סעיף הליקוי ביחס לאין אונות נמצא בפריט 24(8) לתקנות וקובע כדלקמן:

24(8)  אין אונות (על פי בדיקה במעבדת שינה מוכרת בלבד)

 

(א)   קלה, יש זקפות אך עוצמתן ירודה                                             0%

 

(ב)   בינונית, זקפות לקויות במספרן ואיכותן                                   10%

 

(ג)    חמורה, אין זקפה כלל                                                           30%

 

לא יוקנו אחוזי נכות בגין סעיף זה לאחר גיל 70; לא יוקנו אחוזי נכות בגין אבדן מלא או חלקי של ה-penis ובגין סעיף זה גם יחד.

  1. לא נעלמה מעיניי העובדה כי המערער לא צרף בשום שלב עד למועד ערעור זה את הבדיקה וכן ההלכה הפסוקה על פיה" לא היו בפני ועדת הערר בהליך הראשון ועל כן אין מקום כי יובאו כעת בפניה ואף לא בדרך של הגשת ערר עליה לבית הדין" (ברע (ארצי) 20463-09-18‏ ‏ חיים כרמי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]). עם זאת , משעה ששוכנעתי כי היה על הוועדה להבהיר למערער באופן מפורש כי על פי התקנות אי הצגת הבדיקה תסב לו נזק ותמנע את יכולתה להעריך נכותו, יש לקבל את טענות המערער ולהשיב עניינו אל הוועדה הרפואית על מנת שתעיין בבדיקת NPT  אשר בוצעה על ידי המערער ובהתאם לכך, תקבע את שיעור הנכות בתחום זה.
  1. החלטת הוועדה ביחס לנכות הלבבית – בחוות דעתו של פרופ' רביד, מבהיר הוא בסעיף 1 לחוות העדת מדוע לשיטתו יש לקבוע לתובע נכות בשיעור של 30% ולא בשיעור של 25% כפי שקבעה הוועדה. הוועדה הרפואית בהחלטתה לא נמקה קביעתה ולא התייחסה לקביעות המומחה מטעם התובע אלא הסתפקה בציטוט מתוך חוות הדעת , תוך שהיא חוזרת על קביעת הוועדה מדרג ראשון ללא כל הסבר מדוע מצבו של המערער אינו מקנה 30% נכות כפי שסבר פרופ' רביד.
  1. סעיף הליקוי ביחס לסוכרת – משעה שיש להשיב את עניינו של המערער אל הוועדה הרפואית לערערים אשר נדרשת להתייחס לבדיקת NPT וכן לשיעור הנכות הלבבית וחוות דעת פרופ' רביד, תתבקש הוועדה להבהיר ככל שתקבע אחוזי נכות שונים מקביעתה הקודמת, האם יש בכך כדי להשפיע על  נכות המערער בגין מחלת הסוכרת.

סוף דבר

  1. לאור המפורט לעיל, יוחזר עניינו של המערער אל הוועדה לעררים לפי פקודת מס הכנסה, אשר תתייחס לבדיקת NPT אשר בוצעה על ידי המערער ובהתאם לכך, תקבע את שיעור אחוזי הנכות בתחום האין אונות.
  1. כמו כן הוועדה תתייחס באופן מפורש ומנומק לחוות דעתו של פרופ' רביד ותבהיר מדוע אין לקבל קביעתו לעניין שיעור אחוזי הנכות בתחום הלבבי.
  1. ככל שהוועדה תשנה קביעתה , תבהיר היא האם יש בקביעתה כדי לשנות מאחוזי הנכות אשר נקבעו למערער בתחום הסוכרת.
  1. המערער וב"כ יוזמנו בפני הוועדה ויוכלו להעלות טיעוניהם.

החלטת הוועדה תהא מנומקת ומפורטת.

  1. לאור תוצאת ההליך יישא הנתבע בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.

ניתן היום, ח' שבט תשפ"א, (21 ינואר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

קרא עוד
תאונות עבודה
לאור ייצוג המשרד, רופא שלקה באוטם שריר הלב לאחר שרגז בעבודתו, הוכר כנפגע עבודה

התובע, רופא במקצועו שהיה אחראי על שיבוץ רופאים אשר התרגז עקב הצורך למצוא שיבוץ בגין רופא שנעדר, לקה באוטם שריר הלב, פנה למשרדנו על מנת שנייצגו בתביעה מול הביטוח הלאומי לצורך הכרה כפגיעה בעבודה.

לאחר עבודה מקצועית ויסודית אותה הוביל עו"ד דוד שוורצבאום, קיבל בית הדין בב"ל 58838-05-16 את תביעת התובע להכרה באוטם שריר הלב כתאונת עבודה, על יסוד חוות דעתו של המומחה שמונה מטעם ביה"ד לפיה קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג שאירע לתובע בעבודה (התרגזות) לבין העובדה שלקה באוטם שריר הלב.

05 אפריל 2020

 

לפני: כב' השופט אורן שגב

נציג  ציבור (מעסיקים) מר: יעקב חמצני

 

התובע:  XXXXXX ת.ז XXXXX

ע"י ב"כ עוה"ד דוד שוורצבאום ואח'

ממשרד עוה"ד גלעד מרקמן

                                                        –
הנתבע:  המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ עדי אשכנזי ואח'

מהלשכה המשפטית 

 

 

פסק דין

 

 

  1. ד"ר XXXXXXX (להלן – התובע) הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) להכיר באוטם שריר הלב, כתאונות עבודה בהתאם לסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 (להלן- החוק).
  2. הנתבע דחה התביעה במכתבו מיום 20.7.2015 ובנימוק כי "לא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא לאוטם שהתפתח בתאריך 4.01.2015".

 

 

עיקרי ההליך:

 

  1. במסגרת קדם המשפט שהתנהל בפני כבוד השופטת אידית איצקוביץ, הסכימו הצדדים על מינוי מומחה לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע ביום 4.1.2015 לבין אוטם שריר הלב בו לקה התובע ובהתאם לתשתית העובדתית הבאה –
    • א. התובע יליד שנת 1953, רופא במקצועו, סגן מנהל המערך הקרדיולוגי בבית החולים אסף הרופא.
    • ב. ביום 4.1.2015 בשעה 07:15 בבוקר, הובהר לתובע כי אחד מהרופאים הבכירים במערך, ד"ר XXXX, נעדר מהעבודה.
    • ג. התובע היה אחראי על שיבוץ הרופאים במערך ומתוקף תפקידו היה עליו לדאוג לשיבוץ רופא במקום ד"ר XXXXX.
    • ד. התובע התרגז וכעס כתוצאה מהמצב.
    • ה. זאת לא הפעם הראשונה שקורה שיש צורך למצוא שיבוץ עקב רופא שנעדר.
  2. בהתאם, מונה מטעם בית הדין ד"ר אליעזר קפלינסקי, מומחה לקרדיולוגיה (להלן- המומחה), אשר קבע בחוות דעתו מיום 18.4.2017 כדלקמן –

"שני תנאים לקיומו של קשר סיבתי. האחד – צמידות הזמנים בין האירוע בעבודה לבין התפתחות התקף לב והשני – היות האירוע חריג בחומרתו, במקרה זה, הנפשית. לגבי לוח הזמנים התמונה טיפוסית מאוד. מיד עם האירוע בבוקרו של יום ה- 4.1.65 (צ"ל 1.4.2015, הערה שלי – א.ש) התפתחו כאבי חזה ואובחן התקף לב. הפרשה של הרופא שלא הגיע לעבודה כשלעצמה לא בהכרח מהווה תמונה חריגה. במכוני הלב בגודל והיקף כמו זה באסף הרופא, היעדרות פתאומית של רופא אינה אירוע מאוד נדיר.

מה שצריך לקבוע הוא מה שהתרחש בעקבות כך. מתוך המסמכים, מצוין שהאירוע היה מלווה ברוגז רב. הקביעה הסופית לגבי מידת החומרה של התגובה הנפשית נתונה בידי ביתה משפט. במידה ויתקבל מתוך העדויות כי היה כאן אירוע של דחק נפשי ורוגז רב וחריג ויקבע ביתה משפט כי אכן מדובר באירוע חריג נפשי – נוכל לקבוע כי אכן קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה וזאת משום שהתקיימו שני התנאים

…כפי שצוין בפרק הרקע מחלת הטרשת מצטיינת ביציבות רבת שנים. ממצאי הצנתור העלו מחלה בעורק הכלילי אחר בלבד. ביודענו את היקף המחלה הכלילית כאן ניתן להעריך מהו הסיכון להתפתחות התקף גם לאל הגורם החיצוני. מסקרי רבי היקף למדנו כי הסיכון לפתח התקף אצל גבר בגילו של ד"ר זיסמן ובהיקף מחלה כמו כאן הינו בסדר גודל של כ-2% לשנה. הווה אומר שלולא האירוע החריג (באם יוגדר כך) דבר לא היה קורה בסבירות של 98%. לפיכך אין לנו אלא לקבוע כי האירוע החריג (באם יוגדר כך) בעבודה מהווה את הסיבה העיקרית והמרבית להתפתחות התקף לב ולפיכך להגדיר את התקף הלב כתאונה לכל דבר".

  1. צא ולמד, כי המומחה קבע למעשה כי התשתית העובדתית עליה הסכימו הצדדים אשר הוצגה בפניו, דלה מכדי להגיע למסקנות בעניין הקשר הסיבתי. על כן, לא היה מנוס אלא לנהל דיון הוכחות ביחס לשאלה מצבו הנפשי של התובע ביום האירוע. בהתאם, התנהלו שני דיוני הוכחות, הראשון ביום 10.7.2018, במסגרתו העיד מטעם התובע פרופ' צבי ורד וכן התובע נחקר על תצהירו; דיון ההוכחות השני התקיים ביום 11.12.2018, במסגרתו נחקר העד שזומן ע"י הנתבע, ד"ר סער מנחה. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
  2. בתום הדיון המליץ בית הדין לנתבע להכיר באירוע כאירוע חריג בעבודה ובכך שיש קשר בינו לבין אוטם שריר הלב שארע לו. הנתבע ביקש 30 יום לשקול את העניין. בין לבין, ניתנה לצדדים הזדמנות להגיש בקשה לשאלות הבהרה, אולם הנתבע הודיע ביום 27.10.2019 כי אין ברצונו לפעול כאמור ובמסגרת אותה הודעה, הודיע כי הוא עומד על דחיית התביעה.
  3. לאור עמדת הנתבע, ניתנה החלטה על הגשת סיכומים וכל צד הגיש את סיכומיו.

 

טענות הצדדים בתמצית:

  1. התובע טען, כי משלל העדויות שנשמעו בפני בית הדין, מתקבלת תמונה, לפיה מדובר במפורש באירוע חריג; הנתבע לא הציג כל עדות נוגדת, ואף המומחה מטעם הנתבע, ד"ר מנחה, העיד על חריגות האירוע. התובע תמך את טענותיו בפסיקת בתי הדין לעבודה והטעים, כי נפסק שעל מנת שיהיה אירוע חריג, אין צורך שייקבע כי אירוע דומה לא התרחש מעולם. לשון אחר, אירוע חריג אינו צריך לענות להגדרה של אירוע חד פעמי (עב"ל 502/09 משה סידה נ' המל"ל (פורסם במאגרים המקוונים). המבחן לקביעת אירוע חריג הוא מבחן סובייקטיבי שנבחן מנקודת מבטו של התובע (עב"ל 458/99 פלבסקי מאיר נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים המקוונים).
  2. הנתבע טען בסיכומיו כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה בדבר קרות אירוע חריג בעבודה וציין בטופס התביעה כי "בטרם ישיבת בוקר לאחר התרגזות על חוסר בכונן באותו היום חשתי כאבים בחזה". התובע לא ציין כי מדובר באירוע לא שגרתי, אלא רק ציין כי התרגז לאחר היעדרותו של רופא שהיה כונן (סעיף 24 לסיכומי הנתבע).
  3. הנתבע הוסיף, כי הודעתו של התובע אינה מדוייקת משום שבניגוד לנאמר בחקירתו של התובע, הסתבר כי ד"ר XXX היה המשובץ ביום 04.01.2015 ככונן היחידה ולא כאחראי על יחידת הביניים אשר בהתאם לדו"ח שובצה "כץ רויטל" בבוקר וכתורן שובץ "איאד/כץ".
  4. הנתבע הצביע על אי דיוקים ביחס לפרטים שונים בין עדותו של ד"ר מנחה לבין עדותו של התובע ואף ציין כי הוא עצמו לא היה עד לאירוע בו התובע צעק ודפק על השולחן, והוסיף, כי ד"ר מנחה אף מצא לציין בהודעה שמסר לחוקר כי יצא לו לראות את התובע במצבים שבהם הוא מתרגז על הסידור אפילו יותר מאותו המקרה. עוד הוסיף, כי בניגוד להודעת התובע, הסתבר כי יש בעיות חוזרות ונשנות בתיאום ימי החופשה של ד"ר XXX.
  5. הנתבע טען, כי יש לבכר את הדברים שנמסרו ע"י ד"ר מנחה לחוקר על פני הדברים שמסר בעדותו בבית הדין אותה הגדיר "משופצת", והבהיר כי עדותו נועדה לסייע לתובע אשר משמש כאחד המנהלים הישירים שלו.
  6. הנתבע אף הפנה לחוזר מנכ"ל וטען, כי ד"ר XXX היה אך רופא כונן שנדרש להתייצב בבית החולים במידת הצורך, ובניגוד לעדותו של ד"ר מנחה בבית הדין, ד"ר XXX לא היה משובץ כאחראי תחום אקו ועל כן לא נוצרה סיטואציה קשה לפיתרון. עוד הוסיף, כי בהתאם לעדותו של ד"ר מנחה, היעדרויות רופאים אינן דבר חריג וכי ד"ר XXX נעדר אחת ל-3 חודשים.
  7. הנתבע הוסיף, כי גם פרופ' קפלינסקי, שמונה כמומחה מטעם בית הדין, ציין כי במכוני לב בגודל והיקף כמו זה באסף הרופא, היעדרות פתאומית של רופא אינה אירוע מאוד נדיר.
  8. לאור כל האמור לעיל, טען כי טענותיו וגרסאותיו של התובע אינן נתמכות בשום ראיה אובייקטיבית, ואף נסתרו.
  9. בסיכומי התשובה מטעמו, טען התובע כי הנתבע נמנע מלשלוח שאלות הבהרה למומחה, על אף שניתנה לו הזדמנות לעשות כן וכי יש לקבל את חוות דעתו של המומחה, אשר מונה בהסכמה. גם בהתאם לעדותו של העד מטעם הנתבע חיווה דעתו כמומחה לקרדיולוגיה שקיים קשר סיבתי מובהק בין האירוע החריג לבין אוטם שריר הלב.
  10. לאור האמור לעיל ולאור העובדה שהנתבע שב ודחה את המלצותיו החוזרות ונשנות של בית הדין להכיר באירוע, טען התובע כי יש להשית על הנתבע הוצאות ריאליות בשל בזבוז הזמן והמשאבים שנגרמו לו.

 

דיון הכרעה

  1. הלכה פסוקה היא כי בית הדין ייחס משקל רב לחוות הדעת של המומחה רפואי מטעמו, זאת הן מן הטעם כי מדובר במומחה אובייקטיבי והן לאור מומחיותו בתחום הרפואי. אי לכך, נקודת המוצא היא כי בית הדין יסמוך ידו על חוות הדעת אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן שלא לעשות כן (עב"ל 1035/04 דינה בקל – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.6.2005; עב"ל (ארצי) 34988-04-11 ישראל מאמו – המוסד לביטוח לאומי, 5.2012).

 

ומן הכלל אל הפרט

  1. במקרה זה, לאחר שעיננו בסיכומי הנתבע, לא מצאנו כל נימוק של ממש לסירובו של הנתבע לקבל את התביעה, חרף העובדה שמומחה בית המשפט קבע מפורשות כי קיים קשר בין האירוע החריג לבין העובדה שהתובע לקה באוטם שריר הלב. אנו דוחים את טענותיו של הנתבע, שכן אין בהם ממש ויש להצר על גישתו הבלתי מתפשרת לאורך כל ניהולו של ההליך, ונתייחס אליהן להלן אחת לאחת.
  2. ביחס לטענה כי התובע לא ציין בטופס התביעה כי מדובר באירוע לא שגרתי, אלא רק ציין כי התרגז לאחר היעדרותו של רופא שהיה כונן, מדובר בטענת סרק, שכן עולה ממנה כי מצופה מהתובע שינסח את טופס התביעה הראשוני כפי שמשפטן מנסח כתב תביעה. די לנו בכך שהתובע ציין את העובדות המהותיות, ובמקרה זה, את העובדה שהתרגז בשל אירוע שקרה בעבודה, ואין בעובדה שהתובע לא עשה שימוש במונח השאוב מעולם המשפט כדי לאיין את תביעתו.
  3. באשר לאי דיוקים שונים שהתגלו בעדויותיהם של ד"ר מנחה, שזומן ע"י הנתבע, לבין עדותו של התובע, לא מצאנו כי יש בהם ממש, ומכל מקום, בוודאי שלא ניתן על סמך הבדלי גרסאות קלים אלה, לקבוע כי לא היו דברים מעולם, ונבהיר. העובדה שד"ר מנחה לא היה עד לאירוע שבו התובע התרגז והלם על השולחן, אינה מעלה ואינה מורידה דבר. גרסתו של התובע היתה אמינה ותיאורו את המקרה שגרם לו להתפרצות, מתיישבת היטב עם הראיות האובייקטיביות בתיק, ובראש ובראשונה, העובדה שאין עליה חולק, לפיה ד"ר XXX נעדר מבלי להודיע על כך, דבר שיצר אנדרלמוסיה בכל נושא שיבוץ רופאים וכוננים באותו יום.
  4. גם עדותו של ד"ר מנחה בפני החוקר, כי יצא לו לראות את התובע במצבים שבהם הוא מתרגז על הסידור אפילו יותר מאותו המקרה, אין בה ולא כלום, שהרי ד"ר מנחה העיד כי לא היה עד לאירוע מושא הליך זה, בו התובע התרגז. כיצד אפוא ניתן להסתמך על עדות זו לצורך השוואה בין "התרגזויותיו" השונות של התובע?
  5. בנוסף, ביחס לעדותו של ד"ר מנחה כי קיימות בעיות חוזרות ונשנות בתיאום ימי החופשה של ד"ר XXX, אנו סבורים כי דווקא היא הנותנת שהיעדרותו באותו יום היוותה שיא מבחינת התובע שהיה אחראי על השיבוצים. כך או כך, ככל שכוונת הנתבע היתה לכך שהיעדרויותיו של ד"ר XXX הן דבר שכיח ומקובל, ולכן אין נפקות מיוחדת להיעדרותו באותו יום, אנו דוחים פרשנות זו.
  6. אנו דוחים גם את טענת הנתבע, לפיה עדותו של ד"ר מנחה היתה משופצת וכי יש לבכר את עדותו בפני החוקר. התרשמנו כי עדותו של ד"ר מנחה היתה מהימנה וחרף הקושי הברור שהוא ניצב בפניו עת העיד כנגד התנהלותו של ד"ר XXX, הוא העיד ביושר ולא ניסה להתחמק ממתן תשובות שלא החמיאו להתנהלות זו.
  7. אנו דוחים גם את פרשנותו של הנתבע לחוות דעתו הברורה של מומחה בית הדין, פרופ' קפלינסקי. העובדה שציין כי במכוני לב בגודל והיקף כמו זה באסף הרופא, היעדרות פתאומית של רופא אינה אירוע מאוד נדיר, נכונה כשלעצמה ככל שתהייה, בוודאי שאינה יכולה להוות בסיס לקביעה כי במקרה זה התובע לא חווה את היעדרותו של ד"ר XXX כאירוע חריג. כאמור לעיל, הבחינה כיצד התובע חווה את היעדרותו הבלתי צפויה באותו בוקר היא סובייקטיבית ולא אובייקטיבית. כך או כך, אנו מבכרים כמובן את המסקנה הסופית בחוות דעתו של פרופ' קפללינסקי על פני אמירה זו, שהנה כשלעצמה, אמרת אגב.
  8. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע הוכיח את טענותיו ואת גרסתו כדבעי.
  9. לעניין ההוצאות, אנו סבורים כי מן הראוי היה שהנתבע יהיה קשוב יותר להמלצותיו של בית הדין שניתנו לאחר שמיעת ראיות. יש להצר על עמדתו העיקשת והבלתי מתפשרת של הנתבע במקרה בו היה ברור מהעדויות שנשמעו ומהראיות שהוגשו, כי יש לקבל את התביעה, בוודאי לאחר קבלת חוות הדעת של מומחה בית הדין. לאחר קבלת סיכומי הנתבע, התקשינו עוד יותר להבין את סיבת ההתנגדות.
  10. התנהלותו של הנתבע בתיק זה, הסבה לתובע הוצאות כספיות וגרמה להתמשכות ההליך שלא לצורך. אנו סבורים כי מן הראוי היה שלאחר קבלת חוות הדעת של המומחה, הנתבע ינקוט בגישה פחות דווקנית מתוך הכרה בהלכה הנוהגת הקשורה לנטייתו של בית הדין לאמץ חוות דעת של מומחים מטעם בית הדין אלא במקרים חריגים, כפי שציינו בפתח דברנו. במקרה זה, לא מצאנו בסיכומי הנתבע כל נקודת אחיזה עובדתית או משפטית לכך, שקיימת הצדקה במקרה דנן שלא לאמץ את חוות הדעת.
  11. לאור כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבע בתשלום הוצאותיו של התובע בסך 9,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום מהיום. לאחר מועד זה יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין.

 

אחרית דבר

 

  1. לאור כל המקובץ לעיל – התביעה מתקבלת ואנו קובעים, כי האירוע החריג שארע לתובע בעבודה ביום 04.01.15, הוא הגורם שהוביל לאוטם שריר הלב.

 

ניתן היום, י"א ניסן תש"פ, (05 אפריל 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

 

 

 

 

קרא עוד
תאונות עבודה
בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי הופעת כאבים חזקים ברגל שמאל של הכבאי בסמוך לירידתו ממדרגת המשאית הגבוהה באופן חריג, מהווה ההוכחה לקרות אירוע תאונתי המצדיק פנייה למומחה לצורך בחינת הקשר הסיבתי

המערער, כבאי במקצועו, נדרש כחלק מעבודתו לעלות ולרדת מכבאיות לצורך בדיקתן. במהלך יום עבודתו עלה המערער לוודא כי רכב כבאית הינו תקין, ובעת ירידתו מהרכב ביצע, לטענתו, תנועה לא נכונה שכתוצאה ממנה נפגע ברגלו.  ביה"ד האזורי קבע כי המערער לא הוכיח את קרות האירוע הנטען.

בעקבות ערעור שהגיש עו"ד מיכאל לנג לבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 11011-06-12), קבע בית הדין כי בהעדר מחלוקת כי נוכח הופעת כאבים חזקים ברגל שמאל של המערער, מיד בסמוך לסיום הירידה ממדרגות הכבאית, שהן בגובה חריג, ועם הדריכה ברגל שמאל על הקרקע, וצעידה עליה, הוכח קרות אירוע תאונתי למערער.

לפיכך, יש הצדקה למינוי מומחה רפואי, שיקבע האם יש קשר סיבתי בין קרות האירוע התאונתי לבין הליקוי ממנו סובל המערער ברגלו.

בית הדין הארצי לעבודה
  עב"ל 11011-06-12

ניתן ביום 30 דצמבר 2013

XXXXX המערער
 
המוסד לביטוח לאומי המשיב

 

לפני:  הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט ליבנה, השופטת  רונית רוזנפלד

              נציג ציבור (עובדים) מר אלי פז, נציגת ציבור (מעבידים) גב' דיתי שרון

בשם המערער עו"ד מיכאל לנג
בשם המשיב עו"ד יפית מזרחי-לוי

 

פסק דין

השופטת רונית רוזנפלד

  1. המערער, כבאי במקצועו, נדרש כחלק מעבודתו לעלות ולרדת מכבאיות לצורך בדיקתן. במהלך יום עבודתו עלה המערער לוודא כי רכב כבאית הינו תקין, ובעת ירידתו מהרכב ביצע, לטענתו, תנועה לא נכונה שכתוצאה ממנה נפגע ברגלו. לטענתו, יש להכיר בפגיעתו כתאונה בעבודה. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער, בקבעו כי המערער לא הוכיח את קרות האירוע הנטען (הנשיאה אורלי סלע ונציגי הציבור גב' הלל ומר מיוני; בל' 46208-06-11). על קביעה זו סב הערעור שלפנינו, בו אנו מתבקשים להכיר בליקוי ממנו סובל המערער כפגיעה בעבודה.

 

התשתית העובדתית הרלוונטית

  1. לפי המפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי, המפנה לתצהיר המערער, המערער, יליד שנת 1954, עובד ככבאי מבצעי בתחנת אשדוד משנת 1988. משנת 2000 משמש המערער כקצין כיבוי אש וחומרים מסוכנים. כחלק מעבודתו, נדרש המערער לעלות ולרדת מכבאיות לצורך בדיקתן. ביום 12.7.2009, בתום משמרת הבוקר ובמסגרת תפקידו כקצין משמרת, עלה המערער לבדוק את רכב הכבאית דגון 10 בחצר התחנה, כדי לוודא שהרכב תקין לקראת המשמרת הבאה. מדובר ברכב שאורכו כ-14 מטר וקבינת תא הנהג הינה בגובה של מטר לפחות. לרכב שתי מדרגות בלבד. לטענת המערער, כמפורט בתצהיר, במהלך הירידה מן הרכב, ביצע תנועה לא נכונה וחש בכאב עז ברגלו השמאלית ובחוסר יכולת להרים את כף הרגל. לטענתו, אירעה הפגיעה עקב מבנה הרכב הגבוה והקושי לרדת ממנו (להלן: האירוע). המערער דידה לתוך התחנה כשרגלו נפוחה, טופל באמצעות שקית קרח ופונה למרפאת טראומה בקופת חולים. המערער נבדק במרפאה על ידי רופא אורטופד שציין כי מדובר בתאונת עבודה, המליץ על חבישה אלסטית והורה על מנוחה בת 10 ימים וטיפול במשככי כאבים. לאחר שהכאבים לא שככו, בוצעה למערער בדיקת אולטראסאונד בה הודגם קרע בגיד הטיביאלי ברגל שמאל.
  1. המערער הגיש את תביעתו למוסד לביטוח לאומי (להלן גם: המוסד) לתשלום דמי פגיעה. התביעה נדחתה, מן הטעם שלא הוכח קיומו של אירוע תאונתי. על פי החלטת המוסד הכאבים שהופיעו למערער בשוק שמאל הופיעו במהלך ירידה או הליכה רגילה ולא כתוצאה מתאונה, והפגיעה הנטענת נובעת מתהליך תחלואתי טבעי שאינו קשור לעבודה. כנגד החלטת המוסד הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי.

 

פסק הדין של בית הדין האזורי

  1. בפסק דינו ציין בית הדין האזורי, כי המערער מסר בהזדמנויות שונות גרסאות סותרות בנוגע לאופן קרות האירוע כמו גם בנוגע למהות הפגיעה שנגרמה לו – כאבים בכף הרגל או בשוק. בית הדין הפנה לגרסאות אלה:

"אבפני הרופא שקיבל אותו במועד האירוע הנטען התלונן על כאבים בשוק שמאל שהופיעו במהלך עבודתו בזמן הליכה; בבטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה כתב כי לאחר ירידה מכבאית לא יכול היה  להרים את כף רגל שמאל; ג. במסגרת מכתב שכתב לפקידת תביעות אצל הנתבע, טען כי לא יכול מהצעד הראשון להרים את כף רגל שמאל והרגיש כאבים; דבכתב התביעה טען כי בעת הירידה מהרכב הגבוה ולאחר מכן בעת הליכה חש בכאב עז בכף רגל שמאל ובשוק השמאלי; הבתצהיר עדותו הראשית כתב כי עקב תנועה לא נכונה חש בכאב עז ברגלו השמאלית ובחוסר יכולת להרים את כף הרגל" (ההדגשות במקור, ר.ר.).

בית הדין דחה את הסבר המערער כי תיאור האירוע שמסר לא נרשם כדבעי, בציינו כי גם במסגרת המסמכים אותם המערער עצמו מילא לא צוינה הגרסה המשופצת שהועלתה לראשונה בתצהירו, לפיה בשל תנועה לא נכונה שביצע חש בכאב עז ברגלו. נוכח זאת, העדיף בית הדין "את גרסתו הראשונית של המערער כפי שהועלתה בפני הרופא שקיבל אותו, במסגרת טופס התביעה לדמי פגיעה, במסגרת מכתבו מיום 30.6.2010 לפקיד התביעות, ואף במסגרת כתב התביעה שהוגש מטעמו, על פני גרסתו המאוחרת והמשופצת לפיה בשל תנועה לא נכונה חש בכאב עז".

בית הדין אף לא מצא את עדותו של העד מטעם המערער, מר ישראל טופז, משכנעת (להלן: מר טופז). תצהירו של מר טופז הוגש באיחור רב, והמערער כלל לא ציין את שמו של טופז כמי שהיה עד לאירוע הפגיעה, אלא ציין את שמם של שני עדים אחרים אשר לא באו להעיד מטעמו. לפיכך, יש להסיק כי לו היו עדים אלה מגיעים לעדות, הייתה גרסתו של המערער נסתרת. המערער הציג לפני בית הדין את יומן המבצעים של התחנה, שממנו לטענתו, ניתן ללמוד ממנו על קרות האירוע הנטען. ביומן המבצעים נכתב כי "כץ בתחנה לאחר משמרת ועוד לא יצא הביתה עם כאבים חזקים ברגל שמאל", וכן "ישראל עם דגון 43 יצא לקחת את כץ לקופ"ח". בית הדין קבע שלא ניתן ללמוד על קרות אירוע תאונתי למערער מן הכתוב ביומן, אלא רק כי הוא סבל מכאבים ברגלו.

בית הדין הוסיף עוד, כי מתיקו הרפואי של המערער עולה כי סבל בעבר מכאבים בכף רגלו השמאלית וביום 21.5.2008 אף ביקר אצל רופא המשפחה והתלונן על כאבים בעקב שמאל ללא חבלה. אשר לאסמכתא אותה צירף המערער (ב"ל (באר שבע) 46424-02-11 אוחנה – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 14.2.2012) ממנה לכאורה ניתן ללמוד כי ניתן להכיר בפגיעה שהתרחשה כתוצאה מתנועה לא נכונה במהלך העבודה כתאונת עבודה זו אינה רלוונטית משום שכלל לא הוכח שהמערער אכן ביצע תנועה לא נכונה אשר הביאה לפגיעה הנטענת ברגלו. משכך נקבע כי המערער לא הוכיח את קרות האירוע הנטען, והתביעה נדחתה.

       הערעור

  1. לאחר דיון "קדם ערעור" ניתנה החלטת בית הדין לפיה הדיון בערעור יתנהל על דרך של סיכומים בכתב. אשר על כן, פסק הדין ניתן על יסוד סיכום טענות הצדדים בכתב.

תמצית טענות הצדדים

  1. לטענת המערער, פגיעתו ביום האירוע אירעה עקב תנועה לא נכונה שביצע ברגלו. המערער הגיע לעבודתו ועלה לרכב כשהוא בריא, וירד ממנו חבול עם רגל נפוחה. לגישתו, "תנועה לא נכונה" אינה צריכה להיות תנועה חריגה, ודי בזווית לא נכונה של הרגל כדי שייחשב האירוע לאירוע תאונתי. המערער פנה לטיפול רפואי כשעה לאחר פגיעתו בעבודה, וסיפר לרופא המטפל שנפגע בעבודתו. די באמור בתיעוד הרפואי, לפיו אירע לו אירוע טראומטי, כדי לקבל את הטענה שהמערער נפגע בעבודתו. נוסף על כך, המערער מסר בשיחת טלפון לפקידת התביעות כי מדובר באירוע טראומטי ופרטים נוספים על קרות האירוע, ואולם, תוכן שיחה זו לא תועד על ידי המוסד לביטוח לאומי. מעבר לפגם המנהלי שנפל, לשיטתו, בכך שהליך בירור תביעה מתנהל ללא תיעוד ובדרך בה מכביד המוסד על בירור ההליך, גרסתו זו של המערער לא נסתרה בבית הדין ונתמכת, כאמור, בתיעוד הרפואי שהוגש בתיק.

אשר לעדותו של מר טופז נטען, כי עדותו גובתה ביומן המבצעים של התחנה, בו הוזכר כמי שלקח את המערער לטיפול רפואי. מר טופז אף טיפל במערער בקרח. המערער מבהיר כי תצהירו של מר טופז הוגש באיחור משום שהוא נעדר מעבודתו. העדים אותם רשם בטופס התביעה לא ראו את הפגיעה אלא רק ראו אותו לאחר פגיעתו, ועל כן, עדותם לא הייתה יכולה להוסיף לבירור עצם קרות האירוע. בעדותו של מר טופז לא נמצאו סתירות או פגם אחר, ועל כן לא היה מקום לקבוע שעדותו של מר טופז אינה משכנעת על יסוד נימוקים פרוצדוראליים גרידא. המערער מציין עוד כי לא היה מקום לדון בחומר הרפואי שבתיק ולקבוע שמערער התלונן בעבר על כאבים בכף הרגל, משום שעניין זה הוא בתחום מומחיותו של המומחה היועץ הרפואי שמתמנה מטעם בית הדין.

המערער מוסיף, כי בתי הדין לעבודה קיבלו את ההנחה לפיה ניתן להכיר בפעולה שמבוצעת במסגרת עבודתו הרגילה של המבוטח כתאונה בעבודה, וקיימת סבירות כי במקרה זה הייתה פעולה חריגה, שכן, אם לא כך הייתה אמורה הפגיעה להתרחש בכל פעם שירד המערער מרכב הכבאית. לאור האמור נטען כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי המערער נפגע בעבודתו.

  1. מנגד טוען המוסד לביטוח לאומי כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. הערעור מתמקד בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי ובשאלת מהימנות העדים שהופיעו בפניו, ויוצא כנגד התרשמותו של בית הדין מן העדויות. לגופו של עניין נטען, כי המערער לא הביא כל ראיה בדבר קיומו של אירוע תאונתי, אשר שונה מההתנהלות הרגילה והשגרתית בעבודתו, כלומר, אירוע שונה מטיפוס על מדרגות משאית וירידה מהן, פעולה שמבצע המערער פעמים רבות בעבודתו. משכך, המערער לא הוכיח כי בוצעה על ידו "תנועה לא נכונה", אשר מהווה תאונה בעבודה בשל היותה שונה, חדה ופתאומית ולאחריה הופיע הנזק. לשיטת המוסד, ירידה במדרגות לכשעצמה אינה משום ירידה לא נכונה או תנועה לא נכונה. נוסף על כך, המערער לא סיפק הסבר משכנע לסתירה המהותית בין האמור במסמכים השונים ואף בחקירתו הנגדית, ובין האמור בתצהירו. על כן מבקש המוסד כי הערעור ידחה.

דיון והכרעה

  1. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. זאת, מן הטעמים כמפורט להלן.
  2. בית הדין האזורי הגיע למסקנה בדבר דחיית התביעה, נוכח מה שנראה היה בעיניו סתירה שנמצאה בתיאור האירוע מפי המערער בהזדמנויות שונות, ובעיקר נוכח "גרסה מאוחרת ומשופצת" של המערער בדבר "תנועה לא נכונה" שביצע במהלך הירידה ממדרגות הכבאית, אותה העלה בתצהירו לראשונה, ואין לה זכר בגרסאות קודמות. גרסה אחרונה זו של המערער נדחתה על ידי בית הדין האזורי בהעדיפו על פניה כמקשה אחת את כל מה שנראה בעיניו יתר הגרסאות של המערער, בהן לא הוזכרה תנועה לא נכונה. על כן, בהעדר "תנועה לא נכונה" שהיה בה כדי לבסס קביעה בדבר קרות אירוע תאונתי למערער, נדחתה התביעה.

עיון במה שנראה היה בעיני בית הדין האזורי כגרסאות סותרות, ובעיקר נושא ה"תנועה הלא נכונה" שלא נמצאה לו תמיכה בהתייחסויות קודמות של המערער, הביא אותנו לכלל מסקנה כי לא היה מקום לדחות את התביעה וכי עלה בידי המערער להוכיח קרות לו אירוע תאונתי, המצדיק מינוי מומחה יועץ רפואי, לבחינת הקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי לבין אותו אירוע. על הטעמים לכך נעמוד להלן.

  1. דומה שאין מחלוקת על הגרסה העובדתית של המערער כפי שהיא עולה מטופס התביעה, ממכתב המערער למוסד מיום 30.6.2010, ומכתב התביעה, בהם לא תואר כל אירוע מיוחד אצל המערער, ומהם עולה כי בסיימו ירידה ממדרגות הכבאית, מהצעד הראשון, לא יכול היה המערער לדרוך על רגל שמאל עקב כאבים קשים. אף אין חולק כי בו ביום בו החלו הכאבים פנה המערער מיידית לטיפול רפואי. בתעודה הרפואית מיום 12.7.2009, הוא מועד האירוע, נרשם: כאבים בשוק שמאל שהופיו [כך במקור, ר.ר.] במהלך עבודתו בזמן הליכה TRAUMA – תאונת עבודה".

נציין כבר כאן כי לטעמנו, בשוני בתיאור הדברים שבתעודה הרפואית אין כדי לשלול את הגרסה המפורטת כפי שמסר המערער בכל ההזדמנויות לאחר מכן, בדבר הופעת כאב ברגל שמאל בסיום הירידה מן הכבאית, בדריכה על הקרקע. מרישום המילה 'טראומה' בתעודה הרפואית עולה כי היה ברור לרופא רושם התעודה כי אין מדובר בהליכה שגרתית שבמהלכה הופיעו הכאבים. משהדברים נרשמו באופן מובהק על דרך הקיצור, ובהעדר כל פירוט מצד הרושם למהות ה"טראומה", לא ניתן, בהסתמך עליהם לשלול את הגרסה המפורטת יותר, כפי שניתנה במועדים מאוחרים יותר על ידי המערער. לכל היותר, ניתן לומר שהרישום בתעודה זו הינו רישום חסר בדומה ל"אנמנזה שותקת", להבדיל מ"אנמנזה סותרת" (ראו והשוו: עב"ל 16656-03-11 צבי בן חיים – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 2.10.2011 בפסקה 9 וההפניות שם; עב"ל 13366-02-12 יורי קוברינסקי – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 11.12.2012 בפסקה 13(ד) וההפניות שם).

לא למותר הוא לציין כי לאמיתו של דבר, המוסד לביטוח לאומי לא חלק על הגרסה בדבר הופעת הכאבים בסמוך לירידה במדרגות, ואף בית הדין האזורי למעשה קיבל גרסה זו, ומה שהכריע את הכף לדחיית התביעה הוא כאמור הטענה בדבר "תנועה הלא נכונה" שהופיעה לראשונה בתצהיר.

  1. משעמדנו על עניין הרישום הרפואי מיום 12.7.2009, ובהעדר מחלוקת למעשה אודות הופעת כאבים חזקים ברגל שמאל, מיד בסמוך לסיום הירידה ממדרגות הכבאית, ועם הדריכה ברגל שמאל על הקרקע, וצעידה עליה, אנו סבורים כי הוכח קרות אירוע תאונתי למערער. במה דברים אמורים?
  2. נמצאנו למדים כי קבינת תא הנהג בכבאית הינה בגובה של מטר לפחות, כשלרכב שתי מדרגות בלבד. משמע, המערער ירד שתי מדרגות שגובהן כחצי מטר כל אחת. מדובר במדרגות מיוחדות, בגובה חריג. ירידה במדרגות מסוג זה אינה ירידה במדרגות רגילות, וזאת אף אם היא מבוצעת בשגרת העבודה. הירידה במדרגות מעין אלה על גובהן החריג כרוכה מעצם טיבה בתנועה לא סטנדרטית, לא נוחה ולא שגרתית. אין הדברים דומים למקרה של  דריכה נורמאלית ושבלונית שלא תוכר כתאונה בעבודה אלא אם תוכח שקדמה לה "תנוחה לא נכונה, על זווית לא נוחה, על ירידה מבוהלת או כושלת מהאוטובוס, על מכשול, על איבוד נעל(ראו דב"ע מד/0-90 שפיר – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע ט"ז בע' 97 , להלן: עניין שפיר, ועב"ל 36470-04-11 דן סקוירסקי – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 8.12.2011). הדברים יותר דומים למצב בו המבוטח נדרש ל"מרחק בלתי-רגיל בין האוטובוס והמדרכהעל גובה חריג של כבש האוטובוס וכיוצא באלה דברים" (ראו שם בעניין שפיר. ההדגשה שלי, ר.ר.), בהם יוכר אירוע כתאונה בעבודה נוכח היותה של התנועה המדוברת בלתי שגרתית. יפים לענייננו בשינויים המחויבים גם הדברים הבאים מפסק הדין בעניין אבוטבול מן הזמן האחרון בהם הובהר כי: "במהלך הליכתו הרגילה עולה ויורד אדם מדי פעם מכביש למדרכה ולהפך. האם נניח שכל עליה על מדרכה היא סיכון דרך, בהנחה שהמדרכה אינה משובשת או לא גבוהה במיוחד. הנחה זו היא בלתי סבירה לחלוטין" (עב"ל 60596-10-10 סוזן אבוטבול – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 9.6.2013, בפסקה 11. ההדגשה שלי, ר.ר.).
  1. הנה כי כן, בהעדר מחלוקת כי המערער ירד ממדרגות בגובה חריג, ונוכח הופעת הכאב עם סיום ביצוע התנועה הלא שגרתית, בבואו לדרוך על הקרקע ולצעוד על רגלו השמאלית, מקובל עלינו כי אירע למערער אירוע תאונתי המצדיק מינוי מומחה יועץ רפואי, אשר יקבע האם ישנו קשר סיבתי בין קרות האירוע התאונתי למערער ובין הליקוי ממנו הוא סובל ברגלו.                                                                                          סוף דבר

נוכח כלל האמור לעיל, הערעור מתקבל. התיק יוחזר לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה יועץ רפואי בהתאם לתשתית העובדתית שנקבעה.

המוסד לביטוח לאומי ישא בהוצאות המערער בסך 2,500 ש"ח.

ניתן היום, כ"ז בטבת, תשע"ד (30, בדצמבר, 2013) בהעדר הצדדים, וישלח לצדדים בדואר.

         
יגאל פליטמן,

נשיא, אב"ד

  ורדה וירט-ליבנה,

סגנית נשיא

  רונית רוזנפלד,

שופטת

 

מר אלי פז,

נציג ציבור (עובדים)

  גברת דיתי שרון,

נציגת ציבור (מעבידים)

 

קרא עוד
התקף לב ואירוע מוחי
המנוח נפטר לאחר שלקה בליבו, בית הדין הכיר באירוע חריג שאירע בעבודתו כפגיעה בעבודה

בית הדין לעבודה בעב"ל 38080-04-12 קיבל את ערעורה של אלמנת המנוח שיוצגה ע"י עו"ד מיכאל לנג ועו"ד בועז דרנס ממשרד עו"ד מרקמן טומשין, וקבע כי התקיים אירוע חריג במסגרת עבודתו של בעלה כמפקח באגף התברואה של העירייה, אשר הוביל לאוטם שריר הלב, ובסופו של דבר אף למותו. בעקבות כך, קבע בית הדין כי מתקיימים התנאים להכרה בתאונת עבודה.

 

בית הדין הארצי לעבודה
עב"ל 38080-04-12

ניתן ביום 18 דצמבר 2014

1. עזבון המנוח XXXXX ז"ל
2. אלמנת המנוח גב' XXXXX
המערערים
                     –
 המוסד לביטוח לאומי המשיב

לפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט ליבנה, השופטת לאה גליקסמן

     נציג ציבור (עובדים), מר ראובן רבינוביץ , נציג ציבור (מעסיקים), מר אמנון גדעון

בשם המערערים – עו"ד מיכאל לנג, עו"ד בועז דרנס

בשם המשיב –  עו"ד סימונה מימון 

פסק דין

השופטת לאה גליקסמן:

  1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט יצחק לובוצקי; בל 1318-08) [פורסם בנבו] בו נדחתה תביעתה של גב' עוקשי ריטה, אלמנתו של אריה עוקשי ז"ל (להלן – המנוח), להכיר באירוע מיום 5.4.2001 כתאונת עבודה.

ההליך בבית הדין האזורי:

  1. הצדדים הסכימו למינוי מומחה רפואי על בסיס תשתית עובדתית מוסכמת.

התשתית העובדתית המוסכמת:

  1. במועדים הרלוונטיים היה המנוח אחראי על המפקחים באגף התברואה בעיריית ראשון לציון. כמפקח אחראי על עובדי התברואה הוא לא ביצע את פינוי האשפה בפועל,  אלא נשא באחריות על עבודות הפינוי שביצעו העובדים תחתיו.
  2. עבודתו של המפקח מתחילה בכל יום רגיל בשעה 05:45 ומסתיימת בסביבות השעה 14:00.
  3. ביום 5.4.2001 ערב חג הפסח, בשעת לילה, נגרם למנוח אירוע חריג הן מבחינת היקף שעות העבודה (ביצוע משמרת כפולה בלילה (והן מבחינת אופי המשמרת.
  4. ביום שלפני ערב חג פסח מבוצעת העבודה הרגילה, היינו משעות הבוקר המוקדמות ועד השעה 14:00. אולם, לאחריה על העובדים להתייצב שוב לעבודה, עוד באותו יום, לפני השעה 20:00 ולבצע תורנות נוספת כפולה, הן של פינוי אשפה באיזורים שלא פונו בבוקרו של אותו יום, והן בפינוי אשפה של האיזורים שפונו באותו יום לקראת החג. מדובר במשמרת שמבוצעת עד סמוך לשעה  6:00.
  5. עבודת המפקח בימים רגילים אינה כוללת עבודה פיסית. יחד עם זאת, בערב חג הפסח, משתתפים גם המפקחים בעבודה הפיסית בפינוי האשפה.
  6. בבוקר שלפני ערב החג, עסק המנוח בעבודתו הרגילה עד שעה  14:00, והתייצב שוב לעבודה לפני השעה 20:00 לשתי משמרות נוספות רצופות. מדובר בעבודה שנעשית בלחץ רב,  היות שלמחרת היום מתבצע סיור שטח במעמד ראש העיר לקראת החג,  ומדובר במעין "מסדר המפקד".
  7. ביום זה יש לחץ גדול, מריבות וצעקות, והכל במטרה להספיק את העבודה הכפולה. העבודה קשה יותר היות שהיא מתבצעת בחשיכה.
  8.  במהלך המשמרת הכפולה חש המנוח ברע.
  9. בבוקר ה- 6.4.2001 נמצא המנוח כשהוא מחוסר הכרה במכוניתו ברח' שדרות יעקב,  שהיה בתחום בו ביצע את עבודות הפיקוח. המנוח לא הספיק להעביר את הכרטיס המגנטי המציין את סיום יום העבודה.
  10. המנוח פונה כשהוא מחוסר הכרה למרכז הרפואי אסף הרופא בצריפין,  והחל מאותו מועד הוגדר כ"צמח", עד שנפטר כעבור מספר שנים.

חוות דעת המומחה הרפואי הראשון – ד"ר אברהם רפופורט:

  1. בית הדין האזורי מינה את ד"ר אברהם רפופורט, נוירולוג, כמומחה רפואי, והפנה אליו שאלות אלה:

13.1.                   ממה נפטר המנוח אריה עוקשי ז"ל?

13.2.                   מה הסבירות לקיומו של קשר סיבתי בבחינת סיבה ותוצאה בין עבודת המנוח עובר למחלתו כפי שמתוארת בעובדות המוסכמות, לבין מחלתו ופטירתו לאחר מספר שנים?

  1. בחוות דעתו מיום 13.12.2009 השיב ד"ר רפופורט כך:

המנוח מר עוקשי אריה ז"ל, סבל מנזק מוחי מפוזר עקב חוסר הספקת חמצן למוח. בקבלתו לבית החולים אסף הרופא ביום 6.4.2001 היה מחוסר הכרה בתרדמת (COMA). C.T.  מוח – היה תקין. תרשים E.E.G הראה האטה כללית, עם אירועים של השטחות כלליות. תרשים חולני אך אינו ספציפי למחלה מסוימת. ההאטה הכללית משקפת את הליקוי בתפקוד של קליפת המוח.

עבר טיפולים שונים וממושכים כולל טיפולים שיקומיים בבית חולים "רעות", תה"ש ובאחוזת  ראשונים. 

מההיבט הנוירולוגי אין קשר סיבתי בין עבודתו המאומצת פיזית ומנטאלית ביום האירוע, שהיה ערב חג, לבין איבוד ההכרה והמצב של הקומה.

במהלך האשפוז והבירור אותו עבר, לא הגיעו למסקנה חד משמעית, מה הייתה סיבת הקומה בו הוא היה שרוי.

הנני ממליץ על מתן חוו"ד של רופא פנימאי.

חוות דעתו של המומחה הרפואי הנוסף – פרופ' עמיחי שטנר:

  1. נוכח חוות דעתו של ד"ר רפופורט הסכימו הצדדים על מינוי מומחה רפואי נוסף – פנימאי, ובית הדין  האזורי מינה את פרופ' עמיחי שטנר והפנה אליו אותן שאלות:

15.1.                   ממה נפטר המנוח אריה עוקשי ז"ל?

15.2.                   מה הסבירות לקיומו של קשר סיבתי בבחינת סיבה ותוצאה בין עבודת המנוח עובר למחלתו כפי שמתוארת בעובדות המוסכמות, לבין מחלתו ופטירתו לאחר מספר שנים.

לפי התיאורים שבמסמכים מדובר באדם עם רקע של אלכוהוליזם ALCOHOL ABUSE)) וכתוצאה מזה נזק כבדי לא הפיך (מוזכרת שחמת הכבד) CIRRHOSIS ובנוסף נזק נוירולוגי בעצבים ההיקפיים מסוגPERIPHERAL NEUROPATHY.. לא מתואר נזק ללב שכידוע עלול גם הוא להיגרם על ידי צריכת אלכוהול מופרזת.

בנוסף, מדובר באדם שהיה מעשן כבד.

עישון כבד ובמיוחד בגברים גורם כידוע להאצה של תהליכי טרשת העורקים. מן המסמכים אנו למדים שלמר עוקשי הייתה עדות מפורשת לקיום מחלה כזאת בעורקי הרגליים  [PVD] PERIPHERAL VASCULAR DISEASE.

מאחר "והעץ הארטריאלי חד הוא", הסבירות לתהליך דומה (אפילו אסימפטומטי) בעורקים נוספים היא גבוהה ביותר, כמעט ודאית.  למעשה מקובל בספרות הרפואית שקיום PVD הוא אינדיקטיבי לקיום מחלה טרשתית קורונרית [=בעורקים המזינים את הלב], וזאת בוודאות של מעל 90%.

כאשר חולה כזה בגיל 56 מפתח "דום לב" [מה שמתאים לפרטי האירוע  הטרגי מיום 6.4.2001],  מדובר בסבירות גבוהה על הפרעה לאספקת הדם ללב "איסקמיה" או אוטם שריר הלב.

דבר זה עלול לגרום להפרעת קצב חדרית ממאירה מסוג VT או VF ולמעשה למוות קליני.

הנחה זו נתמכת מאוד לא רק על ידי גורמי הסיכון האופייניים ועל ידי העדר כל הסבר אלטרנטיבי אלא גם על ידי השינויים הדינמיים בקיר האינפרולטרלי שנמצאו באקג …

לאחר האירוע ..  החולה נשאר במצב של  "צמח"  בגלל חוסר אספקת דם למח בזמן הפרעת הקצב(ANOXIC BRAIN DAMAGW)    ומכך גם נפטר כעבור זמן.

אינני מוצא כל קשר סיבתי בין עבודתו בימים שקדמו לאירוע שתואר במסמך המצורף לבין התפתחות התקף לב.

גרימת המחלה הטרשתית בכלי הדם קשורה בגורמי הסיכון האמורים, במיוחד גיל, מין, עישון ואלכוהול. חסרים בתיק פרטים, אך לא מן הנמנע שקיימים גורמי סיכון נוספים אצל מר עוקשי שעליהם אין בידינו מידע כגון עודף משקל, רמות גבוהות של כולסטרול או סיפור משפחתי של מחלת לב.

על רקע זה,  הופעת איסקמיה בשריר הלב וכנראה אריטמיה חדרית פטלית אינה בלתי סבירה גם ללא גורמים חיצוניים מיוחדים הקשורים לעבודה.

הנושא של SUDDEN CARDIAC DEATH מוכר היטב בספרות הרפואית ושכיח שמתרחש בהפתעה ללא קשר למאמץ מיוחד או כיוצא בזה.

אין הדבר בא לומר שעל רקע מחלה טרשתית מפוזרת וקורונרית קיימת מסיבות אחרות,  לא יכול לבוא אירוע של החמרה על רקע נפשי ולא גופני.

למעשה אפילו חקרתי את הקשר הזה וגם פרסמתי את הממצאים במאמר בעיתון בריטי QUARTERLY JOURNAL OF MEDICINE בהוצאת OXFORD.

אירועים חריגים כגון רעידת אדמה או התקפת טילים אכן נמצאו כקשורים בעלית התחלואה והתמותה הלבביים בסמוך להתרחשותם.

אלא שבתאור העובדות המוסכמות לא מצאתי אלא עבודת פיקוח ללא מאמץ פיזי חריג וללא ארוע מתועד של התפרצות נקודתית מעבר להכנות לפסח שכללו עבודה "כפולה" עם הכנות גם לסיורו של ראש העיר.

קשה לי לראות בנסיבות אלו TRIGGER משכנע דיו על מנת לבסס קשר סיבתי למוות הקרדיאלי הפתאומי.

תשובות פרופ' שטנר לשאלות ההבהרה:

  1. האם לפי האסכולה  הרפואית בה אתה נוקט, מאמץ פיזי או נפשי חריגים, עשויים לגרום לאוטם שריר הלב בסמוך לאחר התרחשותם?

אכן אני מסכים שמאמץ גופני או נפשי חריגים עשויים לגרום לאוטם שריר הלב בסמוך לאחר התרחשותם או יותר מאוחר. נושא זה מופיע בחוות הדעת המקורית בעמוד 3.

  1. בהנחה כי במקרה דנן התרחש אירוע חריג (כפי שנקבע במפורש בסעיף 3 לרשימת העובדות המוסכמות), הן מהבחינה הנפשית והן מהבחינה הפיזית, בסמוך לפני התרחשות האוטם, ונוכח קביעתך כי גם כאשר קיימת מחלה טרשתית יכולה להתרחש החמרה במצב על רקע אירוע חריג:

17.1.                   האם יתכן כי האירוע החריג החמיר את מצבו הלבבי של המנוח?

17.2.                   האם יתכן כי האירוע החריג זירז את בוא האוטם ואלמלא האירוע בעבודה הוא היה מתרחש במועד מאוחר יותר?

מהו TRIGGER למחלה קרדיו-ווסקולרית חריפה לפי הספרות הרפואית?

אכן במחקרים לא מעטים ומאד מעניינים זוהו היטב מספר טריגרים כאלה. למשל ב- MILIS STUDY היה טריגר אפשרי ל-48% וב-13% נחשדו 2 או יותר טריגרים. אלה כללו  "EMOTIONAL UPSET" פעילות גופנית בינונית או כבדה, חוסר שינה, אכילת יתר ועוד. הבעיה שאלו פעילויות נפוצות ואילו התקף לב הוא נדיר ובמחקר זה לא היו נתונים על קבוצות ביקורת.

לפי שיטתו היותר מדויקת של מיטלמן, מאמץ קשה (=6 METS ומעלה) בשעה שלפני האירוע (ONSET STUDY) יכול להיות קשור להתקף לב או במוות קרדיאלי פתאומי. באותו מחקר נמצא קשר גם לכעס קיצוני או חרדה קיצונית (5 ומעלה בסולם של 7 או 25% העליונים בין 100) בשעתיים שלפני ההתקף. מחקרים אלה עוסקים גם בשאלת HIGH PRESSURE DEADLINE ואכן מצאו שלחץ כזה ביממה שלפני האירוע מעלה את הסיכון להתרחשותו בשיעור של 2.3-6.

אם אכן הגדרת האירועים אשר קדמו למציאתו של מר עוקשי ללא הכרה במכוניתו הוגדרו והוסכמו על ידי שני הצדדים כ"אירוע חריג" העונה להגדרת הנ"ל, כי אז לא נותר לי אלא להסכים כי ייתכן והיה בהם TRIGGER כאמור ומצוטט לעיל. לפיכך, יתכן כי האירוע החריג החמיר את מצבו של המנוח ויתכן כי האירוע החריג זירז את בוא האוטם בשריר הלב ו/או הפרעת הקצב ה"ממאירה".

  1. מה האבחנה של בית החולים באשפוז מיום 6.4.2001?

תאריך 6.4.2001 הוא יום האשפוז של עוקשי אריה. האבחנות בשלב זה הן ראשוניות בלבד.

במכתב השחרור של בית החולים אסף הרופא שתאריכו 7.9.2001 (בכתב יד) מופיעה מילה לא קריאה, ייתכן אולי COMA ואחריה: היפוקלמיה (רמת אשלגן נמוכה), אטיליזם (=צריכת אלכוהול מופרזת, אין לראות בכך אבחנה עכשווית אלא תיאור אבחנות בעבר), שחמת כבד אלכוהולית ונוירופטיה (=מחלת עצבים היקפיים) אלכוהולית.

  1. האם נכון שעל פי מסמכי בית החולים לא אובחן אירוע מוחי ולא אובחן אוטם שריר הלב?

נכון.

  1. האם נכון כי בסיכומי המחלה של האשפוז הראשון באסף הרופא, במחלקה הפנימית, מיום 6.4.2001 הופיעו אבחנות כדלקמן (לנוחיות מתורגם לעברית):
  • קומה
  • הפיוקלמיה
  • אתיליזם
  • שחמת כבד אלכוהולית
  • נוירופטיה אלכוהולית

נכון.

  1. האם נכון שבבירור באשפוז נשלל אירוע מוחי ונשלל אוטם שריר הלב?

אכן נשלל אירוע מוחי ראשוני. לית מאן דפליג כי האבחנה המשתמעת מכל הרישומים (למשל עיין ב-7.4 וכן 9.4 ובדו"ח ההעברה של תה"ש מיום 17.7.2002) היא נזק מוחי דיפוזי חמור משני ל-ANOXIA ׁ (= העדר אספקת חמצן למוח).

ב-"מהלך ודיון" של סיכום המחלה אין כל התייחסות לסיבת האירוע אבל כן מוזכר שנמצא עם דופק איטי קיצוני (20 לדקה, נורמלי = לפחות 60) וללא נשימה. 

מקובל מהספרות המקצועית ומהניסיון הקליני שמצב כזה נקרא

CARDIO RESPIRATORY ARREST או גם SUDDEN CARDIAC DEATH.

שינויי האקג הדינמיים אשר מוזכרים בסיכום המחלה אינם דיפוזיים (כמו בבעיה מטבולית, למשל הפרעת אלקטרוליטים) אלא ממוקמים לקיר התחתון לטרלי (IIIIIAVF וכן V6-5) וגם מראים דינמיקה (= שנוי מיום ליום) –

לכן הם תומכים באירוע לבבי אשר לא חייב להיות אוטם בשריר הלב (= נמק תאים) אלא מספיק שיהיה איסקמיה (=ירידה באספקת הדם עקב הפרעה חולפת הפיכה) שגם היא יכולה לגרום לאריטמיה (הפרעת קצב) ממאירה ולתוצאות כפי שנראו אצל מר עוקשי. בנוסף יש לציין שבתיאור הא.ק.ג. במכתב של שיבא מוזכרים "סימני אוטם ישן".

  1. האם נכון שבמיון נמצא ערך אשלגן נמוך של 3.04?

נכון; ערך זה הוא נמוך גבולי (אשלגן נורמלי: 4.9 – 3.3. מיליאקוויולנט / ליטר לפי הוושינגטון מנואל 2007 למשל). לפי הספרות, חומרת הסימפטומים של היפוקלמיה היא פרופורציונלית למידתה. סימפטומים בד"כ לא מופיעים עד שרמות האשלגן הן קטנות מ-3 מיליאקוויולנט / ליטר. סימפטומים קשים בשרירים (חולשה עד שיתוק) מופיעים רק בערכי אשלגן נמוכים מ-2.5 מיליאקוויולנט / ליטר. ברמות כאלה עשוי להיגרם אפילו פירוק תאי השריר (RHABDOMYOLYSIS).

אצל התובע, לא רק שרמות האשלגן היו נמוכות במידה קלה ביותר שאינה גורמת לסימפטומים, אלא שאנזימי השריר והכבד (לפי סיכום המחלה של אסף הרופא) היו תקינים ואינם תומכים כלל ב-BINGE ALCOHOLUC (= שתיה כבדה) קשה שצפויה לגרום גם לעלית אנזימי כבד (והיפוקלמיה משמעותית – לעלית אנזימי שרירי).

  1. האם נכון שיש עדות כי שתה הרבה אלכוהול בימים שטרם האשפוז?

לא מצאתי עדות כזאת בחומר שלפני וממצאי הבדיקה הגופנית בהגעתו לבית החולים אינם מציינים ריח אלקוהול, ממצא בולט שקשה להחמיצו (צוות נט"ן שרכן על החולה כדי להנשים אותו היה בוודאי מציין ממצא בולט כגון ריח אלקוהול ומוסר אותו הלאה לצוות בית החולים, אולם לא מצאתי זכר לממצא כזה).

  1. האם נכון שבא.ק.ג. שחזרו לתקנם בא.ק.ג. שבוצע בחדר מיון?

היו שינויי אקג הנדונים בסעיף 22.

  1. האם נכון שבעברו אושפז עקב אובדן הכרה לאחר שתיית אלכוהול 4 – 3 שנים בטרם האירוע?

לא מצאתי עדות כזו בחומר שלפני.

  1. אם התשובות לשאלות 21 עד 26 חיוביות, האם נכון לומר כי לא מדובר באירוע מוחי או לבבי איסכמי או דימומי?

נכון לומר כי לא מדובר באירוע מוחי ראשוני. אירוע לבבי לא נשלל וממשיך להיות הסביר ביותר בעיניי.

קשה לקשור בין ACUTE ALCOHOL INTOXICATION  שמצד אחד מאפשרת למר עוקשי להתייצב בזמן לעבודתו פעמיים ככתוב בעובדות המוסכמות, וכן לבצעה, ומצד שני גורמת למותו…

  1. האם  מכל החומר המצורף ניתן להצביע על אי ספיקה נשימתית לאחר שתייה לשוכרה וירידה מסוכנת ברמת האשלגן?   (כשבהיסטוריה סיפור דומה בעברו).

לא.

  1. האם לאור האמור לעיל – ניתן לקשור מה מתוך התופעות לתיאור עבודתו בימים שטרם האשפוז?

הסצנריו הסביר הוא שלחולה היו גורמי סיכון קרדיו-וסקולריים רבים ועל רקע זה מת מוות פתאומי קרדיאלי (ייתכן חשמלי – הפרעת קצב). אם אכן עבודתו כבר מוגדרת כ"אירוע חריג" – בעובדות המוסכמות – קשר סיבתי אינו בלתי אפשרי על רקע מחלותיו הקודמות הקשות הכוללות את ההתמכרות לאלקוהול.

  1. האם לא מדובר בסבירות גבוהה באובדן הכרה לאחר שתיינות מופרזת כפי שאירע בעבר? וללא קשר לעבודתו?

לא. אבדן הכרה אחרי שתיינות לא היה גורם ל-ARREST וכן היה מורגש על ידי הצוות שהנשים את החולה וטיפל בו ביום האירוע.

  1. בהחלטה מיום 24.10.2011 החליט בית הדין האזורי ביזמתו להפנות למומחה הרפואי שאלת הבהרה נוספת, כמפורט להלן:

לאור תשובותיך לשאלות ההבהרה … האם השפעת "האירוע החריג" המתואר בעובדות המוסכמות, על קרות האוטם פחותה בהרבה מהשפעתם של גורמי סיכון אחרים שהיו קיימים אצל המנוח (בין על דרך הגרימה ובין על דרך ההחמרה)?

 תשובתי לשאלתך בהחלטת בית המשפט מיום 24.10.11 היא כי ניתן לייחס משקל שווה לעובדות "המוסכמות כאירוע חריג" ולגורמי הסיכון הקרדיו-ווסקולריים הרבים שהיו למר עוקשי ז"ל.

פסק דינו של בית הדין האזורי:

  1. בית הדין האזורי קבע כי לפני בית הדין מונחות שתי חוות דעת: חוות דעתו של ד"ר רפופורט הדוחה חד משמעית את הקשר הסיבתי הרפואי בין המחלה לאירועים בעבודה, וחוות דעתו של פרופ' שטנר "הגם שקושרת במשהו בין המחלה לעבודה היא לא חד משמעית"; תשובתו  של פרופ' שטנר כי "אם אכן עבודתו כבר מוגדרת כ'אירוע חריג' … קשר סיבתי אינו בלתי אפשרי.." וכי יש לייחס משקל שווה להשפעת עבודתו של המערער ביום האירוע לבין הגורמים האחרים, אינה מספקת ליצירת "קשר סיבתי רפואי", ובכל מקרה לא מקיימת את הדרישה להוכחת קשר סיבתי בין האירוע לתאונה ברמה של "מעל 50% סבירות"; הסתמכות "משולבת" על שתי חוות הדעת של היועצים הרפואיים שמונו בתיק זה, אינה מספקת לומר כי אכן הוכח "קשר סיבתי רפואי" בין האירוע למחלה שהובילה לבסוף, לפטירה המצערת; לפיכך, אין מנוס מדחיית התביעה.

הליך הערעור:

  1. בהחלטה מיום 20.8.2014 קבענו כי בשלב זה יש מקום להפנות אל המומחה הרפואי פרופ' שטנר שאלת הבהרה נוספת בעניין הקשר הסיבתי. בעניין זה נקבע בהחלטה מיום 20.8.2014 כי אמנם המומחה הרפואי קבע כי ניתן לייחס משקל שווה לאירוע החריג ולגורמי הסיכון שהיו למנוח, ומתשובה זו משתמעת לכאורה תשובה חיובית גם לעניין הקשר הסיבתי [השוו: [עב"ל (ארצי) 106/07 דורית גלס – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (20.5.2007)]. יחד עם זאת, תשובת המומחה הרפואי לשאלת הקשר הסיבתי, כשלעצמה, אכן אינה חד משמעית לעניין קביעת קשר סיבתי בסבירות העולה על 50%.

תשובת המומחה לשאלת ההבהרה הנוספת:

  1. בהמשך להחלטה מיום 20.8.2014 הופנתה למומחה הרפואי שאלת הבהרה נוספת, כמפורט להלן:

בחוות דעתך מיום 21.2.2011 נקבע על ידך כך:

אם אכן הגדרת האירועים אשר קדמו למציאתו של מר עוקשי ללא הכרה במכוניתו הוגדרו והוסכמו על ידי שני הצדדים כ"אירוע חריג" העונה להגדרת הנ"ל, כי אז לא נותר לי אלא להסכים כי ייתכן והיה בהם TRIGGER כאמור ומצוטט לעיל. לפיכך, יתכן כי האירוע החריג החמיר את מצבו של המנוח ויתכן

כי האירוע החריג זירז את בוא האוטם בשריר הלב ו/או הפרעת הקצב ה"ממאירה".

ובחוות דעתך מיום 2.6.2011 נקבע על ידך כך:

הסצנריו הסביר הוא שלחולה היו גורמי סיכון קרדיו-וסקולריים רבים ועל רקע זה מת מוות פתאומי קרדיאלי (ייתכן חשמלי – הפרעת קצב). אם אכן עבודתו כבר מוגדרת כ"אירוע חריג" – בעובדות המוסכמות – קשר סיבתי אינו בלתי אפשרי על רקע מחלותיו הקודמות הקשות הכוללות את ההתמכרות לאלקוהול.

בחוות דעתך מיום 2.11.2011 נקבע על ידך כך:

תשובתי לשאלתך בהחלטת בית המשפט מיום 24.10.11 היא כי ניתן לייחס משקל שווה לעובדות "המוסכמות כאירוע חריג" ולגורמי הסיכון הקרדיו-ווסקולריים הרבים שהיו למר עוקשי ז"ל.

בהמשך לתשובות אלה, מופנית אליך שאלת הבהרה נוספת כמפורט להלן:

האם ניתן לקבוע, בסבירות של מעל 50%,  כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האוטם או הפרעת הקצב בה לקה המנוח, דהיינו, האם הקביעה שהאירוע החריג תרם להתרחשות האוטם או הפרעת הקצב סבירה יותר מהקביעה שלפיה לאירוע החריג לא הייתה השפעה על קרות האוטם או הפרעת הקצב?

  1. תשובת המומחה הרפואי לשאלת ההבהרה הנוספת הייתה כמפורט להלן:

לולא כלל גורמי הסיכון הרבים שלרבים מהם (עישון כבד, אלקוהוליזם) תרם מר  אריה עוקשי במו ידיו לא היה לדעתי ה"אירוע החריג" כפי שהוגדר מלווה בכל נזק בריאותי.

גם ללא "האירוע החריג" המדובר היה לדעתי מתרחש אירוע לב בעתיד הנראה לעין וזאת כאמור על רקע גורמי הסיכון המרובים אשר ככל הנראה גרמו לפלקים טרשתיים בעורקי המנוח ובהם בעורקי הלב (העורקים הקורונריים) שחסימה שלהם עשויה לגרום לאוטם שריר הלב או הפרעת קצב קטלנית כגון טכיקרדיה חדרית או פרפור חדרים.

מאחר והאירוע מוסכם על הצדדים כחריג ומאחר וההסכמה כוללת שני היבטים של חריגה מהשגרה (ההיבט של מאמץ גופני מחד וההיבט של סטרס נפשי מאידך) הרי שכל אחד מההיבטים הללו לחוד ושניהם ביחד יכולים היו לפי הספרות המקצועית לגרום לכך שפלק טרשתי יהפוך ל"בלתי יציב" unstable ולהוות בכך "טריגר" לאירוע הסופני שבעקבותיו נמצא מוטל חסר הכרה במכוניתו, מצב שאינו הפיך.

(ההדגשות  במקור – ל.ג.)

כנובע מקביעה זו, ובהסתמך שוב על המקורות המצוטטים בחוות הדעת ובתשובותיי (בפרט בינואר 2011) ניתן אכן לקבוע בסבירות של מעל 50% כי קיים קשר סיבתי וכי האירוע החריג תרם לאירוע הלב שהוביל למותו של מר אריה עוקשי בתמונה של  sudden cardiac death.

(ההדגשה הוספה – ל.ג.)

בנוסף לאמור לעיל אני רואה לעצמי חובה מקצועית לחזור ולציין בפני כבוד בית המשפט כי למרות גילו הצעיר יחסית של מר עוקשי (יליד 1944, האירוע באפריל 2001) הרי הצירוף של גורמי הסיכון ותוצאותיהם שכללו פגיעה קשה בכבד, בעצבים ובעורקים היה כרוך בירידה חדה בתוחלת החיים שלו וכי סיכוייו/סיכוניו לתחלואה ולתמותה מוקדמת היו גבוהים בלאו הכי.

טענות הצדדים:

  1. המוסד לביטוח לאומי טען כי קיים פער בין תשובותיו של המומחה הרפואי בעניין הקשר הסיבתי בין חוות דעתו הראשונה לבין חוות דעתו המאוחרות יותר, לרבות בתשובתו לשאלת ההבהרה הנוספת; קיימת סתירה בין תשובתו של המומחה הרפואי בעניין הקשר הסיבתי לבין חלקים אחרים בתשובת המומחה הרפואי לשאלת ההבהרה, בהם הוא מצביע על גורמי הסיכון הרבים מהם סבל המנוח; אין בתשובות המומחה הרפואי מידת הוודאות המינימאלית הנדרשת להוכחת הקשר הסיבתי; לאור האמור, חזר המוסד על בקשתו כי בית הדין ימנה מומחה רפואי אחר מתחום הקרדיולוגיה.

המוסד הוסיף וטען כי מייעוץ רפואי שקיבל בעניינו של המנוח, על יסוד נתונים קליניים שונים,  הובהר כי למנוח לא היה כלל אירוע לבבי ולא היה sudden cardiac death, וכי תשובותיו של המומחה הרפואי אינן נכונות מבחינה רפואית.

לחלופין, ביקש המוסד להעביר למומחה הרפואי שאלות הבהרה נוספות.

  1. המערער טען כי טענתו של המוסד לביטוח לאומי כי יש למנות קרדיולוג ולא פנימאי נדחתה כבר בהחלטת בית הדין מיום 20.8.2014; אין מקום להתיר למוסד להעביר למומחה שאלות הבהרה נוספות, לאחר שבבית הדין האזורי הפנה המוסד למומחה הרפואי 12 שאלות הבהרה; בהחלטה מיום 20.8.2014 נקבע שכל שנותר כדי להכריע בתיק הוא תשובתו של המומחה הרפואי לשאלת הבהרה נוספת בעניין הקשר הסיבתי; נוכח תשובתו הברורה של המומחה הרפואי לשאלה זו יש להכיר בפגיעתו של המערער כפגיעה בעבודה.

הכרעה:

  1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק אנו קובעים כי דין הערעור להתקבל, ויש להכיר באירוע מיום 5.4.2001 כפגיעה בעבודה.
  2. בהחלטה מיום 20.8.2014 ניתנה התייחסות לעיקר טענות המוסד, כפי שהועלו בהשלמת הטיעון מטעמו לאחר קבלת תשובת המומחה הרפואי לשאלת ההבהרה.
  3. לעניין הפער בין תשובותיו של המומחה הרפואי בחוות הדעת השונות: כפי שהוסבר בהחלטה מיום 20.8.2014, נקודת המוצא של המומחה הרפואי בחוות דעתו הראשונה הייתה שלא התרחש אירוע חריג עובר לאירוע מיום 5.4.2001. לאחר שהובהר למומחה הרפואי כי אירועי יום 5.4.2001 הם בגדר "אירוע חריג", שינה המומחה הרפואי את חוות דעתו בעניין הקשר הסיבתי. מחוות הדעת והתשובות לשאלות ההבהרה עולה בבירור כי הגורם לשינוי בעמדתו של המומחה הרפואי היה שינוי התשתית העובדתית, דהיינו ההבהרה כי האירועים ביום 5.4.2001 הם בגדר אירוע חריג, ביחס לעבודת הפיקוח הרגילה של המנוח.
  4. לעניין הטענה שיש למנות מומחה אחר – קרדיולוג:  כפי שקבענו בהחלטה מיום 20.8.2014, אין מקום שלא לפסוק על יסוד חוות דעתו של פרופ' שטנר בשל היותו רופא פנימאי. ראשית, המוסד לביטוח לאומי הסכים למינוי מומחה רפואי פנימאי, על פי המלצתו של ד"ר רפופורט. שנית, במקרה הנדון, נוכח הספק בדבר הגורם לאירוע של אבדן הכרה (אירוע מוחי, אירוע לבבי, תוצאה של שתייה מופרזת של אלכוהול), נכון יותר למנות רופא פנימאי, היכול להתייחס למגוון האפשרויות, ולא מומחה רפואי מתחום ספציפי, כפי שהמליץ גם ד"ר רפופורט; שלישית, כעולה  מחוות דעתו של פרופ' שטנר, הוא ערך מחקר שאף פורסם בעניין הקשר הסיבתי בין אירוע חריג לבין אירוע לבבי, כך שיש לו את הידע הדרוש למתן חוות הדעת בעניין זה.
  5. אנו דוחים גם את הטענה כי אין בתשובתו של המומחה הרפואי "מידת הוודאות המינימאלית הנדרשת לקיום חובת הוכחת קשר סיבתי",  או כי "כל אחת מתשובותיו שונה מהותית מהאחרות בעניין הנדרש", וזאת נוכח התייחסות המומחה הרפואי בתשובתו האחרונה לשאלת ההבהרה לגורמי הסיכון של המנוח.  המומחה הרפואי ציין אמנם כי למנוח היו גורמי סיכון משמעותיים, אשר עשויים היו לגרום לאירוע לב במועד כלשהו בעתיד, אולם השיב חד משמעית כי "בסבירות של מעל 50% קיים קשר סיבתי וכי האירוע החריג תרם לאירוע הלב שהוביל למותו של מר אריה עוקשי בתמונה של sudden cardiac death", וכי "ניתן לייחס משקל שווה לעובדות 'המוסכמות כאירוע חריג' ולגורמי הסיכון הקרדיו-ווסקולריים הרבים שהיו למר עוקשי ז"ל". בהקשר זה יש להזכיר כי עת מדובר באוטם שריר הלב "נקודת המוצא היא, שבמבוטח מקננת מחלת לב כלילית, אשר בסופו של דבר, ללא קשר לעבודה, עלולה לגרום להופעת אוטם שריר הלב" והשאלה העומדת להכרעה היא אם קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה, שהוא הגורם המשרה (הזרז –  trigger) לבין הופעת האוטם במועד בו הופיע [עב"ל (ארצי) 462/06 נחום אברהם – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (4.2.2007)]. לפיכך, העובדה שהמומחה הרפואי הצביע בחוות דעתו על גורמי הסיכון הרבים שהיו למנוח אין בה כדי להוות "סתירה" או להצביע על "חוסר החלטיות" ביחס לתשובותיו בעניין הקשר הסיבתי ומאזן ההשפעות, או לפגוע בתוקפן של תשובותיו.
  6. יש לדחות גם את בקשתו של המוסד לביטוח לאומי להפנות שאלות הבהרה נוספות למומחה הרפואי. בית הדין האזורי התיר למוסד לביטוח לאומי להפנות שאלות הבהרה רבות למומחה הרפואי. תשובותיו של המומחה הרפואי מנומקות, מפורטות וברורות, ולא נדרשת הבהרה נוספת. משמעות בקשתו של המוסד לביטוח לאומי היא לדון בהליך מחדש, וזאת בניגוד לקביעה בהחלטה מיום 20.8.2014, שלפיה נותר עניין אחד בלבד הטעון הבהרה – שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין האוטם בו לקה המערער.
  7. סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל אנו קובעים כי הערעור מתקבל, והאירוע מיום 5.4.2001 מוכר כפגיעה בעבודה.

המוסד ישלם למערער הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ה (18 דצמבר 2014), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

יגאל פליטמן,

נשיא, אב"ד

ורדה וירט-ליבנה,

סגנית נשיא

לאה גליקסמן,

שופטת

קרא עוד
תאונות עבודה
ניתן להכיר בפגיעה בגב אצל נהג מלגזה או סבל, כמיקרוטראומה.

כך קבע בית הדין הארצי לעבודה ב-עבל  25130-01-11, עקב ערעור שהגיש עו"ד מיכאל לנג ממשרד עו"ד מרקמן טומשין.

בית הדין קיבל את הערעור על פסק הדין של ביה"ד האזורי בו נדחתה תביעת המערער, להכיר בליקויים בגבו כ"פגיעה בעבודה" לפי תורת המיקרוטראומה.

ביה"ד הארצי פסק כי הפרדת שני סוגי העבודות בהם הועסק המערער במהלך היום – כנהג מלגזה וכסבל – ובידוד התנועות הרלוונטיות לאותן עבודות, מצביע על פעולות חוזרות ונשנות ההולמות את תורת המיקרוטראומה, ולפיכך במקרה דנן יש למנות מומחה רפואי.

בבית הדין הארצי לעבודה

עבל  25130-01-11

ניתן ביום 17.6.2012

XXXXXXXXXX                                                                 המערער

המוסד לביטוח לאומי                                                           המשיב

בפני: הנשיאה נילי ארד, סגן הנשיאה יגאל פליטמן, השופט עמירם רבינוביץ

נציג ציבור(עובדים) מר אליעזר ויץ, נציג ציבור (מעבידים) מר יצחק דויטש

בשם המערער– עו"ד מיכאל לנג

בשם המוסד- עו"ד וויויאן קליין-בנימין

 

פסק דין

 

השופט עמירם רבינוביץ

 

פתח דבר

  1. זהו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (בל 3397-09; השופטת שרה מאירי), בו נדחתה תביעת המערער להכיר בליקויים בגבו כ"פגיעה בעבודה" לפי תורת המיקרוטראומה.

 

התשתית העובדתית ופסק דינו של בית הדין האזורי

  1. המערער, יליד 1949, עבד כנהג מלגזה וכסבל בבסיס ציוד. בחודש מרץ 2008 פנה המערער למשיב (להלן: המוסד) בתביעה להכיר בליקויים בגבו כ"פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. בטופס התביעה שהוגש למוסד טען המערער כי "במהלך שנות עבודתי כנהג מלגזה נהגתי בממוצע לפחות ארבע שעות מידי יום עבודה במלגזה כשהיא

קופצת ורועדת וגרמה לי לזעזוע לגב. בנוסף עבדתי כסבל כאשר אני מרים משאות כבדים תוך כדי כיפוף הגב ואימוצו".

  1. תביעתו של המערער למוסד נדחתה בנימוק, שלא הוכח אירוע תאונתי או  אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתו של המערער על פי תורת המיקרוטראומה. עוד צוין, כי "מחלתך הינה מחלה טבעית והשפעת העבודה עליה, אפילו אם הייתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים".                                     
  2. בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי טען המערער, כי נוכח הפעולות שפורטו לעיל אשר ביצע במהלך עבודתו, הוכח קיומם של אירועים תאונתיים, ולכן יש למנות מומחה יועץ רפואי לצורך בחינת הקשר הסיבתי בין הפעולות האמורות לליקויים בגבו, וזאת בהתאם לתורת המיקרוטראומה.
  3. בית הדין האזורי דחה תביעת המערער בנימוק שלא הוכחו פעולות חוזרות ונשנות שביצע המערער תוך כדי עבודתו. על פי קביעת בית הדין האזורי, "עסקינן במגוון רב של עבודות, הגם עבודות פיזיות – אך אין עסקינן ברצף תנועות זהות או דומות, שפעלו על אותו מקום בגוף ובהתאם לפעולות שגרמו לנזק הנטען. התובע מתאר הרמה, פריקה, נשיאה, קשירה, הליכה ללא ציוד, הליכה עם ציוד, נהיגה, נהיגה במלגזה כבדה בעפר, במלגזה קטנה בתוך מחסן, במלגזת צד וכדומה. כ"א מהעבודות שפירט, לא בוצעה באופן אחיד ורצוף וממילא, בוצעו ברצף שונה, הגם שחזרו על עצמן בשנות עבודתו (עצם הפעולות) – אך לא במהלך יום ביומו, ביצע את כולן, או את כולן באותו סדר! … אין "להסתפק" בעצם קיומה של עבודה פיזית קשה ומאומצת אלא יש להוכיח רצף פעולות זהות/דומות האחת לרעותה, שכ"א מהן גרמה לנזק זעיר שבהצטברותם – נגרמה הפגיעה. בפנינו כאמור, עסקינן ב"רצף" פעולות שונות במהות, בצורה, בהשפעתן ובמיקומן – ומשכך, אין עסקינן בפגיעה עפ"י תורת הפגיעות הזעירות".

הטענות בערעור

  1. בערעור שהגיש שב וטען המערער, כי עבודתו כנהג מלגזה מטיבה וטבעה כרוכה בפעולות קבועות חוזרות ונשנות של נהיגה במלגזה, ועבודתו כסבל כוללת ביצוע פעולות חוזרות של פריקת והעמסת ציוד תוך כיפוף עמוד השדרה, באופן בו נגרם נזק לעמ"ש מתני. המערער הוסיף, כי בית הדין האזורי, התעלם ממכתב רופאת התעסוקה, אשר ביקרה במקום עבודתו, ואסרה עליו להמשיך בעבודה שכללה כיפופי עמ"ש מתני רבים, מחשש להמשך

יצירת נזק בעמ"ש מתני. לטענתו, די בכך שהתנועות "זהות במהותן" לצורך החלת הלכת המיקרוטראומה, ודי בכך שהעבודה כרוכה בביצוע נהיגה משך שעות מידי יום כדי להקים תשתית עובדתית לעניין מיקרוטראומה.

  1. המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי והדגיש, כי לצורך הפעלת תורת המיקרוטראומה יש לאבחן בין רצף של תנועות זהות או דומות לבין תנועות שונות ומגוונות חסרות רצף, וכי במקרה הנוכחי לא ביצע המערער רצף של תנועות זהות. לעניין העבודה על מלגזה טען המוסד, כי לא מדובר בנהיגה ממושכת של שעות, וכי חלק ניכר מהעבודה הייתה במחסן – כך שלא מדובר בנהיגה בדרכים משובשות.

דיון והכרעה

  1. ראשית דבר, אנו מוצאים מקום להביא כלשונו של בית הדין האזורי את התשתית העובדתית כפי שהיא  מלוקטת  מדברי המערער במסמכים השונים (כתבי טענות, תצהירים, עדויות בבית הדין והודעה לחוקר המוסד) כדלקמן:

א.    "התובע, יליד 1949, נהג מלגזה וסבל בבסיס ציוד, נהג מדי יום 4 שעות במלגזות מיושנות וללא כסאות אורטופדיים/פניאומאטיים.

בשל אופי עבודתו/קפיצות המלגזה נגרמו לו רעד, זעזוע ורטט בלתי פוסקים בע"ש. בנוסף, במשך מספר שעות מדי יום עסק בעבודת סבלות, בה הרים ופרק ציוד כבד, תוך כיפוף הגב ואימוצו.

טוען התובע כי הוא סובל מכאבים והגבלה בעש"מ והפחתה בתחושה ברגלו.

ב.     בתביעה למל"ל טען כי כנהג מלגזה נהג בממוצע לפחות 4 שעות מדי יום ובנוסף כסבל שהרים משאות כבדים תוך כדי כיפוף הגב ואימוצו.

ג.       בהודעה לחוקר המל"ל מ- 24.3.08 הסביר התובע כי פרש מעבודתו ב- 1.10.07 כי עבודתו כללה גם עבודת כפיים (להרים ציוד ולסדרו) ועבודה            על מלגזה.

לטענתו, שנתיים אחרי שהחל בעבודתו, בערך בשנים 5 –  1984, החל להרגיש כאבים בגב תחתון, ואף פנה לקופ"ח, טופל בתרופות שהיטיבו, וכך נמשך המצב עד אשר ב- 3-4 שנים אחרונות הכאבים הקרינו גם לרגל שמאל בעיקר ומעט לרגל ימין. עבודתו כללה הרמה של ציוד ודברים כבדים (לא קיבל איזושהי מכה), עבודת כפיים, גם נסע על מלגזה (ולא על

כביש ישר וחלק), על עפר ובורות, הרבה קפיצות, מלגזות גדולות 8 טון-קטרפילר.

לבד מעבודתו על מלגזה היה מרים עם אדם נוסף אדני רכבת, (לא יודע המשקל), ציוד בונקרים, ציוד ברזל של גשרים, אוהלים, קרטונים עם ציוד אב"כ ועוד הרבה דברים כבדים שאינו יודע משקלם. מה שהיה כבד – הרים עם עוד שאר העובדים וחלק הרים לבד.

ד.     בתצהירו טען כי עבד עם מלגזה במחסן ומחוץ למחסן, כ- 4 שעות ויותר מדי יום, בדרכי עפר שבהן הטלטל הגב, מלגזה ללא כסא הידראולי/בולם זעזועים.

ביתר הזמן, כ- 4 שעות מדי יום, עסק בסבלות – הרמת קרטונים כבדי משקל וסידורם על משטחים (למלגזה) תוך אימוץ עמ"ש מותני וכיפופו מאות פעמים ביום.

סידור הציוד במחסנים, ציוד הפרוס על הקרקע, הרמתו, נשיאתו עשרות מטר, מדובר בפעולות כיפוף רבות ביום.

ה.    בעדותו אישר כי עבודתו כאמור בוצעה עד 2005 (עת הוגבלה עבודתו, לפי הוראת רופא תעסוקתי).

המשאית פרקה בשטח ציוד כבד שהניחו על המלגזה, בשטח לא מרוצף, כמו בחצר בי"ס. לא הרבה ימים לא עבד על המלגזה. היו ימים שעבד במחסן עם המלגזה הקטנה והקרטונים במלגזה בשטח עבד חצי מהיום.

בשטח העבודה על חול, במחסן על אספלט.

התובע פרק מהמשאית, בפריקת המשטח, ביושבו על המלגזה, ועמו עובדים שהניחו הציוד על המשטח. כשהוא במשאית ומסדר הציוד על משטח, מישהו אחר יושב על המלגזה. הציוד במשאית הוא במדפים והרים ידיים לגובה כדי להוריד הציוד. על ארגז המשאית הגיע בעלייה במדרגות שעל המשאית. כשהיה ציוד כבד הורידו אותו ושמו על משטח, לפחות שניים יחדיו. הארגזים היו במשקלים שונים;  10 – 15/20 ק"ג הרים לבדו, מעבר לזה – עם עוד מישהו.

העמסת משאית עשה תמיד באמצעות מלגזה.

במחסן הציוד היה עד לתקרה, פי 4-5 מאולם ביה"ד, בערך בגובה 10 מ' ואז היה נעזר במלגזת צד, בה הוא יושב ומוריד משטח (וכלל בזמן השימוש היומי במלגזה), כשהציוד היה בגובה החזה – לא נעזר במלגזה

אלא מוריד לעגלה ידנית, גובה השטח חצי מטר, היה עורֵם 3-4 קרטונים, ובקרטון ¾ לא היה צריך להתכופף.

העבודה במלגזה במחסן, 4  השעות לא היו רצופות.

עם עגלה ידנית (מלגזה ידנית) היה צריך למשוך ואח"כ לדחוף אותה עשרות מטרים לתוך המחסן.

אוהלים היו מניחים 6-7, קושרים עם ניילון ושמים על מדפים – עבודה שעשו 2-3 יחד, ומניחים על הרצפה/השטח/משטח – לא הרים לבד – חלק היו מתכופפים חלק מעל הראש חלק על מלגזה/על משטח. העמסה על משטח בתחילה זה כיפוף ואח"כ לאט לאט עד שצריך להרים את הידיים (גובה יותר מהאדם) חלק מהעבודה זה גם הליכה, ללא משא, לבדוק, להביא ציוד, עם עגלה. המחסן גדול".

נזכיר תחילה מושכלות ראשונים: הלכה פסוקה היא לעניין הוכחת יסודות תורת המיקרוטראומה, כי יש צורך בין היתר, בהוכחת קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר, שלא ניתן לאבחון, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע (עב"ל 266/98 מזרחי – המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם (ניתן ביום 11.1.2000; דב"ע מו/0-64 מיכאלי – המוסד לביטוח לאומי, לקט 53.88). כפועל יוצא מכך, על הנפגע להוכיח קיומן של תנועות חוזרות ונשנות זהות או דומות במהותן במהלך יום העבודה (עב"ל 1012/00 שבח – המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם (ניתן ביום 28.7.2002). בנוסף הובהר בפסיקה, כי התנועות צריכות אמנם להיות זהות, אך אין צורך בזהות מוחלטת אלא די בכך שהתנועות היו "זהות במהותן", דהיינו דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר בגוף עד שבסוף נוצר נזק ממשי (בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי – בית הדין הארצי לעבודה, נג(2)תשנט(1999) 529, 541-542; עב"ל 313/97 המוסד לביטוח לאומי – יניב, פד"ע, כרך לה, תש"ס 2000, 529, 533-534 (להלן – עניין יניב)). כן נקבע בפסיקה בנוגע לתדירות הפעולות החוזרות, כי "תדירותן אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע" (עניין יניב, עמוד 533), וכי הפעולות החוזרות ונשנות אינן חייבות להיעשות ברציפות, ללא הפסקות

ביניהן, אלא ניתן לבודד פעולות אילו אצל העובד ממכלול הפעולות שהוא מבצע במהלך יום עבודתו (עב"ל 465/07 יהודאי – המוסד לביטוח לאומי).

  1. בהתאם לתשתית העובדתית שהונחה בבית הדין האזורי שהובאה לעיל, המערער עסק כמחצית מזמן עבודתו בכל יום, כארבע שעות, בנהיגה על מלגזה, וכמחצית היום, כארבע שעות, בעבודות פיזיות של סבלות (פריקת ציוד וסידורו). אשר על כן, יש לבחון כל אחד משני סוגי העבודות הללו בנפרד, לעניין מענה לשאלה, האם הוכחה לכאורה קיומה של מיקרוטראומה המצדיקה מינוי מומחה לבדיקת שאלת הקשר הסיבתי שבין הפגיעות לעבודה.
  2. לעניין פעולות הסבלות, עולה מחומר הראיותכי המערער העמיס מדי יום קרטונים כבדי משקל על משטחים למלגזה. כמו כן, נדרש לבצע סידור ציוד במחסנים או ציוד הפרוס על הקרקע. כל עבודות הסבלות דרשו למעשה פעולות של הרמה, נשיאה, ופריקה. כשמדובר בציוד במשקל שבין 5 ק"ג – 20 ק"ג, המערער היה מרים את הציוד לבדו, אך מעל למשקל זה, היה מבצע את פעולת ההרמה עם עובד או עובדים נוספים. עבודות הסבלות נמשכו לדברי המערער כ-4 שעות כל יום, בהן נדרשו לבצע פעולות אלו של הרמה, נשיאה ופריקה, פעם אחר פעם, תוך אימוץ הגב וכיפופו מאות פעמים ביום. כל הפעולות הללו, על פניהן, דומות במהותן, וחזרו על עצמן זמן ממושך מדי יום. הבוחן את הפעולות שביצע המערער צריך להגיע למסקנה שפעולות אלה  מעצם טבען צריכות להיות רצופות, באשר זו מהותה של עבודת הסבלות כפי שתוארה על ידו. זו הנחה שבהיגיון, והמבקש לסתור הנחה זו עליו הראיה. ראיה כזו לא הובאה. גם אם היו קיימות הפסקות קצרות בין פעולות אלה, הן באו לידי ביטוי בפעולות אחרות כמו קשירה, הליכה עם ציוד, כאשר, זולת פעולות אלה, שהיו בעיקרן טפלות לעיקר פעולות הסבלות, שאר פעולות הסבלות היו רצופות, באשר זו הייתה טיבה של עבודת הסבלות בה עסק.
  3. לעניין הנהיגה במלגזה, תיאר המערער בעדותו, שגם היא לא נסתרה, ולא הובאה עדות אחרת בפני בית הדין האזורי לעניין זה, כי נהג מדי יום כארבע שעות, לא תמיד רצופות במלגזות מיושנות, ללא כסא אורטופדי או כסא הידראולי (בולם זעזועים), כאשר קפיצות המלגזה גרמו לו לזעזועים ולרטט בלתי פוסק בעמוד השדרה. לדברי המערער, הנהיגה במלגזה הייתה בדרכי עפר שבהן הטלטל הגב, או בשטח לא מרוצף, או בשטחי חול, ולעתים גם בתוך מחסני הציוד המרוצפים אספלט. כן ציין המערער כי בתקופה בה עבד בצריפין (במשך כשש עשרה שנה),להבדיל מתקופת תל השומר האחרונה בת שמונה שנים, הנסיעה במלגזה הייתה גם על משטחים עם מהמורות. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. במקרה הנוכחי בהעדר ראיה לסתור, אלה הדברים שהוכחו. פירושם של הדברים כפשוטם, אכן מצביעה על תשתית של פגיעות, אומנם לא תמיד רצופות,של נהיגה במלגזות באופן העלול לכאורה לגרום לפגיעה בגב. יודגש, כי לא מצאנו כל סתירה בין כל הדברים הללו, לבין הנטען על ידי המערער בהודעתו למוסד או בתביעתו למוסד כפי שהובאו גם לעיל.
  1. בית הדין האזורי תיאר בפסק דינו תנועות רבות שביצע המערער בעבודתו, ואותן הגדיר כתנועות מגוונות ושונות, אשר אינן עונות על התנאי של פעולות חוזרות ונשנות בתורת המיקרוטראומה. אך אנו סבורים, כי על פי חומר הראיות אכן ניתן לאתר בעבודת הסבלות פעולות רצופות דומות וממושכות של הרמת ידיים נשיאת משקל  כיפוף הגב, כאשר גם אם מדי פעם היו הפסקות ביניהן, הן באו לידי ביטוי בפעולות אחרות כמו קשירה, הליכה עם ציוד, אין בחומר הראיות עדות למשכן של אותן הפסקות, ומכל מקום הפסקות אלה הן כאמור קטנות לעומת עיקר העבודה בסבלות, כפי שהיא מתוארת על ידי המערער בראיות השונות. כאמור תיאור עבודת המערער בסבלות מגלה עבודה שבעיקרה מעצם טבעה רצופה, כאשר שאר העבודות היו טפלות לה. לאור מצב ראייתי זה, היה על המוסד להוכיח, שהפסקות אלה פגמו ברציפות, אך הוא לא עמד בנטל הנדרש להוכיח זאת.

את עבודת המלגזה יש לבודד מעבודת הסבלות. זה עיסוק שונה, בה עסק המערער כמחצית היום, אם כי לא תמיד ברציפות. לפי תיאורו, הנהיגה עצמה בתקופת צריפין, שנמשכה כשש עשרה שנה, ושהייתה במלגזות ללא אביזרים, המונעים את עוצמת הטלטולים, ובדרכים שאינן  לגמרי סלולות, היא זו שגרמה את הפגיעות בגבו. הפרדת שני סוגי העבודות בהם הועסק המערער במהלך היום, ובידוד התנועות הרלוונטיות לאותן עבודות, במבט רחב מצביע על פעולות חוזרות ונשנות ההולמות את  תורת המיקרוטראומה. אשר על כן הגענו למסקנה כי יש במקרה זה למנות מומחה  רפואי.

  1. לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל. עניינו של המערער יוחזר לבית הדין האזורי שישאל שאלות הרלוונטיות להכרה בפגיעה בגבו של המערער מעבודת הסבלות והנהיגה במלגזה כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה.
  2. ההוצאות יפסקו בהתאם לתוצאות בבית הדין האזורי.

ניתן היום, כ"ז בסיון תשע"ב ( 17 ביוני 2012) בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

עמירם רבינוביץ

נילי ארד,

הנשיאה

יגאל פליטמן,

סגן הנשיאה

עמירם רבינוביץ,

שופט

מר אליעזר ויץ

נציג ציבור (עובדים)

מר יצחק דויטש

נציג ציבור (מעבידים)

קרא עוד
תאונות עבודה
נהג רכב כבד בחברת "דן" הוכר כנפגע עבודה, לאחר שטען כי נחשף בעבודתו לרעש מזיק וכתוצאה מכך לקה בשמיעתו.

לאחר תביעה שהגיש משרדנו כנגד המל"ל להכרה כתאונת עבודה לנהג רכב כבד בחברת "דן" אשר טען כי נחשף בעבודתו לרעש מזיק וכתוצאה מכך לקה בשמיעתו. קבע בית הדין האזורי לעבודה ב-בל (ת"א) 2198-07, כי בהתאם לחוו"ד המומחה הרפואי ותשובותיו לשאלות בית הדין, ליקוי השמיעה וכן הטנטון מהם סובל התובע, הינם בגדר פגיעה בעבודה, שבאה כתוצאה מחשיפתו לרעש מזיק ורעש בין 75-80 דציבל בעבודתו.

המומחה לא שלל את תלונותיו של התובע על הטנטון, ובאין ראיה-סותרת מטעם הנתבע, קבע בית הדין, שגם הטנטון מקורו ברעש שסבל התובע בעבודתו ועל כן הטנטון הוא בגדר פגיעה בעבודה.

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו
17 יוני 2010
ב"ל 2198-07 XXXX נ' המוסד לביטוח לאומי
בפני כב' השופטת אהובה עציון – אב"ד

 נ.צ. גב' ניצה בראל (ע)

נ.צ. מר יצחק אלדר (מע)

התובע: XXXX

ע"י ב"כ עו"ד בועז דרנס

נגד
הנתבע: המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ עו"ד רועי הררי 

פסק דין

  1. לפנינו תביעה להכיר בליקוי שמיעה וטנטון מהם סובל התובע – כפגיעה בעבודה.

            התובע עבד כנהג רכב כבד בחברת "דן" משנת 1968 וטען כי נחשף בעבודתו לרעש מזיק וכתוצאה מכך לקה בשמיעתו.

  1. לאחר שהתובע הגיש לאימות העובדות הצריכות לעניין, הודיעו ב"כ הצדדים כי הסכימו על העובדות דלהלן וביקשו כי ימונה מומחה-יועץ רפואי לעניין נזקי מיקרוטראומה.
  2. העובדות שהוסכם עליהן כאמור לעיל:

"התובע יליד שנת 1944. עובד כנהג אוטובוס בחברת "דן" משנת 1968. במסגרת עבודתו נחשף התובע לרעש מזיק ב עוצמה של 86.7 דציבל כל אימת שהאוטובוס האיץ (כגון יציאה מהתחנה או תחילת נסיעה בצומת מרוזמר) ולרעש נמוך מרעש מזיק, בן 75 ל-80 דציבל בעת עמידה של האוטובוס או נסיעה רגילה" (ראה פרוטוקול הדיון מיום 09/04/08).

  1. בית הדין מינה את ד"ר משה גולדשר לשמש מומחה-יועץ רפואי ולהלן השאלות שנשאל ותשובותיו:

א.        מהי מחלתו או פגימתו של התובע בתחום השמיעה?

ב.         אם התובע סובל מירידה בשמיעה? אם כן, באילו רמות ירידה בשמיעה הוא סובל?

            תשובת המומחה לשתי השאלות:

            התובע סובל מליקוי שמיעה דו-צדדי, תחושתי-עצבי, בדרגת חומרה בינונית.

ג.         האם התובע סובל מטנטון?

            תשובת המומחה: התובע מתלונן על טנטון.

 

ד.         האם התקיימו בתובע התנאים להכיר בנזק לשמיעתו ובטנטון כ"מחלת מקצוע" לפי רשימת מחלות מקצוע אשר בתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי?

            תשובת המומחה: לא נתקיימו בתובע  התנאים להכיר בנזק לאוזניו כ"מחלת מקצוע".

ה.        האם ישנו קשר סיבתי בין הירידה בשמיעה והטנטון אצל התובע לבין חשיפתו לרעש מזיק בעבודתו, באופן שיש לומר כי החשיפה לרעש גרמה אצלו נזקים זעירים לא מוחשיים חוזרים ונשנים ומצטברים (מיקרוטראומה)?

            תשובת המומחה: חשיפתו של התובע לרעש בעבודה גרמו לו לפגיעות זעירות, חוזרות ודומות, בעלות אופי בלתי הפיך שהביאו לחלק מהמצב הקיים.

ו.         רק אם התשובה לשאלה (ה) חיובית, מתבקש המומחה לומר: האם השפעת תנאי עבודתו של התובע על מצבו הרפואי לעניין השמיעה והטנטון, היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, כגון מצב בריאותו הקונסטיטוציונלי?

            תשובת המומחה: אצל התובע ניכרת גם השפעה של תהליך תחלואי-טבעי. שני הגורמים: החשיפה לרעש והתהליך התחלואי השפיעו יחד משך השנים והביאו למצב הקיים. לדעתי, כ- 50% מהנזק מקורו בחשיפה לרעש בעבודה וכ- 50% מהנזק מקורו בתהליך התחלואי הטבעי.

  1.        לאחר שעיינו בכל החומר שבתיק, לרבות חוו"ד המומחה הרפואי וסיכומי הטענות של הצדדים, אנו פוסקים כדלקמן:

א.        בהתאם לחוו"ד המומחה הרפואי ותשובותיו לשאלות בית הדין, אנו קובעים כי ליקוי השמיעה וכן הטנטון מהם סובל התובע, הינם בגדר פגיעה בעבודה, שבאה כתוצאה מחשיפתו לרעש מזיק ורעש בין 75-80 דציבל בעבודתו.

ב.         המומחה לא שלל את תלונותיו של התובע על הטנטון, ובאין ראיה-סותרת מטעם הנתבע, אנו קובעים, כאמור לעיל, שגם הטנטון מקורו ברעש שסבל התובע בעבודתו ועל כן הטנטון הוא בגדר פגיעה בעבודה.

ג.         לאמור בסעיף 5 לסיכומי הנתבע: המומחה ענה על 6 שאלות ולא על 5: תשובה ראשונה היתה על שאלות א' ו- ב'.

ד.         אין זה מתפקידו של המומחה הרפואי "לפרט את מנגנון הפגיעה הזעירה": מיקרוטראומה נקבעה כפסיקה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה והוא אשר הניח את התשתית העובדתית והמשפטית הנדרשת להכרה בפגיעה מסוג זה.

            תשתית זו הוכרה לפני שנים רבות ובית הדין הרצי חזר עליה כהלכה מחייבת אין ספור פעמים. על כן אנו דוחים טיעוני ב"כ הנתבע בסעיף 9 לסיכומיו.

ה.        משקבע המומחה כי "50% מהנזק מקורו בחשיפה לרעש בעבודה" – משמע שלא מדובר בפגיעה פחותה בהרבה מהשפעת הגורם התחלואי (שהיווה 50% בגרימת הנזק) ועל כן מדובר בפגיעה בעבודה ואין מקום ל"הסתייגות" של ב"כ הנתבע בסעיף 10 לסיכומיו.

ו.         סוף דבר: התביעה מתקבלת.

            ליקוי השמיעה והטנטון מהם סובל התובע הינם בגדר פגיעה בעבודה.

  1. הנתבע ישלם לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום,  ה' תמוז תש"ע, 17 יוני 2010, בהעדר הצדדים.

   
ניצה בראל, עובדים אהובה עציון, שופטת   יצחק אלדר, מעבידים
קרא עוד
תאונות עבודה
עקב עבודה יסודית ומקצועית של משרדנו, חולה ריאות שעבד במשך שנים כמשחזן הוכר כנפגע עבודה.

בית הדין האזורי לעבודה ב-בל 006178/06 הכיר באזרח עובד צה"ל שחלה במחלת ריאות חסימתית, כנפגע עבודה, לאחר שבמשך שנים ארוכות עבד כמשחזן במפעל המרכבה בבסיס תל-השומר, והיה חשוף למתכות קשות כגון כרום, ניקל, נחושת, מנגנן נירוסטה וכד', חומרים נגד חילודה וצבעים.

בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב – יפו בל 006178/06
בפני: כבוד השופטת חנה טרכטינגוט 27/12/2009
בעניין:XXXXXX התובע
ע"י ב"כ עו"ד בועז דרנס
נ  ג  ד
המוסד לביטוח לאומי הנתבע
ע"י ב"כ עו"ד דגלית מילוא

פסק דין

  1. לפני תביעתו של ניסים אלישיב להכיר במחלת הריאות כפגיעה בעבודה במשמעות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: החוק) על פי תורת המיקרוטראומה.
  1. הצדדים הסכימו על העובודת ובית הדין מינה כמומחה יועץ רפואי לעיינן הקשר הסיבתי את ד"ר מרדכי קרמר.

ואלה העובדות:

2.1                          התובע יליד שנת 1952, אזרח עובד צה"ל, בחש"א 7000 – מפעל המרכבה בבסיס תל-השומר החל משנת 1983.

2.2                          בין השנים 2001-1983 עבד התובע כמשחזן כשהוא חשוף למתכות קשות (מתק"ש) כגון כרום, ניקל, נחושת, מנגנן נירוסטה וכד', חומרים נגד חילודה וצבעים.

2.3                          בהתאם לאישור הרופא התעסוקתי ועקב פגיעתו בתפקוד הריאות, נאסר על התובע להמשיך בעבודתו כמשחזן והחל משנת 2001 הוא הוסב לעבודה כמכונאי טנקים. בתקופה זו נחשף התובע לחומרים כגון: שמן, נפט, בנזין, סולר ואבק.

  1. בחוות דעתו מיום 23/9/2008 קובע ד"ר קרמר:

"מדובר בחולה הסובל ממחלת ריאות חסימתית (COPD) קלה עד בינונית שאינה אסטמתית. מתוך התיק הרפואי עולה כי הנ"ל עישן לפחות במשך 15 שנה קופסא ליום אם לא יותר, על פי אבחנה של "עישון כבד" בתיקו.

החשיפה למתכות ידועה כעלולה לגרום לנזק מסוג מחלה אינטרסטציאלית מתאים גדוליםGiant Cell Pneumonitis  ולא אסטמה או COPD כמו בחולה זה, ואין לכך כל    עדות בצילומים ותפקוד הריאה.

מאידך, חשיפה לצבעים ומדללי צבע יכולה לגרום לגירוי נשימתי ותמונה אסטמתית חסימתית על בסיס מיקרוטראומטי.

לדעתי קרוב לודאי שעיקר הנזק (2/3) לדרכי הנשימה נגרם על ידי העישון  ובחלקו (1/3) ע"י החשיפה התעסוקתית.

מכל מקום, להערכתי נכותו היא קלה – 20% עפ"י סעיף 15 ב' לתקנות הביטוח הלאומי".

  1. הצדדים לא ביקשו לשאול את המומחה שאלות הבהרה.
  2. טענות התובע –

5.1                          סעיף 83 סייפא לחוק קובע כי תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין לא תוכר כאשר השפעת העבודה על אירוע התאונה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

5.2                          כבר נפסק כי השפעה של 20% של תנאי העבודה על מחלקת ריאות היא השפעה משמעותית [עב"ל 659/06 המל"ל נ' עפיף טונוס).

מאחר ובמקרה דנן קבע המומחה השפעה של 30% הרי שמדובר בהשפעה משמעותית מקל וחומר.

5.3             כך גם נפסק בעב"ל 521/05 קורין נ' המוסד (להלן-ענין קורין). אמנם בענין קורין מדובר    היה במחלת מקצוע אך אין מקום לאבחנה בין מידת השפעת  העבודה הנדרשת במקרה של מחלת מקצוע לבין המידה הנדרשת במקרה של מיקרוטראומות.

  1. טענות הנתבע –

6.1                          אין בביטוי המומחה "יכולה לגרום" כדי לקבע קיומו של קשר סיבתי בין עבודות התובע למחלקות.

6.2                          לפי חוות הדעת אין קשר בין מחלת COPD שנתגלתה לתובע לבין חשיפתו למתכות.

גם הצבעים ומדלל הצבע לא גרמו למחלה שכן מדובר במחלה שאינה אסטמתית.

6.3                          על פי חוות הדעת עיקר הנזק בדרכי הנשימה (2/3) נגרם לתובע מעישון של 15 שנה. לפיכך מידת ההשפעה של העבודה על הפגימה, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

  1. דיון והכרעה –

המומחה הרפואי שולל קשר סיבתי בין מחלת התובע לבין החשיפה למתכות, אולם קובע קשר סיבתי בשיעור של כ-30% בין מחלתו לבין חשיפה לצבעים ומדללי צבע.

בכל הקשור לחשיפה זו המומחה קובע: "מאידך, חשיפה לצבעים ומדדלי צבע יכולה לגרום לגירוי נשימתי ותמונה אסטמתית חסימתית על בסיס מיקרוטראומה".

הנתבע טוען כי אין בשימוש במונח "יכולה לגרום" כדי להוות קביעה של קשר סיבתי.

אלא שלטעמי יש לקרוא מונח זה בהקשר הכללי של חוות הדעת. המומחה השתמש במונח זה כדי לאבחן בין חשיפה למתכות שאינה ידועה כעלולה לגרום למחלת התובע לבין חשיפה לצבעים שכן יכולה לגרום לגירוי נשימתי.

כמו כן המומחה קובע כי קרוב לודאי שעיקר הנזק לדרכי הנשימה נגרם על ידי העישון, ורק בחלקו (1/3) נגרם ע"י החשיפה התעסוקתית. כלומר המומחה מכיר בקשר סיבתי בין מחלת התובע לבין חשיפתו לצבעים ומדלל צבע. אשר למידת השפעת העבודה על מחלת המבוטח במקרה של פגיעה בעבודה על דרך של מיקרוטראומה נפסק כי השפעה של 20% הינה השפעה משמעותית.

בעב"ל 6591/06 המוסד לביטוח לאומי נ' עפיף טנוס נדונה גם כן הכרה בליקוי בראות על פי תורת המיקרוטראומות ונפסק כי השפעה של 20% הינה השפעה משמעותית, וכך נאמר:

"אין כל סיבה מדוע מידת ההשפעה של תנאי העבודה על החמרת מחלה תהא שונה במקרה של מחלת מקצוע לעומת  מקרה של מיקרוטראומתי.

לכן השפעת העבודה על מחלה הגורמת להחמרתה בשיעור של 20% הינה השפעה משמעותית המצדיקה הכרה בה כפגיעה בעבודה בין במקרה של מחלת מקצוע ובין במקרה של מיקרוטראומה".

משבעניננו קבע המומחה הרפואי כי תנאי עבודתו של התובע תרמו ל-1/3 מהנזק הרי שמדובר בהשפעה משמעותית.

התביעה איפוא מתקבלת.

מחלת הריאות החסימתית ממנה סובל התובע הינה בבחינת פגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ וזאת תוך 30 יום מהיום.

חנה טרכטינגוט

ניתן היום י"ב בסיון, תשס"ט (4 ביוני 2009) בהעדר הצדדים. __________________

חנה טרכטינגוט, שופטת

קרא עוד
תאונות עבודה
אזרח עובד צה"ל, המשמש כנהג מוביל טנקים, הוכר כנפגע עבודה בגין פגיעות בכפות ידיו

תביעה שהגיש אזרח נהג טנק בצה"ל על ידי משרדנו להכרה בתאונת עבודה בגין פגיעה בכפות הידיים, הוכרה בהצלחה בבית הדין האזורי לעבודה.

ב-בל 2045/08 מצדד בית הדין בחוות דעת המומחה הרפואי שמטעם התובע, אשר קבע כי קיים קשר סיבתי בין השינויים הניווניים במפרקי כף היד של התובע לבין תנאי עבודתו. המומחה הבהיר כי שינויים ניוונים במפרקי כף היד הם מחלה נדירה, זאת לעומת שינויים ניווניים במפרקים נושאי משקל כמו מפרק הברך או הירך.

המומחה סבר כי החזקת ההגה בדרכים משובשות, תוך רעידה מתמדת של פרקי היד גורמת לאי יציבות של פרקי כף היד, אשר בעקבותיה נשחק הסחוס ונוצרים שינויים ניווניים, כפי שארע אצל התובע.

מדינת ישראל

בית הדין האזורי לעבודה
בבאר שבע
בל 2045/08
בפני: כבוד השופט אילן סופר 30/09/2009
בעניין:XXXXXX
ע"י ב"כ עו"ד בועז דרנס התובע
נ ג  ד
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד ילנה צ'וקלר הנתבע

 

פסק דין

  1. התובע הגיש תביעה להכיר בפגיעות בכפות ידיו כ"תאונת עבודה" על פי תורת המיקרוטראומה.
  1. התובע הינו יליד 1954.
  2. החל מ-1977, התובע הינו אזרח עובד צה"ל, המשמש כנהג מוביל טנקים. עבודת התובע נמשכת כ-14 שעות בממוצע מדי יום, חמישה ימים בשבוע.
  3. הצדדים הסכימו, כי קיימת פעולה אותה התובע ביצע באופן תדיר וחוזר שיש בה תשתית עובדתית לקיומה של מיקרוטראומה:

            מדובר בפעולת הנהיגה הכרוכה בהחלפת הילוכים באמצעות כף יד ימין וכן משיכת ההילוך והזזתו תוך אימוץ מפרק שורש כף היד. כמו כן, במהלך הנסיעות התובע לפת את ההגה בחוזקה בשתי כפות ידיו, באופן שגרם להן לרעד ורטט במיוחד בשטחים משובשים.

  1. בתאריך 1.1.2009, מינה בית הדין את ד"ר חיים צינמן כמומחה רפואי מטעמו, אשר התבקש להשיב על השאלות הבאות:

5.1        ממה סובל התובע בכפות ידיו?

5.2        האם קיים קשר סיבתי על דרך החמרה או גרימה בין עבודתו של התובע לבין התסמונות מהן התובע סובל בכפות ידיו?

5.3        האם עבודתו של התובע בנהיגה שכללה פעולות חוזרות ונשנות, גרמו לנזק זעיר שהצטברותם הביאה לתסמונת בכפות ידיו של התובע?

  1. בתאריך 11.2.09, מסר המומחה הרפואי את חוות דעתו כלדקמן:

"1.        התובע סובל מ- Osteoarthrosis Bilat.. בתאור הצילום ע"י אורתופד מיום 17.11.05 נרשם שנראים שינויים ניווניים ניכרים עם ציסטות מרובות בפרק כף היד. 

2.         קיים קשר סיבתי של גרימה בין עבודתו של התובע לבין השינויים הניווניים שהתפתחו.

  1. עבודתו של התובע כפי שתוארה בפרק העובדות גרמה לנזק זעיר שהצטברותם הביאה לשינויים הניווניים בכפות ידיו."
  2. בתאריך 20.5.09, הוצגה בפני המומחה הרפואי שאלת הבהרה כדלקמן:

"לנוכח האמור בחוות דעתך, נבקשך להוסיף ולפרט כיצד התנועות של לפיתת הגה המוביל בעת נהיגה, וכן החלפת הילוכים, גרמו לתובע פגיעות זעירות חוזרות ונשנות?

יצויין כי זו התשתית העובדתית שהיתה הבסיס למינוי המומחה (סעיף 4 להחלטה מיום 1.1.09), ולא עובדות אחרות שהופיעו בהחלטה, ונשללו כיסודות של מיקרוטראומה במובנן המשפטי."

  1. המומחה הרפואי השיב לשאלות ההבהרה כדלהלן:

"שינויים ניווניים במיפרקי כף היד הנם מחלה נדירה מאוד מאוד לעומת  מיפרקים נושאי משקל כמו מיפרק הברך או מיפרק הירך ששם השינוי הניווני שכיח ונגרם גם עקב זוית לא פיזיולוגית של המיפרקים. מצב זה לא קיים בפירקי כף היד.

לא מצאתי בחומר הרפואי מחלה שתגרום למחלה ניוונית בפרקי כף היד פרט לאופי עבודתו כפי שתוארה בפרק העובדות.

החזקת הגה ברכב מוביל טנקים ובעיקר בעת הנסיעה בדרכים משובשות גורמת לרעידה מתמדת בפרקי כף היד, דבר שיכול להביא לאי יציבות של פרקי כף היד, שחיקת הסחוס והיווצרות שינויים ניווניים בעקבותיה."

  1. הכרעה

על פי הפסיקה, קביעת קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה  לבין הפגיעה הנטענת בעבודה  או שלילת קיומו  של קשר כאמור, הינה קביעה משפטית המושתתת  על חומר הראיות.  אלא שבקביעה זו, בית הדין מייחד  משקל מיוחד  לחוות דעת שמוגש על ידי  מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם   אחד הצדדים.

ראה:    דב"ע תשן/48-0 המוסד  נ' עמירם  פיאלקוב, פד"ע כב',  321.

דב"ע לו/8-0 סימון דוידוביץ – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז', 374.

  1. בית הדין יסמוך  את ידו על חוות דעת  המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן,  אלא אם קיימת  הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן  לעשות כן.

ראה:   דב"ע נו/244-0 המוסד נ' יצחק פרבר, (לא פורסם).

בית הדין  נוהג לייחס משקל רב  לחוות הדעת של  מומחה  מטעם בית הדין וזאת  מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה  מטעם בית הדין  גדולה יותר ומובטחת  במידה מירבית  מעצם העובדה, שאין הוא מעיד  לבקשת צד ואין הוא מקבל  שכרו מידי  בעלי הדין.

ראה:     דב"ע  411/97 דחבור בוטרוס נ' המוסד, ניתן ביום  2.11.99.

  1. לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה.

במקרה הנוכחי, לא  ניתן לומר שחוות דעת המומחה אינה מפורטת ומנומקת, או  שאין בה מענה לשאלות שהופנו אליו, גם אין בה פגמים נגלים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה.

  1. המומחה הרפואי קבע כי קיים קשר סיבתי בין השינויים הניווניים במפרקי כף היד של התובע לבין תנאי עבודתו. המומחה הבהיר כי שינויים ניוונים במפרקי כף היד הם מחלה נדירה, זאת לעומת שינויים ניווניים במפרקים נושאי משקל כמו מפרק הברך או הירך.

            המומחה סבר כי החזקת ההגה בדרכים משובשות, תוך רעידה מתמדת של פרקי היד גורמת לאי יציבות של פרקי כף היד, אשר בעקבותיה נשחק הסחוס ונוצרים שינויים ניווניים, כפי שארע אצל התובע.

  1. לטענת הנתבע המומחה לא השיב לשאלות ההבהרה באופן מפורט דיו. הנתבע טוען כי מסקנת המומחה  מבוססת על כך שלא מצא בחומר הרפואי של התובע עדות לגורם אחר לתופעה.

            אין בידינו לקבל את טענת הנתבע. המומחה אמנם מציין כי אין בחומר הרפואי עדות למחלה אחרת שיכולה לגרום לתסמונת ממנה סובל התובע, ויש להניח כי שעה שמדובר בתסמונת נדירה גם לעובדה זו יש משקל במסקנה הסופית של המומחה. אולם, המומחה מוסיף ומציין מדוע הוא רואה בעבודת התובע כגורם למחלתו, תוך שהוא מפרט כי הפגיעות הזעירות במפרקי התובע יסודן בהחזקת ההגה ברכב מוביל טנקים, ובעיקר בעת נסיעה בדרכים משובשות. פעולות אלו גורמות לרעידה מתמדת ואי יציבות בפרקי כף היד, ולשחיקת הסחוס והיווצרות שינויים ניווניים בעקבותיה.

  1. אשר על כן, התביעה מתקבלת.
  2. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 1,500 ₪, אשר ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.

אילן סופר

ניתן היום 30 בספטמבר, 2009 (י"ב בתשרי תש"ע) בהעדר הצדדים. 

אילן סופר – שופט
קרא עוד
תאונות עבודה
ליקוי שמיעה של איש אחזקה מסגרות ואלומיניום הוכר כתאונת עבודה.

בעקבות תביעה שהגיש משרדנו, בית הדין לעבודה ב-בל 1849/07 קבע כי די בקביעה כי חלק מהנזק נגרם כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, בכדי לקבוע כי פגיעתו של התובע נגרמה כתוצאה מתנאי עבודתו.

בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה
בבאר שבע
בל 1849/07
בפני: כבוד השופט אילן סופר 29/05/2008
בעניין:XXXX
ע"י ב"כ עוה"ד בועז דרנס התובע
נ  ג  ד
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עוה"ד פסה מרקוביץ הנתבע

 

פסק דין

  1. עניינה של התביעה שבנדון, היא להכיר בליקוי השמיעה של התובע כ"תאונת עבודה".
  2. התובע יליד שנת 1948, אזרח עובד צה"ל, עובד כאיש אחזקה מסגרות ואלומיניום בבסיס נבטים, ,החל משנת 1983.
  3. יום עבודתו הממוצע של התובע הוא כבן 8 שעות, ובמהלכו הוא חשוף לרעש מזיק.
  4. מצבו הרפואי של התובע כרשום בחומר הרפואי שמצ"ב בזה.
  5. הצדדים הסכימו למינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין.
  6. בתאריך 10.12.2007, מינה בית הדין את ד"ר דן ניר, כמומחה מטעמו למתן חוות דעת כדלקמן:

6.1        מה המחלה ממנה סובל התובע באוזניו?

            6.2        האם קיים קשר סיבתי בין מחלתו באוזניו וחשיפתו לרעש מזיק בעבודתו, כאיש

אחזקה?

6.3        האם בדיקות השמיעה מלמדות על ירידה בכושר השמיעה של 20 דציבל, באלו תדירויות בכל אחת מהאוזניים וממתי?

  1. בתאריך 17.2.2008, הגיש ד"ר ניר את חוות דעתו וממצאיו כדלקמן:-

                        "1.        מה המחלה ממנה סובל התובע באוזניו?

התובע סובל מליקוי שמיעה דו צדדי בתדרים הגבוהים, יותר מימין, והוא מתלונן על טנטון. תלונת הטנטון אינה מגובה במדדי אפיון טנטון במעמד הבדיקה בבי"ח "שניידר" ב- 4/5/06, נתון המעורר ספק לגבי אמינות התלונה או הקשר שלה לפגיעה מרעש. 

  1. האם קיים קשר סיבתי בין מחלתו באוזניו וחשיפתו לרעש מזיק בעבודתו כאיש אחזקה?

          כן, חלקית. התובע נחשף במהלך 24 שנות עבודתו לרעש חזק ומזיק, וכעת יש לו ליקוי שמיעה בתדרים הגבוהים עם עדות (בבדיקת הדים קוכליאריים) לפגיעה בתאי השיער באוזן הפנימית ותחושת טנטון תמידי, כצפוי בנזק מושרה-רעש. עם זאת, יש להדגיש כי במועד ביצוע הבדיקות היה התובע בן 58-57 שנים והליקוי הקיים בתדרים הגבוהים יכול לנבוע מהגיל. כאמור לעיל – אמיתות תלונת הטנטון אינה מחוזקת ע"י מדדי אפיון טנטון בבדיקה מ-4/5/06.

  1.  האם בדיקות השמיעה מלמדות על ירידה בכושר השמיעה של 20 ד"ב, באלו תדירויות בכל אחת מהאוזניים וממתי?

          לפי בדיקת השמיעה מ-21/7/05 קיים ליקוי שמיעה של 20 ד"ב או יותר בכל התדרים דו צדדית. בדיקת השמיעה מ-4/5/06 מראה מימין סף להולכת עצם (הרלוונטי לעניין פגיעה מרעש) של 15 ד"ב בתדרים 250 עד 2000 הרץ (כולל), עם ירידה ל-20 ד"ב ויותר ב-3 קילוהרץ ומעלה. משמאל מראה הבדיקה מ-4/5/06 סף של 15 ד"ב עד 4 קילוהרץ (כולל) עם ירידה ל-30 ול-40 ד"ב ב-6 ו-8 קילוהרץ (בהתאמה). מכיוון שליקוי שמיעה תחושתי-עצבי אינו נוטה להשתפר, יש להאמין לערכי הסף בבדיקה האחרונה. במיוחד לאור העובדה שערכים אלו מגובים ע"י בדיקת הדים קוכליאריים מאותו מועד, המראים (ב-DPOAE) תגובות תקינות עד 3 קילוהרץ (כולל) מימין ועד 4 קילוהרץ (כולל) משמאל. הירידה בכושר השמיעה בתדרים הגבוהים מתועדת כבר בבדיקת השמיעה מ-21/7/05."

          הכרעה

  1. על פי הפסיקה, קביעת קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה  לבין הפגיעה  הנטענת בעבודה או שלילת קיומו  של קשר כאמור,  הינה קביעה משפטית המושתתת  על חומר הראיות.  אלא שבקביעה זו, בית הדין מייחד  משקל מיוחד לחוות דעת שמוגש על ידי  מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם   אחד הצדדים.

ראה:      דב"ע תשן/48-0  המוסד נ' עמירם  פיאלקוב, פד"ע כב',  321.

דב"ע לו/8-0  סימון דוידוביץ – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז', 374.

  1. בית הדין יסמוך  את ידו על חוות דעת  המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן,  אלא אם קיימת  הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן  לעשות כן.

ראה:    דב"ע נו/244-0  המוסד נ' יצחק  פרבר, (לא פורסם).

בית הדין  נוהג לייחס משקל רב  לחוות הדעת של  מומחה  מטעם בית הדין וזאת  מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה  מטעם בית הדין  גדולה יותר ומובטחת  במידה מירבית  מעצם העובדה, שאין הוא מעיד  לבקשת צד ואין הוא מקבל  שכרו מידי  בעלי הדין.

ראה:     דב"ע  411/97  דחבור בוטרוס נ' המוסד, ניתן ביום  2.11.99.

  1. לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה.

במקרה הנוכחי, לא  ניתן לומר שחוות דעת המומחה אינה מפורטת ומנומקת, או  שאין בה מענה לשאלות שהופנו אליו, גם אין בה פגמים נגלים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה.

  1. לאחר שהמומחה עיין בעובדות המקרה ובמסמכים שהועברו לידיו קבע, כי התובע סובל מליקוי שמיעה דו צדדי בתדרים הגבוהים, יותר מימין והוא מתלונן על טנטון, אשר אינה מגובה במדדי אפיון הטנטון במעמד הבדיקה בבי"ח "שניידר" ביום 4.5.06. דבר, המטיל ספק לגבי אמינות התלונה.

            עוד קבע המומחה, כי קיים קשר סיבתי חלקי בין מחלתו באוזניו וחשיפתו לרעש מזיק בעבודתו כאיש אחזקה. שכן, התובע נחשף במהלך 24 שנות עבודתו לרעש מזיק וחזק ועתה יש לו ליקוי שמיעה בתדרים הגבוהים, עם עדות לפגיעה בתאי השיער באוזן הפנימית ותחושת טנטון תמידי. יחד עם זאת, מדגיש המומחה כי התובע במועד ביצוע הבדיקות היה בן 58-57, והליקוי הקיים בתדרים הגבוהים יכול ונבע מהגיל.

  1. די בקביעה כי חלק מהנזק נגרם כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, בכדי לקבוע כי פגיעתו של התובע נגרמה כתוצאה מתנאי עבודתו. דרגת הנכות המתאימה לחשיפה לרעש מזיק תיקבע על ידי הוועדה הרפואית שתדון בעניינו של התובע. ככל שהועדה תמצא כי יש לזקוף חלק מן מהירידה בשמיעה למצב קודם, תערוך חשבון עובר ושב, ותקבע את דרגת הנכות בניכוי מצב קודם. הועדה תדון גם בתלונות התובע לגבי טנטון.
  2. אין בידינו לקבל את טענת הנתבע כי משלא נקבעה ירידה בשיעור של 20 דציבל בשמיעתו של התובע בתדירויות הדיבור,  יש לדחות את תביעתו. כבר שנינו כי דעתנו היא כי די בירידה של 20 דציבל בתדירויות הגבוהות בכדי להכיר בפגיעה כפגיעה בעבודה, וזאת בהסתמך על לשון החוק.
  3. אשר על כן, התביעה מתקבלת.
  4. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח, אשר ישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלום בפועל.

אילן סופר

ניתן היום 29 במאי, 2008 (כ"ד באייר תשס"ח) בהעדר הצדדים. 

אילן סופר – שופט
קרא עוד
תביעות ייצוגיות
בית המשפט אישר הסדר פשרה על סך 2.5 מליון ש"ח בתביעה ייצוגית שהגיש משרדינו נגד נירלט צבעים בע"מ

בית המשפט אישר בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש משרדנו נגד נירלט, וכן את הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים.

עניינה של בקשת האישור בטענת המבקשת בדבר הטעיית המשיבות (נירלט) את לקוחותיהן ביחס למשקל או נפח תכולת מוצרים, אותם הן מספקות להם. על פי טענת המבקשת, המשיבות מספקות ללקוחותיהן, באופן שיטתי, תכולה קטנה מזו המוצהרת על גבי אריזות המוצרים.

בין היתר הוסכם בין הצדדים, לצרכי פשרה, כי "הפיצוי לציבור" יוערך בסכום המגלם מקדם פשרה בשיעור 40% משוויו הכלכלי של סך כל החוסר המוסכם לצורכי פשרה לפי מחירי המכירה של המוצרים לציבור (מחירי נירלט בתוספת מרווח מוערך של בתי המסחר ומע"מ) (להלן: "מחיר לציבור"). בהתחשב באמור הפיצוי לציבור עומד על סך של 2,512,000  לפי המחיר לציבור.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת"צ 6659-08-16 החץ הבונה בע"מ נ' נירלט צבעים בע"מ ואח'

 

בפני כבוד השופטת  הדס עובדיה
 

המבקשת

החץ הבונה בע"מ
על ידי ב"כ עוה"ד גלעד מרקמן ודוד שוורצבאום
נגד
המשיבות 1.נירלט צבעים בע"מ

2.נירלט בע"מ

                                                             על ידי ב"כ עוה"ד רון ברקמן ודוד זילברבוים

פסק דין

(אישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית)

  1. לפני בקשה לאישור הסדר פשרה במסגרת התובענה הייצוגית שבכותרת (להלן בהתאמה: "הבקשה" ו- "הסדר הפשרה"). על יסוד הנימוקים שאפרט להלן מצאתי לנכון לאשר את הבקשה, ולתת להסדר הפשרה תוקף של פסק דין.

תמצית טענות הצדדים

  1. עניינה של בקשת האישור בטענת המבקשת בדבר הטעיית המשיבות (להלן גם: "נירלט") את לקוחותיהן ביחס  למשקל או נפח תכולת מוצרים, אותם הן מספקות להם.  על פי טענת המבקשת, המשיבות מספקות ללקוחותיהן, באופן שיטתי, תכולה קטנה מזו המוצהרת על גבי אריזות המוצרים.

לבקשת האישור צורפה חוות דעת מומחה מטעם המבקשת, ממנה עולה כי ארבעה ממוצרי נירלט שנבדקו במדגם של כ-60 מכלים בסך הכל שבדק המומחה, כללו בממוצע משקל ונפח נמוכים מהנתונים המוצהרים על גבי אריזותיהם.

על יסוד זה טענה המבקשת כי המשיבות הפרו חובה חקוקה, הטעו את לקוחותיהן, ופעלו בניגוד להוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן").

עוד טענה המבקשת כי הנזק שנגרם לחברי הקבוצה הינו כל סכום ששולם על ידי הלקוחות עבור מוצר שלא סופק להם בפועל, היינו: הפער בין המשקל או הנפח של המוצר שהובטחו כחלק מתכולת האריזה, לבין תכולת המוצר בפועל. המבקשת העריכה את הנזק שנגרם לה בסכום הנאמד בכ-1,204 ₪.

באשר לנזק שנגרם לחברי הקבוצה, לא ננקב בבקשה סכום. המבקשת טענה, כי בשלב זה אין באפשרותה להעריכו בצורה מדויקת, אך מדובר ב "מיליוני ש"ח בשנה".

לבסוף, טענה המבקשת כי בקשת האישור מקיימת את כלל התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") ולפיכך ראוי לאשרה ולנהל את התובענה כייצוגית.

  1. המשיבות הגישה תשובה לבקשת האישור. בתשובה, הכחישו המשיבות את הטענה לפיה נירלט נוהגת לספק ללקוחותיה באופן "שיטתי" מוצרים שתכולתם קטנה מזו המוצהרת על גבי אריזותיהם, וטענו כי במקרים רבים מוצרי נירלט אף מכילים כמות חומר גדולה מזו המוצהרת על גבי אריזותיהם.

ביחס למוצרים הספציפיים שנבדקו בטרם הגשת בקשת האישור טענו המשיבות, כי ההצהרה בדבר תכולתם תואמת את התקנים הרלוונטיים ביחס לכמות החומר באריזה, המבטאים אף את הנוהג בעסקאות מסוג זה, וכי במקרים רבים תכולתם אף עולה על הכמות המוצהרת על האריזה כאמור.

לתשובת המשיבות צורפה חוות דעת מומחה מטעמן, ממנה עולה כי חוות דעת המומחה מטעם המבקשת שגויה, וכן כי תכולת מוצרי נירלט שנבדקו על ידי המבקשת עומדת בהוראות התקנים המקצועיים הרלוונטיים.

לטענת המשיבות כל העילות מכוח הגנת הצרכן, אינן יכולות לעמוד למבקשת, שכן עסקינן ב"קבוצה" שמרבית חבריה רכשו את המוצרים נשוא בקשת האישור, שלא לצורך אישי, אלא לצורך עסקי – מקצועי ועל כן אינם בגדר "צרכן", כמשמעות מונח זה, בחוק הגנת הצרכן.

לאור כל האמור, טענו המשיבות כי אין בסיס לתובענה ולבקשת האישור, כי המבקשת אינה עומדת במלוא תנאי הסף המצטברים בחוק תובענות ייצוגיות וכי יש לדחותן.

  1. בתגובה טענה המבקשת כי התקן עליו הסתמכה נירלט בתשובתה אינו מחייב וכי לא ניתן להסתמך עליו ולעשות בו שימוש בענייננו, ובכל מקרה לטענת המבקשת, נירלט חורגת גם מהתקן הזה.
  2. הצדדים נעזרו במגשר כבוד השופט (בדימוס) יצחק ענבר, ובעקבות הליך הגישור הוגשה בקשתם לאישור הסדר הפשרה.

עיקרי הסדר הפשרה

  1. להלן יובאו עיקרי הסדר הפשרה. לצורך הסכם הפשרה הסכימו הצדדים על ההגדרות הבאות:

"המוצרים נשוא התביעה" – כוללים שתי קטגוריות מוצרים:

"מוצרים לא מגוונים" – נירלט רוק בונד, נירלט נירוקריל לבן, נירלט שליכט צבעוני לבן.

"מוצרים מגוונים" – שליכט צבעוני מגוון, צבעי נירוקריל מגוונים.

"קבוצת התובעים" או "הקבוצה הרלוונטית" – כל אדם שרכש ב-7 השנים שקדמו ליום הגשת בקשת האישור מוצר מן המוצרים נשוא התביעה, למעט מי שרכש מוצר כאמור ומכר את המוצר (להבדיל מתכולתו) לאחר.

"המועד הקובע" – המועד בו יהפוך פסק הדין המאשר את הסדר הפשרה לסופי וחלוט.

"עילות התביעה והבקשה" – כל הנושאים, הטענות, העילות והעניינים עליהם נסבו התובענה ובקשת האישור, או העולים מהן, לרבות כל עניין ו/או עילת תביעה ו/או טענה ו/או עובדה, הכל בקשר עם המוצרים נשוא התביעה והחסרים הנטענים במוצרים אלה (בגין כל אלה יהיה ויתור וסילוק).

"ויתור וסילוק" – ויתור סופי, מלא ומוחלט של כל אחד מחברי הקבוצה בתובענה ו/או בבקשת האישור (לרבות המבקשת עצמה) כלפי נירלט וכל מי מטעמה, על כל תביעה ו/או טענה ו/או דרישה ו/או זכות מכל מין ו/או סוג שהוא, הנוגעים ו/או הקשורים במישרין לענייני ולעילות התובענה או בקשת האישור, או העולים מהן, בין אם מותלים ובין אם לאו, וביחס לכל הליך משפטי ו/או מעין משפטי (ובכלל זה הליך בוררות) ו/או תביעה הנובעים מן המעשים ו/או המחדלים הנטענים בתובענה ו/או בבקשת האישור.

הסכמות ביחס לפיצוי לציבור

  1. הסדר הפשרה יחול על כלל המוצרים נשוא התביעה. ההסדר יחול על כל תקופת ההתיישנות לפי הדין הישראלי – 7 שנים לפני יום הגשת בקשת האישור (3.8.2016).
  2. הוסכם בין הצדדים כי, לצרכי פשרה, יחושב שיעור החוסר בכל אחד מן המוצרים נשוא התביעה בהתאם לחוות דעת המומחים שהוגשו על ידי הצדדים, בנוגע לכל אחד מהמוצרים הלא מגוונים, כדלקמן (להלן: "החסר המוסכם לצורכי פשרה"):

17.1      נירלט רוק בונד – 1.01% (עפ"י חוות דעת המבקשת, בחישוב לאחר הוספת שתי סטיות התקן);

17.2      נירלט נירוקריל לבן בנפח 5 ל' – 0.77% (עפ"י חוות דעת המשיבות);

17.3      נירלט נירוקריל לבן בנפח 18 ל' – 1.72% (עפ"י חוות דעת המשיבות);

17.4      נירלט שליכט צבעוני לבן – 1.39% (עפ"י חוות דעת המבקשת, בחישוב לאחר הוספת שתי סטיות התקן).

17.5      באשר למוצרים המגוונים, הוסכם בין הצדדים כי בשל טענותיה של נירלט, בין היתר, בהתבסס על כך שממילא המוצרים נמכרים ללקוחות רק לאחר שעברו תהליך של גיוון בו מוסיפים לאריזות הבסיס פיגמנטים בהתאם לבקשת הלקוח, המעלים את תכולת האריזות הסופית, בטרם רכישת המוצר המגוון – יינתן סעד רק ביחס לעתיד, כפי שיפורט להלן.

  1. הוסכם בין הצדדים, לצרכי פשרה, כי "הפיצוי לציבור" יוערך בסכום המגלם מקדם פשרה בשיעור 40% משוויו הכלכלי של סך כל החוסר המוסכם לצורכי פשרה (מכפלת שיעורי החוסר המוסכם לצורכי פשרה בסך מכירות המוצרים בין השנים 2010-2016, בהתאמה), לפי מחירי המכירה של המוצרים לציבור (מחירי נירלט בתוספת מרווח מוערך של בתי המסחר ומע"מ) (להלן: "מחיר לציבור"). בהתחשב באמור לעיל, הפיצוי לציבור עומד על סך של 2,512,000  לפי המחיר לציבור.

נתוני מחזור מכירות המוצרים במחירי נירלט, המהווים סודות מסחריים של נירלט, הוצגו לב"כ המבקשת כשהם מאומתים בתצהיר ולאחר שנסקרו על-ידי רוה"ח המבקר של המשיבות. נתונים אלו ישמרו בנאמנות אצל ב"כ המשיבות לאחר שנחתמו בר"ת על-ידי ב"כ המבקשת, והם יועמדו לעיון בית המשפט ו/או מי מטעמו במידת הצורך.

נירלט מבהירה, שהסכמתה לתשלום הפיצוי לציבור ניתנת משיקולי עלות-תועלת בלבד, בכדי לחסוך את העלויות הכרוכות בניהול ההליך המשפטי, וכי הסכמת נירלט לשלם את סכום הפיצוי לציבור אינה גורעת מעמדתה, לפיה לא נפל פגם בהתנהלותה.

  1. על פי הנטען בהסדר הפשרה ניתן לסווג את חברי הקבוצה לשתי קבוצות משנה עיקריות, בעלות מאפיינים שונים – לקוחות עסקיים ולקוחות פרטיים. רכישות מוצרי נירלט נעשות, ברובן המכריע, על ידי לקוחות עסקיים כגון: קבלנים וקבלני שיפוצים, צבעים, חברות בניה וכיוצ"ב. רק בחלק קטן מהמקרים הרכישות הן על ידי לקוחות פרטיים.

הלקוחות העסקיים הם לקוחות חוזרים, אשר ככלל ניתן לתת להם פיצוי בעין, על דרך של תוספת חומר. כך, לקוח עסקי שלפי הנטען קיבל בעבר פחות חומר משהובטח, יקבל כעת תוספת חומר – כלומר, פיצוי "באותו מטבע".

לעומת זאת, ביחס ללקוחות הפרטיים, לא ניתן להעריך את שיעור הלקוחות החוזרים בתקופה נתונה, ולכן קיים קושי לתת להם השבה בדרך זו. כמו כן, קיים קושי לאתר את הלקוחות הפרטיים שכן רובם ככולם אינם רוכשים את המוצרים ישירות מנירלט אלא באמצעות בתי עסק המתמחים במכירת מוצרי בניה וצבע.

על רקע האמור, ובהתבסס על הצעות המגשר כבוד השופט (בדימוס) יצחק ענבר, ועל-מנת להבטיח כי הפיצוי הראוי יינתן לכלל הציבור הרלוונטי, בתקופה קצרה ככל הניתן, הוסכם בין הצדדים על מנגנון פיצוי כולל לציבור, המורכב מ-3 אפיקי פיצוי, כמפורט להלן:

פיצוי כספי באמצעות הקרן לניהול וחלוקת כספים

  1. מתוך סך הפיצוי לציבור, 250,000 ₪ יועברו לקרן לניהול וחלוקת כספים שהוקמה לפי סעיף 27א לחוק תובענות ייצוגיות (להלן: "הקרן"), תוך ייעוד הכספים לתחום הקרוב לנושא התובענה הייצוגית שהוגשה.
  2. הכספים הנ"ל יועברו לקרן בשני תשלומים שווים בסך 125,000 ₪ כ"א: הראשון, בתוך 30 יום מהמועד הקובע; והשני, בתוך 180 יום מהמועד הקובע.

פיצוי באמצעות מוצרי נירלט

  1. מתוך סך הפיצוי לציבור, מוצרים בשווי 950,000 ₪ במחיר לציבור יועברו על ידי נירלט באופן ישיר לגופים נזקקים ו/או ציבוריים. הצדדים טוענים כי מכיוון שמדובר בהעברה פיזית של מוצרים אין מקום להחיל עליה את סעיפים 20(א)(3) ו- 20(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, ולפיכך, אין מקום לביצוע ההעברה באמצעות הקרן ומפנים ל: ת"צ (חי') 10425-03-16 משה דהאן נ' אדיר ר.י. סחר בע"מ, פס' מ"ב ו-מ"ה (5.2.2017).
  2. מאחר שמדובר בהיקף גדול של מוצרים, אשר העברתם תיארך זמן רב, לא ניתן להגדיר מראש את זהות הגופים אליהם יועברו המוצרים וזו תיקבע בראש ובראשונה על פי צרכים ובקשות שיועברו לנירלט. על מנת לשמור על העקרונות המהותיים שנקבעו בפסיקה בעניין זה, סוכם בין הצדדים כי:

23.1       העברות המוצרים לא תיזקפנה לזכות נירלט כתרומה פילנטרופית, והן יוצגו כפיצוי לטובת הציבור, הניתן במסגרת הסדר פשרה בתובענה ייצוגית.

23.2       העברות המוצרים אינן כלולות ולא ייכללו בעתיד בהתחייבויותיה או בתכניותיה הפילנטרופיות של נירלט, והן תהיינה בנוסף ומעבר להן.

23.3       המוצרים יועברו לגופים ולמטרות הנמנים על אחת או יותר מן הקבוצות הבאות: בתי חולים, עמותות צדקה, מוסדות ציבור, עמותות המטפלות בילדים בסיכון, סיוע לנזקקים, צה"ל וכוחות הביטחון, מוסדות חינוך לילדים בעלי צרכים מיוחדים, מרכזים קהילתיים וכדומה. לא תבוצע העברה של מוצרים לגוף אשר יש לצדדים קשר עימו, זולת אם בנסיבות המקרה, הקשר אינו מצדיק את פסילת הגוף.

23.4       אחת לחודש תעביר נירלט לב"כ המבקשת רשימה ובה פירוט העברות המוצרים שבוצעו בחודש שחלף. עם זאת, כל העברת מוצרים בשווי העולה על 20,000 ₪ (כולל במצטבר על-ידי מספר העברות לאותו גוף) תועבר לאישור מראש של ב"כ המבקשת טרם ביצועה, ואלו לא ימנעו מאישורה מסיבות שאינן סבירות. לשם פיזור הפיצוי, לא יועברו לאותו גוף מוצרים בשווי העולה על 10% מסך הפיצוי הניתן באמצעות מוצרי נירלט.

23.5       העברת המוצרים תסתיים בתוך תקופה של 24 חודשים מהמועד הקובע. תקופה זו נקבעה כדי להבטיח פרק זמן המאפשר איתור גופים ראויים אליהם יועברו המוצרים, וניצול יעיל של אפיק פיצוי זה (אשר כולל היקף גדול של חומר). יודגש, כי נירלט תעשה כל מאמץ לסיים את העברת המוצרים בתוך פרק זמן של 18 חודשים, אך למען הזהירות מתבקש פרק זמן מעט ארוך יותר כאמור.

פיצוי בתוספת חומר

  1. יתרת הפיצוי בסך של 1,312,000 ₪ במחיר לציבור, תינתן "באותו מטבע" של הנזק, לכאורה, שנגרם לקבוצה – דהיינו, על ידי הוספת חומר לאריזות הקיימות, או באריזות שיצורפו להן, כמפורט להלן:

24.1       פיצוי בתוספת חומרים בשווי של 1,062,000 ₪ לפחות יינתן על ידי הוספת חומרים לאריזות הקיימות של המוצרים הלא מגוונים (והגדלת תכולתן מעבר למוצהר על גביהן), מבלי שתיגבה תוספת מחיר בגין הגדלת כמות, ומבלי שיצוין על גבי האריזות כי הן מכילות את תוספת הכמות. אי-ציון דבר התוספת על גבי האריזה נועד כדי למנוע מגורמי ביניים לשווק את המוצר במחיר גבוה יותר מאשר האריזות הרגילות, ועל ידי כך להבטיח כי תוספת החומר באריזות תגיע ללקוח הסופי ללא תמורה.

24.2       יתרת הפיצוי, דהיינו חומרים בשווי 250,000 ₪ לכל היותר, תינתן באריזות שיצורפו למוצרים הלא מגוונים, כאריזות נפרדות. אריזת התוספת תסומן כך שיובהר שאינה מיועדת למכירה באופן עצמאי.

24.3       אם כתוצאה מאילוצים תפעוליים או אחרים תאלץ נירלט לשנות את תמהיל הפיצוי המפורט לעיל, היא תהיה זכאית לעשות כן, ובלבד שקודם לכן תישלח הודעה מידית המפרטת את העדכון בשיטת הפיצוי לב"כ המבקשת, ואלו יתנו את הסכמתם לשינוי. בכל מקרה, נירלט תשמור תיעוד מלא וממצה של אופן מתן הפיצוי לציבור, כולל שינוי התמהיל כמצוין בסעיף זה, ככל שייעשה.

24.4       על אף האמור, סטייה של עד 10% בתמהיל הפיצוי המפורט לעיל תותר לשיקול דעתה הבלעדי של נירלט, ולא תדרוש כל פעולה מצידה.

24.5       נירלט מתחייבת כי הפיצוי יינתן במוצרים הלא מגוונים ובדגש על כך שתקופת העברת הפיצוי מנירלט לגורמי ההפצה לא תיארך מעל ל-12 חודשים, ותחל לכל המאוחר, בתוך 60 ימים מהמועד הקובע.

  1. הצדדים מבהירים כי דרך פיצוי זו נבחרה, בין היתר – לאחר שהוסכם בין הצדדים כי קיים קושי באיתור פרטני של חברי קבוצת התובעים, ובכלל זאת באיתור חברי הקבוצה שרכשה את המוצרים נשוא התביעה שלא מנירלט, ובאיתור חברי הקבוצה אשר היו פועלים אחרת לו היה עומד בפניהם המידע המלא בעניין תכולת המוצרים נשוא התביעה; ולאור סכום הפיצוי הנמוך לכל לקוח. מנגנון זה נועד להעניק את הפיצוי הראוי לכל הלקוחות, על מאפייניהם השונים.

 

מנגנון הפיקוח

  1. לשם פיקוח על ביצוע הסדר הפשרה, המשיבה תעביר לב"כ המבקשת, דיווח חצי-שנתי בכתב, המאושר בתצהיר על ידי סמנכ"ל הכספים של נירלט לגבי:

26.1       הסכומים שהועברו לקרן;

26.2       המוצרים שהועברו לגופים נזקקים, ושווים במחיר לציבור, עם פירוט שמות הגופים והיקף ההעברה לכל גוף. דיווח חצי-שנתי זה יועבר בנוסף לדיווחים שיועברו כמפורט לעיל;

26.3       כמויות החומרים שהתווספו לאריזות, ושווים הכולל במחיר לציבור, מבלי שנגבתה תוספת מחיר בגין הגדלת הכמות (המידע שבסעיף זה הינו מידע מסחרי מסווג שיועבר כנגד חתימה על כתב סודיות מטעם ב"כ המבקשת);

26.4       סוג ומספר מארזי התוספת שהוענקו לציבור ללא תשלום נוסף ושווים הכולל במחיר לציבור (המידע שבסעיף זה הינו מידע מסחרי מסווג שיועבר כנגד חתימה על כתב סודיות מטעם ב"כ המבקשת).

  1. עם השלמת סכום הפיצוי לציבור כקבוע לעיל, יסקור רוה"ח המבקר של המשיבות את חישוב שווי הפיצוי לציבור על פי הסכם זה. לאחר מכן, נירלט תעביר את סקירת רוה"ח באופן מידי לב"כ המבקשת, אשר יפקח על יישום ההסדר.
  2. מובהר כי לעניין הסכם זה שיטת חישוב שווי הפיצוי לציבור תהיה במחירי נירלט בתוספת המרווח המוערך של בתי המסחר ומע"מ.

ההסכמה ביחס לעתיד

  1. ביחס למוצרים הלא מגוונים, נירלט מבהירה כי המכונות בפס הייצור מכוילות למלא באריזות את הכמות הממוצעת המוצהרת על גבי המוצרים הנ"ל. בנוסף, נירלט מתחייבת בתום 3 חודשים מהמועד הקובע וללא הגבלת זמן, להוסיף על גבי אריזותיהם של מוצרים שייוצרו מאותו מועד הערה בנוסח הבא: "מוצר זה עשוי להכיל 2%± מהתכולה המוצהרת על גבי אריזתו".
  2. ביחס למוצרים המגוונים, נירלט מתחייבת בתום 3 חודשים מהמועד הקובע וללא הגבלת זמן, להוסיף על גבי אריזותיהם של מוצרים שייוצרו מאותו מועד הערה בנוסח הבא: "מוצר זה כשהוא מגוון עשוי להכיל 2%± מהתכולה המוצהרת על גבי אריזתו". מוסכם על הצדדים כי אין מניעה שבמקרים מסוימים תעלה התכולה על כמות זו.
  1. לגבי המוצרים המגוונים נטען כי המכונות בפס הייצור מכוילות למלא באריזות כמות, אשר בתוספת הגיוון המינימלית, לא תפחת מהכמות המוצהרת על גבי אריזות המוצרים בשילוב ההערה כאמור לעיל. על אף האמור, מאחר שבמוצרים מגוונים מסוג "בסיס C" קיים טווח רחב של תוספת פיגמנט, כך שעלולה להיווצר במקרי קיצון חריגה מהכמות המוצהרת, ולא ניתן לפתור עניין זה אלא על ידי החלפת אריזות המוצרים, ומאחר שהחלפת האריזות הינה תהליך מורכב בעל השפעות רוחביות על כל שרשרת האספקה, נירלט מתחייבת כי בתוך 6 חודשים מהמועד הקבוע, יארזו מוצרי "בסיס C" שייוצרו מאותו מועד באריזות גדולות יותר, ותוסדר החריגה שבמקרי הקיצון.
  2. מעשה בית דין: מבוקש להורות כי עם אישור הסדר הפשרה יתגבש אוטומטית ויתור וסילוק ביחס לענייני התביעה הייצוגית ולכל עילות התביעה והבקשה, וייווצר מעשה בית דין ביחס לכל קבוצת התובעים למעט אלו אשר נתנו הודעות בדבר יציאה מן הקבוצה [בהתאם להוראת סעיף 18(ו') לחוק תובענות ייצוגיות], ויציאתם מן הקבוצה אושרה על ידי בית המשפט.

עוד התבקש כי הוויתור והסילוק הנ"ל יחולו גם על התקופה שבין יום הגשת התובענה (3.8.16) לבין מועד יישום ההסכמות ביחס לתקופת העתיד, וזאת מן הטעם שמיד לאחר הגשת התובענה החלה נירלט בתהליך שכלל בדיקות עצמאיות פנימיות וחיצוניות, הסקת מסקנות, כיול מחדש של כלל המכשירים, הטמעת נהלים, ויישום החלטות לטובת ציבור לקוחותיה, וזאת מבלי להודות באחריות כלשהי ו/או בטענה כנגד נירלט, בכל הקשור לעילות התביעה ובקשת האישור ו/או למעשים, לעילות ולמחדלים הנטענים במסגרתן. הצדדים סבורים כי בעובדה שמדובר בפרק זמן קצר יחסית, ובנסיבות בהן בפרק זמן זה נירלט הניעה תהליכים מיוזמתה בראייה של טובת הציבור, יש להצדיק בקשה זו.

  1. גמול, שכ"ט והוצאות שמבוקש לאשר על פי הסדר הפשרה: גמול מומלץ בסך 110,000 ₪ בתוספת מע"מ. שכר טרחה מומלץ בסך של 465,500 ₪ בתוספת מע"מ. בנוסף, נירלט תשפה את המבקשת בעלות חוות הדעת שהוגשו על ידה בסך 24,500 ₪. הסכומים שישולמו למבקשת ולבא כוחה ישולמו בנוסף לסכום הפיצוי.

הצדדים מבהירים, כי במסגרת ההמלצה לעניין גמול ושכר טרחה נלקחו בחשבון, בין היתר, השיקולים הבאים: היקף הפיצוי הכולל שיינתן לציבור, כמפורט לעיל; העובדה כי בנוסף לסכום הפיצוי בוצע גם שינוי בכל הנוגע לעתיד, המהווה תועלת נוספת לציבור; העובדה כי הגמול ושכר הטרחה אינם גורעים מסכום הפיצוי; התועלת שהביאה התביעה; מורכבות ההליך, הטרחה וההשקעה שטרחו המבקשת ובא כוחה והסיכון שנטלו על עצמם בניהול התביעה עבור חברי הקבוצה הייצוגית הנטענת.

הסכום שייפסק לתשלום גמול למבקשת ישולם על ידי נירלט בתוך 30 ימי עסקים מהמועד הקובע. מבוקש לאשר כי שכר הטרחה שייפסק לב"כ המבקשת ישולם כדלהלן: 25% מתוך סכום שכר הטרחה ישולם לב"כ המבקשת בתוך 30 ימים מהמועד שבו יהפוך פסק הדין המאשר את הסדר הפשרה לסופי וחלוט, 25% מתוך הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד השלמת ההסדרה העתידית, 25% מתוך הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד העברת מחצית הפיצוי לציבור, ו-25% הנותרים ישולמו לאחר שתוגש לבית המשפט הודעה בדבר ביצוע הסדר הפשרה על כל חלקיו.

  1. פטור ממינוי בודק: הצדדים עותרים למתן הוראה שלא למנות בודק לפי סעיף 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות מן הטעמים הבאים: מדובר בעקרונות אשר גובשו נוכח הערותיו של בית המשפט, ובהתבסס על מרכיבי פשרה שהוצעו על ידי המגשר; הצדדים השקיעו מאמצים רבים בבניית מנגנון הפיצוי הכולל, המבוסס על הצעות המגשר; נירלט הציגה בפני ב"כ המבקשת נתוני מכירות מאומתים בתצהיר וסקורים על ידי רוה"ח המבקר של המשיבות, של המוצרים העומדים בבסיס חישוב שווי הפיצוי לציבור; הנתונים האמורים שהוצגו למבקשת יועמדו לעיונו של בית המשפט ככל שיהיה בכך צורך; חישוב סכום הפיצוי אינו מצריך עריכת תחשיב כלכלי, ולפיכך אינו מצריך מינוי בודק לצורך כך.

בהינתן כל אלה טוענים הצדדים כי מינוי בודק יביא להוצאות נוספות, מבלי שצפויה מכך תועלת של ממש, ויעכב את אישור וביצוע הסדר הפשרה.

 

התנהלות ההליך לאחר פרסום הודעה על הגשת הבקשה לאישור ההסדר

  1. לאחר הגשת הבקשה, ובעקבות החלטתי על פרסום הבקשה בעיתונות ומשלוחה לגורמים הרלוונטיים הוגשה התנגדות אחת להסכם הפשרה. המשיבות השיבו להתנגדות וטענו כי יש לדחותה ולאשר את הסדר הפשרה.

מטעם היועץ המשפטי לממשלה הוגשה הודעה בדבר היעדר התנגדות לאישור הסדר הפשרה.

במהלך דיון קדם משפט שהתקיים לדיון בהתנגדות קיבלו המתנגדים את המלצת בית המשפט שלא לעמוד על התנגדותם.

אישור הסדר הפשרה

  1. בסעיף 19 לחוק תובענות ייצוגיות נקבע:

"(א) בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה, ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית גם כי קיימות, לכאורה, שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין".

(ג)(1) החלטת בית המשפט אם לאשר הסדר פשרה או לדחותו תהיה מנומקת ותכלול, בין השאר, את כל אלה:

(א) הגדרת הקבוצה שעליה חל הסדר הפשרה;

(ב) עילות התובענה, השאלות המהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה והסעדים הנתבעים כפי שפורטו בבקשה לאישור או כפי שהוגדרו בהחלטת בית המשפט לפי סעיף 14, לפי הענין;

(ג) עיקרי הסדר הפשרה.

(2) בהחלטתו לפי פסקה (1) יתייחס בית המשפט, בין השאר, לשיקולים אלה:

(א) הפער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו אילו היה בית המשפט מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה;

(ב) התנגדויות שהוגשו לפי סעיף 18(ד), וההכרעה בהן;

(ג) השלב שבו נמצא ההליך;

(ד) חוות דעת של הבודק שניתנה לפי סעיף קטן (ב)(5);

(ה) הסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית אל מול יתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה;

(ו) העילות והסעדים שלגביהם מהווה ההחלטה לאשר את הסדר הפשרה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה שעליהם חל ההסדר."

  1. הקבוצה עליה חל הסדר הפשרה: "כל אדם שרכש ב-7 השנים שקדמו ליום הגשת בקשת האישור מוצר מן המוצרים נשוא התביעה, למעט מי שרכש מוצר כאמור ומכר את המוצר (להבדיל מתכולתו) לאחר.".

יצוין כי הגדרה זו שונה מהגדרת הקבוצה במסגרת בקשת האישור אשר התייחסה לכלל מוצרי נירלט:

"כל אדם אשר רכש מוצר של המשיבה אשר מחירו נקבע לפי משקלו או נפחו, אשר הכמות או הנפח של המוצר, לפי העניין, היה קטן מהמוצהר על ידה, למעט מי שרכש מוצר כאמור ומכר את המוצר (להבדיל מתכולתו) לאחר" (ס' 2 לבקשת האישור)

בשים לב לכך שהגדרת הקבוצה בהסדר הפשרה נוגעת למוצרים שנזכרו בבקשת האישור (להבדיל מ"כל המוצרים") איני סבורה כי קיימת מניעה לאשר את הגדרת הקבוצה לצורך הסדר הפשרה.

בהתייחס לבקשת הצדדים להחיל את הסדר הפשרה גם על קבוצת רוכשי המוצרים בתקופה שבין יום הגשת התובענה (3.8.16) לבין מועד יישום ההסכמות ביחס לתקופת העתיד – לא ראיתי לנכון להיעתר לבקשה, והרוכשים בתקופה זו לא יכללו בהגדרת הקבוצה.

ככל שנירלט אכן פעלה כנטען על ידה בביצוע בדיקות עצמאיות וכיול מחדש של כלל מכשיריה תוך זמן קצר לאחר הגשת בקשת האישור יש להניח כי מדובר בקבוצה קטנה של ניזוקים לכאורה, אולם מכיוון שלא נטען כי הפיצוי לקבוצה כולל גם תוספת פיצוי בגין התקופה הנ"ל ובאשר הפעולות שבוצעו לכאורה על ידי נירלט בתקופה זו לא זכו לפיקוח כלשהו של ב"כ המבקשת או של בית המשפט או של בודק – הרי שלא ניתן לבחון את התקיימות התנאים הנדרשים בחוק תובענות ייצוגיות לשם תחולת הפשרה גם על "תת-קבוצה" זו ולא ראיתי לנכון לשלול את זכות התביעה מהניזוקים לכאורה בתקופה זו. ראו והשוו: אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 608-614 (2017).

על כן הסדר הפשרה יחול אך ורק על הקבוצה עליה חל הסדר הפשרה כמפורט לעיל ("הקבוצה הרלוונטית" כהגדרת הצדדים).

  1. עילות התובענה כפי שפורטו בבקשת האישור (פרק ד' לבקשת האישור): רשלנות (ס' 35-36 לפקודת הנזיקין); תרמית (ס' 56 לפקודת הנזיקין); הפרת חובה חקוקה – ס' 6, 11 ו- 20(ב) לחוק המכר והטעיה לפי ס' 2 לחוק הגנת הצרכן; הפרת חובת תום הלב בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים; ועשיית עושר ולא במשפט.
  2. השאלות המשותפת לחברי הקבוצה כפי שפורטו בבקשת האישורהאם המוצרים של המשיבה כוללים את התכולה המוצהרת ומהם הסעדים הראויים (ס' 64 לבקשת האישור).
  3. הסעדים הנתבעים כפי שפורטו בבקשת האישור: לחייב את נירלט לספק לרוכשים של מוצריה את הכמות והנפח המוצהרים; פיצוי לחברי הקבוצה ו/או השבה בגין התשלום שנגבה עבור הכמות או הנפח שלא סופקו בפועל (ס' 4 לבקשת האישור).
  4. כאמור לעיל, הצדדים הגיעו להסכם פשרה לאחר שהוגשו תשובה לבקשת האישור ותגובה ולאחר שהתקיימו ישיבת קדם משפט ודיון בהתנגדות.
  5. פטור ממינוי בודק: מצאתי כי בנסיבות העניין יש מקום להיעתר לבקשת הצדדים ואין מקום למינוי בודק לפי סעיף 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. מטרת מינוי הבודק היא לסייע לבית המשפט לבחון את הסדר הפשרה כדי לשמור על האינטרסים של הקבוצה ולהבטיח שההסדר הוא סביר והוגן מבחינתם וכי סיום ההליך בהסדר הפשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכריע במחלוקת. מצאתי כי בנסיבות העניין הסדר הפשרה אמנם מבטיח תכליות אלה.
  6. לאחר שבחנתי את הסדר הפשרה על יסוד הוראות אלה כמפורט לעיל ולהלן, מצאתי כי הסדר הפשרה משקף פתרון ראוי והוגן לתובענה. להלן נימוקי:

 

סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין

  1. סבורתני כי הסדר הפשרה משקף איזונים ראויים בנסיבות העניין, אשר גובשו על בסיס נתוני המכירות של נירלט כפי שהוצגו לב"כ המבקשת. בנוסף יש בהסדר הפשרה להביא לחסכון בזמנו של בית המשפט והצדדים, כאשר העילות לעבר ולעתיד באות לכדי מיצוי. לא ניתן לאמוד בצורה מדויקת את הפער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו אילו היתה מוכרעת התובענה הייצוגית לטובת הקבוצה, בין היתר בשים לב לעובדה שבבקשת האישור נטען כי לא ניתן להעריך במדויק את היקף הנזק (נטען שהסכום מגיע למיליוני שקלים בשנה – ס' 55 לבקשת האישור) ולכך שהצדדים לא התייחסו לפער זה במסגרת הסדר הפשרה. אולם, סבורתני כי "מקדם הפשרה" שנבחר על ידי הצדדים בסיוע המגשר הוא ראוי בנסיבות העניין, בין היתר בשים לב לאיזון שנעשה בין חוות-דעת המומחים מטעם שני הצדדים.
  2.  סבורתני שהסדר הפשרה מהווה דרך יעילה והוגנת לאיזון בין הסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית תוך מתן משקל ראוי ליתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה ולהכרעה במחלוקת. מכלול השיקולים הרלוונטיים מובילים למסקנה כי הסדר הפשרה הוא הוגן וראוי בנסיבות העניין, ולטובת חברי הקבוצה.

גמול למבקשת ושכר טרחת עורך הדין המייצג

  1. כאמור הצדדים המליצו על גמול לתובעת המייצגת בסך 110,000 ₪ בתוספת מע"מ ועל שכר טרחה בסך 465,500 ₪ בתוספת מע"מ. סבורתני כי טיעוני הצדדים שפורטו לעיל משקפים נאמנה את השיקולים הרלוונטיים לאישור הגמול ושכר הטרחה המומלצים. בנוסף, כפי שהתבקש, נירלט תשפה את המבקשת בעלות חוות הדעת שהוגשו על ידה בסך 24,500 ₪. הסכומים שישולמו למבקשת ולבא כוחה ישולמו בנוסף לסכום הפיצוי.

מצאתי לנכון גם לאשר את המלצת הצדדים ביחס למועד תשלום הגמול ושכר הטרחה. הגמול למבקשת ישולם על ידי נירלט בתוך 30 ימי עסקים מהמועד הקובע. שכר הטרחה לב"כ המבקשת ישולם כדלהלן: 25% מתוך סכום שכר הטרחה ישולם לב"כ המבקשת בתוך 30 ימים מהמועד שבו יהפוך פסק דין זה המאשר את הסדר הפשרה לסופי וחלוט, 25% מתוך הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד השלמת ההסדרה העתידית, 25% מתוך הסכום ישולם בתוך 30 יום

ממועד העברת מחצית הפיצוי לציבור, ו-25% הנותרים ישולמו לאחר שתוגש לבית המשפט הודעה בדבר ביצוע הסדר הפשרה על כל חלקיו.

סוף דבר

  1. אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק דין.
  2. אני מאשרת גמול למבקשת ושכר טרחה לבא כוחה כקבוע בסעיף 37 לעיל.
  3. בנסיבות העניין אני מורה כי תשלום 250,000 ₪ לקרן, ייוחדו על ידי הקרן לעמותות העוסקות בביצוע שיפוצים בהתנדבות בבתי קשישים ונזקקים.
  4. אני מורה על פרסום ההודעה השנייה לפי סעיף 25(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות שבה יפורטו הפרטים הקבועים בסעיף 19(ג)(1) ו (2) לחוק וכן הפניה לפנקס תובענות ייצוגיות שם ניתן יהיה לעיין בפסק הדין ובהסכם הפשרה, כאמור בסעיף 25(ד) בחוק. נירלט תישא בעלות הפרסום. נוסח ההודעה, גודלה והעיתונים בהם תפורסם יובאו על ידי הצדדים לאישור בית המשפט עד ליום 6.9.2018.
  5. 5129371הצדדים ימציאו עותק מפסק הדין למנהל בתי המשפט לשם רישומו בפנקס תובענות ייצוגיות.

 ניתן היום,  ט' אלול תשע"ח, 20 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.

קרא עוד
תאונות עבודה
הוכרה תביעתו של כבאי החולה בסרטן הערמונית, כתאונת עבודה.

בית הדין האזורי לעבודה הכיר בטענת התובע אותו ייצגנו, וטען, כי תנאי עבודת הכבאים עלול במרוץ השנים להגביר את רמת הסיכון שלהם לחלות בסרטן הערמונית. בית הדין קבע – לאור חוות הדעת בתיק לפיה "ניתן להסיק על קשר סיבתי משפטי בשיעור של 50% ומעלה" – כי סביר יותר כי קיים קשר שכזה מאשר שקשר כאמור אינו קיים.

בשל האמור, הכיר בית הדין בתובע כנפגע תאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי.

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו

ב"ל 27817-02-12

19 דצמבר 2016

לפני:

השופטת  נטע רות

נציג ציבור (מעבידים) מר אהוד מטרסו

התובע

פלוני ת"ז xxxxxxx

ע"י ב"כ: עו"ד גלעד מרקמן ואח'

הנתבע

המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד מהלשכה המשפטית

פסק דין

לפנינו תביעה של כבאי להכרה במחלת סרטן הערמונית שממנה הוא סובל כתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי[נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן – החוק). השאלה המרכזית שבה נדרשים אנו להכריע הינה האם תנאי עבודת הכבאי הביאו למחלתו אם לאו?

העובדות הצריכות לעניין

1.                   ביום 15.2.12 הגיש התובע תביעה להכיר במחלת סרטן ערמונית ממנה הוא סובל כמחלת מקצוע או כתאונת עבודה, לפי הלכת המיקרוטראומה.

2.                   התובע, יליד שנת 1944, עבד במשך למעלה מ-41 שנים ככבאי. במהלך עבודתו נחשף לחומרים הידועים כמסרטנים. בשנת 2007 אובחן כחולה בסרטן הערמונית ונאלץ לעבור ניתוח לכריתת הערמונית והוצאת גרורות מכתף ימין.

3.                   ביום 28.6.11, לאחר שתביעת התובע למל"ל נדחתה, מהטעם שמחלתו נגרמה מסיבות טבעיות ולא כתוצאה מתנאי עבודתו, הגיש התובע בקשה להביא את עניינו לדיון בפני ועדת התביעות המוסמכת כהגדרתה בסעיף 299 לחוק אך הבקשה נדחתה.

4.                   ביום 24.7.12, כ-5 חודשים לאחר הגשת כתב התביעה, לאחר מספר בקשות ארכה הגיש הנתבע כתב הגנה בו הכחיש בכלליות את טענות התובע ועמד על כך שאין קשר סיבתי בין עבודתו לבין המחלה ממנה הוא סובל.

5.                   ביום 10.12.12 התקיים דיון בו נשאל הנתבע מדוע המל"ל קיבל תביעה דומה לזו של התובע בעוד שדחה את תביעת התובע ומדוע עניינו לא הועבר לוועדת התביעות.

הנתבע השיב לשאלה זו בציינו כי ההחלטה באותו עניין התקבלה בטעות ובהודעה שהגיש לאחר מכן הודיע עוד כי הנתבע לא קיבל את הבקשה להעביר את עניינו של התובע לוועדת התביעות מאחר ולא ראה בכך טעם בהינתן העובדה שעניינו של התובע הגיע לפתחו של ביה"ד.

6.                   ביום 27.1.14 התקיים דיון בו הסכימו הצדדים על מינוי מומחה ועל העובדות שיוצגו הפניו.

7.                   ביום 3.4.14 מונה פרופ' רחמים בן יוסף, כמומחה מטעם ביה"ד בתחום האונקולוגיה.

8.                   לפני המומחה הוצגה התשתית העובדתית כדלקמן:

8.1.             התובע, יליד 1944, עבד משנת 1969 ועד לשנת 2002 ככבאי מבצעי וכמפקח מניעת דליקות ומשנת 2002 ועד לשנת 2010 עבד בעיקר כמפקח מניעת דליקות וכל זאת באיגוד ערים לכיבוי אש באזור רחובות.

8.2.             בכל תקופת שירותו ככבאי מבצעי, משנת 1969 ועד לשנת 2002, השתתף על בסיס יומיומי במגוון סוגים של שריפות, הן במסגרת המבצעית והן במסגרת האימונים. בין היתר, השתתף בכיבוי שריפות יער, קוצים, פחים, שדות (בתוך כך לקוטלי מזיקים, דשנים), בתים, מכוניות, מפעלים, צמיגים, שריפות של תוצרי ומוצרי גומי, שריפות של מאיצי בעירה (בנזין, סולר, שמנים), שריפות במפעלים, חומרים מעכבי בעירה ועוד שלל רחב של חומרים העשויים להתלקח.

8.3.             לאור מגוון השריפות בהן השתתף, נחשף לאורך השנים, באופן קבוע וממושך לחומרים רעילים ומזיקים, לרבות חשיפה לעשן, פיח, ממיסים שונים וחומרים מסוגים שונים שהינם תוצרי הבעירה של השריפות כאמור לעיל.

8.4.             לאחר מכן משנת 2002 לערך ועד לפרישתו עבד בעיקר כמפקח מניעת דליקות וכמעט ולא השתתף בפעילות המבצעית ובאימונים. במסגרת תפקידו כמפקח מניעת דליקות ביקר באופן תדיר במפעלים – לדוגמא במפעלים של צבעים, מפעלים של טקסטיל, מפעלים עם חומצות ועוד. פעמים רבות בעת הביקורים היה ריח חריף והתובע נחשף לכך.

8.5.             יצוין שמינואר 1972 התובע לא מעשן כלל, לפני כן משנת 1967 בזמן שירותו הצבאי ולאור מלחמת ששת הימים ועד לשנת 1971 עישן עד קופסא ליום בימי חול בלבד (מכיוון שהתובע אדם דתי לא עישן מערב שבת רעד צאת השבת, כמו כן, לא עישן בחגים ובצומות).

8.6.             להלן השאלות שהופנו למומחה וולהלן תשובותיו כדלקמן:

מהי הפגימה הרפואית המדויקת ממנה סובל התובע ?

המומחה ענה שהתובע סובל ממחלת שאת הערמונית בגיל 63 שהוא גיל בו המחלה מתחילה להיות שכיחה יותר בקרב חתך האוכלוסייה אליו משתייך התובע.

8.7.             האם ניתן לומר שקיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע, כפי שהם מתוארים לעיל לבין הפגימה הרפואית.

יובהר כי על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי די בסבירות של מעל 50% לכך שתנאי העבודה השפיעו על הפגימה הרפואית; קרי – קיימת סבירות גבוהה יותר שתנאי העבודה השפיעו על הפגימה הרפואית מאשר לא השפיעו.

על שאלה זו השיב המומחה כי לאחר סקירה ענפה ומעמיקה של הספרות המקצועית ועל רקע החומרים שהוצגו לפניו " קיימת סבירות גבוהה שתנאי העבודה השפיעו על הפגימה הרפואית".

8.8.             ככל שהתשובה לשאלה הקודמת הינה בחיוב – האם לתנאי העבודה השפעה משמעותית על הפגימה הרפואית.

השפעה משמעותית על-פי הפסיקה הינה בשיעור של 20 אחוז ומעלה.

תשובת המומחה לשלאלה זו הייתה כי "לתנאי העבודה יש השפעה של 20% על הפגימה הרפואית".

8.9.             האם ניתן לומר, כי מצבו הרפואי של התובע נובע מסדרה של פגיעות זעירות, כאשר כל אחת מהפגיעות ניתנת לאיתור בזמן מסוים וכאשר תוצאה של כל פגיעה זעירה, הינה בלתי הפיכה, כך שבצרופן הופיע אצל התובע נזק שהוא התופעה ממנה הוא סובל כיום (מיקרו-טראומה), או שמא מדובר בהליך תחלואתי מתמשך?

תשובת המומחה הייתה כי "מצבו הרפואי נובע מסדרה של פגיעות זעירות מאשר הליך תחלואתי מתמשך".

9.                   ביום 2.9.15 נתן ביה"ד החלטה המורה למומחה לענות לשאלות ההבהרה מטעם הנתבע.

10.               להלן שאלות ההבהרה מטעם הנתבע ולהלן ותשובות המומחה לשאלות אלה כדלקמן:

10.1.          בתשובתה 2 בחוות דעתך, בעמ' 3 למעלה, רשמת: "עד כה לא נמצא בבירור גורם סביבתי תעסוקתי האחראי למחלה זו, בין באוכלוסיה הכללית ובין בקבוצות ייחודיות דוגמת הכבאים". לאחר ציטוט המאמר רשמת: "גם מאמר זה אינו עונה במפורשות לגבי שיעור סרטן הערמונית…" לעומת זאת, בהמשך רשמת: "קיימת סבירות גבוהה שתנאי העבודה השפיעו על הפגימה הרפואית". נא הסבר כיצד מתיישבים שני הציטוטים הראשונים עם המסקנה אליה הגעת?

המומחה הפנה למובאות שעל יסודן הגיע למסקנתו והסתייג מתשובתו בחוות הדעת הראשונה בה כתב שקיימת "סבירות גבוהה" לקשר סיבתי תוך שהוא מנסח את  תשובתו כך: "קיימת שכיחות גבוהה של מחלה זו בקרב הכבאים וניתן לומר שקיים קשר סיבתי".

10.2.                      מהם תנאי העבודה שהשפיעו, לדעתך, על הפגימה? נא הפנה לעובדות הרלבנטיות בהחלטת המינוי, והסבר כיצד השפיעו?

המומחה הפנה לסקירת תנאי העבודה המוכרת בספרות המקצועית העשויים להיות אחראים למחלת הסרטן אך ציין שהמחקרים אינם מיטביים ולשיטתו "איננו יודעים במדויק מה הם תנאי העבודה ומה הם החומרים הרעילים אשר עלולים להוביל לפגימה הרפואית".

המומחה ציין שמחקר אחר העלה סברה שלפיה קיימים מאפיינים שונים ייחודיים לאוכלוסיית הכבאים כגון: משקל יתר, עישון או ביצוע בדיקות סקר לעיתים תכופות. זאת כמאפיינים העשויים לספק הסבר לשיעור השכיחות הגבוה של המחלה בקרב הכבאים.

10.3.          אנא נמק קביעתך בתשובה 3?

המומחה הסתייג מתשובתו הקודמת וכתב ש-"לתנאי העבודה יש השפעה של 20% ומטה על הפגימה הרפואית" הביא את הנתונים לתמיכה במסקנה זו, וסיכם כך:

"בעניין הרפואי שלפנינו, אין להתעלם מכך שקיים קשר 2B בין מקצוע הכבאות להופעת סרטן הערמונית. אולם קשר זה הוא מוגבל וחלש. בנוסף שיעור המחלה בקבוצת גילאי 60-64, קבוצת הגיל של מר לוי, הוא גבוה מלכתחילה. לכן מסקנתי היא שלתנאי העבודה יש השפעה של 20% ומטה על הפגימה הרפואית של מר לוי".

10.4.          אנא פרט קביעתך בתשובה 4. מה היתה הפגיעה הזעירה? מהו מנגנון הפגיעה? וכיצד גרמה הנ"ל למחלה?

המומחה ענה כי "אין אנו יודעים בוודאות מה מנגנון הפעולה להיווצרות מחלה ממארת, הן בקבוצת המחלות התורשתיות והן בקבוצת המחלות האקראיות. ההנחה היא שפגיעה זעירה במרקם המולקולרי/גנטי, מובילה להתמרה, תחילה איפית ובהמשך להתמרה ממארת. הפגיעה במרקם המולקולרי/גנטי יכולה להיות במנגנון האחראי להתרבות/התמיינות התא או במנגנון שתפקידו לתקן נזקים בתא. לכן, הנחה הרווחת היא שההתמרה הממארת היא כתוצאה מסדרה של פגיעות זעירות מאשר בתהליך תחלואתי מתמשך".

11.               ביום 23.4.15 נתן ביה"ד החלטה המורה למומחה לענות לשאלות ההבהרה מטעם הנתבע.

12.               להלן שאלות ההבהרה ותשובות המומחה מיום 15.5.15 כדלקמן:

12.1.          נבקש להפנותך למחקרים הבאים: (מצ"ב המחקרים, מסומנים כנספח 1):

12.1.1.                  הנך מופנה לסיכום מחקר הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן (IARC) (עמ' 559). האם נכון שבמחקר ה-IARC  בו נסקרו 42 מחקרים שונים נמצאה תוספת סיכון מובהקת ומשמעותית לגבי 3 סוגים של מחלת הסרטן: סרטן אשכים, סרטן ערמונית וסרטן לימפומה שאינה הוד'קין? כמו כן, נכון שבכל  הקשור לסרטן הערמונית נמצא שכבאים בסיכון מוגבר ומובהק סטטיסטי, של 30% לחלות בסרטן ערמונית יחסית לשאר האוכלוסייה?

המומחה השיב לשאלה זו כך: "יש להבחין בין תוצאות מחקר המטה-אנליזה המצוטט ע"י דו"ח IARC לבין מסקנות IARC. הן אינן חופפות". המומחה הוסיף הפניות למקורות הרלבנטיים.

12.1.2.                  הנך מופנה למחקר המטה אנליזה משנת 2006 שבחן 32 מחקרים שונים בקרב כבאים. האם נכון שבמחקר זה נרשם שכבאים נמצאים בסיכון מוגבר, מובהק סטטיסטי (CI-95%) בשיעור 28%, יחסית לכלל האוכלוסייה ורמת הקשר הוגדרה כ-probable?

המומחה השיב לשאלה זו כך: "הגדרת PROBABLE כמדווח במאמר זה, הסתמכה על הגדרת IARC. ההגדרות רשומות בפירוט בחוות דעתי הקודמת. תוצאות מחקר זה היו ידועות למחברי דו"ח IARC. וגם למחברי המאמר המופיע במובאה 4 בחוות דעתי הקודמת (דניאלס וחב', פורסם שנת 2013). למרות זאת מסקנותיהם היו שונות.

12.1.3.                  האם נכון שבמחקר גדול שבוצע בקרב כבאי קליפורניה נמצא שכבאים בסיכון מוגבר, מובהק סטטיסטי (CI-95%) בשיעור 22%, יחסית לכלל האוכלוסייה?

המומחה ציין שנערך מחקר עדכני ורחב יותר וכי בשני המאמרים "לא מצא שכיחות גבוהה לגידולים במערכת ההמטופואיטית (לימפומה)".

12.2.          האם נכון שתוצאת המחקרים כאמור לעיל, מבוססים על רמת המובהקות המקובלת במחקרים רפואיים, קרי מובהקות של 90% ויותר, וזאת בשונה מרמת הסבירות עליה נשאלת ע"י בית הדין?

המומחה לא התייחס לשאלה זו באופן פרטני.

12.3.          בחוות הדעת הפנת למחקר של הקבוצה האמריקאית. האם נכון שמחקר זה אינו מאיין (מבטל) או אינו בעל חשיבות רבה יותר ממצאי ארגון הבריאות העולמי שהתחשבו במחקרים רבים ממקומות שונים מהעולם וממצאי המחקרים האחרים כאמור לעיל?

המומהח השיב לשאלה זו כך: "אינני מסכים… גם במחקר הנוכחי צוטטו תוצאות המטא-אנליזה (2006) ותוצאות שני המחקרים אינם חופפים".

12.4.          בתשובותיך לשאלות ההבהרה, התבססת בין היתר על החלטת וועדת המומחים בנושא הקישון.

הנך מופנה גם לדו"ח ועדת החקירה בעניין הקישון (ועדת שמגר) (מצ"ב דו"ח ועדת שמגר בנושא הקישון, מסומן כנספח 2).

12.4.1.                  האם נכון במקרה הקישון, הבדיקה האפידמיולוגית לא הוכיחה עודף תחלואה מובהק סטטיסטי לגבי מחלת סרטן ערמונית ולא לגבי שום סוג אחר של מחלת הסרטן, זו בשונה מהמובהקות שנמצאה במחקרי המטה אנליזה, כאמור לעיל, שעסקו בכבאים.

12.4.2.                  האם נכון שעל אף שלא נמצא עודף תחלואה, הוחלט להכיר בחלק מהצוללנים כנכי צה"ל משיקולים שונים (משפטיים ורפואיים), בהתקיים מספר תנאים הנוגעים למידת החשיפה, זמן החשיפה, גיל וכיוב'.

12.4.3.                  האם אין בכך בכדי לחזק, במידת מה, את השפעת העבודה במקרה דנן לעומת ההשפעה במקרה הקישון, זאת לאור קיומם של מחקרי מטה אנליזה לרבות מחקר של ארגון הבריאות העולמי שמצאו תוצאות מובהקות?

המומחה התייחס לשאלות אלו בכלליות, הבהיר את ממצאי מחקר וועדת המומחים וסיכם: "אינני רואה תימוכין ממסקנות ועדת שמגר או מוועדת המומחים בכדי לשנות את הערכתי".

12.5.          בחוות הדעת ציינת נתונים לגבי היארעות סרטן הערמונית בהתבסס על מידע מהעולם.

בהתבסס על נתוני הרישום הלאומי של מחלות הסרטן בישראל, האם נכון שבשונה מהנתונים עליהם התבססת לפיהם הגיל הממוצע הינו 68 ושיעור ההיארעות בגיל 60-64 הינו 567, בישראל הגיל הממוצע הינו גיל 70 בקירוב ושיעור היארעות בגיל 60-64 הינו מעט פחות מ-300. כמו כן, נכון שעפ"י רשם הסרטן בישראל, שיעור התחלואה בקרב ילידי אירופה – אמריקה גבוה משיעור ההיארעות בקרב יליד אסיה (התובע הינו יליד תימן). כמו כן, נכון שבהתאם לדו"ח הרשם, שיעור ההיארעות של המחלה בהשוואה למדינת ה-OECD, מלמד כי ישראל נמצאת בשליש התחתון של ההיארעות.

מצ"ב דו"ח משרד הבריאות על נתוני ההיארעות של סרטן ערמונית בישראל, מסומן כנספח 3.

לאור זאת, נכון שנתונים אלו אשר מעידים על ממוצע גיל גבוה יותר והיארעות נמוכה יותר של סרטן הערמונית בישראל, בהתאם לגילו ומוצאו של התובע, אינם תומכים במתן משקל יתר למחקר הקבוצה האמריקאית ודווקא מלמדים כי קבוצת הגיל בו חלה התובע נמוכה מהגיל בו נצפית עיקר התחלואה בישראל?

תשובת המומחה: "דקדוקי עניות… המחלה שכיחה בקבוצת גיל זו ללא הבדל משמעותי בין יהודים ממוצא מזרחי למוצא מערבי. הפרש של שנה ושנתיים לכאן ולכאן אינם משמעותיים והחישובים הסטטיסטיים מבוצעים בחלוקה לקבוצות גיל ולא לגיל מדויק".

12.6.          תשומת ליבך מופנית לפסק הדין בב"ל 2335-09 פנחס דוד נ' המל"ל במסגרתו התקבלה תביעה להכרה בכבאי שלקה בלימפומה שאינה הודג'קין, זאת על יסוד שתי חוות דעת שהתבססו בין היתר על קביעת ה-IARC, עליה התבססת בחוות דעתך הראשונה (מצ"ב פסק הדין וחוות הדעת). האם נכון שרמת הקשר שנמצאה ע"י ארגון ה-IARC בכל הקשור לסרטן ערמונית היתה גבוהה יותר מרמת הקשר שנמצאה לגבי מחלת הלימפומה שאינה הודג'קין?

מצ"ב פסק הדין וחוות הדעת, מסומנים כנספח 4.

לאור זאת, האם בהתבסס על ממצאי הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן, מחקר המטה אנליזה משנת 2006 והמידע הנוסף כמתואר בשאלות, ניתן לומר כי התובע עשוי היה להיות בסיכון מוגבר של 30% לכל הפחות או לכל היותר לחלות בסרטן ערמונית יחסית לכלל האוכלוסייה, וזאת ע"פ רמת המובהקות כנדרש במחקרים רפואיים ו/או כפ"י הסבירות הנדרשת בהליך דנן, זאת גם במידה ואינך מסכים באופן מלא או חלקי לכך? לחילופין, נכון שלאור המחקרים והמידע המוצג לעיל קביעתך מחוות דעתך הראשונה הינה קביעה סבירה כאשר נהיר שאין מדובר בקביעה ודאית/מוחלטת?

תשובת המומחה היית שלילית: "השאלה מתייחסת לתוצאות מחקר המטה-אנליזה ואני מסכים למספרים הרשומים לעיל… מחקרי מטה-אנליזה אינם סופיים והחלטיים, הם מותנים באיכות המאמרים שקובצו למחקר הספציפי, מספר החולים ועו'. באוקטובר 2013 (חצי שנה לאחר פסק הדין בתיק הנ"ל ושלוש שנים לאחר פרסום פורמלי של דוח IARC) פורסם מאמרם של דניאלס וחב' (המופיע בחוות דעתי הקודמת כמובאה 4) ונושאו היה שיעור מחלות הסרטן בכבאים בארצות הברית. מספר הכבאים שנכנסו למחקר זה היה גבוה לאין שיעור ממספרם בכל מחקרי המטה-אנליזה (29,993 לעומת 1,800) ושיעור חולי סרטן הערמונית בקבוצה זו היה 1.03 ולימפומה 0.99… צדקו חברי ועדת IARC אשר קבעו כי מקצוע הכבאות הוא גורם אפשרי להופעת סרטן (כולל סרטן הערמונית ולימפומה) בדירוג של 2B בלבד ולא בדירוג מחמיר יותר (2A או 1).

עמיתי, פרופ' קוטן וד"ר גפן קבעו שיעור של 20% ומעלה בחולי לימפומה והסתמכו למעשה על מחקר המטה-אנליזה. ניתן היה להבין מחוות דעתם כי מדובר במסקנות דו"ח IARC ולא כך הוא. נראה לי כנכון, במקרה דנן, להסתמך על מסקנות IARC ועל התימוכין במאמרם של דניאל וחב' (אשר פורסם כחצי שנה לאחר פסק הדין הנ"ל).

לכן מסקנתי הנוכחית זהה לזו שנרשמה בחוות דעתי הקודמת".

הכרעה

סיבתיות משפטית וסיבתיות עובדתית

13.       תחילה יאמר כי המקרה שלפנינו, שבו לכאורה ניתנה חוות דעת שאינה חד משמעית מצריך עריכת אבחנה בין סיבתיות משפטית (שעל פיה נדרשים אנו לבחון את חוות הדעת ולהכריע במקרה שלפנינו לבין סיבתיות רפואית, שעליה נסמכות בדרך כלל חות דעת המומחים האמונים על התחום הרפואי. אין זה סוד כי המרת הקשר הסיבתי הרפואי לקשר סיבתי משפטי מעוררת לא אחת קושי והיא דורשת פרשנות של חוות הדעת על רקע אמות המידה המשפטיות שיש להחיל לצורך בחינת הקשר הסיבתי המשפט בכלל ובתחום הביטחון הסוציאלי בפרט. זאת בהתחשב גם בשיקולי מדיניות חיצוניים לחוות הדעת.

14.       בהקשר דומה המתאים גם למקרה זה נכתב כי "מבחינה מושגית ניתן לתאר את המקרה שבפנינו כמשתייך לסוג המקרים בהם נדרש בית הדין להכריע למעשה בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי בנסיבות של  'סיבתיות עובדתית מדעית עמומה'". עמימות הנובעת מחסר מחקרי בכל הנוגע לעצם האפשרות של גרימת הפגימה מן הסוג ממנו סובל התובע כתוצאה מן החשיפה לחומרים שונים במסגרת עבודתו ככבאי. משמע – שעה שלא קיים צבר מחקרי מדעי שדי בו כדי לקבע מוסכמה מדעית באשר לזיקה שבין חשיפה לחומרים הללו לבין סוג הפגימה ממנה  סובל התובע (ר' – לעניין המושג "סיבתיות עובדתית עמומה" בהקשר דומה ובהתייחס לדיני הנזיקין דנ"א 4693/05 בית החולים כרמל ואח' נ' עדין מלול ואח' (להלן: "עניין מלול31.3.05).

15.       הן הפסיקה והן הספרות המשפטית הכירו בעובדה כי בנסיבות כגון אלה אין באותה סיבתיות מדעית עובדתית עמומה לחרוץ בהכרח את גורל התביעה ולסתום עליה את הגולל. במיוחד שעה שמדובר בעמימות מדעית – שהינה פועל יוצא של חסר מחקרי – המאפיין את תחום העיסוק  האפדימיולוגי הנוגע להשפעתם של חומרים רעילים על התפתחותן של מחלות שונות.

16.       חסר אותו נהוג לייחס לשורה של גורמים ובכלל אלה: לקשיים מתודולוגיים המאפיינים תחום מדעי זה, אך גם לחוסר עניין במקרה הטוב ולקיומו של אינטרס מובהק במקרה הפחות טוב – בקרב גופים עסקיים וציבוריים, להצניע נתונים אפידמיולוגיים רלבנטיים הנוגעים לאוכלוסיות נרחבות ולהימנעות ממחקר מדעי מקיף בתחומים אלה. סקירה נרחבת המתייחסת לחסר זה ולגורמיו ניתן למצוא, בין היתר, במאמרה של ננסי לי (Lee להלן: "לי"):

Firak Nancy Lee "The Developing Policy Characteristics of Cause-in-Fact:Alternative Forms of Liability, Epidemiological Proof and Trans-Scientific Issues" 63 Temp. L. Rev. 340 (1990)

17.       בדרך זו הלך בית המשפט העליון בתחום הנזיקין, עת ששקל שיקולי מדיניות ושיקולים ערכיים שונים לצורך שרטוטם של קווי המתאר הגמישים של הקשר הסיבתי המשפטי. בין שיקולי המדיניות הללו ניתן למנות כאמור גם את אלה הקשורים בניסיון של דיני הנזיקין להתוות משטר של הוגנות בחלוקת סיכונים, תוך הדגשת שאלת האשמה וכן שיקולים הקשורים בהרתעה יעילה מפני יצירת סיכונים.

18.       על רקע כשלים אלה הוכרה בפסיקה העוסקת בדיני הרשלנות בנזיקין אותה אבחנה מוכרת בין מושג הסיבתיות העובדתית-מדעית לבין מושג הסיבתיות המשפטית, שאינם מצויים תמיד במצב של חפיפה.

19.       כמו כן נפסק כי מידת אי החפיפה שבין מושגים אלה צריך שתסתמך על מדיניות משפטית, שהינה פועל יוצא של שיקולים ערכיים שנועדו להביא לחלוקת סיכונים הוגנת, הרתעה יעילה וכן שיקולים נוספים העומדים בבסיסו של תחום המשפט הספציפי שבמסגרתו נדרשת הכרעה בשאלת הסיבתיות המשפטית (ראה לעניין השוני בין סיבתיות משפטית לסיבתיות עובדתית – ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב (2.6.04) (להלן: "עניין קרישוב").

20.       נראה כי מגמה זו של חידוד האבחנה שבין הסיבתיות המדעית-עובדתית לבין זו המשפטית, הנסמכת כאמור על שיקולים ערכיים ושיקולי מדיניות, קיבלה אחיזה בעשורים האחרונים, הן בפסיקה ובן בספרות המשפטית בארץ ובעולם ובלשונה של לי  לאמור:

"Alternative forms of liability and epidemiological evidence do not answer the question of "what happened." Instead, they address the issue of "what the law ought to do about it effectively responding to questions about facts with answers about policy. This destroys the fact/policy bifurcation of causation. For instance, a causal relationship in epidemiological science is itself a judgment, not a fact, and it means something different (something less) than cause- in-fact is supposed to mean in law. Therefore, when epidemiological evidence is used, the causation determination rests on policy judgments and the policy-neutral characteristics of cause-in-fact are significantly altered. When used as a pol icy tool, cause-in-fact should be subject to the same scrutiny to which other policy-making (proximate cause) decisions are subject. With these developments, the causation element of tort law has come full circle, again becoming a question of policy which balances individual injury against collective liability, mathematical probabilities, and statistical correlations. As was true before the bifurcation of causation, "the problem of assigning liability [has] become simply a question of the fairness of the distribution of risks."

21.       ברוח אבחנה זו פסק בית המשפט העליון גם בעניין קרישוב, עת נדרש להכריע במסגרת תביעת נזיקין בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין מחלת סרטן מסוג לימפומה ממנה סבל התובע באותו עניין לבין חשיפתו לאסבסט בעבודתו וזאת במצב של "סיבתיות מדעית עמומה". באותו עניין קבע אפוא בית המשפט כי יש לשקול את הידע המדעי במאזניים משפטיות וכי יש להביא בחשבון את ההבדל המהותי שבין אופן הוכחת תביעות במשפט האזרחי, המסתפק ברמת ודאות של "מעבר ל-50%" בלבד – לבין רמת הוודאות הדרושה לשם קביעת עובדות בעולם המדעי רפואי שהינה גבוהה בהרבה.

22.       בהתאם לכך נקבע כי על בית המשפט לדלות מעדויות המומחים המדעיים, תשובה לשאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי הנמדד באמות מידה שונות, מחמירות פחות מאלה הנקוטות על ידי אותם מומחים.

23.       לאור זאת, ערך בית המשפט בעניין קרישוב אבחנה מושגית בין שתי שיטות שונות לבחינת הקשר הסיבתי: השיטה האחת – אותה כינה "מתמטית", המשמשת נר לרגליו של המחקר המדעי והשניה אותה כינה "הסתברותית אינדוקטיבית" אותה אף אמץ באותו עניין.

24.       אשר לשיטה המבוססת על הסתברות מתמטית  –הרי שזו מושתתת על עמידה בדרישות מתודולוגיות קשיחות לשם קביעת קשר סיבתי והטמעתו במתחם המקובלות הרפואיות. דרישות הנוגעות להיקף המדגם, לבקרה על המשתנים, לרמת מובהקות סטטיסטית ולרשימה ארוכה של דרישות נוספות עליהן היטיב לעמוד, בין היתר, המלומד מייקל דור ( Dore) ) במאמרו אודות השימוש בראיות אפידמיולוגיות לצורך קביעת קשר סיבתי בתחום המשפט לאמור:

"First, a study must encompass a population large enough to reflect the characteristics of the total population of interest, Second, it must identify a control population as a clear norm from which to measure deviations. Third, deviations from the norm must be large enough to be distinguished from random fluctuations. Finally, a study must account for a wide range of potentially pertinent factors such as age, sex, race, occupation, geo-graphic location, and everyday exposure to hazardous materials. After uncovering statistical associations between risk factors and the incidence of disease, epidemiologists must evaluate whether the relation- ships are causal. The existence of a correlation between two variables does not necessarily mean that one caused the other. Epidemiologists can, however, assess the likelihood that a correlation indicates a cause- and-effect relationship. Causation is more likely if the statistical association is strong, consistent with other knowledge, and unexplained by alternative hypotheses. Finally, after interpreting the identified statistical associations, epidemiologists must determine whether their findings can be extrapolated to populations other than the study population. There are usually differ."

(Dore Michael "A Commentary on the Use of Epidemiological Evidence in Demonstrating Cause-in-Fact", 7 Har,. Envtl. L. Rev. 431 (1983))

25.       על רקע ריבוי דרישות מתודולוגיות אלה נפסק אפוא בעניין קרישוב כי באותם מקרים ספציפיים  בהם אין ניתן להגיע למסקנה המשפטית באמצעות השיטה המתמטית – מאחר ואין מתמלאות הדרישות הקשיחות אותן מציבה שיטה זו- מוטל על בית המשפט לפסוק על-יסוד "השיטה האינדוקטיבית" הווי  אומר – על יסוד "נסיון החיים והשכל הישר", תוך הכרה בכך שפתרון משפטי מעשי במקרה הקונקרטי אינו יכול להמתין תמיד להתפתחויות בעולם המדעי. על פי שיטה זו נדרש אפוא בית המשפט לבחון את מארג הראיות ומשקלן, לרבות המחקר הרפואי ולקבוע על-בסיסן מהי המסקנה הסבירה ביותר. זאת תוך שהוא מביא בחשבון גם שיקולי מדיניות הרלוונטיים להקשר ולתחום המשפטי בו מתעוררת שאלת הסיבתיות.

26.       על רקע דברים אלה אישר אפוא בית המשפט העליון בעניין קרישוב את קביעת הקשר הסיבתי שבין החשיפה לאסבסט לבין מחלת הלימפומה ברמת ההסתברות המקובלת בדין האזרחי.

זאת, למרות שהקורפוס המדעי עליו התבסס התובע שם לא כלל בחובו מחקרים מדעיים שנערכו על פי אמות המידה המתודולוגיות, באופן העשוי לקבע בעולם המדעי סיבתיות עובדתית אלא –  אסופה של "מחקרי מקרים" (case studies). זאת תוך השענות, בין היתר, גם על ידיעה שיפוטית הנוגעת לסכנות הבריאותיות הטמונות באסבסט ותוך שימת הדגש על נסיבותיו הספציפיות של התובע באותו עניין ובכלל אלה: נדירות מחלתו, עובדת חשיפתו דרך קבע משך שנים ובמהלך שעות רבות ביממה לאבק אסבסט, גילו הצעיר בעת שאובחנה מחלתו (המופיעה בדרך כלל בשנות ה-60 לחיי האדם) וכן, נוכח האחוז הגבוה של העובדים שחלו בסוגי סרטן שונים מתוך  כלל העובדים באותו מקום עבודה.

מן הכלל אל הפרט

27.       הנתבע חזר על המסקנות המתוקנות של המומחה. לדידו, לא ניתן ללמוד מלשון המומחה לפיה "ניתן לומר" שקיים קש"ס על קיומו של קשר כזה ברמה הנדרשת בהליך.

אנו סבורים כי על פי העקרונות שהוסברו לעיל ולאור ההקשר הכולל של חוות הדעת לרבות האמירה שלפיה "קיימת שכיחות גבוהה של מחלה זו בקרב הכבאים וניתן לומר שקיים קשר סיבתי", ניתן להסיק על קשר סיבתי משפטי בשיעור של 50% ומעלה. משמע – סביר יותר כי קיים קשר שכזה מאשר שקשר כאמור אינו קיים.

כך גם אין נראית לנו טענת הנתבע שלפיה אמירת המומחה שלפיה לא ניתן לדעת מהם תנאי העבודה שגרמו למצב הרפואי שומטת את הבסיס מתחת לקביעתו לעניין הקש"ס.  שכן העובדה שטרם התגבש בסיס ידע הנוגע למנגנון הגרימה במצב שבו קיים מתאם בין שכיחות המחלה לבין תנאי עבודה מסויימים אינה מלמדת בהכרח על העדר קשר סיבתי אלא על צורך להמשיך ולחקור בנושא. לא מן הנמנע כי די יהיה במתאם כאמור כדי לספק אידיקציה לאפשרות קיומו של קשר סיבתי משפטי בשיעור של 50%. שיעור חלקי הנובע מן המחסור בידע רלוונטי.

28.       כך גם אין מקובלת עלינו עמדת הנתבע שלפיה, יש בניסוח שבו עשה המומחה שימוש בנוגע למאזן ההשפעות בדבר "השפעה של 20% ומטה" כדי להוביל לדחיית התביעה:

בהקשר זה יאמר כי על פי פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה אין די בשימוש בנוסח האמור כדי להצביע בהכרח על אי עמידה בתנאי הנדרש של מאזן ההשפעות ושל היקף התרומה הנדרש של תנאי העבודה להיווצרות הפגימה.  על פי פסיקה זו יש להתייחס כאמור למכלול חוות הדעת על מנת לעמוד על כוונת המומחה.

בהקשר זה יפים דבריו של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל (ארצי) 146-10 המל"ל נ' אהרון אוחיון (15.8.10) (פס"ד "אוחיון").   באותו עניין כתב המומחה, בדומה למקרה שלנו, כי השפעת תנאי העבודה היא "לכל היותר 20%" כאשר הנתבע טען טענה דומה לזו שלפנינו. בית הדין הארצי דחה את טענת הנתבע שם וכך כתב:

"הרושם הכללי בחוות הדעת הרפואית הוא, כי מדובר בהשפעה של כ-20% ולאור קביעתנו, כי די ב-20% כדי להוות "השפעה משמעותית" של תנאי העבודה על החמרתה של המחלה, דין הערעור להידחות".

דברים ברוח דומה באשר לחשיבות ההקשר הכולל להערכת מאזן ההשפעות נכתבו גם בעב"ל (ארצי) 659/06 המל"ל נ' טנוס (10.3.07).

כך גם במקרה שלפנינו קריאה של מכלול חוות הדעת, כמפורט לעיל, מתיישבת יותר עם המסקנה כי לדעת המומחה מאזן ההשפעות מגיע לכדי 20% מאשר עם המסקנה ההפוכה.

סוף דבר

29.       לאחר שעיינו בטענות הצדדים, בחוות הדעת הרפואית ובתשובות לשאלות ההבהרה, ולנוכח הניתוח המשפטי והשיקולים שהבאנו לעיל, באנו לכלל מסקנה כי יש להכיר בתובע כנפגע תאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי.

30.       בנסיבות העניין, לא מצאנו מקום לחייב את הנתבע בהוצאות העולות על המקובל כפי שהתבקשנו לעשות נוכח אופי המחלוקת המשפטית שבין הצדדים כאמור. בהתאם לכך הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך 200 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.

31.       זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום  18.1.16 בהעדר הצדדים.

נטע רות, שופטת

 

אהוד מטרסו, נ.צ. מעבידים

קרא עוד
סרטן ומחלות קשות
התקבל ערעורו של נהג קופת חולים שחלה ב-TTP להכרה בתאונת עבודה.

משרדנו הצליח להוכיח לבית הדין הארצי לעבודה כי במקרה שבפנינו מתקיימות נסיבות מיוחדות (כגון, מספר אירועים בהם נשברו מבחנות עם דגימות דם שהעביר במסגרת עבודתו כך שהוא היה חשוף ישירות לחיידקים ומחלות) המצריכות מינוי מומחה רפואי על מנת להכריע בשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של המערער לבין המחלה בה לקה, זאת לאור עבודתו של המערער ומחלת הדם בה לקה.

בית הדין הארצי קבע, כי אמנם קיימת בעייתיות בהוכחת העובדות על ידי המערער בבית הדין האזורי. כפי שעמד על כך בית הדין האזורי בפסק דינו, המערער לא תמך את טענתו, לפיה המבחנות נשברות בעבודתו והוא בא במגע עם הדם בדרך של שגרה, בעדות נוספת.

אולם, בית הדין סבור כי אין בקביעה זו לבדה כדי לפעול לחובתו של המערער ולמנוע מינוי מומחה רפואי. גם אם לא עלה בידי המערער להוכיח כי המבחנות אותן הוא מוביל נשברות כדבר שבשגרה, דומה כי מעיון בטענות הצדדים לא ניתן לשלול את האפשרות לפיה המבחנות נשברות לעתים כאשר הוא מוביל אותן ואז הוא בא במגע עם דגימות הדם, ואין לשלול את העובדה כי המערער היה חשוף לדגימות הדם. מכאן, שעובדות אלה מצדיקות מינוי מומחה רפואי.

בית הדין הארצי לעבודה
עב"ל 15452-10-10 #########  נ' המוסד לביטוח לאומי
         #######
המערער
המוסד לביטוח לאומי המשיב
בפני: הנשיאה נילי ארד, סגן הנשיאה יגאל פליטמן, השופטת ורדה וירט-ליבנה,

                נציג עובדים מר איתן כרמון, נציג מעבידים מר ישראל בן יהודה                 

בשם המערער –  עו"ד גלעד מרקמן

בשם המשיב – עו"ד רן ניסים

פסק דין

השופטת ורדה וירט-ליבנה

  1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (סגנית הנשיא אורלי סלע ונציגת הציבור גב' ניר; בל 2338-09) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר במחלת T.T.P. בה לקה כפגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

            להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי:

  1. המערער, יליד 1954, עבד בשירותי בריאות כללית משנת 1976 כנהג, כאשר במסגרת תפקידו העביר דגימות דם מהמרפאות באזור השרון למעבדה המרכזית ברעננה. על פי טענתו בבית הדין האזורי, במהלך השנים אירעו מספר אירועים בהם נשברו מבחנות עם דגימות הדם כך שהוא היה חשוף ישירות לחיידקים ומחלות ומעבר לכך לא נחשף לחיידקים.

            לפני מספר שנים הוא חש חולשה רבה בכל הגוף ואובחן כמי שלוקה בחיידק T.T.P. (להלן גם החיידק), ונאלץ לעבור כריתת טחול.

            תביעתו של המערער למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה נדחתה בהחלטת פקיד התביעות מיום 25.3.08, מהטעם כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה שהביא למחלתו, ומדובר במחלה טבעית שאינה קשורה לתנאי עבודתו. מכאן תביעתו לבית הדין האזורי.

  1. בפתח הדיון בבית הדין האזורי הודיע המערער כי טענתו מתמקדת בקיומו של אירוע תאונתי שמועדו אינו ידוע. בית הדין האזורי דחה את התביעה משקבע כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת אירוע תאונתי בו הוא נדבק בחיידק. להלן עיקרי מסקנותיו של בית הדין האזורי בפסק דינו:

א.  מעדותו של המערער עולה כי מבחנות נשברות בעבודתו כדבר שבשגרה, ולא ידע להצביע על מקרה ספציפי בו נשברה מבחנה. המערער לא תמך את טענתו בדבר שבירת המבחנות והמגע עם הדם כעניין שבשגרה בעדות נוספת (כגון עובד מעבדה או עובד מרפאה), ועובדה זו עומדת לחובתו.

ב.   לא יכול להיות ספק שקופות חולים ובתי חולים דואגים לשמור על מידה מסוימת של ביטחון ואין זה סביר כי חומרים מעין אלה לא יהיו מוגנים.

ג.   לא ברורה הנחת המערער כי רוב האנשים שעושים בדיקות דם לוקים במחלות. מעבר לכך לא הובאה ראיה לכך שהחיידק מגיע רק ממגע עם דם ולא ממקורות אחרים ולא הוכח כי הדם איתו בא המערער במגע הכיל את החיידק.

מכאן הערעור שבפנינו.

  1.  הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב-1991, כאשר על פי הסכמת הצדדים בדיון קדם הערעור מיום 4.5.11 טיעוניהם לפרוטוקול ייחשבו כסיכום טענותיהם בכתב.

            עיקר טענות הצדדים בערעור:

  1. המערער טוען בפנינו כי על פי פסק הדין בבית הדין האזורי בחיפה בב"ל 3283/00 ד"ר יוספה מנדלוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 30.7.2007, להלן גם פסק דין מנדלוביץ), הוכרה פגיעה של רופאה במחלה זיהומית כפגיעה בעבודה למרות שלא הוכח מקרה מסוים שגרם להידבקות. כן טוען כי מטבע הדברים חלק ניכר ממבצעי הבדיקות הם חולים, וקביעות בית הדין האזורי הינן קביעות שברפואה שראוי להפנות למומחה רפואי. לגבי העדויות נטען כי הוא הוביל את הדגימות לבדו ולא ניתן להביא ראיה ישירה מעד נוסף לגבי עצם שבירת המבחנות. עוד הוסיף כי הנסיבות דומות לנסיבות שנדונו בעב"ל 613/05 רנה מלמד נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 23.3.2006, להלן גם פסק דין מלמד) בו נדון מקרה של עובדת שהעבירה דמים, נגיפים וכו', ונפסק כי התיק יוחזר לבית הדין האזורי למינוי מומחה רפואי.
  2. המוסד לביטוח לאומי, מנגד, טוען כי מדובר בערעור עובדתי, ועדותו של המערער בעניין שבירת המבחנות היתה מעורפלת וסתמית. עוד טוען כי העובדות במקרה זה שונות מאלה שנדונו בפסק דין מנדלוביץ, ואין תשתית עובדתית מינימאלית או ראשית ראיה לקיומה של מבחנה עם דם נגוע בחיידק כפי שטוען המערער. לגבי פסק דין מלמד נטען, כי אין הוא מהווה הלכה פסוקה ולא ברור ממנו מהן העובדות שנקבעו.

            דיון והכרעה:

  1. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, כך שהתיק יוחזר לבית הדין האזורי על מנת למנות מומחה רפואי. להלן הנימוקים שהובילו אותנו להכרעתנו זו.
  2. אמנם, על פי הפסיקה, כאשר מבוטח מעוניין להוכיח קיומה של תאונה בעבודה, עליו להוכיח קיומו של אירוע שניתן לאתרו במישור הזמן. אולם, קיימות נסיבות בהן יוכר קיומו של אירוע תאונתי בעבודה גם אם קיים ספק לגבי מועד ההתרחשות המדויק של התאונה (ראו: פסק דין מלמד, פסק דין מנדלוביץ).
  1. נסיבות המקרה שבפנינו דומות בעיקרן לנסיבות שנדונו בפסק דין מלמד, ואנו סבורים כי גם מסקנת הדברים ותוצאתם יפה גם למקרה שבפנינו. בפסק דין מלמד נדון מקרה של נהגת לוגיסטיקה בשירותי בריאות כללית אשר הובילה בדיקות שונות (עם דם, נגיפים, שתן וכו') בידיים חשופות וללא אמצעי מיגון. במישור העובדתי נקבע כי "לעתים נשפכה על המערערת תכולתן של הבדיקות, שכן הן לא היו סגורות הרמטית". באותו מקרה, בית הדין קבע כי בנסיבות המיוחדות של המקרה לא ניתן להכריע בתביעה ללא קבלת חוות דעת מקיפה ממומחה למחלות זיהומיות.
  2. אנו סבורים, כי גם במקרה שבפנינו מתקיימות נסיבות מיוחדות המצריכות מינוי מומחה רפואי על מנת להכריע בשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של המערער לבין המחלה בה לקה, זאת לאור עבודתו של המערער ומחלת הדם בה לקה. אמנם, קיימת בעייתיות בהוכחת העובדות על ידי המערער בבית הדין האזורי. כפי שעמד על כך בית הדין האזורי בפסק דינו, המערער לא תמך את טענתו, לפיה המבחנות נשברות בעבודתו והוא בא במגע עם הדם בדרך של שגרה, בעדות נוספת. אולם, אנו סבורים כי אין בקביעה זו לבדה כדי לפעול לחובתו של המערער ולמנוע מינוי מומחה רפואי. גם אם לא עלה בידי המערער להוכיח כי המבחנות אותן הוא מוביל נשברות כדבר שבשגרה, דומה כי מעיון בטענות הצדדים לא ניתן לשלול את האפשרות לפיה המבחנות נשברות לעתים כאשר הוא מוביל אותן ואז הוא בא במגע עם דגימות הדם, ואין לשלול את העובדה כי המערער היה חשוף לדגימות הדם. מכאן, שעובדות אלה מצדיקות מינוי מומחה רפואי.

יודגש, כי מפסק דינו של בית הדין האזורי לא ניתן להתחקות בבירור אחר הכרעתו העובדתית הפוזיטיבית, באשר לנסיבות אותן עלה בידי המערער להוכיח באשר לאופי עבודתו. לפיכך, קיימת בעינינו הצדקה להחזיר את עניינו של המערער לבית הדין האזורי גם על מנת שיקבע באופן ברור מהן העובדות הרלוונטיות אותן הוכיח המערער.

  1. כן יצוין, כי יתר נימוקיו של בית הדין האזורי בדחיית תביעתו של המערער אינם מקובלים עלינו. באשר להנחה כי בתי חולים וקופות חולים דואגות לרמה מסוימת של בטיחות, מדובר בסוג של ידיעה שיפוטית אשר לא הוכחה במקרה הספציפי של המערער ולא הובאו בעניינה ראיות. כך גם יתר הנימוקים, המצוטטים לעיל בסעיף 3ג לפסק הדין, אינם מצדיקים מניעת מינוי מומחה במקרה שבפנינו. כך למשל, השאלה האם החיידק בו לקה המערער מגיע רק ממגע עם דם ולא ממקורות אחרים היא שאלה שבמומחיות רפואית אשר ראוי כי תועבר לחוות דעתו של מומחה רפואי.
  1. אשר על כן, לאור נסיבותיו המיוחדות של  התיק, אנו מורים על החזרתו לבית הדין האזורי על מנת שימנה מומחה רפואי לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין שבירת מבחנות עם בדיקות דם בעבודתו של המערער לבין המחלה בה לקה.

            הצדדים יגישו לבית הדין האזורי רשימת עובדות מוסכמות שיעמדו בפני המומחה ויכללו פירוט לגבי אופן הובלת דגימות הדם, אמצעי המיגון בהם השתמש המערער, שיעור הדגימות שהכילו את החיידק, שכיחות שבירת מבחנות בכלל ושכיחות שבירת מבחנות שבהן ניתן להידבק בחיידק. כן יפרטו הצדדים את מידת חשיפתו של המערער לגורמי סיכון אחרים מהם ניתן להידבק בחיידק. ככל שהצדדים לא יגיעו לרשימה של עובדות מוסכמות, יגישו הודעה משותפת לבית הדין ובה פירוט העובדות המוסכמות ופירוט המחלוקות באשר לעובדות שתועברנה למומחה, ולאחר זאת יקבע בית הדין האזורי את העובדות הצריכות לעניין.

            השאלות אותן יש להפנות למומחה הינן:

א.  מאיזו מחלה סובל המערער?

ב.   מהי שכיחות המחלה באוכלוסיה הכללית בישראל?

ג.   האם קיים קשר סיבתי בין אופי עבודתו של המערער לבין המחלה בה לקה?

ד.   מהם הגורמים האחרים העלולים לגרום להידבקות במחלה ומהם סיכויי ההידבקות בה שלא ממבחנה נגועה?

יובהר שהמומחה יהא רשאי לפנות לבית הדין בבקשה לקבל עובדות רלוונטיות נוספות אם יסבור שהן נחוצות לו לצורך מתן חוות דעתו.

  1. סוף דבר: הערעור מתקבל כאמור בסעיף 12 לעיל. המשיב ישא בשכ"ט עו"ד בערעור זה בסך של 3,500 ₪, אשר ישולמו למערער תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ה בתמוז, תשע"א (27 ביולי, 2011) בהעדר הצדדים.

הנשיאה נילי ארד סגן הנשיאה יגאל פליטמן השופטת ורדה וירט-ליבנה

נציג עובדים מר איתן כרמון נציג מעבידים מר ישראל בן-יהודה
קרא עוד
תאונות עבודה
דחק נפשי בעבודה הוביל להתפרצותה של סכרת נעורים אצל התובע, כך קבע בית הדין האזורי לעבודה בהתבססו על חוות דעת המומחה. כתוצאה מכך קבע בית הדין כי מדובר בתאונת עבודה.

תביעה שהגיש משרדינו להכרה כתאונת עבודה –  עקב התפרצות של סכרת נעורים כתוצאה מדחק נפשי בעבודה – הוכרה בית הדין האזורי לעבודה ב-ב"ל 45806-11-16. בית הדין קבע כי בנסיבות בהן האירוע שחווה התובע הוכר כאירוע חריג והמומחה מטעם ביה"ד קבע שקיים קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין הדחק הנפשי לבין התפרצות מחלת סוכרת הנעורים, די בכך כדי שתביעת התובע להכיר בהתפרצות המחלה כתאונת עבודה, תתקבל.

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב
  ב"ל 45806-11-16

26 פברואר 2020

לפני:  
כב' השופטת  יפית מזרחי-לוי
התובע פלוני

ע"י ב"כ: עו"ד עמוס כהן

הנתבע המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד עדי גלם

 

פסק דין

לפנינו תביעה להכרה בהתפרצות מחלת סוכרת מסוג 1, הנקראת גם סוכרת נעורים, כתאונת עבודה על פי משמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (החוק).

הרקע הצריך לעניין

  1. ביום 24.6.19 הודיעו הצדדים על הסכמתם ביחס לתשתית העובדתית. על סמך הסכמת הצדדים מונה ביום 25.6.19 פרופ' שמעון גליק מטעם בית הדין לשמש יועץ רפואי בעניינו של התובע (להלן – המומחה).
  2. העובדות המוסכמות:

א.     התובע יליד שנת 1974 בעלים של חברת בוטיק המספקת שירותי פיתוח תוכנה.

ב.      עבודתו השגרתית של התובע משרדית בעיקרה והיא כללה פיתוח תוכנות על פי דרישת הלקוחות.

ג.      במועדים הרלוונטיים דובר על חברה קטנה שפעלה בפיתוח תוכנות וביסוס פעילותה העסקית במטרה להגיע ללקוחות קבועים.

ד.      מאחר שהתובע ביצע מו"פ לחברות בינלאומיות באותם מועדים הוא היה זכאי להטבת מס משמעותית דרך המדען הראשי, זאת לאחר מאמצים לקבלת הטבה זו.

ה.      בתחילת חודש נובמבר, רואה החשבון צלצל לתובע ומסר לו שמס הכנסה רוצים לאמת את הטבות המס שקיבל מהמדען הראשי ותואמה ביקורת של מס הכנסה במשרדי החברה.

ו.       ביום 23.11.14 מס הכנסה קיים ביקורת בבית העסק. במעמד הביקורת שהיה בנוכחות 3 נציגים ממס הכנסה, התובע ורואה החשבון – הובן מאמירות פקידי השומה ואף מדברי רואה החשבון – שכוונתם להודיע לתובע על ביטול ההטבה. במהלך הביקורת התקיים עימות בין התובע והמפקחים בדבר עמידת החברה בקריטריונים לאישור המדען. התובע ניסה שוב ושוב לטעון שהוא עומד בקריטריונים, אך ללא הצלחה.

ז.       מדובר בהחזרת ההטבה הכספית בגין תקופת העבר – בתוספת ריבית והצמדה מספר שנים אחורה וכן בביטול ההטבה לעתיד. כך אף התובע חשש מהנשק המצטבר לעבר ולעתיד שעשויים להעמיד עתיד החברה בספק.

ח.     בעקבות האירוע התובע הרגיש לחץ. ולא ידע איך להתמודד עם גזרה הכלכלית ועוד עם חובות כספיים שצפויים לבוא. באותו לילה לא הצליח להירדם והמחשבות אף לא עזבו אותו בימים לאחר מכן.

ט.     לאחר הביקורת, במהלך חודש דצמבר, התקבלה תשובה רשמית כפי שנמסר בביקרות והטבת המס בוטלה תוך דרישה להחזיר סכומים משמעותיים.

י.       בהמשך התובע החל להרגיש פחות טוב, ירד במשקל והרגיש שהראייה שלו הולכת ונפגעת.

יא.    ביום 25.01.16 התובע ניגש לרופא עיניים ששלח אותו עם מרשם חדש למשקפיים וכשניגש לחנות האופטומטריסט נאמר לו שכזה שינוי במספר לא נובע מירידה בראייה.

יב.    ביום 28.01.15 ביצע התובע בדיקת דם ובהמשך אובחנו מחלותיו.

  1. השאלות שהופנו למומחה ותשובותיו מיום 14.7.19:

א.     מהו הליקוי ממנו סובל התובע?

המומחה ענה כך – "התובעת  סובלת [הטעות במקור] מסוכרת מסוג 1, בנוסף לעוד כמה מחלות-יתר פעילות של בלוטת התריס, מיאסתניה גראביס וחסר ל-IgA. אבל אתייחס רק לסוכרת שעליו מבוססת התביעה".

ב.      האם קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה המתואר בעובדות המקרה לבין הופעת מחלת התובע?

המומחה ענה כך – "סביר להניח שקיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה המתואר בעובדות המקרה לבין הופעת הסוכרת. ההתפרצות הייתה דרמטית והתרחשה זמן קצר לאחר האירוע הקשר שעבר התובע".

ג.      ככל שהמומחה ישיב בחיוב לשאלה הקודמת, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה:

האם לדעתך סביר יותר להניח כי הופעת המחלה היתה מתרחשת בפרק הזמן בו הופיעה בפועל גם אלמלא האירוע בעבודה; או שסביר יותר להניח שאלמלא האירוע בעבודה מועד הופעתה היה נדחה לפרק זמן מאוחר יותר?

המומחה ענה כך – "סביר להניח שאלמלא האירוע בעבודה, הופעת המחלה הייתה נדחת לפרק זמן מאוחר יותר…".

  1. ביום 3.10.19 ביקש הנתבע להפנות שאלות הבהרה למומחה. התובע התנגד להצגת מקצת מן השאלות ולניסוחן של השאלות האחרות. בין היתר ביקש התובע להעביר מסמכים רפואיים חלף מתן פירוט בגוף הבקשה. פירוט שלטענתו עשוי להטעות.
  2. ביום 12.11.19 הוחלט לקבל את עיקר שאלות הנתבע לצד עריכת שינויים הנובעים מהערות התובע והוספת חומרים שצורפו על ידו.
  3. להלן שאלות ההבהרה שהופנו למומחה ותשובותיו מיום 2.12.19:

א.     לאור תשובתך כי: "ההתפרצות הייתה דרמטית והתרחשה זמן קצר לאחר האירוע הקשה שעבר התובע", והעובדה כי האירוע הנדון אירע ביום 23.11.14 , נא הבהרתך מהו הזמן הנדרש בין אירוע חריג לבין הופעת סוכרת מסוג 1?

המומחה ענה כך – "אי אפשר לתת תשובה חד משמעית… לפעמים זה יכול להופיע כמעט בזמן הדחק, למשל בזיהום חריף, לפעמים לאחר ימים, שבועות או אפילו חודשים".

ב.      האם נכון כי הבדיקות הראשונות שהעידו על סוכרת בוצעו בתאריך 28.1.15?

המומחה ענה כך – "כן – לפחות ממה שהובא לי".

ג.      האם נכון כי התוצאות בדיקה זו מיום 28.1.15 העידו על הסוכרת היו: hbA1c=9.4 ו glucose=290, למחרת נמדד glucose=490. וכי על פי התיק הרפואי לא בוצעו בדיקות דם לרמת הסוכר בין מתאריך 6.11.12 ועד 28.1.2015?

המומחה ענה כך – "איני יודע אם בוצעו בדיקות דם בין 6.11.12 עד 28.1.15. לא הובאו אלי תוצאות בדיקות בין התאריכים שצוינו".

ד.      האם נכון שרמת HBA1C משקפת רמת סוכר ממוצעת לתקופה של שלושה חודשים לפני אותה בדיקה?

המומחה ענה כך – "כן – רמת סוכרת ממוצעת – אבל לא מדובר בתקופה בדיוק של 3 חדשים – אלא בערך כשלושה חדשים".

ה.      האם האתה יכול לקבוע תאריך משוער להופעת הסוכרת?

המומחה ענה כך – "לא – רק בערך".

ו.       האם נכון שרמה כה גבוהה של HBA1C אינה משקפת סוכרת לא מאוזנת ארוכת טווח לכל הפחות לתקופה העולה על שלושה חודשים?

המומחה ענה כך – "לא נכון".

ז.       האם נכון כי מחקרים אפידמיולוגיים הצביעו על אפשרות של התפתחות סוכרת מסוג 2 אצל מבוגרים, רק לאחר סטרס קשה וכאשר התפתח PTSD וכי אין כל ספרות מקצועית אפידמיולוגית המצביעה על קשר עם סוכרת סוג 1 אצל מבוגרים. נא הפנה לספרות מקצועית בעלת ערך אפמידמיולוגי, התומכת בעמדתך. האם המחקרים המצורפים תומכים בעמדתך? נא הבהר.

המומחה ענה כך – "קיימת אפשרות של התפתחות סוכרת מסוג 2 אצל מבוגרים אחר סטרס קשה. אבל זה פשוט לא נכון שאין קשר להתפרצות סוכרת מסוג 1 אצל מבוגרים. כפי שהסברתי בחוות דעתי הקודמת, לסוכרת מסוג 1 יש קשר אימונולוגי מתפתח באופן תת קליני במשך זמן רב עד שמספר התאים המייצרים אינסולין יורדים מתחת לסף מסוים ואז מתפתח סוכרת קלינית. עיתוי התפתחות סוכרת קלינית לפעמים נקבעת על ידי גורם דחק כמו זיהום או כמו דחק נפשי חזק כמו במקרה של התובע. זה מקובל על ידי כל המומחים בשטח ובכל הספרים על סוכרת".

ח.     האם נכון כי על פי תיקו הרפואי של התובע ידוע כי התובע סובל ממחלות אימונולוגית (מחלה נוירולוגית – מיאסתניה גרוויס – ומחלת בלוטת התריס – מחלת גרייבס)?

המומחה ענה כך – "כן".

ט.     נא הבהר מתי התפרצו המחלות האמורות ביחס לסוכרת, והאם נכון יהיה להסיק כי פיתח גם מחלה אוטואימונית כנגד תאי בטא בלבלב (סכרת מסוג LADA) ללא קשר כלל עם סטרס, או להיפך, הארוע או הופעת הסוכרת השפיעו על הופעת המחלות?

המומחה ענה כך – "כפי שהסברתי במכתבי הקודם וגם בסעיפים הקודמים כאן, מחלת סוכרת מסוג 1 מתפתחת במשך זמן רב במצב תת קליני. החלק הזה לא קשור לסטרס, אבל ההתפרצות כן יכולה להיות נגרמת על ידי הדחק.

לא ידוע לי שהופעת סוכרת קלינית היא משפיע באופן משמעותי על התפתחות מחלות אוטואימוניות אחרות. גם אין אחידות דעות על קשר בין מחלת גרייבס או מיאסתניה גרוויס ודחק".

דיון והכרעה

תשתית נורמטיבית

  1. המושג "תאונת עבודה" מוגדר בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי כ-"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו".
  2. בענייננו הסכימו הצדדים על העובדות שעמדו ברקע להופעת מחלת הסוכרת אצל התובע. הצדדים גם הסכימו על כך שהלך הדברים, כפי שהתרחש, גרם לתובע לדחק נפשי. המומחה שמונה נדרש לבחון את הקשר הסיבתי שבין הדחק הנפשי שנגרם לתובע לבין הופעת מחלת הסוכרת אצלו. מחוות הדעת של המומחה עולה באופן שאינו משתמע לשתי פנים שמחלת הסוכרת של התובע נגרמה כתוצאה מהאירוע שהתרחש במהלך ועקב עבודתו.
  3. הלכה פסוקה היא כי חוות דעת המומחה הרפואי משמשת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי וככלל: "בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין" (עב"ל (עבודה ארצי) 315/06 יוסף מיכאלי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (5.2.09)).
  4. עוד נקבע בפסיקה כי בית הדין ייתן משקל מיוחד לחוות דעת המומחה אשר מונה כדי לייעץ לבית הדין בתחום הרפואי, ולא לא יסטה ממנה אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. זאת כל עוד אין בחוות הדעת פגמים גלויים לעין ואין היא בלתי סבירה על פניה (ר' עב"ל (ארצי) 389/09 לגזיאל שמואל – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (14.2.11)); ר' עוד דב"ע נו/0-244 המוסד לביטוח לאומי – יצחק פרבר [פורסם בנבו] (26/2/1997); עב"ל 1608/04 שלום אזולאי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (27/1/2010); עב"ל (ארצי) 315/06 יוסף מיכאלי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (5.2.2009); דב"ע 411/97  דחבור בוטרוס – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (2.11.1999); עב"ל 341/96 שמעון מליחי – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע לד 377; עב"ל (ארצי) 615/08 ישראל גרינהיים – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (22.3.2009); עב"ל 1035/04 דינה ביקל – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (6.6.2005)).
  1. בענייננו, עיון בחוות הדעת, לרבות תשובות המומחה לשאלות ההבהרה, מעלה כי המומחה קרא את החומר הרפואי שעמד בפניו בעיון רב, ענה בצורה מנומקת, מפורטת, בהירה וברורה, תוך שיקול דעת מעמיק והתייחסות לכל אישור רפואי ולכל עובדה אשר הוצגה בפניו, ועל כל השאלות שנשאלו.
  2. המומחה היה מודע למכלול הנתונים הרפואיים והנתונים העובדתיים בעניינו של התובע וניכר כי רק לאחר מחשבה מעמיקה הגיע למסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי רפואי.
  3. עם זאת יש לציין, בין הצדדים נפלה מחלוקת בנושא היתכנות הקשר הסיבתי בין סוכרת מסוג 1 (הנקראת גם סוכרת נעורים) לבין התרחשותו של אירוע חריג שגרם לדחק נפשי. עמדת הנתבע הייתה שלא קיימת אסכולה רפואית המכירה בקשר שכזה.

הנתבע הצביע על כך שהמומחה לא הפנה לספרות רפואית מסוימת עת התבקש להציג ספרות רפואית שתתמוך בקיומו של הקשר הסיבתי.

התובע מנגד סמך ידו על חוות הדעת בתיק ובסיכומיו הפנה להליכים נוספים שנידונו בבית הדין האזורי לעבודה בהם הוכר הקשר הסיבתי האמור.

להלן נעבור לדון בשאלת היתכנות ההכרה בדחק נפשי כגורם להתפרצות או החמרת מחלת הסוכרת.

דחק נפשי כגורם למחלת הסוכרת

  1. אכן קיימת מחלוקת באשר לקיומה של אסכולה רפואית התומכת בקשר הסיבתי בין סוכרת בכלל לבין דחק נפשי. מחלוקת זו קיבלה ביטוי בפסיקתו של בית המשפט העליון אשר דן בתביעות חיילים לקצין התגמולים להכרה בפגיעה שנגרמה עקב תנאי השירות. כך, ברע"א 471/06 ר. פ. נ' משרד הביטחון אגף השיקום קצין התגמולים [פורסם בנבו] (13.9.06)) כב' השופט (בדימוס) רובינשטיין העיר כי "לכאורה עסקינן בשאלה, שלגביה ניתנו הכרעות סותרות בועדות ערעור שונות. אעיר, כי מצב זה אינו ראוי; אין המדובר כמובן באפליה על בסיס גיאוגרפי, אך על פני הדברים אין השוני נעוץ רק בנסיבות הספציפיות של המקרים אלא גם בגישה קונצפטואלית שונה" (ר' בנוסף רע"א 8495/09 חנן בן אסייג נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון [פורסם בנבו] (12.1.10) שם מצדד כב' השופט (בדימוס) דנציגר בהערתו של השופט רובינשטיין).
  1. מאז ועד היום חלו התפתחויות רבות בפסיקה ובספרות הרפואית בכל הנוגע להכרה בקשר הסיבתי שבין אירוע דחק לבין סוכרת. נראה כי הדעה השולטת היום היא שניתן להכיר בקשר כאמור בנסיבות המתאימות. תיאור התפתחות הדעות הרפואיות בעניין נפרשה בהרחבה בפסק דינו של בית משפט השלום, בשבתו כוועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, בהליך ע"נ (שלום חי') 496-02-17 א. מ. נ' קצין [פורסם בנבו] (19.8.19) (להלן – עניין א.מ.). עקב חשיבות הדברים ולאור עמדתו של הנתבע בעניין נביא את הדברים במלואם:

"אסכולה רפואית

  1. בחודש יולי 1996 הוגש דו"ח של הוועדה לבחינת הקשר הסיבתי בין סוכרת לשירות צבאי, בו השתתפו תשעה מבכירי המומחים לסוכרת בישראל, והיא נודעה בשם’ועדת רז‘, על שם יושב-ראש הוועדה פרופ' איתמר רז. הוועדה קבעה כי אין הוכחה מדעית חד משמעית לכך שמצבי לחץ נפשי גורמים להתפתחות סוכרת מסוג 1, וכי לא ברור אם היעדר הוכחה נובע מחוסר קשר או מהקושי המתודולוגי להוכחת קשר כזה בבני אדם.הוועדה המליצה להכיר בקשר סיבתי בשני תסריטים: האחד, כאשר אצל חייל המשרת בצבא התגלתה סוכרת לאחר שלוש שנים מתחילת שירותו, לא ניתן לשלול שהגורם להתפתחותה נובע מאירוע שהתרחש במהלך השירות. השני, באם חייל עבר אירוע רפואי או נפשי קשה בסמוך מאוד להתגלות הסוכרת, ניתן לייחס לאירוע תפקיד של גורם לחשיפת הסוכרת וגורם להאצת תהליך הרס הלבלב. צוין כי ’מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, במידה והסוכרת תתגלה תוך 3 חדשים מהאירוע, יש לקבוע כי יש לקשר בין שני האירועים‘.
  2. ברע"א 471/06ר. פ. נ' משרד הביטחון – אגף השיקום (קצין התגמולים) (פורסם בנבו, 13.9.2006) (להלן: עניין ר. פ.) נדון עניינו של חייל בשירות חובה, אשר לאחר שלושה חודשים בהם היה מדריך בכיר בקורס מאבחנים, וסבל מעייפות, חולשה, ירידה במשקל וכאבים ברגליו, אובחן כסובל מסוכרת מסוג 1. השופט רובינשטיין ציין כי מאחר ובשאלת קיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי לפריצת סוכרת מסוג 1 ניתנו הכרעות סותרות בוועדות ערר שונות, ’יש מקום כי תקום ועדה רפואית ברמה גבוהה, שמטעמי נקיון הדעת ומבלי לפגוע ראוי כי תוקם על דעת המנהל הכללי של משרד הבריאות ותכלול מומחים שאינם מחוים דעה לבקשת צד בתיקים אלה, אשר תחווה דעתה העדכנית בשאלה רפואית כללית זו, העתידה לעלות גם במקרים אחרים‘. ברע"א 8495/09 בן אסייג נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון (פורסם בנבו, 12.1.2010) (להלן: עניין בן אסייג) נדון עניינו של חייל שבתום תורנות לילה שמע נקישה בדלת, קם ממיטתו וכשפתח את הדלת אחזה בו בהלה למראה כלב שניסה לקפוץ לעברו, ולמחרת אובחנו אצלו סימנים של סוכרת מסוג 1. השופט דנציגר הצטרף להמלצתו של השופט רובינשטיין בעניין ר. פ., וקבע כי יש ליישמה בהקדם האפשרי, לאור הכרעות סותרות של וועדות רפואיות ושל ועדות ערעור עליונות בשאלה אם אירוע דחק מהווה גורם להופעת סוכרת. אף ברע"א 7271/10 אדרי נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון (פורסם בנבו, 2.1.2011) (להלן: עניין אדרי), בו נדונה החלטת קצין תגמולים לדחות תביעה להכרה בקשר סיבתי בין סוכרת מסוג 1 לבין אירוע דחק נפשי אליו נחשף המבקש בעת שירותו במשטרה, שב השופט דנציגר וציין כי יש צורך בקבלת הכרעה עקרונית בשאלת הקשר הסיבתי, לאחר שתוקם ועדה מקצועית שתכריע בעניין. הוא אף הורה לקצין התגמולים לעדכן את בית המשפט אם הקים ועדה כזו ובאיזה שלב מצויים הדיונים בה.
  1. שלושה חודשים לאחר מכן, ברע"א 1696/11מלישב נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון (פורסם בנבו, 24.3.2011) (להלן: עניין מלישב), בו נדון ערעורו של חייל שאובחנה אצלו סוכרת לאחר ארבע שנות שירות ואשר טען כי היא נגרמה מהדחק הנפשי אליו נחשף, כתב השופט דנציגר (בפסקה 11) (ההדגשות הוספו – א"ג):

’במסגרת ניהול ההליכים בעניין אדרי, ובהמשך להמלצתו של השופט א' רובינשטיין ברע"א 471/06 פלורנטין נ' קצין התגמולים (לא פורסם, [פורסם בנבו], 13.9.2006) ולהחלטתי בעניין בן אסייג, הוריתי לקצין התגמולים להגיש הודעה בה יודיע האם יושמה המלצתו החוזרת של בית משפט זה להקים פאנל מומחים בלתי תלוי שידון בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין חשיפה לאירוע דחק נפשי לבין התפרצות סכרת נעורים. ביום 5.1.2011 הוגשה הודעת העדכון מטעם קצין התגמולים. מההודעה עולה כי ביום 24.8.2008 הוקם פאנל מומחים במינוי מנכ"ל משרד הבריאות. מסקנותיו של הפאנל המקצועי היו כי אין אסכולה רפואית מוכחת המכירה בקשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות סכרת נעורים, אולם קשר סיבתי כאמור עשוי להתקיים במקרים פרטניים ומשכך יש לבחון כל מקרה לגופו. מסקנותיו של פאנל מקצועי זה מתיישבות עם מגמת הפסיקה כאמור לפיה אין בהיעדר אסכולה רפואית מוכחת כדי לחסום את דרכו של תובע קונקרטי מלהוכיח קיומו של קשר סיבתי בנסיבותיו הפרטניות‘.

  1. ועדה מקצועית נוספת בראשותו של פרופ' מיכה רפופורט מונתה בשנת 2016 על-ידי המועצה הלאומית לסוכרת. בדו"ח ועדת רפופורט מיום 7.6.2016 נכתב כי דחק נפשי אינו מהווה את המחולל הראשוני למחלת הסוכרת, וכי הוועדה עסקה בתפקידו של דחק נפשי מקדים כ'גורם הדק' לפריצת סוכרת. בפרק הסיכום ציינה הוועדה כי בנסיבות מסוימות יכול דחק נפשי מקדים לשמש כגורם 'הדק' (להבדיל מגורם מחולל ראשוני) לפריצה של סוכרת או להחמרתה. עוד נכתב כי ספרות רפואית איכותית ועדכנית מצביעה בבירור על קשר חזק מדרגהA (קשר לשיבוש רמות סוכר) או B (קשר להתפרצות סוכרת) בין דחק נפשי מקדים ופריצת סוכרת מסוג 1. עם זאת, הוועדה הדגישה כי קשר אסוציאטיבי אינו מהווה בהכרח קשר סיבתי, ועל כן כדי להעריך נכונה את תפקידו היחסי של דחק נפשי מקדים כ'גורם הדק' בפריצת סוכרת יש להעריך בזהירות רבה ביותר כל מקרה לגופו, תוך שקילת מכלול הגורמים המעורבים. הוועדה קבעה שמידת הקשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת מחלת הסוכרת קשורה למאפיינים אישיים ונסיבות האירועים של כל חולה וחולה. קביעה פרטנית מבוססת של קשר זה מבוססת על בירור הנסיבות, שחייב לכלול: (א) שלילת נוכחות סוכרת קודמת; (ב) שלילת גורמי הדק אחרים לפריצת המחלה; (ג) נוכחות או היעדר גורמי סיכון נוספים לפריצת סוכרת; (ד) הערכה של עוצמת הדחק האובייקטיבית והסובייקטיבית; (ה) סמיכות בזמן בין תקופת הדחק לפרוץ המחלה.

ועדת עררים לפי חוק תגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970, בראשות השופטת (בדימוס) ז' אגי, התייחסה לדו"ח ועדת רפופורט בפסק דינה בו"ע (מחוזי ת"א) 60874-05-13 ג.ג. נ' ביטוח לאומי והרשות המאשרת לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (פורסם בנבו, 21.2.2019) (להלן: עניין ג.ג.), בו נדונה השאלה אם המערערת, תושבת כפר ורדים בזמן מלחמת לבנון השנייה, חוותה חרדה ולחץ קיצוני כתוצאה מנפילת עשרות טילים ברחבי הישוב, אשר גרמו לאבחונה כלוקה בסוכרת מסוג 1. בפסק דינה של הוועדה נכתב, בין היתר (ההדגשה הוספה – א"ג):

’בשנת 2016 התכנסה ועדה נוספת מטעם המועצה הלאומית לסוכרת לבחינת הקשר בין דחק נפשי מקדים לפריצה ו/או החמרת מחלת הסוכרת מסוג 2 ומסוג 1, הידועה כ'ועדת רפופורט' … הרכב הוועדה היה מהרמה המקצועית הגבוהה ביותר המצויה בישראל והצורך בה התעורר לאור החומר הרפואי המדעי הרב שהצטבר בספרות הרפואית מאז כינונה של ועדת רז בשנת 1996 …. והיום ניתן לקבוע, על יסוד חוות הדעת של שני הצדדים שהשתקפו גם בחקירותיהם ובסיכום מסקנות ועדת רפופורט, בה היו שניהם שותפים, כי הספרות הרפואית מכירה בדחק נפשי כגורם הדק להתפרצות סוכרת מסוג 1 בנסיבות מסוימות‘".

  1. בהמשך הדיון בעניין א.מ., לאור הסקירה שלעיל ולאחר דיון בחוות הדעת מצד הצדדים שם, הגיעה הוועדה בראשותו של כב' השופט אורי גולדקורן למסקנות הבאות:

"בשאלת קיומה של אסכולה רפואית המכירה בקשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות סוכרת מסוג 1 אנו מאמצים את עמדת פרופ' וייס, המומחה מטעם המשיב, השולל קיומה של אסכולה כזו. עמדתו מתיישבת עם מסקנות הוועדות והפאנלים של טובי המומחים הרפואיים בישראל בתחום זה, ובמיוחד עם דו"ח ועדת רפופורט, אשר, נכון להיום, הינו ’המילה האחרונה‘ בתחום.  ועדת רז קבעה עוד לפני 23 שנים כי אין הוכחה חד משמעית להיות דחק נפשי גורם להתפתחות המחלה.  כפי שתואר בפסקה 10 לעיל, בית המשפט העליון היה ער לכך שבשאלה האמורה ניתנו הכרעות שיפוטיות ומעין-שיפוטיות סותרות מחמת העובדה שאין דעה מקצועית אחת השולטת בכיפה ומהווה אסכולה רפואית מוכרת, ושב ודרש מהמשיב למנות ועדה מקצועית שתכריע בעניין. משהוקם לבסוף פאנל מקצועי בשאלה זו, הבהיר בית המשפט העליון בעניין מלישב כי מסקנותיה היו שאין אסכולה רפואית מוכחת המכירה בקשר הסיבתי.  דו"ח ועדת רפופורט משנת 2016 כולל אמירות שונות, שיש לראותן כמכלול. הוועדה ציינה כי בנסיבות מסוימות דחק נפשי עשוי לשמש כגורם הדק לפריצת הסוכרת, כי הספרות הרפואית מצביעה על קשר בין דחק לפריצה כזו, והדגישה כי קשר אסוציאטיבי אינו מהווה בהכרח קשר סיבתי. (כאמור לעיל, אף פרופ' רפופורט כתב בחוות דעתו כי הוועדה הכירה ב’קשר עקרוני‘). המסקנה העיקרית של הוועדה, לפיה יש לדון בכל מקרה לגופו, מצביעה על הזהירות בה היא נקטה, כשנמנעה מלקבוע באופן חד-משמעי שה’קשר‘ האמור הינו קשר סיבתי, להבדיל מ’קשר‘ שאינו כזה".

  1. עם זאת, ולצד האמור, קיבלה הוועדה את הערעור והגיעה "למסקנה שהוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי של המערער במלחמת לבנון השנייה לבין התפרצות מחלת הסוכרת מסוג 1 בגופו". מסקנה זו הושתתה על שלושה אדנים:
  2. האחד, נקבע כי ניתן להוכיח קשר סיבתי אף ללא קיומה של אסכולה רפואית המכירה בקשר כאמור. בהקשר זה נפסק כך (רעא 2027/94  צביה קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון, פ"ד נ(1) 529 (29.9.95)):

"כדי שאסכולה רפואית תוכל לזכות שוטר או חייל, או את בני משפחותיהם, בתגמולים לפי החוק, בגין מחלה שנגרמה או שהוחמרה בתקופת השירות, צריך שהאסכולה תקיים שני תנאים: הראשון – בנוגע למהות הקשר הסיבתי בין המחלה לבין השירות; השני – בנוגע לעוצמת הקשר.

בנוגע למהות הקשר הסיבתי, צריך שהאסכולה תגדיר בפירוט סביר את מהות האירוע או המצב הגורמם למחלה או מחמירים אותה. נניח, לדוגמה, שאסכולה תקבע כי יש קשר סיבתי בין מתח נפשי לבין מחלת לב כלילית, זאת ולא יותר. האם די יהיה בכך כדי לשמש הוכחה כי כל מי שלקה במחלה זאת בתקופת שירותו ושיש בידו להוכיח כי במהלך תקופה זאת היה נתון במתח נפשי, לקה במחלה עקב השירות, יהיו רמת המתח, סוג המתח ומשך המתח אשר יהיו? אכן, אסכולה כזאת תספיק אולי כדי לשמש הוכחה במקרה קיצוני של מתח רב ומתמשך הנובע מתנאי שירות מיוחדים. אך לגבי מקרים אחרים, כגון מקרה של מתח נפשי במשך תקופה קצרה או מתח נפשי שאינו נובע מתנאי שירות מיוחדים, יהיה מקום לומר כי האסכולה כללית ומעורפלת מכדי לבסס קשר סיבתי מספיק בין תנאי השירות לבין המחלה.

התנאי השני נוגע לעוצמת הקשר, כלומר, לדרגת ההסתברות שהשירות גרם למחלה או החמיר אותה. שהרי ייתכן כי אסכולה רצינית תצביע על קשר סיבתי בין אירוע מסוים או מצב מסוים לבין מחלה מסוימת, אך הקשר יהיה בדרגה נמוכה של הסתברות. למשל, ייתכן כי אסכולה תקבע שקיימת אפשרות שמצב מסוים מחמיר מחלה מסוימת, אך זוהי אפשרות רחוקה, במובן זה שהיא מתרחשת רק לגבי חלק קטן מן המצויים במצב זה. האם די בקשר סיבתי בדרגה כזאת כדי לזכות בתגמולים כל מי שמצוי במצב כזה? שאלה דומה מתעוררת לגבי דרגת ההסתברות שאירוע מסוים או שרשרת של אירועים מסוימים גרמו למחלה מסוימת או החמירו אותה. השאלה התעוררה גם בפרשת רוט [1] . שם אימץ הנשיא שמגר, בעמ' 215, דברים שאמר השופט בך בר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [פורסם בנבו] [2] , בעמ' .366 וכך אמר השופט בך:’…מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה‘. לדעתי, דברים אלה, אם הם מגיעים כדי הלכה ואם לאו, יפים גם לעניין אסכולה רפואית. כלומר, כדי שאסכולה רפואית תספיק לקביעת קשר סיבתי, אין די בכך שהיא תאמר כי קיימת אפשרות שנסיבות מסוימות יגרמו למחלה מסוימת או יחמירו אותה. לקביעת קשר סיבתי, כפי שנדרש על-ידי החוק, צריך שהאסכולה תקבע כי "מתקבל מאד על הדעת" שנסיבות כאלה יגרמו למחלה או יחמירו אותה.

.10אכן, אסכולה רפואית אינה משמשת הוכחה נחרצת, לכאן או לכאן, אלא רק הוכחה לכאורה. הוכחה כי קיימת אסכולה מבוססת וכי התובע מקיים את התנאים לפי האסכולה מספיקה כדי להעביר את נטל הראיה. כלומר, אם התובע הוכיח  שקיימת אסכולה מבוססת הקובעת קשר סיבתי בין אירוע מסוים או מצב מסוים לבין מחלה מסוימת, בדרגה של מתקבל מאוד על הדעת, או אז עובר אל קצין התגמולים הנטל להביא ראיות כי על-אף אסכולה זאת מחלתו של התובע לא נגרמה ולא הוחמרה עקב אותו אירוע או אותו מצב. וכך גם להפך. אם הוכח לבית המשפט שאין אסכולה רפואית מבוססת הקובעת קשר סיבתי כזה, או כי האסכולה המקובלת אומרת שקיים קשר סיבתי כזה בדרגת הסתברות נמוכה, שאינה מגיעה לדרגה של מתקבל מאוד על הדעת, עדיין פתוחה הדרך לפני התובע להוכיח כי במקרה שלו המחלה נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות. כך או כך, נטל ההוכחה שמחלת התובע נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות נשאר רובץ על התובע".

  1. השני, הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הדחק לבין הסוכרת. בהקשר זה נקבע כי קיים רצף עובדתי הדוק בין הדחק לבין התפרצות המחלה – "אם אירוע היה גורם או אחד הגורמים לתוצאה (causa sine qua non), אזי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין האירוע שאירע לחייל (או תנאי השירות בהם היה נתון) לבין תוצאה פלונית (מצבו הרפואי). בשל המימד המקצועי-רפואי של שאלה זו נקבע כי היא נבחנת בעיקרה על סמך חוות דעת של רופאים מומחים, הקושרים מבחינה סיבתית-עובדתית בין אירוע מסוים או תנאי שירות לבין המחלה,  החמרתה או החבלה, ועל כן לעתים נקרא רכיב זה ’קשר סיבתי-רפואי‘" (עניין מ.א.); לא היו גורמי סיכון משמעותיים חלופיים; ומדובר בדחק נפשי חריג (בפסק הדין בעניין מ.א. נסקרו פסקי דין רבים בהם הוכרו מצבי דחק נפשי כחריגים, אצל חיילים בשירות; ביחס לדרישת הוכחת קיומו של אירוע חריג בהקשר זה ר' ע"א (מחוזי ת"א) 7386-09-13 עמי מיטרני בע"מ נ' עופר משולם [פורסם בנבו] 25.6.15);
  1. השלישי, הוכח קיומו של קשר סיבתי-משפטי – "על מנת להוכיח שמתקיים קשר סיבתי משפטי לגבי מחלה קונסטיטוציונלית שהתפרצה במהלך השירות, על המערער להוכיח כי ניתן לסווגה לאחד משלושה סוגי מצבים שנקבעו בהלכת אביאן, בהתאם ל’הדיקותו ועוצמתו של הקשר  בין תנאי השירות, לבין התפרצות אותה מחלה‘. אלו פורשו מאוחר יותר ברע"א 8138/07 פאר נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 21.6.2011) (להלן: עניין פאר). בעניין פאר הובהר שבהלכת אביאן נקבע כי לצורך הכרה בקשר סיבתי-משפטי בין התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית לבין השירות יש להוכיח שני יסודות: יסוד אובייקטיבי ויסוד סובייקטיבי. היסוד האובייקטיבי  הינו גורם חיצוני שהביא לפריצת המחלה הקונסטיטוציונלית הקשור בדרך זו או אחרת לשירות הצבאי, ואילו היסוד הסובייקטיבי מתרכז במאפייני החייל הקונקרטי.  ברע"א 6270/98 פוטשניק נ' קצין התגמולים, פ"ד נד(3) 721 (2003)   קבע כי יסוד זה עניינו ברגישותו המיוחדת של הניזוק ('הגולגולת הדקה'), אותו על הצבא לקבל כמו שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו" (ר' עניין מ.א.);

כן נקבע כי מחלת הסוכרת הוכרה כמחלה קונסטיטוציונלית בפסיקה (ר' רע"א 1483/12 ה.מ. נ' קצין התגמולים [פורסם בנבו], פסקה 6 (28.3.12)רע"א 4984/11 סטניסלב נ' קצין התגמולים [פורסם בנבו], פסקה 8 (27.1.11)).

  1. פסק דינה של הוועדה בעניין מ.א. יפה גם לעניינינו. אם נתאים את ההלכות המשפטיות והמסקנות הרפואיות שהובאו שם לסביבה הנורמטיבית לפגיעה בעבודה, נוכל ללמוד ולהקיש מהאמור גם למקרה זה.
  2. ראשית, החשוב בענייננו, הוא שהאירוע שהתרחש עובר להתפרצות מחלת הסוכרת אצל התובע, הוא בגדר אירוע חריג. זו הייתה הסכמת הצדדים ועל סמך העובדות המוסכמות ביניהם הופנה עניינו של התובע לבחינת מומחה מטעם בית הדין. מומחה שיבחן את הקשר הסיבתי-רפואי בהינתן שמדובר באירוע חריג.
  3. המומחה מטעם בית הדין קבע שמתקיים קשר סיבתי רפואי. להבדיל מהליכים לפי חוק הנכים בו מביאים הצדדים מומחים מטעמם להוכחת טיעוניהם במישור הרפואי, בתביעה להכרה בתאונת עבודה בבית הדין לא מתקיים הליך כזה. המומחה מטעם בית הדין הוא זה שלבדו קובע אם כפות המאזניים נוטות אל עבר הכרה בקשר הסיבתי אם לאו.
  1. עיקר טיעונו של הנתבע, כפי שהשתקף מסיכומיו, היה שלא קיימת אסכולה רפואית המכירה בקשר הסיבתי האמור. אלא שבנסיבות בהן האירוע שחווה התובע הוכר כאירוע חריג והמומחה מטעם בית הדין קבע שקיים קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין הדחק הנפשי לבין מחלת הסוכרת, די בכך כדי שהתביעה תתקבל. כאמור, לא נדרשת קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקיומו של הקשר האמור. בנקודה זו, הנטל הוא על הנתבע להוכיח שלא מתקיים קשר סיבתי על אף עמדתו של המומחה. זאת לא נעשה. הנתבע לא סתר את עמדת המומחה.
  2. זאת ועוד, כאמור, ההכרה בקשר הסיבתי בין אירוע דחק לבין סכרת הוכרה גם בפסיקתו של בית דין זה. כך, בבל (ת"א) 31634-11-15‏ ‏ יואב איזק – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (22.6.19) שם הוכרה מחלת סוכרת מסוג 1 כתוצאה של דחק נפשי שנגרם עקב פיטורים (הנתבע לא ערער על קביעה זו);

גם בב"ל 53945-02-16 פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (17.1.20) הוכרה מחלת סוכרת מסוג 1 כתוצאה של דחק נפשי ובנוסף לכך התייחסה המומחית מטעם בית הדין לוועדת רפופורט. בהתייחס לחוות דעת המומחית נכתב כך – "המומחית קבעה, כי גם על פי המלצות ועדת רז וגם על פי המלצות ועדת רפופורט משנת 2016 ’במקרים פרטניים עשוי להתקיים קשר סיבתי בין דחק נפשי להתפתחות סוכרת‘ ולאחר שעיינה בתיקה הרפואי של התובעת קבעה, כי עניינה של התובע הוא אחד מאותם מקרים בהם אירוע הדחק היה חריג והשפיע על מצב בריאותה ועל התפתחות הסוכרת". בהמשך נכתב כי "המומחית ציינה בבירור כי במסקנות של ועדת רפופורט משנת 2016 סוכם שרוב הספרות בנושא הקשר בין סטרס ולסוכרת מדברת על דחק מתמשך ולא על אירוע נקודתי. מאידך, דרוש דיון וניתוח של כל מקרה לגופו תוך כדי התייחסות לנסיבות האירוע ומכלול הגורמים המעורבים…".

בתיק ב"ל 53945-02-16 פלונית נ' הביטוח הלאומי [פורסם בנבו] (17.1.20) הובאה חוות דעת של יועץ רפואי מטעם הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), עליה ביססה הוועדה את החלטתה. עקב חשיבות הדברים נביא את הדברים במלואם:

"עיינתי בפניות המערער מ-13.12.17 במכתבים של רופא מרפאת הסוכרת קופת מאוחדת מ-26.5.16 ומכתב של רפואה ראשונית ד"ר בייליין מיכאל מיום 27.3.16. המערער עבר ת.ד ביום 17.4.15. ביום 27.3.16 פונה לראשונה לרפואה ראשוני עם תסמיני סוכרת והרופא הבודק מציין "אין בדיקה להשוואה". במועד זה הוחל טיפול בסוכרת והאדון הופנה למרפאת סוכרת בקהילה. כבר בשלב זה יש לשים לב למרווח הזמנים של כשנה בין התאונה ובין אבחון הסוכרת שהינו לצרכינו סוכרת סוג 2. מקובל בספרות הרפואית שחולפות בממוצע 6 שנים מתחילת המחלה ועד לביטוייה הקליני של המחלה. מבחינה רגולטורית הפסיקה היא שהמחלה התפרצה (הוחמרה) ביום ביטויה הקליני בו נעשתה האבחנה. 2 ועדות רגולטוריות התייחסו לקשר בין דחק בהתפרצות סוכרת:  ועדת רז ב-1996 קבעה שיש להכיר בדחק כגורם להתפרצות רק במידה והיה אירוע פחות מ-3 חודשים מאבחנת המחלה – מה שאינו נכון למקרה זה. ועדה נוספת היא ועדת רפופורט אשר מונתה לדיון בסוגיה זו על ידי ’המועצה הלאומית לסוכרת‘ וקבעה כי במקרים מסוימים דחק יכול לגרום לחשיפת סכרת. אולם מאחר וועדת רפפורט (קבעה) קריטריונים לעוצמת הדחק ולא קבעה קריטריונים לזמן החביון בין הדחק והסוכרת, המועצה הלאומית לסכרת לא קיבלה את המלצות וועדת רפפורט וטענה כי יש להקים ועדת המשך שתיקבע את שני הפרמטרים הללו. משום כך מסקנות ועדת רפופורט אינן ישימות לערר שלפנינו. אבחנה: סוכרת סוג 2, ללא קשר לתאונה. לסיכום – סוכרת שאובחנה לאחר התאונה לא נגרמה ואף לא הוחמרה בעקבות התאונה. אין קשר סיבתי בין הסוכרת לבין התאונה".

יושם אל לב שבעניין לאון חלפה כמעט שנה בין האירוע החריג לבין הופעת מחלת הסוכרת. לבסוף נקבע שם כי עניינו של לאון יושב לוועדה לבחינה נוספת לאחר שלא נמצאה התייחסות "לטענות המערער כי היעדר תורשה ותסמיני סוכרת עובר לתאונה תומכים בקיומו של קשר סיבתי בין התפרצות הסוכרת לתאונה" ולחוות דעת רפואית של התובע.

וכן, בתיק בל (חי') 6811-04-13 אברהם חורש – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] הובאה חוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין שאמר כי "מספר עבודות הראו קשר בין סטרס ואיזון הסוכרת הן בסוכרת נעורים והן בסוכרת סוג 2" (דעה דומה הובאה גם בבל (ב"ש) 25245-04-13  עודד הראל נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פס' 16 (31.12.15)).

  1. להשלמת התמונה הנורמטיבית הנדרשת לדיוננו מצאנו לנכון להביא גם את החלקים הרלבנטיים ממסקנות וועדת רפופורט על מנת לחדד את הבחינה העובדתית-רפואית הנדרשת בתיקים מסוג זה, ולתמיכה בקביעתנו כי בחינה כאמור נעשתה בענייננו:

"מחלת הסוכרת מתפרצת עקב צרוף של נטייה מולדת (גנטית, משפחתית ולעיתים רבות לא ידועה) יחד עם גורם סביבתי נוסף המשמש כגורם הדק המביא להאצת ההליך ולהתפרצות המחלה. גורם זה יכול גם לשבש את איזון רמות הסוכר במחלת סוכרת ידועה. אין מחלוקת שדחק גופני כמו טראומה, הריון, מחלה זיהומית/דלקתית, תרופות מסוימות, הפסקת פעילות גופנית ו/או עלייה ניכרת במשקל יכולים לשמש גורם הדק לפריצת סוכרת או שיבוש באיזון רמות הסוכר. הקשר בין דחק נפשי לשיבוש באיזון סוכרת ידוע ומוסכם גם הוא. יחד עם זאת הקשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת סוכרת מסוג 1 ו 2 עדיין מצוי במחלוקת. אחת הסיבות היא היותו של דחק נפשי מצוי בתחום האפור הסובייקטיבי והקושי המובנה לערוך מחקרי עוקבה התערבותיים מבוקרים בבני אדם…

מסקנת הוועדה באשר לקשר בין דחק נפשי במהלך שרות צבאי כ"גורם הדק" לפריצת סוכרת הייתה שיש להכיר בקשר סיבתי בשני "תסריטים": האחד אירוע דחק קשה שארע במהלך 3 חודשים קודם לפרוץ הסוכרת מסוג 1 .השני קשר בין משך השרות הצבאי לפרוץ סוכרת גם בהעדר אירוע חריג ממוקד. מסקנות דומות אם כי פחות חזקות הוסקו גם באשר לסוכרת סוג 2 .ועדת רז ציינה אז שהמסקנות הן לפי מיטב ההבנה של ועדת המומחים ואינה מפרטת מקורות בספרות הרפואית…

*הבהרה: דחק נפשי אינו מהווה את הגורם המחולל הראשוני למחלת הסוכרת. וועדה זו עסקה בתפקידו של דחק נפשי מקדים כ "גורם הדק" לפריצת/החמרת סוכרת…

הושגה הסכמה פה אחד באשר לשאלה העקרונית הראשונה קרי "האם בנסיבות מסוימות יכול דחק נפשי מקדים לשמש כגורם "הדק" (להבדיל מגורם מחולל ראשוני מ.ר. (לפריצה) או חשיפה קלינית/האצת הליך) של מחלת הסוכרת לסוגיה השונים ו/או החמרה שלה". פרופ' קרסיק חזר והדגיש כי אמנם במקרים חריגים שבחריגים אכן מצב כזה מתאפשר אך הוא רואה בכך יוצא מהכלל שולי שבשולי שלמיטב הבנתו אינו יכול להוות מסקנה…

סיכום ומסקנות:

נבדקו שתי שאלות:

1 .האם בנסיבות מסוימות יכול להתקיים קשר סיבתי בין דחק נפשי מקדים

ופריצת ו/או החמרת מחלת הסוכרת לסוגיה השונים : סוג 1 וסוג 2?

ספרות רפואית איכותית ועדכנית מצביעה בברור על קשר חזק מדרגה A או B (ראה פרוט למטה) בין דחק נפשי מקדים ופריצת סוכרת מסוג 1 או 2 ו/או שיבוש באיזון סוכרת קיימת.

ספרות זאת כוללת עבודות מחקר רטרוספקטיביות, פרוספקטיביות, מנגנוניות ומוצאת ביטוי בניירות עמדה וספרי לימוד. רוב הספרות מדברת על דחק מתמשך ולאו דווקא נקודתי.

הוועדה גורסת שבנסיבות מסוימות יכול דחק נפשי מקדים לשמש כגורם "הדק" (להבדיל מגורם מחולל ראשוני מ.ר. (לפריצה) או חשיפה קלינית/ האצת הליך) של מחלת הסוכרת לסוגיה השונים ו/או החמרה שלה. יחד עם זאת חשוב להדגיש כי קשר אסוציאטיבי אינו מהווה בהכרח קשר סיבתי ועל כן כדי להעריך נכונה את תפקידו היחסי של דחק נפשי מקדים כ’גורם הדק‘ סיבתי בפריצת/החמרת סוכרת יש להעריך בזהירות רבה ביותר כל מקרה לגופו תוך כדי שקילת מכלול הגורמים המעורבים.

  1. קשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת ו/או החמרת סוכרת:

  1. כיצד קובעים מבחינה מעשית את עוצמת הקשר הסיבתי בין דחק נפשי מקדים ופריצה/החמרה במחלת הסוכרת בכל מקרה לגופו?

מידת הקשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת מחלת הסוכרת ו/או שיבוש איזון, קשורה למאפיינים אישיים ונסיבות האירועים של כל חולה וחולה. קביעה פרטנית של קשר זה מבוססת על ברור הנסיבות שחייב לכלול:

א. שלילת נוכחות סוכרת קודמת.

ב. שלילת גורמי הדק אחרים לפריצת המחלה או לשיבוש באיזון.

ג. נוכחות ו/או העדר גורמי סיכון נוספים לפריצת סוכרת או שיבוש באיזון. ד. הערכה של עוצמת הדחק האובייקטיבית והסובייקטיבית.

ה. הסמיכות בזמן בין תקופת הדחק לפרוץ ו/או שיבוש המחלה.

אין בספרות דרך מוכחת להערכת עוצמת הקשר במקרה ספציפי.

הנחיות: הערכת חוזק הקשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת/החמרת סוכרת מבוססת רק על הערכת המומחה ולכן – דרגה E ".

  1. בהמשך לכך, ביום 8.9.16, פורסם סיכום ישיבת המועצה הלאומית לסוכרת מיום 6.9.16 (פורסם באתר משרד הבריאות: https://www.health.gov.il/Services/Committee/

NationalCouncils/Diabetes/Documents/committee_06092016.pdf) בו נאמר כך:

"1. דוח הועדה לבחינת הקשר בין דחק נפשי מקדים לפריצת ו/או החמרת מחלת הסוכרת מסוג 2 וסוג 1…

א. יש קשר חזק בין דחק נפשי מקדים ופריצת מחלת הסוכרת.

ב. חוזק הקשר קשור למאפיינים אישיים ונסיבות האירועים של כל חולה וחולה, ועל הרופא לברר את הנסיבות מראש מול החולה, וחוזר הקשר יקבע על פי דעת מומחה – E (ובכלל זה: שלילת ו/או נוכחות סוכרת קודמת, או גורמי הדק אחרים, שיבוש באיזון, הערכה של עוצמת הדחק – האובייקטיבית והסובייקטיבית, והסמיכות בזמן בין תקופת הדחק, לפרוץ ו/או שיבוש המחלה).

לאחר דיון במועצה, יש קונצנזוס בקרב החברים שעבודת הוועדה בנושא הדחק חשובה ונעשתה ברמה גבוהה. יחד עם זאת חשוב להיות זהירים ולא ליצור מצב בו מטופלים שחוו מצב דחק קל יסתמכו רק על מסקנות כלליות אלו בתביעתם את הביטוח הלאומי. לפיכך המועצה ממליצה להקים ועדת המשך משותפת עם הגופים הרלבנטיים, שתכמת את עצמת הדחק ומועדו ביחס להתפתחות הסוכרת, באופן המצדיק שיוכר כקשור להופעת המחלה".

  1. בהקשר לנסיבות המיוחדות של תיק זה יש לציין שהמומחה התייחס לעניינו של התובע כאירוע שנגרם על רקע אירוע נקודתי. זאת להבדיל מאירועי דחק נמשכים. כך, במענה לשאלות ההבהרה ציין המומחה שכאשר מדובר באירוע דחק נקודתי הדעה המקובלת היא שקיים קשר סיבתי בינו לבין הופעת מחלת הסוכרת מסוג 1 – "כפי שהסברתי בחוות דעתי הקודמת, לסוכרת מסוג 1 יש קשר אימונולוגי מתפתח באופן תת קליני במשך זמן רב עד שמספר התאים המייצרים אינסולין יורדים מתחת לסף מסוים ואז מתפתח סוכרת קלינית. עיתוי התפתחות סוכרת קלינית לפעמים נקבעת על ידי גורם דחק כמו זיהום או כמו דחק נפשי חזק כמו במקרה של התובע. זה מקובל על ידי כל המומחים בשטח ובכל הספרים על סוכרת". עמדה זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה והוועדות הרפואיות שדנו בסוגיה. ביחס לאירועי דחק נמשכים הדעה הרפואית, כעולה מוועדת רז ומוועדת רפפורט (לעיל) הקשר הסיבתי למחלת הסוכרת חזק יותר לעומת אירוע דחק נקודתי. עם זאת, הובהר כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות לו. מכאן שעמדת המומחה אשר התרשם שהאירוע החריג שעבר על התובע היה משמעותי דיו כדי לגרום להתפרצות סוכרת מסוג 1, אינה מנותקת מהממצאים הרפואיים בתחום.
  1. כן, המומחה נתן משקל לכך שחלף זמן קצר יחסית, של כ-3 חודשים, בין האירוע החריג לבין התפרצות הסוכרת אצל התובע והוא לא סבר שקיימים גורמים חלופיים משמעותיים נוספים שהיו עשויים לגרום להתפרצות המחלה (ר' בתשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה מטעם הנתבע). קריטריונים אלו עולים אף הם בקנה אחד עם הקריטריונים שוועדת רפופורט קראה לבחון טרם קביעת הקשר הסיבתי.
  2. נזכיר עוד כי מדע הרפואה אינו מדע מדויק (ר' עב"ל (ארצי) 8653-08-15 המוסד לביטוח לאומי – מיכל חזוט, [פורסם בנבו] פס' 26 (16.11.17). בעניין ההבחנה בין קשר סיבתי רפואי לבין קשר סיבתי משפטי – "ייתכנו מקרים בהם על אף העדרה של חוות דעת רפואית הקובעת קיומו של קשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודה למחלה מסוימת – ניתן יהא להכיר, בנסיבות חריגות ומתאימות, בקיומו של קשר סיבתי משפטי"; וכן בל (ת"א) 1315-09 פלוני – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (6.11.12)). מסקנות המומחה אינן מתבססות על מידע שגוי או מוטעה. מדובר במסקנות רפואיות אליהן הגיע על סמך מסד עובדתי מוסכם, לרבות האמור במסמכים הרפואיים. הנתבע לא הצביע על כל סיבה משפטית המצדיקה את העדפת מסקנותיו הרפואיות של רופא המוסד על פני המומחה מטעם בית הדין.
  3. 5129371לאור כל האמור, לא מצאנו הצדקה עובדתית או משפטית שלא לקבל את חוות דעת המומחה. משנמצא בחוות הדעת כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודתו לבין מחלת הסוכרת מסוג 1.

סוף דבר

  1. התביעה מתקבלת.
  2. הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך 8,000 ₪.

ניתן היום, א' אדר תש"פ, (26 פברואר 2020),  בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

קרא עוד
התלונן בזמנים שונים על רעש באוזניים (טנטון) כתוצאה מהעבודה, והוכר כנפגע עבודה.

בעקבות עבודה יסודית וממושכת של משרדינו, בית הדין הארצי לעבודה ב-עב"ל 1004-10-12 הכיר "בטנטון" כפגיעה בעבודה. זאת לאחר שהמערער התלונן על כך במשך השנים בהם עבד במקום השורר בו רעש. כמו כן הכיר בית המשפט בתלונה רפואית ישנה של המערער בגין טנטון כתוצאה של רעש בעבודה, וראה בה כתלונה אוטנטית אשר מצטרפת לתלונותיו האחרונות בגין הטנטון. בית המשפט קבע כי תלונותיו אלו עומדות בתנאי החוק לפיו על הפניות להיות "פניות חוזרות ונשנות".

 

 

בית הדין הארצי לעבודה

עב"ל 1004-10-12

ניתן ביום 16 אוגוסט 2015

##### המערער
                  –
המוסד לביטוח לאומי המשיב

 

בפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופטת יעל אנגלברג שהם

נציג ציבור (עובדים) מר ראובן בוימל, נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון גדעון

בשם המערער – עו"ד עמוס כהן

בשם המשיב – עו"ד רולן ספז

 

פסק דין

השופטת יעל אנגלברג שהם

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב יפו מיום 27.8.12 (השופטת הדס יהלום ונציגי הציבור מר יוסף גרשונוביץ והגב' נילי מאיר; ב"ל 26658-10-11) [פורסם בנבו] שבו נדחתה תביעת המערער להכרה בפגיעתו בטנטון כ"פגיעה בעבודה".

רקע עובדתי

  1. המערער יליד 1945; עובד שנים ארוכות כקצין מבצעים באל-על ונחשף במסגרת עבודתו לרעש מזיק של מנועי המטוסים.
  2. תביעת המערער שהוגשה ביום 10.8.08 למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") להכיר בליקוי השמיעה ממנו הוא סובל כ"פגיעה בעבודה", נתקבלה. אולם, תביעתו להכיר בטנטון כ"פגיעה בעבודה", נדחתה. כנגד דחיית המוסד הגיש המערער תביעתו לבית הדין האזורי.

המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה – האם התקיימו במערער תנאי סעיף 84א(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") – "פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי שתועדו ברשומה רפואית".

  1. הצדדים הסכימו כי התשתית העובדתית תכלול חמש פניות. פנייה מיום 13.12.99 ופניות מיום 6.5.08, 13.5.08, 28.5.08 ו-21.7.08. עוד הסכימו הצדדים, כי התביעה תידון על סמך סיכומים בכתב.
  2. בית הדין האזורי לאחר עיון בטענות הצדדים דחה את התביעה בקובעו כי אין די בפניות התובע בתלונות על הטנטון כדי לעמוד בתנאי סעיף 84א(3) לחוק הביטוח הלאומי. בית הדין האזורי קבע כי אין לקחת בחשבון את הפנייה הראשונה של המערער בשנת 1999 משזו לא לוותה בפנייה נוספת ואילו יתר הפניות היו כולן במועדים סמוכים ביותר להגשת התביעה ולא נעשה כל מעשה אופרטיבי כגון הפנייה לבדיקת שמיעה אלא רק אבחון של טנטון. מכאן, קבע בית הדין האזורי, כי אין התלונות עומדות בתנאי סעיף 84א(3) לחוק.

טענות הצדדים בערעור

  1. לטענת המערער, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו כאשר בין הגורמים ניתן למנות את מספר הפניות, עיתוין, מהותן, תיאור התלונה ופעילותו של המערער בעניין והמשותף לכולם הוא התחקות אחר אמיתות התלונה אשר תסייע להחליט האם המבוטח אכן סובל מטנטון. לדבריו, פנייתו משנת 1999 מצביעה על אמינות תלונתו ואילו תלונותיו מחודש מאי 2008 וחודש יולי 2008 מחזקות את תלונותיו כך שיש להכיר בפניות כחוזרות ונשנות עוד בטרם הוגשה תביעתו למוסד ומכלול הפניות מעידות על מהימנותם. עוד מציין המערער, כי בסיכומיו בבית הדין האזורי הסכים המשיב לשתי בדיקות ודי בכך כדי להקים תשתית עובדתית כנדרש.
  2. לעמדת המוסד, הפניות משנת 2008 נעשו לאחר שהמערער חדל לעבוד בחשיפה לרעש ועל כן אין הפניות עומדות בתנאי סעיף 84א(ב)(2); אין לראות בפנייה משנת 1999 פנייה מהימנה שכן במשך שנים רבות לא הייתה פנייה נוספת; בבדיקה בשנת 2004 לא התלונן המערער על קיומו של טנטון; אף שהוסכם בעניין שתי פניות (מיום 6.5.08, ומיום 13.5.08), שתי הפניות קרובות זו לזו ויש מקום לחזור ולבחון האם ניתן לראות בהן כשתי פניות נפרדות והאם בכלל די בשתי פניות נפרדות.
  3. הצדדים ביקשו כי פסק הדין יינתן על ידי מותב על יסוד הודעת הערעור והטענות שהועלו בעל פה במסגרת קדם הערעור אשר ישמשו כסיכומים בפני המותב.

הכרעה

  1. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת החומר שבתיק מצאנו כי דין הערעור להתקבל. ונפרט.
  2. סעיף 84א(ב) לחוק קובע כי טנטון יוכר כ"פגיעה בעבודה" בתנאים הבאים:

"84א(ב) רעש תמידי באוזניים (להלן – טנטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בס"ק (א) וכן כל אלה –

(1) כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; לעניין זה, "תדירויות גבוהות" – תדירויות של 3000 ו-4000 מחזורים בשניה:

(2) הטנטון תועד לראשונה ברשומה רפואית, לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק:

(3) הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית".

התנאים להכרה בטנטון הם שלושה – ירידה בכושר השמיעה בשיעור 25 דציבל בתדירויות הגבוהות; תיעוד הטנטון לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק; ופניות חוזרות ונשנות.

  1. ההלכה הפסוקה לעניין הכרה בטנטון כ"פגיעה בעבודה" מבוססת על העיקרון המנחה כי לאור העובדה שמדובר בתלונה סובייקטיבית שקשה לעמוד על טיבה במבחן אובייקטיבי, אמות המידה לבחינתה מטרתן לברר עד כמה שניתן את מהימנות התלונה. על רקע עקרון יסוד זה נקבעו בחוק כי לצורך הכרה בטנטון כ"פגיעה בעבודה" יש לעמוד בתנאי סף של ירידה בשמיעה (סעיף 84א(ב)(1)), תיעוד קודם להפסקת העבודה בחשיפה לרעש מזיק (סעיף 84א(ב)(2)) וכן יש להצביע על פניות חוזרות ונשנות של תלונות בנוגע לטנטון (סעיף 84א(ב)(3)).

ההלכה הפסוקה קבעה את אמות המידה על פיהן יש לבחון את תנאי סעיף 84א(ב)(3) לחוק הדורשות קיומן של פניות חוזרות ונשנות כאשר העיקרון העומד בבסיסן הוא כאמור בחינת אותנטיות התלונות החוזרות ונשנות. וכך נקבע בפרשת גנאים:

  1.          אין להתחשב בפניות לרופא לאחר הגשת התביעה למוסד.
  2. די בשתי פניות בלתי תלויות זו בזו עקב תלונת הטנטון כאשר פניית מבוטח לרופא, הפנייתו לבדיקה, ביצוע הבדיקה וחזרה לרופא עם תוצאות הבדיקה יחשבו כולם כפנייה אחת.
  3. אין לקבוע פרק זמן פורמאלי שבמסגרתה או על פיה ייחשב מבוטח כעומד בתנאים הן ביחס להגשת התביעה הן ביחס לתקופות שחלפו בין מועד פנייה אחת לחברתה שכן אין במרחק הזמן כשלעצמו כדי להעיד על מהימנות התלונה ועל הדבר להבחן במכלול נסיבות אותו העניין המובא בפני המוסד או בית הדין.
  4. על בית הדין שהעניין מובא בפניו לשקול לקיים דיון הוכחות לבחינת טענות הצדדים לעניין עמידה בתנאי של פניות חוזרות ונשנות. ככל שקיים קושי לקבוע את אותנטיות התלונות החוזרות ונשנות, עליו לשקול מינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי שבין הטנטון לבין הרעש המזיק ויכול שבתשובת המומחה יהא כדי לסייע בבחינת השאלה לעניין עמידה בתנאי בדבר אותנטיות התלונות (עב"ל (ארצי) 31583-06-13  המוסד – גנאים פהד, [פורסם בנבו] ניתן ביום 27.6.12; להלן: "פרשת גנאים").

עוד נקבע כי את בחינת התנאי של קיומן של פניות חוזרות ונשנות יש לבצע באופן גמיש שיביא לידי ביטוי את המטרה האמיתית של קביעת התנאים להכרה בטנטון, והיא אותנטיות התלונות (פרשת גנאים וכן עב"ל(ארצי) 39707-03-12 אמיל כהן – המוסד, [פורסם בנבו] ניתן ביום 25.2.14).

  1. תכלית התנאים הנדרשים להכרה בטנטון כנובעת מליקוי שמיעה שהוכר כ"פגיעה בעבודה" היא שהוכח שהטנטון הוא תוצאה מחשיפה לאותו רעש מזיק.

במקרה שלפנינו, לא חלקו הצדדים שלמערער ליקוי שמיעה שהוכר כ"פגיעה בעבודה". אין גם מחלוקת כי פניית המערער בתלונה על קיומו של טנטון בשנת 1999 נעשתה בעודו עובד בחשיפה לרעש מזיק. המחלוקת היחידה בין הצדדים נוגעת לשאלה האם ניתן לראות בפניותיו פניות חוזרות ונשנות כנדרש בסעיף 84א(ב)(3) כאשר למעט הפנייה משנת 1999, נעשו כל יתר הפניות בסמוך להגשת תביעתו למוסד.

  1. טענת המוסד כי אין לראות בפנייה משנת 1999 כפנייה רלוונטית לעמידה בתנאי הוראות סעיף 84א(ב)(3) הנ"ל – אין לקבלה. משתכלית הוראות החוק היא בחינה של אמינות התלונות, הרי שדווקא הפנייה בשנת 1999 נעשתה שלא על מנת לקבל דבר אלא בתלונה אמיתית על בעיה רפואית המצריכה טיפול ואין סיבה להטיל ספק במהימנותה ולא ללקחה בחשבון כאחת הפניות (ראו גם עב"ל 535/08 המוסד – מיכאל קנטור, [פורסם בנבו] ניתן ביום 10.3.10).

העובדה שבסמוך לה לא חזר המערער על תלונותיו, אין בה כדי להעיד כי אינה מהימנה ואין כל דרישה כי הפניות החוזרות ונשנות תעשנה בסמיכות זמנים דווקא. יוזכר בעניין זה, כי מטופלים רבים המבקשים מזור לבעיית הטנטון נענו בעבר כי אין טיפול לבעיה זו ועל כן מיעטו לחזור על תלונותיהם. אין בעובדה זו כדי להפחית ממהימנות התלונה הראשונה או בכדי לאיינה כפי שאין בתלונות הסמוכות בזמן זו לזו כדי להעיד בהכרח על מהימנותן. על הדברים להיבחן בנסיבות העניין הספציפי המובא בפני בית הדין ולא מצאנו מקום שלא לקבל את התלונה משנת 1999 כאותנטית. ענייננו שונה מפרשת אריה סלומון (עב"ל 51863-0511, המוסד – אריה סלומון, ניתן ביום 19.11.1) שם לא הוכרה הפנייה המוקדמת שנעשתה שנים רבות לפני הפנייה למוסד וזאת הן בשל העובדה כי לא היתה תלונה מפורשת על טנטון, הן בשל העובדה כי לאורך כל התקופה היו פניות לקבלת טיפול רפואי בנוגע לירידה בשמיעה אך לא היו כל תלונות על טנטון. בענייננו, לא הצביעו הצדדים על פניות חוזרות ונשנות לקבלת טיפול רפואי בנוגע לירידה בשמיעה אף שאין חולק כי היתה כזו ומכאן כי אין ללמוד על העדר פנייה בעניין הטנטון כי התלונה בשנת 1999 לא היתה אותנטית.

  1. באשר לפניות בחודש מאי 2008, אכן, פניות אלה נעשו לאחר סיום עבודתו של המערער אלא שהמוסד הסכים לקבלן וכל שטען הוא כי מדובר בפניות סמוכות זו לזו שאין די בהן. בפרשת גנאים קבע בית הדין כי "די בשתי פניות בלתי תלויות זו בזו עקב תלונת הטנטון כדי שהמבוטח ייחשב כמי שעמד בדרישות הסעיף".

בית הדין האזורי קבע כי כל שמופיע בתיעוד הרפואי הוא תיעוד הטנטון ואבחון של טנטון ורק ביום 28.5.08 ציין ד"ר מילט כי התובע אינו יכול לשהות בסביבת רעש. בית הדין האזורי קבע כי משלא הסביר התובע מדוע נעשו הפניות במועד שבו נעשו ומשנעשו במועד סמוך לתביעה, הרי שלא נעשו מחמת צורך אמיתי אלא לצורך התביעה בלבד ועל כן אין לראותן כעומדות בתנאי החוק.

  1. דומה כי בית הדין האזורי נקלע לכלל שגגה. עיון בפניות מעלה כי המערער פנה ביום 6.5.08 לרופא מומחה לאף, אוזן, גרון בתלונה על קיומו של הטנטון, הופנה לבדיקות שמיעה וחזר ופנה בחודש זה עוד שלוש פעמים. לדברי ב"כ המערער, הפנייה בחודש יולי 2008 נעשתה לאחר קבלת ייעוץ משפטי, אך הפניות בחודש מאי נעשו עוד קודם לכן ואין כל סיבה להטיל בהן ספק.
  2. דעתנו היא, כי משבחר המוסד שלא לחקור את המערער לעניין מועד פניותיו הרי שטענות המערער לא נסתרו ולא ניתן לקבוע כי אין הן משקפות תלונות אותנטיות. כאמור וכעולה מפרשת גנאים "מבחן פורמליסטי של פערי זמן בין הפניות והתביעה למוסד… ראוי קודם כל שהמוסד יברר עם מגיש התביעה את הסיבה להגשתה במועדה ונסיבות הפניות הקודמות למומחים בעטיה" (פרשת גנאים).

משקיימת בפנינו בדיקה משנת 1999 המעידה על קיומו של טנטון ומשבפנייה מיום 6.5.08 צוין כי מזה "שש-שבע שנים לפחות צפצופים באוזניים. עד לפני 3 שנים חשוף לרעש. השמיעה יורדת" והפניות נעשו עוד בטרם פנה המערער לייעוץ משפטי, משתוצאות הפנייה בחודש מאי 2008 תומכות ברישום הרפואי משנת 1999 ולא הוכח כי הפנייה בחודש מאי 2008 אינה משקפת תלונה אמיתית, הרי שלאור תכלית התנאים המגבילים של סעיף 84א(ב)(3) שעניינם סינון תלונות לא מהימנות, יש מקום להכיר בפניות המערער משנת 1999 ומחודש מאי 2008, כפניות חוזרות ונשנות העומדות בתנאי סעיף 84א(ב) לחוק.

  1. המוסד ביקש כי בית דין זה יחזור ויבחן האם די בשתי פניות כדי לעמוד בתנאי סעיף 84א(ב)(3) לחוק הדורשת קיומן של "פניות חוזרות ונשנות". בפרשת גנאים נקבע כי די בשתי פניות. משעולים הדברים בקנה אחד עם הכלל "מיעוט רבים – שניים" (ירושלמי, יומא, ב, ד), יפים הדברים אף בענייננו ולא מצאנו כי יש מקום לחזור ולבחון סוגיה זו בשנית.

סוף דבר

  1. דין הערעור להתקבל. משניתן לראות בפניות המערער כעומדות בתנאי "פניות חוזרות ונשנות" ומשאין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לקיומם של יתר תנאי סעיף 84א(ב) לחוק, יוכר הטנטון ממנו סובל המערער כ"פגיעה בעבודה".
  2. המוסד יישא בהוצאות המערער בסך של 4,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, א' אלול תשע"ה (16 אוגוסט 2015) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

יגאל פליטמן,

נשיא, אב"ד

ורדה וירט-ליבנה,

סגנית נשיא

יעל אנגלברג שהם,

שופטת

קרא עוד
תאונות עבודה
אירוע מוחי שעבר רוקח כתוצאה "ממתח מתמשך" בעבודה - הוכר ע"י בית המשפט כתאונת עבודה.

בעקבות תביעה שהגיש משרדינו, בית המשפט (ב"ל 54639-10-15) קבע כי בהתאם לחוות המומחה מתקיים הקשר הסיבתי בין המתח המתמשך שחווה המערער במקום עבודתו במהלך הימים שקדמו לאירוע, לבין האירוע המוחי שאירע מיד לאחר מכן.

 

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב

  ב"ל 54639-10-15
לפני:  
כב' הנשיאה  הדס יהלום

 

התובעXXXXX ע"י ב"כ עו"ד עמוס כהן
הנתבע המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ עו"ד שרון חג'ג'

פסק דין

  1. בתיק זה מתבררת תביעת התובע להכיר בארוע מוחי כפגיעה בעבודה כמשמעה  בחוק.
  1. ביום 19/1/19 ניתן פסק דין הדוחה את התביעה, בהעדר הוכחה לקיומו של ארוע חריג.
  1. במסגרת ערעור שהגיש על פסק הדין (עבל 71030-01-19) נקבע כי יש למנות מומחה רפואי.
  1. ביום 12/3/20 מונתה מומחית רפואית ד"ר ויויאן דרורי.

            התובע ביקש שלא למנותה וביום 29/3/20 ניתנה החלטתי הנעתרת לבקשה.

  1. ביום 30/3/20 ניתנה החלטה על מינוי ד"ר ארנון קרני כמומחה מטעם בית הדין.

            להלן העובדות שהועברו למומחה:

א.   התובע יליד 1946, עבד כרוקח בבית מרקחת אשר בבעלותו ואותו מנהל משנת 1970, כשבמרבית השנים עבד בתפקיד של רוקח אחראי. מדובר בבית מרקחת מרשת שר"מ שהתובע יזם את הקמתה.

כמו כן, התובע כיהן בתפקידים שונים בפדרציה הבינלאומית של הרוקחים.

ב.     אחת לתקופה נערכת בבית המרקחת ביקורת מטעם לשכת הבריאות המחוזית, כאשר בד"כ ביקורת שכזו נערכת אחת לכמה שנים.

ג.      ביום 12/2/14 נערכה ביקורת בבית המרקחת. במועד ביצוע הביקורת התובע לא נכח בבית המרקחת עקב שהות של שבוע בחו"ל.

ד.     ביום 24/2/14 קיבל התובע מכתב חריף ביותר בו טענה הרוקחת המחוזית לקיומם של ליקויים חמורים בבית המרקחת. הרוקחת המחוזית לא הסתפקה רק בכתיבת הליקויים, אלא גם כתבה כדלקמן:

"8.3 אני מוצאת לנכון להביא לידיעתך כי לאור ממצאיה החמורים מאוד של הביקורת, מה עוד שגם ומדובר בליקויים וכשלים חוזרים, אני שוקלת שלא לאפשר לך לשמש רוקח אחראי. עמדתי תגובש לאחר קבלת כל המבוקש בסעיפים 8.1 ו – 8.2"

(אירוע שיא 1)

ה.    ביום 26/2/14 השיב התובע למכתב (אירוע שיא 2).

ו.       ביום 2/3/14 התובע הוציא מכתב נוסף (אירוע שיא 3).

ז.       ביום 13/3/14 כתבה הרוקחת המחוזית מכתב אשר בו נכתב, בין היתר, כדלקמן:

"הרוקחת המחוזית ביקשה להודיעך באמצעותי כי היא חוזרת שוב וביתר שאת על שנאמר בסעיף 8.3 במכתבה מה-24/2/14, לידיעתך!" (אירוע שיא 4).

ח.    ביום 17/3/14 כתב התובע מכתב תשובה למכתבה כאמור (אירוע שיא 5 – האחרון).

ט.    במועדי קבלת המכתבים ומתן התשובות מחשבות הציפו את ראשו, הוא הרגיש לחץ עצום וכעס כאילו מישהו רוצה להזיק לו, הוא לא הבין כיצד הסבריו לא מתקבלים וכיצד נקלע לסיטואציה הזו ומדוע הלשכה המחוזית לא נותנת די זמן לפתור את הדברים. הוא ידע בליבו, שהוא טען את כל מה שיכולתו. יותר מהכל הוא הבין כי יתכן מאוד שההחלטה שלא לאפשר לו להמשיך ולשמש כרוקח אחראי כבר התקבלה וכי הסבריו לא יועילו.

י.       ביום 22/3/14 כשהאיום עדיין תלוי ועומד וטרם התקבלה החלטת המפקחת, אירע לתובע אירוע מוחי.

יא. מצבו הרפואי כמפורט בתיק הרפואי.  

 

להלן השאלות שהופנו למומחה:

א.         מהו הליקוי ממנו סובל התובע?

ב.          האם התובע עבר אירוע מוחי על פי החומר הרפואי שצורף להחלטת העובדות?

ג.          האם קיים קשר סיבתי בין האירועים בעבודה המתוארים בעובדות המקרה לבין האירוע המוחי אותו עבר התובע?

ככל שכן, האם השפעת האירוע בעבודה אינה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. כלומר, האם השפעת האירועים בעבודה על הופעת הליקוי הינה בשיעור של 20% או יותר ביחס לגורמים אחרים?

ד.          ככל שהמומחה ישיב בחיוב לשאלה הקודמת, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה:

האם לדעתך סביר יותר להניח כי האירוע המוחי היה מתרחש בפרק הזמן בו הוא אירע בפועל גם אלמלא האירועים בעבודה; או שסביר יותר להניח שאלמלא האירועים בעבודה מועד התרחשותו היה נדחה לפרק זמן מאוחר יותר?

  1. התברר מאוחר יותר, כי החלטת המינוי נשלחה לד"ר דרורי, בטרם מונה מומחה אחר, וזו שלחה ביום 22/4/20 חוות דעת מטעמה, אשר על פיה לא קיים קשר סיבתי בין האוטם המוחי האיסכמי שעבר התובע ביום 22/3/14, לבין הארועים בעבודה כמתואר בפרק העובדות.
  1. לאור חוות דעת המומחית ד"ר דרורי, ביקש התובע למחוק את התביעה, וביום 24/5/20 ניתן פסק דין המוחק את התביעה.
  1. ביום 25/5/20 הודיע התובע כי מדובר בטעות וביקש לחדש את ההליכים ואכן,   על פי החלטתי נשלחה החלטת המנוי מיום 30/3/20, למומחה ד"ר קרני.
  1. ביום 28/6/20 התקבלה לתיק חוות הדעת של המומחה ד"ר קרני, כך נכתב:

א.          התובע סבל משבץ מוחי עקב כך נגרמה לו פגיעה קוגניטיבית לרבות       הפרעה בשפה ובדיבור וכן קושי תפקודי ביד ורגל ימין.

ב.           התובע עבר אירוע מוחי על פי החומר הרפואי שצורף.

ג.            קיים קשר סיבתי בין האירועים בעבודה להופעת השבץ המוחי היות      שחשיפה למצבי דחק חריגים מהווה זרז להופעת שבץ מוחי. השפעת   האירוע בעבודה על הופעת הליקוי אינה פחותה בהרבה מהשפעת            גורמים אחרים והינה מעל 20% ביחס לגורמים אחרים.

ד.           סביר יותר להניח כי אלמלא האירועים בעבודה מועד התרחשותו של      האירוע המוחי היה נדחה לפרק זמן מאוחר יותר או לא ידוע.

  1. ביום 26/7/20 נשלחו למומחה שאלות הבהרה כדלקמן:

            א.        האם העובדה שהאירוע המוחי, אירע ביום 22/3/2014, כ- 5 ימים           לאחר   קרות שיא מספר 5 והאחרון מיום 17/3/20, כשהאיום עדיין תלוי      ועומד וטרם התקבלה החלטת המפקחת, אינו שולל את הקשר הסיבתי בהתחשב במסקנות המחקרים בספרות הרפואית בדבר פער על  24 שעות; הנתבע יפנה –   2014 Koton et al, Neurology 2004, MOstofsky et, Eur Heart  Journal וכן לחוות דעתו של פרופ' רכס לבית הדין הארצי לעבודה  במקרה יהושע לב (208-09), שהפך לאסכולה מקובלת בנושא.

 להחלטה זו מצורף פסק הדין בתיק עב"ל (ארצי) 208/09 (מיום  13/2/11)".

  1. להלן תשובות המומחה מיום 10/8/20:

            "בהתאם להחלטת כב' השופטת הנשיאה מיום 26 ליולי 2020 על שאלות           הבהרה. להלן תשובותיי:

  הספרות המקצועית מוצאת קשר בין חשיפה למצבי דחק נפשי שמוגדרים או    מחולקים לפעמים כאירועי דחק נפשי, רגשות שליליים או כעס. עבודות        שונות התמקדו בפרקי זמן שונים בין האירוע הנפשי החריג להופעת השבץ. כאשר אופי הקשר הינו קשר זמני בו מהווה האירוע זרז להופעת שבץ. ישנן      עבודות אשר מצאו שכיחות גבוהה של שבץ בטווח של חודש מאירוע דחק      נפשי או שבוע מהופעת רגשות שליליים, כמו כן מדווח על קשר בטווח של 3   ימים בין האירוע המדחיק להופעת השבץ וכן עבודות שהתמקדו בטווח של             שעתיים מהאירוע אשר מצאו קשר בין אירוע של כעס להופעת שבץ.

 

            בחוות דעתו של פרופ' רכס שניתנה בשנת 2010, נכתב בין השאר בסע' ד' (עמ' 7 מתוך 17) "בכל מקרה ומקרה יש לשקול מחדש את השפעת הדחק החד מול        השפעת גורמי סיכון טבעיים שיש בתובע לחלות באירוע מוחי לרבות יתר לחץ            דם, יתר שומנים בדם, סכרת, עישון ועודף משקל".

 

            המחקר של Koton et al  משנת 2004 בחן את השפעה של זרזים שונים   (triggersבטווח של שעתיים, לעומת השעתיים המקבילות יום קודם ומול       הממוצע השנתי ומצא כי קשר בין אירועים חריגים מבחינה נפשית בטווח של   שעתיים שלפני השבץ לעומת השעתיים המקבילות יום וקדם לכן. מחקר זה         לא בדק ולא שלל את ההשפעה של אירוע חריג בטווח של ימים ספורים באופן רציף (למשל 5 ימים). המאמר של 2014 Mostofsky et all   הינו מאמר סקירה           שבוחן את הקשר בין התפרצות כעס להופעה של התקפי לב ואירועים מוחיים.

            בהקשר של אירועים מוחיים אסכמיים המאמר סוקר 2 מאמרים שאחד מהם   הינו המאמר שמוזכר לעיל של Koton וחב' המחקר השני הינו למעשה סיכום            נתונים מתוך מחקיר שקרוי Stroke "Onset Study"  אשר לא מפורסם כמאמר   ומצוטט כ unpublishedגם כן יש התייחסות לנתונים של חשיפה לכעס בטווח        של שעתיים מהופעת שבץ ואין התייחסות לפרקי זמן גדולים יותר.

 

            מאמרי הסקירה של Shema וחב' וכן Guiraud וחב' שלא זכו להתייחסותו של    פרופ' רכס היות שפורסמו לאחר או במקביל למתן חוות דעתו מדווחים על פרקי   זמן של יותר מ 24 שעות בין מופע האירוע החריג מבחינה נפשית להופעת שבץ            ומכאן שהגבול החד של 24 שעות אינו חד משמעי גם לאור העובדה כי אירועים   שמעלים דחק נפשי לא תמיד נגמרים תוך 24 שעות. למשל לא הרי התפרצות        של כעס שנוטה לדעוך בטווח של דקות עד שעות כהרי תסכול או החשש            המוגבר עקב איום בפיטורין או הודעה מאיימת שיכולה להמשך ימים ושבועות.

 

העובדה כי מר מושינזון לא סבל מיתר לחץ דם או מסכרת או מעישון או בעיה   לבבית או של קרישת יתר שמהווים גורמי סיכון להופעת שבץ ושהיה בתקופה            של מתח נפשי שסביר כי המשיכה לאורך חמשת הימים עד הופעת השבץ,       מעמידים את הגורם של הדחק הנפשי כבעל משקל משמעותי לבוא השבץ.

 

            בתשובתי לשאלת כב' ביהמ"ש עניתי כי השפעת האירוע בעבודה על הופעת     הליקוי אינה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים והינה מעל 20% ביחס לגורמים אחרים. לאור האמור לעיל, הרי ברור כי לפי קריטריון זה (של 20% ביחס לגורמים אחרים) הרי שלאירוע החריג בעבודה שהחל 5 ימים טרם    הופעת השבץ לא נפתר עד הופעתו של השבץ היתה השפעה של קשר סיבתי     של הופעת השבץ במועדו."

 

  1. הנתבע ביקש ביום 16/8/20 למנות מומחה אחר ולחלופין להעביר למומחה          שאלות הבהרה על פי העובדות המוסכמות בלבד.

הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 1/9/20, משנקבע כי העובדות שהועברו למומחה הן אלה שעליהן הוסכם בבית הדין הארצי.

  1. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
  1. לאחר עיון בכל החומר שבתיק ובטענות הצדדים, להלן פסק הדין.
  1. ההלכה הנוהגת היא כי מתח מתמשך אינו יכול להוות עילה להכרה בארוע מוחי, כפגיעה בעבודה.

עוד, האסכולה המקובלת היא כי מרחק של מספר ימים בין קרות הארוע החריג לבין קרות הארוע המוחי, מנתק את הקשר הסיבתי.

  1. המומחה היה ער לכל אלה וכן הופנה לחוות הדעת של פרופ' רכס, המהווה אסכולה מקובלת, בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי.

המומחה נימק מדוע במקרה הנדון, ועל אף האמור בחוות הדעת של פרופ' רכס, הוא סבור שמתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בפסיקה.

ראשית, המומחה הבהיר כי המאמרים שעליהם ביסס את חוות דעתו, התפרסמו לאחר שניתנה חוות הדעת של פרופ' רכס המהווה אסכולה מקובלת. המומחה פירט מאמרים עדכניים המדברים על אפשרות לקיומו של קשר קשר סיבתי בין ארוע חריג לבין ארוע מוחי, אף בחלוף מספר ימים מקרות הארוע החריג.

שנית, המומחה הבהיר שלתובע לא היו גורמי סיכון אחרים כגון יתר לחץ דם, עישון, קרישיות יתר ועוד.

  1. הנתבע טוען כי המומחה מפרט למעשה "מתח מתמשך" ולא ארוע חריג, בקובעו כי:

"…ושהיה בתקופה של מתח נפשי שסביר כי המשיכה לאורך חמשת הימים עד הופעת השבץ…"

אכן, המומחה משתמש במונחים אשר מהווים, בדרך כלל "מתח מתמשך" שאינו יכול להוות בסיס להכרה בארוע מוחי כפגיעה בעבודה. אלא שבמקרה הנדון, יש לקרוא את את מכלול העובדות. על פי פרק העובדות, כפי שהוסכם בבית הדין הארצי, במהלך תקופה של מתח שבה היה שרוי התובע, ארעו חמישה "ארועי שיא" הניתנים לאיבחון בזמן ובמקום, כאשר האחרון בהם הוא הארוע מיום 17/3/14. לאחר ארוע זה, עניינו של התובע טרם הסתיים ולכן היתה לארוע, מן הסתם, השפעה לא פשוטה על התובע שכן על פי העובדות המוסמכות, במשך הימים שלאחר הארוע טרם התקבלה החלטה סופית בעניינו.

אם כן, לא מדובר ב"מתח מתמשך" כהגדרתו בפסיקה, אלא בארוע שיא שבעקבותיו המשיכה תחושת אי ודאות ומתח נפשי אצל התובע.

  1. אני ערה לכך כי המומחה בחוות דעתו, שניתנה על בסיס העובדות כפי שהוסכמו בבית הדין הארצי, סטה מ"האסכולה המקובלת" המפורטת בחוות דעתו של פרופ' רכס משנת 2010.

אלא שהמומחה נימק את חוות דעתו, תוך הפניה למאמרים רפואיים המאוחרים לחוות הדעת של פרופ' רכס.

המומחה נצמד לעובדות כפי שהוסכמו על הצדדים, התייחס לארוע השיא מיום 17/3/14 ולתחושות של התובע בעקבותיו. על יסוד כל אלה, כמו גם העדר גורמי סיכון אצל התובע, קבע כי קיים קשר סיבתי כנדרש, בין הארוע החריג מיום 17/3/14 לבין הארוע המוחי.

  1. לאור חוות הדעת הברורה והמנומקת, והנסמכת על מאמרים רפואיים, דין התביעה להתקבל.
  2. בשים לב להליכים בתיק, הנתבע ישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪.

ניתן היום, 4/10/20 , בהעדר הצדדים.  

קרא עוד
נכי צה"ל וכוחות הביטחון
מחלת האסטמה ממנה סובל המערער נגרמה במלואה כתוצאה משירותו הצבאי.

בעקבות ערעור שהגיש עו"ד ליאור טומשין על החלטת הוועדה שקבעה "כי הרקע המשפחתי של המערער והסימנים לקיום המחלה, שהתגלו עוד בילדותו, מטים את הכף למסקנה, כי תנאי השירות בצבא לא היו הגורמים לפרוץ המחלה ויש לראות את הקשר הסיבתי לשירות ברמה של החמרה בלבד" – פסק בית המשפט (ע"ו 60699-03-11) כי בנסיבות המקרה יש לקבוע, כי מחלת האסטמה ממנה סובל המערער פרצה לראשונה בעת שירותו הצבאי. כיוון שאין חולק כי יש קשר סיבתי בין השירות, שכלל חשיפה לאבק ולחומרים שונים לפיזור הפגנות לרבות רימוני עשן וגז ועוד, לבין התפרצות המחלה, הרי שקמה חזקה כי המחלה נגרמה במלואה בעת השירות הצבאי.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
לפני כב' השופטת אורית אפעל-גבאי

כב' השופט אהרן פרקש

כב' השופט רפי כרמל

ע"ו 60699-03-11

### נ' קצין התגמולים

המערער: דוד ###

ע"י ב"כ עו"ד ליאור טומשין ואח'

נגד
המשיב: קצין התגמולים

ע"י ב"כ עו"ד יוספה מרגולין-ולנסי

מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

פסק דין 

 ערעור על החלטתה של הוועדה לערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים"), ב-ע"נ 211/08 מיום 22.1.11. בגדרה של ההחלטה דחתה הוועדה את ערעורו של המערער על החלטת המשיב, שלפיה הקשר הסיבתי בין תנאי שירותו הצבאי של המערער לבין מחלת האסטמה בה לקה במהלכו הוא קשר של החמרה בלבד בשיעור של 75%.

רקע עובדתי והחלטת הוועדה

  1. המערער, יליד 1979, גויס לצה"ל בחודש יולי 2000 ושירת כלוחם במשמר הגבול בירושלים, במשך שלוש שנים. בעת גיוסו נקבע הפרופיל הרפואי שלו ל-97. בחודש יוני 2003, שבועות ספורים בטרם שוחרר משירות החובה בצה"ל, אושפז המערער בבית החולים הדסה בירושלים בשל קושי נשימה חריף, ואז התברר כי הינו חולה במחלת האסטמה.
  2. המערער הגיש למשיב תביעה להכרה במחלתו ככזו שאירעה במהלך ועקב שירותו הצבאי. המערער נבדק על ידי מומחה מטעם המשיב, אשר קבע כי למערער נכות בשיעור של 40% בגין מחלת האסטמה וירידה בתפקודי הריאות, ואולם הכיר בהחמרה של המחלה בשיעור של 75% בלבד, כך ששיעור הנכות של המערער נקבע על 30%.
  3. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לפני הוועדה. לערעורו צירף המערער חוות דעת רפואית מטעמו, כפי שעשה גם המשיב.
  4. הועדה שמעה את עדויותיהם של שני המומחים ובסופו של יום קבעה, כי אין הצדקה להתערב בהחלטת המשיב. הוועדה קבעה כי המערער סבל מבעיות נשימה בילדותו: בשנת 1990 סבל המערער מ"שיעול ספסטי" וטופל ב"בריקלין", בשנת 1992 אובחן כסובל מדלקת ריאות, ובשנת 1995 התלונן על קשיי נשימה בלילות והופנה לרופא א.א.ג ולרופא ריאות. כמו כן עלה, כי אמו של המערער חולה במחלת האסטמה. בנוסף התברר, כי בשתי הפעמים שבהם אושפז המערער בבית חולים בשלהי שירותו הצבאי, הוא לא היה מעורב באירועים יוצאי דופן. על יסוד עובדות אלו קבעה הוועדה, כי המערער היה חולה במחלת האסטמה עוד טרם גיוסו, גם אם לא אובחן כחולה במחלה, ועם גיוסו לא הייתה המחלה פעילה. לפיכך הגיעה הוועדה למסקנה, כי המחלה לא פרצה לראשונה בעת השירות. עוד קבעה הוועדה, כי המערער לא הציג לפניה כל אירוע מיוחד שאירע במהלך שירותו הצבאי היכול להצביע על קשר סיבתי למחלה, והגיעה למסקנה, כי לא היה בתנאי שירותו של המערער קשר שיכול להצביע על פריצת המחלה. בשורה התחתונה קבעה הוועדה, כי "המסקנה המתבקשת היא כי הרקע המשפחתי של המערער והסימנים לקיום המחלה, שהתגלו עוד בילדותו, מטים את הכף למסקנה, כי תנאי השירות בצבא לא היו הגורמים לפרוץ המחלה ויש לראות את הקשר הסיבתי לשירות ברמה של החמרה בלבד", ודחתה את הערעור על החלטת המשיב.

תמצית טענות הצדדים

  1. בערעור שלפנינו מלין המערער על החלטת הוועדה ונימוקיה. המערער סבור, כי הראיות שהובאו לפנייה מחייבות את המסקנה כי עובר לגיוסו לא סבל כלל ממחלת האסטמה, וזו פרצה לראשונה במהלך שירותו הצבאי, כך שיש מקום לקבוע קשר של גרימה מלאה בין תנאי השירות לבין המחלה.

ביתר פירוט טוען המערער, כי הוועדה שגתה בכך שקבעה קשר סיבתי חלקי בשל קיומו של רקע קונסטיטוציוני למחלה – קיומה של המחלה עוד בטרם השירות וקיומו של רקע גנטי למחלה על רקע העובדה שאמו חולה בה. המערער סבור, כי התבססותו של המומחה מטעם המשיב על תלונה יחידה של המערער בדבר קשיי נשימה ליליים, שאינה חד-משמעית, אין בה די כדי לעמוד בנטל המוטל על המשיב להוכיח שהקשר אינו קשר של גרימה מלאה אלא קשר של החמרה בלבד. עוד טוען המערער, תוך שהוא סומך על פסק הדין ברע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(2) 817 (1997) (להלן: "פרשת קריספיל"), כי קיומו של רקע קונסטיטוציוני למחלה אינו מעלה או מוריד בשאלת הקשר הסיבתי, ולא היה מקום לקבוע בעטיו קשר סיבתי של החמרה בלבד, אלא קשר של גרימה מלאה. לעניין זה נטען, כי בניגוד להנמקת הוועדה, ישנן מחלות כדוגמת מחלת ריאות, שלגביהן אין צורך להוכיח אירוע יוצא דופן במהלך השירות, אלא די בהצטברות של נסיבות שעלולות לגרום לפריצת המחלה.

  1. המשיב סבור כי דין הערעור להידחות, תוך שהוא תומך בהחלטת הוועדה ובנימוקיה, אשר לטענתו איזנה כראוי בין כלל נסיבות המקרה, לרבות הרקע הרפואי של המערער ותנאי השירות שלו. לטענת המשיב, הוועדה יישמה באופן נכון את ההלכה בפרשת קריספיל, עליה סומך המערער, שכן במקרה דנן היו אינדיקציות לקיומה של המחלה אצל המערער עוד בטרם שירותו הצבאי אף שלא אובחן כחולה בה, ולפיכך לא ניתן היה לקבוע כי המחלה פרצה לראשונה בעת שירותו הצבאי.

המסגרת המשפטית

  1. לצורך הכרה במחלה על פי חוק הנכים, נדרש המערער להוכיח כי המחלה אירעה בעת שירותו ונגרמה עקב שירותו. במקרה דנן, אין חולק כי מחלת האסטמה של המערער אירעה בעת שירותו, ובערעור שלפנינו מונחת להכרעה שאלת הקשר הסיבתי בין המחלה לבין השירות.
  2. כידוע, הוכחת הקשר הסיבתי נחלקת לשניים: קשר סיבתי עובדתי-רפואי, שנקבע תוך היעזרות בחוות דעת של רופאים מומחים; וקשר סיבתי משפטי, שעניינו הכרעה משפטית נורמטיבית. כיוון שקביעתו של קשר סיבתי-משפטי היא הכרעה ערכית במהותה, הרי שהיא עשויה להשתנות בין ענפי משפט שונים. בתחום של תביעות על פי חוק הנכים, נטייתו של בית המשפט היא להקל עם החייל התובע תגמולים בהוכחת הקשר הסיבתי בין הנכות לבין השירות הצבאי (רע"א 8138/07 פאר נ' קצין התגמולים (טרם פורסם, 21.6.11); דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732, 742 (2002) (להלן: "הלכת אביאן"); רע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3) 646, 655 (1990)).
  3. בענייננו מתעוררת סוגיית הקשר הסיבתי ביחס לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית, שהיא מחלה רדומה המקננת בגופו של אדם ומתפרצת בשלב כלשהו במהלך השירות הצבאי. בהקשר זה, הלכה היא –

"כי מקום שמחלתו של תובע פרצה לראשונה בעת שירותו, והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה עוד בטרם השירות של נטייה קונסטיטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה עלידיו. גישה זו יסודה בשלושה טעמים: ראשית, לא היו גילויים של המחלה לפני השירות; שנית, אין אפשרות לאמת באופן פוזיטיבי את ההשערה הרפואית כי הנטייה לחלות במחלה הייתה יוצאת מן הכוח אל הפועל גם אלמלא השירות; ושלישית, מדובר  בקביעתו של קשר סיבתי משפטי, להבדיל מקשר סיבתי עובדתירפואי גרידא".

(פרשת קריספיל, בעמ' 821 והאסמכתאות שם – ההדגשות במקור; ראו גם: הלכת אביאן, 744-748).

בפרשת קריספיל נקבע, אפוא, כי בנסיבות בהן פרצה המחלה הקונסטיטוציונלית לראשונה בעת השירות, ונמצא כי יש קשר סיבתי בין השירות לבין התפרצות המחלה, קמה חזקה לטובת התובע, כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק הוחמרה עלידיו, ואז עובר הנטל לשכמו של קצין התגמולים לסתור את החזקה.

  1. אשר לעוצמתו של הקשר הסיבתי שהוכחתו נדרשת, מנה בית המשפט שלושה סוגי מקרים, המדורגים לפי מידת העוצמה של הקשר הסיבתי-המשפטי, תוך התמקדות במחלות קונסטיטוציונליות (הלכת אביאן, בעמ' 749-750):

                                 א.         הסוג הראשון של המקרים, בו הקשר הסיבתיהמשפטי הוא בעל העוצמה הרבה ביותר, הוא המקרים "שבהם המיוחדוּת והייחודיות של השירות בצבא הם שהביאו וגרמו לפגיעה בחייל המשרת" (כגון: חייל שעבר סדרת אימונים קשים או שירת במקומות חריגים ורוויי מתח).

                                  ב.         הסוג השני של המקרים, "אינו קשור בהכרח במיוחדוּת שבשירות הצבאי אך כולל הוא אירועים חריגים ויוצאי-דופן שאירעו לחייל במהלך במהלך שירותו ובקשר עם שירותו, אירועים אשר בעקבותיהם פרצה בגופו מחלה קונסטיטוציונלית". (כגון: התפרצות מחלת הסכרת בחייל לאחר ריב קשה עם מפקדו).

                                  ג.          הסוג השלישי של המקרים, "נסב על מחלה קונסטיטוציונלית הפורצת בגופו של חייל במהלך השירות הצבאי אך בלא שכרוכה היא לא ביסוד "צבאי" ולא באירוע חריג ומיוחד. גם במקרים אלה לא בהכרח ישלל קשר סיבתי בין השירות לבין המחלה". סוג המקרים הזה הוא "הקשה לפענוח" ובו עסקה פרשת אביאן.

מן הכלל אל הפרט

  1. כאמור, המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא בשאלה האם פרצה מחלת האסטמה של המערער לראשונה בעת שירותו הצבאי אם לאו. אין חולק, כי הגורמים הקונסטיטוציונליים שיכולים לגרום למחלת האסטמה הם: אסטמה מילדות; מחלת אסטמה אצל בן משפחה; וגורמים אלרגיים. מסקנתה של הוועדה, כי מחלת האסטמה לא פרצה לראשונה בעת שירותו הצבאי של המערער, מבוססת הן על בעיות נשימה מהן סבל המערער בילדותו, והן על העובדה שאמו של המערער חולה במחלת האסטמה. דעתנו אינה כדעתה של הוועדה.

לאחר שנתנו דעתנו לטענות ב"כ הצדדים ולפסיקה שפורטה לעיל, אנו סבורים, כי חוות דעתם ועדויותיהם של המומחים לפני הוועדה מובילות למסקנה שונה, היינו כי מחלת האסטמה אכן פרצה אצל המערער לראשונה בעת שירותו הצבאי. ונבהיר.

  1. בחוות דעתו של פרופ' מ' טופילסקי, מומחה למחלות פנימיות וריאה, שעליה נסמך המשיב, צוין בסיכום כי –

"קיימת עדות יחידה בתיק לפני השירות, כאשר בשנת 1995 התלונן על קשיי נשימה ליליים אשר יתכן שהיו התקפים אסטמטיים אך לא אובחן ולא קיים תיעוד נוסף מלפני הגיוס על קיום של אסטמה או מחלה אלרגית כל שהיא. אני מציע לקבל הקשר של החמרה לשירות אך עם 75% מגובה הנכות על חשבון השירות, ו- 25% על חשבון מחלה קונסטיטוציונלית".

במילים אחרות, מסקנתו של מומחה המשיב בחוות דעתו' שלפיה מחלתו של המערער לא פרצה לראשונה במהלך השירות הצבאי, מבוססת על עדות יחידה בתיק הרפואי מלפני השירות, שלפיה התלונן המערער על קשיי נשימה ליליים שיתכן שהיו התקפים אסטמטיים שלא אובחנו. מומחה המשיב אישר בחוות דעתו כי לבד מעדות זו, לא קיים תיעוד נוסף עובר לגיוס על קיומה של אסטמה או על מחלה אלרגית כלשהי. עם זאת, בעדותו הבהיר שחוות הדעת אינה מדויקת לגמרי וכי נשמטה ממנה העובדה שבשנת 1990 טופל ב"בריקלין" ו"אם הייתי כותב את זה היה מקבל 50 אחוז. אתם קיבלתם מתנה" (פר' הדיון בוועדה, עמ' 7, ש' 23). עוד אישר, כי אלמלא הרקע המשפחתי והרמזים לאסטמה בילדות אפשר שהיה קובע קשר של גרימה מלאה (שם, עמ' 6 ועמ' 9).

עוד יש לציין, כי מומחה המשיב כלל לא ציין בחוות דעתו את מחלת אמו של המערער כגורם משפיע. עם זאת, מעדותו עולה כי גם מחלת האֵם הובאה על ידו בחשבון.

  1. מנגד, בחוות הדעת של המומחה מטעם המערער, פרופ' א' אלירז, גם הוא מומחה למחלות פנימיות ומחלות דרכי נשימה, צוין כי –

"על פי כל הנתונים, התפתחה מחלת האסתמה אצל מר דסטה בעת שרותו הצבאי, על רקע של תנאי שרות קשים וחשיפה לאבק, עשן וחומרי בעירה במסגרת האימונים והתעסוקה המבצעית. לא קיים כל תיעוד כי בנעוריו סבל מאסתמה…".

מומחה המערער הוסיף, כי אינו מסכים עם קביעתו של מומחה המשיב שלפיה "יתכן שהיו התקפים אסטמטיים אך לא אובחן", משום ש-"התיעוד היחידי בכרטיס קופ"ח הינו של אירוע בודד של דלקת ריאות ב-1992 וברונכיטיס ב-1995. לא הוזכרה כל אסתמה או ספסטיות כלשהי. בלתי הגיוני שאירועים בודדים כאלה ייחשבו לאסתמה עם הפוגה מלאה של 8 – 11 שנים ללא כל התקף וזאת למרות פעילות גופנית ספורטיבית מלאה טרם השירות הצבאי, גיוס למשמר הגבול עם פרופיל 97 ושרות של למעלה משנתיים ללא כל מגבלה". (ההדגשה במקור).

  1. מומחה המערער ציין עוד בחוות דעתו, כי "אין כל מקום להניח כי למר דסטה רקע קונסטיטוציוני למחלת האסתמה". בעדותו הבהיר, כי למסקנה זו הגיע על אף שידע כי אמו של המערער סובלת ממחלת האסטמה, משום לדעתו אין הוכחה שהמערער קיבל את המחלה בתורשה. לעניין בריאותו של המערער בילדותו, היכולה אף היא לשמש רקע קונסטיטוציונלי למחלה, דבק מומחה המערער במסקנתו, כי המדובר במקרה חד-פעמי שאינו יכול להעיד על מחלת האסטמה. לדבריו, "שיעול ספסטי" המוזכר פעם אחת בלבד, ברשומה משנת 1990, יכול עקרונית להעיד על אסטמה, אך "גם ילד שמצונן רגיל וההצטננות מתמשכת יכול להיות לו שיעול ספסטי ולא קוראים לזה אסטמה ואם זה אסטמה אז לא היו עוזבים אותו כל השנים בלי טיפול. זה בד"כ מתפתח בתחילת החיים". (פר' הוועדה, עמ' 3, ש' 9-11). ובהמשך: "שיעול ספסטי זה לא בהכרח אסטמה. אם זה היה ממשיך אז כן. הייתי מצפה לראות במהלך השנים לאחר מכן הנשפות של בריטלין." (שם, ש' 21-22). (וראו גם בהמשך בעמ' 4, ש' 3 וש' 6-7).

גם ביחס לתלונתו של המערער בדבר קשיי נשימה בלילה, סבור מומחה המערער כי המדובר באירוע בודד, שיכול היה להיגרם גם כתוצאה מהצטננות, שאינה נדירה בילדים (שם, ש' 14-17).

  1. הנה כי כן, שקלול מכלול הנתונים שעמדו לפני הוועדה, ושעיקרם פורט לעיל, אינו יכול להוביל למסקנה כי המערער סבל ממחלת האסטמה עוד בילדותו. מחלת אמו של המערער, שלא ידוע אם עברה בתורשה אליו, היתה, אם בכלל, מרכיב שולי בלבד במסקנתו של מומחה המשיב. וחשוב מכך, "בעיות הנשימה" מהן סבל המערער בילדותו התבררו, למעשה, כמקרה בודד של תלונה על קשיי נשימה, שאינו מעיד בהכרח על מחלת האסטמה. גם מסקנתו של מומחה המשיב בעניין זה אינה חד-משמעית, אלא רק מעלה את האפשרות ("יתכן") שהמדובר באסטמה שלא אובחנה במועד. אשר על כן, אנו סבורים כי בנסיבות המקרה דנן יש לקבוע, כי מחלת האסטמה ממנה סובל המערער פרצה לראשונה בעת שירותו הצבאי. כיוון שאין חולק כי יש קשר סיבתי בין השירות, שכלל חשיפה לאבק ולחומרים שונים לפיזור הפגנות לרבות רימוני עשן וגז ועוד, לבין התפרצות המחלה, הרי שקמה חזקה כי המחלה נגרמה במלואה בעת השירות הצבאי, חזקה שלא נסתרה על ידי המשיב (ראו והשוו גם: ע"א (מחוזי – ת"א-יפו) 3745/06 אוסי נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 26.7.09) ובמיוחד האמור בפסקה 15 לפסק הדין וההפניות שם).
  2. לצורך השלמת התמונה נוסיף, כי ההחלטה עליה סמך המשיב (רע"א 2624/08 פלוני נ' קצין התגמולים (טרם פורסם, 1.5.08)) שונה בעובדותיה מהמקרה דנן, בין היתר משום ששם דובר בחייל אשר נהג לעשן. בית המשפט ראה בכך גורם המצוי ברקע לפריצת מחלת האסטמה, וכתוצאה מכך קבע קשר של החמרה בלבד בשיעור של 50%. (עוד יש לציין, כי קביעה זו באה לאחר שקצין התגמולים דחה את הבקשה לקבלת תגמולים, וגם ערעור שהוגש לוועדה לערעורים נדחה) (ראו גם: רע"א 4951/00 לזובר נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 27.4.03), שם נדחה ערעורו של חייל על קביעת קצין התגמולים לקשר של החמרה בלבד של מחלת האסטמה, אך זאת נוכח הצטברותם של שלושת הגורמים הקונסטיטוציונליים גם יחד: סממנים למחלה בטרם הגיוס, קיומה של המחלה אצל האֵם ועישון כבד). כיוון שכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו, אנו סבורים, כאמור, כי מכלול הנתונים במקרה שלפנינו מטה את הכף לזכותו של המערער. למותר לציין, כי מסקנתו מתיישבת גם עם מגמת הפסיקה להקל עם החייל התובע תגמולים.

סוף דבר

  1. הערעור מתקבל. אנו קובעים כי מחלת האסטמה ממנה סובל המערער נגרמה במלואה משירותו הצבאי.
  2. המשיב יישא בהוצאות הערעור וכן בשכ"ט ב"כ המערער בסך של 15,000 ₪.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

אורית אפעל גבאי

ניתן היום, כ"ט אב תשע"א, 29 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.

קרא עוד
נכי צה"ל וכוחות הביטחון
עיגול שברי אחוזי נכות כלפי מטה ע"י קצין התגמולים אינה עולה בקנה אחד עם זכויות היסוד המוגנות במשפט הישראלי והחלתה אף מהווה אפליה אסורה ביחס לנכים הזכאים לתגמולים לפי חוק הביטוח הלאומי. לכן, במקום בו נקבע לנכה ע"י קצין התגמולים אחוזי נכות הכוללים שברי אחוזי נכות יהיה עליו לעגלם כלפי השלם שלמעלה מהן.

בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, כב' השופט יוסף שפירא, קיבל את הערעור שהוגש ע"י עו"ד ליאור טומשין ממשרד עו"ד מרקמן טומשין, בקובעו בין היתר:

כי הנחיית יו"ד הוועדות הרפואיות סותרת את עקרונות היסוד של המשפט הישראלי ולפיכך עיגול נכותו של המערער כלפי מטה מהווה טעות משפטית של יו"ר הועדות הרפואיות.

עוד קבע כי לא ניתן להפלות לרעה נכה הזכאי לקצבת נכות מקצין התגמולים מנכה הזכאי לקצבת נכות בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
   
ע"ו 62364-10-10 ### נ' קצין תגמולים

 

בפני כב' השופט  יוסף שפירא
המערער #####

ע"י ב"כ עו"ד ליאור טומשין

 

נגד

 

המשיב קצין תגמולים

ע"י ב"כ עו"ד מ' וולף ואח'

 

פסק דין

כיצד יש לעגל את שיעור הנכות המשוקללת כאשר היא כוללת חלקי אחוזים? זו השאלה המתעוררת בהליך זה.

ההחלטה

  1. ערעור זה מוגש כנגד החלטת יו"ר הועדות הרפואיות העליונות, ד"ר אלישיב עופר, אשר דחה את עררו של המערער על החלטת הועדה הרפואית מדרג א' ביחס לאופן עיגול אחוזי נכותו ללא העברת הערעור לוועדה רפואית עליונה, וקבע כי שאלת עיגול הנכות אינה מגלה עילה לדיון רפואי.

זו לשון ההחלטה:

"הרינו מאשרים קבלת ערעורך מתאריך 21.7.2010.

דרגת הנכות המדויקת היא 39.25%, ולכן דרגת הנכות הכוללת הינה 39% ולא 40%.

בתוקף סמכותי על פי תקנה 2(ה') לתקנות הנכים וועדה רפואית עליונה, אני דוחה את הערעור מאחר ואינו מגלה עילה לדיון רפואי בפני הוועדה הרפואית העליונה.

הוועדה הרפואית העליונה איננה מוסמכת לדון בשאלות משפטיות"

ביום 13.10.10, לאחר בקשת הבהרה, הודע לעו"ד טומשין כי החלטה זו של ד"ר עופר מהווה החלטה של ועדה רפואית עליונה וקיימת בידו זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.

טיעוני המערער

  1. המערער טוען כי כאשר הנכות המשוקללת כוללת שברי אחוזים, חובה על הועדה לעגל את נכותו של הנפגע כלפי מעלה, ולקבוע את נכותו על האחוז השלם הקרוב.

המערער טוען כי הנוהל הקיים, על פיו מעגלים את שברי האחוזים כלפי מטה, הינו מוטעה וחסר כל ביסוס משפטי ומהווה אפליה אסורה.

לדברי המערער, אין כל הוראת חוק הקובעת את אופן עיגול הנכות, ולפיכך על פי חוק יסודות המשפט, תש"ם- 1980, יש לקבוע את אופן עיגול הנכות בדרך של היקש. היקש זה יש לעשות מול הוראות חוק דומות, הן בתקנות הביטוח הלאומי והן בתקנות נפגעי פעולות איבה, הקובעות כי עיגול הנכות צריך להיעשות כלפי מעלה.

המערער טוען עוד כי מאחר שלהחלטה זו השלכות רוחב משמעותיות, יש לפסוק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור מוגדל, בדומה לשכר טרחה שנפסק בתובעות ייצוגיות.

אשר לטענת הסמכות, טוען המערער כי המשיב אינו יכול לחלוק על סמכות מותב זה, הואיל והוא זה אשר קבע במכתבו של יו"ר הועדות הרפואיות מיום 13.10.2010 כי החלטה זו כמוה כהחלטת וועדה רפואית לעררים והסמכות לדון בערעור עליה מסור לבית המשפט המחוזי.

טיעוני המשיב

  1. ראשית טוען המערער כי הסמכות לדון בסוגיה זו מסורה לבג"צ או בית המשפט לעניינים מנהליים, הואיל ואין מדובר בערעור על החלטה של ועדה רפואית אלא על תקיפה של נוהל שנקבע על ידי אגף השיקום.

לגופו של ערעור טוען המשיב כי אליבא המערער יש לשנות את השיטה הנוהגת עשרות בשנים, על פי הנחיית חשב אגף השיקום משנת 1984, לפיה חלקי אחוז עד למחצית האחוז מעוגלים כלפי מטה וחלקי האחוז מעבר למחצית האחוז מעוגלים כלפי מעלה.

המשיב אינו חולק על כך שאין כל הוראת חוק הקובעת את אופן עיגול הנכות בעניינם של נכי צה"ל, אולם טוען כי מדובר בהסדר שלילי ולא בחסר (לאקונה). כמו כן, מוסיף המשיב כי כלל אין מדובר באפליית נכי צה"ל לעומת נפגעי פעולות איבה, הזוכים להטבות דומות, הואיל והתקנות בעניינם של נפגעי פעולות האיבה בוטלו.

המשיב סבור שבכל מקרה אין ממש בטענת האפליה לה טוען המערער, הואיל ולכל חוק מטרות שונות וקשת הטבות שונה. כאשר בוחנים סוגיה זו כחלק ממכלול הזכויות הניתנות לנכי צה"ל, ברי כי אין הם מופלים לרעה.

המשיב מפנה גם לפסיקת בתי הדין לעבודה, לפיה תקנה 19א הינה תקנה טכנית גרידא שייתכן ומטרתה להקל על חישוב הגמלאות או להיטיב עם חלק מהנפגעים, וכן לפסיקת בתי המשפט בתיקי נפגעי תאונות דרכים, שם הובהר כי אין תחולה להוראת תקנה 19א בתביעות מעין אלו הואיל ורק נעשה שימוש ברשימת הפגימות לשם קביעת נכות הנפגע ולא בתקנות המל"ל עצמן.

המשיב סובר כי הפתרון ההולם הינו השארת המצב הקיים או מתן החלטה שהועדות הרפואיות לא יעגלו את אחוזי הנכות כלל, ועיגול זה ייעשה ע"י חשב התגמולים בהתאם לחקיקה הכללית הדנה בעיגול הסכומים.

המשיב מפנה לשלושה פסקי דין שניתנו בתי המשפט בסוגיה זו, בהם הוחלט שלא לדון בטענה זו.

דיון

שאלת הסמכות

  1. סמכותו של מותב זה לדון בערעור בשאלות משפטיות בלבד על החלטות הועדות הרפואיות העליונות, נקבעה בסעיף 12א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959 (להלן: "חוק התגמולים"), הקובע:

"(א) חייל משוחרר או חייל בשירות קבע וכן קצין תגמולים רשאים לערער על החלטת ועדה רפואית עליונה לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד."

היקף סמכותה של ועדה רפואית נקבעה בסעיף 10 לחוק התגמולים, כדלקמן:

"(א) ועדה רפואית תקבע מזמן לזמן את דרגת נכותו של נכה.

(ב)        דרגות נכות ותקופות תחולתן ייקבעו לפי מבחנים וכללים שיתקין שר הבטחון. במבחנים ובכללים כאמור יבחין שר הביטחון לענין הגדרת סוג הנכות וקביעת דרגת הנכות, בין הפרעות נפשיות מכל סוג שהוא, לבין הפרעות בתר חבלתיות (Posttraumatic Stress Disorders), לרבות תגובות קרב."

ועוד נקבע בסעיף 29 לחוק התגמולים, כי סמכויות הועדה ייקבעו בתקנות.

מן המקובץ עולה כי סמכותה של הועדה הרפואית הינה לקבוע את דרגת נכותו של הנפגע.

  1. מהי אותה דרגת הנכות אותה צריכות הועדות הרפואיות לקבוע? על כך יש ללמוד מהוראות תקנה 3 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969 (להלן: "תקנות הנכים"), הקובעת כך:

"(א) דרגת נכות של נכה שנפגם מספר פגימות מוכרות היא הסכום של אחוזי הנכות שנקבעו למבחנים החלים על אותו נכה, שיחושבו באופן ובסדר המפורטים להלן:

(1)        בעד המבחן שנקבעו לו אחוזי הנכות הגבוהים ביותר – אחוזי הנכות שנקבעו כאמור;

(2)        בעד המבחן שנקבעו לו אחוזי הנכות השניים במעלה – מספר אחוזים מן הכושר הלקוי כמספר אחוזי הנכות שנקבעו לאותו המבחן;

(3)        בעד המבחן שנקבעו לו אחוזי הנכות השלישיים במעלה – מספר אחוזים מן הכושר הלקוי האחרון כמספר אחוזי הנכות שנקבעו לאותו מבחן, וכן הלאה."

מלשון תקנה 3 לתקנות הנכים עולה כי דרגת נכות המורכבת ממספר פגימות מוכרות הינה תוצאת שקלול הפגימות. יוצא אפוא, כי דרגת נכותו של המערער על פי חוק הינה 39.25%.

מדוע אם כן נקבעה דרגת נכותו של המערער בשיעור 39% בלבד? זאת, לדברי המשיב, לאור הנחיית אגף השיקום משנת 1984, הקובעת כך:

"… אם הספרה שאחרי הנקודה היא 5 או ספרה הגדולה ממנה, יש לעגל כלפי מעלה את אחוזי הנכות, אם הספרה שאחרי הנקודה היא 4 או קטנה מ-4, יש לעגל את אחוזי הנכות כלפי מטה." (שם, סעיף ה').

הוראה זו חתומה על ידי יועץ ראש המאגף למחשוב, ונקבעה בהתייעצות עם יו"ר הועדות הרפואיות.

  1. כפי שאפרט להלן, גם החלטת יו"ר הועדות הרפואיות ניתנת מכוח סמכותו על פי תקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), תשכ"ד- 1964. סמכותו זו נקבעה בסעיף 2(ה) לתקנות אלו, כדלקמן:

"יושב ראש הועדה הרפואית רשאי להפסיק את הטיפול בערעור או לדחותו, אם ראה שהערעור אינו מגלה עילה או אינו כולל את הפרטים הנדרשים לפי תקנה זו או לא הוגשו נימוקי הערעור והמסמכים הרפואיים בתוך פרק הזמן הקבוע לכך."

  1. האם הנחיית אגף השיקום מהווה החלטה של ועדה רפואית עליונה או חלק ממנה, או שמא מדובר בהנחיה מנהלית אשר משלימה את החלטת הועדה הרפואית, מבחינה פורמלית גרידא?

שאלה זו אינה פשוטה ככלל ועיקר, אולם אליבא יו"ר הועדות הרפואית, התשובה לכך חיובית, וכך השיב לב"כ המערער במכתבו אליו מיום 13.10.2010:

"הואיל והחלטת היו"ר היא בתוקף תפקידו ובמסגרת תקנות הדיון בועדות העליונות, אני סבור שיש לראות את החלטת היו"ר כהחלטה של הועדה העליונה ולערער עליה כשם שמערערים על החלטת הועדה הרפואית העליונה בנושאים משפטיים בלבד, בבית המשפט המחוזי".

מדברים אלו עולה כי אגף השיקום עצמו סבור שהחלטת היו"ר כמוה כהחלטה של ועדה רפואית עליונה, הואיל והחלטתו ניתנת מתוקף סמכותו על פי תקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה). אגף השיקום לא פיצל תשובתו בין חלקה הראשון של התשובה, התשובה המשפטית – אופן קביעת דרגת הנכות, לבין חלקה השני של התשובה – הפעלת סמכות יו"ר הועדות הרפואיות וקביעה כי הערעור אינו מגלה עילה לדיון רפואי, והועדות אינן דנות בשאלות משפטיות.

  1. ראיה נוספת לכך כי שיעור הנכות הסופי, לאחר עיגול חלקי האחוזים, מהווה חלק מדרגת הנכות של הנפגע – החלטת הועדה הרפואית, הינה המבנה של פרוטוקול הועדות הרפואית.

מעיון בפרוטוקול הועדה רפואית אשר צורף לכתב הערעור, עולה כי בעמוד האחרון של הפרוטוקול ישנה טבלה מסכמת של הפגימות ושיעור הנכות בגין כל פגימה, אולם שיעור הנכות הסופי שנקבע הינו לאחר עיגול חלקי האחוזים. רק לאחר שורת סיכום זו, חותמים חברי הועדה ומזכיר הועדה.

יוצא אפוא כי אף פרוטוקול הועדה הרפואית בנוי בצורה המעידה כי העיגול הינו חלק בלתי נפרד מקביעת הנכות, ולפיכך סמכותו של בית המשפט נפרשת גם על קביעה זו.

  1. זאת ועוד, אף ההנחיה בדבר אופן עיגול הנכויות מעידה על כך שהמשיב סבור כי הוראה זו מהווה חלק מסמכותה של הועדה הרפואית. מעיון בראשיתה של הנחיה זו, עולה כי הנחיה זו ניתנה בהתייעצות עם יו"ר הועדות הרפואית. אם אינו בעל הסמכות, מדוע ישנו צורך לקבוע הנחיות אלו בהתייעצות איתו? אלא שאופן ניסוח ההנחיה, מגלה כי אף אליבא אגף השיקום, עיגול הנכות הינה בתחום סמכותה של הועדה הרפואית, ולפיכך ערעור על סוגיה זו מצויה בסמכותו של בית משפט זה.

ודוק. האחוז שנקבע למערער, דהיינו 39% נרשם בהחלטת הוועדה בפרוטוקול מיום 21.3.10, בפרק: "סך הכול אחוזי נכות ע"ח השרות: 39% (שלושים ותשעה אחוזים)" (שם, שם).

בשולי דעתי זו אוסיף, כי תוצאה זו ראויה בעיני בהינתן שמדובר בערעור נכה, ואין זה ראוי להפנותו לעתירה לפני בית המשפט הגבוה לצדק, או לבית המשפט המינהלי.

  1. אשר לסמכותו של יו"ר הוועדות ציינתי בע"ו (י-ם) 27318-09-10 פלוני נ' משרד הביטחון – קצין התגמולים (אתר נבו) (12.1.11), כי על-פי תקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), תשכ"ד-1964 (להלן: "תקנות ועדה עליונה") דיוני הוועדה הינם סודיים ורשאים להשתתף בהם, לבד מחבריה – מזכיר הוועדה, קצין התגמולים או מי שהוסמך על ידו לכך, הנכה ומי שיו"ר הוועדה התיר את נוכחותו (תקנה 6).

ואשר למידת התערבותו של יו"ר הוועדות הרפואיות בהנחיית הוועדה לפעול כך או אחרת, קובעת תקנה 5(ה) לתקנות, כך:

"יושב ראש הוועדה רשאי לאשר את החלטת הוועדה או להחזירה בצירוף הערותיו לדיון נוסף בוועדה שנתנה את החלטתה או להעביר את הערעור לדיון חדש בהרכב אחר".

לפיכך קבעתי שם, כי התערבותו הינה מכוח התקנות. יו"ר הוועדות הינו רופא, ורשאי לשבת אף בוועדה העליונה בעצמו, ועובדה זו מלמדת על כך שניתן לראותו כחלק אינטגראלי מהגוף הכולל של הוועדות.

לאור כל האמור אני דוחה את טענת המשיב לחוסר סמכות, וקובע כי החלטה לעגל את שיעור הנכות כלפי מטה ניתנת לתקיפה בערעור לבית המשפט המחוזי, על פי הסמכות הקבועה בסעיף 12א לחוק התגמולים, הנ"ל.

לאקונה או הסדר שלילי

  1. המערער טוען כי מצויים אנו במצב של לאקונה, בהיעדר הוראה חוקית הקובעת כיצד יש לעגל את הנכות המשוקללת, לעומת זאת טוען המשיב כי מדובר בהסדר שלילי.

השוני שבין הסדר שלילי לבין לאקונה, נדון בהרחבה בפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר בע"א 2281/06 שמואל אבן זוהר נ' מדינת ישראל (אתר נבו, 28.4.10) (להלן: "פרשת אבן זוהר"), וכך ציין:

"בשאלת משמעות שתיקה של המחוקק תיתכנה שלוש תשובות [על פרשנות שתיקה של טקסט נורמטיבי ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ראשון – תורת הפרשנות הכללית 465 (1992) (להלן: פרשנות במשפט); אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 106-113 (2003) (להלן: פרשנות תכליתית במשפט); אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית 214-218 (2004) (להלן: שופט בחברה דמוקרטית)]. התשובה הראשונה קובעת, כי את שהחוק הסדיר במפורש, הוא הסדיר במפורש. את שלא הסדיר במפורש, הוא השאיר לאוטונומיה של רצון הפרט. התשובה השנייה קובעת, כי את שהסדיר החוק במפורש הוא הסדיר במפורש, ואת שלא הסדיר במפורש הוא הסדיר במשתמע. ההסדר המשתמע יכול שיהיה חיובי (בבחינת 'קל וחומר') או שלילי (בבחינת הסדר שלילי). 'הסדר שלילי' קיים, אפוא, רק מקום ששתיקת החוק היא 'שתיקה מדעת'. בשתי התשובות הללו, הסדר החוק הוא שלם. החוק אינו חסר.

התשובה השלישית קובעת, כי את שהסדיר החוק במפורש הוא הסדיר במפורש, אך הוא עשה כן באופן לא שלם. קיים חֶסֶר (לאקונה). למסקנה בדבר קיומו של חסר נגיע באותם מקרים שבהם פירוש החוק על פי תכליתו מלמד כי המחוקק ביקש להסדיר את הסוגיה, אך לא השיג את מטרתו זו. ההכרעה בין התשובות השונות היא פרשנית במהותה. [ראו: רע"א 10879/02 באולינג כפר סבא בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא ([פורסם בנבו], 6.12.2006); על"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב-יפו, פ"ד מז(3) 397, 398 (1993); בג"ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ' ראש ממשלת ישראל ([פורסם בנבו], 23.11.2008)]." (שם, פסקה 56).

כמו כן הוסיף:

"ייתכן שבעת חקיקת החוק תינתן לו פרשנות מסוימת, ואילו עם חלוף העתים, התפתחות ערכי היסוד של השיטה ועוד, תינתן לאותו חוק פרשנות שונה." (שם, פסקה 58).

יוצא אפוא, כי ההכרעה אם מדובר בהסדר שלילי או בלאקונה הינה שאלה פרשנית הנבחנת בכל מקרה ומקרה לגופו.

  1. במקרה דנן אני סבור כי היעדרה של הוראת חוק בסוגיה זו מהווה הסדר שלילי ולא לאקונה. אפרט.

כפי שציין המשיב בתגובתו, חוק התגמולים ותקנות הנכים הינן הוראות חוק מרובות סעיפים ותתי סעיפים. כמו כן, חוק זה והתקנות שניתקנו על פיו תוקנו מספר רב של פעמים, ונוספו להם הוראות או נגרעו מהם הוראות. היעדר הוספת הוראה כגון זו, מביאה למסקנה כי חוסר זה לא נעשה בשוגג.

ראיה נוספת לכך, המעידה על כך שמדובר בשתיקה מדעת, הינה העובדה כי אגף השיקום לא הותיר שאלה זו ללא מענה, אלא קבע הנחיות פנימיות המסדירות את אופן עיגול הנכות המשוקללת. עיגון סוגיה זו בהנחיות שוללת מניה וביה את הטענה כי מדובר באחד מאותם מקרים שבהם פירוש החוק על פי תכליתו מלמד כי המחוקק ביקש להסדיר את הסוגיה, אך לא השיג את מטרתו זו.

עוד ראיה הינה תוכנו של פרוטוקול ישיבת ועדת העבודה הרווחה והבריאות בכנסת מיום 7.11.2004 (הוגש על ידי המשיב), בה נדונה סוגיית ביטול תקנות תגמולים לנפגעי פעולות איבה (קביעת דרגת נכות) תשנ"ו- 1996 (תקנות נפגעי פעולות האיבה), שם נאמר במפורש כי בעניין נכי צה"ל, הנוהל הנוהג הינו עיגול הנכות בהתאם לתוכנה של ההנחיה הנ"ל.

לאור האמור, אני קובע כי מדובר בהסדר שלילי ולא בלאקונה, ולפיכך אין להידרש לחוק יסודות המשפט.

 

הנחיית אגף השיקום לאור חוקי היסוד וערכי היסוד

  1. המערער סמך את עיקר טענתו לאפליה על הוראת תקנות נפגעי פעולות האיבה, אולם תקנות אלו בוטלו כבר בשנת 2004. בישיבת ועדת העבודה הרווחה והבריאות הנ"ל, בה בוטלו תקנות אלו, לא נקבעה כל הנחיה חלופית ביחס לנפגעי פעולות איבה.

לדברי נציגי המדינה והמוסד לביטוח לאומי באותה הישיבה, מאותה העת אמורות לחול על נפגעי פעולות האיבה אותן הוראות החלות על נכי צה"ל.

אולם, אף ללא הסתמכות על תקנות נפגעי איבה עדין עומדת טענת המערער לקיומה של אפליה ביחס לנכים הזכאים לתגמולים לפי חוק הביטוח הלאומי.

בסוגיה זו טוען המשיב כי לא ניתן לטעון טענת אפליה, הואיל ומכלול הזכויות מהן נהנים נכי צה"ל עולה בהרבה על זכויות הנכים על פי חוק הביטוח הלאומי.

  1. צודק המשיב בטענתו כי נכה צה"ל זכאי לזכויות רבות שאינן מנת חלקו של מקבל התגמולים על פי חוק הביטוח הלאומי, אולם אינני מקבל את עמדתו כי שוני זה שולל את טענת האפליה ביחס לאופן עיגול הנכות.

סוגיית השוני שבין נכי צה"ל לבין נכים על חוק הביטוח הלאומי נדונה בבג"ץ 8487/03 ארגון נכי צה"ל נ' שר הבטחון (לא פורסם, [פורסם בנבו], 13.12.06), כדלקמן:

"בענייננו התכליות השונות שעומדות בבסיס הסדרי התגמולים השונים מלמדות, כי ככל שקיים שוני רלוונטי בין נכי צה"ל לנכים אחרים ביחס למבחנים לקביעת שיעור הנכות, הרי שוני זה אינו אמור לפעול לרעת נכי צה"ל. לפיכך, התוצאה שאליה מביא יישומן של תקנות תשס"ג הינה תוצאה מפלה." (שם, ע' 23).

דברים דומים נקבעו בבג"ץ 5304/02 ארגון נפגעי תאונות עבודה ואלמנות נפגעי עבודה בישראל נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2), 135 כך:

 "מדינת ישראל רשאית לפרוע את חובה המוסרי כלפי אוכלוסיות שנטלו חלק בתקומתה ובהגנתה וכלפי אוכלוסיות שנפגעו אך בשל השתייכותן הלאומית."

בית המשפט העליון קובע, ברחל בתך הקטנה, כי המדינה רשאית להפלות את נכי צה"ל לטובה בלבד, אולם הפלייתם לרעה אינה יכולה לחסות תחת הזכות לקבוע הוראות שונות לסקטורים שונים.

  1. זאת עוד, הנחיה זו אינה יכולה לעמוד הואיל והינה פוגעת בזכויות חוקתיות של נכי צה"ל ואינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה.

שיעור נכותו של הנכה אינה מספר גרידא, אלא הערך ממנו נובעות זכויותיו הכלכליות הנלוות לשיעור הנכות. זכות הינה זכות קניינית מובהקת.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט דנציגר בפרשת אבן זוהר הנ"ל, שקבע:

"כאמור, סעיף 3 לחוק היסוד קובע כי 'אין פוגעים בקניינו של אדם'. השאלה מהו 'קניין' לצורך סעיף 3 אינה פשוטה לכאורה. למושג 'קניין' פנים רבות, ויש לפרשו בכל מקרה בהתאם להקשרו ותכליתו [ראו: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 328 (1995) (דברי כבוד הנשיא לשעבר (כתוארו אז) מ' שמגר) (להלן: עניין בנק המזרחי)]. בעניין בנק המזרחי (עמ' 431, דברי כבוד הנשיא א' ברק) צויין כי קניין הוא כל אינטרס, אשר יש לו ערך כלכלי. הקניין מבטיח לפרט חירות כלכלית והוא מאפשר לבני האדם להפעיל את האוטונומיה של הרצון הפרטי שלהם. מכאן הקשר בין ההגנה על הקניין לבין ההגנה על כבוד האדם. בהקשרו של חוק היסוד, מקובל לאמץ פרשנות מרחיבה למושג 'קניין', דהיינו, ככזה הכולל הן זכויות in rem והן זכויות in personam [ראו: יהושע ויסמן 'הגנה חוקתית לקניין' הפרקליט מב 258, 267 (1995) (להלן: ויסמן)]. במסגרת הבחינה החוקתית, לאחר שמגיע השופט למסקנה כי הזכות המדוברת נכנסת בגדר "קניין" כמובנו בחוק היסוד, עליו לבחון האם זכות זו נפגעה.

אם כן, באלו מקרים נאמר כי הייתה 'פגיעה' בקניינו של אדם? הפגיעה שחוק היסוד מבקש למנוע היא מניעת שלילתו של מה שיש לאדם [ראו: עניין בנק המזרחי, עמ' 328 (כבוד הנשיא לשעבר (כתוארו אז) מ' שמגר)]. עקרונית ניתן לומר, כי פגיעה בקניין מתרחשת כאשר הערך הרכושי של אינטרס קטֵן לעומת ערכו עובר לפעולה השלטונית (או פעולת החקיקה) [ראו: עניין בנק המזרחי, עמ' 431 (כבוד הנשיא א' ברק)]. כלומר, לפנינו פגיעה בקניין לצורך סעיף 3 לחוק היסוד כאשר מבחינה כלכלית יש לאדם, לאחר המעשה שקובלים עליו, פחות משהיה לו לפני המעשה. ויודגש, יש לנו עניין בפגיעה רק אם החוק אוסר על דבר שעשייתו הייתה מותרת אלמלא החוק (ראו: ויסמן, עמ' 271)." (שם, פסקה 45).

פגיעה בזכות הקניין צריכה להיעשות בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הקובע:

"אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו."

פרשנות פסקת ההגבלה צריכה להיות דווקנית ולדרוש כי ההוראה המסמיכה תהיה ברורה ומפורשת. הלכה זו נפסקה מפי כב' הנשיאה ביניש בבג"ץ 10203/03 "המפקד הלאומי" בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, [פורסם בנבו], 20.8.08), כדלקמן:

"בהתאם לפרשנות עליה עמדנו, הדרישה להסמכה 'גלויה, ברורה ומפורשת' כלשונו של הנשיא מ' שמגר בבג"ץ 337/81 מיטרני הנ"ל, עמ' 360, תחול בנוגע לחקיקת-המשנה הפוגעת בזכויות יסוד מרכזיות באופן משמעותי וחמור (ראו והשוו: דברי השופטת דורנר בבג"ץ 5936/97 לם הנ"ל, פס' 10 ובבג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים ([פורסם בנבו], 10.5.2004), פס' 8). לעומת זאת, כאשר מדובר בפגיעה שאינה משמעותית בעוצמתה ובהתייחסותה לזכות הרלוונטית, דרישת 'ההסמכה המפורשת' תקוים אף אם ההסמכה לפגיעה 'משתמעת מתוך מטרתו ומגמתו הכללית של החוק [המסמיך]' כלשונו של השופט ברנזון בבג"ץ 144/72 ליפבסקי-הליפי הנ"ל, עמ' 723." (שם, ע' 84).

הסמכה מפורשת הינה זו המגדירה את גבולות הפגיעה (בג"ץ 6061/08 דוד ישראלי נ' משרד החקלאות, ע' 13 (לא פורסם, [פורסם בנבו], 19.8.09)).

  1. הנחיה זו לא נעשתה בחוק ראשי, ואף לא בחקיקת משנה, אלא מדובר בהנחיה פנימית אשר הסמכות ליתנה לא הובהרה על ידי המשיב. העובדה כי מדובר בהנחיה רבת שנים, אינה מקנה לה מעמד חוקי, ובוודאי שלא מעמד חוקי העולה על חוקי היסוד של מדינת ישראל.

וכן – האם קביעה כי נכותו של נכה צה"ל תעוגל באופן שונה מנכותו של נכה על פי חוק הביטוח הלאומי מהווה תכלית ראויה? די בעיון בדברי בית המשפט העליון לעיל, על מנת לקבוע כי התשובה לכך שלילית.

לאור כל האמור, אינני נדרש להכריע האם פגיעה זו הינה מידתית אם לאו.

מן המקובץ עולה כי הנחיית אגף השיקום אינה עולה בקנה אחד עם זכויות היסוד המוגנות במשפט הישראלי, והחלתה מהווה אפליה אסורה.

עמדת המשפט העברי בשאלת עיגול אחוזים

  1. האופן בו נדרש המשפט להתייחס לקביעות מספריות שאינן שלמות, איננה סוגיה חדשה ועיון במספר סוגיות במשפט העברי מעלה כי שאלת עיגול האחוזים מוכרעת לא רק על פי הכללים החשבונאיים אלא גם מתוך ראיה ערכית של מהות הסכסוך והצדדים לו.

מתוך חוות דעתם של הרב עו"ד ירון אונגר וד"ר יובל סיני, מהמרכז ליישומי משפט עברי במכללה האקדמית נתניה, בנושא "עיגול סכומים במשפט העברי" (להלן: "חוות דעת ישמ"ע"), למדים אנו כי כאשר נדרשו חכמי ישראל להכריע בסוגיה העוסקת ביחסים שבין האדם לקונו, קביעת השיעורים לקיומה של חובה דתית, הועדפה הדרך המחמירה.

דוגמא לכך הינה הקביעה ההלכתית בעניין שיעורם של חמשת השקלים המשמשים לפדיונו של הבן הבכור. בעניין זה ציינו אונגר וסיני כך:

"השווי המדויק של חמשת הסלעים הוא תשעים וששה גרם כסף, וחמש עשרה מאיות הגרם (שיעורי תורה (נאה) עמוד פב). למרות זאת, הלכה למעשה, רבים מן הפוסקים קבעו שיש לפדות את הבן ב-100 גרם כסף צרוף דווקא, וזאת מחשש שמא אם יחושב ערכם המדויק של חמשת הסלעים, מאחר שהמספר אינו שלם, עלולים אנשים להתבלבל בחשבון, ותצא תקלה מתחת ידם (ראו שו"ת יחווה דעת חלק ד, סימן נד)." (שם, ע' 2).

דוגמה נוספת היא ההלכה בעניין איסור הקפת פאות הראש, ראו שם.

  1. מנגד, כאשר מדובר על סכסוך עסקי או אישי בין אדם לחברו, אזי נקבע כי גם חלקי השלם מהוים זכות שאין לפגוע בה. כך סיכמו אונגר וסיני בחוות דעת ישמ"ע, את הדיון בשאלת הדין בסוגיית השיעורים בדיני האונאה:

"אפשר שהסיבה לכך שרבים מן הפוסקים מסתייגים מהצעתו של המגיד משנה היא, שבניגוד לעיקרון 'לחומרא לא דק', כאשר אנו דנים בעסקה דו צדדית, עיגול הסכום עלול לפגוע באחד מן הצדדים. אם נקבע ששיעור האונאה הוא 10 שקלים, ייצא שבמקרה ששולם עבור הנכס מחיר הגבוה או נמוך משוויו ב-9 שקלים בלבד, לא ניתן יהיה לבטל את העסקה או לדרוש השבת הפער שבין המחיר ששולם לשווי הנכס. אם הסבר זה נכון, נוכל להסיק עיקרון כללי ולפיו, בתביעה אזרחית, אין לעגל סכומים משום שבכך פוגעים בהכרח בזכויותיו של אחד מן הצדדים." (שם, ע' 3).

באם נידרש להשליך מקביעות אלו ביחס לסוגיה דנן, אני סבור כי קבלת הטבות וזכויות מקופת המדינה בגין נזק אשר נגרם לנפגע בעת ששירת את המדינה, דומה יותר לקביעת ההלכה ביחס לפן האזרחי, ויש לקבוע כי אין לעגל כלל. אולם אם ישנו צורך מנהלי לעגל את הנכות, אזי אין לפגוע בזכותו של הנפגע ואין להפחית אפילו חלק קטן של השלם משיעור נכותו.

תוצאה

  1. הכרעה בשאלת אופן עיגול הנכות בהכרעותיהן של הועדות הרפואיות המכריעות בתביעותיהם של נכי צה"ל הינה שאלה משפטית אשר ההכרעה בערעור עליה מסור לבית משפט זה.

כפי שהוכח בהליך זה, אופן עיגול הנכות נקבע בהנחיית אגף השיקום משנת 1984.

לאחר שבחנתי את הטענות שהועלו על ידי המערער, אני סבור כי הנחייה זו סותרת את עקרונות היסוד של המשפט הישראלי ולפיכך עיגול נכותו של המערער כלפי מטה מהווה טעות משפטית של יו"ר הועדות הרפואיות. לפיכך, הדיון יוחזר ליו"ר הועדות הרפואיות, אשר יכריע בעררו של המערער בהתאם להנחיות פסק דין זה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז אדר א תשע"א, 3 מרץ 2011, בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

יוסף שפירא

 

קרא עוד
תאונות עבודה
בפגיעות מסוג מחלות מקצוע/מיקרוטראומה לא ניתן יהיה להפחית מנכותו של מבוטח עבור גורמי סיכון, אלא אם הוכח שהם התממשו לכדי נכות

הלכת סומך – ניתנה ע"י בית הדין הארצי בשנת 2021 וקבעה כי בפגיעות מסוג מחלות מקצוע/מיקרוטראומה לא ניתן יהיה להפחית מנכותו של מבוטח עבור גורמי סיכון, אלא אם הוכח שהם התממשו לכדי נכות

תביעתו של מר סומך להכרה בפגיעת הדליות ברגליו מהן סובל, כתוצאה מעבודתו שבוצעה בעמידה על הרגליים במשך שנים ארוכות, נדחתה ע"י המל"ל. לאחר שניהלנו הליך הוכחות בבית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע, הוכרה פגיעתו, אולם הועדה הרפואית לעררים הפחיתה מחצית משיעור נכותו  בנימוק שהיא נגרמה כתוצאה מגורם סיכון הקיים בגופו  – פגם מבני בורידי הרגליים שתרם לפגיעתו ואינו קשור לעבודתו.

החלטה זו של הועדה הרפואית להפחית מנכות בשל גורמי סיכון התבססה על הלכה קודמת של בית הדין הארצי – הלכת יונס סואעד משנת 2012, שם נקבע כי ניתן להפחית מנכות שנקבעה עבור מחלת ריאות בגין גורם סיכון – עישון.

בשנים שלאחר מכן הצלחנו לבטל את הלכת סואעד ולהוכיח, באמצעות שני תיקים בהם ערערנו לבית הדין הארצי, כי בתיקי מחלת  מקצוע ומיקרוטראומה, אין להפחית מנכות רפואית שקבעה הועדה בשל גורמי סיכון, למעט במצבים מסויימים (המדובר בהלכת חירותי שעסקה בפגיעת קדרית בכפות הידיים והלכת מילברג שעסקה בפגיעת גננת במיתרי הקול – צרידות).

 

בפרשת סומך הצלחנו להשלים את המהפכה הפסיקתית בסוגייה משפטית זו, כאשר   בית הדין הארצי שיכלל את המבחנים והקריטריונים (שנקבעו כאמור במילברג וחרותי) מתי וכיצד ניתן יהיה להפחית משיעור הנכות בשל גורמי סיכון, כשהוא מקבל את עמדתנו, מדגיש ומחדד שניתן יהיה לעשות זאת רק כאשר הוכח שגורמי הסיכון התגבשו לכדי נכות ולכן אף אם פעלו במבוטח גורמי סיכון נוספים, הרי שאם ימצא כי אלמלא  תנאי העבודה, גורמי הסיכון לא היו מתממשים לכדי נכות – יש לשייך את כל הנכות לפגיעה בעבודה. במידה ויוכח לועדה כי אלמלא תנאי העבודה גורמי הסיכון התממשו לכדי נכות – על הוועדה לקבוע את שיעור ההשפעה היחסי שלהם.

קרא עוד
תאונות עבודה
עתירה לבג"צ ששינתה מצב משפטי בן עשרות שנים בפגיעות עמוד שדרה ומאפשרת לקבל נכויות מצטברות - אורטופדית ונוירולוגית

בג"צ פנקס (1634/09) שינה הלכה שהייתה קיימת עשרות בשנים והביא למהפכה בעולם הנכויות, בכל הנוגע לפסיקת נכויות אורטופדיות ונוירולוגיות גם יחד, בשל פגיעות דיסקליות בעמוד השדרה. מאחר שפגיעות עמוד שדרה – גב וצוואר הינן  מהפגיעות היותר שכיחות  אצל מבוטחים, הרי שלבטח מדובר באחת הפסיקות החשובות והמשפיעות של בית המשפט העליון בתחום הנכויות, אם לא המשפיעה שביניהן.

מר פנקס נחבל בסוף שנות ה -90 בגבו התחתון (אובחנה פגיעת דיסקלית) ונקבעה עבורו נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% עבור ההפרעה הנוירולוגית – פגיעה שרשית מתנית. לימים חלה החמרה במצבו הרפואי ומעבר לפגיעה הנוירולוגית (הפחתה בתחושה ברגל) הוא החל לסבול אף מפגיעה אורטופדית – הגבלה בתנועות ע"ש מתני והוא הגיע למשרדנו לצורך הגשת תביעה להחמרת מצב. במסגרת ההליך להחמרת מצב, הגיעה הועדה הרפואית לעררים למסקנה כי אכן חלה החמרה במצבו וכי מעבר לנכותו הנוירולוגית קיימת גם נכות אורטופדית, אולם הוסיפה שהיא מנועה מלפסוק נכות רפואית נוספת זאת בשל תקנה 37(10)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-, לפיה כשקיימות הפרעות כתוצאה מפגיעה בדיסק ייקבעו אחוזי הנכות או בהתאם להגבלת התנועות בקטע של עמוד השדרה המתאים, או בהתאם לממצא הנוירולוגי ולא תיפסק נכות מצטברת.

לאחר שבית הדין האזורי לעבודה ובעקבותיו בית הדין הארצי דחו את ערעורו של מר פנקס, לא נותר לנו אלא להגיש עתירה לבית המשפט העליון  בעניין, כשטענתנו המרכזית היא כי יש לפרש את התקנה באופן שיאפשר לקבוע את דרגת הנכות במצטבר על שתי הפגימות, היות ומדובר בשתי פגימות נפרדות שאינן תלויות זו בזו, ומשכך, יש לקבוע עבורו שני סעיפי ליקוי נפרדים באופן ששיעור נכותו המצטבר ישקף את מלוא פגימותיו.

במסגרת הדיון ועל מנת להוכיח את טענתנו, הצגנו בפני בית המשפט  חוות דעת רפואיות  מתחום האורטופדיה והנוירולוגיה, לפיהן , אין זה נכון מבחינה רפואית להגביל את הנכות עקב בקע דיסק לנזק אורטופדי או נוירולוגי מבלי שאפשר לפסוק נכות בגין שני הליקויים גם יחד. בית המשפט העליון שוכנע וקבע כי אכן יש מקום במקרים מעין אלו לפסוק נכויות נוירולוגית ואורתופדית גם יחד  ואת פרשנות המילה "או" המופיעה בתקנה אין לפרש באופן דווקני וניתן לפרשה כ – "ו/או".

באשר לתחולת הפרשנות החדשה של התקנה על נכים בעלי נכות אורתופדית ונוירולוגית כאחד כתוצאה מפריצת דיסק, נקבע כי מבוטח אשר קיבל נכות רק עבור פגיעה אורתופדית או נוירולוגית, למרות שהוא סובל משתי פגיעות אלה, יוכל להגיש בקשה להחמרת מצב – אף אם מצבו הרפואי לא השתנה – וזאת בהתבסס על שינוי ההלכה ואם אכן למבוטח זה ישנן שתי פגיעות, אך, כתוצאה מהתקנה, הוא לא קיבל את המגיע לו בדין תוכל הוועדה הרפואית לתקן את המעוות.

 

להלן פסק הדין:

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ  1634/09
בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט ע' פוגלמן

 

העותר: #### פנקס

 

נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. בית הדין הארצי עבודה בירושלים
2. המוסד לביטוח לאומי

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

תאריך הישיבה: א' באב התש"ע (12.07.2010)

 

בשם העותר: עו"ד ניר גנאינסקי; עו"ד גלעד מרקמן

 

בשם המשיב 2: עו"ד ארנה רוזן-אמיר

 

ביטוח לאומי,עתירה זו עניינו של סעיף 37(10)(ב') לתקנות הביטוח הלאומי (מבחנים לקביעת דרגת נכות) תשט"ז-1956, העוסק באופן קביעת דרגת נכות לנכים הסובלים מפריצת דיסק .

חקיקה שאוזכרה:

תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956: סע'  37(10)(ב)

 

 

פסק-דין

 

הנשיאה ד' ביניש:

 

  1. העתירה שלפנינו עוררה שאלה בדבר פרשנות תקנה 37(10)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1965 (להלן: התקנה), העוסקת באופן קביעת דרגת נכות לנכים הסובלים מפריצת דיסק. וזו לשון התקנה:
"עמוד השדרה תסמונת של בקע הדיסקוס (Hernia disci syndrome)

א. …

ב. כשקיימות הפרעות: ייקבעו אחוזי הנכות בהתאם להגבלת התנועות בקטע של עמוד השדרה המתאים, או בהתאם לממצא הנוירולוגי".

 

2. העותר ביקש מאיתנו להורות על בטלות פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 254/08 בן ציון פנקס נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 4.11.2008) בו נקבע כי לא ניתן לקבוע את דרגת נכותו על פי התקנה בהתחשב הן בפגיעה האורתופדית והן בפגיעה הנוירולוגית מהן הוא סובל, אלא יש להתחשב אך בפגיעה שמקנה את דרגת הנכות הגבוהה מבין השתיים. חלף זאת, ביקש מאיתנו העותר להורות כי יש לפרש את התקנה באופן שיאפשר לקבוע את דרגת הנכות על פי הפגימות השונות מהן סובל נפגע העבודה, כך שאם ימצא כי הוא לוקה בשתי פגימות נפרדות שאינן תלויות זו בזו, ייקבעו לו שני סעיפי ליקוי נפרדים באופן ששיעור נכותו המצטבר ישקף את מלוא פגימותיו.

3. בדיון שנערך לפנינו ביום 12.7.2010 ביקשנו מבאת-כוח המוסד לביטוח לאומי (להלן: המשיב) להציג בפנינו את עמדת המשיב ביחס לשאלת קיומה של הצדקה רפואית, במובחן מלשונית ומשפטית, לפרשנות התקנה באופן שלו טוען העותר. ואכן, ביום 16.12.2010 הודיענו המשיב כי לאחר שנבחנה פרשנות העותר על ידי ועדה של מומחים רפואיים מתחום האורטופדיה והנוירולוגיה, נמצא כי "אין זה נכון מבחינה רפואית להגביל את הנכות עקב בקע דיסק לנזק אורטופדי או נוירולוגי מבלי שאפשר לפסוק נכות בגין שני הליקויים גם יחד. הגבלה זו הינה טעות מהותית". לפיכך, שינה המשיב את עמדתו וכעת הוא שותף לעמדת העותר לפיה התקנה מאפשרת קביעת נכות נוירולוגית בלבד, קביעת נכות אורתופדית בלבד, וקביעת נכות נוירולוגית ואורתופדית גם יחד. המשיב הדגיש כי הסכמתו האמורה לפרשנות המילה "או" המופיעה בתקנה כ"ו/או" הינה נקודתית בלבד ביחס לתקנה שבה עסקינן, וכי אין בה כדי להוות הסכמה לשינוי פרשני כאמור בכל סעיף חוק או תקנה אחרת הכוללים את המילה "או".

4. באשר לתחולת הפרשנות החדשה של התקנה על נכים בעלי נכות אורתופדית ונוירולוגית כאחד כתוצאה מפריצת דיסק, הודיע המשיב ביום 10.2.2011 כי הוא מקבל את הצעת העותר (שהועלתה בהודעתו מיום 12.1.2011) לפיה "מבוטח אשר קיבל נכות רק עבור פגיעה אורתופדית או נוירולוגית, למרות שהוא סובל משתי פגיעות אלה, יוכל להגיש בקשה להחמרת מצב – אף אם מצבו הרפואי לא השתנה – וזאת בהתבסס על שינוי ההלכה. אם אכן למבוטח זה ישנן שתי פגיעות, אך, כתוצאה מהתקנה, הוא לא קיבל את המגיע לו בדין תוכל הוועדה הרפואית לתקן את המעוות".

5. במצב דברים זה, ראינו בעמדת המשיב הסכמה לראות בעתירה כאילו ניתן בה צו על תנאי וכן הסכמה להוצאת צו מוחלט בכל הנוגע לפרשנות תקנה 37(10)(ב), כפי שהוצגה בתגובות שהוגשו מטעמו.

לפיכך, מבוטל בזה פסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 254/08, ומעתה ואילך תיקבע דרגת הנכות על פי התקנה בהתאם לאמור בסעיף 2 לפסק-דיננו זה.

המשיב 2 ישא בשכר טרחה והוצאות העותר בסכום כולל של 20,000 ₪.

ניתן היום, א' באדר ב' התשע"א (7.3.2011).

 

א' גרוניס 54678313-1634/09

ה נ ש י א ה                                   ש ו פ ט                                    ש ו פ ט

 

 

 

 

 

קרא עוד
התקף לב ואירוע מוחי
התקף לב של תושב אשדוד הוכר כתאונת עבודה וזאת על אף שהתקף הלב אירע בביתו

לאחר מאבק משפטי בין 9 שנים, התקף לב של תושב אשדוד הוכר כתאונת עבודה וזאת על אף שהתקף הלב אירע בביתו לאחר שעות העבודה. רטרואקטיבית הוא קיבל תשלום של יותר ממיליון ₪ ויזכה לקצבה חודשית קבועה של 10,000 ש"ח נטו מהביטוח הלאומי למשך כל ימי חייו ללא תלות ביתר הכנסותיו.

העובד, כיום בן 69, עבד כמכונאי ובמסגרת עבודתו האחריות עליו הייתה כבדה מאוד. הוא היה מופקד על צוות עובדים והוא נדרש לחתום על כשירות העבודה. תפקידו של העובד היה כרוך בלחץ ואחריות רבה, וכשל בשיקול דעתו יכול היה לעלות בחיים רבים. בחודש ינואר 2003 במהלך משמרת עמוסה במיוחד התפתח אצל העובד לחץ עבודה חריג. במהלך המשמרת חש העובד ברע, הוא סיים את עבודתו, שב לביתו ורק בלילה, לאחר שהמשיך לחוש ברע, פנה לבית החולים "קפלן" שם אובחן כי הוא סובל מאוטם בשריר הלב.

העובד הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי על מנת שהתקף הלב יוכר כתאונת עבודה (פגיעה בעבודה), תביעתו נדחתה ומשכך הוא פנה באמצעות משרד עורכי הדין מרקמן את טומשין מאשדוד אשר מתמחה בתביעות לנזקי גוף ופגיעות ומחלות כתוצאה מעבודה, בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה על מנת לערער על החלטת המוסד לביטוח לאומי בכדי שיכירו במחלתו כתאונת עבודה. תחילה דחה בית הדין את התביעה, בהסתמכו על חוות דעת מומחה רפואי שקבע כי אין קשר רפואי בין אוטם שריר הלב לבין האירוע החריג בעבודה. רק לאחר תשע שנים וניהול הליכים שהגיעו לבית הדין הארצי לעבודה הוכר התקף הלב שארע לעובד בביתו כתאונת עבודה.

קרא עוד
פיצוי עתק לנפגעי טרור עקב רשלנות שאפשרה כניסת מחבלים לישראל

בהליך משפטי שהתנהל נגד שורת גורמים, ובהם הרשות הפלסטינאית, נתבע פיצוי בסך מיליוני ש"ח לטובת המשפחות של המנוחים, אשר נרצחו בפיגוע.

קרא עוד
רשלנות רפואית
נולד עם תסמונות האיקס השבור - הוריו יפוצו במיליונים

הוריו של הילד שמו לב לעיכוב בהתפתחות ילדם, לאחר בדיקות מקיפות התברר כי הילד סובל מתסמונת האיקס השבור.

תסמונות האיקס השבור ידועה כתסמונת שגורמת לפיגור שכלי בילדים.

ההורים, שביצעו את כל הבדיקות שהונחו ותם לבצע במהלך ההיריון תבעו את בית החולים על כך שלא אבחנו את הגן שהועבר מהאם אל הילד.

לאחר מאבק משפטי קיבלו ההורים בתור פיצוי 4.5 מיליוני שקלים – שיעזרו להם להתמודד עם המצב החדש שנקלעו אליו.

קרא עוד
רשלנות רפואית
בני זוג תבעו את קופת החולים בעקבות רשלנות רפואית ופוצו בסכום של 1.5 מיליון ש"ח

בני הזוג תבעו את קופת החולים בעקבות אי המלצת רופאי הקופה על בדיקות מעקב היריון שיכלו להצביע על תסמונת מוקוליפודוזיס 4. בנם נולד עם מוטצה הגורמת לעיכוב התפתחותי ופיגור שכלי.

ההורים בסופו של דבר פוצו ב1.5 מיליון שקלים.

פיצוי גדול זה כמובן לא יוכל להחזיר את הגלגל אחורה אך עזר להורים עם ההתמדדות במציאות המורכבת שלא הכינו אותם אליה.

גובה הפיצוי יכול להיחשב כהישג, בעיקר לאור העבודה כי בתקופת ההיריון לא הייתה המלצה גורפת של הרשויות לפנות לבדיקה שעשויה היית הלהתריע על המוטציה מבעוד מועד.

קרא עוד
תאונות עבודה
עתירה לבגץ הביאה לשינוי בתקנות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי

בעקבות עתירה שהמשרד הגיש לבג"ץ המוסד לביטוח לאומי נדרש לשנות את תקנות ההיוון לפיהן מחושב הסכום שנפגע עבודה יוכל לקבל אם ברצונו להוון את קצבתו. מדובר בהליך שהיו לו השפעות עמוקות על ההיוון, והגשתו הביאה למינוי ועדת וינוגרד.

הליך זה סייע לציבור לקבל סכומי עתק ושינה סדרי עולם שהיו נהוגים במשך עשרות שנים.

קרא עוד
תאונות דרכים
הפחתת עונש מאסר שנקבע בגין גרימת מוות ברשלנות

בית משפט המחוזי בבאר שבע הפחית את עונש המאסר של נאשם בגרימת מוות ברשלנות וקבע כי העונש שנקבע לו בבית משפט השלום אינו מידתי. (עפ"ג 39751-12-13)

פסק דין

השופט י. צלקובניק:

בפנינו ערעור כנגד גזר דינו של בית המשפט השלום לתעבורה (כב' השופט א' אופיר), לפיו הוטלו על המערער 18 חודשי מאסר מהם 12 חודשים לריצוי בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, פסילת רישיון נהיגה למשך 10 שנים, פסילה מותנית, קנס בסך של 3000 ₪ והתחייבות בסך של 15,000 ₪, למשך שנתיים.

ביום 27.5.2010 נהג המערער ברכב פרטי מסוג טויוטה, בישוב כסיפה, ממזרח למערב, כשעמו 3 נוסעים. המערער הגיע לעקומת כביש שמאלה, סטה עם רכבו לשמאל הדרך, עלה על שטח הפרדה ופגע עם דופן ימנית של הרכב בעמוד תאורה שניצב על שטח ההפרדה. עקב כך, סב הרכב, ועצר, כשפניו מופנות לכיוון צפון.

כתוצאה מהתאונה נהרג יוסף ג'ברין ז"ל, אשר ישב ברכב מאחור. המערער והנוסעים האחרים נפצעו קשה; הרכב ותאורת הרחוב ניזוקו.

בית המשפט קמא לא נתן אמון בטענת הנאשם כי סטה מנתיב נסיעתו, עקב כניסתו הפתאומית של בעל חיים לכביש, וקבע כי הסטייה אירעה בשל נהיגה במהירות גבוהה, של 80- 90 קמ"ש, בכביש בו המהירות המותרת הינה עד50 קמ"ש, ומצויים בו עיקולי דרך. עוד צויין, כי הכביש היה חשוך בחלקו ושרר ערפל קל.

נוכח האמור, הורשע המערער במכלול עבירות שיוחסו לו בכתב האישום: גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961; גרימת תאונת דרכים שתוצאתה חבלה ונזק, לפי סעיף 62(2) ו- 38 (2)לפקודת התעבורה; מהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך, לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961; סטייה מנתיב נסיעה לפי תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה;  ונהיגה ללא ביטוח רכב, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), וזאת משהסתבר כי לא היה ברשות המערער ביטוח רכב תקף בעת הנהיגה.

בערעור כנגד חומרת עונשי המאסר והפסילה, טען ב"כ המערער כי יש להפחית מעונש המאסר ולהעמידו על 6 חדשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, או לחלופין, להפחית מתקופת המאסר בפועל; בנוסף עתר המערער להורות על קיצור משמעותי של תקופת הפסילה.

בנימוקיו טען ב"כ המערער, כי בגזר הדין קבע בית המשפט מתחם ענישה גבוה יתר על המידה, בין 6 חדשי מאסר לבין 24 חודשי מאסר, בעוד שהיה מקום לקבוע מתחם ענישה מחמיר פחות, בין 6 חדשי מאסר בדרך של עבודות שירות, ועד 18 חדשי מאסר בפועל. ב"כ המערער משיג בהקשר זה, על הקביעה בגזר הדין, כי הרשלנות בדרך הנהיגה הייתה ברמה "בינונית – גבוהה", שכן קביעה זו התבססה על כך ש"הכביש היה חשוך, מפותל ובתנאי ערפל קל, במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך", זאת, בניגוד לנאמר בהכרעת הדין, בה צוין, כי מקום התאונה היה מואר על ידי פנסי רחוב, עם ראות טובה. בנסיבות אלה סבור ב"כ המערער, כי יש לקבוע כי רמת הרשלנות הייתה פחותה בהרבה.

עוד נטען, כי בית המשפט לא נתן די משקל לנסיבות האישיות והמשפחתיות, ולשיקולי השיקום הנוגעים למערער, המצדיקים סטיה מרף הענישה המקובל, נוכח הוראת סעיף 40ד לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, הקובעת כי אם קיים סיכוי ממשי לשיקום, רשאי בית המשפט לחרוג ממתחם העונש ההולם; המערער, בן העדה הבדואית, נשוי ואב לפעוט, המפרנס את משפחתו, הינו "אזרח למופת" ו"אדם נורמטיבי לחלוטין", הוא נעדר הרשעות קודמות, ועברו התעבורתי אינו מכביד.

המערער שירת בעבר שירות צבאי מלא, ונפצע עקב פיצוץ מטען חבלה ברצועת עזה. המערער אף פעל לגיוסם של שניים מקרובי משפחתו, שנספו במהלך שירותם (האחד נרצח, והשני מצא מותו בתאונת דרכים), וקיימת עקב כך טרוניה כלפי המערער מצד קרובי המשפחה, בכך שעודד את גיוסם של המנוחים.

בעקבות התאונה, נפצע המערער עצמו בצורה קשה, ונגרמו לו חבלות בגב, בצוואר ובראש, ונקבעה לו נכות על ידי הביטוח הלאומי. מצבו הנפשי התדרדר. מתיעוד רפואי שהוצג בפני בית המשפט קמא, עלה כי המערער סובל מסיוטים, הפרעות שינה ותחושות אשם. המערער נזקק לטיפול ומעקב רפואי המיועד לנפגעי פוסט טראומה. מתסקיר שירות המבחן, עלה גם, כי המערער עבר תהליך שיקומי בעבר, בעקבות מותו של אביו, ולאחר שנפצע בשירות הצבאי. נוכח נסיבות אלה, המליץ שירות המבחן על הטלת עונש מאסר בדרך של עבודות שירות.

(יצוין, כי לחלופין, המליץ שירות מבחן כי יינתן למערער טיפול נפשי הולם במהלך מאסרו, אם יוחלט על הטלת מאסר ממשי).

עוד נטען כי ברי, כי במהלך מאסרו, לא יזכה המערער לקבלת טיפול נפשי מיטבי. קיים אף חשש כי ריצוי עונש מאסר, עלול להביא לקריסת מצבו הנפשי של המערער. עוד נטען כי יש ליתן ביטוי לחלוף הזמן – כשלוש וחצי שנים מאז התאונה –  והפגיעה במערער ובמשפחתו כיום, עקב ריצוי העונש תהיה גדולה מאד, ולפיכך יש להסתפק בעונש של מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות.

ב"כ המערער טען בנוסף, כי עונש הפסילה חמור מדי, במהלכן של שנים שהינן "קריטיות" למערער ולמשפחתו, והפסילה הממושכת תביא לפגיעה באפשרות פרנסתו של המערער. בית המשפט קמא קבע, כי מתחם הפסילה מגיע עד לכדי רף עליון של 15 שנים, וראוי כי נסיבותיו האישיות של המערער, יקבלו ביטוי מקל הרבה יותר, גם במרכיב ענישה זה.

ב"כ המשיבה סבורה, כי אין מקום להתערב בעונש – שאינו חורג ממתחם הענישה המקובל, שגובש בפסקי הדין השונים- נוכח הרשלנות שגילה המערער בנהיגתו, ולאחר שהנסיבות האישיות שצוינו הובאו לידי ביטוי מלא בגזר הדין.

דיון

ב-ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 16.11.2009, הובהר כי –

"נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות

בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות."

ובמקום אחר:

"לצד בחינת נסיבותיה של המבקשת, יש לזכור כי השיקולים המתווים את שיקול דעתם של בתי משפט בעת קביעת העונש הראוי לעבירות תנועה בעלות תוצאות קטלניות, אינם מתמקדים רק בנאשם. על בית המשפט לשקול מערכת שיקולים רחבה יותר, הכוללת גם את בחינת תוצאות התאונה והאינטרס החברתי שבענישה" (רע"פ 2955/12 הרמוס נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 26.6.2012, פסקה 10).

כך, הודגשו על ידי כב' השופט רובינשטיין, צורכי הענישה נוכח התוצאות הקשות הנגרמות בעטיה של נהיגה רשלנית:

אין מקרה זהה למשנהו, אף הצד השוה הוא בקיפוד חיי אדם, שהביטוי  המעט אשר בידי בית המשפט ליתן למאבק בו הוא בענישה. אכן, היו מקרים שבהם הורד הרף, ואותם מצטטים הסניגורים תדיר בעשותם מלאכתם. אך באשר לבתי המשפט, הקטל בכבישים מצדיק, משהורשע אדם, ליתן לכך ביטוי עונשי מוחשי" (רע"פ 2955/12 פלונית נ. מדינת ישראל, ניתן ביום 26.6.2012).

ובמקום אחר צוין, כי –

"גם למי שמקנן ספק בליבו אם ההרתעה בענישה מחמירה מועילה, אף שאין בידינו נתונים (שראוי היה כי יינתנו בידינו, לרבות מחקרים) – אין חולק כי יש משמעות לגמול האינדיבידואלי, ולאו מילתא זוטרתא היא"   (ע"פ 570/07 בן הרוש נ. מדינת ישראל, ניתן ביום 5.7.2007, פסקה י').

המערער גילה רשלנות משמעותית בדרך נהיגתו. נסיעה בכביש תוך כניסה לשתי עקומות דרך, במהירות העולה בהרבה על המותר, עלולה להסתיים בתאונה, ותוצאה אפשרית זו הייתה בבחינת נתון ידוע וחזוי מראש. אין מדובר בהחלטה מוטעית של נהג, המתקבלת תוך שבריר שניה, אלא בנהיגה מתמשכת יחסית, חרף כך שהמערער, בן המקום, הכיר את מגבלות  הנהיגה במהירות מעין זו, נוכח תוואי הכביש. עוד יש לציין כי הטענה בדבר היותו של הכביש "חשוך בזירת התאונה" עלתה על ידי ההגנה, עוד בדברי המענה (ע' 2 לפרוטוקול), וכך אף הטענה לעניין קיומו של "ערפל" קל שעלתה מעדות המערער (ע' 65 לפר'). ואולם נוכח גובה המהירות ומבנה הכביש, הרי שאין להמעיט מחומרת הרשלנות, גם אם בתנאי הראות כשלעצמם, לא היה כדי לפגום בשדה הראיה.

תוצאות התאונה קשות כאמור. עקב רשלנותו של המערער שקיפח את חייו של המנוח, אדם צעיר, יליד 1988. נוסע נוסף (הוארין חוסאם), נפגע – כמו המערער – בפגיעה רב מערכתית, כפי שעלה מהתיעוד הרפואי שהוגש בבית המשפט קמא. נוסע נוסף, נפגע בצורה קלה יחסית. מצבו הנפשי של המערער, הסובל כנטען, מתסמונת פוסט טראומטית, בעקבות מוראות התאונה ותוצאותיה, אינו בבחינת חיזיון נדיר בתאונות קשות, אצל אנשים נורמטיביים, מהישוב, הנמצאים אחראים לאובדן חיי אדם (בעניין זה ראו למשל, רע"פ 7214/13, שרה הרשנסון, נ. מדינת ישראל, ניתן ביום 8.1.2014; ע"פ 6358/10 מחמוד קבהא נ. מדינת ישראל, ניתן ביום 24.3.2011). העובדה כי הנאשם נזקק להליך שיקומי, שהינו פועל יוצא מתוצאות התאונה ודרך נהיגתו, אין בה כדי להביא לסטיה מדרישות הענישה, שאינן מתמקדות כאמור, רק במערער.

באשר לטענה בעניין חלוף הזמן, יש לציין, כי נוכח קו ההגנה שננקט והצורך בניהול הוכחות, לא הסתיימו ההליכים אלא לאחר זמן. ראוי להוסיף כי המערער לא קיבל עליו את הקביעות בהכרעת הדין, ואף בפני שירות המבחן חזר וטען, כי התאונה אירעה בשל "גורמים משמעותיים שאינם תלויים בו", הגם שהביע צער רב נוכח תוצאות התאונה.

בית המשפט קמא קבע מתחם ענישה הולם, נוכח נסיבות הנהיגה, וגם אם הרף העליון של המתחם היה מוטה כלפי מטה, הרי שאין בעונש שהוטל משום סטיה מטווח ענישה ראוי (והשווה לעניין זה, מתחם הענישה שצוין לאחרונה, בבית משפט זה, ב- ע"פ 34988-08-13 אלכסנדר מציוק, נ. מדינת ישראל, ניתן ביום 26.2.2014, וכן המתחם עליו עמד כב' השופט רובינשטיין, בע"פ 570/07  הנ"ל, פסקה י').

נוכח האמור, לא הייתי רואה מקום להתערב במידת העונש. עם זאת, מטעמים של לפנים משורת הדין, נוכח הצטברות הנסיבות האישיות שפורטו לעיל, ובכללן פציעתו הקרבית של המערער, שיש לה ייחוד נוכח רקעו האתני, ופציעתו החמורה בתאונה, הייתי מציע להפחית מעונש המאסר שהוטל שלושה חדשים, באופן שיעמוד על 9 חדשי מאסר לריצוי בפועל.

מאידך, נוכח נסיבות התאונה ותוצאותיה, ולאור כך שהמערער נהג ללא ביטוח בר תוקף, מן הראוי כי המערער יורחק לתקופה משמעותית מנהיגה, ואין אני מוצא כל חומרה בעונש הפסילה שהוטל.

יורם צלקובניק, שופט

השופט א. ביתן:

אני מסכים.

אליהו ביתן, שופט

השופט ש. פרידלנדר:

  1. אני מסכים, בכל הכבוד, לתוצאה שאליה הגיע אב-בית-הדין, חברי השופט י' צלקובניק, ושאליה הצטרף גם חברי השופט א' ביתן.
  2. אני רואה צורך לנמק את מסקנתי, לרבות נוכח דברים שאמרתי במקום אחר, שם דנתי באריכות בסוגיית הענישה בגין גרימת מוות ברשלנות תעבורתית [ת"פ (שלום ת"א) 3442/09 מדינת ישראל נ' גדמו (2.12.2010) (להלן: "גדמו")]. בשים לב לפסיקת בית-המשפט העליון בשנים האחרונות, לתיקון מס' 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 שנכנס לתוקף ביום 10.7.2012 (להלן: "תיקון 113" או "חוק העונשין", לפי העניין), ולהבדלים בין הנסיבות של שתי הפרשות – הגעתי למסקנה כי אין מקום להחיל בענייננו תוצאה דומה לזו שאליה הגעתי שם.
  3. נכון למועד כתיבתן של שורות אלה, מצאתי רק 2 פסקי-דין של בית-המשפט העליון שדנו במפורש במתחם הענישה ההולמת את העבירה הנדונה, גרימת מוות ברשלנות תעבורתית, לפי תיקון מס' 113. בעניין רע"פ 7481/13אולוס נ' מדינת ישראל (26.1.2014) דובר בנהג הסעות אשר שכח ברכב פעוטה, אשר נפטרה עקב כך. בית-משפט השלום סיווג את דרגת הרשלנות כגבוהה, בשים לב לתפקידו של הנאשם כנהג ציבורי המסיע ילדים. בהתאם לכך קבע מתחם-ענישה של 9¬-20 חודשי מאסר בפועל. נוכח הנסיבות האישיות של הנאשם והפגיעה במצבו הרפואי עקב התאונה גזר עליו 12 חודשי מאסר ו-10 שנות פסילה, לצד עונשים נלווים. בית-המשפט העליון לא התערב. בעניין רע"פ 1300/14 מורי נ' מדינת ישראל (25.2.2014) דובר בנהג שדרס למוות הולך-רגל במעבר-חציה. בית-משפט השלום קבע מתחם-ענישה בין "חודשים ספורים" לשנת מאסר, ו-6¬-18 חודשי פסילה. נקבע כי מדובר ברשלנות רגעית בדרגה בינונית-גבוהה, ובנהג נורמטיבי בדרך-כלל. בהתאם לכך נגזרו על הנאשם 8 חודשי מאסר בפועל ו-8 שנות פסילה, לצד עונשים נלווים. בית-המשפט העליון לא התערב.
  4. בענייננו קבע בית-משפט השלום כי רשלנותו של הנאשם הייתה בדרגה בינונית-גבוהה, וכי לא היה מדובר בהיסח-דעת רגעי אלא ב"החלטה קרה של הנוהג בו להאיץ את הרכב בהתאם לרצונו האישי". אזכיר כי ההאצה הייתה למהירות בת 80¬-90 קמ"ש, במקום שבו המהירות המרבית המותרת הייתה 50 קמ"ש, ובניגוד לתנאי הדרך. לפיכך, בדין סיווג כך בית-משפט השלום את המעשה.
  5. אציע מתווה לקביעת מתחם-הענישה כלהלן: המחוקק כבר קבע את העונש של 6 חודשי מאסר בפועל כרף התחתון של מתחם-הענישה הכללי בגין גרימת מוות ברשלנות תעבורתית [פקודת התעבורה, סעיף 64]. לפיכך, יש לומר כי זהו הרף התחתון המתאים לדרגה הקלה-יחסית של הרשלנות. כדי ליצור מדרג ענישה סביר בדקוּת (רזולוציה) סבירה, יש לקבוע מדרגות של 3 חודשים בין העונש ההולם את דרגת הרשלנות הקלה לזה ההולם את הדרגה הבינונית, ובין העונש ההולם רשלנות בינונית לזה ההולם רשלנות בדרגה גבוהה. לעניין הרף העליון – מתבקש, לאור מהות העניין ותקדימיו, כי יועמד על 18 חודשי מאסר בגין רשלנות קלה, 21 חודשי מאסר בגין רשלנות בינונית ו-24 חודשי מאסר בגין רשלנות בדרגה גבוהה. למעלה מן הצורך אעיר כי בקביעה כאמור יש גם היגיון סטטיסטי: לפי עקרון ההתפלגות הנורמלית, שליש מן המתחם "מכסה" את רוב המקרים (בשיעור כשני-שליש). משהעונש המרבי בגין גרימת מוות ברשלנות הנו 36 חודשי מאסר, אך טבעי הוא כי מתחם הענישה, שכמובן מותיר מקום לסטייה ממנו לקולה ולחומרה לפי סעיפים 40ד או 40ה בחוק העונשין, יהיה משך של 12 חודש, מסביב לרף החציוני. לפיכך, מהעמדתו כאמור של הרף התחתון של המתחם על 6, 9 או 12 חודשי מאסר, לפי דרגת החומרה של הרשלנות – יש מקום לקבוע את הרף העליון של המתחם על 18, 21 ו-24 חודשי מאסר, בהתאמה.
  6. לעניין משך הפסילה אעיר כי מסתמנת בפסיקה הקבלה-בקירוב בין מספר חודשי המאסר לבין מספר שנות הפסילה. סטנדרטיזציה, בהיעדר נסיבות מיוחדות, היא לברכה; משום שהיא מקלה על מלאכת השפיטה, משפרת את צפיותה ושוויוניותה של הענישה ומסייעת להשגת הסדרי-טיעון. לפיכך אציע כי מתחם הענישה לעניין משך הפסילה יהיה בהתאם לנוסחה של שנת פסילה לכל חודש מאסר; אלא בהתקיים טעם כלשהו לקבוע אחרת.
  7. לאור האמור, אני סבור כי מתחם-הענישה הראוי בהקשרים של רשלנות בינונית-גבוהה כבענייננו – הנו 9¬-24 חודשי מאסר בפועל (קרי: בין הרף התחתון של רשלנות בינונית לבין הרף העליון של רשלנות גבוהה), ו-9¬-24 שנות פסילה, בהתאמה.
  8. לעניין קביעת העונש הקונקרטי, בזיקה למתחם-הענישה האמור, אבקש להטעים כי לפי סעיף 40ב בחוק העונשין – "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (ההדגשות הוספו). עלינו להתמקד, אפוא, בחומרת התנהגותו של הנאשם, ולא בתוצאותיה המקריות. ההתחשבות בתוצאות, כאמור בסעיף 40ט – תלויה בכך "שהן משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם". גישה זו עוקבת אחר העיקרון שנקבע כבר בתיקון מס' 39 בחוק העונשין, שלפיו – דין ניסיון לביצוע עבירה כדין הביצוע עצמו; שהרי שניהם מגלמים אותה מידה של אשם, והבדל מקרי בתוצאה בלבד [חוק העונשין, סעיף 34ד]. גישה זו עולה גם מקביעת עונש זהה בגין גרימת מוות ברשלנות ובגין יצירה רשלנית של סיכון קטלני, אף כשהסיכון לא התממש[חוק העונשין, סעיפים 338(א) ו-344]. לפיכך, בענייננו, יש לקבוע עונש ההולם רשלנות בינונית-גבוהה; מבלי להתמקד בתוצאותיה המקריות של אותה רשלנות.
  9. חברי אב-בית-הדין עמד על הנסיבות האישיות של הנאשם, המצדיקות הקלה בעונש במסגרת המתחם האמור [חוק העונשין, סעיף 40יא]. אעיר, לעניין זה, כי לעניות-דעתי – אין בשכיחותן של נסיבות מקלות כדי לכרסם במשקלן. ראוי להקל בדינם של אנשים נורמטיביים הסובלים סבל רב בעקבות התאונה שגרמו. אצל אנשים נורמטיביים אין בעבירה משום גילוי של אנטי-חברתיות, ולפיכך הם אינם מאיימים על קיומה של חברה נורמטיבית מתפקדת. מי שסבל סבל רב בעקבות התאונה שהוא גרם לה, כבר "שילם מחיר" עקב מעשהו, וחזקה שהפיק את לקחו. לפיכך, קטן הצורך בעונש יזום משלים. משמהות העונש היא גרימה מכוונת של סבל לתכלית חברתית ראויה, אין צידוק לעונש העולה על הנדרש. כל השיקולים הללו תקפים בין אם מצב-דברים זה הוא נדיר או שכיח בהקשר של העבירה הנדונה. לפיכך, בענייננו, הנסיבות האישיות של הנאשם, כפי שפירט חברי אב-בית-הדין, מצדיקות לגזור עליו עונש המצוי ברובד התחתון של מתחם-הענישה האמור.
  10. בהיעדר דפוס עברייני בענייננו, אין רלבנטיות לשיקולי שיקום, מחד-גיסא, ולשיקולי הגנה על שלום הציבור, מאידך-גיסא [חוק העונשין, סעיפים 40ד ו-40ה, בהתאמה].
  11. איני מוצא גם צורך בהחמרה יתירה לצורך הרתעה אישית [שם, סעיף 40ו], משום שחזקה כי לאירוע חובלני (טראומטי) שכזה יש השפעה מרתיעה ממצה. לעניין הרתעת הרבים [שם, סעיף 40ז] אני סבור כי הדבר שמפניו רלבנטי להרתיע הוא ההתנהגות המסוכנת. לא ניתן להרתיע מפני התרחשותן של תוצאות שלעושה אין שליטה עליהן. לפיכך, ולאור עקרון השוויון, יש להשיג את הרתעת הרבים בהקשר התעבורתי על ידי ענישה מחמירה בגין כלנהיגה מסוכנת. גישה זו תואמת גם את היעילות האכיפתית; שהרי בידוע שתדירות האכיפה, ולא חומרת הענישה במקרים נדירים, היא המניבה הרתעה אפקטיבית [רע"פ 4484/92 סיריה נ' מדינת ישראל (1.11.1992), פסקה 7; יעקב בזק, הענישה הפלילית (1981), עמ' 74; שלמה גיורא שוהם, גבריאל שביט, גבריאל קאבאליון ותומר עינת, עבירות ועונשים: מבוא לפנולוגיה, מהדורה שלישית (2009), עמ' 124]. כל עוד הסתברות התפיסה בעבירות תעבורה מגעת כדי אחת ל-10,000 עבירות [אברהם טננבוים ועדי ליאון, "על הענישה הראויה בתעבורה", הסניגור 154 (ינואר 2010), ליד הערה 23] – חומרת העונש נתפסת כתיאורטית ואינה אפקטיבית. לפיכך, תוספת-החמרה בענישה, תחת הידוק האכיפה – אינה מידתית.
  12. בהקשר זה אעיר כי המדינה לא ביססה את טענתה לירידה במספרן של תאונות-דרכים; להבדיל מירידה במספר ההרוגים בתאונות-דרכים, בשל שיפורים בתשתיות. כמו-כן, המדינה לא ביססה את הקשר הסיבתי הנטען בין התופעה הנזכרת לבין מגמת ההחמרה בענישה בגין גרימת מוות ברשלנות תעבורתית; להבדיל מהחמרה באכיפה בתחום עבירות-נהיגה התנהגותיות.
  13. באמור לעיל אין, חלילה, כדי להמעיט כמלוא-הנימה מגודלו של האסון לנפגעים ולמשפחותיהם. לבי-לבי עליהם. אולם, החמרה בלתי מידתית בענישה אינה המטבע החברתי שבאמצעותו יש לבטא אמפתיה כלפי קורבנות-עבירה.
  14. לאור המקובץ; ובשים לב למנהגה של ערכאת-הערעור לקמץ בהתערבות בגזרי-דין בהיעדר סטייה מהותית ממדיניות הענישה – מסכים אני לתוצאה שאליה הגיעו חבריי.

שלמה פרידלנדר, שופט

הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופט י. צלקובניק, להעמיד את עונש המאסר בפועל על 9 חדשי מאסר. אין שינוי במרכיבי העונש האחרים.

ניתן היום,  ב' ניסן תשע"ד, 02 אפריל 2014, במעמד הצדדים.

יורם צלקובניק, שופט

אב"ד                אליהו ביתן, שופט                      שלמה פרידלנדר, שופט

קרא עוד
אזרחי צוואות וירושות
בית המשפט דחה באופן מלא תביעה שהוגשה נגד לקוחות המשרד

בית המשפט המחוזי מרכז דחה במלואה תביעה שהוגשה נגד לקוחות המשרד בסכום של למעלה מ-6 מיליון ש"ח, תוך חיוב התובע בהוצאות בסך 50,000 ש"ח.

עניינה של התביעה בסכסוך על קרקע שנמכרה בשנת 1970 ובהמשך נקנתה על ידי התובע. התובע טען כלפי יורשי בעלי הקרקע המקוריים כי עליהם לשלם לו סך של מיליוני ש"ח.

עם קבלת התביעה, משרדנו הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף – אשר התקבלה ברובה. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה, ולכן התובע נדרש להגיש כתב תביעה מתוקן. משרדנו הגיש בקשת סילוק על הסף גם נגד כתב התביעה המתוקן, וגם בקשה זו התקבלה, כך שהתובע נדרש לתקן את התביעה פעם נוספת ולהפחית משמעותית את סכום התביעה.

התובע התעקש להמשיך לנהל נגד לקוחותינו את התביעה עד שניתן בו פסק דין – בו התקבלו טענותינו, והתביעה נדחתה במלואה תוך חיוב התובע בהוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח.

קרא עוד
פטור ממס הכנסה
זכויות רבות ללקוח שפרש מעבודה

מחלקת נכות כללית הצליחה להוציא ללקוח קצבת נכות כללית, פנסיית נכות ופטור ממס הכנסה

לקוח בן 60 הגיע למשרדנו סיפר שפרש מעבודתו, בפנסיה מוקדמת, זמן מה קודם לכן, בין היתר בגלל מצבו הרפואי.

לאחר שלמדנו את פרטי המקרה, פעלו עבור הלקוח בכמה מסלולים במקביל.

בשלב ראשון למדנו את פרטי התיק הרפואי שלו, והפננו את הלקוח לבצע מספר בדיקות רפואיות, שיוכלו להוכיח שהוא סובל מבעיות רפואיות שלא היו מתועדות עד לאותו מועד.

בשלב שני הגשנו עבורו שלוש תביעות: למוסד לביטוח לאומי – לשם קבלת קצבת נכות כללית; לקרן הפנסיה – לשם קבלת פנסיית נכות; ולרשות המיסים – לשם קבלת פטור ממס הכנסה עקב מצבו הרפואי.

לאחר ניהול הליכים בוועדות הרפואיות – הצלחנו בכל מסלולי התביעה, וכך הלקוח החל לקבל קצבת נכות כללית מלאה, קצבת פנסיית נכות מקסימלית ופטור ממס הכנסה על הפנסיה החודשית שלו.

קרא עוד
נכות כללית
נכות כללית - החמרת מצב

מחלקת נכות כללית הצליחה להעלות את דרגת אי הכושר של מבוטח במסגרת הליך החמרת מצב (בדיקה מחדש) בתביעת נכות כללית

מבוטח של הביטוח הלאומי היה זכאי לקצבת נכות חלקית בשל כך שהיה עובד, דרגת נכותו היתה חלקית, וכך גם דרגת אי הכושר שנקבעה לו בזמנו.

כעבור זמן, המבוטח הפסיק לעבוד, וביקש כי בשל כך המוסד לביטוח לאומי יעלה את דרגת אי הכושר שנקבעה לו לצורך הגדלת קצבת הנכות הכללית. לצערו, המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו – או אז פנה למשרד לייצוג.

מחלקת נכות כללית במשרד, אשר קיבלה את התיק לטיפולה, הגשיה ערר לוועדה רפואית לעררים ותקפה את החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון, בטענה כי במצבו של הלקוח יש לקבוע לו דרגת נכות מלאה.

הוועדה הרפואית לעררים קיבלה את טענתנו, העלתה את דרגת אי הכושר שלו ל"אי כושר מלא" וכך קצבת הנכות הכללית שלו הלקוח עלתה בשיעור משמעותי ביותר – לקצבה המקסימלית שניתן לקבל במסגרת נכות כללית.

 

קרא עוד
נדל"ן, תכנון ובניה
בית המשפט קבע כי הסכם בלתי חוקי ומנוגד להוראות המינהל.

בהליך שנוהל ע"י המשרד, הוכח כי הסכם שנכרת עם המינהל בלתי חוקי ומנוגד להוראותיו, תוך שנקבע כי "ההסכם לא נערך כדין, אינו בר יישום וביצוע, ועל כן אין נפקות לאישורו בידי האסיפה הכללית".

פסק דין

לאחר שכשלו נסיונות הצדדים להגיע להסדר, וכפי שנקבע, בהסכמה, בישיבה מיום 16.09.09, ובהחלטה מאותו יום, אפשר ליתן פס"ד בתובענה זו על סמך החומר הקיים בתיק ביהמ"ש, תוך שהצדדים ויתרו על חקירות המצהירים.

המשיב 3, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: ממ"י), לא היה צד להסדר הדיוני, והובהר מפי נציגו, עו"ד רואש מפמ"ד אזרחי, שאפשר שהמינהל יחפוץ להשלים טיעוניו, מעבר לתגובה שהגיש, טרם מתן פסה"ד. בהינתן התוצאה שאליה הגעתי, התייתר מהלך זה, ואין צורך בקבלת השלמת טיעונים מטעם משיב זה.

ההליך שלפני עבר גילגולים שונים מאז הגשתו, ב- 25.08.08, לרבות הצבעה חוזרת באסיפה הכללית של האגודה שהיא המושב המשיב 2, אודות ההסכם שאת נפקותו המבקשים תוקפים, גיבוש הסכם מחודש ושונה, וקיום אסיפה כללית נוספת לאישורו, ופועל יוצא מכך – הגשת המרצת פתיחה מתוקנת ומעודכנת.

כדי לייעל ולהקל על הבנת הדברים, יוצגו להלן רק הנתונים והעובדות הרלוונטיים, לעת הזו, ולהכרעה הנדרשת בתיק, ולא אתייחס לתילי תילים של טענות, מסמכים, ועובדות, שהצדדים לא חסכו מביהמ"ש, ושכיום אין בהם צורך להחלטה לגופם של הסעדים המבוקשים.

מדובר בהסכם בין החברה המשיבה 1, לבין האגודה המשיבה 2, אגודת מושב זבדיאל, ועניינו "הסכם למתן שירותים", שנחתם בנוסחו המקורי ב- 14.10.07, ולפיו החברה לקחה על עצמה לשווק למשתכנים חיצוניים מגרשים בפרוייקט ההרחבה של המושב, וכן לארגן ולרכז את עבודות הפיתוח בהרחבה, וכן לרכז שירותי עבודות בניה ליחידות המגורים של המשתכנים במסגרת הבניה המרוכזת שתיעשה, ובהם גם בתיהם של בני הישוב הממשיכים, שאינם משתכנים חיצוניים.

האסיפה הכללית של המושב מיום 21.05.09 אישרה את ההסכם, בנוסחו המחודש והעדכני, על תוספותיו והשינויים שנעשו בו, שינויים שהורתם בין היתר בגין הטענות שהוחלפו בהליך הנוכחי, אשר ניזום ע"י המבקשים, חלק מחברי האגודה, שדעתם לא היתה נוחה מכריתת ההסכם המקורי, ואשר עתרו להצהרה על ביטולו ואיון נפקויותיו, עוד ביום 25.08.08, לאחר אישור נוסחו המקורי באסיפה כללית קודמת.

גם כיום, עפ"י ההמ"פ המתוקנת, הסעד העיקרי המבוקש הוא הצהרה על כי ההסכם, גם כפי נוסחו ושינוייו, וכפי שאושר באסיפה הכללית, הוא בטל וחסר תוקף, או שניתן לבטלו, וזאת מהטעם שההסכם בלתי חוקי ומנוגד להחלטות מועצת המינהל, וממילא גם החלטת האסיפה הכללית שהתיימרה לאשר אותו, אין לה תוקף.

סעדי משנה אחרים המבוקשים, נגזרים מהסעד המרכזי, ועניינם קביעת המנגנון הנכון והראוי, לשיטת המבקשים, להשיג את התכלית של מימוש פרוייקט ההרחבה והקצאת המגרשים לזכאים, בין בנים ממשיכים של חברי האגודה, ובין משתכנים חיצוניים, לגבי מגרשים שיוותרו.

אכן – עמדת ממ"י, שהוא, אין חולק, הבעלים של הקרקע, ובעל "המילה האחרונה" באשר לכל דיספוזיציה ובינוי שייעשו במגרשי ההרחבה, הינה, שההסכם, כמות שהוא, נגוע בפגמים שונים ובמישורים שבהם הוא סותר החלטות מחייבות ונהלים של ממ"י, ובמצב הנוכחי המינהל לא ייאשר מומלצים אשר יופנו ע"י האגודה המשיבה, משמע – לא ייחתמו איתם הסכמי חכירה והם לא יוכלו להירשם כבעלי זכויות במגרשים ובבתים שיוקמו.

עמדת ממ"י הודעה לעו"ד גרינברג, ב"כ החברה המשיבה, במכתב מיום 27.05.09, ימים ספורים לאחר אישור האסיפה הכללית להסכם, ומדובר בשלילה נחרצת וחד משמעית של חלקים משמעותיים ונכבדים מההסכם. זהו מכתבה של עו"ד ציפי בורשטיין-פאר מהמחלקה לייעוץ משפטי של הנהלת ממ"י.

מדובר בכך, שעפ"י ההסכם אמורה להתבצע גביית "כספים אסורים", מטעם המשתכנים, מעבר לעלויות הפיתוח, בניגוד להחלטה 1180 של מועצת המינהל, אשר על פיה יישוב חקלאי או מי מטעמו לא יגבה מהמומלצים כספים מעבר לעלויות הפיתוח שהמינהל יקבע. המכתב מאזכר מספר סעיפים הנוגדים החלטת מינהל זו, לרבות סעיף 57, אשר קובע כי בגין זכות השיווק שההסכם מקנה למשיבה 1, זו תשלם למושב 400,000$ ומע"מ, ועו"ד פאר מציינת כי עפ"י החלטות מועצת המינהל, והנחיית היועמ"ש לממשלה, חל איסור על המושב לגבות תשלום גם עבור אותה "זכות שיווק".

ממ"י מציין, באמצעות עו"ד בורשטיין-פאר, כי כל עוד לא יבוטלו סעיפים אלה, ולא תבוטל דרישת כספים אסורים, כמעוגן בהסכם, לא יאשר המינהל מומלצים שיופנו ע"י האגודה.

בתגובת המינהל לבקשה לסעדים זמניים, בהליך  הנוכחי, שהוגשה באמצעות פמ"ד, מוסיף המינהל ומציין, כי מעבר לגביית הכספים האסורים, נגוע ההסכם, כפי שאושר ע"י האגודה, בפגם יסודי של הפרת החובה לעריכת מכרז. בניגוד להחלטת מועצת המינהל 1180, ולפיה יש לבחור את הקבלן המבצע בנייה מרוכזת, באמצעות מכרז שפרסומו יותנה באישור תנאיו מראש ע"י המינהל, ההסכם מתיימר להקנות לחברה את הסמכות והכח לבחור קבלן בנייה לבתים שבהרחבה ולהעסיקו לפי שיקול דעתה, וכמובן אין מדובר כלל בהליך של מכרז, לא כל שכן כזה שאושר ע"י המינהל.

בקיצור האומר – חלקים והסדרים בסיסיים, כספיים ואחרים, בהסכם, אינם מקובלים על המינהל, והוא לא יישתף פעולה בהקצאת מגרשים לאלה שיומלצו על פיו מטעם המושב, כל עוד נוסחו ותנאיו לא ישונו ויהיו מקובלים עליו.

אין חולק שהסכמת המינהל היא תנאי בלתו אין לתוקפו ונפקותו של ההסכם דנן, וכי להחלטות מועצת ממ"י תוקף כשל חקיקת משנה, וכי, בכל היבט הצריך לעניינינו, מדובר בהוראות דין המחייבות את המתקשרים בהסכם כגון זה, ושללא קיומם אין אפשרות לקיימו, אין לו אחיזה במישור הנורמטיבי, ואין הוא בר מימוש מהיבט פרקטי. רוכש מגרש, שביתו יוקם על גבי המגרש, ומגרשו יעבור פיתוח, הכל בהתאם ועל בסיס ההסכם דנן, יניח כספו על קרן הצבי, והמינהל, בסבירות גבוהה, יסרב להקצות לו את הקרקע ולהקנות לו זכויות בבית.

המענה וה"פיתרון" שמוצאים המשיבים לפגם חמור זה, היורד לשורש נפקותו ואפשרות יישומו של ההסכם בשטח, הם תמוהים ובלתי מתקבלים על הדעת, על פניהם.

נטען כי מלכתחילה אישור האסיפה הכללית וכניסת ההסכם לתוקף, הותנו בכך שזה ייעשה "בכפוף להוראות ממ"י ע"פ כל דין ובהתאם ליועץ המשפטי של האגודה", כאמור בפרוטוקול האסיפה הכללית מיום 21.05.09, ובנוסח ההחלטה שאושר באותו יום. בכך רואים המשיבים מעין אישור מראש לשינויים גורפים ומשמעותיים שמי מהם התיימר להכניס בהסכם, לאחר אישורו, ולאחר קיום ההצבעה באסיפה בכללית.

לאחר שהתקבל מכתבה האמור של הגב' בורשטיין, השיב עליו יו"ר וועד האגודה, ביום 23.08.09, במכתב שבו האגודה מודה לעו"ד בורשטיין על הארת עיני האגודה בנדון, ונאמר כי "אנו מודיעים בזאת שאנו מבטלים את הסעיפים 58-57-6 לפי בקשתך, כך שלא ייגבו כספים אסורים. האגודה מתחייבת לפעול להסכם פיתוח שיישקף את הוצאות הפיתוח בלבד, כאשר הנחיות ממ"י יהיו לנגד עינינו ועל פיהם נפעל".

ביחס לסוגיית המכרז, נושא שעלה אמנם לא במכתב דנן, אלא מאוחר יותר, לא ברור מה כוונת המשיבים לעשות, וכיצד יפתרו, ולו לשיטתם, את הבעיה, שהרי הוצאת הפיתוח או הבניה לקבלן לפי מכרז, עלולה לעקר את ההסכם בין שני המשיבים מתכנים מרכזיים הכלולים בו.

מכל מקום, המענה הניתן ע"י מי מהמשיבים לאי החוקיות לכאורה של ההסכם, במובן שצויין לעיל, אינו מתקבל על הדעת, משום שהוא מתיימר ליצור שינוי מהותי ובתנאים חשובים ומרכזיים בהסכם, לאחר שכבר אושר באסיפה הכללית נוסח אחר ושונה, והטענה כאילו ניתן "לייחס לאחור" את אישור האסיפה הכללית למודיפיקציה המאוחרת יותר, מכח האמירה הכללית והסתמית של "כפוף להוראות ממ"י", אין בה ממש, והיא חסרת שחר.

אין לדעת כיצד היו חברי האגודה מצביעים באסיפה הכללית לו כלל ההסכם, שהוצג בפניהם לאישור, את הסעיפים, או יותר נכון, היעדרם וביטולם, כפי שכביכול נעשה לימים, ולאחר קבלת מכתב היועצת המשפטית של ממ"י. הדעת נותנת והגיונם של דברים כמעט מחייב מסקנה ולפיה ביטול הטבות כספיות שהיו מגיעות, ככל הנראה, לחברים, עפ"י הנוסח המקורי, היה בו להשפיע

על שיקולי המצביעים השפעה של ממש, וספק אם תוצאות ההצבעה היו זהות לו הודע למשתתפים באסיפה בזמן אמת שהסעיפים הכספיים הללו אינם קיימים.

מעבר לכך – אין גם חשיבות, במישור העיוני והמשפטי, לספקולציה האם תוצאות ההצבעה היו זהות או שונות, לו ההסכם המועמד לאישור היה נמסר לעיון האסיפה בנוסחו העדכני דהיום.  זאת – משום שהאסיפה הכללית אישרה הסכם אחר ושונה, ממה שטוענים לו כיום, ואין בנמצא הליך היכול לאשרר בדיעבד הצבעה על הסכם אחר ושונה, מלבד אם ההסכם העדכני, "הנכון", וזה שהמשיבים טוענים לנפקותו, יאושר כדין בהצבעה של האסיפה הכללית עפ"י תקנון האגודה ולפי דרישות החיקוקים השונים.

אפשר שמניעי המבקשים, בפנייתם לביהמ"ש, אינה נעוצה בשיקולים ערטילאיים של הקפדה על קיום הוראות המינהל ותקינות ניסוח הסכמי ההתקשרות של האגודה ביחס לפרוייקט ההרחבה, כי אם מניעיהם בתחום היחסים הפנימיים בין קבוצות ואינטרסים מנוגדים במושב, ונגזרים ממחלוקת כלשהי סביב זהות אלה שיוקצו להם מגרשים מבין הבנים הממשיכים, אך המניע ושורש המחלוקת, יהיו אשר יהיו, אינם יכולים להשליך על התוצאה המתחייבת מכך שטענתם הבסיסית כנגד אישור ההסכם – בדין יסודה.

ההסכם, כפי שאושר באסיפה הכללית מיום 21.05.09, אינו מקובל על ממ"י, סותר בסעיפים שונים את החלטות מועצת המינהל, ולפיכך, הוא לא נערך כדין, אינו בר יישום וביצוע, ועל כן אין נפקות לאישורו בידי האסיפה הכללית.

לכן זכאים המבקשים לסעד ההצהרתי על מצב דברים זה וכך אני מחליט.

יתר הסעדים המבוקשים בהמ"פ המתוקנת, צופים פני עתיד, במובן זה שהם נועדו לקבוע מסמרות באשר לדרך החוקית והנכונה, לשיטת המבקשים, להוציא אל הפועל את תוכנית ההרחבה ביישוב, אולם, אין צורך ומקום להעניק סעדים אלה, באשר מוסדות האגודה וחבריה, מוחזקים כמי שיפעלו כחוק ועפ"י הוראות הדין, תקנון האגודה, והחלטותיה המחייבות, ובכפוף להוראות פסק דין זה, וזאת בכל התנהלות עתידית. אם, חלילה, לא כך יהיה, אזי יוכלו המבקשים לעתור וליזום כל הליך המתחייב מכך, ואין צורך להיזקק כעת לעתירה תיאורטית והיפותטית.

התביעה מתקבלת איפוא, באופן הנקוב לעיל.

המשיבות 1 ו-2 ישלמו, כל אחת מהן, למבקשים, באמצעות באי-כוחם, הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 10,000 ₪ ומע"מ נכון להיום

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

54678313ניתן היום, א' בחשון, תש"ע (19 באוקטובר 2009), בהעדר הצדדים.

 

א' ואגו, שופט

קרא עוד
נכות כללית
הצלחה בתביעת נכות כללית - חולה קרוהן

באופן יוצא דופן מחלקת נכות כללית, בניהולה של עו"ד רותם עידן, הצליחה להשיג הכרה בדרגת אי כושר גבוהה לחולה קרוהן צעיר

לקוח צעיר אשר סבל ממחלת מעיים דלקתית קרוהן. מדובר במחלה אשר משפיעה בעיקר על מערכת העיכול, ותסמיניה כוללים כאבי בטן, שלשולים, חולשה, ירידה במשקל ותשישות.

בתחילה הצעיר הגיש תביעת נכות כללית בעצמו, בטענה כי כושר עבודתו נפגע באופן משמעותי בשל נכותו מממחלת הקרוהן – אולם המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו וקבע כי הצעיר לא איבד מספיק מכושר עבודתו על מנת להיות זכאי לקצבה.

עם קבלת הייצוג, משרדנו הגיש עבור הצעיר ערר, והצליח לשכנע את הוועדה הרפואית לעררים כי על אף גילו הצעיר, כושר עבודתו של הלקוח שלנו נפגע משמעותית. בשל החלטה זו, נקבע כי הלקוח זכאי לקצבת נכות כללית בשיעור של אלפי ש"ח לחודש, למשך עשרות שנים.

קרא עוד
תאונות עבודה
הכרה בתביעת מיקרוטראומה לאחר 10 שנים

לקוח שסבל מפגיעה כתוצאה ממיקרו טראומה קיבל כ70% אחוזי נכות למרות שפרש חמש שנים טרם הופעת הבעיה.

תיק מיקרוטראומה צוואר לעובד שפרש ב-2010 והחל לסבול ב-2015. הלקוח הוכר דרך בית הדין, לאחר מכן עו"ד מאור מורגנשטרן הצליח להוציא לו כ-70 אחוזי נכות ולאחר מכן להפעיל את תקנה 15, למרות שהלקוח פרש 5 שנים לפני תחילת הבעיה.

קרא עוד
תביעות ביטוח
הושגה קצבה חודשית מחברת הביטוח לחולת פרקינסון

בטרם נפתחו הליכים בבית המשפט, המשרד הגיע במשא ומתן לתוצאה משביעת רצון עבור הלקוחה.

לקוחה הסובלת מפרקינסון נדחתה על ידי חברת הביטוח בטענה שאיננה סיעודית, וזאת למרות מחלתה והכרה קודמת במצבה הסיעודי. משרדנו ניהל הליך משא ומתן מול חברת הביטוח והשיג בעבור הלקוחה פיצוי מלא – קצבה חודשית וזאת בדרך המהירה ביותר ללא הגשת תביעה לבית המשפט, במטרה להימנע מעיכוב התשלומים ללקוחה.

קרא עוד
תביעות ביטוח
הרמת ארגז כאירוע תאונתי בעבודה

חברות הביטוח לא מיהרו להכיר בפעולת עבודתו של לקוח כאירוע תאונתי. לאחר התערבותנו ניאותו חברות הביטוח לשלם לו את כספי הפיצויים להם הוא זכאי.

לקוח שהרים ארגז כבד במהלך עבודתו וסבל מכאב חד בגב, נדחה ע"י חברת הביטוח בטענה כי לא ארע אירוע תאונתי. משרדנו הגיש תביעה לבית המשפט נגד חברת הביטוח והשיג עבורו פיצוי של מלוא הסכום המבוטח, בהתאם לפוליסה שלו.

קרא עוד
תביעות ביטוח
פיצוי כפול על תאונת דרכים

לאחר בחינה מדוקדקת של הפוליסות ברשותו של אדם שנפגע בתאונות דרכים ומאבק בחברות הביטוח הוא קיבל את מלוא זכויותיו.

לקוח נפגע בתאונת דרכים, שאיננה תאונת עבודה, במקביל היו ברשותו ארבע פוליסות המכסות במקרה של תאונות. משרדנו פעל עבורו להשגת הפיצוי המירבי. לאחר שמומחה בתיק תאונת הדרכים העלה את אחוזי הנכות, פעלנו לשיפור התשלום מחברות הביטוח ולסכום פיצוי נוסף.

קרא עוד
תביעות ביטוח
פיצוי כפול על אובדן כושר עבודה ועל נכות צמיתה

לקוח נפגע בזמן טיול בחו"ל ושבר את הקרסול, לאר מאבק בחברות הביטוח קיבל את הפיצוי המגיע לו.

בחזרתו של הלקוח ארצה הוא נזקק לטיפול רפואי ונותרה לו מגבלה. משרדנו פעל בכמה מישורים והצליח להוציא לו פיצוי מחברת הביטוח עבור אובדן כושר עבודה ופיצוי נוסף בגין נכות צמיתה, בסכומים גבוהים.

קרא עוד
תביעות ייצוגיות
אושרה בקשה לאישור תביעה ייצוגית המנוהלת על ידי מרקמן טומשין ושות' על כך שרשת הולמס פלייס אינה מבטחת את לקוחותיה בביטוח ספורטאים

בית המשפט המחוזי מרכז אישר ניהול של תביעה ייצוגית בשם כל לקוחות רשת הולמס פלייס אשר נפגעו במהלך אימון ברשת, מכיוון שהרשת לא רכשה עבורם ביטוח ספורטאים כפי שהיה נדרש מהם לפי החוק. בכך, בית המשפט דחה את טענותיה של הולמס פלייס לפיה אין עליה חובה לרכוש ביטוח ספורטאים עבור המתאמנים ברשת.

 

בהחלטה ארוכה ומנומקת, כב' השופטת מיכל נד"ב, אישרה לשני לקוחות רשת הולמס פלייס לנהל תביעה ייצוגית בשם כל המתאמנים ברשת שנפצעו במהלך אימון.

קרא עוד
תביעות ייצוגיות
במסגרת תביעה ייצוגית המוסד לביטוח לאומי נדרש להשיב גביית יתר של למעלה מ-100 מיליון של מנפגעי תאונות עבודה שנגבו מהם דמי ביטוח בריאות ביתר

במסגרת תביעה ייצוגית שנוהלה על ידי משרד מרקמן טומשין ושות', המוסד לביטוח לאומי המוסד לביטוח לאומי הודה בכך שנהג לגבות דמי ביטוח בריאות בכפל מנפגעי תאונות עבודה, בניגוד לחוק.

בעקבות התביעה הייצוגית הביטוח הלאומי השיב לחברי הקבוצה לעמלה מ-100 מיליון ש"ח, ואף הוציא חוזר מיוחד (חוזר נפגעי עבודה 53/2014) שם נכתב:

"בעקבות תביעה ייצוגית שהוגשה כנגד המוסד (ת"צ 11-11-11411 פרידנזון ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי) על כך שנוכו דמי ביטוח בריאות מנפגעי עבודה בתקופה בה היו הם שכירים, הוחלט להחזיר דמי ביטוח בריאות שנוכו מ- 1.1.2007 עד 31.12.2013 (7 שנים למפרע) ממקבלי קצבאות נפגעי עבודה, שטרם הגיעו לגיל פרישה, ומצאנו כי בתקופה‏האמורה ‏היו שכירים, היינו, מדובר במצב בו היה ניכוי כפול של דמי ביטוח בריאות: הן מהקצבה והן מהכנסת המבוטח כשכיר."

קרא עוד
תביעות ייצוגיות
תביעה ייצוגית נגד פייסבוק הסתיימה בפיצוי של 12 מיליון ש"ח

מרקמן טומשין ושות' ניצח בתביעה ייצוגית שהוגשה בשם 3 לקוחות אשר קיבלו הודעות ספאם מפייסבוק. במסגרת פסק הדין, פייסבוק נאלצה לשלם 12 מליון ש"ח כפיצוי לחברי הקבוצה, שכר טרחת עורך דין וגמול לתובעים המייצגים.

 

קרא עוד
פסק דין חשוב שניתן בנושא ניכוי גורמי סיכון בדליות בתיק של עורכת הדין רותם ברק ובייצוגו של עורך הדין תומר דור.

פסק דין חשוב שניתן בנושא ניכוי גורמי סיכון בדליות בתיק שטופל על ידי עורכת הדין רותם ברק ועורך הדין תומר דור.

בפסק דין עקרוני זה, נקבע כי אין לגרוע מזכויותיו של נכה עבודה, אשר סובל מדליות ברגליים עקב עבודתו, גם אם היה לו פגם גנטי שהיווה גורם סיכון להיווצרות הדליות.

וכך קבע השופט:

"מקובלת עליי בהקשר זה טענת המערער כי הגם וקיים פגם גנטי כלשהו, הרי המדובר בנטייה טבעית, כך על פי פרופ' אדר, כך שהפגם הגנטי כשלעצמו לא מצדיק ניכוי בנסיבות העניין, ובוודאי כשהוועדה אינה מנמקת ואינה מסבירה האם הפגם הגנטי התממש בנסיבות העניין, ומה היא תרומתו. יצוין שוב כי על פי חוות דעת המומחה מטעם בית הדין, הרי המדובר בנטייה מולדת שיש לה "קרוב לוודא רקע גנטי", ואין בנטייה זו כשלעצמה בכדי להצדיק ניכוי בגין אותו פגם".

קביעה זו מנעה מהמוסד לביטוח לאומי לפגוע בגובה התגמול אשר הגיע ללקוח, והוא זכה למלוא התגמולים הנובעים ממצבו הרפואי.

קרא עוד
בזכות עבודה מאומצת של עורכת הדין קמרון שוורץ הכירו באלרגיה כפגיעה בעבודה

התיק היה קרוב לשלב המחיקה/דחיה לאחר מספר סבבי שאלות הבהרה (לרבות בביה"ד הארצי) שלא שינו את דעת המומחה, אך בוצע ניסיון הצלה אחרון….

לאחר מאבק משפטי ממושך ביה"ד קיבל את טענתה העקרונית של עורכת הדין קמרון שוורץ לפיה יש לבצע הבחנה בין הקביעה הרפואית לבין תרגומה המשפטי, ועל אף דעתו של המומחה בתחום שהתובעת לא עומדת ברוב "מבחני מטיאס" , ביה"ד הסכים לראות בחלק מהמבחנים כחיוביים וקבע קשר סיבתי בין האלרגיה לעבודת התובעת.

בהחלטה נוספת ביה"ד העביר למומחה כעובדה מוגמרת כי התובעת עומדת במבחני מטיאס וכי מדובר באלרגיה תעסוקתית, ורק ביקש את תשובתו לעניין מידת ההשפעה.

בהחלטה זו נעשה צעד חשוב בהכרת אלרגיות כתאונות עבודה.

קרא עוד
המלצות

ברצוני להביע את תודתי הרבה על טיפולכם המסור.

פניתי אליכם לאחר תאונת עבודה קשה וקיבלתי טיפול מאוד מקצועי. תמיד הייתם זמינים עבורי, סובלניים, שירותיים ומקצועיים.

תודה על הטיפול והמעקב והעבודה הקשה.
ממליץ בחום על השירות הטוב והיחס האנושי.

קרא עוד
סיפורי הצלחה
בית המשפט קיבל את טענת המערער שיוצג ע"י המשרד, וקבע כי לצורך פטור ממס הכנסה יש לבחון אצל מומחה האם קיימת נכות בגין אין אונות
קרא עוד
מן העיתונות
קרא עוד
פנו אלינו לקבלת
ייעוץ אישי ללא התחייבות

השדות המסומנים בכוכבית הינם שדות חובה

שם מלא הינו חובה
טלפון הינו חובה
שדה זה הינו חובה
לחיצה על "שלח" מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות של החברה.
פרטייך נשלחו בהצלחה!
אנו נחזור אלייך בהקדם
יצירת קשר ודרכי הגעה למשרד

כמשרד מוביל בייצוג לקוחות פרטיים, מרקמן טומשין ושות' מעניקים שירותים ללקוחות בכל רחבי הארץ, בפריסה ארצית של סניפים:

למימוש זכויותיך בעזרת אחד
ממשרדי עורכי הדין המובילים בישראל

השדות המסומנים בכוכבית הינם שדות חובה

שם מלא הינו חובה
טלפון הינו חובה
שדה זה הינו חובה
פרטייך נשלחו בהצלחה!
אנו נחזור אלייך בהקדם